הפעם אני נותן את הבמה לאהרן שבתאי שכתב על ספר שמאוד אהבתי
שמונה שערי חכמה
[דן דאור, משתה לאדם בודד, חרגול ועם עובד, 2011]
הרודוטוס מספר על המלך הפרסי קסרקסס, שבכה ברגע שסקר את צבאו הענקי בחוף המיצרים, לפני החצייה לאירופה, בידיעה שהוא מאושר, ושזה זמני. בני כשהיה נער, ישב לצדי ברסיטל של מרתה ארחריש. "למה אתה צוחק?", שאלתי אותו, "אני לא צוחק" הוא ענה, "אני בוכה". גם הקובץ הזה, "משתה לאדם בודד", גרם לי להרגיש שאני רוצה לבכות. וזה הפתיע אותי, כי בדרך כלל, ובפרט מאז שאבדה לי נפש קרובה, אני לא מתרגש מקריאת שירים, ודי אדיש. נפשי התכסתה באיזה גלד עור. אני מרגיש רטט מול הים, או מהאחוריים היפהפיים של אשה אהובה, שנפרדה ממני (ובינתיים, לאחר שסיימתי לכתוב זאת, חזרה). הספר הזה, שנאספו בו מעזבונו של דן דאור, שירים שתורגמו משבע שפות, וכמה שירים מקוריים, הוא אירוע בודד ונפלא ביומיום הציבורי הנואש שלנו, ובפרט בנוף תעשיית התרבות. הוא מזכיר לי מונומנט מלא חן שראיתי בדלהי, את צריח הקוטב מינאר, שמשולב במסגד שנבנה מעמודי מקדשים הינדואים וג'איניים מגולפים, ובחצר עמוד ברזל עם כתובת סנסקריטית לכבוד האל ווישנו. גם לכתוב שירים קשה לי. כדי לכתוב שיר צריך במידה מה מחדש, גם למצוא את עצמך, וגם למצוא במציאות מאחז תרבותי עם כוח אתי שממנו אתה מדבר. האחיזה שאני מרגיש כאן היא בעיקר באתר האג"ח של בנק לאומי. לכן לאחרונה אני מעדיף בעיקר לתרגם, ולא מקרה שספר השירה האמתי והמרגש ביותר שיצא מזה עשור הוא הקובץ הזה שדן דאור הכין כחלת דבש במשך חייו. לקורא ברור לגמרי שיש מציאות תרבותית בעלת תוקף לטעון דבר מה, שמטעמה הוא מדבר, ושהשירים בדרך פלא מצאו את האדם החכם והמשכיל כמו שלמה, שיכול היה ללכת אליהם ולמצוא אותם ואת עצמו בהם. וזה נדיר מאוד, כי בתרגומים של יצירות מופת אתה מגלה לא פעם איזו שגרה רהוטה, כשזה נוגע לטון הדיבור, לחוש ההומור, לפשטות המעשית והישירה, ולדיוק הרוחני. כשהמשורר היווני פינדרוס מתייחס לשירה, הוא משתמש במילה "חכמה" ("סופיה"), וכשהוא כותב – חכמים, הכוונה למשוררים. הספר הזה, על /שמונת שעריו, מזכיר שהשירה היא קודם כול חכמה. לא חכמה של ברוורמן וליברמן, אלא חכמת חיים במובן שהוא גם הכי פשוט וגם הכי מתעתע. פינדרוס המליץ "להסתכל תמיד במה שליד הרגליים", והדבר בולט בקובץ זה בכל שורה מקרית שנצטט, למשל שתי הראשונות בו, מספר השירים הסיני:
בהר יש שיח קורנית
בבצה יש פרחי לוטוס
או מהפואמה הפילוסופית של וולטר:
נשים וטף מגובבים זה על זה
בין שברי השיש, כאן יד, שם חזה
דן דאור עשה דרך ארוכה מאוד כדי שהדברים האלה אכן יהיו "מה שליד הרגליים". כי התרגום אינו רק צינור לייבא חפצי אמנות, אלא דרך לקרב דבר מה רחוק ולהטמיעו בתרבות שלך כדי להביא בה תמורה. בדרך זו פעל התרגום בין התרבויות העתיקות, וגם בימינו (והדבר בולט בספר זה בתרגומים המצויינים של עזרא פאונד), התרבות האמריקנית התחדשה במגע עם השירה הספרדית, הצרפתית, וכמובן הסינית והיפאנית. לשם כך יש צורך בתרבות פתוחה לקליטה ולשינוי, להבדיל מיבוא של אריחי חרסינה לאמבטיה. מה שמסביר במידת מה איך צמח בתל אביב איש כדן דאור, הוא שהתרבות המקומית בילדותנו עדיין היתה רכה והתחלתית, ועוד לא נבנו והתעבו בה חומות הוויי האימפריה הישראלית שביניהן אנחנו מבוצרים. קראנו אז זה לצד זה את לובנגולו מלך זולו ואת מקס ומוריץ או עלילות עלי בבא, בשוויון ילדותי טבעי שאיפשר לנו לראות את עצמנו בתוך האנושות, שבה כל התרבויות משוחחות ברעות. הייתי ילד קצת מוזר, והגננת שלחה אותי עם אמי אל ד"ר דאובר, אביו של דן, שגר בניצב לרחוב שלנו, ברחוב גורדון. הוא קיבל אותי בחביבות ובחן אותי בציורי מבחן רורשאך, שבדיעבד נראים לי כמו שירי הייקו, כי הם בנויים כמו השירה הסינית והיפאנית על מרווחים שמאפשרים לכל דימוי (סימניה, מילה, טור) לעמוד בפני עצמו כהתחלה חדשה. שמעתי אז את חוות הדעת החיובית הראשונה בחיי, וכעת, הזיכרון הזה מקבל משמעות, כשאני מרכין את ראשי לפני הספר של דן דאור.
(גרסה מקוצרת התפרסמה במדור הספרותי של ידיעות אחרונות)
רועי צ'יקי ארד 