אני רוצה להגיד משהו בשבח מושג המידה כשבוחנים את עולמנו: בשנים האחרונות, כנראה גם ברגעים אלה, מתקיימת תחרות, מרוץ חימוש של ממש, לאתר את המחליא בכל דבר טוב, טוב ככל שיהא, ולמצוא את המופלא בכל זוועתי. נוצר סולם הפכים: הקרבה אישית ותמיכה בזכויות אדם ודמוקרטיה, לפיכך, יצוירו כאופרטוניזם דוחה, פשיזם פר-אקסלנס, מאידך, גזענות ומיליטריזם הינם רב-תרבותיות פציפיסטית, נונקונפורמיזם הראוי למחיאת כף וחיבוק חם.
מלבד זמן מיותר, זו תוצאה של כלכלת הביקורתי: כמו השקעה הדורשת צמיחה תמידית, הביקורתי החדש לעולם יידרש להתעלות על קודמיו כדי שיבחינו בו, כדי שיהיה לו תפקיד ביקורתי כלפי משהו. כך למשל, אם פעם ביקרו את הכיבוש, הביקורתי החדש כבר יבקר את אלה שביקרו את הכיבוש וזה שאחריו יהא חייב לגבור על קודמו ולאתר משהו די רדיקלי שימחץ את קודמו ויסביר למה הוא רע מהכיבוש עצמו. הביקורתי שישאר במקום, כדי להאבק, דינו להיות צלוב. התקדמות והתפתחות תודעתית היא עניין נחוץ, אלא שפה, הבעיה הראשונית (הכיבוש, במקרה זה) טרם נפתרה כשהמרוץ נע במהירות קדימה, אל מעבר לאטמוספירה ומשם אל מחוץ לשביל החלב.
בכל טוב ישנו קורטוב של רוע. ביקורת רק יכולה להועיל, כמו אוורור מצעים. איש לא צריך להיות חסין מפניה. אני מוכן להמר שגם תמר גוז'נסקי או מרטין לותר קינג (דוגמאות בשליפה) הם בעייתיים בתחום מסוים. העולם אינו סטרילי וטוב שכך. אבל גם אם יש להם בעיה, יש להשתמש בחוש מידה, לשקול את שני הצדדים ולומר בסוף ששניהם אנשים אמיצים שעשו דברים גדולים, אבל יש גם בעיה, צדיקים עם חפתים מלוכלכים, ולא מפלצת דו-רגלית שטנית. ולהפך: בוודאי גם לגרינג ימצא, אם נחפש היטב, צד חיובי קטן או נימוק להקלת העונש. אולי לעגו לו בשל שיפולי כרסו כמו לילדים בפרסומות על תחנות האוטובוסים. האם אדם רזה לא יוכל לבקר את גרינג ואת מעשיו, כי זה יהיה רזה לועג לשמן? אפשר להזכיר את בעיית המשקל של גרינג כשיוצרים תמונה מורכבת, אם שומרים על חוש המידה. אבל גרינג או וילם בותה (שוב, בשליפה) ישארו מפלצות עם צד זכות זעיר ולא מיעוט נרדף על ידי שמנופובים.
תמר גוז'נסקי, אוסף התצלומים הלאומי
מהבחינה הזו, המידה, הפרופורציה, חיונית בהתבוננות על העולם, לזה שרוצה לשפרו, לפחות. בטיעוני הנגד עצמם יש הרבה פעמים נקודות נכונות שראוי להתייחס אליהן, הם מעניינים ומקוריים יותר מהטיעון המשעמם נגד הרע, אבל אני מרגיש שבמצב הנוכחי לגבי חלקם מדובר בפריביליגיה של אנשים שחיים בנוח להפליג למתחמים תאורטיים ואווריריים כל כך ואחר כך גם להעצים אותם לכדי התמונה הכללית. כילד אהבתי מתמטיקה וכשקיבלנו במבחן תוצאה משונה, למשל שבסל הפירות יש מינוס שלושה נקודה ארבע תפוזים, היה צריך לחזור אחורה למצוא איפה הטעות. גם כאן כדאי לעצור ולהשקיף מהצד (באופן ביקורתי) על כל מצב הביש, הביצה של "הביקורתי" שבה נתקענו, ביקורתי שלמעשה יכול להוכיח כל דבר שגוי כנכון בכמה מהלכים פסאודו-לוגיים, המזכירים תנועת פרש בשחמט תלת מימדי, משחק ביקורת.
הפוליטיקה המסוימת הזו – המתאפיינת בהשלכה מעבר לסיפון, אל החומצה, של מושג המידה – משלב מסוים של רזולוציה ורדיקליות לא-אפשרית, הופכת לפוליטיקה א-פוליטית, למשחק סרק אקדמיסטי חסר-אחריות ונטול קשר לאנושות ולחיים, החיים הנהדרים והנוראים עצמם! בסופו של דבר, המהלך הזה לעתים מיישר קו עם הממסד בצדדיו האפלים ביותר, והופך את חיי היושבים פה למאושרים פחות. מבחינת הגדרה, ביכולתה של הפוליטיקה הזו רק להשמיד את סביבתה ולא לבנות דבר, כי עד שתקים משהו, יקום דרדק צעיר יותר שיפורר אותה גם כן. הפוליטיקה הזו היא גם לא אופוזיציה לכוחות המרכזיים שמאכלים את חיינו ועומדת מולם, אלא אופוזיציה של אופוזיציה של אופוזיציה, היא חמורה כל כך עד שלא ניתן לעמוד בה, עד שהיא קורצת להצטרף לפשעים. דרישה של ניקיון מוחלט שמותירה את הלכלוך כולו. האם המטרה היא לא לשפר את חיי היושבים פה בסוף היום, להעניק לרעב עגבנייה, לשחרר את אזיקי אסיר השווא ולהעניק יותר חופש ושוויון לאנשים, שיוכלו ללכת שמחים בשדרה, יד ביד עם אהוביהם\ותהן, ולשרוק?
הכול ראוי לביקורת. בוודאי השמאל בישראל צריך חשבון נפש קשוח, אני חושב שגם אני מנהל אותו במאמרים שאני כותב, כשמגיע, אבל באותו זמן חשוב גם להיות ביקורתיים כלפי "הביקורתי" והכלכלה מאחוריו, אם תוצאת אותה ביקורת דקדקנית בסופו של תהליך היא שהרע הינו טוב והטוב הוא דבר שמעורר את רפלקס ההקאה.
(פורסם לראשונה בבלוג בהארץ בשלושה חלקים במהלך 2013)
חלק א' – חבר הכנסת שפחד מהתאגידים הגדולים. הלוביסט: "יש בזה משהו מלוכלך"
יותר ויותר עדויות מראות שחברות גדולות יכולות לאבד את הרסן לפעמים ולגלוש לתחומים האפור כדי להרתיע את העומדים מולם. שר לשעבר בעל עשייה חברתית ענפה, סיפר לי שבשיאו של מאבק כזה לפני מספר שנים מול "גורם עסקי חשוב", הפקיד מכתב אצל קצין הכנסת למקרה שיאונה לו רע. על אף שמדובר בח"כ תקשורתי, הוא סרב שאציין את שמו ולא אמר לי מה המאבק שניהל, דבר שמעיד על האימה. "אחד הבכירים ניהל איתי שיחה לא קלה, שבעקבותיה נפגשתי עם קצין הכנסת והפקדתי אצלו בכספת מכתב שבו פירטתי את השתלשלות הדברים אם יקרה לי משהו", הוא מספר. "לא אמרו לי 'נקרע לך את הצורה', או משהו שאפשר היה ללכת למשטרה, אבל נתנו לי להבין".
לעומתו, חבר הכנסת לשעבר שי חרמש מקדימה מספר שמעולם לא קיבל איומים. הוא אף מציין את תפקיד הלוביסטים לטובה: "סביב נושא ששינסקי, היו לחצים. צלצל אלי בעל העניין ורצה להיפגש, אמרתי שאשמח, מיד אחרי שנצביע על החוק. עלי אי אפשר לאיים, לגבי היום שאחרי הכנסת, כי אני חבר קיבוץ. אני וחיים אורון לא נכנענו לפיתויים". אני מספר לו על הח"כ שחשש לחייו והוא אומר: "שבע שנים הייתי שם, אני לא רואה מצב שאיימו על מישהו". אף על פי כן, אף שניתן להניח מי זה, חרמש לא מזכיר מי בעל העניין שצלצל אליו.
ל' הוא איש ליכוד מגיל צעיר, יועץ של שרים שונים שאני פוגש בכל אירוע מרכזי של התנועה. הוא בחור חברותי וחביב ותמיד ניסה להעניק לי טיפים עיתונאיים. לאחרונה, סיפר לי שהפך ללוביסט פרילנסר בחברת שדלנות גדולה. אני מנסה להבין ממנו את החוקים. "בגלל שאני מאוד מקושר, אני יכול לעשות פוּש ומשימות יותר רציניות עם כוח. למשל, פנו אלי עם סיפור על איזו אנטנה שרצו שנאשר מטעם חברת סלולר. לא לקחתי את זה בסוף. אבל זה הצליח, האנטנה נשארה במקום. מדובר באנטנה שיכולה לעשות אולי נזק בלוקיישן הזה. הם אמרו לנו לדחוף בכל תנאי ולא לוותר. אם אתה מקושר כלוביסט, יש לך את כל הפרמטרים לקבל את האוקי. אני מכיר חברי מרכז וחברי כנסת, ויש חברי כנסת שיעשו הכול לעזור לי. אני עובר אחד אחד. זו עבודה מעניינת. יש לוביסטים שחבר הכנסת רואה ומבין שמאחוריהם יש אלף חברי מרכז. אני עובר אחד אחד, במזנון או במשרדים. מעדיפים בגלל זה להעסיק אנשים שהיו פוליטיקאים לשעבר, או בנים של".
כלומר הלוביסט פוגש את הפוליטיקאי ומאיים שחברי המרכז לא יצביעו לו אם הוא יצביע נגד האנטנה?
"לא. זה סוג של כבוד, זה פשוט ברור, בלי מילים. פוליטיקאי יודע שיגיע למצב שיצטרך להיבחר. והלוביסט יודע שאם הוא יצליח להעביר את עניין האנטנה, למשל, יש שם המון כסף".
הפוליטיקאי מפוחד?
"ברוב המקרים יש סיטואציה כזו. יכולים לפגוע בו עתידית, אם לא יציית".
מה אתם עושים עם במפלגות בלי חברי מרכז, כמו 'יש עתיד'?
"בכל מקום יש כוחות. בהנהלת 'יש עתיד' יש אנשים שיודעים לעשות פוליטיקה, אנשים שניהלו בליכוד ובכל סיפורי שרון. בפוליטיקה, אתה רוצה לקחת דברים, אתה חייב להיות מאוד אסרטיבי, זה יותר גרוע מלהיות מתווך דירות. אין מה לעשות, חייבת להיות פוליטיקה מלוכלכת בכל מפלגה, גם בעבודה ומרצ. לפעמים זו פוליטיקה אל-קפונית. חברות לוביסטיות עושות עבודה שחורה, בשקט. לוביסט הרי לא ירצה לאבד את כרטיס הכניסה שלו לכנסת".
ל', שהגיע לפוליטיקה מאידיאולוגיה רוויזיוניסטית, מנסה לעזוב את תחום השדלנות ולקבל ג'וב ניהולי בעירייה שבה הוא גר, בתחום החינוך: "לעולם לא אעשה כלוביסט משהו שיזיק לכדור הארץ. אני לא רוצה להמשיך עם זה. יש בזה משהו מלוכלך, משהו באויר מלוכלך".
חלק ב' – עו"ד חברתי עם חלון שבור, מי הם אנשי 'הפורום למען א"י' שהטרידו את ששינסקי
סדרת הכתבות מכונה 'היד החזקה'. אבל יש שמתייחסים לנושא בחומרה גדולה יותר, לאו דווקא פעילים חברתיים. המושג 'טרור של ההון' עלה במהלך ראיון שערכתי עם איתן ששינסקי, יו”ר ועדת ששינסקי לתמלוגי הגז הטבעי.
המשמעות של איתן ששינסקי בראשות הועדה נראתה אז כהפסד רווחים של מיליארדים, ולכן היה ברור שהמאבק נגדו יהיה חסר תקדים. כדי להביא להחלפת ששינסקי הפגינו מול ביתו חברי 'הפורום למען ארץ ישראל', תא סטודנטים ימני מבר-אילן, שהוקם מעט לפני כן.
המפגינים של 'הפורום' טענו שהעלאת המיסוי על כספי הגז, שנועדה להביא לכך שיותר כסף יגיע לחינוך ולבריאות, תשרת דווקא את אויבי ישראל. בצמתים, הופיע קמפיין שהוערך בשני מיליוני ש”ח שבו אויבי ישראל אומרים ”שוקראן, ששינסקי” והוא קושר לפגיעה בצה”ל ולדו”ח גולדסטון דרך הקרן החדשה. במקביל הוגשה לבג”צ על ידי גוף בשם ”העמותה לקידום דרך אחרת” ביקשה לפסול את ששינסקי בשל טענות דומות. השופטים הגדירו את העתירה ”חסרת שחר" וקבעו שתפצה את ששינסקי על ”השחרת שמו”.
פורסם כי מאחורי השלטים עמדה חברת פרסום שעובדת עם חברת יעוץ התקשורת שנאבקה בועדת ששינסקי בבעלות משה קלוגהפט, מי שלאחרונה ניהל את הקמפיין המוצלח יותר של נפתלי בנט והבית היהודי שהתמקד במסרים חיוביים על משהו חדש שמתחיל. עד היום בחדר העבודה של ששינסקי מונחים שלטי ההשמצה האישיים נגדו ונגד רעייתו. “אמרו 'ששינסקי, לך לעזה' ו'רות ששינסקי אוהבת ערבים'“, הוא סיפר, פגוע. “ההפגנה מול הבית היתה קשה. הילדים היו בבית וגם אשתי”. מהטראומה, ששינסקי לא רצה לדבר היום על התקופה ההיא.
כיום אתר תא הסטודנטים הפטריוטי הורד מהרשת, אף שניתן לגלוש בו בעזרת אתר המשחזר אתרים. דף הפייסבוק הלא פעיל רשומים 59 חברים, בדוברות של בר-אילן לא יודעים במה מדובר ומנהיגיו מודים שהתא נסגר. בראיון אצל קרן נויבך בזמנו, הכחיש רנן שוורצמן, יו”ר הפורום, אז בן 28, שהמימון לקמפיין הגיע מטייקוני הגז וטען שהכסף מגיע מ”תורמים יהודים חובבי ציון” שסרבו לחשוף את שמם. לוויינט ענה תשובה מתחמקת יותר, “לא קיבלנו מתשובה תרומות באופן ישיר ולא ידוע לי על תרומות באופן עקיף”. בשלב מסוים, שוורצמן גם ניתק קשר מקמפיין המודעות.
במהלך הכנת הכתבה (ב2013) פניתי אל שוורצמן ואל עוד שלושה חברים נוספים בארגון לברר אם התא היה פיקטיבי או שנוצל בידי כוחות גדולים. כולם לא הגיבו. “אני לא רוצה להיכנס לסיפור הזה עכשיו”, אומר שוורצמן. “אני איש מקצוע, אין לי מה להגיד על זה”, אומר כיום קלוגהפט על הקמפיין חסר-התקדים שניהל נגד ששינסקי.
מומלץ לצפות בוידאו האנימציה המושקע נוסח רחוב סומסום נגד ששינסקי ואויבי ישראל שמנסים למסות את הגז בטענה המופרכת שהמהלך נועד להביא שישראל תרכוש גז ערבי (ערבי! גם תחקיר בהארץ מוזכר שם). מצחיק?
לפני חודש וחצי, נשברה שמשת המכונית של ע', עורך דין מוכר לענייני עבודה שקשור לפסיקות של מיליוני שקלים נגד חברות גדולות. “בשעות היום, במרכז תל אביב, הטיחו אבן ויצרו סדק בזגוגית”, הוא מספר. הוא לא ייחס לכך חשיבות גדולה, אבל למחרת פנה אליו כתב פלילים לשעבר ובישר שהוא עומד לפרסם תחקיר עליו. “כבר חודש לפני כן הוא הציע לי בפייסבוק להשתתף בסרט תיעודי על עובדי קבלן. לא עניתי לו. פתאום הוא אומר שזה לא סרט על עובדי קבלן, אלא כתבה על כך שאני עושק לקוחות. שאלתי אותו לאיזה עיתון הכתבה מיועדת, הוא סירב לומר. שאלתי לאיזה מקרה הוא מתכוון, כי אני לא זוכר מקרה כזה. הוא אמר שהוא שומר על המקורות. הוא גם לא הסכים לשלוח לי מסמכים. אמרתי שלא אוכל להתייחס, אם לא יכוון אותי. הוא טען שכאילו יש לי שיטה לגזול כסף מלקוחות. המציאות הפוכה: הרבה פעמים, אני ממליץ לא לשכור עורך דין, כי שכר טרחה יעלה יותר או שסיכויי ההצלחה נמוכים. אחרי השיחה, ערכתי בירורים, והסתבר לי שהעיתונאי הוא כיום מתמחה במשרד חקירות שבזמנו דודו טופז שכר כדי לברר פרטים על אנשים בברנז'ה. כשפניתי אליו, הוא לא הכחיש שהוא עובד במשרד חקירות, אבל אמר שהוא עדיין עיתונאי ולפעמים עיתונאי מתחיל עם נושא אחד וממשיך לנושא אחר. הוא הסביר שיותר מעניין סיפור על עורך דין שלוקח כסף מלקוחות, מאשר מעסיק שלא משלם את כל השכר”. מאז עברו כמה שבועות והתחקיר הנוקב נגד ע' טרם פורסם. מקרה שלישי שמזכיר ע' התרחש כחודש לפני כן. אל ע' פנתה בחורה בעלת פרופיל פייסבוק מצודד והציגה עצמה כמזכירת מנכ”ל חברת כוח אדם, שמעוניינת לתבוע את המעסיק. “היה שם משהו מסריח. היא שאלה כל הזמן מי הלקוחות שלי. אם אני עובד בלי קבלות, מהן נטיותיי המיניות, אם אהיה מוכן להציג טענות שקריות. בדרך כלל לקוחות מספרים מה עשו להם. היא לא התמקדה במה שעשו לה, אלא אמרה שיש לה מידע מלוכלך על הבוס, לראות אם אנסה לברר פרטים. בירור קצר הראה שהיא לא היתה מזכירה באותה חברת קבלן”. אף שלא נפגשו, ע' מספר שלכל העניין היה נופך של פיתוי: “היא שלחה לי סמס שהיא רוצה להיפגש בלי ידיעת בן הזוג שלה. הכול נשמע מסריח מאוד”.
דודי עזרן מספר שבשבוע האחרון הפכו חייו לסיוט. עזרן, מראשי המאבק להתאגדות של הוט, שכיר בחברה מעל 11 שנה ומי שמוגדר על ידי חברים לאיגוד כ"מנהיג בנשמה, אחד מסמלי המאבק". הרגיש כבר שבועיים שעוקבת אחריו מכונית מאזדה, אבל הימים האחרונים היו כמו סרט מתח גרוע. לדבריו, ביום שני התקשרו לאמו אנשים שהזדהו כשוטרים ממשטרת אשקלון ודיווחו לה שאותרו שני שוהים בלתי חוקיים עם תעודות זהות שלו ושל אביו, אף שאיש לא התקשר לדודי. ביום שלישי, מספר דודי, אביו בן ה64, ששכל את אחותו לאחרונה, קיבל טלפון מהמשטרה שבנו, דודי עזרן, נהרג בתאונה. האב התקשר אל אחיו של דודי בדמעות, וזה בדק וגילה שדודי חי. הוא אומר שהאלמונים הטרידו בדרכים דומות גם את אחותו, את חברתו לשעבר ואת הוריה. דודי מספר שאולם אירועים הוזהר על ידי "המשטרה" שאדם בשם דודי עזרן עומד לעקוץ אותם כשבמקביל בישרו לאחיו על צ'ק שממתין לדודי באולם, אם ימסור פרטים. קובי עזרן, אחיו של דודי עזרן, אישר את הטענות. "זה היה מפחיד", הוא אומר.
באותה תקופה, התלונן דודי עזרן למשטרה. הוא מספר שלא ישן כבר 48 שעות ברצף, נאבק בהטרדות לכאורה שנועדו לשבור את רוחו ובמקביל מניע את ההתארגנות ואף הספיק ליטול חלק בשביתה מול בית מנכ"ל החברה דאז, "מבחינתי כל האירועים האלה הם לא יותר מקוץ בנעל. צריך הרבה יותר כדי לגרום לי למצמץ", הוא אומר. דיברתי איתו מיד אחרי שהתלונן, ולדבריו הסיפור כל כך קיצוני שבתחנת המשטרה חשבו בהתחלה שזו מעשיה. כששאל את השוטרים אם באמת אותרה תעודות זהות שלו אצל שב"חים, אמרו לו שאם היו מוצאים כזו, היו מגיעים אליו מיד.
הפגנת עובדי הוט מול בית הבעלים פטריק דרהי. הוט מכחישה בתוקף את הטענות בכתבה. צילום: כוח לעובדים
מאז המחאה החברתית, המשק הישראלי נסחף בשצף של התאגדויות עובדים. אם הפרקים הקודמים של סדרת הכתבות "היד החזקה" עסקו בתחום המשפטי, בוועדת ששינסקי ובאימה שמטילים לוביסטים על שרים וח"כים, החיכוך המרכזי והמיידי של ההון נמצא השנה מול התאגדויות העובדים החדשות הללו. עבור העובדים, התאגדות נועדה לשיפור תנאיהם. מהצד השני, המעסיקים חוששים מירידה ברווחיות כשהמשכורות יעלו. מעבר לעניין הכלכלי, בהקמת ועד במקום העבודה יש פגיעה חזקה באגו ובתחושת השליטה של המנכ"ל והבעלים, מעין פלישה של גוף חיצוני לתוך הבית של המנהל. הם לא צריכים את כאב הראש הזה ונראה שחלקם יעשה לא מעט כדי לנתץ את ההתארגנות כשהיא בחיתוליה. גם איתמר אביטן מועד הפעולה של פלאפון מספר שחייו של גיבור מעמד הפועלים לא קלים: “בתחילת ההתארגנות, התקשר מישהו למשפחות של שלושה אנשי ועד והזדהה כנציג מס הכנסה, נציג מנהל המקרקעין, אחת הרשויות המפחידות. שאל, 'איפה בעלך?' 'איפה הבן שלך נמצא?' ויצר תחושת פחד. לילה אחד לקחו את רכבי החברה של החברים בוועד. החשש היה שהם עשו איכון דרך מכשירי הסלולר, כדי לאתר את המכוניות. אפילו לקחו מכונית אחת מחניון הועד הפועל של ההסתדרות. רכב של מאבטחים נסע באופן קבוע אחרי האוטובוס שלנו”. בזמן שראיינתי את אנשי ועד פלאפון הם הקפידו לנתק טלפונים ולהוציא את הסוללה, תרגולת מהשירות הצבאי. “אחרי שהיו כמה מקרים שהעלו חשד לציתות, השתמשנו בינינו במכשירים של אורנג'", מספר אביטן. “האמת היא שדורסנות החברה חיזקה אותנו. יותר עובדים היו נגד ההנהלה, שחשפה את הפרצוף האמיתי. גם השופטים ראו את הדורסנות והבינו שאין איזון בין ההנהלה לעובדים”.
כיום אביטן מציג את היחסים עם ההנהלה כמעולים: “כמו השקט אחרי הצונאמי, יום אחרי שהשגנו יציגות, כולם מתחבקים”. חשוב לציין שבפלאפון מכחישים את טענותיו מכל וכל. אחד היתרונות של בלוג הוא שאני יכול לתת לינק לראיון מרנין שפורסם בליידי גלובס עם חדוה שרון, רעייתו של מנכ"ל פלאפון, גיל שרון, שמתייחסת גם לתחושותיה בתקופת המאבק.
במאבק ועד הוט, שנאבקים בעיקר כדי לא להפוך לעובדי קבלן בחברה הרווחית הזו, העובדים מדווחים על האשמות דומות באופן מפתיע. השבוע הם סיפרו על גרירות של מכוניות באישון לילה, בנוסח פלאפון. “היה צירוף מקרים לפני כמה שבועות”, מספר נתן קביליס, ממנהיגי המאבק. “משפחות של עובדי הוט ואנשי כוח לעובדים קיבלו שיחות טלפון מטרידות. מישהי התקשרה אל אחותי בת ה14 משיחה בלתי מזוהה, הזדהתה כחוקרת משטרה ושאלה אם הייתי בכלא צבאי, או עברתי עבירות תנועה. אחותי ענתה לכל השאלות, אבל לא הפלילה אותי כי אני ילד טוב. מישהו ניסה להרתיע או להשיג מידע. אם ניסו להפחיד, אז זה הצליח להם, במשך כמה ימים לא הצלחתי לעשות דברים בוועד. פחדתי. שאלתי מה השלב הבא. שידפקו להורים שלי בדלת? מעולם לא הוכחנו מי קשור לזה, אבל אפשר לעשות אחד ועוד אחד. העניין הלחיץ את אחותי הקטנה, אבל הרגענו אותה, זה הבהיר לנו שאנחנו צריכים להיות ערניים ומוכנים לכיוונים לא צפויים. זו חציית קו אדום להגיע למרחב הפרטי. בסוף הבנתי שאם אני עוזב את המאבק, אז הם ישיגו את המטרה שלהם. אנחנו לא עושים משהו מנוגד לחוק. רציתי להתלונן במשטרה, אבל הוריי לא רצו שאחותי תלך לתחנת משטרה. חברי ועד אחרים שהוטרדו התלוננו, אבל זה לא התקדם שום דבר". נעמה לזימי שמסייעת לועד הוט מטעם כוח לעובדים מספרת על מקרה דומה: “בחורה בשם שרון התקשרה אלי וטענה שהיא מאגף החקירות במשטרה. בתמימותי עניתי לה. בהתחלה חשבתי שזה קשור לבחירות המקומיות בחיפה, יום אחר כך הבנתי שהתקשרו אל עוד אנשים שקשורים להתארגנות בהוט“. אם אפשר לחשוב שאולי כל העדויות הללו, שחלקם נשמעות משונות מכדי להשמע אמיתיות, מתואמות ומתוזמרות על ידי כוח לעובדים, כדאי לקרוא על התארגנות קודמת בהוט של ההסתדרות הלאומית שנתקלה גם היא בטענות על יד קשה ובה הצליחה החברה לגבור על העובדים.
יניב בר אילן מארגון העובדים 'כוח לעובדים' המאגד את הוט חושב שהפעולות הללו לכאורה מביאות תוצאות הפוכות: "זה רק מחזק את העובדים. ההטרדה הזו מוסיפה לרוח המאבק ולנכונות של העובדים. חבל שההנהלות לא חושבות על יום שאחרי, כי הם ידרשו לשבת עם העובדים והם יזכרו את העלבון. עובד שלקחו לו את הרכב בשלוש בלילה עם גרר ועם כל מה שבתוכו, זה עובד שסוחב עלבון".
“לדעתי, ליועצים המשפטיים ישנה השפעה גדולה על האוירה מול התארגנויות העובדים. יועצי שבירת התארגנויות לוקחים מיליונים ולפעמים נותנים עצות אחיתופל”, אומר איתמר אביטן מוועד פלאפון. “אצלנו שכרו את אשר חלד. ברגע שלוקחים את חלד, ברור שהגישה לעובדים תהיה קשוחה”. במשרד אשר חלד לא מוכנים להיחשב כמפרקי התארגנויות: “כבר 35 שנה אנו מייצגים מעסיקים וארגוני עובדים, כמו עובדי מקורות, תדיראן ועוד. אין למשרדנו אג'נדה כלשהי. בוודאי לא בפירוק התארגנויות עובדים, ההפך הוא הנכון”. פעיל חברתי אחר טוען שהתפקיד של עורכי הדין המתמחים במאבק באיגודים מוגבל, “יכול להיות שהעניינים הקשוחים באמת הם עבודה של יועצי התקשורת. אנחנו לא יכולים לדעת”. “באופן אבסורדי, גם האיגודים לפעמים שוכרים חלק מהמשרדים המתמחים בשבירת איגודים”, מספר פעיל ותיק בהתאגדויות. הוא מציין את אשר חלד, דפנה שמואלביץ ואריאל שמר כשלושת משרדי עורכי הדין הקשוחים ביותר בתחום, לפי דעתו. הפעיל מפנה אותי לספרו של מרטין לוויט, 'וידויו של שובר איגודים', אמריקאי שעבד שנים בשבירת התארגנויות עד שעבר לצד העובדים והתוודה על מעשיו. הוא טוען ששוברי האיגודים בארץ פשוט מיישמים את השיטות של לוויט ובהם כלל הזהב ”קצץ לו את הראש לפני שהוא גדל”. עיקרי הספר תורגמו במגזין 'ארץ אחרת' ומומלצים מאוד לקריאה ולשיתוף. בכתבה קודמת שלי תיארתי את הדרך שבה מפטרים ראשי ועד ומצליחים לעתים לרסק התארגנויות, כמו במזנון הכנסת ובתל אופן למשל.
בדרך כלל, שבירת האיגודים נעשית באופן חלק ובלי להשאיר עקבות. במקרה של מחסני חשמל, תומר כובשי, יו"ר הועד הקליט את השיחות כך שניתן לראות איך העסק עובד, או לא עובד. באפריל השנה הטיל בית הדין לעבודה קנס של 180 אלף ₪ על החברה, לאחר שבכיר הוקלט מאיים על כובשי ומציע לו שאם ישרוף את דפי המתפקדים ישתלם לו, "תהפוך להיות איש שלי ואני דואג לך באופן אישי. תדאג לילדים שלך", אמר הבכיר. ו"אוקי, אתה רוצה לשחק את המשחק? בוא נשחק את המשחק שלך. מהיום אני בודק אותך כל דבר קטן. כל דבר קטן אתה מקבל מכתב בתיק האישי… באת פעם אחת לא מגולח, עפת הביתה, בדקה וחצי אני מפרק את הכל". אני ממליץ לקרוא את התמלילים בפסק הדין אם יש לכם כמה דקות פנויות.
מי שניהל את המאבק המשפטי מול הוועד שקם במחסני חשמל היה עו"ד אריאל שמר. שמר לא נעלב מכך שנחשב בין שלושת עורכי הדין המובילים במאבק באיגודים. הוא הציע לשוחח איתי ולא להסתפק בתגובה לקונית הניתנת בדרך כלל דרך האימייל: "כשהתארגנות העובדים בלתי נכונה ומזיקה, אני בהחלט אפעל למנוע אותה. אני עושה את זה בשירות לקוחות, לא למען עצמי". לשמר יש גם ביקורת על יחס נוקשה מדי מצד חברות: "לטעמי הפעולות האגרסיביות בפלאפון, אם נעשו, יצרו שם רע למעסיקים וגם עודדו את ההתארגנות שם שלדעתי לא מתאימה לחברה". "אני מסכימה שאנחנו משרד מוביל בתחום היעוץ למעסיקים בעת התארגנות ראשונית", אומרת עו"ד שמואלביץ. "עם זאת, לא מדובר בשבירת התארגנויות, ואני מתנגדת לביטוי הזה. הייעוץ שלנו מאוזן ומידתי".
***
בשלושת מאמרי 'היד החזקה' ניסיתי לתת הצצה על תחום שהסיקור שלו מתמקד במקרים ספציפיים אחת לזמן מה ופחות באפיון של בעיה כללית. איתן ששינסקי כינה את זה 'הטרור של ההון'. כמו פצע שמתלכלך, בישראל קיימת בעיה חמורה שאם לא תזוהה ותטופל באומץ, תחמיר. בעלי ההון יכולים לשכור עורכי דין מצויינים, משרדי חקירות, יועצי תקשורת ולוביסטים שירתיעו את הפוליטיקאים. וכך, מהרגע שכמה מהם בוחרים להסיר את הכפפות ולהתקרב אל הצד השני של החוק, כמעט בלתי אפשרי לעצור אותם.
מדובר בסכנה. חבר כנסת שחושש לחייו, עורך דין חברתי שמספר על הטרדות ונערת פיתוי, ארגון פיקטיבי כנראה שלוחץ על ראש ועדה ממשלתית במטרה להביא לפרישתו בשירות בעלי הון, וחמישה אנשים שראיינתי כאן שמדברים על הטרדות קשות לכאורה של אנשי איגודים ושל קרובי משפחה הם עליית מדרגה. וזו רק ההתחלה.
(כאמור פורסם לראשונה בשלושה חלקים ב'בנושאת המטוסים', הבלוג שלי בהארץ ב2013)
בשבת האחרונה ביקרתי לראשונה בחיי בחברון, אל תוך מה שכ-24 שעות אחר כך, כשחייל נורה בידי פלסטיני, נראה כמו לבנה נוספת בטרגדיה של העיר. זה לא היה טיול במסגרת עבודה. ניסיתי, אולי באופן מעט נואש, להגיע לעיר האבות כתייר חובב חיים וסקרן, ולא כמי שרוצה לאגור עוד מידע על הסכסוך הישראלי-פלסטיני הבלתי סופי ומעכיר האווירה. נכשלתי בגדול, ככל הנראה.
יצאתי לחברון במונית מהתחנה המרכזית הלא אפשרית של רמאללה. הדרך, בת השעה וחצי, נחשית ועוברת בכבישים צרים ותלולים שבהן נדחסות בשעטה כמה מכוניות ומשאיות בכל כיוון, ועוקפות זו את זו בתנועה חדה. לעתים המכוניות עוברות במחצבות ובשבילי עפר. זה השלב המפחיד יותר בטיול בשטחים. הדרך פרפרה דרך התנחלויות וכפרים ערביים וכך הרדיו קיפץ בין פופ בערבית ושלומי שבת ולעתים שניהם צרצרו בבת אחת. הנהג התעצל להעביר תחנות. עברנו שני מחסומים שבהם החיילים לא בדקו אותנו. ביררתי מה שמו של המחסום השני, הגבר לידי אמר לי בצער 'מחסום הקונטיינר, הלוואי שאפשר למחוק אותו'.
המונית פרקה אותנו במרכז חברון. הרחוב היה הומה, עם אינספור חנויות אופנה צ'יזיות של בגדי נשים נוצצים סגולים ורודים וכמה מסעדות של שלוש קומות, שאת אחת מהן, אל-שארק, בדקתי לצערי. אנשים נדחפו בצהלה ברחובות הצפופים, אחד מתגרני הגרביים זימר לעצמו בעברית 'הופה הופה לאירופה', אולי זיהה אותי כישראלי ואולי מכר בשווקי ישראל בשנים שהגבולות היו פתוחים יותר והעריץ את החרוז.
בהוסטל ברמאללה שבו שהיתי אמרו לי שאאתר בקלות מדריך בעיר שיסביר לי על הבעיות עם התנחלות שם, מכך בדיוק חששתי. לא רציתי מדריך, או סיפורי איוב שאפשר לקרוא גם בעיתונות ובדו"חות, אלא לשוטט בעצמי ולא ליפול לקלישאה המוכרת של העיר הזאת. כשהגעתי לעיר העתיקה של חברון, בחלק שקרוב למוקד החיכוך, ניגש אלי פלסטיני עם עיניים עצובות והציע להדריך אותי בנבכי חברון והחלק הכבוש שלה. סירבתי והסברתי לו שאני מעוניין לראות בלי שיפרשו לי. הוא בכל זאת הצליח להביא אותי לסמטה הסמוכה, הצביע על החנויות הנעולות, על הבית שבו הוא גר ועל ההתנחלות המסורגת מעלינו, והציג את נתזי בקבוקי הגולדסטאר וקישוטי הסכך שסיפר שהמתנחלים זרקו עליו. הוא הציע לי שוב להדריך אותי. סירבתי. הציע לי לקפוץ אליו לתה ולספר על המתנחלים שממררים את חייו. סירבתי שוב. גם אם מצב רוחי ידרדר, הסכסוך לא ייפתר וזה לא יועיל לאיש.
העמקתי בעיר העתיקה. לא היה צריך את המדריך עם העיניים העצובות כדי לראות שככל שהתקרבת לאזור ההתיישבות היהודית, המקום היה שומם יותר והמוכרים נואשים יותר. על הקירות של כל העיר העתיקה כתובות שמות בעברית שמציינות מן הסתם את הכינוי הצה"לי של הציר, למשל 'מרדונה' או 'ג'עברי'. שיירה פלאית של אחת הכנסיות האתיופיות עם צלבים ירוקים שעטה לפתע בסך, זימרה, והתעכבה על דוכן שהציע חזיות ב10 ₪. הם דיברו עברית ביניהם ועם המוכר. אחרי שהלכו, שוב המקום נראה דליל. בבית עתיק ומקושת שהפך לאינטרנט קפה, פלסטינים צעירים ניהלו משחקי מלחמה כשליטי אימפריות. עוד גבר, הפעם עם תג של בצלם, ביקש להסביר לי או לפחות הציע שאקנה חוברת, מציג בפניי תמונה של לוינגר תלויה על כותל החנות שלו, אבל כיבד אותי כשהמשכתי. מדריך שלישי ממש הציק וחמקתי למספרה של קשיש פלסטיני שכבר 50 שנה במקצוע, כולל שנים ארוכות בכוויית. ביקשתי להתגלח וחשבתי שהמסתור שלי מוצלח, אבל תוך כדי שמשחת הגילוח נמרחת על פניי, המדריך לא הפסיק להראות לי במפה היכן בית רומנו ובית גוטניק. הרגשתי רע שאני מסרב. לאנשי חברון קורים דברים איומים שהם רוצים לספר לעולם, כישראלי יש לי אחריות לכך. אני מניח שגם קשיי הפרנסה הופכים את המדריכים לנואשים. הבחור, שחולצתו מעט קרועה, אמר שזו לא בעיה של כסף, שאני לא חייב לשלם, חזרתי ואמרתי שאני רוצה לראות בעיניים שלי, אבל כבר הייתי פחות מרוצה מעצמי מבהתחלה. ואז הוא אמר שאוכל לשלם רק 40 ₪ או 70 ₪ בסוף. אמרתי שאני לא מעוניין. אז הוא שאל אם להגיע אחר כך. אבל לא היה לי חשק להיות חלק מתעשיית תיירות הטרור. אמרתי לא בחוסר סבלנות. אז הוא הציע למכור לי צמידים.
ניסיתי לעבור דרך מחסום ברזל אל תוך האיזור של הישוב היהודי בחברון, רציתי להראות שאני יכול להסתדר בלי מדריכי התיירים, שאוכל להבין מה קורה בלי לדעת אם אני באייץ' 1 או אייץ' 2, אבל בטעות נכנסתי בצד היציאה והחיילים הסבירו לי שטעיתי. לבסוף הצלחתי לעבור את המחסום. אם הצלחתי להבין נכון מהמפות, נדמה לי שזה היה המקום שירו בחייל יום אחר כך, עם השם האירוני מחסום בית המרקחת, אף שאיני זוכר בית מרקחת במקום. נשבה רוח חזקה, של לפני גשם, וחברון העתיקה נראתה עזובה ועלובה. אני לא שותף לגישה שהמתנחלים פועלים מתוך רוע, ומניח שהכוונה של המתנחלים שהגיעו לחברון היתה לרומם את העיר, אבל כמו אפרוח שמחבקים אותו שלא מרצונו, העיר נחנקה. השטח שפעם כנראה היה עמוס חנויות ומסעדות, נראה הרוס, מפונה וגווע, עם בטונדות וחורבות. נראה שאיכשהו השטח החי הפך בחלומו של מישהו לאתר ארכיאולוגי.
נדמה לי שהייתי ברחוב השוהדה. היתה לי מפה בכיס האחורי אבל לא התחשק לי לפתוח אותה, מה זה משנה אם אני ברחוב השוהדה או לא. כמה ילדים שיחקו כדורגל ברחוב השומם, ואז קרה הדבר הגרוע ביותר: הגיע המדריך הנודניק עם החולצה הקרועה. הוא אץ-רץ לעברי, צוהל לראותי, חיבק אותי ואמר "אתה החבר הכי טוב שלי. בוא תתן לי להדריך. זה לא בעיה של כסף". חיבקתי אותו בצביעות אבל סירבתי לו בעקשות. אז הוא שלף צמידי פלסטיק עם דגלי פלסטין ושאל אם אקנה בכל זאת ב10 ש"ח. אמרתי לא. גם הילדים הפלסטינים ששיחקו כדורגל אמרו לי "זה איש רע". אבל יכול להיות שהתבדחו.
די מדוכדך מהנוף, הלכתי לי בעיר העתיקה של חברון, לא ממש ידעתי לאן אפנה. מן הסתם היה חכם יותר שאקח משהו שיסביר לי מה אני רואה, אבל לא רציתי לשבור את המילה של עצמי ובעיקר רציתי לחמוק מהמדריך עם החולצה הקרועה. נשים יהודיות מבוגרות וכבודות עם כובע פרחוני ניגשו לחנות לדברי קרמיקה של פלסטיני שנמצאת מול בית גוטניק, אחת היחידות שנותרו פתוחות, "הבאתי את חברה שלי", אמרה אחת בגאווה ובחיוך המתקתק המיוחד תמיד למפגש של ישראלי עם ערבי, והמוכר קיבל אותן באהבה. המילים גדולות, אבל צריך להתפרנס.
מיהרתי למחסום אחר, וראיתי שהוא מוביל למערת המכפלה. לא הייתי מעודי במערת המכפלה, ואני חובב גדול של סיפורי התורה, אז החלטתי לנצל את ההזדמנות. החיילים המשועממים שאלו אם אני יהודי, כי זה יום שאין כניסה לתיירים. אמרתי כן ושאלתי אם זה בסדר להיכנס במכנסיים קצרים או שעלי להחליף והם הורו לי רק לא לצלם, כי שבת. הנחתי כיפת בד לבנה על ראשי ונכנסתי. בכניסה, פעל מאוורר חזק שהעיף אותה, הרמתי והנחתי שוב על ראשי. אין לי מושג מדוע אף פעם לא מחלקים סיכות ראש.
משום מה, על אף החג, מערת המכפלה היתה נטושה. בחדר הכניסה, היה אברך שנרדם תוך ישיבה, ראשו מוטל על ספר תפילה. בהמשך היה אולם ריק ואז באולם השלישי נעמדה בחורה דתיה עם עיניים גדולות והתפללה בכוונה גדולה, בזמן שחיילת ישבה ודיברה בווקי טוקי. שאלתי אם נכנסתי בטעות לעזרת נשים, וכנראה הוצאתי את הבחורה המתפללת מריכוז, אבל היא לחשה לי שלא. המשכתי משם בכל זאת. את החיילת שאלתי אם אין עוד חללים והיא אמרה שלא.
אני אוהב את הכותל והיה מוזר בעיני מוזר שמערת המכפלה נראית לא מרשימה יותר מבית כנסת גדול, לא משהו שנוסך תחושה מיוחדת של קדושה (אחד הטוקבקיסטים הסביר שכנראה נפלתי על ארוחת החג וזו הסיבה לדלילות במקום). במקום, בלט שלט אחד שסיפר אגדה שלא הכרתי של התנא יונתן בן עוזיאל. הסיפור עסק בעשיו שלא נתן ליוסף ואחיו לקבור את האבות במערת המכפלה בטענה שהירושה מגיעה לו כאח הבכור. נפתלי נסע למצרים להביא את החוזה, אבל חושים בנו של דן שהיה כבד שמיעה לא שמע את המו"מ, החליט שאי אפשר להמתין יותר עם הגופות, נטל חרב וחתך לעשיו (אחי-סביו) את הראש ואז קבר גם אותו שם. המשמעות של הבחירה לתלות את הטקסט ברורה: צריך לכרות את ראשו של מי שמערער על כך שמערת המכפלה שייכת לנו או מעכב את הכניסה. ההמלצה על הקיר גם קוימה על ידי ברוך גולדשטיין.
אבל רציתי להתבונן ולא לחפש אשמים, לא בשלב הזה. המשכתי ללכת בלי שום מטרה בחברון העתיקה, לצד משפחה יהודית. חלפתי מול גרפיטי שאמר 'מות למחבלים' על בית עתיק נטוש, ראיתי שניסו לרסס עוד גרפיטי זהה, אבל הפסיקו באמצע ויצאה רק המילה 'מוח'.
רגליי הובילו אותי אל סביבת קריית ארבע המוקפת גדר. מול הדרך לחברון מקריית ארבע עמד בית כנסת מאולתר שהיה למעשה אוהל ובו ילדים דתיים חמודים ורחצו חמור. אני כצפוי מחבב חמורים. הבטתי עליהם ועל החמור בחיבה והמשכתי.
"אתה עם החולצה האדומה צהובה", צעקו לי. והבטתי לעברם. "אינעל אמא שלך, שמאלני מסריח, אנחנו לא רוצים אתכם כאן".
"מה עשיתי?", שאלתי, כי עד עכשיו כולם היו בעלי רוח טובה כלפיי. "לך מפה, אינעל אמא שלך", הם המשיכו לקלל ובה בעת לשטוף את החמור. לא ברור איך הצליחו לזהות שאני שמאלני, כי לא אמרתי דבר.
המשכתי ללכת ואמרתי חג שמח ליהודים ממוצא בורמזי, בני המנשה, והם ענו לי בחביבות. כל האיזור היה ריק, משונה וחסר כמעט כל מכוניות פלסטיניות שמן הסתם עושים להן בעיות בכניסה. אף על פי כן היו במקום באופן מפתיע כמה מוסכים (שעליהם גרפיטי 'כהנא צדק') שכנראה מתפרנסים מהוישרים של המתנחלים.
הלכתי עוד קילומטר משמים עד שעברתי מחסום, שלא הבנתי אם הוא מאויש, וניסיתי להגיע חזרה לשוק ולחלק החי של העיר, אבל הייתי רחוק מדי. נמאס לי מכל העיר העתיקה והסכסוך הלא פתיר והעגום הזה. שאלתי איך מגיעים לשוק, אבל אף אחד מהילדים לא ידע אנגלית או הבין את הערבית הקלוקלת בפי. במילה הערבית 'סוק', האות ק' נבלעת וכנראה אני לא בולע אותה היטב. ואז בחור נחמד בשם מוחמד עצר את מכוניתו ואמר שיסיע אותי. נסענו ומוחמד סיפר לי שהוא עובד בתיאטרון מצחיק ("פאני תיאטר") שמציג רק קומדיות, שאלתי אותו מה שם התיאטרון. והוא אמר לי שזה שם התיאטרון, "תיאטרון מצחיק". כשמוחמד הוריד אותי, אחרי סיבובים רבים, הוא סירב לקחת כסף, ואמר לי בלבביות שמעכשיו נהיה חברים טובים, ונתן לי את האימייל. ולא הזכיר במילה את הסכסוך, ניסה לדברר צד, אלא סתם היה נחמד לזר שאבד בעירו. רק אחר כך הבחנתי שהאימייל היה לא ברור, כך שכפי שנמצא, אבד לי חברי החדש מוחמד.
לאחר שמוחמד הוריד אותי הלכתי מעט, חולף ליד אשה קשישה ובית מלאכה שבו צבעו גדר. אני רגיש לריח אצטון, וחשתי שריח נורא יוצא מבית המלאכה ועיני נצרבות. המשכתי בכל זאת, אבל התחושה בעיני היתה נוראית וכמעט התעלפתי. הייתי חייב להסתיר בידיי את הנשימה ואת עיניי ולרוץ קדימה, להתרחק מבית המלאכה הזה. כך, כשאני המום, מישהו אחז בידי ומשך אותי כלפי סמטה הפונה מעלה. הנחתי שהוא עוד מדריך שרוצה להסביר לי על ההתנחלויות, או עוד מוכרן מעוניין שארכוש אצלו קרמיקה מסורתית, והתקוממתי, לא הנחתי לו לאחוז בי, אבל הוא ממש דחף אותי ואמר לי שאני חייב לעלות למעלה. ואז הסביר שזה גז מדמיע ואז הבחנתי שכולם בורחים איתי. "החיילים היהודים השתגעו והתחילו לירות", אמר לי. "היהודים", צעקו כולם.
כיונה הנביא (הקבור לפי האגדה בחלחול שעברנו בדרך), נראה שכבר לא אחמוק מהגורל שלי לקבל לפנים את הסכסוך הישראלי ערבי. רציתי לראות את העסק בעיניי, וזה מה שקרה. והתחושה היתה איומה. במשך דקות ארוכות הציק לי הגז, ורצתי מעלה מעלה, אך הגז נספח לפניי. אולי זה יכול להראות דרמטי או מפחיד, אבל זו היתה בעיקר תחושה דבילית. זה גז שלא ברור מהיכן התנדף ולא היתה לצריבה הזו שום הקדמה. על כל פנים, לא ברור איך אנשים סובלים את זה באופן קבוע, כך שזה מסביר את הדלילות באיזור החיכוך עם היהודים.
אחרי שנרגעתי, איבדתי שוב את הדרך ולקחתי מונית לשוק להמשיך במעשה השופינג. השוק היה קרוב משחשבתי, אז הנהג הישר תימחר את הנסיעה ב2.50 ₪. החל לרדת גשם, שמכונה באופן אירוני היורה. והשוק שבו צעדתי קודם הפך לשדה קרב. פיזית, הייתי בצד הפלסטיני בקרב הזה. עקרונית, לא תמכתי באף צד. מרחוק עמדו כמה חיילים והטילו ברעש רב גז מדמיע לעברנו, שכנראה השאריות שלו הגיעו אלי קודם ברוח אף שהייתי רחוק משם. מולם, קדימה, עמדו כמה צלמים מערביים, שלא ברור איך הגיעו במהירות למקום, בצד עמד פלסטיני ויידה אבנים למרחק ואז הסתתר. חמישים מטר מכל העסק אנשים המשיכו לערוך קניות שווי נפש כשהם מביטים בחיוך במשחקים ומקללים את החיילים שמפריעים להם בשופינג. חלק קיפלו דוכנים, לא ברור אם בגלל הגשם או מתוך חשש שזירת המלחמה תתקרב אליהם. כמה ילדים הדביקו לעצמם בצל לאף, למקרה שגז מדמיע ינדוף לעברם. בקומה שניה, ששייכת לרופא שיניים, עמדו כמה צעירים וצפו בשעשוע במתרחש כאילו היה זה כדורגל. אני בכל מקרה המשכתי. לא באתי בשביל האקשן הזה.
לשניה נכנסתי לתוך נעליהם המאובקות של תושבי חברון והרהרתי ביאוש הנוצר מכך שהם לא יכולים שלהם להוציא את החיילים הזרים מהמקום המרכזי בשוק שלהם, רק כי הם חלשים יותר מבחינה צבאית. מה הייתי עושה עם הצבא ההונגרי היה משתלט על רחוב אלנבי ויורה גז מדמיע על נחלת בנימין? כשהייתי שם, זה נראה כמו משחק מדמם של גברים שיכול להימשך לנצח, הצגת תיאטרון מצליחה שהגעתי לפרק 563 שלה. מישהו מטיח אבן למרחק גדול ואז כולם חוטפים גז מדמיע ובתגובה מישהו זורק עוד אבן, או להפך, והמתנחלים זורקים בקבוקים והבחור עם העיניים העצובות מצביע על זה לתיירים אירופים וכמו ילדים כל צד מסביר לעולם שהשני התחיל ומציג בפניו פצעים וחבורות.
אבל כנראה טעיתי, וכל העניין הזה מן הסתם הדרדר למאורעות העצובים והמדאיגים יום לאחר מכן עם הרג החייל ולתפיסת הבית בחברון על ידי ישראל שלא צריך להיות אסטרטג כדי לדעת שרק תחמם עוד את העיר ותביא איתה תגובה פלסטינית ואז שוב תגובה ישראלית וכו'. על כל פנים, בלי קשר לחוויה האישית ולקצת גז מדמיע שקיבלתי, צה"ל חייב לצאת מחברון.
רועי צ'יקי ארד 