Monthly Archives: אוקטובר 2010

המלצה על ערוץ הנייר ומעמול, שני כתבי עת אזוטריים

ערוץ הנייר

ערוץ הנייר, שכעת יצא הגליון השני שלו, הוא מעין פמפלט עברי-ערבי זעיר בעיצוב יפהפה ובמחיר 10 ₪. אפשר להזמין את הספרונים בטלפון 0506919703 או לרכוש באחד משני הסניפים של תולעת ספרים, וזו הזדמנות לברך במזל טוב את הסניף החדש ומוצף האור במזא"ה.

הגיליון הנוכחי של 'ערוץ הנייר', תחת הכותרת 'מרכבה', נראה לכאורה תמים למדי: העורכים, יוסף למפל ואדם ססלר, פנו לכותבים שיציעו שימוש אחר בכסף שעולה לייצר טנק מרכבה, שמוערך בחמישה מיליון דולר לחתיכה.

front of the paper channel - print edition

הגליון הקודם של ערוץ הנייר

רוב ההצעות לשימוש חדש במרכבה קשורות לנטייה האקולוגית של העורכים. אבל חשוב לציין שגם הייצור של טנק המרכבה מגיע מתחום התמימות. הרי זה טנק כושל שמלחמת לבנון השניה הוכיחה שכמה חיילי חיזבאללה עם טילים יכולים להרוס. אף שאני בעד ייצור מקומי, אין לו שימוש מלבד טיגון החיילים שבתוכו. מלחמת טנקים זה דבר שכבר נעלם מהעולם, אני לא חושב שבעשורים האחרונים היתה איפשהו בעולם מלחמת טנקים. מדובר בסתם הנאה של כל מיני גברים אינפנטיליים שמזכירים את בן השכנים בשכונה שלי בבאר שבע שהזיז מכוניות והתנגש איתן במכוניות אחרות.

על כל פנים, אפשר לומר שהעורכים הם יהודים: הם עדכנו את הנבואה של הפיכת החרבות לאתים, לנבואת הפיכת טנקי המרכבה למתקני מים אפורים.

ערוץ הנייר – http://www.channel.org.il/html/Order_paper.html

מעמול – קיץ 2010

אני לא יודע מדוע שלחו אלי את החוברת הזו, אך היא הגיעה פתאום במעטפה. מדובר בספרון של המחלקה ליצירה במכללת ספיר שנערכה על ידי בני ציפר והמשוררת מי-טל נדלר. חוברות כאלה נוטות להיות בדרך כלל מפגן של גרפומניה, כי צריך לשתף את כל המשתתפים במחלקה ואין להם ערך ספרותי אמיתי. אין בכך רע מיוחד, כי מפגן של כתיבה לא מעניינת נפוצה גם בחוברות שמסננות כותבים. בדרך כלל הבעיה שלי היא לא ממש בגרפומניה אלא בבזבוז הזמן בקריאת חומרים משעממים ומעובדים, שבהם הכול נראה אותו דבר, ללא קצוות חדים של כתיבה טבעית.

כאן שולבו בטקסטים של הבוגרים, גם יצירות של המורים, כנראה כדי להשביח את התוצאה, אף שלדעתי דווקא התלמידים פה כתבו את הטקסטים המעניינים, גם אם אינם אחידים (היום אחידות נחשבת לערך חיובי משום מה. לא מבינים את הקשר של המילה לבינוניות ושעמום).

על כל פנים, מאז שקראתי את החוברת לפני כמה חודשים, אני מהרהר בסיפור שהתפרסם בה, פרי עטו של כותב לא מוכר בשם אלחנן אפריימוב שנושא את השם 'סיפור פורנוגרפי'. זהו אולי סיפור האהבה בין-ימינו הראשון שקראתי. הוא מציג בצורה המדויקת והטבעית ביותר את הסקס העכשווי: דייט אינטרנטי בלא ההתלהבות מהמדיום הוירטואלי (התלהבות שמובילה לאיזה מיסטיפיקציה או דמוניזציה). ואז פגישה במקדונלדס, חירמון וזיון בחלל העובדים בחנות צעצועים, מעין אקס טריטוריה בתוך קניון.

גם אם יש בסיפור חלקים חלשים, מרענן מאוד שאין כאן אמירה בנאלית ופוריטנית נגד סקס שנפוצה היום בכתיבה, או תיאור מזוייף וספרותני, אלא חרמון רגיל של בחור רגיל עם בחורה רגילה, בקניון רגיל.

ניתן לקרוא את מעמול באתר המוציא לאור המיתולוגי אוב-זעף:

http://www.ovzap.net/sherut/maamul_ebook.pdf

המלצה נוספת

כדאי לעשות מנוי לבלוג של ענבל טימור, המציג את חייה של ישראלית בהאיטי.

אני תל אביב יפו

ימים ראשונים:

אני ועירית קודחים פתיתים בדגמי כוכבי-שבת

ברחוב בן גוריון שישים דירה שלוש

ואני מנסה להכניס לה יד אל מתחת לחולצת הכדורגל

אבל עוד לא

הייתי כמו טלפון ציבורי תלוי באוויר

מדרכה אסורה לחנייה עמוסה בגזם

.

העיר, בגל החדש –

העיר, בגל החדש –

דיזנגוף סנטר בסן טרופז כתום

קעקוע גב בצורת עוף קפוא

העיר מקרקרת מתפרפרת

מסניפה את גבעתיים וקראון

מעטיני הקטשופ של מקדייויד פרישמן

מבטה מופנה מטה, פני הפלסטיק

של נוזל זרע לבן עכור.

היא מצטלמת לXTRA

ובג'ינס'שְ'לַה יש קרע

היא חוזרת בתשובה

היא מלצרית עצובה

.

ואחרי כן, הדירה בחובבי ציון שש

אני וטינקרבלז נרדמים על ערמת מעילי חורף ירוקים

על ספלי קיא

על ציורי גואש מטרטרים כמקרר

עם כאב ראש ורדיו שבור

אני תל אביב יפו

ילודת יפת

הלומת עשן.

.

קפה מאיר, 27.4.03

.

(שיר שמצאתי במגירה הלבנה בפנקס קטן. מאז, קפה מאיר הנעים פשט רגל, אחרי ששנים מכר סלט גרוע עם רוטב שמנסה להציל את העסק, ועכשיו הפך למקום אופנתי בשם המעוז)

אה הה \ טד ג'ונס

זהו זה

אה הה

כן

זהו זה

אה הה

אין שום ספק הפעם

אה הה

זהו זה!

אה הה!

הדבר האמיתי

אה הה

מה שאתה שומע

פה

ביט אמיתי!!

אה הה

זהו זה

אה הה

עובדה מחורבנת

אה הה

בול מול העיניים

אה הה

זה ממש זה

אה הה

כן כן

אמת

אה הה

בַאַסְלי

אם לא, אני נותן מה שתרצו

אה הה

פה עכשיו

אה הה זה אה הה עכשיו אה הה שם

אה הה אה הה אה הה אה הה!!

חדר ההמתנה הצבעוני!!!!!

.

טד ג'ונס (1928-2003 Ted Joans) משורר ביט אפרו אמריקאי וחצוצרן. היה מיודד עם אלן גינסברג וג'ק קרואק, וכאן בחרתי לתרגם את אחד מהשירים הפרועים שלו שהושפעו מאוד מג'ז. זה כנראה התרגום הראשון שלו לעברית. יש ביוטיוב כמה הופעות מעולות שלו.

עוד שירת ביט אפרו אמריקאית: בוב קאופמן ולירוי ג'ונס\אמירי ברקה.

אורגון \ בוב קאופמן

את איתי אורגון

יום ולילה. אני מרגיש אותך, אורגון

אני כושי. אני אורגון

אורגון היא אני, כוכב הלכת

אורגון, מדינת אורגון, אורגון

בלילה, את באה על גלגלי האופניים

אורגון את באה

בכוכבי אש. את באה ירוקה

ירוקת עיניים, שיער, בהונות.

ירוקה, ירוקת חוטם, החזה

שלך ירוק, הצלב שלך

ירוק, הדם שלך ירוק.

אורגון הרוח מנשבת

אורגון. אני ירוק, אורגון.

את שלי, אורגון. אני שלך

אורגון. אני חי באורגון.

אורגון חיה בי.

אורגון, את באה והופכת

אותי לציפור, מעופפת איתי

אל מקומות סודיים ביום ובלילה.

המקומות הסודיים באורגון.

אני עומד על מדרגות

הכנסיה הקדושה של קריספוס

אטקס יוחנן המטביל

אחיו הקדוש של ישו

אני מדבר אל לורקה.

החלטנו על טיול הארט קריין, אל הבית באורגון

טיסת עדן ממפרץ

מקסיקו, הגשר

נחצה, והשחור הפלורידי אותר.

.

.

קריספוס אטקס – שחור שנלחם ונהרג במלחמת העצמאות של ארצות הברית נגד הבריטים.

הארט קריין – משורר אמריקאי הומוסקסואל שהתאבד בחזרה ממקסיקו בקפיצה מהספינה בסמוך לפלורידה, מחבר הספר 'הגשר'.

.

בוב קאופמן (1925-1986), אגדת ביט, משורר שחור, יהודי מצד אביו, קתולי ממרטיניק למחצה מצד אמו, שאביה היה עבד. יצר שירה אוטומטית או ספונטנית, כלומר לא ממש כתב את שיריו אלא היה מהלך ברחוב וממלמל לעוברים ושבים, או קרא אותם יחד עם הרכבי ג'ז. הם עלו לדפוס רק כשאשתו איילין החלה לרשום אותם, ואז נכנסו לאנתולוגיות וכתבי עת וזכו לתהודה רבה בכל העולם. בספרים שיצאו אחרי מותו, חלק מהשירים שוקלטו מתוך סלילי הקלטה ואחרים משולחנות בבתי קפה בסן פרנסיסקו שעליהם חרט לאחר ארוחת הבוקר.
קאופמן היה ימאי ששירת בצי הסוחר. באוניה, נכנס לאיגודי ימאים קומוניסטים. המרקחת שחור-יהודי-משורר-ביטניק יחד עם קומוניסט היתה לא אהודה במיוחד בארצות הברית של ימי מקארתי. הוא הוכה, הוטרד ונעצר פעמים רבות על ידי המשטרה. לעתים מספר פעמים בחודש, וכל פעם שוחרר בערבות על ידי הקהילה הפואטית הסולידרית של סן פרנסיסקו.
קאופמן היה דמות ציורית ומיתולוגית שעיטרה את סן פרנסיסקו: הניח פלסטרים על הפנים בצורת צלבים והמהם את שיריו למכוניות הנוסעות. בישראל, בדרך כלל משוררים הם עניין קפוּץ שמתרחק מחוסר תקניות: מורים או פרופסורים למשהו. הדימוי הישראלי מקשר בין 'תרבות' ל'תרבותי' וקשה למצוא מקבילה של משורר-נווד בקהיליה הפואטית. אני יכול לחשוב על דודו ויזר, המשורר, הפזמונאי והחלילן מהכספומט ליד בנק לאומי בדיזנגוף סנטר, ששירים שלו פורסמו במעין 4.
כמו רבים מהביטניקים, קאופמן הפך לבודהיסט. לאחר רצח קנדי, נכנס לתענית שתיקה והחליט להעלם מהנוף ולהפסיק לפרסם, אף שכבר זכה לתהילה כמשורר. הוא גם ערך את כתב העת הביטניקים ביטיטיוד יחד עם גינסברג ועוד, ורבים טוענים שהוא זה שאף טבע את המילה "ביט".
לאחר שנות שתיקה, ביום שמלחמת וייטנאם תמה, פצח להפתעת כולם בשיר "כל הספינות שמעולם לא הפליגו". הטקסט על האוניות שתאיהן ושסתומיהם פרוצים קשור למוטיב האפריקאי של ספינות עבדים, שכאשר עלו על שרטון, קברניטיהן פתחו את שסתומי המים והאוניות הוטבעו על העבדים בבטנן. בשיר הזה הוא משתמש גם במוטיב היהודי של הבריאה על פי המילה ומשיט את האוניות הטבועות. בשיר הפרוע והשלוק "המניפסט האבומוניסטי" הוא לועג למניפסטים באשר הם, ולקבוצות ספרותיות\פוליטיות באשר הן.
קאופמן נסע לניו יורק למספר שנים קשות וכששב לסן פרנסיסקו מצבו הגופני והנפשי הדרדר, הוא התמכר לאלכוהול ולאמפטמינים. לבסוף הותר לו לשתות רק בבר אחד בסן פרנסיסקו. את שיריו קרא במסעדת בייגלים, עליה השתלט והפך עצמו ל"מלך" לזמן מה, ועליה כתב כמה שירים. חלק מהלקוחות נחרדו, אבל קהל קבוע היה מגיע למסעדה והמתין למופע שלו. הקשר שלו עם מסעדת הבייגלים נקטע לאחר שרשם על הקיר טקסט על אדולף היטלר, שלטענתו עזב את אווה בראון, עבר לסן פרנסיסקו והתגייס למשטרה. קאופמן מת מנפחת ב1986. להלוויתו הגיעו משוררים רבים.

תרגומים נוספים של בוב קאופמן

המניפסט האבומוניסטי

שירי בונסאי

כל אותן ספינות שמעולם לא הפליגו

——————————

קובי אור מתרגם יפה את פיטר אורלובסקי, אהובו של  גינסברג.

אני רוצה לשכב איתך בתוך כיור

אני רוצה לשכב איתך בתוך כיור

עם פטרוזילנון באף ומרק של קנור

לשכב איתך בתוך כיור

עכשיו, מחר ועוד כְּדור

לשכב איתך בתוך כיור

מעלינו רק התדיאור

אני רוצה לשכב איתך בתוך כיור

.

על צלי שחור, אני נעור

לשכב איתך בתוך כיור

אני לא מהרַג', איני היו"ר

רק רוצה בתוך כיור

בין בצל, כמון ושום אפור

לשכב לשכב בתוך כיור

כשהסקוטְש ישַרֶט בעור

לשכב לשכב בתוך כיור

זה קר, זה סר, האל ישמור

רק רוצה לשכב איתך בתוך כיור

.

רוצה לשכב איתך בתוך כיור

רוצה לשכב איתך בתוך כיור

אני תנין שלח מן היאור

לשכב איתך בתוך כיור

.

.


דצמבר 2008

/

אתר הצילומים של ג'ניפר אבסירה


בעניין שקריו של גדעון לוי

מאז שהמאמר נכתב גדעון לוי הגיב בעצמו.
"אי אפשר להסכים לכך. נחש ארסי יש לכלוא או להרוג… המשך קיום המצב הנוכחי בו השמאל מרשה לעצמו לבצע חפירה תחת יסודות המדינה והחברה מכרסם בבריאות הנפש הלאומית של הציבור השפוי הרחב והנורמטיבי… הקם להורגך השכם להורגו אומרת התורה ולא בכדי.. גדעון לויים אינם שונים בשום פרמטר מההגדרה של "הקם להורגך" שכן זו מטרתם",
.
טוקבק מספר 815 לכתבתו של בן דרור ימיני קורא להרג גדעון לוי
.
.
.
קראתי את המאמר של בן דרור ימיני על גדעון לוי, שהציג את האחרון כשקרן עלוב. לא ראיתי בינתיים תגובה מצד לוי. אולי הוא מתכוון להגיש אותה ביום שישי, אולי הוא מעדיף להתעלם. על כל פנים, הנחתי שהמניפולציה של בן דרור ימיני ברורה ואף מגושמת, אבל מסתבר שאנשים לא טפשים נפלו למלכודת כמו אורה עריף כץ וחשבתי שאולי בכל זאת כדאי לסתור את הטענות של בן דרור ימיני.
ראשית, שקרן הוא אדם המציג עובדות לא נכונות. אבל כמעט כל ה'עובדות' שהציג בן דרור ימיני אצל גדעון לוי כשקריות אינן ממש עובדות אלא פרשנויות שעליהן יש חילוקי דעות מסורתיים בישראל בין הימין והשמאל, או יותר נכון בין מחנה "ההסברה" למחנה "הביקורת". זה יכול לטעון לכאן וזה לכאן.
גם בן דרור ימיני לא שקרן, ובוודאי הוא חושב שהוא עושה הכול למען המדינה ומאמונה עצמית אמיתית, אבל הוא פועל בדרך מניפולטיבית. כשם שכינה את גדעון לוי "ברון השקרים", אפשר לקרוא לו "ברון המניפולציות", אם היינו קטנוניים. אבל היות ומניפולציה קלה היא אמצעי רטורי שכיח, פשוט כדאי לסתור את הטענות שלו עובדתית.
בלי להשקיע יותר מדי אנרגיה, וכמחווה לדן בן אמוץ, בחרתי באופן אקראי את טענה מספר 6' במאמרו של ימיני ואנסה להתמודד איתה. על פי בן דרור ימיני, גדעון לוי אמר בראיון לאינדפנדנט שהבסיס של הקריה נמצא בלב איזור מגורים בתל אביב, בהתייחסות לטענה של ישראל שהחמאס מסתתר בתוך אוכלוסיה אזרחית. בן דרור ימיני קובע שזה השישי בשקריו.
ובכן, האם הבסיס של הקריה לא נמצא בתל אביב? האם הקריה לא נמצאת בלב אוכלוסיה אזרחית ליד בית אריאלה למשל, שבה אני מנוי? האם ישראל לא מאשימה את החמאס שהוא נמצא בתוך אוכלוסיה אזרחית? שאלה פשוטה אני מעמיד בפני הקורא או הקוראת: מי כאן משקר ומי אומר אמת, זה שאומר שהקריה נמצאת בתל אביב או זה שאומר שהעובדה שהקריה נמצאת בתל אביב היא שקרית?
התשובה: גדעון לוי אומר אמת, בן דרור ימיני אינו אומר אמת.
אבל לבן דרור ימיני יש הוכחה ניצחת שלוי משקר: הטיעון של לוי יכול להישמע גם מפיו של דובר החמאס. כלומר, אם דובר החמאס אומר שהים כחול, וגם גדעון לוי. אז זה שקר?  על פי שיטה זו, אנשי המחתרת היהודית מסכימים עם הטענות של בן דרור ימיני נגד לוי, האם זו הוכחה לשקריותן?
בכל הטענות של בן דרור ימיני , שאפילו מנסה להדביק את לוי לקו קלוקס קלאן ולאנטישמים שונים ומשונים, הוא לא הצליח לסתור עובדה אחת, ולו בגלל שהוא לא סותר עובדות אלא פרשנויות: האם להגיד שישראל עוברת שטיפת מוח זה שקר או פרשנות? האם הכיבוש הוא לא תירוץ לטרור?
המשפט העובדתי (בניגוד למשפט הפרשני) היחיד שמציג דרור בן ימיני כלא נכון, הוא הסיפור עם הכלב.
.
"באחד משיאי הראיון, כדי להעצים את הדמוניזציה, מספר לוי שבמהלך ימי המלחמה בעזה, "בעמוד הקדמי בעיתון הפופולרי ביותר במדינה פורסמה ידיעה על כלב – כלב ישראלי – שנהרג על ידי רקטת קסאם. באותו יום נהרגו עשרות פלסטינים, והם הופיעו בעמוד 16 בשתי שורות". התפעמתי מהתיאור המדויק של לוי, ולכן אצתי רצתי לגיליונות "ידיעות" מאותם ימים. הפכתי וחיפשתי, ושום כלב לא מצאתי בשום עמוד ראשון באף אחד משלושת השבועות של המלחמה. כלום.
.
ובכן יתכן שבאמת גדעון לוי התבלבל בראיון, אני לא הגעתי לבית אריאלה, ליד הקריה כאמור (לטענתי), לחפש מה קרה. הסיפור שאני מצאתי לא היה בימי עופרת יצוקה, אלא שלוש שנים קודם לכן. אבל בניגוד למה שאומר בן דרור ימיני, הסיפור עם הכלב המת במבצע ללכידת מחבלים הופיע בהרחבה בשער ידיעות ומעריב. והוא מקרה קלאסי שבו כלב חשוב מאדם מת, פלסטיני. והנה כאן יש צילום מסך של השער של ידיעות שמראה שבן דרור ימיני סתם מחפש. והנה מאמר של מכון המחקר קשב על סיקור הכלב הנרחב מול סיקור המוות של שישה פלסטינים לא חמושים. על פי התוספת של בן דרור ימיני, לכתבה היתה גם ידיעה על כלב (אחר) שמת במהלך המלחמה, והוא מתחכם שם על ההבדל בין ידיעה לתמונה, אף שאינה קיימת בראיון. כלומר, גם הטעות היחידה של לוי אינה טעות שלו, אלא של ימיני. עוד בעניין כאן.
או.קי, אז ימיני טועה. זה קורה. הבעיה היא הטוקבק למעלה. הוא מזכיר ימים אפלים וכהים ומראה שהמאמר של ימיני מתדפק על דלת פתוחה.
.
אוסיף טוקבק למאמר פרי עטו אלמוני עם יותר סבלנות ממני שמציג עוד מהעיוותים של  בן דרור ימיני סעיף לסעיף, ואף מציע אפשרות מעניינת – שיש שקרן אחר בעסק:

(1) גדעון לוי טוען שכל ישראלי צריך לעבור מנגנון שטיפת מוח. והוא משקר משום…שגם בטלוויזיה של הרשות פועלת מערכת תעמולה משוכללת…ובחמאס המצב אפילו גרוע יותר. כלומר, ימיני אינו מפריך את דבריו של לוי ואפילו לא מתייחס לגופם. הוא פשוט מציג טענות אחרות.

[בינתיים הטקסט נערך מחדש, ונוספה פסקה שלמה שבה ימיני אכן טורח להתייחס לטענתו של לוי] 

(3) "כדי להעצים את הדמוניזציה, מספר לוי ש..בעמוד הקדמי בעתון הפופולרי ביותר במדינה הופיעה תמונה של כלב שנהרג ע"י רקטת קסאם…. אלא שבראיון לוי צוטט כך " an Israeli dog was killed by a Qassam rocket and it on the front page of the most popular newspaper in 
Israel."
לא נאמרה כאן מלה על תמונה. 

(4)לדברי ימיני, לוי טוען ש"ישראל מטווחת באופן תדיר צוותים רפואיים ובתי ספר של האו'ם".
זה שקר.
במאמר נכתב שבמהלך עופרת יצוקה ישראל 'frequently targeted' צוותים רפואיים וירתה (לא frequently) לעבר בית ספר של האו"ם. לפי נתונים של בצלם ו-HRW זה מדויק למדי. אבל גם אם לא, ימיני עדיין משקר, משום שאלה דברים שונים לחלוטין ממה שהוא כתב. הוא בכלל "שוכח" להזכיר שהדברים מתייחסים לתקופת עופרת יצוקה.

(5) ימיני כותב כי לטענת לוי ירי קסאמים התרחש תמיד בעקבות פעולות התנקשות של צה"ל. גם כאן ימיני בוחר לסלף – להשמיט את המלה "almost" ולהשמיט את תחילת הפסקה : "He unequivocally condemns the firing of rockets at Israeli civilians, but adds:" שבה לוי מגנה בפה מלא את ירי הקסאמים.
וגם כאן, ימיני אינו מתמודד עם הדברים לגופם כלל. כדי להפריך את הטענה של לוי היה עליו לסקור אירועים של ירי קסאם, ולהראות שהיו מקרים רבים שהירי לא נעשה בעקבות פעולת סיכול צה"לי. במקום זה הוא מעלה את הגירה הקבועה שלו על אמנת חמאס.

(6) "ישראל מתלוננת שאנשי החמאס מתחבאים בתוך אוכלוסייה אזרחית, אבל גם משרד הביטחון הישראלי נמצא בתל-אביב".
ימיני גועש ורועש לנוכח הדברים, שהרי…הפנטגון נמצא בוושינגטון, ומשרד ההגנה המצרי מצוי בקהיר (ומה עם המטכ"ל הסורי ששוכן בדמשק, שתמיד נחשב למטרה לגיטימית ושכבר הופצץ בעבר ע"י צה"ל ? ). מכל מקום, שקר זה לא. והרי ימיני הבטיח לנו 'מסכת שקרים', ולא השוואות בלתי מוצלחות.
אז כרגיל, כשאין מה לומר לגוף הדברים, ימיני פוצח ברטוריקה המוכרת : "לוי מאמץ את תעמולת החמאס באופן מוחלט". דמגוג אשפתות כבר אמרנו ?

(7) לוי טוען שב-48' היה טיהור אתני. זה אמנם ביטוי בעל קונוטציות קשות באזניים אירופיות, אך השאלה האם זה אכן קרה.
גם בישראל, לפחות במסגרות אקדמיות, מעטים חולקים על העובדה שבמהלך מלחמת השחרור נעקרו מאות אלפי פלסטינים – רובם המכריע של הערבים שחיו בשטחים שנכבשו ע"י צה"ל – וחלקם גורשו באופן יזום ומאורגן ע"י צה"ל. במספר מקרים הם גם נטבחו. זו פחות או יותר ההגדרה המילונית של טיהור אתני. גם ימיני עצמו מכיר באירועים באופן חלקי, אולם הוא מתגולל על לוי שאינו טורח להזכיר את ה'נכבה היהודית' שבה מספר הקרבנות כביכול גדול יותר, כאילו שעוול שנעשה ליהודים בחו"ל מתקזז עם עוול שישראל גרמה לפלסטינים.
אז שוב – ימיני לא מפריך את דברי לוי ולמעשה לא ממש מתייחס לגופם.
וחוץ מזה, ימיני שוב משקר.
ימיני משקר בטענה שמספר הפליטים היהודים ממדינות ערב גדול ממספר הפליטים הפלסטינים.
מס' הפלסטינים שנעקרו ב-48' מוערך בכ-750 אלף. והמספר הכולל של היהודים שהגיעו ממדינות ערב – למעט מדינות המאגרב – הוא כ-350 אלף לכל היותר.
עולי המאגרב הם בוודאי אינם פליטים שנעקרו ממולדתם. רובם ככולם היו ציונים נלהבים שראו בא"י את מולדתם משכבר הימים. הם לא עברו גירושים מאורגנים או רדיפות מצד השלטונות. במקרה של מרוקו (ממנה הגיעו רובם המוחץ של עולי המאגרב, ומרבית העולים מארצות ערב בכלל) המלך אף קרא בפומבי ליהודים להשאר.
אין פירוש הדבר שביתר מדינות ערב היהודים סבלו מגירושים מאורגנים. נהפוך הוא – רובם המכריע עלו מטעמים ציוניים-דתיים ובשל הזעזועים הפוליטיים שפקדו את המזה"ת באותן הימים. מיעוט קטן מתוכם סבל מהתנכלויות, לעתים קשות, בעיקר בעירק, סוריה ומצרים, אולם הן מעולם לא הגיעו לכדי פעולות גירוש של ממש ע"י כוחות צבא, כפי שנעשה לפלסטינים. והיו גם כאלה שעלו רק אחרי השתדלויות ומאמצים רבים מצד ישראל, משום שהשלטונות התנגדו ליציאתם. הדוגמה הבולטת היא עליית 'מרבד הקסמים' מתימן.

(8) גם כאן לא מדובר בשקר או בשגיאה עובדתית של לוי. בפשטות : לוי חושב כך, אולם ימיני סבור אחרת. בעברית קוראים לזה חילוקי דיעות. וגם כאן, ימיני לוקח שברי ציטוטים של לוי ומשתמש בהם כדי ללעוס את הדקלומים הקבועים שלו, ובסיום מאשים אותו במשהו לגמרי פומפוזי ולא קשור לעניין.
וגם כאן, דבריו של לוי נעקרים מההקשר שבו הם מופיעים.
לוי מספר כי בעבר הוא האמין בשיחות השלום, אולם כעת הוא סבור כי מדובר היה בהונאה, משום שכל אותה התקופה לא חדלה בניית התנחלויות. בשבריר הציטוט אצל ימיני, כמה מפתיע, עניין המשך בניית ההתנחלויות נשמט כליל. הרי המטרה היא להפוך אדם המחזיק בדעה שונה לאויב הציבור.
לא צריך להסכים עם העמדה הנ"ל של לוי, ניתן גם להאמין שהיא מטופשת באופן מיוחד. אבל ימיני כזכור, מאשים את לוי בעלילות ושקרים גסים, בשיטות שגורמות לפראבדה בימיה הגרועים להחוויר, בדה הומנזיציה של אזרחי ישראל, וכמובן בדיברור של החמאס.


(9) לוי טוען ש"הכיבוש הוא התירוץ המיטבי עבור ארגוני טירור ברחבי העולם. זה לא תמיד אמיתי אבל הם משתמשים בזה" (את המשפט השני ימיני בחר להשמיט) והוא משקר משום ש…רוב פעולות הטרור מתבצעות ע"י ארגוני ג'יהאד שלא קשורים לישראל, או משהו כזה. ויש גם לינק לדברים של החוקר המהולל יוחאי סלע, שמוכר בעיקר למעגל הקוראים המסורים של רוטר ולאטמה.
מספיק לדעת לוגיקה ברמה של פסיכומטרי כדי להבין שאין סתירה לוגית בין דבריו של ימיני לאמירתו של לוי. וממילא, זו אמירה אנמית למדי. לא מסתתרת כאן עלילה או פרובוקציה מרושעת. אפילו שמאלנות אין כאן. גם מצביע ליכוד היה יכול לומר את המשפט הזה ולהישאר ליכודניק לכל דבר ועניין.
להשערתי, ימיני פשוט חיפש הזדמנות לדחוף את הסיפור שלו על הג'יהאד ויוחאי סלע.
כאן אין אפילו דל של התייחסות עניינית לדברי של לוי (האם הכיבוש אינו משמש כתירוץ לטרור מחוץ לישראל ? האם זהו תירוץ גרוע ?).
אז כרגיל, כשאין מה לומר לגוף הדברים ימיני מעלה את רף הניוול והרשעות.
דווקא בעקבות המלים האלו, ימיני כובש פסגות חדשות ומזעזעות של הסתה. גדעון לוי הוא חבר ב"שמאל-ג'יהאד הגלובאלי", והוא לא רק איש שיווק בתעשיית השקרים, הוא היצרן שלהם. הוא אפילו "כותב את הפרוטוקולים החדשים", לא פחות.

מכאן ועד סוף הרשימה ההסתה רק הולך ומחריפה, והשפה הופכת אלימה יותר.

אחרית דבר – הבה נזכור שלא מדובר ברשימה שנכתבה על ידי לוי, אלא בראיון בשפה האנגלית. הייתכן שלוי לא הובן כהלכה, לא צוטט כהלכה, לא התבטא כפי שהתכוון, או סתם טעה בתום לב ?
ימיני היה אמור להיות הראשון שיעלה על דעתו את האפשרות הזו, שהרי הוא אלוף הארץ בעריכת תיקונים ברשימות שבבלוג שלו (כאמור לעיל, מבלי להשאיר את הטקסט המקורי על כנו) תוך שימוש תדיר בנימוק 'כולנו טועים לפעמים'.
אף על פי כן, תגובתו של לוי לא מופיעה כאן וכלל לא מוזכרת פניה אל לוי בנושא. כך לפחות בגירסה המקורית של הטקסט, מן הסתם מייד יגיעו תיקונים. 

השיר והגבינה

גבינה

.

זמזם נגד גניבה

על הגבינה

בשופרסל

.

17.10.2010, קפה אדר, תל אביב

.

.

המקור:

כלכלה
מכת גניבות של גבינה?
זמזם נגד גניבה על הגבינה בשופרסל
מאות עובדים במלונות הילטון בארה"ב שובתים
סוכנויות הידיעות (18:04 , 17.10.10 )
לכבוד הסתיו: מבצעי אוקטובר ברשתות
רחל קדרס (16:27 , 17.10.10 )
המסחר בבורסה הסתיים בירידות שערים
שהם לוי, "כלכליסט" (16:40 , 17.10.10 )
נהג מונית נקנס ב-5,000 שקל על אי הפעלת מונה
נעמה כהן פרידמן (15:28 , 17.10.10

.

מתוך ויקיפדיה:

שופרסל היא רשת מרכולים ישראלית. החברה נמצאת בבעלות קבוצת IDB שבשליטת נוחי דנקנר ומנהלה כיום הוא ריצ'רד הנטר. ניירות ערך שלה נסחרים בבורסה לניירות ערך בתל אביב החל מ-1980.

שיר ערש חדש

כשהציפור נרדמה

יַשנו העץ, הסבתא

וגם הדוכן

רק המדינה

עירנית כה

ושני בנקאים

בחולצת ירקרקת

סגרו עניינים

.

כשהציפור נרדמה

בפיז'מה זולה

שקונים במבצע

ובלי שיר אהבה

אז לויינים צבאיים

כיסו את כולם

בשמיכה חמימה

פרחונית כה.

.

.

.

שימו לב: קפה גיברלטר, בלוג חדש ומעניין על מוזיקה שלא מגיעה מהמקומות הצפויים.

רביעיה

מפות ציפורים על

השולחן:

חיוכה

.

מזלג רגיל

נוגע

עכשיו בשפתיה

.

הקונכיות

במרכז המסעדה

והקקטוסים

.

עכשיו כבר רבע ל

אדם

ומטפחת

.

.

ביר סוויר, סיני, 25.9.09

שירת אם תרצו

'רץ' הוא "גיליון שירה חד-פעמי" של קבוצה חמש-ראשית שמכנה עצמה "חיל הנחשון העברי". העיצוב של החוברת, שיצאה לרגל ליל-ייסוד הקבוצה בפאב הקצה שבירושלים, נקי ומזמין.

הספרון הקטן נפתח בגדול. מלבד פתיח, צורפו כאן לא פחות משתי הקדמות (עם הכותרת 'אקדמות') של צמד העורכים, אחת מהן היא בת שני עמודים, דבר שמעלה בדמיון פסטיבל גדול שצריך לתת פתחון פה לכל מיני פונקציונרים ונותני חסות, ולא חוברת דקה בת חמישה משוררים עם עשרים וקצת שירים.

כדי להוסיף לתחושה שמדובר במאורע היסטורי שעוד ניזכר בו בתולדות הספרות, הגיליונות ממוספרים, למשל הגיליון שלידי הוא 196 מתוך 300, כאילו היתה כאן יצירת אמנות שצריך להעלות את מחירה.

האוירה סביב רץ היא כשל גוף שעומד להחזיר תהילה שלא היתה מעולם. אמיר מנשהוף הוא בימים כתיקונם עורך כתב עת בשם נפץ, שהוא לרוב המשורר היחיד שנוטל חלק בגליונותיו, לעתים עם בני משפחתו. בהקדמה שכתב הוא מתפייט בשפה יהודית-צבאית ובנוסח עתיק וארכאי-בכוונה כשל פוליטיקאי מפאיני"ק משנות החמישים בפתיחת מפעל שמן קיק על 'גלעד לאירוע זה… מעשה של אמונה, כזרע חיטה צמא על פני המים'. דימוי מעט מוזר מהבחינה האגרונומית, שנלקח אולי מהתלמוד הבבלי, מי משיט זרע חיטה על פני מים? זה יכול להרוג את זרע החיטה. בהקדמה, זרועות על פני מים בין השפה הנמלצת גם עילגויות חגיגיות כמו 'אמונתנו היא אקסיומה סופנית' (ניתן לקרוא בטוקבק של מנשהוף את נוסח ההקדמה).

מנשהוף, כפי שצפוי מהאדם היחיד שמנקד את שמו בפייסבוק, מספר עד כמה הוא נפגע ממשוררים שלא לוקחים את עצמם ברצינות ("היינו מאוכזבים, אפילו פגועים", הוא מעיד על תחושתיו כשגילה את המשוררים הללו). השאלה היא למי הוא מתכוון. אולי למשוררי מעין, או שמא לכותב מילים אלה, שכן רוב ערבי השירה עמוסים במשוררים מזעיפי גבה שלא יודעים לחבר מילה מעניינת. אחת הצרות של ערבי השירה בישראל, היא הרווח העצום בין השירים הירודים והלא רהוטים להזעפת הפנים של המשוררים הרואים בעצמם גאוני ענק, ממשיכי משוררי העבר ואולי אף צאצאים של נביאי ישראל והאמוראים.

טקסט ההקדמה\אקדמה של עודד כרמלי, משורר שיאמר לזכותו כי הוא דואג לשבץ שורה מוצלחת אחת לשלושה שירים (גם פה החצי הראשון של שירו 'המנון ערביים' מצויין ואז השיר מתרפט לאיטו, כמו גם השיר שלו שזכה ב'שירה על הדרך' שהתחיל טוב), מצטרף לזעף הידוע נגד הפוסט מודרניזם. המוזר הוא שמבחינתו של כרמלי, שירה פוסט מודרניסטית היא למשל שירה לא מובנת. הוא כותב: "אני לא מאמין לאדם שמצהיר על עצמו במין זחיחות של שבוי שהוא לא רוצה להבין ולא רוצה להיות מובן". גם אם לא נתעכב על הביטוי המוזר "זחיחות של שבוי" (שכן שבויים אינם זחוחים), המאבק של כרמלי נגד השירה הלא מובנת הוא עניין משעשע: מדובר בכותב ששירתו כמעט ואינה מובנת כלל וזה גם טעמו בשירה, על פי החוברת הזו, המכילה בעיקר מינים שונים של שירה לא ברורה כחידת חמיצר גזומת-שורות (אני פותח דף במקרה בחוברת ומגלה את "פנים שמשכיחים הסיכומים\ לתוך מגבת הגיונה השרעפים, ההחלטות\ לתלות תקוות על דק,\ אחר כך מוות לנראה!" של יעקב אלג'ם, [סימן הקריאה במקור]).

אני לא חושב ששירה נמדדת מול השאלה אם היא מובנת או לא, ובוודאי יש שירה שאתה לא ממש קולט מיד את כל תוכנה אבל היא נהדרת. אבל מוזר שמשורר לא נהיר מחליט להיאבק באחיו המשוררים הלא נהירים, כלומר נגד עצמו. וכמו כן מוזר שדוקא מנשהוף וכרמלי מכל המשוררים נלחמים בחטא הזחיחות.

הדבר המעניין הוא שמול המאבק הנרחב הניטש כנגד הפוסט-מודרניסטים, אין כמעט פוסט-מודרניסט מובהק בשירה העברית כרגע. האם יש משורר אחד המעיד על עצמו ככזה? אני יכול לציין רק את המשוררת המתה צאלה כץ ז"ל, שמתנסה לעתים בתחום, אף שהיא מגחיכה את הטענה על מות המחבר. גם 'מעין', למשל, שמזוהה כפוסט מודרניסטי, הוא המשך של הדאדא  ויש לנו קו פוליטי די ליניארי ואמונה בטוב ורע, אמונה בחידוש ובקדמה, כך שבוודאי אנחנו קרובים יותר לסוג מוזר ומעודכן של מודרניזם.

מול ההבטחה הגדולה שנאגרה בעמודי האקדמות, השירים בחוברת כבר הרבה פחות מעניינים. טכנית, אין כאן שירים גרועים לגמרי, אבל אין אף שורה שנשארת בראש, אולי מלבד השורות שהזכרתי של כרמלי ('לסיכום האם יש מספיק סיפורים\ להחזיק את החברים בעניין\ האם אנחנו מספיק חברים\ לאייש את הלילה בבניין') ו'שיר' של מנשהוף שהוא כמעט טוב. רוב השירים נקראים כמעין צופן אקראי חצצי שמאחוריו אין דבר והם גם נטולי יופי. כשמשהו נהיר עם קצת מובן צף ועולה מביצת המילים הטובענית, בדרך כלל המשמעות היא סטודנטיאלית או דכאונית טינאייג'רית. הכול כאן מאוד לא ארוטי, א-מיני וחסר כל הקשר לחיינו. השירים בעיקר חושפים משבר נושאִי חמור, כי הנושא שלהם הוא בדרך כלל הם עצמם ולא העולם, ולכן גם יוצרים תחושה של עצב. כנראה צריך כשרון רב יותר כדי לא לכתוב על כלום (לא פוליטיקה, לא אהבה, לא ארוטיקה, לא נוף, לא אוכל, לא המשורר, לא בעד ולא נגד) ובכל זאת לעורר עניין.

היו גם יהיו חוברות עם שירים לא מעניינים, ומבחינה זו הניסיון של רץ לא נורא בהרבה מבחינה שירית מספרים אחרים. הבעיה כאן היא הנסיון היומרני של שחזור וקימום תהילה שלא היתה, מהלך שמזכיר את "המהפכה הציונית השניה" שמציעה תנועת 'אם תרצו', או שלטי "ישראל מחכה לרבין" הנקרופיליים של מפלגת 'השמאל הלאומי' שבעצם מציעים את מנהיג התנועה אלדד יניב, עורך דין שעשה את תהילתו מהמתמחות בייצוג חברות מרושעות, פוליטיקאים מושחתים ודוד אפל.

וכמו ב'אם תרצו', גם כאן השפה מיליטריסטית והתחושה היא של מבצע צבאי (ללא קשר לנושא שלנו, באתר שלהם 'אם תרצו' כותבים על 'אבטחת הקיום', שגיאת כתיב שמעידה על התפישה שלהם את ישראל כגוף שאמור להילחם לעד). החבורה כולה מכונה 'חיל הנחשון העברי'. כרמלי מזכיר בקצת יותר ממאה מילות המניפסט שלו, את המילים הבאות: טקטיקה, כניעה, שבויים, תסמונת סטוקהולם, אמצעי התנגדות ומסיים ב'אנחנו זקוקים לכל כוח וכוח' כאילו היה גנרל מכריס העומד מול מפה עם סיכות צבעוניות.

כמו הפעילים הצעירים וחובבי הקרבות של אם תרצו, כרמלי ומנשהוף מתגעגעים לתקופה שלא היו בה, ומנסים לשחזר תקופה באופן מלאכותי ומאולץ, במקום לכתוב דבר-מה חדש, במקום להסתכל במרחב ולהתקדם הלאה. הדבר דומה לכך שצעירים יסעו במזדה לעמק החולה, ילבשו כובעי טמבל ויתחילו לייבש את הביצה בניגוד להוראות הפקחים, כדי להשלים משימה עתיקה. המודרניסטים ניסו לחדש ולפתוח ולנסות, בעוד כאן אנשי חיל הנחשון העברי הולכים אחורה ומצמצמים, ואפילו כותבים את התאריך באותיות עבריות (אלול תש"ע ירושלים). גם הטקסט הפותח את החוברת, שירו של אמיר שגיב, עוסק בחג החנוכה, מרפרר לחנה ושבעת בניה ולאלעזר המכבי מחסל הפילים (הפילים לצערי לא הוזכרו בשיר), ויכול היה להתאים לכתב עת דתי (כאן סיפור אחר שלו, פנטזיה ארוטית מהווי ההתיישבות הדתית לאומית בבקעת הירדן). זה לא מודרניזם בשום צורה, זו סתם ארכאיות ונוסטלגיה ריקה.

עוד מאמרים קשורים מעט:

על היצירה הא-פוליטית בישראל

משרוקית כלבים: על יצירה שירית בישראל

בגנות השירה הנכתבת כיום

הפוליטיקה של הפצע

על אימג'יזם ווורטיציזם

תגובת עודד כרמלי מעורכי החוברת:

הי רועי,

אני שמח שהצלחנו להדאיג אותך, ובכל זאת, על מנת שניקח את עצמנו ברצינות, רצוי להצמידך אל העובדות.

לא הוקמה קבוצה חדשה בשם "חיל הנחשון העברי". נערך מרתון שירה חד-פעמי שלכבודו הופקה חוברת חד-פעמית.

הערב בירושלים, אגב, היה מוצלח ורציני. מאוד לא שמייח, כי ממש לא מוכרחים להיות.

באשר לסטוקהולמיות הפוסט מודרניזם, הוכחת את דברי עם טענתך שאין פוסט מודרניסטים מוצהרים בקרב משוררינו.

כמובן שאין: השבוי מזדהה עם שוביו ומכחיש את שביו. להכחשה הזאת אני קורא פוסט מודרניזם. והיא מזדחחת והולכת.

מה שמזכיר לי את החמשיר המשעשע שנכתב, בין היתר בהשראתך, לגיליון השלישי של "כתם":

"אי אפשר / להתווכח עם פוסט-מודרנסטים. הם / מחייכים, אומרים / טוב, זאת דעתך / ואתה מנסה, אומר לא /

אתם מסכימים או שלא / והם מחייכים, אומרים / כמה נחמד – שיח / ואתה מנסה לתפוס בלשון, אומר / שיח /

זה מונח פוסט-מודרני / והם לוגמים מהדרינק, אומרים / מה זה בכלל פוסט-מודרניזם, תפסיק להדביק / תוויות /

ומפריחים 'אהלן' לערבי עובר-אורח".

אבל חשוב ואנושי לנסות.

הודעה:

מחזירים את המרחב הציבורי לציבור

הרצאה בשטח ציבורי ופתוח על מרחב ציבורי וחשיבותו

המכללה החברתית הכלכלית מזמינה אתכם להרצאתו של ד"ר איציק ספורטא, שתתקיים ביום שישי ה- 22.10 בגן מאיר בשעה 11:00. נושא ההרצאה הוא הקשר שבין השיח הציבורי למרחב הציבורי.

בימים אלו ועל רקע פעילותם של גורמים מסחריים (פרויקט של פעם ב-100 שנה), ההרצאה תעסוק במרחבים ציבוריים בישראל וחשיבותם לשיח הציבורי, היכן אנו כפרטים ואזרחים משתלבים בהם, והשתלטותם גורמים מסחריים ופלישתם אל המרחב הציבורי.

המכללה החברתית הכלכלית פועלת למיסודו של שיח ציבורי ולמידה הפתוחה לכלל הציבור. ההרצאה תהיה פתוחה לקהל הרחב ותימשך 45 דקות.

הרצאה זו הינה הראשונה בסדרת הרצאות אשר יתקיימו ברחבי העיר תל אביב. פעילותה של המכללה נובעת מתוך האמונה כי ידע הוא כוח, וכי יש לקרבו אל הציבור הרחב.

מיקום: ההרצאה תתקיים בגן מאיר בחלק הסמוך לכניסה מרחוב טשרניחובסקי.

%d בלוגרים אהבו את זה: