לפני חצי שנה הוזמנתי על ידי משרד התיירות של בלארוס להתארח במדינה. העילה: טיול עיתונאים נדיר לחקור את האקו-טוריזם, התיירות הכפרית במדינה הסגורה הזו. זו היתה למעשה המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים לבלארוס, המכונה גם הדיקטטורה האחרונה באירופה.
חתיכים וחתיכות מקומיים, עיר ספר, בלארוס
מסיבות בירוקרטיות, הכתבה רחבת היריעה נפלה בין המדפים, ולא התפרסמה עד כה. זו הזדמנות להעלות אותה כאן, לטובת אנשים שרוצים לטייל לבלארוס היפהפיה, עם הנופים יוצאי הדופן, האנשים הטובים והמשטר הבעייתי, או מנסים להבין מה קורה שם.
.
יום ראשון במסע
כשאנחנו נוחתים, יורדות מטיסה אחרת הדיילות עם העניבות היפות ביותר שראיתי בחיי – גוון עדין של ירקרק, כנראה של בלאביה, חברת הטיסה הלאומית. כבר בדרך אני מהרהר בקול שמדובר במדינה שהסיבה המרכזית לנסוע אליה היא להנות מהבירוקרטיה המפותחת. כשני שלישים מהערך האינטרנטי המתאר את בלארוס באתר התיירות וויקיטראבל מוקדש להכנות בירוקרטיות לקראת הנסיעה, להשגת ויזה, להתחמקות מטרטורי הפקידים. רק שליש עוסק בנושאים תיירותיים.
ואכן, הפתיחה מבטיחה: המדינה כופה על התיירים ביטוח בריאות מוזר שעולה 4 יורו לשבוע, נוסף על הביטוח הישראלי דרך כרטיס האשראי. ברקע פקידת הקבלה, לוח שנה משנת 2008 עם תמונת מתעמלת.
אנחנו משתרכים בחדר לחוץ ונטול חן, תחת מנורות נאון מאובקות ועזות, לתור הדרכונים. כשאני כבר קרוב לנערת הדלפק, מתגלה שצריך למלא טופס נוסף. לידי בתור, נערי נבחרת דינמו מינסק לכדור עף, גברים נאים שאוחזים שקיות עמוסות של הדיוטי פרי מישראל. אחד מהם עם סומבררו שמוט. הם נראים מדוכדכים, כנראה הובסו בהפרש עצום.
הפקידים\שוטרים כאן נראים ילדים. הדרגות הזהובות שלהם יפות מאוד – הן דבוקות למעין סלוטייפ צהוב.
בכניסה ממתינות שתי המדריכות לאיזור מינסק הבירה, טטיאנה וז'ניה. הן אלגנטיות ונעימות. במיוחד טטיאנה, רווקה צהבהבת בת 23 (מתכננת להינשא בגיל 30 ובינתיים נהנית לכייף, תגלה לנו שלושה ימים אחר כך) עם שרשרת פנינים, עגיל פנינים וחגורה בוהקת. בבלארוס שורר רוב נשי מובהק: 88 גברים על כל מאה נשים.
באוטובוס, הנהג משמיע מוזיקה ברוסית. זה שיפור מול הפופ חסר הפנים באנגלית שתשמעו בתחבורה הציבורית בהונגריה, למשל. השיר הוא להיט אלקטרוני על בחורה בשם ג'ניס. כאן זו לא אירופה החדשה, השם שבוש טבע למדינות מזרח אירופה הקפיטליסטיות שתומכות באמריקה. זו אירופה ישנה. אין כמעט אנשים שמדברים אנגלית. חו"ל זה מוסקבה. יש בבלארוס כלכלה צנטרליסטית מהסוג שנעלם בעולם, משהו שמצד אחד מטריד את חובבי השוק החופשי, ומצד שני שומר על איזשהי רמה בסיסית של חינוך ורפואה במדינה הזו, שאין בה אנשים רעבים ופשע כמו ברוסיה.
אני וידידיי החדשים במוטול, עיר הולדתו של חיים ויצמן
אורות ירקרקים זולחים מתחתית המושב ומציפים את זיבורית האוטובוס. הטפטוף בחוץ הופך אותי למעט מדוכדך ואיני יודע למה. אולי לא שתיתי די קפה היום. אלכס, אחד מהעיתונאים, בחור עם חולצת כדורגל, מדבר עם המדריכות והן מביעות עניין.
אני מסתכל מהחלון אל פאתי מינסק. הרבה בניה חדשה שמזכירה את רבי הקומות שעיריית באר שבע מאשרת, אבל הכול יותר מסיבי וענק. כמעט רק בנייני ענק. אין בתים, רק מפעלי בנייה אדירים. הדרך היא חמישה מסלולית ולא עמוסה. המדריכה מצביעה על בניין זוהר שמחליף אורות בלילה כחנוכיה דיסקוטקית. מפגן הקיטש המהפנט הזה מתברר כספריה הלאומית. כל חיי לא ראיתי ספריה כזו. עובדים בה כאלף איש. סמל בינלאומי לטעם רע. וטעם רע מנצנץ זה הטעם שלי.
הספריה המהבהבת של מינסק
מלון בלארוס שבו אשן נראה מבחוץ כתפלץ סובייטי. בניגוד לרוב העיר ששופצה לסטנדרט מערבי מהוגן, המלון נותר משום מה אפרורי. אני מתכנן לצאת לקרוע את העיר, אבל מתעצל ומחליט לבלות בדיסקוטק ווסט-וורלד שצמוד למלון. מקומות של מלונות הם מתכון בטוח לבילוי סליזי, כזכור לי מחיי הלילה של אוזבקיסטן.
בקופת המועדון מוצעות שתי ברירות. כרטיס ב25 ₪ ושני ב30 ₪. אני לא יודע רוסית ואיש לא מצליח להסביר לי מה ההבדלים בין הכרטיסים. ליתר בטחון, אני מזמין את היקר. אחר כך יתגלה שקניתי גם מקום לצד שולחן. המקום מתמלא: הרבה זוגות, ובנות קצת פרחות כצפוי בדיסקוטקים שסמוכים למלון. הרבה בנות עם צלבים על עור כהה פרי השקעה של כמה משכורות חודשיות במכונת שיזוף. אני מחייך אל נערה, והיא מביטה אלי כדפוק.
המקום נראה כייחור של קפיטריה של אוניברסיטה משנות השמונים עם מועדון חשפנות (יש גם מועדון סטריפטיז לא פעיל בקומה אחרת). פרסומת לטויוטה עומדת סתם כך באמצע המועדון. ברקע, קליפים יפים של אמ.טי.וי דאנס על מסך. הקליפים לא קשורים למוזיקה המושמעת ברקע, פרסומת לויטאמינים של צנטרום עולה פתאום על המסך. כולן במקום מאוד מטופחות, הרבה לא יפות ומוגזמות, אבל עשרה אחוזים מהבחורות מעתיקות נשימה. באמצע המועדון, על במה משהו שנראה כפסל: שני בקבוקי שמפניה סגורים לצידם, כתריסר כוסות, אחת עם קש צהוב ושני ורוד, מאחורי זה בלונים שיוצרים צורה מוזרה.
אני מתאהב לפתע בבחורה עם שמלת אלכסונים סגולים שיוצרים מעין וי על גופה ונכנסת מהדלת השניה. השיער שלה נראה כפאה שחרחרת. היא מניחה תיק על הרצפה ידה ורוקדת לידו עם סטילטו דקיקים. אני רוקד לידה ולא בטוח אם היא בעניין. היא נראית ילדה טובה, ומרקדת רע. אז אני שואל באנגלית איפה השירותים והיא נבהלת בגלל השפה הלא צפויה. זו מדינה בלי תיירות.
אני מניח שנראיתי עד כה כבלרוסי שלומפר שירד מנכסיו. חברה שלה איכשהו מבינה אותי. היא אומרת לי איפה השירותים. ואני הולך לשירותים בלי טעם.
אין לי פיפי.
אני חוזר, מיואש מהבחורות, וכבר מחליט לחזור מובס לישון במלון הכעור, לצד השותף לחדר, בכיר בטלויזיה הישראלית בערבית. לפתע עולה מנחה מלא-בטחון וסתמי לבמה. הוא מעלה בחורה מקרית עם מסטיק בפה, בלונדינית עם שיער לבן כמעט. היא שותה קוקטייל מהשולחן שראינו קודם ואז מעלה שלושה בחורים שנראים מסכנים.
היא רוקדת סלואו עם אחד מהם, יפיוף חיוור בחולצה צהובה. לפתע הם מתנשקים. הנשיקה הופכת לוהטת יותר ויותר והוא תופס אומץ, מכניס לה יד לכל כיס ואוחז בה בישבן, כשהם מסתובבים מולנו. לשניה ארוכה רואים רק את הישבן ואת היד העצובה המועכת אותו. לפתע, מוזיקת הסלואו נקטעת. והם נוטשים זו את שפתיו הבשרניות של זה באדישות מקצועית. היא שותה עוד קוקטייל וצוחקת לבדיחות. המנחה מדבר המון, דברים שלעולם לא אבין, גם בלי הכרות עם השפה נראה שהוא אומר דברים סרי-טעם.
ואז שוב, הבחורה מתחילה לרקוד עם נער בחולצה לבנה. תוך שלוש שניות, היא לוקחת יוזמה ומנשקת, ממש בולעת את הבחור המסכן. הקודם מביט בקנאה אדישה, החגורה שלו מבהיקה. הבחור השלישי שעלה לוחש למנחה משהו ואז יורד, נכנע.
להיט בבלארוס: קולנוע בחמישה מימדים
לבסוף היא נדרשת לבחור מי נישק טוב יותר מבין השניים. היא מרימה את היד של הבחור עם החולצה הצהובה והוא מקבל שמפניה.
לאחר מכן, שניהם יורדים מהבמה לשאון מחיאות הכפיים. הבחור בצהוב נעמד מול הבחורה, כביכול כדי שתדבר איתו, אבל היא הולכת עם החברות. הוא ממשיך עם ידיו בכיסים, כאילו בכלל לא היה בעניין.
ליום השני בבלארוס
רועי צ'יקי ארד 