Monthly Archives: יוני 2010

'החלום הישראלי' – כך זה התחיל, כך זה נגמר

לפני שלושה שבועות יצא לאור ספרי החלום הישראלי (חרגול-עם עובד. עורך: אלי הירש), וזו הזדמנות להתייחס למקורות הכתיבה של החלק המרכזי בו, המיני-רומן החלום הישראלי.

תמונת כותר - החלום הישראלי

אני לא רוצה להסגיר יותר מדי פרטי עלילה. את הפתיח של הספר ניתן לקרוא באתר הוצאת חרגול, אבל למעשה הספר התחיל משיר, בשם 'רצית חיים רגילים?' שכתבתי לפני כמה שנים בטיול בפולין, בעיר לא מעניינת בשם ורוצלאב. בדרך כלל אני כותב בעיקר כשמשעמם לי, עניין נדיר לשמחתי. השיר מתאר בערך את טלי פאפו, הדמות הראשית. קראתי שדוד אבידן עיבד שיר שלו לסרט 'שדר מן העתיד', וזה נתן לי רעיון להסב את השיר גם למשהו אחר.

רצית חיים רגילים?

הילדה הרעה של העיתונות הישראלית כבר בת 41

מזמינה פיצה

השליח סופר את הטיפ בשקט, היא נותנת עוד ורק אז הוא הולך

בעלַה עלוב כמו אבזם של ג'יימס בונד

משחק בפלייסטיישן בחדר העבודה

היא סוגרת את הדלת

בחוץ – עץ יחיד, קודר.

צריכה לקום לקחת את הילד

מי שהיתה הילדה הרעה של העיתונות הישראלית

נכנסת למכונית.

במראה, רואה שהשפתון היה דבוק לשיניה כל היום

מעליה מוטחים שמים זהובים מטופשים

– כסף במטבעות ילדים

גולף אדומה חורקת

בין שדות ברושיים מאובקים שיהוקים של הסתיו.

מאחורה במראה, היא רואה פרסומת של חברת אפריקה ישראל

בקצה שדה גדול.

מי שקרא את העלילה, שהושפעה מאוד מהתקופה שעבדתי בגלובס, נזכר בסדנת הדיג שעובר בעלה של טלי פאפו. הסדנה הזו מאוזכרת בשיר אחר שלי, שכתבתי יום אחרי האירוע של גרילה תרבות למען מלצריות קופי טו גו. השיר פורסם במעין 3 או 4 ויפורסם באנתולוגיה של גרילה תרבות.

סדנת הדיג של בכירי המשק

שלושה מנכ"לים בכירים במסע-דיג בטבריה
לכדו את אותו הדג.
גופתו שוכבת עכשיו על
הרחוב ההולנדי בטיילת,
מחוברת לשלוש חכות:
כשלון סדנת
המנהיגות-באמצעות-ספורט.
שלושת המנכ"לים חסרי אונים,
ליד הדג המת הגדול והקר, שזימיו שבורים.
בן 14 עובר, כמעט נוגע בהם,
בגדיו – קשקשים מחזירי אור
הם חוששים שהוא יישאל שאלות,
אבל הוא רץ להתחרמן עם
החבֵרה, הזין עומד לו בבנטון.
סיבי הדיג של שלושת המנכ"לים
הסתבכו זה בזה לפקעת.
השלושה עדיין עם החכות
מקיפים את הדג המסכן.
הם כבר לא ילמדו דבר!
לא ילמדו שום דבר!

חבורת ברסלבים, שואגים משהו, מהדהדים במרחק,
אחד מהם עם נעליים תוצרת הארץ.
המנכ"ל מהביטוח
החליט לעשות משהו.
הוא ניגש לדג ומשך בחוטים בכח
כדי לשלוף את הקרסים, אבל הם תקועים חזק.
הוא הלהיט מצית והחוטים הדקים והעדינים ניצתים וניתקים בקלות.
לשניה נזהבה להבה על הדג הקרוע.
המנכ"ל הזה לוקח את הדג המת
וזורק אותו מעבר לחומת האבן, אל אפלת הכנרת
"ממילא הוא מת, למה לזרוק אותו למים?",
אומר אחד מהם,
כשהמנכ"ל הזה מנקה את ידו בגוויית חינמון שהתגלגל בטיילת.
גם אתם לא תלמדו דבר.
לא תלמדו שום דבר.

ההשראה לשם הספר הגיעה מסקר שהתפרסם בוויינט על ידי איל גונן (שבימים אלה עורך את עובדה), שמראה שהחלום של הישראלים הוא להתעורר ולא למצוא ערבים, דבר שמתבטא בסיפור של הפורץ בספר וגם בסיפור האחרון עם הערבי הנעלם. מכיוון שהספר עדיין לא צבר תאוצה, כשמחפשים בגוגל 'החלום הישראלי' מגיעים לסקר הזה. הוא גם מתקשר לחלום ישראלי אחר, בית צמוד קרקע בפרברים, חלום שהוא למעשה סיוט.

על כל פנים, יצאו עד עכשיו כמה ביקורות וראיונות בהקשר לספר:

הראיון עם מיה סלע בגלריה, הארץ

ביקורת בהארץ שכתב יורם קניוק וריגשה אותי באופן מיוחד

ביקורת של לירז אקסלרד, ווינט

ביקורת של דוד רוזנטל, וואלה תרבות

המלצה של מיכל פלד פליישר, כלכליסט

הבלוג של ליאור דיין בטקסט לא ממש נהיר, אנ.אר.ג'י

ביקורת של יונתן שם אור, מייסיי

ביקורת של עמית קלינג, נענע

ביקורת של אריק גלסנר, תרבות מעריב

המלצה באתר סימניה, העורכת

ביקורת של איתמר שאלתיאל, הסיפור האמיתי והמזעזע

(יתעדכן)

בסך הכול, אפשר להגיד שהופתעתי לטובה מכמות ההתייחסויות לספר. אני חושב שזה מאוד קשור לכך שהוא יצא בהוצאה גדולה. אני רגיל לביקורות קוטלות יותר. יצאה רק ביקורת אחת ממש שלילית, באתר תוכן הגולשים מייסיי, וגם היא מעניינת ואמוציונלית מאוד.

השקת הספר תתקיים ב17 ביולי, יום שבת, בין שש לשמונה בבר של שאפה בשוק הפשפשים, נחמן 2, יפו. זאת תהיה יותר מסיבה עם פחות נאומי הספד נמלצים הנפוצים בהשקות של ספרים. (בפייסבוק)

ניתן לרכוש את הספר באתר בסטרבות בהנחה גדולה, ולעודד את האתר האלטרנטיבי הזה שמתמקד בספרות עצמאית.

על האירוע של גרילה תרבות בשייח' ג'ראח שלא ממש נכנס לעיתונות המודפסת (מלבד ישראל פוסט!)  כתבו יפה מאוד מרמיט ואיתן קלינסקי.

המלחמה הבאה של ישראל?

מול חופי ישראל נתגלה מאגר גז טבעי שיספק אולי 70 שנה של חשמל נקי. זו תגלית מרתקת ומופלאה שהציבור עדיין לא קולט את משמעותה, וכדרך השעה בישראל, לא שמעתי כמעט דיון רציני בנידון. נראה כי הרבה יותר מילים נכתבו על כמה מפלצתי הוא אותו ילדון מרושע, שלגם 50 בקבוקי יין עישן 40 צינגלך ואכל שבע חתיכות כנאפה ואז דרס את הבן של השופט. חשוב לדעת שגילוי של משאבים טבעיים גדולים עשוי גם להרוס כלכלות של מדינות, אם לא נוהגים בו בחוכמה (הסבר למה).

עם זאת, התמלוגים שהמדינה נוטלת על הגז הזה שיהיה במרכז חיינו ב70 השנים הקרובות הם אחוז זעום ביחס למה שמדינות אחרות לוקחת. המספר הרשמי הוא 10.5 אחוז כתמלוגים ישירים, ועוד כ20 אחוז מס, מול הרבה יותר מ50 אחוז בכל מקום מתוקן ולעתים גם 70 אחוז. כלומר, המדינה (כלומר, אני ואתה ואת, הקוראת) יוצאת כאן פראיירית ומזיקה גם לדורות הבאים. היא שנים עודדה את התחום מבחינת מיסוי, אבל כשהוא מצליח, הנכסים שלה, הגז ששייך לה, נלקח לטובת כמה ברנשים. תמיד כשאנחנו מדברים על שטח זה או אחר שנותנים לפלסטינים, שטח שכולו מלא בפלסטינים ושלמעשה אף ישראלי שאני מכיר לא מגיע אליו, אומרים שישראל פרייארית, אז הנה כאן מדובר בכך שיצאנו פרייארים. לקחו לנו כסף, וגם לבנינו ולנכדינו אם יהיו. על כך, כתבו אגב עוד רבים באינטרנט.

בתגובה, אנשים שונים (שרבים מהם קשורים בעסקים לאנשי הגז. ממליץ לשים את שם החברה שלהם בגוגל או את שמם להוסיף את השם יצחק תשובה ולהבין למה הם טורחים לכתוב) טענו שלהעלאת אחוזי הזכיון כעת דומה לכך שהמדינה תיקח פתאום עוד כסף מחברות הייטק, כי הן מצליחות. זה טיעון מטעה, חברות ההיי-טק לא שואבות גז ששייך למעשה לציבור. אין כאן רצון להלאים אפילו את הגז מצד המדינה (צעד שאני תומך בו, אגב, תוך פיצוי תשובה. הגז הרי הוא משאב שלנו, כמו גם כל המינרלים בים המלח), אלא פשוט לקחת אחוזים סבירים, כמו מדינות קפיטליסטיות לגמרי אחרות, ושגם תשובה יקבל כמה מיליארדים, בגין לקיחת ומכירת משהו ששייך למדינה (כלומר שוב, לי, ולך הקוראת). למעשה, הכסף מהגז יגיע ממכירתו למדינה: מכירת משהו ששייך למדינה למדינה.

כותבים אחרים היו חצופים עד שהגדירו את העלאת התמלוגים לאחוז הסטנדרטי כגניבה. לפני שנה העלה בנק הפועלים את העמלות של עמותת מעין שאני עומד בראשה מ10 ₪ לחודש למשהו כמו 50 ₪ לחודש, פי חמש בלי להודיע. פתאום ראיתי, באיחור של חודשיים, בדפי החשבון שהתעריף עלה. פניתי אליהם וביקשתי תגובה לבלוג והם מיד חזרו בהם, בחוכמה (הכנתי על כך פוסט והתעצלתי להעלות). כלומר, הם העלו פי חמש את התמלוגים המתקבלים מעמותות בין לילה, בלי לספר להן, במה הדברים שונים? (אם אתם מנהלים עמותה, אתם מוזמנים לפנות אלי ואתן לכם את האימייל של דוברת הבנק עופרה פרויס, וכך תחסכו 500 ₪ בשנה לעמותה).

העלילה מסתבכת. הופיעו כמה ידיעות מוזרות על כך שלבנון לוטשת עין למאגר. העיתונות לעגה להן, וגם לי הן נראו קיקיוניות, כי הסתכלתי על המפה והשדות נראו מול חיפה ולא מול לבנון. אחד השרים אמר שהלבנונים פשוט רוצים כל דבר שיש לישראל. בוואלה היתה כותרת "גם נסראללה רוצה תמלוגים".

אלא שהשבוע בוויינט הופיעה בסופ"ש ידיעה שקצת שינתה את מהלך הדברים, אף שאיני מומחה לחוק בינלאומי. מוסבר בה שישראל מחשבת את שטחה הימי על פי הקו ממטולה, בעוד לבנון רואה את הגבול הימי כמתחיל בראש הנקרה. כלומר, הגז של צידון נחשב היפותטית שייך ליצחק תשובה על פי החישוב הישראלי. על פי ההגיון הבריא, לבנון כאן צודקת, מודדים גבול ימי מהים ולא מההר, ולכן חלק ממאגר הגז, אולי חלק קטן, שייך, מה לעשות, גם לאזרחים הלבנונים. ויש גם את זה.

הקידוחים עצמם נמצאים בתוך השטח הישראלי, אבל המאגר העצום בגודל 2000 קמ"ר (להשוואה, גודלה של ישראל בתחומי הקו הירוק 20700 קמ"ר) גולש בחלקו כנראה לשטח קפריסאי ולבנוני. למעשה, קידוח גז משותף והגון עלול להוות התחלה של יחסי שכנות ושיתוף עם לבנון, אלא שכאן שוב ישראל מתנהגת באופן בריוני שמעורר חשד ומנכיח את הסטריאוטיפ על הישראלי הרע (כישראלי, איני מסכים איתו. הישראלים הם אנשים טובים. הממשלות מתנהגות ברוע כלפי חוץ וכלפי פנים). שימו לב לניסוח המתנשא באתר ביזפורטל : "ככל שעובר הזמן והאזור בו שוכנת ישראל הולך ומתברר כבעל פוטנציאל גדול באמות מידה בינלאומיות, סביר כי כל זב ומצורע יבוא בדרישות". ככה מוגדרת מדינת לבנון הריבונית (פחות או יותר) שרוצה את מה שיתכן מאוד ששייך לה.

וכאן אני רוצה לקפץ לנושא אחר – האירוע של גרילה תרבות השבוע עם תושבי שייח ג'ראח שמרמיט כתב עליו באופן מוצלח מאוד. על כל פנים, במהלך האירוע רואיינתי לערוץ 1. הכתב החביב שאל אותי אם איני מרגיש רע מכך שהיו תכנים אנטי-ישראליים באירוע, כי הוא התקשה לשמוע אותם. לא הבנתי למה הוא מתכוון, כי השירה לא היתה אנטי-ישראלית, אלא נגד המתנחלים שגונבים לאנשים בתים והם נאלצים לישון ברחוב. ואני רואה את ישראל כמשהו שלא רק גונב בתים לאנשים, אלא כולל גם דברים אחרים: אנשים שהולכים לים ונעקצים ממדוזות, להקות גרועות, צפוניות, מוכרות באמ:פם, וגם אותי. אם היו מעליבים את ההולכים לים ואת המוכרות באמ:פם ואת הלהקות הגרועות, הייתי בוודאי מרגיש תחושה אנטי-ישראלית. האם הכתב התכוון להדס גלעד שקראה שיר של זלדה? ואז הוא אמר שמישהו (המשורר יובל פז) קרא שיר על המשט, ששאל מה היה קורה אילו. ובכן, השיר נסוב על כך שבמשט החיילים יכלו גם לזרוק פרחים. זה נראה לכתב כשיר אנטי-ישראלי וזיעזע אותו. אמרתי לו, שאני רואה את עצמי פרו-ישראלי הרבה יותר מביבי ושטייניץ, שלא אכפת להם שרוב הישראלים יהיו רעבים, וירויחו כולם שכר מינימום עלוב. ואני הרבה יותר פרו-ישראלי מאנשי עסקים מזהמים, כי אכפת לי מאדמת הארץ. כאן אני חוזר לנושא הפטריוטיות ולגז הטבעי.

שימו לב לניסוח התוקפני של ביזפורטל, שתומך בכך שלא נתייחס לדין הבינלאומי ובכל מחיר עלינו לחמוק מלהיקלע למשפט בבית דין בינלאומי. את ההמלצה לא ללכת על החוק הבינלאומי אלא פשוט לפעול בשטח יזם אדם בשם עו"ד משה שחל, שר האנרגיה לשעבר וכיום עורך דין של אחת הקודחות, חברת נובל אנרגי (וגם של האחים עופר, על הגל). כך מתארים בהערכה את הצלחת דוקטרינת משה שחל באתר:

בכך ישראל נמנעה בעצם מלהרחיב את המים הטריטוריאליים שלה בהתאם להגדרת "אזור כלכלי מיוחד" ובעצם הולכת לפי הכלל – החזק שולט. קרי, פיתרון משברים במישור צבאי ומדיני ולא בבית משפט בינלאומי.

אגב למי שזוכר את הויכוח על טאבה, שבה היינו משוכנעים שהיא שייכת לנו, אבל המציאות היתה שונה לגמרי. הויכוח על טאבה הרס את המומנטום של השלום עם מצרים, ובסוף גם הפסדנו את פיסת הקרקע הזעירה הזו. מה שמראה לאן מובילה החוכמולוגיה של פעולות נכלוליות בעידן המשפטני שהעולם צועד אליו.

מוזר אגב שיש ערבוב בין המדינה וחוק שהיא מנסה להעביר או לא להעביר, לבין אותו משה שחל, עורך דין פרטי, של חברה אמריקאית, במקרה הזה (אייטם המציג נספח אחר של המקרה במקומון  הנערץ של זכרון יעקב). עוזי לנדאו, איש ימין שאני דוקא מעריך בדרך כלל ושפעם ידעתי לחקות, אמר שיהיה מוכן להגן על התגלית הישראלית-אמריקאית: "לא נהסס להגן בכוח על מאגרי הגז הימיים". כלומר, לפיו, ישראל תפתח במלחמה אם לבנון תרצה להחזיר את הגנבה-כביכול. וכך, לפתע, התגלית שוב היא לא עסקו של תשובה ושל המשקיע האמריקאי, אלא עסק של כולנו, עניין פטריוטי שנלחם עליו עד טיפת דמנו האחרונה. כלומר, יש כאן הלאמה מבחינה מסויימת, אבל הפרטה מבחינה אחרת. צה"ל יהיה מוכן להילחם עם מדינה אחרת, כדי להגן על עסק פרטי, שמתקמצן על הענקת תמלוגים כנהוג בשוק כמה דקות קודם לכן. זוהי הפטריוטיות החדשה, הפוסט-פטריוטיות, שכמו סרט האנטנות הצהבהב של גלעד שליט במימון איתוראן, רשת הסופרים של רמי לוי ועוד חברה שהצטרפה יותר מאוחר, קשורה לא לאהבה למדינה אלא לאהבה לאומית לחשבון הבנק של איש עסקים (למה איתוראן ורמי לוי לא תרמו בלי לבקש קרדיט בעמוד הראשון כמה ימים רצוף?). ומי יודע, אולי המלחמה הבאה תפרוץ כדי להגן על חשבון הבנק של אדם כזה.

צריך גם להיזכר בפועלה של משפחת עופר, שיתכן וסכסכה אותנו עם הטורקים בהקשר לפרשיה בעייתית אחרת שלהם. ובקרוב, תסבך אותנו עם הכורדים והעירקים.

בינתיים, אני ממליץ לכולם להירשם לקבוצת הפייסבוק 'גם אני רוצה תמלוגים מהגז'.

roy chicky arad blog in google translation version

גרילה תרבות בשירת שייח ג'ראח – יום רביעי

ביום רביעי, ה-23 ביוני, בשעה 20:00 בשייח' ג'ראח  נפגש לאירוע מיוחד בשיתוף פעולה בין תושבי שיח ג'ראח וגרילה תרבות. אירוע של מחאה משותפת, בעדויות, בשירה ובמוסיקה. נביע בקול גדול את תמיכתנו הבלתי מסויגת בתושבי שייח' ג'ראח ומזרח ירושלים כנגד האיוולת של בתי המשפט וכוחות הביטחון, כנגד הבריונות היומיומית של הדיירים החדשים, וכנגד עוולות הכיבוש בירושלים, בעזה ובגדה והרדיפה אחר האזרחים הפלסטינים-ישראלים.

הסעות מתל-אביב יצאו ממסוף אל-על בשעה 18:00. לפרטים והרשמה, מתי: 052-2471270, או שרה: 054-6543955
(מיקום האירוע במפה)

עוד ניתוח קוסמטי קטן וכבר לא תזהו אותה – זו היתה שייח' ג'ראח, כפר פלסטיני ירושלמי, תושביו פליטים של 48 ומגדל המואזין מזדקר ליד תחנת הדלק. לפני גגות הרעפים ו-200 יחידות הדיור מבטון והחניון לנוחות מתפללי מתחם שמעון הצדיק. לפני שהיו בתיה לאפר והדמוקרטיה לשטיח ניגוב רגלים. לפני שהוכרזה קבל עם ועדה התנחלות "כבשת הרש" הקדושה לירושלים ולתפארת מדינת ישראל.

באישון לילה – השעה החביבה על החוק, הקיפו עשרות שוטרי מגב את בית משפחת אל-קורד ופינו את יושביו בכח רב אל הרחוב. בבוקר כבר הגיעו משחררי שייח' ג'ראח לארגון "נחלת שמעון ('הצדיק') אינטרנשיונל" אל ביתם החדש. אך החוק לא הגיע מוקדם, הוא הגיע, יש לומר, באיחור ניכר. החוק החזיק בידו שטר קנין מיושן, אי משם, ועל חותמות עותומניות נישאו בגאון ובדיו חדש ונוצץ חתימות שופטי המחוזי והעליון וקבעו באופן חד משמעי – אדמות 48 יושבו לבעליהם החוקי (כלומר, רק אם הוא יהודי)!

וכך בסדר מופתי, בית אחר בית נופל בשבי אי שיוויון משפטי ואזרחי. כוחות משטרה עצומים מוקצים לא רק לפינוי אמהות וילדים, אלא לדיכוי אלים של תומכים ומפגינים. המאבק בשייח' ג'ראח הפך זה מכבר לכר החבטות לא רק של כוחות הביטחון, אלא של כל גורם המבקש לקדם שנאה ופחד, להשתיק כל ביקורת ולהסית כנגד פעילי וארגוני זכויות אדם וכנגד האוכלוסיה הפלסטינית.

השלב האחרון והאלים ביותר בטיהור שייח' ג'ראח מתושביה הפלסטינים (וכינון תסבוכת מתנחלית למהדרין בטבעת חנק על ירושלים) כבר החל, אך כל עוד נמשיך במאבק – הוא לא יהיה השלב הסופי. משמרת המחאה בשייח ג'ראח' מוסיפה להתכנס שבוע אחר שבוע והיא הולכת וגדלה.

נשיר שירים ונעמוד זקופים עם תרבות שמסירה מעליה את העוול וחותרת לחזון חדש ובריא לחברה הישראלית והפלסטינית בחיים משותפים, צודקים ושווים. "אין קדושה בירושלים הכבושה" וכאן – אנו גרילה תרבות חוברים לתנועה המקסימה לשחרור שייח' ג'ארח. לליצנים נביא שירה והומור, למתופפים נתופף מהפכת שירה, למגאפון נביא עוד מגאפון פואטי ונחבר בין המאבקים מירוחם, קרית גת, לרחובות, נפיל את מגדלי אקירוב ונבנה חברה מחדש .

משתתפים:

אבנר עמית
אורי עגנון
אורן ירמיה
אליענה אלמוג
אלמוג בהר
אסנת סקובלינסקי
אריאל גלילי
בעז יניב
דניאל עוז
יהודה עתי
יהושע סימון
יובל בן עמי
יובל עיברי
יובל פז

יונית נעמן

יעל בירנבאום

יענקלה רוטבליט
מרואן מחול
מתי שמואלוף
נטלי לוין
נעמה גרשי
ערן הדס
ערן צלגוב
רועי צ'יקי ארד
רוני הירש
שי אריה מזרחי
תאמר מסאלחה
תהל פרוש

האירוע בפייסבוק

http://www.justjlm.org/

צבעי הכריות

*

הערסלים נדים

ימינה שמאלה

בלעדיי

*

מלצר נמוך

עם פנקס

ושמו מרדונה

*

דברים שלא משתנים

לב הבחורות

צבעי הכריות

*

עננים

קלידי פסנתר

שבור

*

שמחה: ים

צליל ערבוב

התה

(סיני, 2010)

היומן של הנינג מנקל, הסופר השוודי מהמשט

התחלתי לתרגם את המסמך הזה שכתב הנינג מנקל, והופיע גם בגרדיאן. מתוך עצלות, לא תרגמתי את כולו. עשיתי את הכול די בחופזה ולכן בוודאי יש כאן כמה טעויות. אני גם לא מסכים עם כל דבריו. אולי כי הם כואבים ומטלטלים כל כך, וגם אני כישראלי מעדיף לחשוב שהוא טועה או מגזים. ניכר מדבריו שהוא די עצבני. ושהיו במהלך המפגש שלו עם חיילי צה"ל גם אנשים טובים יותר. על כל פנים, ישראל עוברת עכשיו שטיפת מוח לאומנית, וכדאי לשמוע גם את הצד השני.

על כל פנים, היומן מראה שכל הפשיטה השערורייתית הזו והטיפול בעצירים אחר כך מצריכים ועדת חקירה דחופה, אף שהכותב כלל לא היה קרוב לאיזורי הקרבות באוניה ולא מביא תיאור מהאיזור שיותר דרוש חקירה. לא ביקשתי רשות לתרגם את המסמך הזה. אם יש בעיה למישהו, הוא מוזמן כמובן לפנות אלי.

היומן:

יום שלישי, 25 במאי, ניס

השעה חמש בבוקר ואני ממתין למונית שתקח אותי לשדה התעופה של ניס. זו פעם ראשונה אחרי זמן רב שאני וא' לא נתראה. חשבנו שזה יהיה לשבועיים. זה הפך להיות חמישה ימים. הספינה לעזה אמורה לצאת ואני מגיע לקפריסין כדי להצטרף אליה, כפי שסוכם.

כפי שהורו לי, אני מגביל את המזוודה שלי לעשרה קילו. למסע לעזה יש מטרה: לשבור את המצור הלא חוקי. אחרי המלחמה לפני שנה, יש ברצועה מחסור חמור במצרכי בסיס. מטרת המסע ברורה : מעשים, לא מילים. זה קל לומר שאתה תומך או מתנגד לדבר זה או אחר. אבל רק מעשה יכול להביא הוכחה שיש משהו מאחורי המילים שלך.

הפלסטינים שישראל כפתה עליהם מחסור, צריכים לדעת שאינם לבד, שהם לא נשכחו. צריך להזכיר לעולם את הקיום שלהם. ואנחנו עושים זאת עלי ידי ספינות שעמוסות במה שהם צריכים יותר מכול: תרופות, מתקני טיהור למי-שתיה, בטון.

(כאן אני מוותר על הרבה מהתרגום)

יום שני, 31 במאי, חצות, הוא כבר על האוניה

הירח עדיין ענק, על אף שמסתירים אותו העננים. הים שליו: אורות הניווט זהורים. אני עייף מאוד. אני לוגם תה, משוחח עם איש הצוות היווני שהאנגלית שלו רעועה מאוד אבל הוא מתעקש לשמוע על מה הספרים שלי. לקראת שלוש, אני שוכב לישון.

יום שני, 4:30

רק נרדמתי ואני מתעורר שוב. בחוץ, הסיפון מופז באור. לפתע עולה קול מכונת יריה. עכשיו אני מבין שישראל בחרה בדרך של עימות אלים. במים הבינלאומיים.

לקח בדיוק שעה לסירות הגומי השחורות עם חיילים נושאי מסכות להגיע אלינו ולטפס על האוניה. אנחנו מתאספים למעלה על הגשר. החיילים חסרי סבלנות ורוצים שנרד לסיפון. מישהו שהולך לאט מקבל מכת הלם שנורית לעבר היד שלו. הוא נופל. עוד אדם שלא הולך מהר מספיק, מקבל כדור גומי. אני חושב: אני רואה את זה ממש לידי. זה מציאותי לגמרי. אנשים שלא עוללו דבר מובלים כחיות, נענשים על האיטיות שלהם.

אנחנו מובלים אל הסיפון. מקום שבו נשהה 11 שעות, עד שהספינה תעגון בישראל. אנחנו כל הזמן מצולמים. כשאני משרבט כמה מילים, חייל מתקרב ושואל מה אני כותב. זו הפעם הראשונה שאני מאבד את הסבלנות, ואני אומר לו שזה לא עניינו. אני יכול רק לראות את עיניו. איני יכול לדעת מה הוא חושב. הוא מסתובב וממשיך משם.

אחת עשרה שעות, ללא תנועה, מקובצים יחד בחום. אם אתה רוצה להשתין, אתה צריך לקבל רשות. האוכל שהם נותנים לנו הוא ביסקוויטים, צנימים ותפוחים. לא מתירים לנו להכין קפה, למרות שאנחנו יכולים לעשות את זה במקום שאנחנו יושבים בו. אנחנו מקבלים החלטה משותפת: לא לבקש לבשל.

אם נבשל, הם יצלמו אותנו. זה יוצג כאילו החיילים מתייחסים אלינו בנדיבות. אנחנו ממשיכים עם הביסקוויטים והצנימים. זו השפלה שאין כמוה (בינתיים, החיילים שמחוץ למשמרת גוררים מזרונים מחוץ לתאים וישנים בגב הסיפון)

ב11 שעות האלה יש לי זמן לספירת מלאי. הותקפתי במים בינלאומיים. זה אומר שהישראלים מתנהגים כמו פיראטים, לא טובים מאלה שפועלים בחופי סומליה. ברגע שהם מתחילים להשיט את הספינה לישראל, אנחנו גם חטופים. כל הפעולה היא לא חוקית. אנחנו מנסים לדבר, לחשוב מה עומד לקרות, להבין איך הישראלים בחרו לעשות צעד כזה שישים אותם בעמדה גרועה כזו.

החיילים בוחנים אותנו. כמה מהם מתנהגים כאילו אינם מבינים אנגלית. אבל כולם מבינים. יש כמה בחורות בין החיילים. הן נראות נבוכות מכולם. הן בוודאי מהסוג שבורח לגואה ומתמכר לסמים בתום השירות הצבאי. זה קורה כל הזמן.

18.00

איזור רציפים היכנשהו בישראל, איני יודע איפה. אנחנו נלקחים לחוף ונאלצים להיחשף למטחי הביקורת של פלוגת חיילים כשצוות הוידאו הצבאי מצלם אותנו. לפתע אני חושב שזה משהו שלעולם לא אסלח עליו. ברגע זה, האנשים האלה מבחינתי הן לא הרבה יותר מחזירים ומניאקים.

אנחנו מפוצלים. לאף אחד לא נותנים לדבר. לפתע נציג ממשרד החוץ צץ לידי. אני מבין שהוא שם כדי לוודא שאני לא מטופל בנוקשות רבה מדי. אני, אחרי הכול, ידוע כסופר בישראל. תורגמתי לעברית. הוא שואל אם אני צריך משהו.

"את החופש שלי ושל כל היתר", אני אומר. הוא לא משיב. אני מבקש ממנו ללכת. הוא לוקח צעד אחורה, אבל נותר שם.

אני לא מודה בדבר, כמובן, ונאמר לי שאגורש. האיש שאומר לי את זה גם אומר לי שהוא מעריך את ספריי. זה גורם לי לוודא שספריי לא יתורגמו יותר לעברית.

חרדה ובלגן שולטים ב"מחלקת קבלה ל'מחפשי מקלט'". מדי זמן קצר מישהו מופל לקרקע, נקשר ונאזק. אני חושב שאיש לא יאמין לי כשאספר לו על כך. אך עיניים רבות ראו זאת. אנשים רבות יהיו חייבים להודות שאני אומר את האמת. רבים מאיתנו יוכלו להעיד.

מקרה אחד מספיק. מישהו לידי מסרב לתת טביעת אצבע. הוא מוכן להיות מצולם. אבל טביעת אצבע? הוא לא סבור שעשה משהו רע. הוא מתנגד. והוא מוכה על הקרקע. הם דוחפים אותו משם. אני לא יודע לאן. איזו מילה אשתמש לתיאור המקרה הזה. מתועב? לא אנושי? יש הרבה מלים לבחור מהם.

23.00

חבר הפרלמנט, הדוקטור ואני נלקחים לכלא למסורבי כניסה. שם אנחנו מפוצלים. נזרקים עלינו כמה כריכים שטעמם כשל מטליות אבק. זה לילה ארוך. אני משתמש בספרי הדרכה ככרית.

יום שלישי, 1 ביוני, אחהצ

ללא התראה, חבר הפרלמנט ואני נלקחים למטוס לופטהנזה. אנחנו אמורים להיות מגורשים. אנחנו מסרבים לנסוע עד שנדע מה קורה לס'. כשאנחנו מוודאים שהיא, גם כן, בדרכה החוצה, אנחנו עוזבים את התא.

במטוס, הדיילת נותנת לנו גרביים. הגרביים שלי נגנבו על ידי אחד מאנשי הקומנדו שתקפו את האוניה.

המיתוס של החייל הישראלי הגיבור והבלתי מנוצח נותץ. אני יכול להוסיף: מדובר בגנבים פשוטים. אני לא הייתי היחיד שנלקחו ממנו כספו, כרטיס האשראי, ביגוד, נגן אמ.פי.3, מחשב נייד; כך קרה לרבים על אותה אוניה.

בערב אני מגיע לשוודיה ומדבר עם כמה עיתונאים. ואז אני יושב מעט בחושך מחוץ לבית שבו אני חי. א' לא אומרת דבר.

2 ביוני, אחהצ

אני מאזין לקיכלי. שיר לאלה שמתו.

עדיין נותרו המון דברים לעשות. אסור לשכוח את המטרה, שהיא לעצור את הסגר האלים על עזה. זה יקרה.

רבים כל כך מחכים לזה. לנצח את האפרטהייד לוקח זמן. אבל לא נצח.

כל הזכויות שמורות להנינג מנקל

ספר חדש שלי, 'החלום הישראלי'

שלשום יצא 'החלום הישראלי', ספר חדש שעבדתי עליו תשע שנים. אחרי כארבעה ספרים, 'החלום הישראלי' הוא הראשון שלי שלא יוצא בהוצאה זעירה ומשפחתית, אלא ב'חרגול-עם עובד'. כך שאפשר לומר שאם תמיד השתנתי בבריכת הרדודים, כעת אני מרטיב אצל הגדולים.

האם התמסחרתי? איני יודע מה משמעות הוצאה גדולה ליצירה עצמה. אולי זה יביא לכך שיותר יחשפו לספרים מאשר קודם, המבקרים יאלצו אולי לכתוב ביקורות. למכירות כנתון מספרי צונן אני לא מוצא חשיבות גדולה מדי, חוץ מהרצון שלי שההוצאה תחזיר את ההשקעה, ותוציא לי ספרים בעתיד. אני תמיד מעדיף קוראת חכמה אחת שתסתכן ותגנוב את הספר מאשר אלף שמוקים שיקנו את הספר במחיר מלא כדי לשים בארון הספרים ליד ספר אחר באותו גובה. ההוצאה בוודאי לא תחשוב כמוני. אני מקווה לפחות.

הרבה אנשים אומרים לי 'בהצלחה'. זה מה שאומרים במקרה כזה, אבל אני חושב שהספר כבר הצליח בכך שהוא הודפס והגיע לדוכנים. אלי הירש, העורך, עשה פה עבודה יפה. היה מעניין לראות איך הוא עובד. עוד שלב שנהניתי ממנו הוא המחסן של עם עובד, כשלקחתי כמה עותקים הביתה. הגעתי לשם עם חברי המשורר החתיך אהרון שבתאי, והוא זכר שם אנשים שעובדים שם עשרות שנים והם זכרו אותו, מימי הספר 'אהבה'.

אני חושב שהפעם גם אנשים שלא אוהבים דברים שאני עושה בדרך כלל, מבחינת שירה, מוזיקה, אמנות, תיאטרון וכו' – יאהבו את הספר. ברוב התחומים שבהם אני עוסק אני מנסה לצאת מהתחום ולעשות דברים יוצאי דופן לטוב ולרע, שמנסים לבחון את גבולות התחום שלהם ובדרך לעתים מביכים אנשים וגורמים להם חרדה. זה הרעיון. לעומת זאת, בתחום הפרוזה אני הרבה פחות אוונגרדיסט. למעשה אני שמרן למדי, מבחינת מבנה, שפה ותנועה עלילתית – כסופר, חשוב לי מאוד שיהיה סיפור. אני אולד-סקול, מה שנקרא. אני גם לא ממש איש של דלות החומר כשמדובר בפרוזה, העברית שלי לא רק שאינה כחושה היא ממש פרוותית. כך שאפשר שאנשים שאוהבים את השירה והמוזיקה שלי, ודברים אחרים שאני עושה, יתאכזבו מהספר. ואנשים שתמיד לא הבינו מה טוב במה שאני עושה, ימצאו את עצמם בתוך הספר. אף שיכול להיות שאני מדבר שטויות. והעלילות הן עדיין לא ממש יוכי ברנדס.

את הספר אפשר יהיה להשיג בשבוע הספר בדוכני עם עובד-חרגול בעסקת השתיים במחיר אחד המפורסמת. אני אהיה שם לחתום ביום חמישי ושבת, ה10 וה12 ביוני, ולהמליץ על הספר השני שמקבלים חינם. סיכמתי עם ההוצאה שניתן יהיה בקרוב להשיג את הספרים גם בחנויות האלטרנטיביות שמוכרות את מעין.

אני מניח שבשבועות הקרובים אתעסק בבלוג הזה באופן טבעי הרבה בדברים שקשורים לספר. אני מתכנן השקות בבאר-שבע, חיפה, ירושלים ונצרת, מלבד זאת הראשית בתל אביב-יפו.

מעט על העטיפה שעיצב תמיר להב-רדלמסר. מצאתי את הדימוי באתר הנפלא פאבליק סקול: תמונה של בריכת גורדון בשנות השישים או השבעים, שנלקחה מתוך ספר על מתקני ספורט ונופש בישראל, שצילם מקס גלפז.

טקסט הכריכה האחורית של הספר:
'החלום הישראלי' לוקח את הספרות העברית לכיוון חדש – מצחיק יותר, חברתי יותר, פרוע יותר, רציני יותר. רועי "צ'יקי" ארד כותב פרוזה שמצליחה להיות אוהבת ושורטת גם יחד, לדלג באלגנטיות בין הריאליסטי והאגדי, האפל והזוהר, הפופי והפוליטי, ולהחזיר את האמון בכוחה של הספרות להציע מבט מקורי על המציאות הישראלית – מבט שאינו מתעלם מצדדיה הנלעגים והאלימים, תאבי הבצע והכוח, אך גם יודע לזהות את יופייה.

בלב הספר ניצב הרומן 'החלום הישראלי', סיפור עלייתה ונפילתה של העיתונאית חורצת הגורלות טלי פאפו, המתאר את חתירתה מהפרובינציה אל מרכז העצבים של התקשורת התל-אביבית ומשם למנוחה ונחלה אי-שם בישראל הבורגנית – פרבר איכות-חיים שבו חייה מתהפכים שוב, ומובילים אותה להסתבכות מחודשת עם כל הסכינים החדות שהחלום הישראלי יודע להסתיר ולשלוף.

לרומן מצטרפת סידרת סיפורים המשרטטת מפגשים בין דמויות תמימות-כביכול ומושחתות-לכאורה: כתב רוק צעיר ומבולבל שנקלע לסצינת מין פרוורטית עם פוליטיקאי חלקלק בבאר שבע, בן עשירים טוב לב שהולך שבי אחר אינטלקטואל פומפוזי בתל-אביב, פקיד בנק סולידי ממרכז הארץ שנופל בפח שטומן לו נדל"ניסט זעיר בטבריה, וישראלי נטול תכונות טובות שנסחף אחר קסמיה המפתיעים של חבילת תיירות זולה לברצלונה: כולם טיפוסים נהדרים ואיומים המאכלסים את הקומדיה הישראלית.

עוד לינקים:

לכבוד יציאת החלום הישראלי, התראיינתי אצל מיה סלע בגלריה הארץ. אתם מוזמנים להציץ.

דף החלום הישראלי באתר הוצאת חרגול.

תרגמתי שני שירי-ביט של פיטר אורלובסקי שנפטר השבוע – ווינט. השם ייקום דמו.

אני אמור לחתום על הספר בחמישי ובשבת הקרובים בדוכני עם עובד-חרגול. מוזמנים.

(הי, יוסי, מחקתי לך את התגובה כי היא עשתה לי מצב רוח רע. אין לי כח להשמצות בדף שלי עוד לפני שקראת)

%d בלוגרים אהבו את זה: