על מושג המידה: בעקבות ויכוחים שונים בתוך השמאל

(פורסם לראשונה בכתב העת מעין, 2013)

אני רוצה להגיד משהו בשבח מושג המידה כשבוחנים את עולמנו: בשנים האחרונות, כנראה גם ברגעים אלה, מתקיימת תחרות, מרוץ חימוש של ממש, לאתר את המחליא בכל דבר טוב, טוב ככל שיהא, ולמצוא את המופלא בכל זוועתי. נוצר סולם הפכים: הקרבה אישית ותמיכה בזכויות אדם ודמוקרטיה, לפיכך, יצוירו כאופרטוניזם דוחה, פשיזם פר-אקסלנס, מאידך, גזענות ומיליטריזם הינם רב-תרבותיות פציפיסטית, נונקונפורמיזם הראוי למחיאת כף וחיבוק חם.

מלבד זמן מיותר, זו תוצאה של כלכלת הביקורתי: כמו השקעה הדורשת צמיחה תמידית, הביקורתי החדש לעולם יידרש להתעלות על קודמיו כדי שיבחינו בו, כדי שיהיה לו תפקיד ביקורתי כלפי משהו. כך למשל, אם פעם ביקרו את הכיבוש, הביקורתי החדש כבר יבקר את אלה שביקרו את הכיבוש וזה שאחריו יהא חייב לגבור על קודמו ולאתר משהו די רדיקלי שימחץ את קודמו ויסביר למה הוא רע מהכיבוש עצמו. הביקורתי שישאר במקום, כדי להאבק, דינו להיות צלוב. התקדמות והתפתחות תודעתית היא עניין נחוץ, אלא שפה, הבעיה הראשונית (הכיבוש, במקרה זה) טרם נפתרה כשהמרוץ נע במהירות קדימה, אל מעבר לאטמוספירה ומשם אל מחוץ לשביל החלב.

בכל טוב ישנו קורטוב של רוע. ביקורת רק יכולה להועיל, כמו אוורור מצעים. איש לא צריך להיות חסין מפניה. אני מוכן להמר שגם תמר גוז'נסקי או מרטין לותר קינג (דוגמאות בשליפה) הם בעייתיים בתחום מסוים. העולם אינו סטרילי וטוב שכך. אבל גם אם יש להם בעיה, יש להשתמש בחוש מידה, לשקול את שני הצדדים ולומר בסוף  ששניהם אנשים אמיצים שעשו דברים גדולים, אבל יש גם בעיה, צדיקים עם חפתים מלוכלכים, ולא מפלצת דו-רגלית שטנית. ולהפך: בוודאי גם לגרינג ימצא, אם נחפש היטב, צד חיובי קטן או נימוק להקלת העונש. אולי לעגו לו בשל שיפולי כרסו כמו לילדים בפרסומות על תחנות האוטובוסים. האם אדם רזה לא יוכל לבקר את גרינג ואת מעשיו, כי זה יהיה רזה לועג לשמן? אפשר להזכיר את בעיית המשקל של גרינג כשיוצרים תמונה מורכבת, אם שומרים על חוש המידה. אבל גרינג או וילם בותה (שוב, בשליפה) ישארו מפלצות עם צד זכות זעיר ולא מיעוט נרדף על ידי שמנופובים.

תמר גוז'נסקי, אוסף התצלומים הלאומי

מהבחינה הזו, המידה, הפרופורציה, חיונית בהתבוננות על העולם, לזה שרוצה לשפרו, לפחות. בטיעוני הנגד עצמם יש הרבה פעמים נקודות נכונות שראוי להתייחס אליהן, הם מעניינים ומקוריים יותר מהטיעון המשעמם נגד הרע, אבל אני מרגיש שבמצב הנוכחי לגבי חלקם מדובר בפריביליגיה של אנשים שחיים בנוח להפליג למתחמים תאורטיים ואווריריים כל כך ואחר כך גם להעצים אותם לכדי התמונה הכללית. כילד אהבתי מתמטיקה וכשקיבלנו במבחן תוצאה משונה, למשל שבסל הפירות יש מינוס שלושה נקודה ארבע תפוזים, היה צריך לחזור אחורה למצוא איפה הטעות. גם כאן כדאי לעצור ולהשקיף מהצד (באופן ביקורתי) על כל מצב הביש, הביצה של "הביקורתי" שבה נתקענו, ביקורתי שלמעשה יכול להוכיח כל דבר שגוי כנכון בכמה מהלכים פסאודו-לוגיים, המזכירים תנועת פרש בשחמט תלת מימדי, משחק ביקורת.

הפוליטיקה המסוימת הזו – המתאפיינת בהשלכה מעבר לסיפון, אל החומצה, של מושג המידה – משלב מסוים של רזולוציה ורדיקליות לא-אפשרית, הופכת לפוליטיקה א-פוליטית, למשחק סרק אקדמיסטי חסר-אחריות ונטול קשר לאנושות ולחיים, החיים הנהדרים והנוראים עצמם! בסופו של דבר, המהלך הזה לעתים מיישר קו עם הממסד בצדדיו האפלים ביותר, והופך את חיי היושבים פה למאושרים פחות. מבחינת הגדרה, ביכולתה של הפוליטיקה הזו רק להשמיד את סביבתה ולא לבנות דבר, כי עד שתקים משהו, יקום דרדק צעיר יותר שיפורר אותה גם כן. הפוליטיקה הזו היא גם לא אופוזיציה לכוחות המרכזיים שמאכלים את חיינו ועומדת מולם, אלא אופוזיציה של אופוזיציה של אופוזיציה, היא חמורה כל כך עד שלא ניתן לעמוד בה, עד שהיא קורצת להצטרף לפשעים. דרישה של ניקיון מוחלט שמותירה את הלכלוך כולו. האם המטרה היא לא לשפר את חיי היושבים פה בסוף היום, להעניק לרעב עגבנייה, לשחרר את אזיקי אסיר השווא ולהעניק יותר חופש ושוויון לאנשים, שיוכלו ללכת שמחים בשדרה, יד ביד עם אהוביהם\ותהן, ולשרוק?

הכול ראוי לביקורת. בוודאי השמאל בישראל צריך חשבון נפש קשוח, אני חושב שגם אני מנהל אותו במאמרים שאני כותב, כשמגיע, אבל באותו זמן חשוב גם להיות ביקורתיים כלפי "הביקורתי" והכלכלה מאחוריו, אם תוצאת אותה ביקורת דקדקנית בסופו של תהליך היא שהרע הינו טוב והטוב הוא דבר שמעורר את רפלקס ההקאה.