אני מוכרח לומר שניגשתי לתרגום החדש של "ערפל" בעוינות. אהבתי מאוד את התרגום הישן והמשונה של יוסף רובין, שלפרקים היה, באופן חינני, לא נהיר. זה היה מספרי "עם עובד" שמתפוררים ביד, אבל ממילא הם עלו חמישה שקלים. בשלב מסוים, קניתי אותם בזוגות. על כל פנים, התרגום החדש של רמי סערי מצוין.
מה שמיוחד בספר המשעשע והשגעוני הזה הוא הקצב העצמאי והפרוע שבה מתנודדת העלילה, מזכירה משחק שחמט שבו הכלים לא נעים על פי הצעדים הידועים, רעיון שהגיבור המשועמם, אאוגוסטו פרז, מציע בשלב כלשהו, כשהוא עומד להפסיד במשחק.
"ערפל" הוא חוט כביסה מתוח שבצידו האחד האידיאות של הגיבורים, שנוטות לגלוש אל המופרך, ובצידו השני – החיים. כמעט כל הדמויות מיטרללות מעומס רעיונותיהן. לאחר שהגיבור הראשי מחליט שהוא מאוהב עד מעל לראשו, הוא לא שם לב לאהובתו שצועדת ברחוב. גם דודה של האהובה, יצהיר בפני כל אחד כי הוא חובב אספרנטו ואנרכיזם (מיסטי), אך יתגלה בכל הזדמנות כשמרן סנטימנטלי.
כל רעיון, כל שיטה, מושמים כאן לשנינה, כולל הכתיבה עצמה כרעיון סטרילי שבו יש מחבר שמניע דמויות שפועלות על פי רצונו. באמצע הספר מתגלה שלא מדובר כאן ברומן, כי אם ב"רמון", כלומר כסוגה עם חוקים משלה. העלילה המינורית – בן עשירים שנקרע בין שתי בחורות, פסנתרנית ששונאת מוזיקה (האידאה הכושלת) וכובסת נפקנית (החיים) – קורסת לתוך עצמה. שיאה, כשאאוגוסטו הגיבור הולך לברר אצל מיגל דה אונמונו, הסופר, אם כדאי לו לשים קץ לחייו. האם זכורות דמויות חצופות כל כך? הסופר מארח אותו בלשכתו ומגלה לו שהוא דמות, ולכן לא יכול להתאבד, כי מראש אינו חי. אאוגוסטו בתשובה מזדעף וטוען שהוא חי יותר מהמחבר, ומביא ציטוט מספר אחר של אונמונו על כך שדון קישוט חשוב יותר מסרוונטס עצמו. למיגל דה אונמונו נמאס להתווכח והוא מחליט למחוק את הגיבור.
כך שהעלילה נעה אחורה ואחורה, ובסופה הספר הופך לטיוטה, וכשריד נותר רק כלבו של הכותב הפונה בכתב האשמה נגד המין האנושי.
אונמונו מגחך על האקדמיה והספרות. למשל דרך דמות של חוקר ספרות, שמוגדר כ"חוקר מן הזן של פרשני הומרוס, שאילו קם הומרוס לתחיה ונכנס בזמרה לחדר עבודתם, הם היו מגרשים אותו".
כאן נכנסת עוד סתירה. מיגל דה אונמונו החזיק משרה אקדמית ממסדית – רקטור אוניברסיטת סלמנקה, ומרצה ליוונית עתיקה. אונמונו שלט ב14 שפות, ונאמר עליו כי קרא כל דבר ראוי שפורסם בעולם המערבי בשפת המקור (מלבד הלשונות הסלביים). בשביל לקרוא את קירקגור, למשל, הוא למד דנית.
כל חייו היה איש עמוס בסתירות. התחיל את דרכו כסוציאליסט, הוגלה לאיים הקנריים בימי הרודן פרימה דה-ריוורה. כשפרנקו נאבק על שלטונו, הוא דווקא התנגד לרוחות הרפורמיסטיות, כי העריץ את ה"ספרדיוּת" (אף שהדבר השנוא עליו היה מלחמת השוורים).
מבחינות רבות, הסתירות בספר, ניבאו את סופו של המחבר, בשנת 1936 בזמן כינוס רשמי של אוניברסיטת סלמנקה, שהיה עמוס באנשי המליציות של פרנקו ובדיוקנאות הרודן. האירוע נפתח בכך שאחד הנואמים הגדיר את המחוז הבסקי כ"סרטן בגוף האומה שהפשיזם יטפל בו כמנתח מיומן". מקצוות האולם, צווח מאן-דהוא את המוטו הפרנקואיסטי הידוע "יחי המוות!". והגנרל מילאן אסטריי, מתומכי פרנקו, זעק "ספרד". הקהל צעק "גדולה" ומילאן אסטריי זעק "ספרד".
מיגל דה אונמונו, נעמד ופנה לקהל: "אני, שאת כל חיי הקדשתי לכתיבת פרדוקסים, מוצא את הפרדוקס 'יחי המוות' כדוחה. לטעמי, גנרל מילאן אסטריי הוא נכה מלחמה ומקווה למצוא נחמה לעצמו על ידי הגדלת הנכים סביבו".
המום, הגיב מילאן אסטריי: "מוות לאינטליגנציה, יחי המוות". אונמונו המשיך: "זהו היכל האינטליגנציה. ואני כאן הכהן הגדול. אתם אולי תנצחו, כי אתם אכזריים יותר. אבל לעולם לא תצליחו לשכנע בצדקתכם. כדי לשכנע צריך משהו שאין לכם: הגיון וזכות להיאבק". (עוד פרטים על האירוע)
מאותו יום, אונמונו הושם במעצר בית וכמה שבועות אחר כך מת מיואש. תקראו את 'ערפל'.
(פורסם לפני שבועיים בידיעות אחרונות)
—–
קול-קורא
גרילה רמלה לוד
בין קפקא לכבשת הרש
דרך עפר בודדת מובילה מרמלה אל הכפר דהמש, שכל 600 תושביו גרים באותה הכתובת: רחוב החשמונאים 6, רמלה. הכפר אינו מוכר כחלק מן העיר ורק בג"ץ נאות לאפשר הסעה לילדי הכפר, על מנת שיוכלו להגיע לבית הספר. כשכונה רמלאית שאינה נספרת, אין בכפר כביש סלול, אין פינוי זבל, אין ביוב מסודר או חשמל. גם אין שירותי בריאות ורווחה. העיריה אינה מוכנה אפילו לגבות את תשלומי הארנונה. על מנת למנוע מהתושבים לפתח את שטחיהם, הוכרז האזור שטח חקלאי – אבל מים לא נותנים.
תושבי דהמש הם אזרחי מדינת ישראל, השטחים עליהם קם הכפר הם שטחים בבעלות פרטית. במקרים רבים אלו אדמות שניתנו כפיצוי לפליטי 1948. במקום להעניק להם את זכויותיהם ולשלב את דהמש במערך העירוני המתפתח בקצב מואץ מכל עבר (כן, כן, עסקאות נדל"ן על חשבון קרקע חקלאית, לפעמים חוקיות, לרוב לא), הבולדוזרים וצווי העיריה מבהירים שוב ושוב – אינכם רצויים כאן. שכונות חדשות אינן אוהבות שכנים ותיקים.
לאחר שכל מאמצי התושבים לזכות בהכרה לכפר, בהסדרת מעמדו החוקי כביתם של עשרות משפחות ובהפנית משאבים לפיתוחו עלו בתוהו, לאחר שגם הוראות בית המשפט לאפשר הכרה כזו התענו בסחבת, זלזול וביטול, לא נותר אלא למחות נגד העוול. מחאה בשם השוויון בין אזרח לאזרח, השוויון מול החוק, השוויון בחלוקת משאבים, השוויון החשוב מכולם – שוויון בהכרה. מחאה בשם זכויותיו הבסיסיות של כל אדם לחיות בכבוד, בבטחה וברווחה בביתו. זכותו הכפולה והמכופלת של מי שנדחק פעם אחת מביתו, ואיש לא אפשר לו להקים את ביתו מחדש. זכותם של מי שהצליחו להקים מחדש את חייהם, וכעת, בהנף צו עירוני אחד, עלולים לאבד את הכל.
העיריה כבר אמרה את דברה והניפה דין כרת על הכפר. על דרך העפר הבודדת, כבר אושר פרוייקט בנייה. עלינו להשמיע את קול הנגד, בדחיפות הגדולה ביותר.
גרילה תרבות קוראת לכל מי שמסוגלת עוד לכאוב לנוכח גירוש שרירותי ובלתי חוקי של אנשים מבתיהם, לכל מי שמאס באפליה הפושעת, המבדילה בין אזרח לאזרח, ולכל מי שמוכנה לתרום מקולה למחאה ולסולידריות עם אחינו ואחיותינו מדהמש להצטרף אלינו ביום חמישי, 13-5-2010 בשעה 18 מול תחנת האוטובוס תל-אביב רמלה (אפשרי גם לנסוע ברכבת) ומשם יאספו אותנו ולהצטרף למשמרת באוהל המחאה. המופע יתחיל בשמונה בערב
משתתפות:
אוסנת סקובלינסקי
איתן קלינסקי
אלמוג בהר
בועז יניב
דניאל עוז
הדס גלעד
יהושע סימון
יובל בן עמי
יונתן קונדה (סיסטם עלי)
יעל בירנבאום
לילך ובר
מי-טל נדלר
מתי שמואלוף
נטע אחיטוב
עאבד נאטור
ערן צלגוב
ראג'י בטחיש
רוני הירש
רועי צ'יקי ארד
שי אריה מזרחי
תאמר מסאלחה
(אתם מוזמנים להצטרף גם כן בפניה אלינו culturegrill @ gmail. com)
מוזיקה: יובל בן עמי
גרילה תרבות
—
יום שני הקרוב, השקה ירושלמית של מגזין הקולנוע מערבון באוגנדה. פרטים כאן.
רועי צ'יקי ארד 