Monthly Archives: ספטמבר 2008

צייד הנאצים

הגרביים נאציות
האור נאצי
הנשיקה נאציונל סוציאליסטית
השפיך נאצי
הפריג'ידר נאצי
בקבוק רוטב המייפל נאצי
הוו האוחז את הנברשת נאצי
הכרית נאצית
כוס התה נאצית למדי
התחת אנטישם
ברור שהתחת הזה אנטישם
אפשר לראות מרחוק
 
החול נאצי
גם חול הים
כוכב הים נאצי
השנורקל היה נאצי
ונשאר נאצי
השנורקל גם מתכנן להישאר נאצי
הבלגים נאצים
והגרביים המיוצרות בבלגיה גם כן
השוקולד לא
המיעוטים נאציים
הם מחייכים באופן נאצי
חיוך נאצי
וצריך למחוק את זה החיוך
הכרוביות נאציות
הכורסאות נאציות
הכלונסאות נאציות
הקופסאות נאציות
מלבד קופסאות השימורים של חברת תמי
אין צורך לומר:
קופסאות הגפרורים נאציות
יש אצבעות רגליים נאציות
לא לי, לא לי
אבל יש, אבל יש
גם שמלות קרפ
הן נאציות
לעתים קרובות
 
 
הסדין הזה נאצי
גם הסדין הזה נאצי
וגם הסדין הזה נאצי
השולחן הירוק הבהיר נאצי
המלצר נאצי
הקופאי נאצי
עובד המטבח נאצי
במטבח,
רק המיונז לא נאצי
הוא עושה זאת כי הוא חייב
הוא נאלץ
לא השאירו לו ברירה
ומי שלא אוכל אותו
נאצי
אז תאכלו את המיונז
לקקו את המיונז מתוך חרירי האוויר בפרוסת הלחם היבש הזה

הרהורים לא מסודרים על ארט-פוקוס 5

1. בשורה התחתונה ארטפוקוס 5 היא תערוכה טובה. תערוכות ענק הן בדרך כלל אירועים מחרידים. אתה צועד וצועד כאדם הפוסע בערבת-טונדרה ורוצה רק את מותו. כושל ומדדה, עוקף את האמן האוסטרי המרדים המתעסק כבר 20 שנה בפרסות ואבזמים, וממשיך כאילו יש איזה משהו בסוף. אף פעם אין משהו בסוף. ובארט-פוקוס, כאמור, נהניתי; לא הרגשתי את המועקה הסטרילית הזו, שחשתי במניפסטה, בדוקומנטה ובביאנלה בוונציה ובוודאי בעוד מקומות ממוּסדרנים שהדחקתי, שמצליחים לשלב בוירטואוזיות-רבת-דרישה אובר-דוז וריקות, קקי וטעם טוב, שילוב שנכנס לקטגוריית 'תרבות באירופה'. הרגשתי ככה גם כשהייתי בותיקן עם אמא. אולי לא סבלתי כי באתי דוקא לפתיחה, יש אנשים שיכולים להנשים אותך אם תתעלף, אולי אחד מהם למד עזרה ראשונה. סיבה נוספת לכך שלא סבלתי היה קשור לצניעות בעבודת סידור החלל (לא בטקסט) ששיחקה לטובתה, וגם למבחר לא זעיר של עבודות מעולות.

2. הנישול הכללי של האמנות המצוירת מהתערוכה הזו, כתערוכה מז'ורית, עשוי לכאורה להפוך את עצם הציור כיום למשהו חתרני, ואת הציירים לעם נרדף. כך שזו טעות אסטרטגית מצד האוצרים לעשות דמוניזציה\מיסטיפקציה כזו לציור. עיסוק בעצם המדיום ב2008 הוא ניג'וס. כל המדיות והז'אנרים והטכניקות גרועים באותה מידה, טובים באותה מידה, או לפחות טובים וגרועים במידה שהם טובים וגרועים. אנא, אל תטרידו אותי בנושא זה בעשור הקרוב, אני תחת הצל של שלט גדול בחוף גאולה.

3. הארטפוקוס מתכנס תחת הכותרת "האם האמנות יכולה יותר?". באופן אירוני, אף שעשו עבודה לא רעה כאמור, היו אזורים שהאנשים שידעו הכי מעט היו האוצרים הצרפתים. התערוכה התחוללה באולם חתונות\אירועים בשם פביליון, כשבמהלך הפתיחה בקומה השניה התרחשה חתונה. המיצב העילי של ברק רביץ, "ורסאי", המתייחס לאולם החתונות ורסאי שקרס היה לכן מדוייק מאוד לאיזור הפשע, ברוח הפל-קל (וגם עבודתו האחרת: הוידאו של שמשון המשוכפל המנסה להפיל את גלריה דביר, שהזכירה את תמונת הפוטושופ של אולמרט משחק בכדור בקרית שמונה ופורסמה יום אחרי הפתיחה בשער ידיעות אחרונות). אלא שבקטלוג היפה נראה שהאוצרים הזרים לא הכירו את סיפור ורסאי המוכר לכל ילד ישראלי, וציינו את הקונטקסט האירופי-צרפתי, על ארמון ורסאי ונברשותיו, ולכן לא הבינו את העבודה בכלל.
ואירוניה דומה-שונה בפענוח הוידאו של רונה יפמן המתארת את בילבי מנסה, א-לה יהושע בן נון, להזיז את חומת ההפרדה. בעין ישראלית, העבודה יכולה להתקשר לפתטיות של האירופים הבאים לעזור, אך אינם מצליחים להזיז דבר, ובמיוחד הדבר נכון לגבי מפשרים סקנדינביים ברוח אוסלו וטריה לארסן המשולים לאותה בילבי נטולת כח הנכשלת מול חומת ההפרדה. האוצרים הזרים בטקסט ראו את מעשיה של בילבי בחיוב יתר, וטענו בין השאר שהמשמעות היא שאדם אחד לא מספיק. האירוניה ברורה: הם עצמם אותה בילבי נטולת כח אך טובת לב.

4. אני זוכר בחורה שהגיעה מחו"ל כנראה לתערוכה עם גרביונים ירוקים ותיק ירוק. אני לא זוכר את הפנים שלה. אבל אזהה אותה, אם היא לא החליפה בגדים או את איבריה.

5. כל השמות הלועזיים האלה, ארט-פוקוס וארט טי.אל.וי, ומוזיאון בת ים המתקרא MOBY, מזכירים לי להקות רוק מחורבנות מנתניה שחושבות ששם לועזי ייקח אותם רחוק. אני לא גר בטי.אל.וי, אני גר בתל אביב. איזו מילה יפה זו אביב! כמה רפויה היא הב"ית שלו. אל תמתגו אותו החוצה, את האביב.

6. מומלץ להגיע לארט-פוקוס ולהישאר בירושלים, להתכרכש בחיי הלילה בפאבים הלוהטים אוגנדה, התקליט, סטארדאסט וסירא, במזג האוויר הצונן והלא יאמן של הבירה. עכשיו כשחולדאי נועל את הריפרף, ירושלים היא אופציה סבירה, אף שמפוצצים שם שמאלנים אחת לזמן מה. אבל היות והמלצתי על נסיעה לסיני, לא ארתע גם מללקק את חומר הנפץ הזול שיש למשקופי בירת ישראל להציע.

7. מה אני זוכר מהתערוכה? הגעתי באיחור, גרשו אותי לפני שהספקתי לראות את כולה, דבר שקורה לי פעמים רבות. מלבד העבודות שכבר הוזכרו, אציין את העבודה הבמבוקית של ז'נג גואוגו הסיני, שהבנתי בהקשר לתנופת בניה פתטית, בקטלוג מרחיבים שמדובר בקישור למשחקי מחשב ברוח 'אימפריה', הרכבת של חיים סטיינבך (ישראל-ארה"ב) המובילה ומגיעה משום מקום לשום מקום, אני מבין אותה בהקשר למעשה האמנות, רכבת חשמלית במדבר גדול, הגיטרה החשמלית הנגררת על הקרקע של כריסטיאן מרקלי שאני ראיתי כחגיגה של האמריקניות הגברית, שילוב בין רודיאו לגראנז', והאוצרים מתארים כביקורת נגד כוחנות וגזענות לבנה נגד שחורים (אני מקוה שהם לא צודקים), הוידאו של דיימנטס נרקוויציוס הליטאי המתעד את הפסל לב קרבל הבונה פסל מונומנטלי של מרקס ומסתת את שפמו בחומר. ומכונת (אפאראט) הברביקיו לבועות של אריאל שלזינגר (ישראל-ברלין) שעושה רעש רב וריח. ויש עוד.

פורסם גם במארב עם העבודות.

לאחרונה, הספר "עין הכמהין" שיצא לואן נוין בהוצאת מעין מקבל את התהודה שמגיעה לו:

ואן נויין ברשימת הדור הבא, וויינט

ואן נויין אצל אלי אשד

בתרבות וספרות של הארץ נרעשים מואן נויין.

מנחם בן על ואן נויין.

כמה מילים טובות לנוסעים לסיני + יובל בן עמי + אינטרנציונל + התחתונים שלי

אחת החוצפות הכי גדולות היא להציג ישראלים הממשיכים לנפוש בסיני כחסרי אחריות. קלות הדעת, אם היתה, היא בחיסול עימאד מורניה. הרי ברור שחיסול כזה יביא עמו איזה סבב נקמות מדמם. אם הדבר לא היה ברור, סימן שמתכנני החיסול וכל השמחים לאיד באמת מטומטמים.
בואו נהיה יצירתיים והגיוניים: הנקמה יכולה להיות למשל הטסת מטוס אל המגדל שבו גר אהוד ברק. פיצוץ בתל אביב הרבה יותר קל מפיגוע בסיני, ששורצת אינספור אנשי בטחון ושיריוניות על מעט הישראלים שם. סיני, שבה כל הזדמנות טובה למצרים לענות בדווי, ושמשתף פעולה יודע שייצלו את משפחתו בשמן רותח. סיני, הדלילה כל כך, שבה לא שווה למחבל להתאבד ולקחת איתו שניים-שלושה משתזפים איתו. אני, כמי שהיה יו"ר ועדת כיבוי אש בשכבת כיתה ג' בבית הספר היסודי מצפה באר שבע, דורש שברק יפנה את ביתו, או לפחות לא יישן ליד החלון. ההגיון של הפיגוע בו גבוה בדיוק כמו הגיון הפיגוע בסיני. הרי הוא המקביל למורניה, ולא חובבי השיזוף בסיני.
אם לומר את האמת, אני רוצה לגלות סוד: זה לא רק קשור להתראות על סיני, אבל אני לא מאמין כל כך לשום הערכה של צה"ל. אולי אני מוזר, יתכן ואני קצת משונה, אבל איך לומר, אני לא סומך על המוחות המזהירים שמנפק הצבא שלנו. אני פונה לקורא בשאלה: אתם סומכים על תבונתו של מופז? ברור שלא. מדובר באדם לא חכם. זו לא דעתי, יובל שטייניץ אמר אתמול שהוא "לא חכם" והדבר לא זכה לכותרת אפילו, כי זה די ברור לכולם. מדוע כשהוא עם מדים הוא נבון ושקול יותר לדעתכם? מדוע כשאותו ברנש אומר בקול עבה שיזכה בבחירות בקדימה כשהוא מקבל 43.7 אחוז בדיוק, נדמה לאדם הפשוט שהוא לוקה בפנטזיות שונות ואולי לחרולים המסתובבים בתוך מעגלי מוחו, אבל כשאדם מקביל אליו מכריז שיהיה פיגוע בסיני במהלך החודש הקרוב, הדבר נראה כאמת משמים? כאילו באמת יש איזו התרעה אמיתית ובעלת הגיון יותר מאותו סקר ממופז? גם על המוסד והשב"כ העושים ימים ולילות אני לא כל כך סומך, אחרי הכול אותם אנשים שהביאו להערכה כי מסוכן בסיני יגיעו בסוף ל"ישראל ביתנו" להיות מספר 4 ויגידו כי צריך לפוצץ את סכר אסואן, ינסו לחוקק חוקים בזכות צנזור סרטים שאין בהם אהבת המולדת או משהו שכזה (ח"כ חסון). מדובר בפוליטיקאים במדים, לא באנשים אמינים, אלא בטיפוסים מפוקפקים שבחלקם נמצאים על גבול של פרנויה משולבת עם פיגור שכלי קל והדעות הפוליטיות שלהם משפיעות מאוד על ההערכות שלהם ("מה אני צריך את החשישניקים האלה בסיני"). ואצטט את הערכת ראש השירות החשאי לשעבר דיכטר, שלשום: "אני מתכונן לסיבוב השני בבחירות של קדימה".
טוב, בניגוד לאנשי הצבא, אינני יכול להגיד באופן מוחלט שלא יהיו פיגועים בסיני, תורכיה, תאילנד, האיים המלדיביים, קירגיסטן, קנדה (!)  וכו'. אני חסר כל חוש נבואי, ואני מאוד ללא מתכוון לקחת אחריות על בריאות קוראי הבלוג האהובים שלי, במיוחד שישים המנויים. ההתראות הללו, בדרכן של התראות, לפעמים נכונות ולפעמים לא. מי יודע, יתכן שיהיה פיגוע בסיני. יתכן גם שהתזה שלי על המגדל של אהוד ברק נכונה. יתכן שדיכטר יגיע לסיבוב השני בקדימה ושמופז ינצח בקדימה כשהוא מגיע ל43.7 אחוזים, מה אני יודע?
כמי שנוסע הרבה לסיני, כבר כשנה שלמה (עוד לפני מורניה) יש התראות ממוקדות של עוד רבע-דקה אודות סיני, שהצליחו להרתיע במקרים רבים גם אותי. אבל הרי אם היו באמת מתכננים, באותה שנה היו מצליחים לפוצץ שם כבר איזה מלון כושל, או נתפסים כבר. אני זוכר שהייתי שם בפסח והמקום היה ריק באופן מיוחד: הבדווים סיפרו לי בעצב שבחורה עברה לאורך החוף וצעקה "תצאו מהחוף, מחבל מתקרב. הפעם זה רציני" והבריחה את כולם. בחיי הבחנתי שיש אנשים שנהנים מהיסטריה. למרות שכאן נטען כי הגיעה מטעם המלונות באילת שעולים בערך פי שלושים מביר סוויר.

אם המדינה היתה מפנה את שדרות, אשדוד ואשקלון מיושב בעידן הקסאמים זו היתה פחדנות וכניעה לטרור, לעומת זאת כשמכריחים ישראלים לנטוש את סיני מדובר במפעל לאומי גאה שכל הטוקבקיסטים מאמצים. דוקא הנופשים שלא נכנעים לבהלה נחשבים לנבלים וחסרי אחריות עוכרי כל העם. הרי מדובר כאן במדינה שכופה על תושביה להיכנע לטרור. החיזבאללה מפיץ קצת שמועות, ומדינה שלמה משקשקת והולכת לסבול באיזה צימר יקר ומעופש. שילכו לעזאזל, חיזבאללה.
ויש את הטענה שכאן מדובר לא רק באחריות אישית, שכל אחד יכול לקחת בעצמו, אלא בעניין לאומי. הרי יידרשו תמורת הבליין המצחין שייחטף בסיני כמה מאות פלסטינים, שלא לדבר על פתיחת השערים לאוכל ונפט לעזה. זה ממש אוי ואבוי. וכשפושעים חטפו 15 תיירים מגבול מצרים סודן, איך כולם קיוו שיהיו שם ישראלים (שימו לב לטוקבקים ברוח 'הגיע להם').
ואני אומר, אדרבה: לישראל יש מספיק אלפי אסירים פלסטינים שהוריהם או ילדיהם יהיו שמחים לראות אותם. הורים שאינם שונים מהוריהם של חטופינו המסכנים אנו.
אגב, הפחד מחטיפה הוא ממש פרנויה. אני זוכר איך כילד הייתי בהיסטריה מחטיפה על ידי ערבים. למרות שסטטיסטית למעשה רק אחד מכל מיליון ישראלים נחטף. בסיני או בקטמנדו, יש יותר סיכוי למות שיפול עליך פסנתר ברחוב, או שתמותו מפיצוץ של שקית טרופית.

נסיעה נעימה. אל תשכחו כפכפים. הדבר הכי מפחיד זה קיפודי ים. אה, וגם מלפפוני הים.

על הספר "ניפגש באמצע הדרך" מאת יובל בן עמי

"ניפגש באמצע הדרך" של יובל בן עמי (גילוי נאות: חבר שלי בשנה האחרונה, מנחה קבוע באירועים שאנחנו עושים ב"גרילה תרבות", והולך לפרסם שירים במעין הקרוב) הוא למעשה שיר אהבה לאהבה ולנדודים. המתח המרכזי של הגיבור הוא בין האהבה שנמצאת בכיס ובין שתי הציפורים על העץ. בסופו, מובן שעצם האהבה היא חיפוש הציפורים על העץ.
לטעמי, דוקא היתרון הגדול של הספר, הוירטואוזיות שבו – השנינות של הכותב, הדימויים המבריקים והתיאורים הצולפים – היא המעצור הגדול שלו. הספר הוא הכלאה בין רומן יומני, הכתוב באופן לא כרונולוגי, לבין מדריך טיולים מושלם, כשהאהבה של הכותב מדבקת ממש לנשים ולמקומות. הוא מצליח לעשות חשק לאירוסקפטי כמוני לנסוע לפינלנד! ובכלל הספר עושה חשק לצאת לטיול. הייתי בעיר אחת ובעקבות הקריאה הייתי חייב לנסוע לעיר אחרת.
זהו שיר הלל לאדם הבודד, שלוקח את הגיטרה על גבו וממשיך לחפש אהבה וטרמפ. הספר מתחיל לקבל תנועה דווקא בנסיעה ממוסדת על חשבון משרד החוץ הפיני: דוקא המיסוד הזה, הרכסון הזה של המטייל הפרוע, מראה שוב לגיבור שהוא צריך להמשיך בדרכו, לעזוב שוב את האהבה הקבועה.

**ספויילר**

לכאורה, רוב הפרקים בספר ביוגרפיים, והוא ממש על גבול הבלוג החווייתי, דבר שאני חושב כמחמאה. יובל בן עמי כותב את אחד הבלוגים הטובים ביותר בישראל וקשה לא להשוות בין הבלוג לבין הכתיבה הספרותית שלו. רק בפרקים האחרונים, שבהם נינה, אותה פגש כשראה רק את עיניה, מתגלה בסוף כבעלת שיער שיבה. רק אז, בפרק האחרון הזה, הטקסט היומני הזה, הופך לרומן.
על כל פנים, הספר הזה הוא חתרני בנוף הספרים הישראלים והטלוויזיה הישראלית המטיפים למונוגמיות ול"הכי טוב בבית" הדכאני. אם בסוף ספר בדרך כלל הגיבור חוזר לאהובתו, כאן הגיבור חוזר לנדודיו. למה למצוא, אם אפשר לחפש.

הפרק הראשון בספר

אינטרנציונל!  – תערוכה

תערוכה חדשה שבה אני משתתף למעשה לא כיוצר, אלא מוצגים שני קליפים שלי שנעשו על ידי אמני וידאו: אני ואנונו שביים ארי ליבסקר וי"ח שושנים שביימה האמנית המצליחה מאוד היום באירופה קרן ציטר.
פתיחה: יום ה' 18.9 20:00
הגדה השמאלית, רח' אחד העם 70, תל-אביב-יפו

מארגנים: יהושע סימון וג'פרי סטוקר
משתתפים: איתמר ג'ובני רמי מימון ורועי רוזן, קלרה גל, נעה גרוס, פהד חלבי, ארי ליבסקר, פליסה פונס, פרנצ'סקו פיניציו, נועה צאושו, קרן ציטר ורועי צ'יקי ארד, זויה צ'רקסקי, אסף קוריאט, ברק רביץ, מעין שטראוס, ענבר שרמן
משך תצוגת התערוכה: 18.9 – 27.9
שעות פתיחה:
ה' (18.9) 20:00-24:00 ; ו' (19.9) 12:00-16:00 ; ב' (22.9) 18:00-22:00 ; ג' (23.9) 18:00-22:00 ; ד' (24.9) 18:00-22:00 ; ה' (25.9) 17:00-21:00 ; ו' (26.9) 12:00-16:00 ; נעילה: יום שבת (27.9)

דף הפייסבוק של התערוכה

מתנה – תערוכה

ביום שבת, 20:00, פתיחת התערוכה "מתנה", גלריה ארטופיה, פוריה 8, יפו. שם אני משתתף כאמן של ממש. כאמן, אני מתכוון ללכת לשירותים, להפשיל את התחתונים ולהעניק לקהל. בניגוד לשמועות, התחתונים של האמן יהיו בני יום אחד, כלומר מאותו בוקר, ויבושמו קודם בבושם מיוחד וזול שניקנה בדאונטאון של עמאן, ירדן, ליד מסעדת ירושלים. התחתונים יוענקו לנערה או לנער (או גם לגברת המבוגרת) שישכנעו אותי שהם מגיעים להם.

משתתפים: אורית אדר בכר, לי אורפז, אורן אליאב, אלה אמיתי סדובסקי, בועז ארד, רועי צ'יקי ארד, איתן בוגנים, יעל בלבן, עדו בראל, אנה ברשטנסקי, קרן גלר, יאיר גרבוז, אורי גרשוני, הינדה וייס, מאיה זאק, נטע זוהר, הדס חסיד, נועה יערי, רועי יריב, ארז ישראלי, טליה ישראלי, חגי לוריא, ליאב מזרחי, אוהד מטלון, אוהד מילשטיין, קרין מנדלוביץ, אסי משולם, מיכל נאמן, גוסטבו סגורסקי, הדס עפרת, גילית פישר, רינת קוטלר, ורה קורמן, גבי קליין, רועי רוזן, אורה ראובן, פיליפ רנצר, זמיר שץ, עדי שמעוני.

אוצרת: רקפת וינר-עומר.

הנה מאמר של גליה טלמור.

וביקורת נוקבת על תחתוניי של חגית פלג רותם.

עוד

כתבת השער מתוך "פירמה", העיתון בגלובס שאני עורך, על האלימות נגד עיתונאים ערבים בישראל.

הבחורה שחמקה משגעון הבריאות

הבחורה שחמקה משגעון הבריאות

 

הנה בחורה שחמקה משגעון הבריאות
גב שזוף
איברים צווחניים

מעל בחורה שחמקה משגעון הבריאות
ירח חבול
שר את השיר הזה.
שירו איתו את השיר הזה
פזמו, חוטי הכביסה
בתים ופזמונים
פזמו, מריצות
חטובות צלעות רב-שרירים.
העיר הזאת נגמרת בשש בבוקר
מעל בחורה שחמקה משגעון הבריאות
אני מת על השעמום שלך, מותק, 
מתוק ומזורג.
אני מת על השעמום שלך, מותק,
חמוץ וממוזגן.
שר את השעמום שלך, מותק
אני מזלג גדול
בתוך גופת תרנגול מטוגן

(המנזר, 2007)

השיר המלטף

אני מלטף תקצפות קפה חמודות
אני מלטף את בטנן של כל האנטילופות
את ערוות כל החיריקים
וערבות האוברדראפט
את מנהל חומת ההפרדה ומר
אקרשטיין
אני מלטף עץ ברוש מת
אצרובליו סגורים בגאווה.
אני מלטף את כל קירות חדרי השירותים שעליהם נשענתי
(באור דהוי)

אני מלטף את כל התבוסות שיהיו לי
אני מלטף את גדר החיה הרטוב
הבשרני של בית הספר היסודי מצפה 
אני מלטף את רעש העט
צרצור התלתל
מלטף את הקו הקר
את בית המשפט העליון
ומערכת הרפואה

אני מלטף את אפרכסות שלטי הפרסומות
המהבהבים זהוב סגריר
אני מלטף את הקיץ
את שלטי הטוטו ועליהם מספר חד ספרתי זוהר
אני מלטף את כל המעצבים הגרפיים,
הגנרלים, הסטודנטים למנהל עסקים, את כל המרצים
לכלכלה, את הבנות בקפה לנדוור אמש
את החצ'קונים וניצני השדיים הרמת אביביים, את התפס
החוםשקוף בשיער
אני מלטף את האימה בעיניו של חבר הכנסת לשעבר קליינר
את חשבון הבנק שלו, את רעות פקידת הבנק שהוציאה גם סינגל,
את ערן זדה ממחלקת בנקאות אישית וכל האנשים הטובים
מסניף 681
אין בנק שלא רציתי לנחות לתוכו
אין נקב שלא רציתי למלא בשאריות הסיד
מתוך השק החום.
אין מנורה שלא הברגתי
אין חצות שלא חציתי

אני מביט עכשיו על נס מסך הסלולר
הוא אפור כמו בלטות שלא נשטפו. אך בתוכו –
אלף אלפי סיפנים
אלף אלפי עוגיות מזל

(קפה סקואלה, 2006)

אהבה

מסביב למסעדת החוף חשוך הכול
ובכל זאת אני יודע שהדקלים נעים
שהסנדלים חומים
מכנסיי מטפטפים מי ים
ואני יודע

ישנה אוסטרליה ופפואה
ישנם חוקי עזר אך אין מס ירושה
הכריות מסודרות בצורה מסודרת
בתי הטקסטיל תמיד ישמרו על הדוגמא
ידי הפועלים תמיד ימשכו את מה שצריך שמה
תמיד ימשכו
חשוך כלכך ובכל זאת אני יודע
הדקלים חומים
הסנדלים נעים
מכנסיי מטפטפים על אדמת העולם
גרגר החול שנכנס לעיניי
ישוב למדבר
 
אני רוצה שתהיי כאן לידי
תטעמי את המיונז הרע
תתמקחי על המוניות
לא שכבתי עם אף אחת מאז
שעזבתי את העיר
טעמתי את המיונז הרע
התמקחתי על מוניות
 
עוד כמה שבועות אומַר
שהקיץ נגמר
עד שלמדתי לישון בלי גרביים
איבדתי כאן כפכפי ים
וקניתי חדשים וכבדים
אני זוכר איך החלפת את השם שלי בסלולר
קראת לי קרן
ונפגשנו במסעדות כושלות עם לחם טוב
מנסים לחמוק מהמסלול 

הצרות איתך היו אז מתוקות כסחלב
במסעדת החוף יש פעמוני רוח קשקשנים
שצלילם כאות ק'
כשמגיע הרוח, אני שומע ק'
 
דהב היא גיהנום
עם נוף לים
מלכודת תיירים ללא גבינה צהובה 
נראה שהדגים כאן פשוט מתאבדים
בנפוליון בר עם לבנונית גבוהה ומרשימה 
והחבר שלה, גבר אנגלי באיזור על גבול וולש,
גם הכרס וולשית
ובדווית יפה
שאוהבת לרקוד כמו בריטני ספירס
 
חש באוטובוס ממוזג של איסט דלתא לראס א שטן
לשיחות מרושלות על רוחניות ובריאת העולם.
מישהו שקנה ספר "איך לעמוד על שלך וללמוד לומר לא"
אני מנסה לא לתקוף אותו.
לא פגשתי בחיי אנשים רעים
רק כאלה שרוצים לעשות קופה ופחדנים.
כשאתה פחדן, אתה מסוגל להחריב את העולם כולו.
 
יש כאן בחוף כמה זוגות יפים
ראיתי רגליים משתלבות אלו באלו במרפסת של חושה מספר 3
וחשבתי על הרגליים שלך
אני שומע גלים במרחק
הם מכים את החלוקים בטפיחות זעירות
 
אנחנו נמצאים משני צידי הגבול
השקעים כאן שונים
אבל שיטת זרם החשמל דומה

(ספטמבר 2008)

פרשת יחימוביץ'-חנין \ "עכשיו" החדש: על כתיבת שירה בעידן הניאו-ליברלי

1. על פרשת יחימוביץ'-חנין

    טוקבקיסט בשם ד' שאל אותי לגבי דעתי על טענתה של שלי יחימוביץ' כי דב חנין לא יכול להיות ראש עיריית תל אביב כי הוא לא עומד בהמנון.
    אני מתנגד מאוד לדבריה של יחימוביץ'. לאו דוקא בגלל שהיא תקפה את דב חנין, שאני תומך בו, וביכרה את בן מפלגתה, חולדאי. בפוליטיקה, אתה צריך לקבל החלטות מעין אלו של יחימוביץ', וזו גם זכותה לתמוך במי שהיא חושבת לנכון: זו מדינה דמוקרטית, אם להשתמש בז'רגון הילדים.
    עיקר הכאב שלי היה מול הנימוק כאילו אדם הביקורתי כלפי המדיניות הישראלית או אפילו ההתנהלות הכללית של ישראל, הוא פטריוט פחות מאדם שהולך עם דגלי אלומיניום על הדש, אבל מוכר את המדינה לקומץ בעלי הון. ההחלטה של יחימוביץ' מדירה אנשים רבים מהישראליות, אולי גם אותי: הרי אני משתדל לישון בצפירה.

    אני עכשיו נמצא בכרם התימנים. שמש משיית זולחת מעלי ובערב יש בריזה צוננת בפעימות פרחוניות. אבל חולדאי דאג שייבנו רבי קומות על הים, כאן ממול, שתוך שנתיים יקחו מהתושבים של הכרם את האור ואת האוויר, והנוף. המגדלים, כמו בפרויקט ממילא או במגדל נוה צדק, יהיו ריקים מיושביהם, שיגיעו רק חודשיים בשנה מחו"ל. זה גם יגרום לשנאת תושבי-המגדלים. האם זה פטריוטיזם? האם זו ציונות? האם ברנר או בן-גוריון היה שמח לדעת שהשממה הופרחה עד כדי כך (כתבתי הופרכה בטעות פרוידיאנית) במגדלי-שן-אוזן-גרון שסותמים לעיר שלמה את האוויר, וגם לכל הבריות שממזרח לתל אביב?
    בוודאי שדב חנין פטריוט יותר מאשר חולדאי: חנין לא היה נאבק על איכות הסביבה ועל הגנת האזרחים מבנקים שרוצים לזרוק אותם לרחוב בלא לאהוב את הארץ ואת תושביה. אם הוא לא היה פטריוט, הוא לא היה נלחם על כך שתהיה גישה לישראלים לים שלהם, לים הטוב. זו מבחינתי ריבונות: מה הטעם להתכתש על שליטה בשכונה ערבית במזרח ירושלים, כשבכנרת עצמה אתה לא יכול לטבול בכל החופים, כשאתה לא יכול לנוע בין החופים השייכים לנו בים התיכון, כי מאן-דהו החליט שהם שלו ובנה גדר תיל, והושיב מישהו לשמור במדים אדומים, כמו בחוף קוקה קולה באכזיב.
    אני חושב שיחימוביץ' נקטה בהאשמה מסוכנת עבורה. עבור אנשים רבים, חנין, יחימוביץ' וביילין הם חבורה אחת של עוכרי ישראל, אנשים שיש להדיר ממקומות מרכזיים, כמו ששולמית אלוני הודחה ממשרד החינוך. שלא לדבר על פוליטיקאיות ערביות או ערבים. או הגזענות נגד השר ראלב מג'דלה, כולל כאן ברשימות.
    כדי שיחימוביץ' תצא מהרשימה השחורה, היא צריכה לבחור אם לעבוד קשה מאוד ולשבור הרחק ימינה (כמו אמנון רובינשטיין, למשל), או למות (כמו אייבי נתן). ביילין נפגש לארוחת בוקר עם ליברמן, ונשאר עוכר ישראל. לטעמי, עדיף ליחימוביץ' להיות נאמנה לעצמה, וכך לפחות לשמור על ליבת האוהדים שלה, שנפגעו מההתבטאות הזו שלה על הלא פטריוטים מספיק, ועל הערכת הציבור – כי אוהבים כאן אנשים עיקשים.
    עם זאת, אני נגד ההשמצות האישיות נגד יחימוביץ'. גם כשאני לא מסכים איתה, כמו במקרה זה, ובמקרה חשוב יותר, בכך שלא התנגדה לפתיחת מלחמת לבנון השנייה ולהחרבת מדינה שלמה והבערת המזרח התיכון כדי להחזיר שתי גופות, יחימוביץ' היא ח"כית מצויינת. כתב העת מערבון, יחד עם איגודי היוצרים, היה בין המארגנים של האירוע על הסרט של רוזנטל ועבודי, "שיטת השקשוקה", ויחימוביץ' היתה בחירה מיידית להופעה.
    אם חנין ינצח בבחירות הנוכחיות, הן יהיו היסטוריות. זה גם אפשרי. צריך מספר קולות לא גבוה כדי לנצח, כי אף אחד ממילא לא מגיע לקלפי בתל אביב, שבדרך כלל נסובות על קרבות בין גנרלים חסרי כריזמה שליחי הכסף הגדול אותו הם משרתים ביודעין או בתמימות. סיכוי זה מעורר אצלי התרגשות רבה, ואני משוכנע שגם אחרים נלהבים מאוד מזה. עם כל ההתלהבות הזו, כדאי למתן את התעוב לחולדאי בטקסטים שאני קורא בבלוגים ובטוקבקים, ולהיות ענייני יותר, ואישי פחות. חולדאי הוא ראש עיר רע, לטעמי, אבל מצד שני בעל יתרונות מסויימים שאי אפשר לקחת ממנו, הוא אדם יסודי מאוד וחרוץ מאוד: הוא בוודאי ראש עיר רע פחות מרוני מילוא שכרוך כיום בעסקות נשק לגאורגיה. חולדאי הוא לא רק רע, אלא עשה דברים טובים ורעים בעיר הזאת. לטעמי, הרעים עולים על הטובים. הוא לא איזה רשע מרושע, המן הרשע, שכל דבר שהוא נוגע בו הוא רוע ושנאה, אלא אדם שיש לו אינטרסים אחרים.
    כמו כן, אי אפשר לתלות בחולדאי את כל עוולות העולם. הוא חלק מגל עולמי עכור, שבו הוא משתלב היטב. במקרה הזה, אלה בחירות נדירות שבו יש לך מועמד טוב להצביע לו – דב חנין (וגם מועמדת נוספת טובה, אסמא אגבריה מדע"ם, שאיתה עבדנו על האסופה אדומה). אלה בחירות נדירות שבהן לא צריך לבחור בין נבלה לטריפה, זו הזדמנות לבחור באדם חכם והגון, עם סיכוי לא-רע להצליח – כך שלא צריך ליצור קמפיין של שנאה ולגלוג. זו הזדמנות לבחור במפלגה של אנשים טובים וישרים, שנבנית באמת מלמטה, כמו עיר לכולנו, שמורכבת מאנשי שכונות, מארגני מסיבות רחוב, אידאולוגים, מחנכים, אנשי איכות הסביבה ועוד, מצביעי ליכוד ועד חד"ש בבחירות הארציות. אין טעם לזרות רעל, אם כל מה שיש בלבי נגד חולדאי ומרעיו כתושב פטריוט של תל אביב. 

    מחשבה נוספת: למעשה של יחימוביץ' אפשר לקרוא "הטיק הפטריוטי". גם עמיר פרץ נבחר כסוציאליסט, אבל לפתע הטיק הזה קפץ עליו והוא בחר במשרת הבטחון דווקא וגרוע מכך כשר בטחון פעל על פי טיק הזה כשתמך במלחמת לבנון השניה. גם כאן התוצאות הן רעות לשני הצדדים. כי פרץ בדילמה הראשונה נשאר בלי הבסיס של האוהדים שלו. המעשה עם המשקפת הסגורה (דבר שקרה אגב גם לשרון) הוא המטפורה לטיק הזה שאחז בפרץ, שכן המעשה מראה איך אדם מוותר על משהו שיש לו ביד כדי להיכנס לאיזור שהוא פחות מבין בו (גם אני, אגב). הוא השתמש במשקפת הצבאית כדי לראות רחוק, וראה רק שחור.

    יחימוביץ' נבחרה על טיקט הסוציאליזם, ומהרגע שהיתה מוכנה בקלות כזו לוותר על הטיקט, גם היא נותרה בלי כלום. היא אישה טובה, כמו שחשבתי בזמנו על פרץ, אבל ההחלטה הזו היא טעות ברורה. אני הייתי מציע לה ליזום סולחה עם דב חנין ולומר שהיא אולי תומכת בחולדאי אבל חנין הוא מועמד לגיטימי לכל דבר.

     

    עוד משהו שכתבתי על פטריוטיות
    דב חנין עונה לשלי יחימוביץ'

     

    2. שתי אסטרטגיות לכתיבת שירה בעידן הניאו-ליברלי

     
    העונתון "עכשיו", בעריכת יהודה ויזן וגבריאל מוקד, יצא ונראה טוב. יש לי גם ביקורת, אבל הוא בהחלט פורמט נעים, ודפדיף, עם חומרים טובים וכותבים רבים (אפרת מישורי, רחל חלפי, א.ב יהושע, אנה הרמן, יגאל סרנה, מיכאיל בחטין, מאיה בז'רנו, שלמה קראוס, סבינה מסג, נוית בראל, אריק א., אמנון נבות, רונן סוניס, חגית גרוסמן ברשימה מקרית). אני משתתף ב'עכשיו' גם בשני שירים ישנים שלי, "הנבלה" ו"מקשקש בקינג ג'ורג'", ויש גם ביקורת טובה ומוזרה על "אדומה". על כל פנים, לא קראתי הרבה עדיין.
    בעונתון מתפרסם מאמר ביקורת רחב-יריעה של עודד כרמלי על גליונות מעין 1-4. אני חושב שזו ביקורת מעניינת והגונה, עם ציטוטים רבים, אף שהיא לא חיובית ותוקפת את מעין, נראה שכרמלי הבשיל ככותב ומציג מהלכים יפים ותזות מעוררות מחשבה ומקוריות.
    יש לי כמובן הרבה להגיד על הביקורת, אבל אני רוצה להתייחס רק לנושא מסויים, כי אפשר לצאת ממנו לשאלה איך לכתוב שירה בעידן הניאו-ליברלי, זהו למעשה דיון אסטרטגי. כרמלי הציג את השירה במעין העוסקת בעובדים, והציע טענה יצירתית: דוקא העיסוק בשירה בעובדים, שהוא מרכיב מרכזי בכתב-העת, מעידה – אליבא כרמלי – על שאיפה להאלמה והשתקה של העובד (והמשורר?). הוא קרא לכך 'שירה של הלקוח', או 'שירי תודעת שירות'. במקום למצוא את הצד הסוציאליסטי בהתייחסות לעובדים ובכתיבה עליהם, הוא טען כי מדובר דוקא במשהו בעל מניעים קפיטליסטיים מובלעים, כאילו הכותב הוא מלך והעובדים משעשעים אותו. הוא התעניין לדעתי לגבי הביקורת. אז הנה התגובה:
    "אני רואה שירה על עובדים כמו שמתייחסים אל אהבה בשירה, או אל השמש, או כמו שבהליקון יש את האלים. אתה סבור שזה מתנשא, צרכני וחונק לכתוב על עובדים, אני סבור שהשיר של נמרוד קמר על גלסי (מכון הצילום הנחמד במרמורק שהוא בית שני למשוררים ולגרפומנים חביבים), או השיר שלו על המעמדות של פועלי 'דפוס גלובס' ב"אדומה", מדבר על רצון לשוויון (במקרה, את השיר על פועלי הדפוס הוא כתב כשעבד יום ב'דפוס גלובס'). קמר לא מדבר על כך שהוא לקוח, או מתלונן על כך שנשות גלסי אינן עובדות מהר, למשל, (להפך) אלא מציג הווי של עסק קטן, עם בוס סחבק. הרי כותבי מעין הם כמעט כולם שכירים ועובדים, או חסרי-עבודה. ולכן הטענה כאילו מדובר באיזה "אתוס אמריקני שבו מקבלי שירות מקבלים את עצמם כמקבלי שירות" הוא מופרך. כי בשירים כולם אין לקוח.
    זו בדיוק גישה הפוכה לתפישה של הלקוח בסיינפלד, שמתלונן על הדונאטס הצונן, ומציג את ניומן, עובד הדואר כאדם נלעג ומרושע, או לזו של קישון הנלחם מול הפקידות, שהוא עומד מולה חסר אונים, וחסר סימפטיה (בניגוד לחיבה של סרז' אברבוך לפקיד הבנק; ואגב אני מחבב את סיינפלד וקישון, בלי קשר לגישתם לעובדים). אלה חומרים בהם קיים רק לקוח. מבחינה קופרניקאית, אפשר לשאול מי במרכז השיר, ובכל השירים הללו העובד נמצא במרכז ולא הדובר, יהיה לקוח או עובד בעצמו.
    אגב, את הדפוס בגלסי אני ונמרוד מאוד אוהבים, והשיר גם ניתלה שם על ידי העובדים, ליד תרכיז האננס.
    גם בסָמי-הייקו של יוני רז פורטוגלי על גרביו השחורות של שומר חדר הצילום שציטטת – לא ברורה ההשתקה. הגרב חבושה על רגליו ולא על פיו. אין כאן לקוחיות: לא נראה שהכותב בכלל יכול להיות לקוח של שומר של מכונות צילום אוטומטיות, אלא אם היה גונב את אותן מכונות לביתו. השיר, כפי שאני רואה אותו, מדבר על מונוטוניות ושגרה, ועל הבינאריות של הזירוקס השחור-לבן, ומולן על האנושיות של עובד הקבלן מחברת השמירה: הקור מול הגרב החמימה. אבל גם בלי ההסבר שלי, שהוא אולי קריאה אישית, אין בשיר מילה על חוויית לקוח או האלמה, אלא חיבה, או כפי שאומרים אנשים חסרי לב בדרך כלל – אמפתיה. אני מאתגר אותך מבחינה מתמטית: תחליף את השיר "גרב שחורה \ על רגליו של שומר מכונות הצילום" ל"גרב שחורה \ על רגליה של ונוס", האם ונוס כאן מושתקת, מוחנקת, מולעגת? ודאי שלא.

    גם השיר של יוני רז פורטוגלי אודות הנהג ששר. איך זו השתקה? מדובר באדם שהביס את השיטה, נהג שלא עונה ומזמזם עם צלצול הסלולר (ובכך אגב, גם הנהג מחליט לא להיות לקוח). זה כמו אדם שנהנה מהצל של פרסומת גדולה – אמירה זָנית. למעשה, אין בכלל יחסי לקוח-נותן שירות בכל השירים היפים שהודגמו מתוך גליונות מעין. אתה מציג משהו שהוא בדיוק הפוך ממעין. במעין שירים כמו השיר על עובדי מכרה הנחושת בקלומט שתרגם יהושע סימון, והפוטש של שוברי השביתה נגדם בחג המולד, או השיר של הזמר דניאל ג'ונסטון על עובדי מקדונלד'ס המתגאים בכוויות שלהם. השיר של נעמה גרשי על עובדות עזריאלי, שנכנס גם לאנתולוגיה המעמדית "אדומה", הגורל של עובדי הדפוס בצ'לנוב בשלושה דורות שונים, השיר של אהרון שבתאי על ניתוץ חלונות הבנקים בסנטר, הסיפור של דניאל פוגל על המפוטר שמתמכר לישון, המאמר על השוק והשדה באמנות, של גליה יהב, שממנו נלקחה הכותרת של מאמרך, ההשתתפות באדומה, הפעולות של גרילה תרבות בקרית גת וקופי טו גו, התשלום הסמלי לכותבים המרכזיים בעיתון, מכירת מעין במחיר שכר מינימום ועוד, כדי להוציא את השירה מנחלת מעטים, כאותם כלבים מעוותים הנמכרים לעשירים ולבני עשירים.

    במאמר מוסגר, אומָר לטוקבקיסט טייגר שלא כל השירים במעין עוסקים בעובדים כמובן, או מחויבים לפוליטיות ברורה. למעין יש קו, אבל גם חריגות בולטות מהקו לטובת שירים טובים, שלא מתיישרים עם אותו קו כללי. בהמשך מאמרו תקף אותנו עודד כרמלי על שירים בעייתיים שהם לא פוליטיקלי קורקט ולא מתאימים למצע שלנו. בניגוד למפלגה – נפרסם שיר טוב וטרי אם הוא לא מתאים לטעמנו ומצענו הפוליטי.

    מכאן מגיעים לשתי העמדות האפשריות של כתיבה בעידן הניאו-ליברלי. הטענה המרכזית שלך, אם הבנתי נכון, היא שלמעשה אין לכתוב שירה המתבוננים על עובדים, כי בכך נכנעים לכוחות השוק ולאוירת הסחר. כי אז השיר יהפוך את העובדים לחפץ ויאלימם – ואני לא מסכים לכך. אני חושב הפוך: שהתעלמות מהם היא בעיה, אתית ואסתטית. זו אחת הבעיות שלי עם כתם שערכת (עם יהודה ויזן): שהשירים שם, טובים או לא, לא כל כך עוסקים במשהו – מאורע, ברווז או רעיון אתי – הם שירים משוללי זירה או נושא, ועל אחת ואחת כמה וכמה הם לא עוסקים במעמד העובדים או בעם ובחלש. אין בהם אהבה לאנשים שאתה מתאר במילים: "ערום ואלים צובא העם על המדפים, מבלי כל צורך בהגות ואמנות".
    גם יהודה ויזן במאמרו הבעייתי על "יעמוד בני", ספרו האחרון של יצחק לאור ב"עכשיו", שחולק את אותו דף עם הביקורת על מעין, פותח עם אותה תזה של שנאה לחוץ: "שירה, מוטב שתיכתב בד' אמות המשורר, במעבדה סטרילית ככל האפשר". מדוע שניכם משתמשים באותו מונח מרוט, ד' אמות, בעונתון אחד? אתם אנשים יפים וצעירים על פי גילכם, מדוע להשתמש בקלישאות כאלה, מדוע להתעסק בארכאיזם? ומה זה ד' אמות? כמה זה במטרים? כמה זה בצול? מדוע צריך לחזור למידות מקראיות, ולקלישאות שכאלה, כשכותבים על שירה? השנה היא 2008, הקיץ עדיין באוויר. העולם התקדם, חברימוס. אם להשתמש במטפורה, אני מציע שתכתבו בשיטה המטרית.

    אתה אומר שצריך לכתוב שירים על דברים שברומו של עולם, ולהגיע למצב שהוא, כשם שציטטת את רביקוביץ', אחת המשוררות שיותר קרובות ללבך, "כשמטפחת כחולה הופכת לעומק באר". באופן אירוני, "כשמטפחת כחולה הופכת לעומק באר" זה גם שם של הספר של סדנאות מתא"ן לשירה. אתה סבור שהסתגרות ואליטיזם זו הדרך לנצח את האמריקניות ותודעת-השירות. לי יש בעיה עם המצב האידילי הזה, של כתיבה סטרילית, וגם עם השיר הזה של רביקוביץ', שמעמיד את המשורר וצרותיו הקטנות במרכז, כאריסטוקרט בחצר לואי ה14 בעמק הלואר, ומרחיקה ממנו את החברה ("לפעמים אני רוצה שכולם ילכו", "אני נשארת בשקט ומחנק בגרון משתחרר" – ד. רביקוביץ'). ואולי לא הבנתי נכון את השיר, אשמח אם מומחים גדולים יותר לרביקוביץ' יתקנו אותי ויאמרו שמדובר כאן באירוניה על הדימוי של המשורר כמתבודד קוּטר. 

    אני סבור שלכך אתה חותר להגיע. אני כמובן מעריך ומיודד איתך, אך אני נמצא בצד השני של המתרס מבחינה פואטית: אני אוהב אנשים ואוהב עובדים, מה לעשות, ולא רוצה שילכו. הם גם לא ילכו, אם תתעלם מהם. הם פה, מזדיינים במלון טרומפלדור ואוכלים לידך ביסלי גריל – פתח את החלון, הסר את המטפחת, ושמע את רעש הכרסום. התעטפות במטפחות כחולות ובבארות לא תשנה את זה. אני גם חושב שעיוורון וחרשות שכזו הביאו אותך לחתום יחד עם מוקד וויזן גם על העצומה הקוראת לתקוף את עזה העניה בגלל מה שמכונה בעצומה "השלטון האיסלמו-נאצי" שם. כלומר הד' אמות וההתנהלות הא-פוליטית כן הופכים לפוליטיים במקרים מסויימים.

    פתחת את המאמר היפה שלך "השוק" בכך שמעין, הו! ומטעם יצאו אחרי דור מדבר של שני עשורים. למרות שזמן רב חשבתי ככה וגם השמצתי את הדור הקודם, לאחרונה אינני בטוח אם זה היה כל כך דור מדברי ביחס לשירה היום. דוקא האנתולוגיה "החדשה" שיצאה בכתם, ושאני סייעתי מעט להרכבת רשימת השמות שלה, הבהירה לי שהשירים כיום בממוצע לא טובים משל דור שנות השמונים או התשעים. רוב המשוררים הצעירים היום בכיינים ועסוקים בבחינות ותמרונים על גבול הבנאליה. על כל פנים, אחד המאפיינים של דור המדבר הוא שההולכים במדבר התעסקו בבארות, כשכבר לא היו בארות. 

    טעמי הוא שבארות זה נושא נורא לשיר. ואני אומר את זה כבאר שבעי. גם שם אין ממש בארות, יש אחת ליד איזור מוסכים, הגלולה בגדר חלודה ומלאה בקנקלי-פלסטיק – אני לא חושב שלכזו באר אתה מכוון, ההיפוך מול הרומנטי למציאותי כבר הופך את הבאר הזו לשיר מעייני. אבל זה ההבדל המרכזי בין הגישה שלנו – אני, כעורך, לא מחפש שירים על בארות, שירים שהם רק לשם שיר, צביר מילים, אלא משהו גדול יותר וקודם כל קטן יותר. אני לא רוצה זיוף שירי. הבאר היא פנטזיה ואין בה התנגדות. אתה חושב שאת הקפיטליזם יהיה אפשר להדביר על ידי התעלמות ושקיעה בחלומות, ושהשירה צריכה להיות במישור אישי של ד' אמות, כלומר להפריט את השירה, להילחם כל אחד לעצמו. אני חושב שצריכים להתייחס לדברים – לעובדים, לניצול ועוד, לצאת לרחוב. אני חושב ששירה ב2008 צריכה להתאגד, להפוך ליומיומית וכך גם לפוליטית, אני לא חושב שיש טעם לכתוב שירה שנמצאת רק בדף, מלאה בעצמה ובחיריקיה. היא בורחת מהתמודדות, ויותר חמור, משעממת.
     

    המאמר של עודד כרמלי בבלוג של אלי אשד, עכשיו

    ובאותו עניין: הנה ביקורת של חיים נחמן ביאליק על רביבים בעריכת ברנר (הושאל מהבלוג של אסתי סגל)

     

    —-

     

    קבלו את החוטם: כתב עת חדש לשירה, אמנות וספרות, בעריכת אביטל גלוברמן, עם כריכה מושכת ורדיו פואטי. בהצלחה.

    בלוג חדש לנטשה מוזגוביה שחתכה להארץ בדה מרקר קפה. גם הבלוג הקודם טוב.

    גזענות נגד חרדים בכפר ורדים.

    עוד באנטישמיות: משחק מחשב המעודד שואה במוסלמים.

    101 כתבות על מעללי רון חולדאי, שמסיים את הקדנציה האחרונה. כל הכבוד לשוקי גלילי.

     

    %d בלוגרים אהבו את זה: