Monthly Archives: אפריל 2011

רעבים במימונה

גן המייסדים ברחובות מתחיל להתמלא בקהל המימונה המרכזית. פיליפינית סוחבת קשישה מרוקאית על כסא גלגלים. שלט גדול מפרסם את 'מדליון המעברה' של 'הפדרציה ליהדות מרוקו' באחד מצדי הבמה. "עוד מעט נפתח את האוהל כדי שתוכלו לברך את ראש העיר רחמים מלול", אומר מנחה רשמי על הבמה. השם של ראש העיר, שהשתחרר זה עתה מניתוח, משובץ גם בשירים. המזל שהקונטרבס מסתיר את שמו של ראש העיר על השלט מאחורי הבמה.

במרכז הגן נבנה מאהל הכבוד, צבעוני, עצום ועמוס אוכל מתוק. הוא ריק למדי כי הגעתי חצי שעה לפני הזמן. כמו כל התקשורת שתגיע עוד מעט, אני אמור להידבק אל בוז'י הרצוג. אחרי שאמר מה שאמר או שלא אמר על עמיר פרץ והמרוקאים, הוא עכשיו בא למימונה. יש לי תחושה שבסוף הרצוג לא יגיע. אבל הוא כבר כאן, הגיע ראשון, לפני הזמן, כמי שכפאו שד.

במקום מערכת בחירות עניינית, מפלגת העבודה נסחפת לכיוון השאלה מה אמר בוז'י הרצוג על המרוקאים והאם שלי יחימוביץ' נהגה כפרינססה מול רם כספי. זו היתה יכולה להיות מערכת בחירות מרתקת מספיק בזכות ההבדלים בין המועמדים, סך הכול אנשים סבירים סוף סוף. אבל הנה אני במימונה עם בוז'י הרצוג, בין מופלטות ומעין דג עצום מידות שהוטל על קמח, פניו אל הפוליטיקאים. אני אמור לנסות להבין אם המרוקאים סלחו להרצוג. כאילו יש כזה דבר שנקרא 'המרוקאים'.

מישהו מתווכח עם השומר שהוא רוצה מופלטות. "יהיה מספיק לכולם", אומר פונקציונר בבגד עם שנצי זהב. מי שנאלץ לאכול הרבה מופלטות כדי לא להסתבך עם המארחים הוא הרצוג. מנסים לדחוף אותו לכסא מלך מוזהב. "אל תנסו להושיב אותי בכסא, לא רוצה", הוא מעז להגיד, יאמר לטובתו.

אל המאהל הצבעוני נכנס מאיר שטרית בהילוך טווסי. אם פעם היה נער הזהב של הפוליטיקה, כשרק קולו הדק והשבור מעביר את פחדיו, משהו השתנה בו. הרצוג נראה המום, שוונץ קופץ באחורי שערו, הוא מניח את משקפיו ואז מסיר אותם מדי חמש דקות. השר שטרית אלגנטי בהרבה, עם עניבה יפה, ונראה מבסוט ורגוע. אני שומע את הרצוג מסתודד עם מישהו מהפדרציה של יהדות מרוקו ואומר "היו אי הבנות" והשני מהנהן. אבל לא נראה לי שזה מזיז למישהו. כל האנשים מהפדרציה חומקים מהעניין, כאילו הם עצמם עשו משהו רע. אני שואל אותם על ההתבטאות, והם אומרים לא שמעתי על זה בפחד.

"בוז'י הוא אורח הכבוד, דוגמא לאינטגרציה", אומר לי מישהו. "אמא שלו הרי מצריה". אינטגרציה די קלה היתה להרצוג אני מניח, שאביו היה נשיא וסבו רב ראשי, ומכיוון אחר הוא קרוב של אבא אבן. אשה מנסה לחלק תרבושים לכולם בדיוק, מנסה להניח את הכובע האדום על ראשו, אבל הרצוג ממאן.

מגיע רובי ריבלין ומניד אלי את ראשו למרות שלא נפגשנו מעולם קודם לכן. הוא נראה שמח מכולם חבוש תרבוש אדום, הוא מדבר על מוטו המימונה השנה 'ואהבתם את הגר' ואומר דברים יפים על היחס לעובדים זרים, אבל הפונפון של התרבוש נכנס לו לעין. אני שואל אותו למה לא מנהיגים את התרבוש כחובה בכנסת, והוא לא תומך, אומר "רק פעולות מגוחכות התקשורת אוהבת. אבל שמים עליך תרבוש, אז תחבש". ריבלין נרגש כי חזר ממסע רשמי באיי טונגה. "אגב, מלך טונגה מסר ד"ש לאבא שלך", הוא אומר לבוז'י. אני שואל את ריבלין איך היה. הוא עונה "העיקר שהם יצביעו איתנו. הם מאמינים שהם חלק מעשרת השבטים".

"הרצוג שנים חבר נשיאות הכבוד בפדרציה", מגלה לי מוטי אלמליח, הדובר הנחמד של הפדרציה המרוקאית. אני שואל את הרצוג כמה שנים הוא חבר נשיאות, והוא אומר שהוא בכלל לא חבר נשיאות הכבוד. "אבל אני המון שנים מגיע לאירועים. מילדות אני חוגג את המימונה". הוא גם מציע לכל התקשורת להפוך את המימונה לחג לאומי.

מעט אמנות. שי מלול, מעצב האוהל, מסביר לי שהשולחן לפניי עלה עשרים אלף שקל, והוא היחיד מסוגו בעולם. "הכדים הפרסים הם בני 150 שנה, כל אחד עשרים אלף שקל".

-אוי ואבוי. ראיתי שאחד מהם נפל.

"זה על הצד. מדובר בקטע עיצובי".

-אבל מה קשור כד פרסי למרוקאים?

 "זה אותו דבר. לתת את הואוו חייבים כדים פרסיים"

שטרית ממשיך, אבל הרצוג נשאר. באיחור רב, מגיע ראש העיר, ויושב בכסא הזהב לקול מחיאות הכפיים של היושבים שמודאגים ממצבו הבריאותי. האירוע הרשמי יכול להתחיל. אורח הכבוד הרצוג עולה ונואם. כמעט איש לא מוחא כפיים. אחרי זה גם ראש העיר מדבר וכמעט אף אחד (מחוץ למקורבי העיריה במאהל) לא מוחא כפיים.

אני מנסה לברר מה קרה. מסתבר שאנשים בחוץ עצובים כי הם לא קיבלו מופלטה. המופלטות התרכזו במאהל הפוליטיקאים, שאוכלים למרות שהם לא רעבים. ובחוץ, אין כמעט מופלטה לרפואה. אנשים אומרים זה לזה 'תרבחו ותסעדו' אבל מהי מימונה בלי בצק דבשי. הקהל מקיף את עמודי הברזל הצהובים. הם שקטים, אבל עיניהם הנוגות אומרות דבר אחד: מופלטה. מדי פעם מגיע מגש אל ההמונים, אבל הוא כבר כורסם על ידי הפוליטיקאים והמקורבים לעירייה. המעטים שמקבלים מופלטה גורמים לקנאה בחוץ. אולי זה משל למצב החברתי בישראל, האפשרות של מקום שאוכלים עד הקאה, כשבצד השני אנשים רעבים. מישהי מציעה לפתוח את הדלתות להמונים, אבל גבר צעיר עם זקן מטיל על זה וטו. בחוץ גם אי אפשר לקנות מופלטות. המקסימום שיש זה סוכר שיער סבתא לבן מחוץ למתחם שמכרו שני גברים  בחמישה שקלים. אנשים מתחננים שאביא להם מופלטה. אני מנסה להגניב משלוח לנצורים בחוץ, מוצא רק עוגת סוכר בצבע תכלת. אבל אני לא מוצא את האנשים שביקשו. אז אני אוכל בעצמי וזה טעים מאוד.

(פורסם בהארץ בגרסה מקוצרת, ולא עלה לאינטרנט משום מה. תודה לרז'ידי היפה על הערות העריכה)

שלושה פתגמים להנעמת מוצ"ש + ציור של טוני

העולם מלא אנשים חסרי-התחשבות. סכו"ם חד פעמי מפלסטיק ישרוד 500 שנה אחרי מות הסועד, ובכל זאת הרוב המכריע משתמש בסכין ומזלג ממתכת, ומת בלי להותיר מורשת.

 .

אני מאוד מעריך את גישת התכל'ס, אבל רק כעיקרון בסיסי.

 .

מחשב נועד להיות מכונה שמשרתת את האדם, אבל לא כך המצב: אנחנו עסוקים בהפעלת אנטי וירוסים, הרצת תוכנות לכיווץ מסמכים ואפילו צריכים להודיע להוד רוממותו לפני שאנחנו מכבים אותו. למעשה אנחנו עבדיהם הנרצעים של המחשבים. אני לא רוצה להשמע פרנואיד, אבל כלל וכלל לא הייתי מתפלא אם המחשבים, בינם לבין עצמם, מכנים אותנו בשם מעליב כלשהו.

ללא שם, טוני נבוק

.

ועוד:

מאמר על השער המיוחד של נינט שאיירה כוכבית קדושים למעין 6

סיפור ארוטי על בחורה בשם צ'יקי, היה לי קשה להתרכז בקריאה

משפט אייכמן כאירוע יחסי ציבור

יובל בן עמי מלחין את שירי כל כך טפשות החולצות בנוסח הבלוז, לרגל הופעה ב5.5.

הפציפיסט המצרי מייקל נביל שואל למה הוא לא מקבל ויזה לישראל כשמובארק כן, וגם מתייחס למשהו שכתבתי. לאחר מכן הוא נעצר. תפילה לשחרורו

.

קצת כתבות שלי מהארץ:

באירוע הכרזת הקמת המדינה הפלסטינית ברוטשילד

עם מעריצות ג'סטין ביבר

בהופעת ג'סטין ביבר

למה שונאים אותי (האיור יפה) – תגובת נגד של אחד המרואיינים

רובינזון קרוזו עם ברזי זהב

'זעם' של הסופר הארגנטינאי סרחיו ביסיו מציע מודל להתנהלות בחברה של ימינו, חברה המייעדת לאדם עמל אין סופי, כאותם עכברים שרצים בגלגל כדי להשיג בסופו של דבר גבינה ההולכת ונרקבת. גיבור הספר, פועל הבניין חוסה-מריה, נאלץ להימלט מעבודתו חסרת התוחלת, עם בוס רב-גחמות, ומוצא מסתור בווילת פאר. בוילה, הוא מצליח לשרוד זמן ארוך כרוח רפאים, מתקיים היטב על עודפי חברת השפע, בלי שמישהו ירגיש.

אם כשעבד בפרך, הצליח להחזיק חדר קטן ומרוחק, ישן על ספת זקנים. כעת הוא חי כמלך רק על חשבון החדרים המיותרים, שנושאים שמות אקזוטיים כמו "אגף אפריקה". הקפיטליזם נותן לך לבחור את הכלא שלך. כאסיר מרצון בכלוב הכסף, יודע חוסה מריה חופש לראשונה. זו ההצעה הגדולה של הספר: להפוך לרובינזון קרוזו במהופך – פרא בארמון ענק, שמכונה "האי". הוא מוצא זמן לקרוא בספריה, מגלף בסבון ומוצא חבר בדמות חולדה. ואולי גם התגלגל בעצמו לחיה: הוא מקפץ לגבהים ומפסיק לדבר.

את המודל ההפוך מגלמת רוסה, אהובת חוסה מריה רבת התשוקות. זו שפוסעת על קצה האצבעות, מרכינה את ראשה מול שיגיונות המעסיקים. נאנסת, אך שותקת, כדי לשמור על הג'וב. חיי שכירה.

שני האוהבים מתחילים את דרכם מאותה משכורת. העבודה בבניין איומה. האבק חוצב את הריאות. רוסה חושבת שעבודת הבית, שלא מוגבלת בזמן ודורשת הענות כל שניה, קשה עוד יותר. אימת הפיטורים ניצבת כל הזמן ברקע. גם חיי המעמד הגבוה טובלים באימה. שומרים נשכרים כדי למנוע ביזה. המשרת שהאכיל אותך הוא זה שתמיד יכול לחנוק אותך. כמו שומנים שמביאים להתקף לב, הרכוש עצמו הוא אויב: הבית יקר כל כך, שקשה למצוא לו דורש. יתכן והיווצרות מדינות חדשות תביא לכך ששגרירות תקח את הנכס. תנודות גלובליות כאלה יביאו אולי לפיטורים של עוזרת הבית רוסה.

חוסה מריה, שנקרא בקיצור בשם הנשי מריה, הוא רוח רפאים בעליית הגג של המעמד העליון. הוא מצותת לשיחות המשמימות של הבורגנים, משפטים מתפנקים כמו "ופתאום הרגשתי ריקנות כל כך גדולה" מתערבבים בשיחות על דילים למכירת נשק לפרו.

הספר מתואר בגב הכריכה כ"סיפור אהבה", אבל מעטים הספרים שמציגים כך את קלונה של האהבה בת ימינו. 'זעם' מציג חישוב שמראה איך חיי המין בין הזוג החשקניים חייבים להצטמצם ללילה יחיד בשבוע. עם משכורת של 700 פזו כל אחד, הם לא יכולים להקדיש יותר מ100 פזו בחודש לשעתיים מלון בשבוע. וגם ככה, לא נשאר כסף לתספורת למשל. אם היו נפגשים יום נוסף, היו צריכים לשלם 200 פזו בחודש וזה היה על חשבון אוכל. כשמריה קונה לאהובתו מתנה, יהיה זה רולקס מזויף – השעון הזה הוא הדבר היחיד שנותר על בשרם כשהם שוכבים במיטה, בתחילת הספר, מעין אזיק אלקטרוני. מין הוא גם חלק מחובת העובדת למעסיק, באופן כמוס וגלוי כאחד. קשה לחשוב על ספר שמקשר ככה בין אהבה וכסף, אולי 'אשליות אבודות' של בלזק, בתיאור אהבת האב המתערבבת בחישובים כספיים מדוקדקים. מדובר בספר גדול, אף שיש לו אזורים חלשים. על אף השפה הפרחית הסקסית שבו הוא כתוב, לעתים נשכח שמדובר ברומן בן זמננו, אבל אז מוזכרים משחקי טטריס במחשב הנייד, המלחמה בעירק המתרחשת ברקע, וזמרת הפופ הקולומביאנית-לבנונית שאקירה.

זעם

לאוריאל קון, המו"ל של הוצאת סמטאות, יש היסטוריה כעורך סדרות של ספרות דרום אמריקאית. יכול להיות שהמודל הפוליטי של מדינות דרום אמריקה, רפובליקות בננות עם אגו, מזכיר יותר את ישראל של 2011, מאשר מדינות המערב המתוקנות, שאנחנו רואים את עצמנו כחלק מהם. גם בכך אנחנו דומים למדינות אמריקה הלטינית.

עוד בנושא: ראיון עם ג'קי אדרי, חבר ואחד האנשים האמיצים שפגשתי, בכלכליסט, ארי ליבסקר.

פתגמים למוצש: קוברי רעיונות, שרי חקלאות ושבועת הרופא

כל אדם עשירי הוא קובר-רעיונות. אנשים שעל כל רעיון טוב מוצאים אלף סיבות לדכא אותך, ולהסביר למה זה לא ילך. יש המון כאלה בעולם, ממש מיליונים. בזמנו, אפילו חשבתי להוציא להם ירחון.

.

העבודה הכי קלה היא להיות שר חקלאות. נאמר שאתה לא עושה כלום, האם התירס יפסיק לגדול? והכבשים? הם יפסיקו לפעות? הבעיה היא שכשאתה שר חקלאות, איש לא מזהה אותך.

.

כולם מתלוננים על התור הארוך בבתי החולים ולא עושים את הדבר הבסיסי כדי שהרווח בין פציינט לפציינט יהיה קצר יותר: לבטל או לקצר מאוד את שבועת הרופאים.

.

וכבמסורת השבועית, יצירה של אמן ישראלי עכשווי. והפעם של ידידי פסח סלבוסקי.

ציור סיני, פסח סלבוסקי

 

ספין הפרטת נמל אילת

אני אוהב מקומונים. במקרה יצא לי לקרוא את 'ערב ערב', העיתון המעולה, הנשכני והוותיק של אילת. הלוואי שהעיתונות הארצית היתה מגיעה לרמת המקומון הזה. אף שאיני מכיר את האינטריגות העירוניות על בוריין, ויתכן ואני טועה.

על כל פנים, כקורא-לרגע התרשמתי מרמת המחויבות החברתית והאקולוגית של המקומון. העורך כתב דברים פשוטים וחזקים נגד העמלות הגבוהות בבנקים, ואוזכר גם מאבק על שונית אלמוגים בחוף הדרומי שרוצים להפכו למרכז קניות. מבחינתי כיום עיתונות טובה היא עיתונאות פשוטה שלא פוחדת מהכוח או גרוע יותר מעריצה אותו.

אחת הכתבות המעניינות בעיתון עסקה בהפרטה של נמל אילת. הפרטה שיצאה בלי דיון ציבורי ותיסגר עד אמצע מאי. זהו נושא שכמעט ולא קראתי עליו בעיתונות הארצית (אני בטוח שכתבו על כך, אבל לא ראיתי משום מה). יתכן שהפרטה היא עניין סביר במקרים מסוימים, אבל הפרטה כזו היא לטעמי אסון גדול, שכמעט ולא ניתן להשיבו. היות ואין תחרות לגבי נמלים בחלק הדרומי, ההפרטה תתן למונופול פרטי להיות אחראי על כל הקשר הימי של ישראל עם יפן, סין, הודו וכו'. גוף פרטי, בניגוד לגוף ממשלתי, חסר כל אחריות מלבד רווחיו. גם לרבים באילת שמתפרנסים מהנמל זה אסון. המטרה של גוף פרטי היא ברורה: לשלם כמה שפחות, ולא רק זאת, להוריד כל הזמן את השכר כדי להראות גידול ברווח. מאותה סיבה עסק יהיה גם פחות קשוב לגבי אקולוגיה. כך שרבים מהעובדים שמשתכרים משכורת סבירה (ולעתים אכן גבוהה מדי, באופן אירוני בגלל קשרים פוליטיים בין אנשי הנמל לפוליטיקאים מהליכוד בדרך כלל – קשר שצריך לפרום) חוששים. מדובר במשאב יחיד במינו, שמביא הכנסות עצומות, שיגדלו מאוד, שכן יש יותר ויותר אוניות נופש שמגיעות לאילת (לפי כתבה אחרת בעיתון), ויותר ויותר סחר עם סין והודו במקום לתת לרווחים להגיע לכל הציבור ולעובדים להשתכר בכבוד, הנמלים יופרטו והכסף יגיע למשפחה אחת. מכיוון שאורך החוף של אילת זעיר, הנמל הוא אחוז עצום מהשטח, וכך המדינה תאבד את השטח הזה לטובת אדם פרטי, אפילו לא ישראלי. אסור לשכוח שמלחמה נפתחה רק בגלל סגירת הצד הדרומי של ישראל, והנה בכמה גרושים לאיש לא אכפת לסכן את הנמל.

מי שישיג את הביזנס יכול להיות למשל משקיע מחו"ל, שאילת לא משמעותית מבחינתו, האחים עופר, שיש להם כבר את צים בפורטפוליו, ואולי מישהו סימפטי יותר. אפשר להניח שלא יהיה זה אילתי. כמו עם אל על, כל מיני תחומים שהיו באחריות החברה פתאום, לא ביום הראשון, ייפלו על הציבור: כמו למשל אבטחה במחיר עשרות מיליונים שאל-על השנה החליטה שהיא לא מוכנה לתקצב והממשלה פשוט שמה על זה כסף. העיתונים לא מתעסקים בזה. כך שבסוף הציבור ישלם כסף על ההפרטה מדי שנה, אבל יפסיד את החברה. אני רואה בהפרטה כזו, או כמו זו שעשו במפעלי ים המלח (ומומלץ לקרוא על מאבקו של ג'קי אדרי), ממש גניבה – פשע.

בגלל שמדובר במקומון אילתי, שקרוב לאנשים שנפגעים מההפרטה, נתנו את זכות הדיבור המרכזי לאנשי איגוד העובדים שהודיעו כי יאבק על זכויות העובדים בזמן ההפרטה, כדי שלא יופקרו.

אבל לא הייתי כותב את הטקסט הזה רק על סמך קריאה מקרית ב'ערב ערב'. במקרה השבוע, קראתי בידיעות  ומעריב שני תחקירים על נמל אילת. כך פתאום, בשבוע אחד, שני תחקירים על אותו מקום בשני עיתונים שונים, בהיקף גדול. הראשון, בידיעות, חשף את השכר השערורייתי בנמל אילת. השני, מחר בסופשבוע מעריב, יהיה על אלימות בין הפועלים, הקלטות שיחות וכו'.

קודם כל, אני מניח שהכתבים אחראיים וכתבו דברי אמת. יתכן והמצב בנמל גרוע וצריך לשפר אותו. אגב, עבדתי גם בעיתונים שבהם המצב חברתית היה גרוע, מה שלא אומר שצריך להלאים אותם. אם יש שכר מוגזם, צריך פשוט להוריד את השכר המוגזם. כיום ברור שחברות כמו הוט או יס או סלקום או בנק הפועלים גרועות בהרבה מחברות ממשלתיות, דופקות יותר את הלקוח, מקשות נסיגה מהם. יש כאלה שכועסים על נהג מונית שמאריך את הדרך, או גנבי אופניים שקונים עם הכסף סמים. בוודאי שיש בין החברות הגדולות גרועות יותר, כי הן צריכות פחות את הכסף הזה, שהשיגו ממני לא ביושר.

החברות הללו גם בדרך כלל משלמות פחות לעובדים הזוטרים שלהן וכך נוצרת בישראל שכבה של מנושלים שהיא כמעט חצי מהאוכלוסיה. זו הבעיה הגדולה של ישראל לטעמי. אבל על החברות הללו סביר ולא יפתחו תחקירים בידיעות ומעריב. גם הסכום שבו מוצע הפעלת הנמל –150 עד 200 מיליון שקל, כמובן קטן ממחיר הנדל"ן של השטח, בלי להבין יותר מדי בעסקים. בוודאי שמחיר השטח הוא פי כמה וכמה. זהו ללא ספק עניין חשוד.

התזמון של פרסום הכתבות הוא העניין. מטרתו לסייע להפרטה ולפגוע בפיצויי העובדים. איך נוצר תזמון אלוהי כזה? מי האדם שפנה לכתב והעביר אליו את הנתונים על השכר? האם זה החברה שמניחה שתשיג במחיר זול את הנמל הזה כשיופרט או האוצר? האם פקיד האוצר שיסייע להפרטת החברה יעבוד אחר כך כמנכ"ל החברה?

אני מעלה כאן שאלות פתוחות, כקורא מופתע. מחיפוש בגוגל אני רואה שהיום כתב על אותו נושא מישהו אחר, מומחה ימאות בשם אלון מרום, שגם מתייחס לכך שהשמירה על הבטיחות של העובדים תרד בהכרח.

פתגמים למוצש\ הרכיכה הקרחת של פרדי

כשאתה מקריח, יש לך שתי אופציות: לשים פיאה שתסתיר את החרפה, או להודות בכך שיש לך קרחת ושאין מה לעשות. לשתי הדרכים יש יתרונות וחסרונות. נראה לי שליתר בטחון אני אעשה פעם ככה ופעם ככה.

.

לילד במאה ה-21, הדבר הכי חשוב זה השכלה מוסיקלית. על כל שאר הדברים הם משתלטים מהר מאוד ואז באים ומנדנדים.

.

לאי בודד אקח חכה, מצית ותעודת וטרינר. חכה – כדי שיהיה לי משהו לאכול, ולא אמות ברעב. מצית – כדי שאוכל להדליק מדורה בלילות הקרים ולא אקפא בקור. ותעודת וטרינר ודאי תוכל להעלות לי כמה נקודות אצל התיירות החתיכות באי, שמחפשות בחור עם מקצוע טוב.

.

שחר פרדי כסלו - הרכיכה הקרחת

בזמנו, התחלתי לעבוד על ספר אמרות פרי עטי והוא לא יצא לאור למרות כמה פגישות מרתקות עם נוכלים. באנגלית קוראים לזה Quotes. זה ז'אנר שאני מאוד אוהב, מלכיו הם אוסקר וויילד, ג'ורג' ברנרד שואו ומרק טוויין, שיש אתרים וספרים עם האמרות עזות-הברק שלהם, שחקרתי כשכתבתי את הספר. על כל פנים, בימינו התחום זוכה להזנחה בישראל ואולי בעולם. מעכשיו, כל שבוע בסופש, אפרסם שלושה מאותו ספר גנוז. הקורא מוזמן כמובן להשתמש בטקסטים בכל אירוע, זה הכח של האמרות הללו. שבת שלום.

שלושה פתגמים לסופש

במצב הנוכחי, אני חושש שסיפור ההתאבדות ההמונית במצדה עלול לחזור על עצמו. במיוחד עכשיו כשיש רכבל וקל להגיע לשם.

.

.

החלק בעם שמעוניין במלחמה הוא אותו החלק שבגללו לוח המשדרים משעמם כל כך. וזו הסיבה שאין מה לעשות, תמיד תהיה פה טלוויזיה גרועה.

.

.

הוא היה כל כך קמצן, שבצוואה הוא ביקש מהיורשים שילכו לקראתו.

.

.

אנדרטת המזכירה האלמונית, אפרת קדם

בזמנו, התחלתי לעבוד על ספר אמרות פרי עטי. הספר לא יצא לאור למרות כמה פגישות מרתקות עם נוכלים. באנגלית קוראים לזה Quotes. זה ז'אנר שאני מאוד אוהב, ומלכיו הם אוסקר וויילד, ג'ורג' ברנרד שואו ומרק טוויין. יש אתרים וספרים שאוגרים את האמרות עזות-הברק שלהם, שחקרתי כשכתבתי את הספר. על כל פנים, בימינו התחום זוכה להזנחה בישראל ואולי בעולם. מעכשיו, כל שבוע בסופש, אפרסם שלוש סוכריות לקריץ מאותו ספר גנוז, המלווים ביצירה של אמן ישראלי שאני אוהב (כאן אפרת קדם). הקורא מוזמן כמובן להשתמש בטקסטים בכל אירוע, שמחה משפחתית, ולהוציא כמובן מהקשר, זה הכח של העיסוק באמרות.

שבת שלום.

%d בלוגרים אהבו את זה: