Monthly Archives: יוני 2009

המערכה הראשונה מהמחזה 'קדימה!' לרגל ההצגה הערב בצוותא

אני עובד כבר זמן מה על כתיבת מחזה בשם 'קדימה!' שעוסק במלחמה האחרונה. זה חומר קצת שונה משאר הדברים שכתבתי עד כה, אולי בהשפעת תזונת יתר של ברכט ושקספיר בחודשים האחרונים.
קדימה! הוא אולי טקסט ראשון שלי שיש בו טוב ורע – עד עכשיו טוב ורע היו נושאים שלא עניינו אותי, להפך. הדמויות שלי בסיפורים הקצרים וברומן היחיד שלי "אירובי" היו מרובות צדדים ומוזרות – כאן ניסיתי להשטיח אותן ולצבוע אותן בגוון יחיד, עם עלילה ראשית שהיא על סף סיפור ילדים.
התנועה העלילתית ב"קדימה!", לא מתבססת על מילים ואסתטיקה, וגיבוש איטי של אופי אקסצנטרי לדמות הראשית, כמו שמטפטפים מים עם חול על ארמון בים – ב'קדימה!' המרכז הוא אתיקה ואידיאולוגיה. למרות רגעי הומור, יש כאן אפילו רעיון פמפלטי, בואו נודה. היות וזו סקיצה שנכתבה עבורי כדי שאוכל למלא אותה (הספקתי לכתוב עד כה כשני שליש מהמחזה), יש בוודאי טעויות ושגיאות כתיב וניסוח ונשארו כל מיני הערות שלי, ועל כך אני מקווה שתסלחו לי. אם המחזה יוצג, אני מניח שנדבכים שלמים במחזה יירדו, כדי לפשט את התנועה שלו ולקצר את האורך שלו. תהנו.

קדימה!
סינופסיס למחזה פמפלטי על הון ולבנון – טיוטה מס' 2

פרולוג

המחזה נפתח במסיבת יומולדת עליזה במטה הסודי של "מחתרת מרקסיסטית" מושחתת במקסיקו המונהגת על ידי קומנדנטה ראול ומאומנת על ידי תא"ל (במיל) ישראלי בשם צביקה עופרי. חברי המחתרת מחכים לבשורה חיובית לגבי פעולת גרילה לא גדולה שיצאה לדרך בבירה מקסיקו סיטי, או לחילופין, לקול ינשוף, שמסמן להם לברוח מפשיטה.
בינתיים מתרחשת התוכנית האמנותית שחלקה אורגנה על ידי צביקה עופרי. הראשונה להופיע היא קוראת עתידות קשישה שצביקה הביא מישראל. מעבר למסך שאפשר להכניס דרכו יד היא מנסה להקיש את העתיד של קומנדנטה ראול ולצביקה עופרי. קובעת שראול, מנהיג המחתרת, הוא בעל גישה לתיאטרון, ושצביקה עופרי הוא איש עסקים מכובד מאוד, שצריך להיזהר ממספר 2. בגלל שהיא טועה לגמרי, כולם צוחקים מסביב. זורקים עליה בננות ומטבעות כסף מקומי וקושרים אותה כהלצה אכזרית.

את מהלך המופעים עוצר אחד מחברי המחתרת ומספר שקיבל הודעה ראשונית שהמבצע הצליח מעל למשוער. עולה רקדנית בטן מלבנון, צביקה עופרי לוקח שאכטה ונדבק אליה. מפלרטט איתה, היא נעתרת לו עד שהוא אומר לה שהוא מישראל. היא אומרת שאח שלה מת במלחמת לבנון האחרונה ביום הראשון שלה. הוא אומר שהוא בטח הרג אותו וממשיך לצחוק.
היא הולכת לצד, המומה. מיד עולה אדם שאוכל ביצים. קול ינשוף עולה ומזהיר את כולם. כל חברי המחתרת בורחים במרוצה, חוץ מצביקה עופרי ששוכב על הרצפה, שיכור כלוט, מגלת העתידות הקשורה ואיש הביצים שלא מוותר על העשר דקות שהוא צריך להופיע, יהא אשר יהא.
נכנסים שני חיילים מקסיקאים, יורים באיש הביצים והורגים אותו ותופסים את צביקה עופרי ואת מגלת העתידות. נכנס הרמטכ"ל המקסיקאי, משחרר את צביקה עופרי והם לוחצים ידיים ושותים משהו. מתגלה שהארגון ממומן על ידי הממשלה המקסיקאית. וצביקה עופרי נשלח כדי ליצור פרובוקציה עם המחתרת הקטנה הזו, כדי שכתגובה, הצבא המקסיקאי יוכל לטפל בגורם אחר – המהפכה הלא אלימה והפופולרית של הזאפאטיסטים. אבל במבצע של ראול נרצח בטעות השר לאיכות הסביבה (וזונה טרנסקסואלית). הרמטכ"ל המקסיקני דורש שכעונש תא"ל צביקה עופרי יעזור להילחם בזאפאטיסטים אבל בחינם, אחרי הנזק שעשה, אחרת יירו בו. הרמטכ"ל מורה לחייל להרוג את מגלת העתידות, כדי להראות שעשו פשיטה מוצלחת או כי שמעה יותר מדי.
מגלת העתידות אומרת לצביקה עופרי שהיא יודעת שהשם שלו מושמץ מאוד בישראל בגלל מה שקרה במלחמת לבנון השניה, ואם יציל אותה ממוות, יש לה כישוף שבמסגרתו אדם יכול לשנות משהו אחד בדברים שעשה.
בהתחלה אומר התא"ל שהוא רוצה לתקן את הטעות הגדולה אחרי שהודח מצה"ל, לעזוב הכול ובמקום להגן על השם שלו לנסוע כמו צעיר לטיול תרמילאים רוחני במרכז ודרום אמריקה. וכך אנשים בארץ יבינו שהוא פטריוט אמיתי.
אחר כך הוא אומר שאם יש לו הזדמנות לשנות משהו, זו היתה טעות לשלוח את החיילים הלא ממוגנים לגבול. היה צריך לשים אותם בג'יפ ממוגן. כי אז חיזבאללה לא היה חוטף את החייל והורג אותו ואז מלחמת לבנון השניה לא היתה פורצת. היא אומרת שלא ישקר אותה, כי הקסם יבוטל אם הוא לא יהיה כנה ואם הוא נעשה כדי להרע לאנשים. הוא אומר שהוא לא עושה דבר שירע לאנשים, אלא להפך. הוא עוזר להציל את החייל ממוות ואת המזרח התיכון וישראל ממלחמת לבנון האחרונה.

מערכה 1

מוזיקה מוזרה מובילה לתרחיש היסטוריה אלטרנטיבית. המחזה חוזר אחורה ליום התחלת מלחמת לבנון, בשעה שמונה בבוקר. התת אלוף נמצא במשרדו שבגזרה, ומסביר לשחקנית יפה מ"הבימה" שעובדת על הצגה על חיילים בגבול לבנון. היא מסבירה לו שהיא עושה הצגה על הומואים בצבא, יוסי וג'אגר עם סוף טוב. התת אלוף אומר שאין לו שום בעיה עם הומואים והוא בעד סוף טוב. היא מתחילה לספר שהבמאי הוא בן של במאי מפורסם אחר.
אומרים לו שהג'יפ הלא ממוגן יוצא לסיור לגזרה 'מלפפון', כי הג'יפ הממוגן בתיקונים. כאן אנחנו פוגשים לראשונה את אלחנן פירסטטר, שאמור למות ולהיחטף, שנדחף לחדר בלי רשות, מספר על הג'יפ ומטריד את הקצין הנפוח. אם היתה מלחמה – פירסטטר זה היה הופך לגיבור לאומי, שכולם רוצים את שחרורו ויש פרס של 20 מיליון דולר על מי שמוסר עליו מידע.
אומר בסדר. ואז נעצר ואומר, בעצם בוא ניקח את הנגמ"ש והטנק לגזרת מלפפון. שואל אותה אם היא רוצה לראות איך מסיעים נגמ"ש. חיזבאללה מתקיפים את הנגמש והטנק, נכשלים, המלחמה נמנעת.

ההיסטוריה האלטרנטיבית מגיעה גם ללבנון. במקום למות, טירון חיזבאללה בשם מאזן קם לתחיה. רוצים שהוא יהיה חלק מהמתקפה, אבל הוא לא מוכן להחזיק נשק, נותנים לו קלרינט כדי שינגן אם ישראל תוקפת. מאזן חתם על הצטרפות לחיזבאללה רק כי הוא אובססיבי לחתימות. מאוד אוהב לחתום ולא מסוגל להגיד לא.
אחותו אומרת לו שיעזוב את התנועה, שיש לה תחושה רעה לגבי הפעולה, עדיף שיכין שלטים להפגנה מחר, כדי שלא יפטרו את אבא, איש ועד חברת החשמל (יש הפגנה למחרת המלחמה נגד הפרטת חברת החשמל הלבנונית). אבל לא נותנים לו לצאת מחיזבאללה. קצין המבצעים בצידון לוקח אותו לשיחה ואומר לו שכולם איתו עד הסוף אז שיהיה איתם. מתגלה שאחותו של מאזן, רזאן, שוכבת עם קצין המבצעים של חיזבאללה, גבר נשוי, שאשתו בחודש שמיני.
המתקפה נכשלת ומאזן לא נפגע. הוא הולך למחרת להפגנה עם אבא שלו, איש ועד חברת החשמל שנלחם נגד הפרטת חברת החשמל הלבנונית. הצבא מכה את המפגינים. אנשי חיזבאללה לא עוזרים לו. המשטרה והמעסיקים בועטים בו ובאביו, פוצעים את אחותו רקדנית הבטן.

ההפגנה מתרחשת ליד המשרד של החיזבאללה. מאזן מבקש מאנשי חיזבאללה להתערב, אבל קצין המבצעים עימאד אומר שזה לא המנדט שלהם. הם לא רוצים להרגיז את השלטון. מאזן מאוכזב מהארגון, עוזב את חיזבאללה ובורח מחיזבאללה לביירות. שם,הוא הופך לנגן קלרינט. את זאת יודעים מהמכשפה שעולה ומספרת מדי פעם מה קורה.

מערכה 2

בינתיים בישראל, צביקה עופרי הופך לכוכב, הוא מועלה לדרגת אלוף, אבל עוזב את צה"ל ומקבל עבודה כמנכ"ל קונצרן "טרילניום", שהוא סייע לו בחוזים של גדר המערכת. ביום העבודה הראשון שלו, הוא נפגש עם הסמנכ"ל הנחש, בני גואטה, זה אומר שיש לו כאב ראש כי נפגש עם עובד שעשה לו כאב ראש, אלחנן פירסטטר. אפשר לדמיין את פירסטטר כשילוב של שוייק, צ'רלי צ'פלין והרשלה. אולי ישוחק על ידי משה פרסטר.
(להחליט אם להכניס: מסתבר שפירסטטר הגיע לראיון במשרד שארגן לו שימי, חבר של פירסטטר מהצבא. פירסטטר נתן ראיון כל כך מוזר, שמענישים את הממליץ בהורדת יום מחלה.)
צביקה עופרי אומר שהוא מרגיש משהו אל האיש הזה – אלחנן פירסטטר. מראים לו את הראיון מצולם בוידאו. בראיון, אלחנן תמים עד כדי טמטום חינני. שואלים אותו לגבי השכלה, הוא אומר שלא אהב ללמוד, ממילא לא לומדים כלום שם. שאלו אם יש לו תיק פלילי – סיפר שחשב לעשות גרפיטי, וראה אדם מעשן סמים ולא הלשין. צביקה עופרי מחליט לקחת את אלחנן פירסטטר כצַבַּע במפעל מכסי פגזי MLRS לייצוא. המשכורת: שכר מינימום.

עובדי הקונצרן מקימים איגוד בפעם הראשונה. גרעין הועד נמצא דווקא במפעל הפגזים. המנכ"ל מסתכל על רשימת העובדים, ורואה שכולם מזרחיים חוץ מפירסטטר. קורא לו לפגישה, מציע לו להיות מנהל משמרת אם יבגוד בהתאגדות. הוא אומר שלא רוצה שיקחו לו את תפקיד הצַבַּע, כי זה תפקיד שממלא אותו סיפוק: הוא צובע בצבעים זוהרים את הפגזים והמיכלים העשויים אורניום מדולל. הוא שמח לחתום על כל מסמך. הסמנכ"ל מתראיין ומספר שהאיגוד שקרנים, שממציאים מקרי סרטן, וכאילו הופכים אותו לאויב המדינה. הוא מופיע עם פירסטטר התמים, שמספר שאוהב לעבוד. לאחר מכן הוא מפטר את ראשי האיגוד ומוריד בדרגה את שימי, שהביא את פירסטטר לעבודה, ומקדם את פירסטטר במקומו.
(להחליט אם להכניס: עובדי החברה מחרימים את פירסטטר כי הוא שטינקר. ובהם גם שימי שמקבל אותו לעבודה, שהורד בדרגה. שימי מקבל הודעה שהוא חולה בסרטן (אולי פירסטטר עצמו?). מתכנן להודיע לסמנכ"ל. אומרים לו שאם יודיע, יפטרו אותו על משהו אחר. הולך לקבל טיפולים, אומרים לו שצריך לשלם על הסרטן. אביו מוכר את הבית).
מבקר הצבא מגיע לבדיקת פתע מפעל בעקבות תחקיר שיש שם אורניום מדולל, שגרם להרבה מקרי סרטן. הסמנכל אומר שהעובדים היו אומרים אם היה להם סרטן ושאין שם אורניום, שואל בקול את העובדים, כולל את שימי. כולם משתפנים ומכחישים את הימצאות האורניום המדולל כדי להגן על המפעל פירסטטר התמים מכריז בשמחה שיש אורניום מדולל, הוא בקומה מינוס אחד במכולות הצבעוניות. הסמנכ"ל סופק את פניו, והמבקר רוצה לראות. הסמנכ"ל אומר שיש בעיה. פירסטטר לא מבין למה לא רוצים שיראה את המיכלים היפים. אם הוא לא יכול לרדת הוא יעלה את המיכלים. הסמנכ"ל קורא לבעלים ונפגשים עם מבקר הצבא. פירסטטר מעלה את המיכלים כדי להשוויץ בצביעה שלהם. מפטרים את פירסטטר, מבקר הצבא עצמו במפתיע לא מתנגד לפיטורים.
הם טוענים שאין מיכלים למרות שהם שם, עולה ויכוח קצר ברוח סלפסטיק. פירסטטר אומר שאולי הוא מדמיין ושמפטרים אותו כנראה בצדק.

פירסטטר מנסה למצוא עבודה אחרת ונכשל. הוא עובד בשטיפת כלים ונעשק על ידי הבעלים, שנותן לו משכורת של 190 ₪ לחודש כי אכל במסעדה הרבה.

מפטרים גם את צביקה עופרי, כי אין דרישה לMLRS. מגיע משקיע אירופי שאומר שהשקיעו 200 מיליון דולר בפגזים האלה וישראל לא משתמשת בהם, כועסים שהוא לא יוזם שימוש בהם, הרי בגלל זה לקחו אותו. צביקה עופרי אומר שלא הבין את זה, אחרת היה דואג ליזום משהו כזה. אומרים לו שיעבור למשהו אחר בקונצרן. הוא מופתע שלוקחים במקומו את מבקר הצבא כמנכ"ל החדש. צביקה עופרי אומר שרוצה לשטוף את הראש בדרום אמריקה. מגדל קוקו. קונה ציוד.

הוא מקבל סרטן, הקול שלו הופך לצרוד (אולי קורה לו דבר רע אחר?), אף אחד לא רוצה לקבל אותו. היחיד שמקבל אותו הוא נג'ואן, עורך דין חיפאי שעובד כסגן ראש עיר חיפה. בגלל הפגנה של ערבים נגד גזענות שחוסמת את התנועה בחיפה, יש חרם על עבודה ערבית, הלקוחות עוזבים אותו, גם הערבים, והוא נאלץ לסגור את המשרד ולפטר את פירסטטר.
בפעם האחרונה שמנקה לפני שהבעלים מתחלף, אומר שהיה רוצה למות בקרב כשהיה חייל ולהיות גיבור. בטנק כולם קיבלו צל"שים, הוא היחיד שלא קיבל כי יש מגבלה בירוקרטית והוא הסכים לוותר. שומעת את זה מגדת העתידות, שגרה סמוך לנג'ואן, ומחליטה לבטל את הכישוף שיצר את ההיסטוריה האלטרנטיבית, כי תנאי הכישוף הופרו.
מערכה 3

העולם חוזר לקדמותו, כאילו הכישוף לא קרה:

יומיים אחרי תחילה המלחמה, מוקם הקמת הועד לשחרור אלחנן פירסטטר, כולם אומרים שהוא גיבור. פירסטטר מת, אבל מוחלט להגדיר אותו כחטוף, כדי להגביר את הדרמה. לפני הלויה צביקה עופרי מוכר את המניות שלו ונפגש עם סמנכ"ל "טרילניום" שאומר לו שהגיע הזמן להשתמש בMLRS. הוא אומר שהאמריקאים לא ירשו, שזה יישאר גם אחרי המלחמה, הסמנכ"ל אומר לו שכדאי לו אישית להשתמש בהם, כי אז תחכה לו הצעה מעניינת. באירוע נואם צביקה עופרי ומשוויץ שיכנס ללבנון וילחם. מספר שנפלו פגזים גם על כפרים ערביים והמנהיגים שלהם בוגדניים. שולח ידיים לישבן של השחקנית היפה.

במקביל מתרחשת הלוויה של חייל חיזבאללה מאזן. מספרים שמת עם קלרינט ביד, קצין המבצעים של חיזבאללה שואל איך הורגים אדם עם כלי נגינה. אבא של מאזן אומר שרוצה להפגין בכל זאת, למרות הפלישה הישראלית. מנהיג העובדים הלבנוני אומר שמבטלים את ההפגנה. אחותו מספרת לו מה שמעה במקרה. האבא מבין שהמתקפה היתה כדי למנוע את השביתה, שאנשי עסקים מממנים את חיזבאללה ודחפו להבעיר את השטח כדי למנוע את ההפגנה ולזכות בחברת החשמל. הוא תוקף את אנשי חיזבאללה, אך הם אומרים בערך מה שצביקה עופרי אומר על פטריוטיזם.

ובינתיים בחיפה, משפט ראוה לנג'ואן, סגן ראש עיריית חיפה בישיבת המועצה, שמואשם במלחמה הזו ומפוטר ממנה ברוב עצום. טקסט ההדחה הוא הטקסט האמיתי מהישיבה של וליד חמיס לפי אתר עיריית חיפה.

2007  ©  כל הזכויות שמורות לרועי ארד

מדובר בעלילה בדויה. כל קשר בין הדמויות והעלילות למציאות הוא על אחריות הקורא.

הערה:

כמובן שאין קשר בין הדמויות והאירועים כאן למציאות, אלא מדובר ביצירה ספרותית או דרמתית בדיונית לחלוטין. עם זאת, המלחמה באמת גרמה לדחיית שביתה נגד הפרטת חברת החשמל הלבנונית; העיסוק בגורל החטופים אמיתית והרי אם היו חיים לאיש לא היה אכפת אם היו מתים מאיזו שטות, או חיים חיים מלאי השפלה; קצינים ישראלים מאמנים מחתרות ברחבי העולם; יש נגן סקסופון לבנוני בשם מאזן שהייתי איתו בקשר בזמן המלחמה (כאן בחרתי בקלרינט כי זה הזכיר לי כלייזמרים בבית לייויק); ישראל היא באמת  אתר ניסוי לנשק בינלאומי והMLRS נוסה בה לראשונה (לצערי אין מקום במחזה לציין עד כמה הוא נורא – 30 הרוגים חפים מפשע מאז סוף המלחמה); המעבר בין צבא ועסקים הוא שכיח בישראל; החטופים הם לפי חלק מהידיעות מתים וישראל ידעה על כך די מוקדם, לפחות החטופים של שנת 2000 היו מתים ובכל זאת התייחסו אליהם כחיים לכל דבר, כך גם לגבי רון ארד שהוא כנראה מת; המפוטר הראשון של המלחמה היה וליד חמיס מחיפה.
אל חלק מהחומרים הגעתי בשל עיסוקי כעורך בעיתון. אנשי עסקים נוטים בזמן משברים לברוח לאיזורים רוחניים כמו הודו ודרום אמריקה – ערכתי על כך כתבה; השמחה בימים הראשונים של המלחמה המשוגעת הזו (על כך היתה כתבה שערכתי). למלחמה האחרונה היו גם מרויחים בשני הצדדים, ולא רק מפסידים – גם על כך ערכתי כתבה; קדימה! הוא המשך של תערוכה בשם 'שרון' (שנאצרה על ידי ידידי יהושע סימון והוצגה בקלישר) שקישרה בין הון ולבנון גם היא (איזור השרון ואריק שרון)

הודעה רשמית לעיתונות הישראלית בעקבות ההסתבכות שלי עם המשטרה היום בהשקה

רועי צ'יקי ארד עוכב לחקירה

 בניידת בעוון קריאת שירה ממרפסת

השקת ספר השירה "רובים וכרטיסי אשראי"  (הוצאת פלונית. עורך: שלמה קראוס) התקיימה היום, יום שישי,

ה-19 בחודש, ברחוב הלל הזקן פינת נג'ארה בשעה אחת בצהריים. צ'יקי תכנן לקרוא שירה ממרפסת הקומה השניה מעל מסעדת פאפאס, ללא הגברה וללא פס קול מוזיקלי, בסיוע מגאפון, שפעל על עוצמה בינונית. לאירוע הוזמנו אורחים, המשוררים אהרן שבתאי, יהושע סימון, צאלה כץ ז"ל, א.ב. דן ויובל בן עמי. ידיעות מקדימות על האירוע הופיעה במדורי הספרות במדורים שונים ובבלוג של צ'יקי.

חשוב לציין שהאירוע התחשב בשכנים ככל האפשר. תוכננה הופעה מוזיקלית עם פלייבק, אבל לאחר שנשמעה צעקת 'שקט!', נסגר הפלייבק תוך עשר שניות וההופעה המשיכה בלא רעש גדול מדי באיזור הסואן הזה. בכל זאת, לאחר שעה וחצי, ההקראה הופסקה על ידי שני שוטרים חביבים שנשאו תת מקלע אם 16. השוטרים פרצו לבניין בסערה עם רוביהם טיפסו למרפסת, הפסיקו שיר בעיבורו ודרשו מצ'יקי להודיע שהוא מפסיק לקרוא שירה ברחוב. הם הציעו "קרא שירה בהיכל התרבות", כמו כן לקחו את כתובתו ומספר תעודת הזהות וכן את שם האב – אברהם.

 

השוטרים מבחינים במקריא על הגג

לאחר שסירב להתחייב שיימנע לקרוא שירה ברחוב, אחרי הכול במקום היה קהל שחיכה להופעה, הם החליטו לקחת אותו לניידת המשטרה, ל"עיכוב לחקירה" ולאחר מכן הודיעו שיילקח לחקירה ומעצר, אלא אם יודיע שהוא לא קורא. הוא סירב ולכן נלקח לניידת. ההמונים שהגיעו להשקה המשיכו בעקבותיו לניידת ובדרך, כולם זכו למחיאות כפיים של העוברים והשבים שישבו בפאב "המנזר" ונהנו מהשירה ברחוב. וכך עשרות הקיפו את הניידת, ובחנו את המשורר המעוכב והשוטרים, כשהם מצלמים תמונות במצלמות וסלולר. יש לציין שליד הניידת היה רעש רב מממוזיקת קיוסקים נעימה ומוזיקאים חובבים, אך רק המשורר נעצר.

המוזיקאי והסופר יובל בן עמי הוציא גיטרה, נשען על הניידת. והלהיב את האנשים שהקיפו את המשורר המעוכב. אנשי השוק, כששמעו במה השוטרים מתעסקים, הביעו גם הם מחאה על העיכוב ותמכו באנשי השירה.

בסופו של דבר, לאחר כחצי שעה של ישיבה במיזוג הנעים של הניידת, התפוגג האירוע והקהל התפזר. בדף העיכוב כתבו השוטרים כי תגובתו של צ'יקי "אני אמשיך לקרוא שירה ולעשות תרבות". יתכן שצ'יקי יקנס על הקראת השירה.

רק לפני כחודש איימה משטרת כפר סבא על אירוע של "גרילה תרבות" לתמיכה בעובדי האוניברסיטה הפתוחה, מול ביתה של נשיאת האוניברסיטה, שגם בו השתתף רועי ארד (לצד משוררים, כמתי שמואלוף, נוית בראל ויודית שחר) בעוון קריאת שירה, ושלחה מכתב שאם האירוע יתקיים צפוי למשתתפים מאסר של שנה. האירוע התקיים, גם הוא תחת הפרעת השוטרים, שכנראה רואים בשירה את אחד ממוקדי הפשע הגדולים בישראל.

 

הדרך לניידת עם החברים. בצד: פלאש ושלמה קראוס

רועי צ'יקי ארד: "אף שהעניין היה משעשע עבורי,

העובדה שבישראל לא נותנים לקרוא שירה, מאיימים במעצר בתחנת משטרה ומעכבים לחקירה משורר ביום השקתו, מוכיחה שכל אירועי מאה שנה לתל אביב הם רק פודרה יקרה על פנים מחוטטות, בידור להמונים או אירועי סמי-תרבות למאיון עליון משועמם ומרופט. מה שרוצים זה תרבות תחת שליטה במקום סגור ומכובד, כשהמקום של שירה ואמנות תל אביבית הוא ברחוב. היום בדיוק שוחרר הבמאי האיראני גובאדי ממעצר, אני לא חושב שיש הרבה הבדל בין המדינות שלנו, חוץ משהפרסים טובים במתמטיקה. אפשר לחשוב שאצלנו לא הרגו מפגינים אזרחים מוסלמים לפני 9 שנים או לפני חצי שנה.

"אחזור לקרוא שירה ברחוב. זו סיבה מספיק טובה להיעצר. עם זאת, חשוב לי לציין שהשוטרים היו חביבים ומנומסים, ואחד מהם חיבב את ספר השירה שלי. נפרדתי בלחיצת יד מאותם עובדים של אהרונוביץ' שרק השבוע השתמש במילה 'ערבוש' לכינוי לאדם מלוכלך. למרות ההתנסות הלא נעימה, אשמח לסיבוב בניידת, אני אוהב את מדי המשטרה ושוקל להתמנות לשר לבטחון פנים כאשר הדבר יוצע לי על ידי רוה"מ, כדי לשנות את המשטרה מבפנים".

                                                                                               

רגע השחרור המתוק מהניידת אל החופש

 

 

הצילומים כאן הם של דפנה טלמון שעשתה מעין סינרומן של כל האירוע בפליקרה.

הצלמים הרשמיים של האירוע הם טלי כץ וערן יופה, ויש להם תמונות בפיקאסה. הנה גם וידאו שהם צילמו מתחילת האירוע, שמראה שהמשטרה הגיעה במקרה למקום ולפני השעה שתיים.

עוד צילמה: שרי ליכטיק לבעלי פייסבוק

 לכל מי שמודאג, אני בסדר גמור, ומתבדח עם דודו טופז בתא. רוצה להודות לכל מי שסייע בארגון האירוע.

את המאמר המעניין ביותר על האירוע כתב תומר ליכטש בבלוגו

צביקה בשור בבלוגו ציק על האירוע.

הארץ על האירוע

וויינט על האירוע

מומלץ להציץ בטוקבקים, האהוב עלי הוא "ציקי, אתה לא משורר, אתה שרלתן" ו"הביטלס הופיעו לפניך על גג והגיעה משטרה וסגרה אותם, אל תנסה להיות הביטלס".

 

—–

 

באותו עניין, קטע יוטיוב מופתי מהשבוע: משתיקים את צאלה כץ בבית הסופר בהשקת ספרה "הבי מטא"

השקה ל"רובים וכרטיסי אשראי" ביום ו' \ הספר בשבוע הספר \המחזה "קדימה!" בצוותא

ביום שישי הקרוב, ה19 בחודש, ב13:00 תתקיים השקה לספרי "רובים וכרטיסי אשראי" באיזור סלון ברלין, פאפאס והמנזר שיוצא בערך מאחורי איזור אלנבי 56. הכניסה כמובן חופשית, כי אין למעשה כניסה. ההשקה עומדת להיות מיוחדת מאוד וכדאי לבוא. זו הזדמנות להשיג ספר בהנחה וחתימה רומנטית. לא מומלץ לאחר יותר מדי. כולכן מוזמנות

על הספר:

ראיון בטיים אאוט עם סמי דואניאס, עמוד 127

ראיון בידיעות ספרות עם יהודה נוריאל על הספר

דרור בורשטיין על הספר

כרמית רוזן על השיר צואת הזהב

הנבלה \

 

הָעַיִט קָרֵב אֶל הַנְּבֵלָה.

הַבַּז חוֹרֵק עֵינוֹ אֶל הַנְּבֵלָה.

נַחַשׁ שׁוֹקֵק אֶל הַנְּבֵלָה.

זֶה יוֹם סַגְרִיר

בְּכָל זֹאת,

נַחַשׁ זוֹחֵל עַל גְּחוֹנוֹ אֶל הַפֶּגֶר, מִלְּשׁוֹנוֹ עוֹלֵה אֵד שֶׁל צָהַב וְאֶרֶס.

 

הָעַיִט וְהַבַּז צְנוּחִים אֶל הַנְּבֵלָה.

רָאשֵׁיהֶם צְמוּדִים זֶה לְזֶה בְּתַּחְרָה,

הָעַיִט נֹקֶּר בִּגְחוֹן הַבַּז.

עוֹף שֶׁל עֹז וְחַיִל נוֹשֵׁר אֱלֵי צִיָּה.

צִפּוֹרֶת גְּבוּרָה נִגְלֶלֶת בַּחוֹלַה.

 

הַנַּחַשׁ קָרֵב, כְּבָר יָרִיחַ אֶת הַנְּבֵלָה,

חֲלַקְלַק כַּעֲתִיד, הַדּוּר כַּדֵּעָה.

גַּם הַנַּדָּל הַדּוֹהֶה זוֹמֵם מִסֶּלַע אֶל הַנְּבֵלָה

חִוֵּר כַּדַּף! רַגְלָיו כְּלמ"ד מְהֻפָּכָה!

אַךְ זֶה אֲנִי הָרִאשׁוֹן שֶׁהִגַּעְתִּי אֶל הַנְּבֵלָה.

אֲנִי הַנְּבֵלָה

אֲנִי הַנְּבֵלָה

 


רשימת חנויות בהן אפשר להשיג את הספר:

האוזן השלישית
תולעת ספרים
חותם שינקין
ספרים בבזל
צומת ספרים גן העיר
סיפור פשוט נווה צדק
מרסנד

באצ'ו

סלון ברלין
הנסיך הקטן 
פרוזה מודן דיזנגוף
לוטוס אלנבי
קפה קונפיסרי, טשרנחובסקי 4
צומת ספרים הספריה סנטר
צומת ספרים הגשר סנטר
סקצ'בוק טשרנחובסקי
שתיים שינקין

ירושלים: אוגנדה, ירושלים, רחוב אריסטובולוס.

האוזן השלישית ירושלים

ברבור

 

חיפה: קפה מסדה, הדר

גולדמונד, רחוב מסדה

 

באר שבע: עשן הזמן, רח' רינגלבלום

שבוע הספר: במסגרת שבוע הספר ניתן לרכוש את הספר בדוכן בבל בתל אביב.

ניתן לקנות את הספר באינטרנט בבסטרבות ולקבל בדואר לכל העולם. 


יהיו עוד השקות בירושלים ובחיפה, ואולי תהיה גם בשדרות:

בירושלים ב3.7, יום ה', ב20:00 באוגנדה, רח' אריסטובולוס.

בחיפה, ב6.8, יום ה' ב21:00 – בקפה מסדה, מסדה 16 חיפה (קרוב לתחנת מצדה בכרמלית)  – השקה ערבית-עברית משותפת למעין ולספר.

 

שבוע הספר

 

במסגרת שבוע הספר יהיה אפשר לקנות את "רובים וכרטיסי אשראי" בדוכן "בבל" שנמצא באיזור הקרוב לרחוב גורדון.

קדימה!

 
לאחרונה, התנסיתי בפעם הראשונה בכתיבה ובימוי של מחזה, דבר שממלא אותי אושר משום מה.
מחזה פוליטי קומי שכתבתי בשם "קדימה! – מחזה על הון ולבנון" יוצג בצוותא 2 עוד שבוע במסגרת פסטיבל תיאטרון הקריאה "צו קריאה" ב25 ביוני, יום חמישי ב21:15. במאים: משה פרסטר ורועי ארד. שחקנים מעולים: יובל שגב, משה פרסטר, זבולון מושיאשווילי, נדב בושם, יובל בן עמי, זאב טנא, יוני להב, אריאלה ברנס, שינה ריינולדס,  איתמר רוז, ארי ליבסקר, ברום בן שטרית, אני, א.ב דן. דרמטורגית: יעל כהן. אמנות: טוני נבוק. אביזרים: מאירה מרום. גרפיקה: ארז הימן. כרטיס: 30 ש"ח

 
.את הסינופסיס הראשוני למחזה העליתי לבלוג תוך כדי הכתיבה
 

הו רמאללה זמאללה: רשמי נסיעת כיף לפלסטין

הערה: נסיעה לרמאללה היא עבירה על החוק כרגע שדינה מאסר או קנס ולכן בשורות שיבואו להלן יסופר על נסיעה לעיר דמיונית בשם זמאללה, שאני אגב ממליץ לנסוע אליה (בתיאום עם מקומיים). מדובר ביצירה ספרותית פנטסטית לחלוטין, כמו למשל תיאורי נסיעה לירח, או סיפוריו של הרצל. הרי איש לא יחשוב שעברתי על חוק הגיוני וחיוני כל כך שאוסר על נסיעה לרמאללה. 
 
לפני חצי שנה נסעתי אם כן לעיר זמאללה. בזמנו, כתבתי נקודות כדי להוסיף לבלוג ולא יצא לי. עכשיו, כשאני בקנדה, פתאום נזכרתי בטיול היפה הזה ומצאתי את הקובץ, ערכתי אותו מעט והוא לפניכן.
 
התחלנו, אני וה' המסתורית, במלון ירושלים שבמזרח ירושלים – בית קפה גועש שעמוס בשיחות על פוליטיקה, עם בחורות יפות, פלסטיניות וזרות, ומתח מיני מסוים. היתרון של המקום שהוא יחסית מלא תמיד, ושהאוירה נחמדה. מאז, הייתי שם שוב, ושמתי לב שתמיד יושבים שם אותם אנשים.
בצד, זמזמה להקה עם טרבוקאיסט ונגן עוּד נמרץ. בשלב מסוים, כאילו היה שרוי בתוך בדיחה, מגיע במפתיע מרדכי ואנונו, מתיישב ומזמין קולה – אני והוא, הנמצאים כמה שולחנות זה מזה, הישראלים היחידים כאן. אני לא יודע אם הוא מכיר את השיר שלי, "אני ואנונו", והקליפ שצילמתי גם בזמאללה (ב2004? במאי: ארי ליבסקר). השיר מדבר על הפשטות שבלהיות ואנונו, לעשות הכול כדי לדאוג שלא יהיה נשק גרעיני, כולל גילוי לעולם, הוא המצב הנורמלי לטעמי (תיקון בעקבות הטוקבק של א'). מעבר לעניין העקרוני, כן או לא לנשק גרעיני, אסור לעולם לתת לאנשים כמו ליברמן אפשרות כלשהי להניח ידיהם על נשק כזה. ישראל היא מדינה לא נורמאלית: אנשים כאן יפתחו מלחמה כדי לזוז מקום בפריימריז בעצת אדלר כלשהו. וגם אם אני טועה – לא שווה לקחת את הסיכון. אם הייתי אזרח איראני, הייתי מתנגד לפצצת אטום איראני. כאזרח ישראלי, אני מתנגד במידה שווה (אם ליברמן היה איראני, הוא בוודאי היה תומך בפצצת אטום מיד, כדי להגן על איראן מהתקפה ישראלית  או אמריקאית, וקורא לי בוגד. ולחילופין, אם אירן היתה אוסרת מישהו שמתנגד לגרעין שלה, היינו מציגים אותו כגיבור, הוא אכן היה כזה).
גם הקליפ של "אני ואנונו" מדבר על הפשטות שבשכנות – הוא מתאר גילוח ברמאללה. ואנונו, אם כן, יושב עם קבוצה של פלסטינים ושוייצרים, בשולחן די עולץ. ואני, בשולחן שנמצא עשרה מטר ממנו.  
לפתע הלהקה מפסיקה את הנאמבר ומתחילה לנגן "יום הולדת שמח" בערבית ואנגלית. והמלצר מאפיל את האורות ומגיש זיקוק עצום למישהי בשולחן שלנו שלא הבחנתי בה. אחרי הטקס, המוזיקאים חוזרים לנגן. והאורות נפתחים. לאחר כמה שניות הם מנגנים שוב את יום הולדת שמח. שוב חושך וזיקוקים. זה הולך והופך בלתי נסבל. כל כמה שניות, מגיע מישהו ולוחש לנגן העוד, והם מנגנים באותה התלהבות 'יום הולדת שמח', השיר המעצבן, והזיקוקים הופכים את השהות במקום ללא נסבלת במיוחד. עוד ועוד אנשים מתגלים כחוגגים את יום הולדתם, בניגוד לכל הגיון סטטיסטי. אחרי עוד כמה דקות, מגיע הזיקוק לואנונו. הוא אומר לא, וגם מסמן לא בידיו וראשו המלבין, כלומר אין לו יומולדת, אבל הזיקוקים מונחים לידו וכולם מוחאים כפיים, וכאילו אינם מאמינים לו כשהוא אומר שאין לו יומולדת. מהלחשוש בין השולחנות הבנתי שכנראה באמת אין לו יום הולדת, חבריו לשולחן חמדו לצון והזמינו לו זיקוקים ואת השיר המטריד.
עצה לאנשי קשת שקוראים את הבלוג: אם אתם רוצים רייטינג גבוה ואקשן, תזמינו את ואנונו ל"אח הגדול וי.איי.פי". בוא נראה אם יש לכם אומץ, נקניקים. הוא בשורה התחתונה קנה את מעמדו כסלבריטי במאמץ רב. 
 
לאחר מכן, אנחנו נוסעים למועדון הבורדרליין בשייח ג'ארח. הכביש הסמוך למועדון מרובב במכוניות יקרות של שגרירים ונספחים ובני משפחתם ובמכוניות מרופטות יותר של פלסטינים. אנחנו דוקא מגיעים במכונית אמריקאית אל-קמינו של ג', קולנוען פלסטיני. אדם גדול, קרח, עם חוטם מיני מאוד, חולצה מעשית, וחברה יפהפיה, ערבית, עם סרט 'פלסטיין' על היד ועיניים רושפות אידיאליסטיות, עיניים דומות יש למוכרת היפה מצומת ספרים בסנטר (הסניף שליד קרביץ) שהגיעה מאלקנה. הוא למד באמריקה והיא באירופה, ולכן הרקע שלהם יותר פוליטי ואקטיביסטי מזה של הפלסטיני הממוצע שהוא פחות חובב אידיאלים ככל שאני מתרשם. בכך אני גם יותר כמו הפלסטיני הממוצע: איני איש של עקרונות, אידאלים, וויכוחי סרק על פוליטיקה שמאלנית, אני במזרח התיכון כדי לכייף.
הבורדרליין יכול להכיל כ100 איש שיכולים לשבת בחוץ וכמות דומה שיכולה לרקוד בפנים. כרגע יש בו כ120 איש, רובם שיכורים. אנחנו בחוץ, מתיישבים ליד מוסטפה עלמי, בְחרחר פלסטיני עם פנים חלקות, כמעט נשיות, שמתברר כנצר למשפחת עלמי, יצרני סיגריות שחולשים על אחוזים ניכרים מהשוק הפלסטיני. סבו הוא מוסא עלמי, שנדמה לי נפגש עם ראשי התנועה הציונית. מאז אותו ליל, אני ומוסטפה עלמי הפכנו לחברים, מעבר לפייסבוק. גם בילינו בחוף הים בתל אביב, במנטה-ריי ובדיסקוטקים בירושלים, הוא הפלייבוי הפלסטיני מספר אחת, משתדל תמיד להימצא תמיד ליד רוסיה גבוהה ובלונדינית לצידו וג'נטלמן אמיתי שלמד בפנימיה בריטית, תמיד מזמין לשתיה את כולם ודואג שירגישו בנוח. הנטיה הכללית שלו כשהוא מגיע לתל אביב, היא להגיע לנמל, איזור שאני פחות אוהב. אבל הוא יאפי, או כמו שאומרים – פ
ש. אם היה בתל אביב, היה מצביע חולדאי. אבל זהו מוסטפה – הפלייבוי האחרון.
בפוסט הקודם סיפרתי שפגשתי אותו בפאב בקנדה, יש לו פה מפעל סיגריות שהוא מייבא לארץ, ה"קנדיאנס", ומנסה לשבור את השוק (היהודי) איתן. הוא אמר לי שהוא רוצה לעשות אירוע בתל-אביב עם דיילות חתיכות על סקטים ומתייעץ איתי איך עושים את זה. כבר עשה איזה פרויקט עם בלייזר. אפשר לתאר אותו כך: אם יש אנשים שמנסים להפסיק לעשן, מוסטפה מנסה להתחיל לעשן ונכשל. הוא התרגש מאוד לראותי. על אף היותו איש עסקים, הוא טיפוס חם וגלוי ועם אינטלקט ולב – דבר שנדיר פחות אצל אנשי העסקים הישראלים הצעירים בני גילו. הוא שמח על 'לצאת' ועל הפרסום של קטעים מתוך 'לצאת' בלבנון. במהלך המלחמה, פרסם בפייסבוק לינקים לכתבות נגד המלחמה שהיו בעיתונות זרה, ישראלית וערבית, ובתגובה, חבר אמריקאי-יהודי ניתק איתו קשר. עלמי, שואף השלום והרגיש שתמיד התנגד לפיגועים, נפגע מאוד מזה שנחסם בפייסבוק על ידי מישהו שאפילו לא חי בישראל. הוא שואל אותי מה הרווחנו מהמלחמה, הרי גם עכשיו יש קסאמים, ואני אומר לו שאין לי מושג. הוא שואל אותי למה עזה במצור, הרי את הקסאמים מכניסים טוב מאוד דרך המנהרות. אם עזה היתה פתוחה, ישראל היתה יכולה לפקח על הסחורות הרבה יותר טוב. אפילו הצידוק הבטחוני אומר שצריך לפתוח את עזה. הוא שואל אותי מה ההגיון של ישראל. אני אומר לו שאין הגיון, שצר לי לומר, מדובר בחולי נפש מסוגים שונים, בשורה התחתונה. בדרך כלל עם זרים אני מנסה להיות פחות אנטי-ישראלי, אבל זה קו ההגנה הסביר ביותר: ההנהגה חולת נפש. האינטרס של עלמי לפתוח את עזה כפול – הוא עצמו מפסיד שליש מההכנסות של העסק המשפחתי, כי הוא לא יכול להכניס סיגריות לרצועה למיליון וחצי תושבי עזה. אני מנסה להסביר לו שלא לקחת ללב (בדיחה עם ניקוטין), אנשים מתנהגים מוזר בזמן מלחמה. אבל נחזור אחורה, ליומן המסע לפני המלחמה. אנחנו כאמור במזרח ירושלים.
עלמי מספר שיש מעט משפחות של יצרני סיגריות בעולם, כך שיש ביניהן קשר מיוחד. הוא בקשר גם עם משפחת גהל מדובק, והתארח אצלם. יש לך עמים שונים, הונגרים, אוזבקים, סודנים – אבל גם מעין עממֵי מקצועות – למשל טייקוני טבק, חוקרי צרעות, מודדים, מתקני מקטרות. כל אחד מהמקצועות הוא עם ורטיקלי, שחוצה את העמים המבוססים על מוצא לאומי. בוודאי שיצרן קולרים ישראלי יהיה יותר דומה ליצרן קולרים איראני מאשר למורה לגאוגרפיה מאילת או לטניסאי גלעד בלום. כמי שלא מתנגד באופן תקיף לגזענות על רקע עממי, ותומך בבדיחות על חשבון עדות (צר לי מתי), אני גם חושב שטוב להיות גזען על רקע מקצועי. מדוע אין מפלגה שיש לה משהו נגד מעצבים גרפיים?
נעזוב את התיאוריה הזו, שיתכן שכבר כתבתי עליה פה. המקום לוהט מאוד. כמות היפהפיות בבורדרליין יוצאת דופן. כמומחה, הבורדרליין הוא הדאנס-בר הטוב ביותר בירושלים ולצד הדיוואן (הערה בטוקבקים למטה), התקליט והאוגנדה הוא מהמקומות הכי טובים בעיר, למרות שחבל שאין בו יהודים ויהודיות אזרחי ישראל שהם צד שמח ומיני יותר. היפות ביותר בבורדרליין הן הפלסטיניות, עיניהן יוקדות אש. קיים אצלן מגזר בשם הבלונדסטיניות – הפלסטיניות הבלונדיניות. המוזיקה במקום נעה בין ננסי עג'רם למייקל ג'קסון, בטעם די רע – בקיצור, כמו שאני אוהב. בחור קטוע רגליים יושב על עמוד ומנסה לרקוד, מדי פעם באה בחורה ורוקדת איתו. בהתחלה זה נראה לי מוזר שהוא מתעקש כל כך, אחר כך התחילו מעט רגשי אשם לצוף בי (דבר שלא כל כך קורה לי ותמיד נעלם די מהר, יסלחו לי ידידי מהשמאל, אני בעניין של כיף) וחשבתי שאולי צה"ל חתך לו רגל או משהו כזה שקוראים אצל גדעון לוי. למרות שמן הסתם מדובר במשהו אחר – פוליו, תאונה, התערבות לא מוצלחת. לא שאלתי. 
 
אחרי כמה שעות ריקודים, אנחנו עייפים ונוסעים לעיר זמאללה. המכונית מאיטה ועוברת במחסום זלנדיה הריק בשתיים בבוקר והחייל מביט פנימה ואומר 'סע', ג' נעלב מהחוצפה של החייל, אבל נראה לי שמדובר יותר בעצלות ישראלית מאשר באיזו החלטה להיות לא נחמד. ג' וחברתו מדברים זמן רב על ה'סע' הזה, שאולי אין מאחוריו כלום, אבל לא הייתי רוצה שבדרך בין חיפה לתל אביב יהיה מחסום בריטי ומישהו יגיד לי 'גו, אחרת לא אוכל לעבור'. נכנסים לתוך רמאללה, ובצידנו החומה המשפילה שחוסמת את העיר. לא הייתי אף פעם בסיורי חומה, אבל מומלץ לראות אותה מרמאללה כדי להבין שמשהו לא בסדר שם. גם אם מישהו תומך בחומה, התוואי הזה פשוט מעליב ואכזרי. זה שוב כמו שפתאום מישהו ירים באבן גבירול קיר אפור עצום מול בראסרי. רעיון לא רע, אגב. 

אנחנו מגיעים לבית היפה של ג', וישנים בחדר האורחים, אני מושך אימייל דרך הוייפיי של השכנים. לא מזמן היה יום הנקבה, אז יש שם בלונים שחורים שהם העיפו וכרזות. אני פחות בעניין של חשבונות היסטוריים, שמחזקים את המפריד, ומעדיף להתקלח. באמבטיה אני רואה שהם משתמשים בשמפו הישראלי – כיף. וחושב שהנה, יש עתיד לחיים ביחד: הם מדברים על נַקבה ואחר כך חופפים בשמפו ישראלי, עם אותיות ישראליות. אחר כך אני נזכר שכיף זו מילה ערבית.
 
אנחנו פותחים את היום במסעדה צנועה, מסעדת מינרט הקרובה לכיכר אל-סעה. המלצר מגיע מספר רב מדי של פעמים לעברנו. המסעדה ריקה יחסית וכנראה זה פרי של שירות טוב מדי. הוא נחמד מאוד ושואל מאיפה אני. אני אומר לו שאני מקרואטיה, כי אין לי כח לשיחות דו-קיום על הבוקר (למרות שמנסיון בדרך כלל זה רק מעורר בעלי עסקים לשמוח שמגיעים ישראלים). כדי ליצור אותנטיות לדבריי, אני מוסיף שהסרבים הם אנשים רעים.
בחוץ, ילד משחק עם אפרוח צעצוע ברחוב. אני רוכש מזכרות של ערפאת וכמה מזכרות שנראות לי של ארגונים איסלמיים קיצוניים, משהו עם חרב ואותיות בערבית. המזכרות של ערפאת עולות חמישה ש"ח. למרות שאני אוהב את המטבע הזה, בגלל הצלעות שלו (הטקסט נכתב לפני כניסת מטבע השני שקלים שהוא לטעמי ההישג הגדול של משטר אולמרט), אני חושב שהעובדה שהפלסטינים צריכים להשתמש במטבעות ישראלים ובשטרות ועליהם גדולי הציונות זה אחד הדברים המשפילים לאומה הזאת, שעניינים סמליים כל כך חשובים לה.

אנחנו ממהרים לבית קפה. במרכז איזור הבילויים, יש מעין קבר של שהיד. נראה שהוא שייך לאיזו קבוצה רדיקלית, לפי הדגל המאיים. וכל מיני אנשים, אולי קרובי משפחה, מביאים פרחים, וקצת זבל נערם. אבל מעניין לראות שאחד האנשים הביא לו עציץ שעליו כתוב באותיות עבריות גדולות טמבור, כי העציץ נמצא בתוך מיכל של סיד. טוב, גם בענייני מוות, החיים ממשיכים והמציאות חזקה מהכול. 

כמו שאמרתי, זה לא טיול פוליטי במיוחד. אנחנו ממשיכים למסעדת דארנה שאני מאוד אוהב, העמוסה בדיפלומטים ובעשירים מקומיים. בפעם הקודמת שהגעתי למקום, ב2004 נדמה לי, הייתי עם ידידי העיתונאי ארי ליבסקר שעשה לפירמה כתבה על חיי הלילה של רמאללה, וגם ראיין את הבעלים הסימפטי מאוד, אוסמה. אנחנו יושבים וסביבנו ילדים משחקים בתחפושות וחרבות פאואר ריינג'רז. אוסמה לא נמצא אבל זכרתי שהמטבח עצום ואנחנו מחליטים לעשות בו סיבוב. הרבה פעמים כשאני מגיע לעיר כלשהי, אני מיד עושה סיור בכל המקומות שהייתי בהם בפעמים הקודמת. תכונה מטופשת לחלוטין, שאין בה טעם: המקומות לא ישתפרו, ואני כבר ראיתי אותם. חכם יותר להגיע למקומות חדשים ולהתנסות. אבל הגודל של המטבח ב'דארנה' הוא בהחלט יוצא דופן: הוא כמעט כמו מסעדה שלמה וגדולה בישראל. עובדים במטבח הנקי מאוד 25 טבחים, והם נראים עם גאוות יחידה. אנחנו מחמיאים לטבחים על המטבח והם שמחים מאוד. אחרי שהיינו במטבח, אנחנו הופכים לחביבי המסעדה. הטעות לגבי התיירוּת, היא שאנשים סבורים שהתייר רוצה להנות. מטרתו של התייר היא להרשים את התושבים ולהותיר חותם במקום. גם בחנות, אינך קונה את הדבר שאתה צריך, אלא את זה שירשים את המוכר האדיש – הדבר נכון במיוחד במוזיקה או בוידאו. אני מנסה להזמין את המנה שהזמנתי קודם – לבנה עם אגוזים, אבל היא טעימה פחות משזכרתי. המשפחה של ילדי הפאואר ריינג'רז שמה לפחות 500 ₪ על הארוחה ויוצאת.
 
אנחנו ממשיכים לדאונטאון. הרחובות מלאים. בזמאללה יש כמות סבירה של מספרות (בקהיר אין מספיק מספרות, בעקבה יש המון). לעומת זאת, יש הרבה חנויות נעליים, רובן עם פיתוחים מוזרים וגדילים. אחד התחביבים שלי בערים זרות הוא לקנות מחברות בחנויות לציוד משרדי, כאילו העיר תברך את המחברת הזו וזה ישפר את מה שאני כותב. אני הולך לחנות מאובקת וקונה מחברת כחולה ב4 ₪. המוכר האדיב מספר לי שהחנות קיימת מ1950 והוא מתגעגע לימים שבהם הביא סחורה מדמשק, בגדד וביירות. הוא עצוב בשל הניתוק הכפוי מהמרחב הערבי.
אנחנו יושבים בקפה מסורתי יחסית, שלא זכרתי את שמו, אם היה כזה. הגברים משחקים רמי ושמחים שמישהו מגיע עם בחורה. כשאנחנו יוצאים, גבר כבן 70 עם חולצת ערפאת מחייך לעברי, כמעט מצדיע. בכלל, היחס חיובי מאוד, ילדים באופניים מברכים אותנו לשלום, המכוניות צופרות, כשאנחנו מחפשים משהו, מישהו בחליפת קברן, פנים כהות ושפם זפות הולך איתנו ומכוון אותנו מרחק ארוך באדיבות לא רגילה. הבעיה שהדרך שהוא מציע לא נכונה.

האנשים כאן טובים מאוד. כששואלים למה לנסוע לזמאללה, זו הסיבה. באירופה הרבה פעמים האנשים הרבה פחות נחמדים ויותר יבשים, האוכל לפעמים תפל ויקר ובכלל פחות כיף. בדרך כלל יש השקה בין האנשים לבין האוכל. נדיר שאנשים שמכינים ואוכלים אוכל טוב הם רעים או משעממים. אני לא מצליח לחשוב על מקרים כאלה. זמאללה היא חו"ל זמין ונחמד, אם כי אינה אדירה כמו קהיר, אין עיר כמו קהיר, קוראיי היקרים. מצחיק שהאנשים ששואלים מה יש לך לחפש שם, חושבים את עצמם לציונים. אלה שמפחדים לראות מה קורה מטר מהבית שלהם, רואים בך רכרוכי שחי בבועה. עולם משוגע. אנשים חיים במודיעין, מריחים ועלובים כמו שקית הטייק אוויי של ארומה, ושואלים אותך מה יש לך לחפש בקהיר.
 
אנחנו חוזרים לבית ג' הקולנוען לנוח. החברה שלו שואלת אותי על הסכסוך. הקולנוען עצמו עסוק, כי שר פלסטיני זוטר יושב איתו בחדר. אנחנו מנסים לדבר בשקט. קודם לכן הם ראו סרט דוקומנטרי  על ניצול הנשים באיראן, ועל סכנת "הנישואין הזמניים", עם קריינות שבדית. החברה של ג', שעובדת בארגון לא ממשלתי, מספרת על מקרים קיצוניים של אזרחים אירופאים שלא יצאו שנים מרמאללה, כדי שלא יגורשו. הם משתגעים, מתים משעמום בעיר הקטנה הזו. ישראל מתנכלת לזרים שבחרו לגור בשטחים. מצב הרוח שלי שהתרומם כל הבוקר, שוב ירד לקאנטים. למרות שהמצב בזמאללה הרבה יותר טוב, בוודאי טוב מבעזה, כל עניין הכיבוש די מבאס, ומיליוני אנשים, ברמאללה, בעזה, בג'נין, תלויים בגחמות מדינה זרה ומוזרה שהתיישבה להם על העסק, והמדינה הזו היא אני ואתה הקורא. אני בדרך כלל נמנע מסיורי-כיבוש מדכאים, עם הרצאות חמוצות על עקירות זיתים והגדר ונשים זקנות בוכות, כי למה לאדם להקדיש את שעותיו הטובות כדי להגיע למקום ממנו ייצא ממנו מדוכא, אני אדם שמח המעדיף להדחיק ולגרוף את האבק אל מתחת לשטיח. אני מעדיף לתת למי שמוצא בכך הנאה, לקבל את כאבי הכיבוש לפנים. יש שיר לסיון בסקין, "הו הגדר" שלועג (אני חושב) לעיסוק האוטומטי במילים כמו "הגדר" ו"הכיבוש", אבל הכיבוש הוא נורא גם אם רואים אותו מזוית העין. גם עכשיו, כשהגדה זוכה לרווחה יחסית, הוא שם, כמו המוות עצמו.
 
אנחנו נפגשים עם ח', בחור פלסטיני שהגיע עם אביו מדמשק בהסכמי אוסלו. הוא חי בזמאללה, עובד בסוכנות תרגום, חְנון מחץ, כמו רבים מהפלסטינים שפגשתי, ילד טוב. הבנתי מחברתי שהוא מעולם לא פגש ישראלי שלא במחסומים, ואומרים לי שהוא די בטראומה מישראלים, כי בגלל שנולד בסוריה ישראל לא מרשה לו לצאת לירושלים או לראות את הים. הוא הולך להמון פגישות עם המנהל האזרחי רק כדי להגיע לירושלים, כדי קצת להתאוורר. מכיוון שהוא רק פגש ישראלים ככובשים, מסבירים לי שעלי להראות לו שיש ישראלים טובים. אני נבהל שאני צריך לייצג את הישראלי הטוב, בדרך כלל אני מעדיף להיות הישראלי המכוער. זו סיטואציה לא טבעית עבורי. אנחנו נפגשים בפאב ה"זן", מקום שאני מושך אימיילים. הזן (לא הבנתי עם בצירה או בפתח) נמצא בקומה השניה של בית, ללא שלט חיצוני. האווירה די מרדימה במקום, אף שהטענה היא שבסופי שבוע יש שם מסיבות טובות. אני די משתעמם מהבחור – הוא די ביישן. בגלל הטלויזיה, הישראלים מקבלים דימוי של הפלסטינים כאנשים אמיצים ורושפי עיניים, זורקי אבנים, שעושה אקשן, אבל רוב הפלסטינים שפגשתי היו ביישנים, שקטים ותרבותיים, קצת מזכירים את היפנים – למרות שאסור להכליל: יש יפנים פרועים.  
אנחנו רוצים ללכת למקום אותנטי יותר לאכול, אבל ח' לא מצליח לחשוב על מקום, בסוף הוא מציין בית קפה מסויים שיש בו התגודדות של פלסטינים קומוניסטיים. זה נשמע מלהיב מאוד, אבל כשאנחנו מגיעים, המקום נותן תחושה סטנדרטית-יאפית-קלושה לחלוטין: שלושה פקידים עייפים, תיירת מאמריקה עם לפטופ וטלפון.  אני מביט בתפריט ומזמין "אום עלי", קינוח שרפרם חברי המליץ עליו פעם וסיפר לי עליו בדיחה לא מובנת. הקינוח אכן מעולה.
 
משם, אנחנו הולכים לקפה פרונטו, כי כולם נראים רדומים. אני מיודד עם אנשי פרונטו בתל אביב ובעבר עשינו שם ערבי שירה מוצלחים וארכניים, שבין השאר הביאו את שלום חנוך. אנחנו רק מתיישבים, ומקבלים טלפון להגיע למסעדה בשם צנובר בצד השני של העיר כי יש חתונה. בחתונה, זוג פלסטיני ובלגי נישאים. בהתחלה היה ברור שהגבר, כלכלן ממושקף במשרד האוצר, הוא בלגי, הוא מזכיר מאוד גרסה חנונית, מעט בלונדינית יותר, של דני נוה, אם יש כזה דבר, והאשה נראית ערביה לכל דבר. אלא שמדובר במצב הפוך: דני נוה הוא הפלסטיני והערביה היא הבלגית.
מצביעים לעבר גבר הדור בחליפת קברן שחורה ומסבירים שזה האדם העשיר ביותר בפלסטין ומחזיק חצי מהמדינה, מוניב אל מצרי. אני לוקח את השם וכעבור חודש, יראיין אותו ארי לפירמה (הכותרת בפירמה היתה אחרת מבלינק) בוילה המדהימה שלו ליד שכם. הוא מספר בראיון על הקשר שלו עם החייל ששומר במחסום הסמוך לוילה. אחרי שהחייל הראה קשיחות אליו וקצת חוצפה, פנה אליו אל-מסרי ואמר לו שהוא רוצה לארח אותו ואת המשפחה שלו. כל המשפחה של החייל, שכולה הצביעה לליכוד, הגיעה לביתו של אל-מצרי, קיבלה אירוח כיד המלך, ואחר כך החייל למד להתנהג. הוא עדיין בקשר עם המשפחה של החייל והם הפכו ידידים. ליבסקר סיפר שאל-מסרי היה
ממש אובססיבי בראיון לגבי החייל הזה, ודיבר עליו רוב הראיון. השאלה מה יעשה פלסטיני שאין לו כסף לארח את החייל במחסום.
עוד הגיע לחתונה מוזיקאי ששכחתי את שמו, שנחשב לנגן הדרבוקה הטוב בפלסטין. כולם חיכו שיעלה לנגן ונשארו זמן רב. לבסוף הדרבוקיסטים הסטנדרטיים הפסיקו והוא הגיע עם הדרבוקה והתחיל להכות בה ו… היה מוזר. אני לא מבין בדרבוקות.
המקום עצמו, מסעדת צנובר, מוצלח מאוד. הגענו אחרי אמצע החתונה, כך שאני לא יודע איך היה הטקס הדתי. על כל פנים, היתה אוירה כבדה של מסתורין בחתונה הזו. במיוחד בקטע שחותכים בחרב את העוגה, ואז בקבוק השמפניה יורק את הפקק ומתיז על הנוכחים כשבה בעת ניצתת מדורה של אצטרובלי אורן. והמוזיקה מתגברת. מדורות עצי האורן הן כנראה המוטיב המרכזי במקום, הקרוי צנובר. אני לא חובב גדול של חתונות, אבל זו היתה סבירה.
כנהוג בחתונות, האנשים סביבי שמחים הלילה, אבל אני מרגיש שזה מוזר איך הם חיים במדינה שהיא עדיין תחת השליטה שלי, האנשים השמחים האלה, מזמאללה.

 

מומלץ לקרוא גם על הטיול של יובל בן עמי בזמאללה

אני רוצה לצייר אותך

 

 

היא אמרה אני רוצה לצייר אותך

ואתה תכתוב עלי שיר

בעמנואל הרומי בשלוש בבוקר עולה לאט במדרגות

רונלי מציעה תה מרגיע, תערובת בת כמה סוגים

ומספרת שהתגרשה בגיל 20 ונסעה ללונדון

קנתה את המפה של הרכבת התחתית

שתלויה עכשיו במטבח

הכוס גדולה מדי והתה תפל

קריסטי בדיוק באוטובוס לסיני, עם אלפי ילדים

אחרי שלא עניתי לה קודם, כשהתקשרה

 

למי שייכים המפתח?

למי שייכים העניינים?

את הרגע שלנו אחזנו משני

צדיו כמו אלונקה

את הלפני מילאנו מלח

על האחרי התזנו פלפל

וקבלן עבודות עפר צועק

"תוציאו אותם מהמסיבה"

אצל רונלי, אני עכשיו יושב על סדין פסים

במכנסיים קצרים

עם חגורת תכלת מטונפת

הבוקר, באוטובוס, הרגשתי לפתע אושר

הבטתי אל האנשים העייפים בכל צדדיי

ועבר בי גל נעים של חום

באוטובוס של דן הנהיגו כרטיס חדש

ועדיין לא קניתי אותו

בדיזנגוף סנטר

בכניסה 2

מה הטעם לעשות דברים בקיץ:

כל העולם נכנס

לנעלי עקב תכולים

מידה 27

אירופאית

 

(מאי 09)

%d בלוגרים אהבו את זה: