Monthly Archives: יולי 2007

ועדת וינוגרד, דויד גרוסמן, הגדרת פצצות מצרר כפשע מלחמה

 
1.
אני רוצה לומר דבר לא צפוי: ועדת וינוגרד גרמה לי להעריך מעט יותר את הפוליטיקאים הישראלים. מהיום הראשון של המלחמה היא נראתה לי כהחלטה טפשית. מעין ספין טפשי ומדמם, כדי להעלות את התמיכה באולמרט ופרץ (אחוזי האהדה היו לפני המלחמה מאוד נמוכים. פרץ קיבל עשרים וכמה אחוז. מיד עם תחילת המלחמה קפצו פי 4).
אנשים רבים סביבי ראו בי אדם תמים. לטעמי הם היו התמימים, אפילו טפשים, כשחשבו שהמלחמה צודקת, מועילה וקשורה איכשהו לרצון להחזיר את אותם חטופים, או את גופותיהם. אני לא שולל מלחמות באופן גורף ורואה את החשיבות בהתנגדות, אני גם מבין את המשיכה הגברית לנשק ולמלחמות (אף שאני רואה את הכאב כדבר משמעותי יותר מהמשיכה).  אבל זאת ספציפית – מלחמת לבנון השניה – הייתה מיותרת. וכמוה גם המלחמה שמבושלת עם סוריה או איראן, אם תקרה, היא טעות. וכשראיתי שכל השרים תומכים בה, חשבתי לעצמי – הם כל כך טפשים!

קראתי היום מעלילות וינוגרד הנגללות כסיפורי אלף לילה ולילה, כי גם חיים רמון התנגד לפתיחה במלחמה, אך לא הביע זאת בממשלה כדי לתת גב לחברו אהוד. קודם לכן, קראתי שפרס התנגד אליה, גם כן כדי לתת גב. בזמנו, כל השרים הצביעו בעד היציאה למלחמה.
הבנתי את האינטרסים של פרץ ושל אולמרט למלחמת בזק. הם באמת היו במצוקה של דעת קהל, אבל חשבתי שהשרים שתמכו כולם כאחד פשוט טפשים. אבל תמיד אתה קצת מפחד להיות המשוגע שחושב שכולם משוגעים, למזלי בסביבה שלי היו חברים שגם חשבו כמוני.
כרגע אני מבין שהשרים לא טיפשים, בתוך ליבם הם התנגדו למלחמה, אבל הם רצו לתמוך בראש הממשלה ומהרגע שגם הסמנים השמאליים פינס ותמיר תמכו (פינס יאמר לזכותו התחרט מוקדם יחסית), וגם מרצ (הבלוגר יוסי ביילין הציע להפגיז את סוריה ואסור לשכוח לו את זה). ברור שרמון, שטרית, לבני ופרס, כפוליטיקאים מקצוענים שרוצים להיות מרכזיים, לא יכולים להרשות לעצמם להיחשב כשמאל סהרורי. אני לא יודע מה הייתי עושה במקומם במקרה כזה.
ואגב, גם גרוסמן, עוז וא.ב יהושע תמכו ביציאה למלחמה. דבר שסייע לאפקט העדר בקרב שרים מהמרכז של הממשלה (רמון ופרס, שבעצם התנגדו בליבם) להרים את היד לתמיכה. לכן אפשר לומר שבמידה מסוימת דויד גרוסמן עקד את בנו. סיפורו מזכיר את סיפור אברהם ויצחק גם בכך שלאחר שתמך, באמצע המלחמה קרא להפסיקה, כמו אברהם שמאכלתו נסוגה לאחור, בעצת המלאך, באמצע העבודה. אלא שכאן הסוף היה אחר מבסיפור המקראי ואורי גרוסמן המסכן נפל ביום הטפשי ביותר במלחמה הזו. ואגב, בשורה הראשונה של ההספד לבנו דויד גרוסמן הוא מתרמז למותו של יצחק המקראי: "כבר שלושה ימים שכמעט כל מחשבה מתחילה ב"לא". לא יבוא, לא נדבר, לא נצחק".
לא ברור איך הגעתי לתנ"ך ולספרות עברית, כדאי לחזור לרעיון הבסיסי של המאמר. הפוליטיקאים הישראלים לא טפשים, אלא מתנהלים כפוליטקאים. מי שכן טפשים הם העיתונאים והפרשנים הפרייארים שקנו את הצורך במלחמה (כפי שהדבר נשקף בכתבתו של אורן פרסיקו בפירמה של גלובס) והעם שקנה את השקרים של העיתונאים. זהו עם שקל למכור לו מעשיות.

בוינוגרד, רמון מצטט את פרס שאמר "הדבר היחיד שאני יכול להחליט עליו בלי שום בעיה זה לצאת למלחמה. לגבי כל השאר אני לא יכול לעשות כלום".
 
אגב, כל הפרשנים והפרשנונים למיניהם, שטוענים ליכולות ניבוי ולקשרים מסועפים, חשבו שהשרים היו בעד המלחמה. לכן כל הקשרים שלהם והחנופה שלהם לשרים לא הועילה לגלות אמת פשוטה. דווקא בתחום השירה הפרשנות הפוליטית היתה מדויקת יותר. אהרן שבתאי היה הראשון שחזה את עדותו של חיים רמון בועדת וינוגרד. אני מצטט מהשיר "כשלון" מ'מעין 3':
 
האו האו האו
האו האו האו
נובח אולמרט
 
האו האו האו
האו האו האו
נובח רמון
 
 
2.
ישראל צריכה לפצות כספית את משפחות 30 הלבנונים שנהרגו מאז אוגוסט 2006 ועד יולי 2007 מנפלים של פצצות מצרר, בדרך כלל עובדי חקלאות, ואת הפצועים הרבים. זה עניין שלא מסוקר כל כך בעיתונות, אבל אם אינכם יודעים, ישראל השאירה בלבנון כמיליון פצצונות שנבעו מפצצות מצרר מסוג המנתץ MLRS, הרבה בגלל שימוש לא נכון בנשק, כפי שנחשף בהארץ. הפצצונות האלה מתפוצצות כל הזמן ויוצרות המון גידמים והרוגים בדרום לבנון.
גם אם אתם חושבים שהמלחמה היתה נכונה, גם אם אתם אנשי ימין הגונים (ויש כאלה רבים), בוודאי שישראל לא ראתה בעם הלבנוני את האשם. חישבו כי אתם לבנונים עובדי אדמה שלא אכפת לכם מישראל, טוב או רע. אבל לפתע דוד שלכם מאבד את רגלו השבוע בשדה, שנה לאחר שהמלחמה תמה. איך תחשבו על ישראל?
תאמרו, גם חיזבאללה צריך לפצות ישראלים שביתם נהרס וילדיהם מתו. אתם צודקים. אבל אני לא יכול להטיף לחיזבאללה. חוץ מזה, אני מדבר על פיצוצים שלא קשורים לזמן המלחמה. גם השבוע מתו ונפצעו אזרחים בלבנון בגלל אותם נפלים. ועצוב לומר, גם עוד שנה ימותו אנשים בגלל אותן פצצות, גם עוד שנתיים ימותו אנשים. צעד של פיצוי כזה הוא הומניטרי בלבד.
 
חשוב שהפצצות הללו יכנסו להיסטוריה לצד נשק ביולוגי, כימי או אטומי כנשק אסור, ושהמשתמשים בפצצות מצרר בעתיד באיזורים בהם גרים אנשים, יואשמו בפשעים נגד האנושות, שכן זהו נשק שנותר שנים אחרי שהמלחמה תמה. זה נשק לא ממוקד ולכן נזקיו מזכירים נשורת רדיואקטיבית. אני אישית לא בעד לחזור ולהעניש את מי שהשתמש כבר בMLRS כי אני מאמין בלהביט קדימה, העולם צריך לדאוג שהנשק הזה לא יופעל יותר באיזורים אזרחיים, ושהנפגעים ממנו יפוצו.
 
הו אלוהיי, מזל שאינני לבנוני.
 
 פרויקט בגארדיאן – תצלומים מאיזור פצצת המצרר

עכשיו כבר מותר לגלות על המסע לשגרירות הסורית בעמאן. בונוס: התייחסות למוסף השירה של היום

עכשיו כבר מותר לספר על המסע לשגרירות הסורית בעמאן. בונוס: התייחסות למוסף השירה של היום
 
1. המסע לסוריה

עכשיו כבר אפשר לגלות שבסופ"ש הקודם נסעתי עם חבריי ארי ליבסקר, נמרוד קמר ורפרם חדד לעמאן לביקור בזק בשגרירות הסורית, כדי לבקש ויזה למסע לבירה הסורית. הבוקר התפרסמה כתבה חביבה ב24 שעות של ידיעות תחת הכותרת "משוררים ישראלים בדרך לפגוש את אסד" או משהו כזה, שבה נמרוד קמר וארי ליבסקר סיפרו על המסע שלנו לשגרירות הסורית בעמאן. בעקבותיה, קיבל בלוג המשלחת גל של אימיילים של אנשים שרוצים לנסוע לסוריה. היפה בהם הוא שהוא מגיע מכל הארץ, באר שבע, טמרה, זכרון יעקב (הודעה לאיקה: אנא שלחי לי מייל נכון שלך).
כמה אימיילים וטוקבקים שאלו אם נשים או ערבים מוזמנים. המשתנה החשוב באמת זה אם נקבל את הויזה הסורית, אבל אם וכאשר זה יקרה, התשובה היא כן. נוסיף שלמרות גילנו הצעיר, אין אנו חוטאים בגילנות (אייג'יזם), ואנשי כל גיל מוזמנים, מפנסיונרים ועד ילדים שרוצים לעשות בר-מצווה. מבחינתנו, הדבר החשוב למשלחת הוא לא הבדלים מפוברקים של גיל, מגדר, עדה או גזע, אלא האופטימיות. זה טיול וחשוב שיגיעו אנשים בעלי רוח טובה שרוצים ליהנות. אחרת מה שווה השלום?
על כל פנים, אם נסע לסוריה, מכיוון ששלושה מתוך ארבעה מהגרעין המקורי הם בלוגרים, בוודאי תשמעו על כך בבלוגים שלנו.
 
 
2. פרדוקס הטלנובלה
אין לי טלוויזיה. אבל בליל ט' באב האחרון שהיתי אצל ידידה שראתה טלנובלה שעסקה בחיי בית אופנה עם הרבה דוגמניות ודוגמנים. מימיי כצופה אדוק בעונה הראשונה של "רמת אביב ג'", נזכרתי בעובדת יסוד בעיצוב הדמויות בטלנובלות. יש לך שני סוגי טיפוסים. הטיפוס הטוב, שהוא אמיתי, מיוחד, ישר, בדרך כלל קצת סובל, כוונתו תמיד טובה, שיעדיף תמיד לעבוד או ללמוד ולא לצאת לבלות. ומולו הטיפוס הרע, מאופר בכבדות, מהרהר רק בדרך לעשות כסף, לא אמיתי, המוני, מזויף ונכלולי, לעתים עד כדי קומיות. אנשים ששונאים טלנובלות מתארים אותן באותה דרך: כיצירה מזויפת, לא אמיתית, המונית, כיצירה כוחנית שנעשית רק כדי להשיג עוד כסף. אם יצפו אותם איכותנים בטלנובלות זה יהיה "בשביל הצחוק". מול הטלנובלות, הם יעריצו יצירות "אמיתיות", כנות, סובלות, שנעשות לשם שמים, שיציגו עצמן כפרי של עבודה קשה.
למעשה אנשים ששונאים טלנובלות חיים הגיון טלנובלי בתפישת התרבות שלהם.
 
 
3. ביקורת על "אדומה"
היום התפרסמה במוסף ספרים של הארץ ביקורת על "אדומה" מאת שירה סתיו (אני אחד מעורכי האסופה). הביקורת היתה רצופה בתובנות יפות, אבל במיוחד אהבתי את תיאורה של הכותבת את עצמה בסוף המאמר, באותיות דקות. באופן כללי, לעתים יש לי תחושה כאילו ביקורות שירה וספרות גבוהה נכתבות כאילו הכותב קפאו שד מבפחד שלא לצאת אידיוט, והוא נכנס למעין פאסון של "זה שמבין" ומעקר את הכתיבה מהמציאות ומכל רגש או תבלין חריף או מתוק. כך יוצא, שהשירה, האמנות העסיסית, המרוכזת, הראדיקלית והצבעונית ביותר, נידונה לביקורת מאופקת ואפרפרה, כאילו עסקו כאן בנדל"ן (אולי זו לא השוואה טובה. נדל"ן זה נושא מעניין וחשוב). מבקר השירה אכול השדים רק רוצה לצאת בסדר, כאילו הוא כותב לאיזה אל לא ברור, אך כעסן.

אומר זאת באופן קשה: מטרתו של המבקר – שלא יידעו כי הוא אדם. אל לו לחרוג מהז'רגון המז'ורגן והוא מתנהג כברנש המהלך כפוף במסדרון נמוך, חנוט בחליפה גדולה ממידותיו, חסר חיים. אפילו במדורי פרשת השבוע בעיתונות הסופ"ש יש יותר הומור, חן ועם ספקטרום מילולי רחב יותר. כאן, כשהכותבת תיארה את עצמה בסוף הטקסט ב"שירה סתיו עבדה ככורכת ספרים בכריכייה, שליחה על אופניים, עובדת מחסן, בוצרת בכרם, פועלת במטע תמרים, מוכרת בחנות ספרים, כובסת, טבחית, מזכירה, מטפלת בגן ילדים, אורזת בבית אריזה, קוטפת בשדה תירס/עגבניות, מוכרת בדוכן סנדוויצ'ים ופלאפל (12 שעות משמרת), מורה פרטית, משגיחה בפארק מים, מורה לעברית, מתדלקת בתחנת דלק, ממיינת תפוחים, סוקרת בלשכה לסטטיסטיקה, מורה לספרות בתיכון עיוני, עורכת ומתרגמת בפרילנס (רשימה חלקית). כיום היא מלמדת ספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון (ללא תנאים סוציאליים + ארבעה חודשים בשנה ללא משכורת)". נראה שהיא הבינה את משמעות האנתולוגיה יותר מכל המבקרים של "אדומה" עד כה. היא גם רמזה לכך כשכתבה שהעובד מתענג על "העונג שבמגבלות ובאיסורים, העונג שבמחיקת האני, העונג שבוויתור על הנפש". לטעמי, היא דיברה הרבה מאוד גם על עבודת מבקר הספרות. הרבה יותר מקופאית או מפועל הבניין שמת הבוקר באינטל, מבקר השירה הוא זה שמתענג על כך שהוא מאבד את נפשו לטובת הז'רגון והאמירה המונוטונית היבשה. וכאן, במאמר זה, היתה חריגה נדירה מהז'רגוניזם העַקֵר-הקדוש הזה, בפסקה הראשונה שבה היא סיפרה על עצמה בעבודה בהולנד ובתיאורה את עצמה באופן השונה מהנהוג והמקובל במוספים מכובדים, שלא לדבר על הביקורת שלה על תנאי ההעסקה שלה שנחשפו בקיצה של הביקורת הזו. אני מקווה שהחשיפה לאדומה הביאה את שירה סתיו לצאת מכליה בדרך הזו.
אני תופש שירה כדבר שנמצא בגובהם של בני האדם. בגלל שאני מעריך את המין האנושי, אני לא חושב שגובהם של בני האדם הוא נמוך מדי. במיוחד אסופת שירה סוציאליסטית ראוי לה לדבר בגובה המציאות, דבר שהיה חשוב לנו גם במתחור "אדומה" (20 ₪), בעומס הכותבים (מעל 100), בפורמט הכיסי, ובכמות הגדולה של כותבים שאינם משוררים רשמיים, כולל מתקן האופניים אבנר יצחק שכתב שיר יוצא דופן, שנפתח ב"מפנצ'רים לנו את החיים", שרק משתפר מקריאה לקריאה. הרי הונטילים למשורר\פנצ'רמאכער אבנר יצחק הם כמו הכבשים לקדישמן: כלי המשחק שלו, הפרשים והפיונים. הוא איש של אוויר ושל רוח ושל פנימיות. חישבו על הפלא בעבודת מתקן פנצ'רים!
כל הכבוד לעורכי 'ספרים', שרק משתפר ומשתפר, על הבחירה לייחד גיליון לשירה (אני לא אוהב את כותרת המוסף 'מצב לשירה', שהיא קצת ערוץ 1). יש בו עוד דברים מעניינים, כמו הראיון עם טהא מוחמד עלי על הספריה שלו (במיוחד הסיפור על המילון העתיק), המאמר של יצחק לאור, מכתב למערכת של יובל אלבשן, שאני הייתי שולף מעמוד המכתבים והופך לקטע פולמוסי מערכתי, והביקורת הממצה של דיקמן על תרגומו של עמנואל גלמן למיאקובסקי (לא קראתי בריכוז את התרגום החדש, כי אמרו לי שיגיע אלי בדואר, אבל מהשוואת 'ענן במכנסים', אולי השיר האהוב עלי בכלל, אני בהחלט מעדיף את תרגומו העשיר של אהרוני, שמתחיל ב'מחשבתכם על מכמח שרוע במדומדם\ כמשרת מפוטם על ספה משומננת').

לצד החובה, אומר, שהפונט החדש של 'ספרים' פשוט בלתי נסבל ונראה כאילו הושאל מעיתוני הסיינטולוגיה או 'קבלה עכשיו'. עוד בעיה היא שהמוסף לא הצליח לטעמי להעביר את הרוחות החדשות בשירה. המעבר משירה לאומית לשירה אינדיבדואלית ומותו של האב המרכזי הם תזות משומשות למדי. אדם מת הופך מיד למרכזי, מרגע שהוא לא מהווה סכנה. אפילו טיפוסים כמו יונה וולך וסיד וישס עשו בשכל שמתו בזמן. קלדרון מדבר על 1985 כשנת מות המרכז והמעבר לשכונות (הוא גם אומר שאין חבורות ספרותיות, לא ברור על סמך מה).  אילו וולך לא היתה מתה באותה שנה, יתכן שהיתה כיום אישה בת 63 שלא מעניינת איש, הולכת עם שקית ברחובות קרית אונו. סביר שלא היו לה הכוחות הפוליטיים, הממוניים והעסקניים להפוך למעין ביאליק-דרוויש.
יותר מכך, כולם מחפשים אבא וזה מוזר. הכותבים הם אנשים מבוגרים, לטעמי, שלא ברור מה הצורך שלהם באב. דעתי הפוכה: מזלה של השירה העברית שאין בה איזה מחמוד דרוויש כרגע, שמביא משוררים פלסטינים המתעבים-מעריצים אותו לידי חיל ורעדה. עדיף לנו נתן זך שמשחק בשמש שש-בש בכיכר דיזנגוף ומבריז מאירועים פומפוזיים לכבודו (דבר שמוסיף לכבודו).

המשלחת שלנו לדמשק, סוריה

אנחנו עובדים כבר כמה חודשים על משלחת עצמאית של ישראלים לדמשק. מטרת המשלחת היא למנוע את המלחמה הזו, שרבים מדברים עליה, ובעיננו היא מטופשת מאוד.
 
הצעד הראשי לקידום הנסיעה קרה השבוע. עם שלושה חברים, נסעתי לעמאן ביום שלישי. המטרה שלנו היתה לקדם משם את המסע העתידי לדמשק. שהינו בעמאן עד הסופ"ש והגענו לכמה הישגים ראשוניים.
 
כדי לקרוא עוד יוזמת השלום העצמאית שלנו אתם מוזמנים להציץ באתר המאולתר:

syriapeace.blogspot.com

(פירסמתי שוב כי נמחק משום מה)

קדימה! – סינופסיס למחזה על הון ולבנון

אני עובד כבר זמן מה על כתיבת מחזה בשם 'קדימה!' שעוסק במלחמה האחרונה. זה חומר קצת שונה משאר הדברים שכתבתי עד כה, אולי בהשפעת תזונת יתר של ברכט ושקספיר בחודשים האחרונים.
קדימה! הוא אולי טקסט ראשון שלי שיש בו טוב ורע – עד עכשיו טוב ורע היו נושאים שלא עניינו אותי, להפך. הדמויות שלי בסיפורים הקצרים וברומן היחיד שלי "אירובי" היו מרובות צדדים ומוזרות – כאן ניסיתי להשטיח אותן ולצבוע אותן בגוון יחיד, עם עלילה ראשית שהיא על סף סיפור ילדים.
התנועה העלילתית ב"קדימה!", לא מתבססת על מילים ואסתטיקה, וגיבוש איטי של אופי אקסצנטרי לדמות הראשית, כמו שמטפטפים מים עם חול על ארמון בים – ב'קדימה!' המרכז הוא אתיקה ואידיאולוגיה. למרות רגעי הומור, יש כאן אפילו רעיון פמפלטי, בואו נודה. היות וזו סקיצה שנכתבה עבורי כדי שאוכל למלא אותה (הספקתי לכתוב עד כה כשני שליש מהמחזה), יש בוודאי טעויות ושגיאות כתיב וניסוח ונשארו כל מיני הערות שלי, ועל כך אני מקווה שתסלחו לי. אם המחזה יוצג, אני מניח שנדבכים שלמים במחזה יירדו, כדי לפשט את התנועה שלו ולקצר את האורך שלו. תהנו.

קדימה!
סינופסיס למחזה פמפלטי על הון ולבנון – טיוטה מס' 2

פרולוג

המחזה נפתח במסיבת יומולדת עליזה במטה הסודי של "מחתרת מרקסיסטית" מושחתת במקסיקו המונהגת על ידי קומנדנטה ראול ומאומנת על ידי תת אלוף (במיל) ישראלי בשם צביקה עופרי. חברי המחתרת מחכים לבשורה חיובית לגבי פעולת גרילה לא גדולה שיצאה לדרך בבירה מקסיקו סיטי, או לחילופין, לקול ינשוף, שמסמן להם לברוח מפשיטה.
בינתיים מתרחשת התוכנית האמנותית שחלקה אורגנה על ידי צביקה עופרי. הראשונה להופיע היא קוראת עתידות קשישה שצביקה הביא מישראל. מעבר למסך שאפשר להכניס דרכו יד היא מנסה להקיש את העתיד של קומנדנטה ראול ולצביקה עופרי. קובעת שראול, מנהיג המחתרת, הוא בעל גישה לתיאטרון, ושצביקה עופרי הוא איש עסקים מכובד מאוד, שצריך להיזהר ממספר 2. בגלל שהיא טועה לגמרי, כולם צוחקים מסביב. זורקים עליה בננות ומטבעות כסף מקומי וקושרים אותה כהלצה אכזרית.

את מהלך המופעים עוצר אחד מחברי המחתרת ומספר שקיבל הודעה ראשונית שהמבצע הצליח מעל למשוער. עולה רקדנית בטן מלבנון, צביקה עופרי לוקח שאכטה ונדבק אליה. מפלרטט איתה, היא נעתרת לו עד שהוא אומר לה שהוא מישראל. היא אומרת שאח שלה מת במלחמת לבנון האחרונה ביום הראשון שלה. הוא אומר שהוא בטח הרג אותו וממשיך לצחוק.
היא הולכת לצד, המומה. מיד עולה אדם שאוכל ביצים. קול ינשוף עולה ומזהיר את כולם. כל חברי המחתרת בורחים במרוצה, חוץ מצביקה עופרי ששוכב על הרצפה, שיכור כלוט, מגלת העתידות הקשורה ואיש הביצים שלא מוותר על העשר דקות שהוא צריך להופיע, יהא אשר יהא.
נכנסים שני חיילים מקסיקאים, יורים באיש הביצים והורגים אותו ותופסים את צביקה עופרי ואת מגלת העתידות. נכנס הרמטכ"ל המקסיקאי, משחרר את צביקה עופרי והם לוחצים ידיים ושותים משהו. מתגלה שהארגון ממומן על ידי הממשלה המקסיקאית. וצביקה עופרי נשלח כדי ליצור פרובוקציה עם המחתרת הקטנה הזו, כדי שכתגובה, הצבא המקסיקאי יוכל לטפל בגורם אחר – המהפכה הלא אלימה והפופולרית של הזאפאטיסטים. אבל במבצע של ראול נרצח בטעות השר לאיכות הסביבה (וזונה טרנסקסואלית). הרמטכ"ל המקסיקני דורש שכעונש תת אלוף צביקה עופרי יעזור להילחם בזאפאטיסטים אבל בחינם, אחרי הנזק שעשה, אחרת יירו בו. הרמטכ"ל מורה לחייל להרוג את מגלת העתידות, כדי להראות שעשו פשיטה מוצלחת או כי שמעה יותר מדי.
מגלת העתידות אומרת לצביקה עופרי שהיא יודעת שהשם שלו מושמץ מאוד בישראל בגלל מה שקרה במלחמת לבנון השניה, ואם יציל אותה ממוות, יש לה כישוף שבמסגרתו אדם יכול לשנות משהו אחד בדברים שעשה.
בהתחלה אומר התא"ל שהוא רוצה לתקן את הטעות הגדולה אחרי שהודח מצה"ל, לעזוב הכול ובמקום להגן על השם שלו לנסוע כמו צעיר לטיול תרמילאים רוחני במרכז ודרום אמריקה. וכך אנשים בארץ יבינו שהוא פטריוט אמיתי.
אחר כך הוא אומר שאם יש לו הזדמנות לשנות משהו, זו היתה טעות לשלוח את החיילים הלא ממוגנים לגבול. היה צריך לשים אותם בג'יפ ממוגן. כי אז חיזבאללה לא היה חוטף את החייל והורג אותו ואז מלחמת לבנון השניה לא היתה פורצת. היא אומרת שלא ישקר אותה, כי הקסם יבוטל אם הוא לא יהיה כנה ואם הוא נעשה כדי להרע לאנשים. הוא אומר שהוא לא עושה דבר שירע לאנשים, אלא להפך. הוא עוזר להציל את החייל ממוות ואת המזרח התיכון וישראל ממלחמת לבנון האחרונה.

מערכה 1

מוזיקה מוזרה מובילה לתרחיש היסטוריה אלטרנטיבית. המחזה חוזר אחורה ליום התחלת מלחמת לבנון, בשעה שמונה בבוקר. אלוף המשנה נמצא במשרדו שבגזרה, ומסביר לשחקנית יפה מ"הבימה" שעובדת על הצגה על חיילים בגבול לבנון. היא מסבירה לו שהיא עושה הצגה על הומואים בצבא, יוסי וג'אגר עם סוף טוב. אלוף המשנה אומר שאין לו שום בעיה עם הומואים והוא בעד סוף טוב. היא מתחילה לספר שהבמאי הוא בן של במאי מפורסם אחר.
אומרים לו שהג'יפ הלא ממוגן יוצא לסיור לגזרה 'מלפפון', כי הג'יפ הממוגן בתיקונים. כאן אנחנו פוגשים לראשונה את אלחנן פירסטטר, שאמור למות ולהיחטף, שנדחף לחדר בלי רשות, מספר על הג'יפ ומטריד את הקצין הנפוח. אם היתה מלחמה – פירסטטר זה היה הופך לגיבור לאומי, שכולם רוצים את שחרורו ויש פרס של 20 מיליון דולר על מי שמוסר עליו מידע.
אומר בסדר. ואז נעצר ואומר, בעצם בוא ניקח את הנגמ"ש והטנק לגזרת מלפפון. שואל אותה אם היא רוצה לראות איך מסיעים נגמ"ש. חיזבאללה מתקיפים את הנגמש והטנק, נכשלים, המלחמה נמנעת.

ההיסטוריה האלטרנטיבית מגיעה גם ללבנון. במקום למות, טירון חיזבאללה בשם מאזן קם לתחיה. רוצים שהוא יהיה חלק מהמתקפה, אבל הוא לא מוכן להחזיק נשק, נותנים לו קלרינט כדי שינגן אם ישראל תוקפת. מאזן חתם על הצטרפות לחיזבאללה רק כי הוא אובססיבי לחתימות. מאוד אוהב לחתום ולא מסוגל להגיד לא.
אחותו אומרת לו שיעזוב את התנועה, שיש לה תחושה רעה לגבי הפעולה, עדיף שיכין שלטים להפגנה מחר, כדי שלא יפטרו את אבא, איש ועד חברת החשמל (יש הפגנה למחרת המלחמה נגד הפרטת חברת החשמל הלבנונית). אבל לא נותנים לו לצאת מחיזבאללה. קצין המבצעים בצידון לוקח אותו לשיחה ואומר לו שכולם איתו עד הסוף אז שיהיה איתם. מתגלה שאחותו של מאזן, רזאן, שוכבת עם קצין המבצעים של חיזבאללה, גבר נשוי, שאשתו בחודש שמיני.
המתקפה נכשלת ומאזן לא נפגע. הוא הולך למחרת להפגנה עם אבא שלו, איש ועד חברת החשמל שנלחם נגד הפרטת חברת החשמל הלבנונית. הצבא מכה את המפגינים. אנשי חיזבאללה לא עוזרים לו. המשטרה והמעסיקים בועטים בו ובאביו, פוצעים את אחותו רקדנית הבטן.

ההפגנה מתרחשת ליד המשרד של החיזבאללה. מאזן מבקש מאנשי חיזבאללה להתערב, אבל קצין המבצעים עימאד אומר שזה לא המנדט שלהם. הם לא רוצים להרגיז את השלטון. מאזן מאוכזב מהארגון, עוזב את חיזבאללה ובורח מחיזבאללה לביירות. שם,הוא הופך לנגן קלרינט. את זאת יודעים מהמכשפה שעולה ומספרת מדי פעם מה קורה.

מערכה 2

בינתיים בישראל, צביקה עופרי הופך לכוכב, הוא מועלה לדרגת אלוף, אבל עוזב את צה"ל ומקבל עבודה כמנכ"ל קונצרן "טרילניום", שהוא סייע לו בחוזים של גדר המערכת. ביום העבודה הראשון שלו, הוא נפגש עם הסמנכ"ל הנחש, בני גואטה, זה אומר שיש לו כאב ראש כי נפגש עם עובד שעשה לו כאב ראש, אלחנן פירסטטר. אפשר לדמיין את פירסטטר כשילוב של שוייק, צ'רלי צ'פלין והרשלה. אולי ישוחק על ידי משה פרסטר.
(להחליט אם להכניס: מסתבר שפירסטטר הגיע לראיון במשרד שארגן לו שימי, חבר של פירסטטר מהצבא. פירסטטר נתן ראיון כל כך מוזר, שמענישים את הממליץ בהורדת יום מחלה.)
צביקה עופרי אומר שהוא מרגיש משהו אל האיש הזה – אלחנן פירסטטר. מראים לו את הראיון מצולם בוידאו. בראיון, אלחנן תמים עד כדי טמטום חינני. שואלים אותו לגבי השכלה, הוא אומר שלא אהב ללמוד, ממילא לא לומדים כלום שם. שאלו אם יש לו תיק פלילי – סיפר שחשב לעשות גרפיטי, וראה אדם מעשן סמים ולא הלשין. צביקה עופרי מחליט לקחת את אלחנן פירסטטר כצַבַּע במפעל מכסי פגזי MLRS לייצוא. המשכורת: שכר מינימום.

עובדי הקונצרן מקימים איגוד בפעם הראשונה. גרעין הועד נמצא דווקא במפעל הפגזים. המנכ"ל מסתכל על רשימת העובדים, ורואה שכולם מזרחיים חוץ מפירסטטר. קורא לו לפגישה, מציע לו להיות מנהל משמרת אם יבגוד בהתאגדות. הוא אומר שלא רוצה שיקחו לו את תפקיד הצַבַּע, כי זה תפקיד שממלא אותו סיפוק: הוא צובע בצבעים זוהרים את הפגזים והמיכלים העשויים אורניום מדולל. הוא שמח לחתום על כל מסמך. הסמנכ"ל מתראיין ומספר שהאיגוד שקרנים, שממציאים מקרי סרטן, וכאילו הופכים אותו לאויב המדינה. הוא מופיע עם פירסטטר התמים, שמספר שאוהב לעבוד. לאחר מכן הוא מפטר את ראשי האיגוד ומוריד בדרגה את שימי, שהביא את פירסטטר לעבודה, ומקדם את פירסטטר במקומו.
(להחליט אם להכניס: עובדי החברה מחרימים את פירסטטר כי הוא שטינקר. ובהם גם שימי שמקבל אותו לעבודה, שהורד בדרגה. שימי מקבל הודעה שהוא חולה בסרטן (אולי פירסטטר עצמו?). מתכנן להודיע לסמנכ"ל. אומרים לו שאם יודיע, יפטרו אותו על משהו אחר. הולך לקבל טיפולים, אומרים לו שצריך לשלם על הסרטן. אביו מוכר את הבית).
מבקר הצבא מגיע לבדיקת פתע מפעל בעקבות תחקיר שיש שם אורניום מדולל, שגרם להרבה מקרי סרטן. הסמנכל אומר שהעובדים היו אומרים אם היה להם סרטן ושאין שם אורניום, שואל בקול את העובדים, כולל את שימי. כולם משתפנים ומכחישים את הימצאות האורניום המדולל כדי להגן על המפעל פירסטטר התמים מכריז בשמחה שיש אורניום מדולל, הוא בקומה מינוס אחד במכולות הצבעוניות. הסמנכ"ל סופק את פניו, והמבקר רוצה לראות. הסמנכ"ל אומר שיש בעיה. פירסטטר לא מבין למה לא רוצים שיראה את המיכלים היפים. אם הוא לא יכול לרדת הוא יעלה את המיכלים. הסמנכ"ל קורא לבעלים ונפגשים עם מבקר הצבא. פירסטטר מעלה את המיכלים כדי להשוויץ בצביעה שלהם. מפטרים את פירסטטר, מבקר הצבא עצמו במפתיע לא מתנגד לפיטורים.
הם טוענים שאין מיכלים למרות שהם שם, עולה ויכוח קצר ברוח סלפסטיק. פירסטטר אומר שאולי הוא מדמיין ושמפטרים אותו כנראה בצדק.

פירסטטר מנסה למצוא עבודה אחרת ונכשל. הוא עובד בשטיפת כלים ונעשק על ידי הבעלים, שנותן לו משכורת של 190 ₪ לחודש כי אכל במסעדה הרבה.

מפטרים גם את צביקה עופר, כי אין דרישה לMLRS. מגיע משקיע אירופי שאומר שהשקיעו 200 מיליון דולר בפגזים האלה וישראל לא משתמשת בהם, כועסים שהוא לא יוזם שימוש בהם, הרי בגלל זה לקחו אותו. צביקה עופרי אומר שלא הבין את זה, אחרת היה דואג ליזום משהו כזה. אומרים לו שיעבור למשהו אחר בקונצרן. הוא מופתע שלוקחים במקומו את מבקר הצבא כמנכ"ל החדש. צביקה עופרי אומר שרוצה לשטוף את הראש בדרום אמריקה. מגדל קוקו. קונה ציוד.

הוא מקבל סרטן, הקול שלו הופך לצרוד (אולי קורה לו דבר רע אחר?), אף אחד לא רוצה לקבל אותו. היחיד שמקבל אותו הוא נג'ואן, עורך דין חיפאי שעובד כסגן ראש עיר חיפה. בגלל הפגנה של ערבים נגד גזענות שחוסמת את התנועה בחיפה, יש חרם על עבודה ערבית, הלקוחות עוזבים אותו, גם הערבים, והוא נאלץ לסגור את המשרד ולפטר את פירסטטר.
בפעם האחרונה שמנקה לפני שהבעלים מתחלף, אומר שהיה רוצה למות בקרב כשהיה חייל ולהיות גיבור. בטנק כולם קיבלו צל"שים, הוא היחיד שלא קיבל כי יש מגבלה בירוקרטית והוא הסכים לוותר. שומעת את זה מגדת העתידות, שגרה סמוך לנג'ואן, ומחליטה לבטל את הכישוף שיצר את ההיסטוריה האלטרנטיבית, כי תנאי הכישוף הופרו.
מערכה 3

העולם חוזר לקדמותו, כאילו הכישוף לא קרה:

יומיים אחרי תחילה המלחמה, מוקם הקמת הועד לשחרור אלחנן פירסטטר, כולם אומרים שהוא גיבור. פירסטטר מת, אבל מוחלט להגדיר אותו כחטוף, כדי להגביר את הדרמה. לפני הלויה צביקה עופרי מוכר את המניות שלו ונפגש עם סמנכ"ל "טרילניום" שאומר לו שהגיע הזמן להשתמש בMLRS. הוא אומר שהאמריקאים לא ירשו, שזה יישאר גם אחרי המלחמה, הסמנכ"ל אומר לו שכדאי לו אישית להשתמש בהם, כי אז תחכה לו הצעה מעניינת. באירוע נואם צביקה עופרי ומשוויץ שיכנס ללבנון וילחם. מספר שנפלו פגזים גם על כפרים ערביים והמנהיגים שלהם בוגדניים. שולח ידיים לישבן של השחקנית היפה.

במקביל מתרחשת הלוויה של חייל חיזבאללה מאזן. מספרים שמת עם קלרינט ביד, קצין המבצעים של חיזבאללה שואל איך הורגים אדם עם כלי נגינה. אבא של מאזן אומר שרוצה להפגין בכל זאת, למרות הפלישה הישראלית. מנהיג העובדים הלבנוני אומר שמבטלים את ההפגנה. אחותו מספרת לו מה שמעה במקרה. האבא מבין שהמתקפה היתה כדי למנוע את השביתה, שאנשי עסקים מממנים את חיזבאללה ודחפו להבעיר את השטח כדי למנוע את ההפגנה ולזכות בחברת החשמל. הוא תוקף את אנשי חיזבאללה, אך הם אומרים בערך מה שצביקה עופרי אומר על פטריוטיזם.

ובינתיים בחיפה, משפט ראוה לנג'ואן, סגן ראש עיריית חיפה בישיבת המועצה, שמואשם במלחמה הזו ומפוטר ממנה ברוב עצום. טקסט ההדחה הוא הטקסט האמיתי מהישיבה של וליד חמיס לפי אתר עיריית חיפה.

תערוכה לנועה צאושו בגלריה שלנו + וידאו שירה

1.

אני רוצה להזמין את קוראי הבלוג לתערוכת היחיד הראשונה והלוהטת של נועה צאושו, "בג'ינס" שמציגה בגלריה "החדש והרע".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ניתן לחזות בתערוכה בימי חמישי במהלך חודש יולי, בין 18:00 ל20:00. בגלריית "החדש והרע", הגלריה של כתב העת מעין (בהנהלת יהושע סימון, אלון קסטיאל ואני עצמי).

ביום חמישי, ה19 ביולי ב18:00, יתקיים שיח גלריה עם האמנית.

אפשר לקרוא כאן על הקונספציה של הגלריה.

"גלריית החדש והרע", הרכבת 12,

\u003cb\> \u003c/b\>\u003cb\>פינת לבונטין, מול "בית המכס", תל אביב-יפו. \n\u003c/b\>\u003cbr\>\u003cb\>\u003c/b\>\u003cbr\>\u003c/font\>\u003cfont size\u003d\"4\"\>\u003cb\>\u003ca href\u003d\"http://www.flickr.com/people/newandbad\" target\u003d\"_blank\" onclick\u003d\"return top.js.OpenExtLink(window,event,this)\"\>\u003cfont color\u003d\"#ff9900\"\>www.flickr.com/people/newandbad\u003c/font\>\n\u003c/a\> \u003c/b\>\u003c/font\>\u003c/font\>\u003cspan\> \u003cbr\>\u003c/span\>\u003c/div\>\n\u003cdiv dir\u003d\"rtl\" style\u003d\"margin:0in 0in 0pt;direction:rtl;text-align:right\"\>\u003cspan\>\u003c/span\> \u003c/div\>\n\u003cdiv dir\u003d\"rtl\" style\u003d\"margin:0in 0in 0pt;direction:rtl;text-align:right\"\>\u003cspan\>\u003ca href\u003d\"http://www.noatsaushu.com/\" target\u003d\"_blank\" onclick\u003d\"return top.js.OpenExtLink(window,event,this)\"\>\u003cfont face\u003d\"times new roman,serif\" size\u003d\"4\"\>\nwww.noatsaushu.com \u003c/font\>\u003c/a\>\u003c/span\>\u003cfont size\u003d\"4\"\>\u003cbr\> \u003c/font\>\u003c/div\>\n\u003cp dir\u003d\"rtl\" style\u003d\"margin:0in 0in 0pt;direction:rtl;text-align:right\"\>\u003cspan lang\u003d\"HE\"\>\u003cfont face\u003d\"Times New Roman\" size\u003d\"4\"\> \u003c/font\>\u003c/span\>\u003c/p\>\n\u003cp dir\u003d\"rtl\" style\u003d\"margin:0in 0in 0pt;direction:rtl;text-align:right\"\>\u003cspan lang\u003d\"HE\"\>\u003cfont face\u003d\"Times New Roman\"\>\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003cWBR\>\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003d\u003c/font\>\u003c/span\>\u003c/p\>\n\u003cp dir\u003d\"rtl\" style\u003d\"margin:0in 0in 0pt;direction:rtl;text-align:right\"\>\u003cspan lang\u003d\"HE\"\>\u003cfont face\u003d\"Times New Roman\"\> \u003c/font\>\u003c/span\>\u003c/p\>\n\u003ch1 dir\u003d\"rtl\" style\u003d\"margin:auto 0in;direction:rtl;text-align:right\"\>\u003cfont face\u003d\"Times New Roman\"\>\u003cspan lang\u003d\"HE\" style\u003d\"font-size:13pt\"\>סטאלגים – שואה ופורנוגרפיה בישראל\u003c/span\>\u003cspan dir\u003d\"ltr\" style\u003d\"font-size:13pt;font-family:Verdana\"\>\n \u003c/span\>\u003c/font\>\u003c/h1\>\n\u003cp dir\u003d\"rtl\" style\u003d\"margin:0in 0in 0pt;direction:rtl;text-align:right\"\>\u003cspan lang\u003d\"HE\"\>\u003cfont face\u003d\"Times New Roman\" size\u003d\"4\"\>סרט חדש של ארי ליבסקר – מתחרה בתחרות הדוקומנטרית בתחרות וולגין 2007, פסטיבל הקולנוע בירושלים. \n\u003c/font\>\u003c/span\>\u003c/p\>\n\u003cp dir\u003d\"rtl\" style\u003d\"margin:0in 0in 0pt;direction:rtl;text-align:right\"\>\u003cspan lang\u003d\"HE\"\>\u003cfont face\u003d\"Times New Roman\" size\u003d\"4\"\> \u003c/font\>\u003c/span\>\u003c/p\>\n\u003cp dir\u003d\"rtl\" style\u003d\"margin:0in 0in 0pt;direction:rtl;text-align:right\"\>\u003cspan lang\u003d\"HE\"\>\u003cfont face\u003d\"Times New Roman\" size\u003d\"4\"\>\u003cem\>הקרנה 1 – פסטיבל י-ם, יום שישי, 13.7\u003c/em\>\u003c/font\>\u003c/span\>\u003c/p\>\n\u003cp dir\u003d\"rtl\" style\u003d\"margin:0in 0in 0pt;direction:rtl;text-align:right\"\>",1]
);

//–>

פינת לבונטין, מול "בית המכס", תל אביב-יפו.

www.flickr.com/people/newandbad  

 

www.noatsaushu.com
 

2.

וידאו ושירה הם דברים שהולכים טוב ביחד, אפילו טוב מדי.

 

השבוע יצאו לרשת שני סרטוני שירה שלי. הראשון והקצר יצא בוויינט במסגרת פרויקט מוצלח בשם "מריצים שורות" שעשו תלמידות המכללה למינהל.

 

 

השני הוא תיעוד של ערב שירה מאוד מיוחד וחד פעמי של אהרן שבתאי ושלי. הערב נערך לפני שבועיים ב"נסיך הקטן", שאפילו נתן לי תלושים לספרים בתמורה על ההשתתפות וכבר קניתי ספר על חיי היום יום בקרתגו.

בערב התארח גם הזמר א.ב. דן שהלחין שיר שלי ושיר של אהרן. הערב שווה ולו בזכות השיר האחרון של אהרן, "ג'וליה", שפורסם השבוע בהארץ, ומסיים את הוידאו (חבל שהוא נקטע בשיאו בוידאו כאן).

צילמה וביימה: טלי אריאלי. כדי לראות היטב, יש ללחוץ על המשולש ההפוך ולבקש 'גודל מקורי'. אורך הוידאו: מעל שעה.

 

3.

בסוף השבוע האחרון התפרסם בסופשבוע מעריב מאמר של יהונתן גפן שמשבח את כתב העת מעין, משוררותיו ומשורריו. אני לא חסיד של מחמאות ומעדיף תמיד ביקורות שליליות, אבל הנה המאמר, שהתקפל לי בכיס המכנס

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: