Monthly Archives: פברואר 2012

שיר מיוחד לרגע השירה – הספרים האדומים הקטנים

הספרים האדומים הקטנים 

.
ללא צניעות
לא היה ביזנס
בלי תמימות
לא היו פרסומות לתמצית מרק עוף בקופסה צהובה תרנגולית
הגיע הסוף לשנה
והחֶברה השליכה את המחברות
את העטים
ואת הספרים
מהמשרד שנסגר
מישהו לקח בטנדר את הספרים האדומים הקטנים
וסידר אותם על המדפים
כי התאימו לסלון.
כולנוכולנוכולנו שלדים בורסאיים
קיראו לי מהיום:
רועי צ'יקי ארד בערבון מוגבל
רצ"א קידוחים ונאמנות
בסוף כל משפט בעברית
יושב נוחי דנקנר עם נרגילה
בסופו של הביזנס הזה,
אתם תמכרו את הצדיקים בשקל תשעים ותשע
ותישארו יחפים מנעל
הידיים שחורות
הרגליים שחורות

.

לרגל רגע השירה שחל היום 17:13 ביום השירה הבינלאומי (ה29 בפברואר). כולם מוזמנים להעלות לבלוגים ולפייסבוקים שירים שלהם ושל אחרים. תודה למשורר רון דהן על היוזמה לרגע השירה. הנה וידאו שהעליתי בדיוק היום:

 

ראיון ראשון עם אנשי בלוג המהפכה האתיופית בישראל

קשה להבין את ההתעוררות החדשה בקהילה האתיופית ללא הבלוג youngethiopianstudents. המבקר בבלוג נפגש בעולם לא מוכר, שבו הלא-אתיופים מכונים פרנג'ים, גלגול אתיופי לביטוי הערבי 'פרנקים', שראשיתו בתיאור האירופים הצלבנים. הבלוג תוקף בשצף את הגזענות הישראלית נגד הצבע השחור, אבל לא עוצר שם, אלא מתעמת מול הממסד האתיופי בישראל על עמותותיו המתוקצבות. המלחמה המעניינת ביותר שלו היא מול החוקרים הישראלים שמנסים להבין את הישראלים האתיופים, כאילו היו חבורת שממיות עם מאפיינים ברורים. "אנתרופולגיה פרנג'ית", הם קוראים לגישה הזו.

הנסיונות לראיין את מי שעומדים מאחורי הבלוג המרתק הזה לקחו שנה. כותביו החליטו לא לשתף פעולה עם התקשורת, אלא לבנות תשתית רעיונית לא מתווכת למהפכה. את העיתונות הם מכנים "התקשורת החזירית". בעמוד ה'אני מאמין', מסבירים יוצרי הבלוג שאין חבר היכול לדבר בשם הקבוצה הלא היררכית. עכשיו הסכימו להתראיין לראשונה, אבל סרבו להצטלם.

הבלוג הפועל דרך המערכת החופשית וורדפרס מפברואר 2010, הוא יוזמה של שבעה אקדמאים. ראשיתו בפורום יוצאי אתיופיה בYNET . שם הכותבים הסתבכו עם החוקרים המושמצים ונאלצו לנדוד למקום אחר. הפורמט הבלוגי העצמאי הוא אידאלי מבחינתם. לא עוד קריאה על הישראלים האתיופים בתיווך עיניים פרנג'יות בהירות (כמו למשל כאן), אלא כלי תקשורת לא מצונזר, עמוס ניתוחים, לעתים מבריקים ולעתים בוטים ומעוררים חוסר נחת. אך תמיד מקוריים. לאחר שאחד החוקרים אפיין את האתיופים כ"בעלי שדה פסיכי צר המתבטא בקושי ברמת הקלט" כותבי הבלוג החזירו ואפיינו את החוקר הפרנג'י המצוי של יהודי אתיופיה כ"צאצא יהדות אשכנז בדרך כלל, בן המעמד הבינוני ומעלה, מבנה גופו רופס ולא ספורטיבי, תווי פניו עדינות".

השבוע הבלוג זכה לתהודה גדולה. מאמר נרעש יצא נגד הצלם זיו קורן, שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו תמונת עירום של אתיופית טובלת במקווה מחנה המעבר בגונדר. בגלל הסיקור התקשורתי הנרחב, הפוסט היה הנקרא בתולדות הבלוג. הצילום, שהוסר לבסוף, תואר בבלוג כאונס והמחנה בגונדר כ'מחנה ריכוז'.

YES נמצאים בקצה הרדיקלי של הארגונים האתיופים, גם בקרב התנועות החדשות והצעירות. מעין גרסה כהה של תנועת מצפן. כיום, כותבי הבלוג מונים שמונה, חמישה גברים ושלוש נשים, הנפגשים מדי פעם או מתקשרים בשיחות אינטרנט. אחד מהם הוא חנניה ונדה (39) מבאר שבע, ששינה את שמו ברוח המסורת האתיופית לאנניה וורדה אבגז, וורדה הוא שם אביו ואבגז הוא שם סבו. השם נועד לכבד אותם ואת מאבקם. ונדה מסביר שהמגמה החדשה בעדה של שינוי השם היא תוצאת הרדיקליזציה של הבלוג. יש כאלה שבוחרים להוסיף את שם האם ולא את שם האב, ברוח פמניסטית יותר. ונדה התפרנס כמדריך טיולים וכיום מסיים דוקטורט בארכיאולוגיה אנתרופולוגית – כך נחשף לכתיבה ההיסטורית על יהודי אתיופיה. "אין אנתרופולוגיה רצינית עלינו. כותבים שאנחנו שרים רגאיי ושזאת בעיה. מה עם הקיבוצניקים? זו בעיה שהם שומעים רגאיי? יש לחוקרים כל מיני תפיסות משונות על המיינד האתיופי. מה הם מבלבלים את המוח על תרבות שהם לא מכירים? הם הפכו את האתיופים לבעיה, ובנו תוכניות שהפכו אותנו למשאב כלכלי. מה שעשינו זה לשים זרקור על החוקרים עצמם".

"שינינו שיח, המצאנו שפה חדשה. בזכות הבלוג, אנשים מרגישים שיש להם גב וגאווה", קובע ונדה. "יש חוקרים שחושבים שפרנג'ים כותבים את הבלוג. הם בטוחים שאתיופים לא מסוגלים לכתוב ככה. אנחנו לא רק מבקרים את הפרנג'ים אלא גם את השכבה הדקה שמשתפת פעולה איתם, שכבת המנהיגות האתיופית שנוצרה כחיץ. אנחנו דורשים ועדת חקירה בינלאומית למצב יהדות אתיופיה".

עד שתוקם ועדת החקירה, ונדה מתמודד עם גחמות היומיום בישראל. "היום הסתובבתי בתל אביב וראיתי חנות ספרים יד שניה. אני אוהב חנויות ספרים, אז נכנסתי להציץ, קפץ עלי בחור שזוף, חשב שאני סומלי שבא לגנוב".

זעם יהודי אתיופיה גואה עם כל פרסום על אפליה והכתובת רשומה בבלוג: ההפגנות האחרונות הן רק יריות האזהרה לקראת התפרצות אדירה. "ככל שהניכור מתגבר, הסכנה לאלימות גדלה", מתריע ונדה. "בסופו של דבר המצב יוביל להתפרצות געשית. אני חושש שמה שיוביל לפעולה הוא האלימות המשטרתית. המשטרה רואה בצעיר האתיופי אויב, עוד יירו פה במישהו. לא תהיה אינתיפאדה, אלא אלימות לא מאורגנת. פשוט אנשים שישרפו דברים, כמו הבדווים. צריך לעצור את זה לפני. יש לי חבר שהוא סמח"ט בצבא, אבל גם הוא לא מנותק מהגזענות. הוא פוגש אותה דרך האחים שלו, יודע שהמשטרה מרביצה לאח שלו. מרגיש את הסטריאוטופים בתקשורת המתארת אותנו דרך הפריזמה של אלימות ורצח. למה החברים האתיופים שלי שעזבו את הארץ לארצות הברית מצליחים ופותחים חברות?".

רחל אסגדץ' טלה, בת 42, גננת לחינוך מיוחד מאשקלון ואם לשתי בנות, היא חברה אחרת בקבוצה: "מי שקורא את הבלוג לא הופתע מהתופעות שמתפרסמות היום, כל הגזענות וכל ההפגנות. הם הקדימו את המאוחר ודיברו על זה מהרגע הראשון. גם התקשורת היא בעיה. בעיתונות כותבים בהתרגשות על 'האתיופי הראשון', על 'הקצין האתיופי הראשון'. זה מחריד אותי. למה הם חושבים שאנשים ממוצא אתיופי לא יכולים להגיע להישגים האלה?"

בבלוג לא רק מתייחסים למצב היהודים האתיופים בישראל. אחד הדברים המעניינים הוא הצגת מצבה הכלכלי המשתפר של אתיופיה, או תיאור יחסי אתיופיה-מצרים מזווית יוצאת דופן. הבלוג נאבק נגד "אתוס ההצלה" של יהודי אתיופיה. הגרסה שונה לחלוטין: האתיופים לא היו אזרחים פסיביים שניצלו על ידי טוב לבן של ממשלות ישראל, אלא התאמצו לעלות בעצמם דרך סודן, לעתים נגד רצון המדינה. בבלוג נרמז כי הדריסה של פעיל העליה מסודן ביל הלפרן ב1982 היתה לא מקרית. מלקמו נחשון זלקה, 33, כותב אחר בבלוג, כופר בכך שיש איזה מאפיין שמאחד את הקילה האתיופית בת 120000 הנפשות: "מדברים על קהילה אתיופית. מה זה, ואיפה היא נמצאת. זה בלון. יש תפיסה שאנחנו גוש שאפשר להגיד עליו משהו. יוצאי אתיופיה מאוד הטרוגנים, אין קשר בין מי שנולד פה, למי שהגיע בגיל 30. בתוכניות הלימוד עדיין מציעים לדבר אל האתיופים ב'רגישות תרבותית'. התוכניות האלה מתאימות למקסימום חמישה אחוז מהאוכלוסיה. גם לא לאבא שלי שכבר 20 שנה כאן, ועבר שינוי מנטלי. הם כנראה מדמיינים אישה שעלתה לפני יומיים עם הילד על הגב שלה. פשוט קשקושים".

זלקה וונדה מדברים על אפשרות של חזרה המונית לאתיופיה. זלקה: "בהפגנה האחרונה, האחיין שלי בכיתה ב' אמר שאין לנו לאן ללכת מלבד אתיופיה. בהפגנה האחרונה ההבדל בין הבמה והשטח היה עצום. אנשים בקהל באו בתחפושת של קו קלוקס קלאן בזמן שעל הבמה דיברו הממסדונים שאנחנו עם אחד, עם ישראל. הממסד לא מייצג את הציבור". זלקה מופתע מהצלחת הבלוג: "כשפתחנו את הבלוג לא שיערנו שזה יהפוך למה שזה. לא חשבנו שזה יתפוס תאוצה כזו. אני שומע את הטקסטים שלי מאנשים שאני מדבר איתם בישיבות".

גם לזלקה סיפורים על השפלה וגזענות שהדפו אותו לפעילות הזו. הוא מספר על היום שהמתין לראיון לפני תואר שני. ואז כשיצא הסטודנט שלפניו, הפרופסור פתח את הדלת, חלף על פניו כאילו היה אויר ושאל "מי מעוניין לבוא לראיון?" . "המטרה של הבלוג היא שאנשים פשוט יתחילו לחשוב", הוא אומר.

פורסם לפני יומיים בקיצור נרחב בהארץ

כתבות מפייגלין ועד החרמון, תוכניות רדיו והאירוע שירעיד את תבל השירה ב29 בפברואר

כתבות שכתבתי בהארץ

אפשר להגיע לכתבות שלי בהארץ דרך כאן ולהירשם לאר.אס.אס. אבל בכל זאת הנה הן:

ביקור בחרמון בשעות הלחץ

מותו של יונתן יוהנס ברקו (או ברקאו) איחד בין הפליטים, לאתיופים ולפעילים החברתיים

בפריימריז בליכוד מלווה את משה פייגלין 

האייטם שלי על גדי סוקניק שקיבל חסות מאחת החברות המזהמות בארץ, כימיקלים לישראל, ושיבח אותם בתוכניתו האקולוגית. בעקבות הכתבה, התוכנית הורדה

עם מולט אררו במסע למען זכויות האתיופים מקריית מלאכי לכנסת

המחאה החברתית מתחממת עם נסיון לבנות אוהלים חדשים

שמעון פרס משכנע ילדים אתיופים שישראל אוהבת אותם

סיור בין מסיבות הסילבסטר

ולחובבי הטראש: ההופעה שלי עם ישראליות בחלל עם רוגל אלפר בינשופים:

תוכנית הרדיו העם

מדי יום שני בשבע ב'כל השלום', אני משדר עם משורר אורח אחר את 'העם', שהיא למעשה תוכנית השירה היחידה ברדיו הישראלי. אפשר להקשיב לה כאן. הנה כמה תכניות שניתן להאזין להן:

אני ותהל פרוש – תוכנית בנושא אלוקים

אני ומרחב ישורון – תוכנית שמוקדשת לרומן באימבאיב עם מוזיקה של חברת המזרחי-אולדסקול קוליפון

אני ומתי שמואלוף – השותף הראשון והמוביל

קצת אייטמים על דברים מהסביבה

שבעה שירים לרגל שבע שנים למעין – יותם שווימר – YNET. כידוע יש חרם מיום ראשון נגד האתר בגין הפיטורין של מארגני איגוד העיתונאים, אבל אפשר עד חצות לקרוא

ראיון איתי על עיר הקיט החביבה עלי -עקבה – ליידי גלובס

מתוך הספר 'הקומדיה התל-אביבית' של יובל בן עמי שמכסה לראשונה את התככים של כסית של האלף השני, הנסיך הקטן

דקת השירה

משוררות ומשוררי כל העולם – התאחדו!
לקראת יום השירה הבינלאומי אנו קוראים לאירוע פלש מוב פואטי.ביום רביעי ה – 29.2.2012, יצויין יום השירה הבינלאומי ברחבי העולם. כאן, בישראל, נציין את יום השירה על ידי אירוע אינטימי והמוני בה בעת.באותו יום, ו' באדר ה'תשעב לבריאת העולם, בשעה 17:13 בדיוק, אנו מבקשים מכל משוררת, משורר, ומכל אוהבי השירה, לקרוא שיר אחד במקום בו הם נמצאים. זה יכול לקרות במשרד, ברחוב, בהפגנה, בבית הקפה, תוך כדי נשיקה צרפתית, על חוף הים, ברדיו, באיזור החלב בסופרמרקט, בחדרכם הפרטי, בתחנת הרדיו או ברכב.

באותה דקה תהדהד השירה בכל רחבי הארץ, בעברית, בערבית, ברוסית, באמהרית, באנגלית, ביידיש, בשפת הב', ובכל שפה אחרת, ומשם, אל התבל כולה.

אנו מזמינים אתכם, משוררות, משוררים, קוראים ואוהבי שירה להשתתף במפגן האחווה הזה ולמלא את החלל שיכול להתמלא בשירה, אנו קוראים ליצור רגע פרטי שיתמזג עם קול השירה החדש בישראל ועם התבל הפואטית כולה שעוברת התעוררות אדירה.

כדי שהרגע השירי יזכר ויתועד אתן מוזמנות לצלם אותו בוידאו או בסלולר ולהעלות ליוטיוב או לשלוח אלינו לכתובת  igudpoets@gmail.com

%d בלוגרים אהבו את זה: