1. על פרשת יחימוביץ'-חנין
טוקבקיסט בשם ד' שאל אותי לגבי דעתי על טענתה של שלי יחימוביץ' כי דב חנין לא יכול להיות ראש עיריית תל אביב כי הוא לא עומד בהמנון.
אני מתנגד מאוד לדבריה של יחימוביץ'. לאו דוקא בגלל שהיא תקפה את דב חנין, שאני תומך בו, וביכרה את בן מפלגתה, חולדאי. בפוליטיקה, אתה צריך לקבל החלטות מעין אלו של יחימוביץ', וזו גם זכותה לתמוך במי שהיא חושבת לנכון: זו מדינה דמוקרטית, אם להשתמש בז'רגון הילדים.
עיקר הכאב שלי היה מול הנימוק כאילו אדם הביקורתי כלפי המדיניות הישראלית או אפילו ההתנהלות הכללית של ישראל, הוא פטריוט פחות מאדם שהולך עם דגלי אלומיניום על הדש, אבל מוכר את המדינה לקומץ בעלי הון. ההחלטה של יחימוביץ' מדירה אנשים רבים מהישראליות, אולי גם אותי: הרי אני משתדל לישון בצפירה.
אני עכשיו נמצא בכרם התימנים. שמש משיית זולחת מעלי ובערב יש בריזה צוננת בפעימות פרחוניות. אבל חולדאי דאג שייבנו רבי קומות על הים, כאן ממול, שתוך שנתיים יקחו מהתושבים של הכרם את האור ואת האוויר, והנוף. המגדלים, כמו בפרויקט ממילא או במגדל נוה צדק, יהיו ריקים מיושביהם, שיגיעו רק חודשיים בשנה מחו"ל. זה גם יגרום לשנאת תושבי-המגדלים. האם זה פטריוטיזם? האם זו ציונות? האם ברנר או בן-גוריון היה שמח לדעת שהשממה הופרחה עד כדי כך (כתבתי הופרכה בטעות פרוידיאנית) במגדלי-שן-אוזן-גרון שסותמים לעיר שלמה את האוויר, וגם לכל הבריות שממזרח לתל אביב?
בוודאי שדב חנין פטריוט יותר מאשר חולדאי: חנין לא היה נאבק על איכות הסביבה ועל הגנת האזרחים מבנקים שרוצים לזרוק אותם לרחוב בלא לאהוב את הארץ ואת תושביה. אם הוא לא היה פטריוט, הוא לא היה נלחם על כך שתהיה גישה לישראלים לים שלהם, לים הטוב. זו מבחינתי ריבונות: מה הטעם להתכתש על שליטה בשכונה ערבית במזרח ירושלים, כשבכנרת עצמה אתה לא יכול לטבול בכל החופים, כשאתה לא יכול לנוע בין החופים השייכים לנו בים התיכון, כי מאן-דהו החליט שהם שלו ובנה גדר תיל, והושיב מישהו לשמור במדים אדומים, כמו בחוף קוקה קולה באכזיב.
אני חושב שיחימוביץ' נקטה בהאשמה מסוכנת עבורה. עבור אנשים רבים, חנין, יחימוביץ' וביילין הם חבורה אחת של עוכרי ישראל, אנשים שיש להדיר ממקומות מרכזיים, כמו ששולמית אלוני הודחה ממשרד החינוך. שלא לדבר על פוליטיקאיות ערביות או ערבים. או הגזענות נגד השר ראלב מג'דלה, כולל כאן ברשימות.
כדי שיחימוביץ' תצא מהרשימה השחורה, היא צריכה לבחור אם לעבוד קשה מאוד ולשבור הרחק ימינה (כמו אמנון רובינשטיין, למשל), או למות (כמו אייבי נתן). ביילין נפגש לארוחת בוקר עם ליברמן, ונשאר עוכר ישראל. לטעמי, עדיף ליחימוביץ' להיות נאמנה לעצמה, וכך לפחות לשמור על ליבת האוהדים שלה, שנפגעו מההתבטאות הזו שלה על הלא פטריוטים מספיק, ועל הערכת הציבור – כי אוהבים כאן אנשים עיקשים.
עם זאת, אני נגד ההשמצות האישיות נגד יחימוביץ'. גם כשאני לא מסכים איתה, כמו במקרה זה, ובמקרה חשוב יותר, בכך שלא התנגדה לפתיחת מלחמת לבנון השנייה ולהחרבת מדינה שלמה והבערת המזרח התיכון כדי להחזיר שתי גופות, יחימוביץ' היא ח"כית מצויינת. כתב העת מערבון, יחד עם איגודי היוצרים, היה בין המארגנים של האירוע על הסרט של רוזנטל ועבודי, "שיטת השקשוקה", ויחימוביץ' היתה בחירה מיידית להופעה.
אם חנין ינצח בבחירות הנוכחיות, הן יהיו היסטוריות. זה גם אפשרי. צריך מספר קולות לא גבוה כדי לנצח, כי אף אחד ממילא לא מגיע לקלפי בתל אביב, שבדרך כלל נסובות על קרבות בין גנרלים חסרי כריזמה שליחי הכסף הגדול אותו הם משרתים ביודעין או בתמימות. סיכוי זה מעורר אצלי התרגשות רבה, ואני משוכנע שגם אחרים נלהבים מאוד מזה. עם כל ההתלהבות הזו, כדאי למתן את התעוב לחולדאי בטקסטים שאני קורא בבלוגים ובטוקבקים, ולהיות ענייני יותר, ואישי פחות. חולדאי הוא ראש עיר רע, לטעמי, אבל מצד שני בעל יתרונות מסויימים שאי אפשר לקחת ממנו, הוא אדם יסודי מאוד וחרוץ מאוד: הוא בוודאי ראש עיר רע פחות מרוני מילוא שכרוך כיום בעסקות נשק לגאורגיה. חולדאי הוא לא רק רע, אלא עשה דברים טובים ורעים בעיר הזאת. לטעמי, הרעים עולים על הטובים. הוא לא איזה רשע מרושע, המן הרשע, שכל דבר שהוא נוגע בו הוא רוע ושנאה, אלא אדם שיש לו אינטרסים אחרים.
כמו כן, אי אפשר לתלות בחולדאי את כל עוולות העולם. הוא חלק מגל עולמי עכור, שבו הוא משתלב היטב. במקרה הזה, אלה בחירות נדירות שבו יש לך מועמד טוב להצביע לו – דב חנין (וגם מועמדת נוספת טובה, אסמא אגבריה מדע"ם, שאיתה עבדנו על האסופה אדומה). אלה בחירות נדירות שבהן לא צריך לבחור בין נבלה לטריפה, זו הזדמנות לבחור באדם חכם והגון, עם סיכוי לא-רע להצליח – כך שלא צריך ליצור קמפיין של שנאה ולגלוג. זו הזדמנות לבחור במפלגה של אנשים טובים וישרים, שנבנית באמת מלמטה, כמו עיר לכולנו, שמורכבת מאנשי שכונות, מארגני מסיבות רחוב, אידאולוגים, מחנכים, אנשי איכות הסביבה ועוד, מצביעי ליכוד ועד חד"ש בבחירות הארציות. אין טעם לזרות רעל, אם כל מה שיש בלבי נגד חולדאי ומרעיו כתושב פטריוט של תל אביב.
מחשבה נוספת: למעשה של יחימוביץ' אפשר לקרוא "הטיק הפטריוטי". גם עמיר פרץ נבחר כסוציאליסט, אבל לפתע הטיק הזה קפץ עליו והוא בחר במשרת הבטחון דווקא וגרוע מכך כשר בטחון פעל על פי טיק הזה כשתמך במלחמת לבנון השניה. גם כאן התוצאות הן רעות לשני הצדדים. כי פרץ בדילמה הראשונה נשאר בלי הבסיס של האוהדים שלו. המעשה עם המשקפת הסגורה (דבר שקרה אגב גם לשרון) הוא המטפורה לטיק הזה שאחז בפרץ, שכן המעשה מראה איך אדם מוותר על משהו שיש לו ביד כדי להיכנס לאיזור שהוא פחות מבין בו (גם אני, אגב). הוא השתמש במשקפת הצבאית כדי לראות רחוק, וראה רק שחור.
יחימוביץ' נבחרה על טיקט הסוציאליזם, ומהרגע שהיתה מוכנה בקלות כזו לוותר על הטיקט, גם היא נותרה בלי כלום. היא אישה טובה, כמו שחשבתי בזמנו על פרץ, אבל ההחלטה הזו היא טעות ברורה. אני הייתי מציע לה ליזום סולחה עם דב חנין ולומר שהיא אולי תומכת בחולדאי אבל חנין הוא מועמד לגיטימי לכל דבר.
עוד משהו שכתבתי על פטריוטיות
דב חנין עונה לשלי יחימוביץ'
2. שתי אסטרטגיות לכתיבת שירה בעידן הניאו-ליברלי
העונתון "עכשיו", בעריכת יהודה ויזן וגבריאל מוקד, יצא ונראה טוב. יש לי גם ביקורת, אבל הוא בהחלט פורמט נעים, ודפדיף, עם חומרים טובים וכותבים רבים (אפרת מישורי, רחל חלפי, א.ב יהושע, אנה הרמן, יגאל סרנה, מיכאיל בחטין, מאיה בז'רנו, שלמה קראוס, סבינה מסג, נוית בראל, אריק א., אמנון נבות, רונן סוניס, חגית גרוסמן ברשימה מקרית). אני משתתף ב'עכשיו' גם בשני שירים ישנים שלי, "הנבלה" ו"מקשקש בקינג ג'ורג'", ויש גם ביקורת טובה ומוזרה על "אדומה". על כל פנים, לא קראתי הרבה עדיין.
בעונתון מתפרסם מאמר ביקורת רחב-יריעה של עודד כרמלי על גליונות מעין 1-4. אני חושב שזו ביקורת מעניינת והגונה, עם ציטוטים רבים, אף שהיא לא חיובית ותוקפת את מעין, נראה שכרמלי הבשיל ככותב ומציג מהלכים יפים ותזות מעוררות מחשבה ומקוריות.
יש לי כמובן הרבה להגיד על הביקורת, אבל אני רוצה להתייחס רק לנושא מסויים, כי אפשר לצאת ממנו לשאלה איך לכתוב שירה בעידן הניאו-ליברלי, זהו למעשה דיון אסטרטגי. כרמלי הציג את השירה במעין העוסקת בעובדים, והציע טענה יצירתית: דוקא העיסוק בשירה בעובדים, שהוא מרכיב מרכזי בכתב-העת, מעידה – אליבא כרמלי – על שאיפה להאלמה והשתקה של העובד (והמשורר?). הוא קרא לכך 'שירה של הלקוח', או 'שירי תודעת שירות'. במקום למצוא את הצד הסוציאליסטי בהתייחסות לעובדים ובכתיבה עליהם, הוא טען כי מדובר דוקא במשהו בעל מניעים קפיטליסטיים מובלעים, כאילו הכותב הוא מלך והעובדים משעשעים אותו. הוא התעניין לדעתי לגבי הביקורת. אז הנה התגובה:
"אני רואה שירה על עובדים כמו שמתייחסים אל אהבה בשירה, או אל השמש, או כמו שבהליקון יש את האלים. אתה סבור שזה מתנשא, צרכני וחונק לכתוב על עובדים, אני סבור שהשיר של נמרוד קמר על גלסי (מכון הצילום הנחמד במרמורק שהוא בית שני למשוררים ולגרפומנים חביבים), או השיר שלו על המעמדות של פועלי 'דפוס גלובס' ב"אדומה", מדבר על רצון לשוויון (במקרה, את השיר על פועלי הדפוס הוא כתב כשעבד יום ב'דפוס גלובס'). קמר לא מדבר על כך שהוא לקוח, או מתלונן על כך שנשות גלסי אינן עובדות מהר, למשל, (להפך) אלא מציג הווי של עסק קטן, עם בוס סחבק. הרי כותבי מעין הם כמעט כולם שכירים ועובדים, או חסרי-עבודה. ולכן הטענה כאילו מדובר באיזה "אתוס אמריקני שבו מקבלי שירות מקבלים את עצמם כמקבלי שירות" הוא מופרך. כי בשירים כולם אין לקוח.
זו בדיוק גישה הפוכה לתפישה של הלקוח בסיינפלד, שמתלונן על הדונאטס הצונן, ומציג את ניומן, עובד הדואר כאדם נלעג ומרושע, או לזו של קישון הנלחם מול הפקידות, שהוא עומד מולה חסר אונים, וחסר סימפטיה (בניגוד לחיבה של סרז' אברבוך לפקיד הבנק; ואגב אני מחבב את סיינפלד וקישון, בלי קשר לגישתם לעובדים). אלה חומרים בהם קיים רק לקוח. מבחינה קופרניקאית, אפשר לשאול מי במרכז השיר, ובכל השירים הללו העובד נמצא במרכז ולא הדובר, יהיה לקוח או עובד בעצמו.
אגב, את הדפוס בגלסי אני ונמרוד מאוד אוהבים, והשיר גם ניתלה שם על ידי העובדים, ליד תרכיז האננס.
גם בסָמי-הייקו של יוני רז פורטוגלי על גרביו השחורות של שומר חדר הצילום שציטטת – לא ברורה ההשתקה. הגרב חבושה על רגליו ולא על פיו. אין כאן לקוחיות: לא נראה שהכותב בכלל יכול להיות לקוח של שומר של מכונות צילום אוטומטיות, אלא אם היה גונב את אותן מכונות לביתו. השיר, כפי שאני רואה אותו, מדבר על מונוטוניות ושגרה, ועל הבינאריות של הזירוקס השחור-לבן, ומולן על האנושיות של עובד הקבלן מחברת השמירה: הקור מול הגרב החמימה. אבל גם בלי ההסבר שלי, שהוא אולי קריאה אישית, אין בשיר מילה על חוויית לקוח או האלמה, אלא חיבה, או כפי שאומרים אנשים חסרי לב בדרך כלל – אמפתיה. אני מאתגר אותך מבחינה מתמטית: תחליף את השיר "גרב שחורה \ על רגליו של שומר מכונות הצילום" ל"גרב שחורה \ על רגליה של ונוס", האם ונוס כאן מושתקת, מוחנקת, מולעגת? ודאי שלא.
גם השיר של יוני רז פורטוגלי אודות הנהג ששר. איך זו השתקה? מדובר באדם שהביס את השיטה, נהג שלא עונה ומזמזם עם צלצול הסלולר (ובכך אגב, גם הנהג מחליט לא להיות לקוח). זה כמו אדם שנהנה מהצל של פרסומת גדולה – אמירה זָנית. למעשה, אין בכלל יחסי לקוח-נותן שירות בכל השירים היפים שהודגמו מתוך גליונות מעין. אתה מציג משהו שהוא בדיוק הפוך ממעין. במעין שירים כמו השיר על עובדי מכרה הנחושת בקלומט שתרגם יהושע סימון, והפוטש של שוברי השביתה נגדם בחג המולד, או השיר של הזמר דניאל ג'ונסטון על עובדי מקדונלד'ס המתגאים בכוויות שלהם. השיר של נעמה גרשי על עובדות עזריאלי, שנכנס גם לאנתולוגיה המעמדית "אדומה", הגורל של עובדי הדפוס בצ'לנוב בשלושה דורות שונים, השיר של אהרון שבתאי על ניתוץ חלונות הבנקים בסנטר, הסיפור של דניאל פוגל על המפוטר שמתמכר לישון, המאמר על השוק והשדה באמנות, של גליה יהב, שממנו נלקחה הכותרת של מאמרך, ההשתתפות באדומה, הפעולות של גרילה תרבות בקרית גת וקופי טו גו, התשלום הסמלי לכותבים המרכזיים בעיתון, מכירת מעין במחיר שכר מינימום ועוד, כדי להוציא את השירה מנחלת מעטים, כאותם כלבים מעוותים הנמכרים לעשירים ולבני עשירים.
במאמר מוסגר, אומָר לטוקבקיסט טייגר שלא כל השירים במעין עוסקים בעובדים כמובן, או מחויבים לפוליטיות ברורה. למעין יש קו, אבל גם חריגות בולטות מהקו לטובת שירים טובים, שלא מתיישרים עם אותו קו כללי. בהמשך מאמרו תקף אותנו עודד כרמלי על שירים בעייתיים שהם לא פוליטיקלי קורקט ולא מתאימים למצע שלנו. בניגוד למפלגה – נפרסם שיר טוב וטרי אם הוא לא מתאים לטעמנו ומצענו הפוליטי.
מכאן מגיעים לשתי העמדות האפשריות של כתיבה בעידן הניאו-ליברלי. הטענה המרכזית שלך, אם הבנתי נכון, היא שלמעשה אין לכתוב שירה המתבוננים על עובדים, כי בכך נכנעים לכוחות השוק ולאוירת הסחר. כי אז השיר יהפוך את העובדים לחפץ ויאלימם – ואני לא מסכים לכך. אני חושב הפוך: שהתעלמות מהם היא בעיה, אתית ואסתטית. זו אחת הבעיות שלי עם כתם שערכת (עם יהודה ויזן): שהשירים שם, טובים או לא, לא כל כך עוסקים במשהו – מאורע, ברווז או רעיון אתי – הם שירים משוללי זירה או נושא, ועל אחת ואחת כמה וכמה הם לא עוסקים במעמד העובדים או בעם ובחלש. אין בהם אהבה לאנשים שאתה מתאר במילים: "ערום ואלים צובא העם על המדפים, מבלי כל צורך בהגות ואמנות".
גם יהודה ויזן במאמרו הבעייתי על "יעמוד בני", ספרו האחרון של יצחק לאור ב"עכשיו", שחולק את אותו דף עם הביקורת על מעין, פותח עם אותה תזה של שנאה לחוץ: "שירה, מוטב שתיכתב בד' אמות המשורר, במעבדה סטרילית ככל האפשר". מדוע שניכם משתמשים באותו מונח מרוט, ד' אמות, בעונתון אחד? אתם אנשים יפים וצעירים על פי גילכם, מדוע להשתמש בקלישאות כאלה, מדוע להתעסק בארכאיזם? ומה זה ד' אמות? כמה זה במטרים? כמה זה בצול? מדוע צריך לחזור למידות מקראיות, ולקלישאות שכאלה, כשכותבים על שירה? השנה היא 2008, הקיץ עדיין באוויר. העולם התקדם, חברימוס. אם להשתמש במטפורה, אני מציע שתכתבו בשיטה המטרית.
אתה אומר שצריך לכתוב שירים על דברים שברומו של עולם, ולהגיע למצב שהוא, כשם שציטטת את רביקוביץ', אחת המשוררות שיותר קרובות ללבך, "כשמטפחת כחולה הופכת לעומק באר". באופן אירוני, "כשמטפחת כחולה הופכת לעומק באר" זה גם שם של הספר של סדנאות מתא"ן לשירה. אתה סבור שהסתגרות ואליטיזם זו הדרך לנצח את האמריקניות ותודעת-השירות. לי יש בעיה עם המצב האידילי הזה, של כתיבה סטרילית, וגם עם השיר הזה של רביקוביץ', שמעמיד את המשורר וצרותיו הקטנות במרכז, כאריסטוקרט בחצר לואי ה14 בעמק הלואר, ומרחיקה ממנו את החברה ("לפעמים אני רוצה שכולם ילכו", "אני נשארת בשקט ומחנק בגרון משתחרר" – ד. רביקוביץ'). ואולי לא הבנתי נכון את השיר, אשמח אם מומחים גדולים יותר לרביקוביץ' יתקנו אותי ויאמרו שמדובר כאן באירוניה על הדימוי של המשורר כמתבודד קוּטר.
אני סבור שלכך אתה חותר להגיע. אני כמובן מעריך ומיודד איתך, אך אני נמצא בצד השני של המתרס מבחינה פואטית: אני אוהב אנשים ואוהב עובדים, מה לעשות, ולא רוצה שילכו. הם גם לא ילכו, אם תתעלם מהם. הם פה, מזדיינים במלון טרומפלדור ואוכלים לידך ביסלי גריל – פתח את החלון, הסר את המטפחת, ושמע את רעש הכרסום. התעטפות במטפחות כחולות ובבארות לא תשנה את זה. אני גם חושב שעיוורון וחרשות שכזו הביאו אותך לחתום יחד עם מוקד וויזן גם על העצומה הקוראת לתקוף את עזה העניה בגלל מה שמכונה בעצומה "השלטון האיסלמו-נאצי" שם. כלומר הד' אמות וההתנהלות הא-פוליטית כן הופכים לפוליטיים במקרים מסויימים.
פתחת את המאמר היפה שלך "השוק" בכך שמעין, הו! ומטעם יצאו אחרי דור מדבר של שני עשורים. למרות שזמן רב חשבתי ככה וגם השמצתי את הדור הקודם, לאחרונה אינני בטוח אם זה היה כל כך דור מדברי ביחס לשירה היום. דוקא האנתולוגיה "החדשה" שיצאה בכתם, ושאני סייעתי מעט להרכבת רשימת השמות שלה, הבהירה לי שהשירים כיום בממוצע לא טובים משל דור שנות השמונים או התשעים. רוב המשוררים הצעירים היום בכיינים ועסוקים בבחינות ותמרונים על גבול הבנאליה. על כל פנים, אחד המאפיינים של דור המדבר הוא שההולכים במדבר התעסקו בבארות, כשכבר לא היו בארות.
טעמי הוא שבארות זה נושא נורא לשיר. ואני אומר את זה כבאר שבעי. גם שם אין ממש בארות, יש אחת ליד איזור מוסכים, הגלולה בגדר חלודה ומלאה בקנקלי-פלסטיק – אני לא חושב שלכזו באר אתה מכוון, ההיפוך מול הרומנטי למציאותי כבר הופך את הבאר הזו לשיר מעייני. אבל זה ההבדל המרכזי בין הגישה שלנו – אני, כעורך, לא מחפש שירים על בארות, שירים שהם רק לשם שיר, צביר מילים, אלא משהו גדול יותר וקודם כל קטן יותר. אני לא רוצה זיוף שירי. הבאר היא פנטזיה ואין בה התנגדות. אתה חושב שאת הקפיטליזם יהיה אפשר להדביר על ידי התעלמות ושקיעה בחלומות, ושהשירה צריכה להיות במישור אישי של ד' אמות, כלומר להפריט את השירה, להילחם כל אחד לעצמו. אני חושב שצריכים להתייחס לדברים – לעובדים, לניצול ועוד, לצאת לרחוב. אני חושב ששירה ב2008 צריכה להתאגד, להפוך ליומיומית וכך גם לפוליטית, אני לא חושב שיש טעם לכתוב שירה שנמצאת רק בדף, מלאה בעצמה ובחיריקיה. היא בורחת מהתמודדות, ויותר חמור, משעממת.
המאמר של עודד כרמלי בבלוג של אלי אשד, עכשיו
ובאותו עניין: הנה ביקורת של חיים נחמן ביאליק על רביבים בעריכת ברנר (הושאל מהבלוג של אסתי סגל)
—-
קבלו את החוטם: כתב עת חדש לשירה, אמנות וספרות, בעריכת אביטל גלוברמן, עם כריכה מושכת ורדיו פואטי. בהצלחה.
בלוג חדש לנטשה מוזגוביה שחתכה להארץ בדה מרקר קפה. גם הבלוג הקודם טוב.
גזענות נגד חרדים בכפר ורדים.
עוד באנטישמיות: משחק מחשב המעודד שואה במוסלמים.
101 כתבות על מעללי רון חולדאי, שמסיים את הקדנציה האחרונה. כל הכבוד לשוקי גלילי.
רועי צ'יקי ארד 