ארכיון חודשי: אוגוסט 2009

הקדשות – אמבר פאסט, משוררת שמתגוררת בחבל הצ'יאפאס במקסיקו

הקדשות \ אמבר פאסט
עברית: רועי ארד 
 
אני מקדישה את השיר הזה לגברים שאיתם לא שכבתי
לילדים שלא נולדו לי
לשירים שאיש לא כתב
 
אני מקדישה את השיר הזה לנשים שלא אהבו את ילדיהן
לאלו שמתים במלונות
כשאיש לא אוחז בידם
 
אני מקדישה את השיר הזה לסופרי סיסמאות הספריי
לאיש ולאשה
לגוויה המעונה חסרת השם
שאיש לא קרא בשמה
 
אני מקדישה את השיר הזה לאלה שזועקים בכאב
לנשים הכורעות ללדת
לאלה שצועקים בתחנות האוטובוס
ובקמרונות השוק
 
אני מקדישה אותו למתאבדים
ולמשוררים
שחייהם זנוחים באסופה כלשהי
לשוטף הגופות
לאשה ששוכבת עם כולם
לאלה שתמיד ישנים לבד
 
אני מקדישה את השיר הזה לסרסורים
ולסנדקים
שעושים אהבה והופכים לאבן
לאלה ששוטפים עצמם בקערית דלעת ביום שישי הטוב
והופכים לדג
לזה שרוצה להפוך לנשר
לחולמים לעוף
 
אני מקדישה את השיר הזה לאדוני רקיע הכוכבים
לתוכּי הלהבה
לנהמת הזבוב
למטר הירוק
למגן הדבש
לאחוות האחים הקטנים
למסכה המייבבת
לשבלול האפר המשונן
למגופת ארבעת הרוחות
למלקט הקליפה
לנוסך יין הטקס
 
אני מקדישה את השיר הזה לאלו שמנגנים חליל ותוף
כשהם הולכים למעיין לשטוף את הבגדים
לאישה המשכשכת במפלים
ומלחלחת שיערה במי-איריס
לאישה המטפלת בילדה בין צבאים
לאלה שתרים אחר הקשת בשלולית שמן
לחותרים הכותבים שיר במוטת הזרוע
למנפי קמח התירס בגשם
לאשה הנושאת מים בדליים
המהלכת לאורך האוטוסטראדה
 
לנערה החוזה גחליליות
לנערה עם פנס נפט בידה
לנער המזנק עם קלח תירס בוער
לרצים דרך אש בוערת
וקוברים מתיהם במטבח
שרים בעד החצץ
לאיש המזייף את מותו שלו
על ערש דווי
היורד מההרים
כדי שלא להצית עצמו בידי הכוכבים
לאלה שאוחזים את יד המוות כדי לרקד איתה
לאשה עם המוני האחיינים
שמניחה איגואנות על ראשה
לנערות המתולתלות שמוכרות שלג באיזור הטרופי
לדייגי החסילונים החוזים בכוכב שביט בעת שחר
לזה שמקפל את שרווליו ומבקש גרזן
לאשה שמוכרת טמלס של בולה של מוּמוּ של צ'יליפין
לאלה שקוצצים תירס ואוכלים אותו בשדה
לאלה שקושרים את רגל הכלב וגונבים תרנגולות
לנערות-נערים שרוצחים עבור האהבה
לאלה שמשליכים עצמם
אל קבר החבר
למשורר שלא יכול לרדת
מהגג כי הוא כל כך מאוהב
לזה שעושה כי הוא יכול
 
אני מקדישה את השיר הזה לאלה שלא מבלים
בבתי קפה או בבריכות
שלא יודעים לדבר בטלפון
שלא הולכים לבנקים
או מופיעים בטלוויזיה
שהולכים לבית ספר יסודי בלילה
ומקבלים מכתבי אהבה עמוסי שגיאות כתיב
למשוררים שמעולם לא החלו לכתוב
 
למלצרים שמחלו על כבודם
לנשים הזקנות ששוטפות בגדי אחרים
לנשים שלא מעזות לומר מה שהן חושבות
ולא מעלות את קולן
או מאושרות בלי אישור גבר
שמפילות עצמן ארצה
ובולעות את הלשון בקרב הקהל
שישנות עם הסינור עליהן
וחושבות על עבודות הבית
כשהבעל שלהן גומר מהר
לנשים המתעוררות בחשכה תחת גג דקלים
שמבשלות טורטיה בבקתות
לנשים ששרפו את שערן
והכתימו את החצאית בפחם
לאלה שמייבשות דלעות על גגות פח
ואין כסאות ברכושן
 
לגברים ששרים שיר ערש לילדיהם בצוציל
ותחת ציפורני אצבעותיהם זוהמה
לאוספי הזבל
לאלו שגוזמים את המדשאות במצ'טה
ששותלים קקטוס ואוכלים טורטיה עם מלח
לשומר הלילה שעובד גם כל היום
לאשה בנעל הפלסטיק השבורה
שמציעה מאה מיטות מדי בוקר
לקשיש חסר השיניים שמוכר מסטיקים בחוף
לאלה הרוכבים בעמידה במטעי הקקאו
לנשים עם הפנים השרופות
וצלקות בכי בחרשותן
 
אני מקדישה את השיר הזה לגבר בשלשלאות
לילדים המוכים
לילדי האלכוהוליסטים
לנשים המטפלות בתינוקות אחרים
אבל רואות את ילדיהן בכל שבוע שני
לנשים המנקות בתי ספר פרטיים
ולא יודעות לחתום את שמן
לנשים האוכלות במקלטים
לאלה שישנות ליד תנור המאפיה
לגברים שמנקים בתי שימוש
ומטאטאים רחובות בבוקר
לאלה שגדלים בארצות
בהן האמת מחוץ לחוק
שבחרו שם חדש
ונעלמו שנים בלי לראות את משפחתם
לאלו שלעולם לא ישנים באותה מיטה
וחולקים קבר משותף
 
אני מקדישה את השיר לאמא המחפשת את בנה
בחדר המתים
בין שירים ערופי-ראש
ולא יודעת איזו מהגופות שלו
ומתוך בושה אומרת להתראות לכולן
 
—-

אמבר פאסט היא משוררת שמתגוררת 30 שנה בחבל הצ'יאפאס שבמקסיקו וחלק משיריה היא כותבת בשפת הצוציל האינדיאנית. היא יוצרת את ספריה בעצמה מנייר שהיא מכינה מפסולת חקלאית. בין השאר ערכה אנתולוגיה של שירה מקומית, חלקה מסורתית, עם חומרים מעניינים מאוד.

 הספרים של פאסט מגיעים לירידי ספרים בכל העולם, אך זה ככל הנראה התרגום הראשון שלה לעברית. את 'הקדשות' קראה בפסטיבל סן פרנסיסקו בספרדית והשיר מאוד נגע בי. הוא ייצא בדפוס עם שיריה מתורגמים לשפות שונות, לכבוד פסטיבל ספרים כלשהו.

את התרגום עשיתי מהר מאוד, כשידידי נמרוד קמר הגיש תלונה על גניבת אופניים. השוטר קלט שאני טיפוס חצוף ולא הכניס אותי לתחנת דיזנגוף, אז ישבתי בחוץ ותרגמתי עד שהוא יצא. שוב תודה למשטרה.

לקוראיי הנאמנים, אני מקווה שזה בסדר שאני מפרסם תרגומים רבים, אני בתקופה עם מעט השראה לחומרים משל עצמי. מקווה שהיא תעבור במהרה.

 

שירי הבונסאי של המשורר הביטניק בוב קאופמן

שירי בונסאי \ בוב קאופמן
 
א.
נזכר בימים לפני שהכרתי את נשמתי
הייתי מסוגל להלך על מקקים ולגנוב פרחים.
 
ב.
כל אותם בעלי כוונות טובות שנתנו לי ספרים משונים,
כשמה שרציתי זו ארוחה טובה.
 
ג.
לאחרונה, מאז שהתחלתי לנסח משלים קסומים בעצמי,
שואלים אותי אנשים מה אני חושב על סין
והאם אני סבור שהסוריאליזם יתפשט עד איווה
ומה הסיכוי שהזכייה בפוליצר היתה מצילה את צ'סמן* מעונש מוות
כשעניתי שאני כותב כרגע את מכתב ההתאבדות האמריקאי הגדול,
הם רחרחו את חולצתי והמשיכו.
 
ד.
גברים שאוהבים נשים
אסור להם לעולם לשחות.
 
ה.
כל אימת שאני רואה קשיש עם מזוודת קרטון בלויה
אני משוכנע שהוא סוכן הנצח במשימה סודית כלשהי.
 
ו.
לעולם לא אבין את התקוות והתשוקות של אנשים אחרים
אלא אם הן חופפות לשלי. ואז נתקוטט.
 
ז
כן, היה זמן שלא הייתי בטוח בעצמי
אבל זה היה לפני שהייתי עצמי. בקושי הכרתי אותו
 
ח.
תרבות איש המערות נעלמה בגלל שהוא לא יכול היה לייצר
מגזין שיופץ בידי נער על אופניים.
 
 
* צ'סמן – רוצח ואנס שנידון למוות בקליפורניה ופרסם על כך ספר.

    פליטים ולהיטים – על האירוע בגינת לוינסקי

    לאחר כמה אירועים לוחמניים ומדכדכים בשבועות האחרונים, התאספה בגינת לוינסקי שבמתחם התחנה המרכזית מסיבה שמחה ונינוחה. כמה עשרות סודאנים, חלקם אף עטופים בדגלי ישראל, הודו לממשלה על ביטול "חוק גדרה חדרה" שגירש אותם מתל אביב, העיר המובטחת. הדשא עמוס בילדים חמודים ומוזיקה תזזיתית. מהצד, לא היה נראה שהאנשים והילדים השמחים האלה היו עד לא מזמן בסכנת גירוש. 
    האירוע התחיל כשויליאם אקון, עובד נקיון שהגיע מדרום סודן, פנה לליאור ווטרמן, אמן שמחזיק את המקלט בגינת לוינסקי, וביקש לארגן מסיבת תודה. בגיל עשר, אביו של ויליאם נרצח והוא נחטף לעבדות למשך שלוש שנים. כרגע הוא רוקד עם חולצה אדומה פתוחה וסקסית לידי: "אנחנו שמחים שהחוק בוטל ורצינו לבטא את זה במסיבה וגם להודות לאלה שעזרו לנו".
    – מה רע בעצם בגדרה?
    "בתל אביב יותר כיף. כולם התחבאו בזמן שהחוק פעל. חוץ מזה, הילדים נהנים בבתי הספר שלהם, ויש להם חברים. אי אפשר להעביר בתי ספר".

    המסיבה נפתחה באיחור קטן של התקליטן, כך שבהתחלה הושמעה המוזיקה מהסלולר של האנשים, דבר שלא הפריע לאנשים לרקוד. כמה אנשים לקחו את אירוע ההודיה ברצינות יתר והגיעו עם חליפות רשמיות.
    הישראלים כאן הם בעיקר אמנים פלסטיים. ווטרמן, אמן משופם ועגלגל, הפך את הסטודיו שלו למרכז תרבות מאולתר, עם חגיגת מימונה עצומה וכמה הפגנות. מדי שבוע מתנהל במקום גם שיעורי ריקוד אפריקאי לילדים. בשנת המאה לתל אביב, אלה האירועים שמציגים את הרוח האמיתית של תל אביב, כעיר חובבת זרים, שהיצירה בה מגיעה מלמטה ללמעלה. ללא זיקוקים, פרסומאים וזמרי קש, עם אייפוד שפועל באופן אקראי. הגורל היהודי רצוף בנסיונות גירוש, התעמרות והסתתרות. במקום להסתכל על העובדים הזרים כאל בעיה, כדאי להתייחס אליהם כבני אדם, חברים, ולהרויח מהם, גם אם זה מתחיל במוזיקה ובאוכל. אני הולך כבר זמן מה לקפה האריתראי בנוה שאנן, שמציע את הקפה השחור הטוב בעיר (אני כותב בו את הקטע הזה, למשל).
    תמיר רז, התקליטן, מנצח על האירוע השמח: "חבר שלי היה בפסטיבל מוזיקה אפריקאית במאלי והביא לי חומרים".
    -המוזיקה לוהטת.
    "מישהו אמר לי להחליף את המוזיקה. ובחור שני אמר לי להשאיר. יש בעיה שחלק מהאנשים לא אוהבים את המוזיקה הסודנית הערבית, ורוצים מוזיקה של הדרום".
    -יכול להיות שאתה שם מוזיקה של האויבים שלהם?
    "לאלבום קוראים 'הפסקת אש', אז היה נראה לי שזה בסדר".
    על הדשא יושבות ארבע ילדות מתוקות, אסנת (8), מרא (8) ואליזבת (8 לטענתה, אסנת טוענת "היא בת 7"), ילדה רביעית בת 4 שלא אומרת את שמה ומכה אותי במניפה, ואז צועקת "אני בת 5". הן מתווכחות בעברית על נושא לא ברור של ילדים, כנראה חשוב מאוד.
    -למה המסיבה?
    אסנת: "חוגגים שכיף. בגלל זה אמרו תעשו מסיבה".
    -למה כיף בישראל?
    "כי יש משחקים".
    אליזבת: "ישראל הכי יפה ופורחת".
    אסנת: "אני לא רוצה סודן. כי יורים שם פקפקפקפק. שם רוצים שנמות. אבל כאן רוצים רוסים בלונדינים. רואים סודנים, לוקחים לפוליס".
    -אתן אוהבות את המוזיקה הסודנית פה?
    "אוהבות רק מייקל ג'קסון ושקירה".
     
    (פורסם בידיעות אחרונות לפני שבוע. ביום שישי תתפרסם כתבה גדולה של ב"7 לילות" שבגינה הסתובבתי בכל הארץ השבוע, מנהריה ועד אילת)

     

    —-

     

    עוד הודעות:

     

    3.9 יום חמישי בערב, השקה חיפאית יהודית-ערבית של מעין 5, הספר שלי ושל הספר של נמרוד קמר בקפה מסדה. יש למקום כרמלית מיוחדת.

     

    פת\קית העלו לרשת את האוספים שלהם ובהם גם שירי "ספייס איז פאן", יצירת איטלודיסקו טראשית. אוהדי הבלוג מוזמנים לצלם קליפ ליוטיוב. מומלץ לא לשמוע את השיר יותר מפעם ליום, הוא עושה כאב ראש.

     

    הביקורת הכי טובה על ספרי רובים וכרטיסי אשראי בינתיים, מאת אביה בן דוד. ויש גם טוקבקים שמחים.

     

    המאמר שלי מעיתון האמנות "החדש והרע" על המוחלש באמנות הישראלית, בפרסום ב"מארב".

     

    אחד הוידאואים הקיצוניים ביותר ברשת: וידאו הפרידה ממשה יעלון דלף ליוטיוב. מעניינת ההשוואה בין המכה שנתן משה לסלע במקום לדבר איתו לבין מה שהוא עשה לפלסטינים בחומת מגן. הבעיה היא שאנשים מאמינים לסיפורים שמספרים על עצמם. גם בדימוי שלו על הנחשים במטכ"ל, היה ליעלון מין תפיסה מדברית כשל משה הרואה את הסנה הבוער. כך זה היום: גם פרעה הוא משה.

    האגם הגדול

    האגם
     
    שוחה לבד בתוך האגם הגדול
    שוחה על בטני באגם הגדול
    שוחה על גבי באגם הגדול
    על צדי שוחה באגם הגדול
    מדוע איש לא מצטרף אלי באגם הגדול?
    אין גדר סביב האגם הגדול
    משתכשך בתוך אגם הגדול
    צולל בתוך אגם הגדול
    הדרך לדפוק את השיטה: האגם הגדול
    הצטרפי אלי אל האגם הגדול
    הצטרף אלי אל האגם הגדול
    מדוע אני לבד באגם הגדול?
    דבר לא מונע מכם לבוא אל האגם הגדול
    למשל אתה הקורא,
    אל נא תאמר 'אני רק הקורא',
    הפשל המכנס, השלך החזיה,
    בוא עכשיו אל
    האגם הגדול!
    שחה עמוק בתוך האגם הגדול!
    שחה מהר בתוך האגם הגדול!
    שחה על גחונך בהאגם הגדול!
    שחה על העורף בהאגם הגדול!
    בוא עכשיו לכאן.
    פעם היו כאן רבים באגם הגדול
    אני היחיד שטבל באגם הגדול
    אפשר לטבוע בהאגם הגדול
    (אבל) אפשר למות מצחצוח יתר במרידול
    אז בואו בואו בואו אל האגם הגדול
    נצוף נצוף נצוף באגם הגדול
    אין כאן מים, רק קול
    נתחכּך בתוך האגם הגדול
    בשרכם יוטח בבשרי באגם הגדול
    בוא עכשיו לכאן.
    מדוע אני לבד בתוך האגם הגדול
    מדוע אני לבד בתוך האגם הגדול
    כי אני לבד בתוך האגם הגדול
    כן, אני לבד באגם הגדול.
    אני לבד לבד לבד באגם הגדול
    לפעמים עם עוד כמה חברים
    מדוע אינכם מבינים שהכי סבבי באגם הגדול
    שהכי חינמי באגם הגדול
    שזה המקום היחיד בעיירה בלי גדרות, האגם הגדול
    ולא איזה אשד הפכפך, האגם הגדול
    והוא לא ממש גדול, האגם הגדול
    אפשר לשים אותו בבגאז' של פג'ו,
                            בתא מטבעות מעור שסק
                                                             בפנקסון סגול
    האגם הגדול האגם הגדול האגם הגדול
    הצטרפו אלי עכשיו לאגם הגדול
    הצטרפתו עמי באגם הגדול
    יש מקום לכולם באגם הגדול
    יש מקום לכולן באגם הגדול
    יש מקום לקולר באגם הגדול
    האגם הגד גד גד גדול
    האגם הגדול דול דול דול    דול
    בואו אל האגם הגדול
    בואו אל האגם הגדול
    למה אתם נכנסים אל תוך האגם הגדול\\\\\\\\\\\\\\\\\\ רק
               כשאני יוצא מהמים להתייבש?
     
    (אכזיב, 08.08.09)

    —–

     

    עוד:

     

    הועלה ליוטיוב וידאו מההשקה של "רובים וכרטיסי אשראי" מעל פאפאס שבגינה עוכבתי על ידי המשטרה, בסוף הוידאו רואים את השוטרים שהגיעו להפריע. נדמה לי שלפני שתיים בצהריים בכלל. כוכב אורח: אהרון שבתאי.
     
    יונתן גל עם מאמר השער של כתב העת "מערבון" על היחס לישראלים בקולנוע הוליוודי בוואלה תרבות.

    צאלה כץ ז"ל בהשקה הקנדית של "הבי מטא" (הבי מתה) במחווה לגרסה שלי ושל ג'ונתן ריצ'מן לשיר השכונה. תוך שבועיים זה הפך למיתולוגיה.

    המניפסט האבומוניסטי

    המניפסט האבומוניסטי* \ בוב קאופמן
    עברית: רועי ארד
     
    אבומוניסטים לא מצטרפים לשום דבר מלבד לרגליהם או לידיהם, או לאלו של אחרים.

    אבומוניסטים יורקים אנטי-שירה מתוך סיבות פואטיות ומזייבים**.

    אבומוניסטים לא מסתכלים על ציורים שנעשו על ידי נשיאים ועל ידי ראשי ממשלה מובטלים.

    בזמן שהאומה בסכנה, אבומוניסטים, כאזרחים ריאליסטיים, יהיו מוכנים לשתות עצמם למוות במדינתם.

    אבומוניסטים לא יחושו סבל, לא משנה כמה זה כואב.

    אבומוניסטים לא ישתמשו במילה מרובע, אלא כאשר מדברים עם מרובע.

    אבומוניסטים יקראו עיתונים אך ורק כדי לאשר את האבומוניסטיות שלהם.

    אבומוניסטים לא ילכו עם יותר מחמישים דולר חוב בכיס.

    אבומוניסטים מאמינים שהפתרון לקלקולים שבין הכנסיות הוא שיהיה מועמד קתולי לנשיאות ומועמד פרוטסטנטי לאפיפיורות.

    אבומוניסטים לא כותבים בשביל כסף, הם כותבים את הכסף עצמו.

    אבומוניסטים מאמינים רק בחלומות של עצמם, רק לאחר שאלה התגשמו.

    ילדים אבומוניסטים חייבים להיות מגודלים עם יכולת אבומוניסטית.

    משוררים אבומוניסטים משוכנעים שהסגנון החדש, "עקבותיזם" שחרר את האמן מההגבלות המיושנות, כמו: היכולת לקרוא ולכתוב, החשק לתקשר עם אנשים, והם חייבים להיות מוכנים לקרוא את השירים שלהם במכללות לרפואת שיניים, בתי ספר לחניטה, בתים של אמהות לא נשואות, בתים של אמהות נשואות, בתי משוגעים לחולי נפש, קנטינות של הועד למען החייל, גני ילדים, ובתי כלא מקומיים. האבומוניסטים לעולם לא יתפשרו על הפילוסופיה הדחיינית שלהם.
    האבומוניסטים דוחים כל דבר מלבד אנשי שלג.
       
    1959, סיטי לייטס, סן פרנסיסקו
     
    * אבומוניסטים – שילוב של המילים 'אטום בומב', 'בוב קאופמן', תיעוב וקומוניזם.
    ** מזייבים – שילוב בין מזיינים וחושבים.

     
    בוב קאופמן, אגדת הביט, היה משורר שחור חצי קתולי ממרטיניק-חצי יהודי. הוא כתב שירת ביט אוטומטית או ספונטנית, כלומר הוא לא ממש כתב את שיריו אלא היה מהלך ברחוב וקורא אותה לעוברים ושבים. כדמות ציורית ומיתולוגית שעיטרה את בסן פרנסיסקו: הניח פלסטרים על הפנים בצורת צלבים והמהם את שיריו למכוניות הנוסעות. שירים רבים שכתב אולתרו על מוזיקת ג'ז. אשתו העתיקה את השירים, שנכנסו לבסוף לספרים וכתבי עת.
    כמו רבים מהביטניקים הפך לבודהיסט. לאחר רצח קנדי החליט לשתוק ולהעלם מהנוף, אף שכבר זכה לשם כמשורר (במיוחד כמשורר, שם זכה לשם רימבו האמריקאי, בדומה לד. א. לוי שגם אותו תרגמתי). הוא חזר לדבר, כשמלחמת וייטנם תמה, ופצח באחד משיריו הידועים, "כל הספינות שלעולם לא שטו". הוא גם ערך את כתב העת הביטניקים ביטיטיוד, יחד עם גינסברג ועוד, ויש טענה שהגה את המילה ביט. 
    בשיר פרוע ושלוק זה הוא לועג למניפסטים באשר הם, ולקבוצות ספרותיות באשר הן. אגב, מינימל קומפקט הלחינו שיר שלו. בגוגל לא נמצאה עדות שבוב קאופמן תורגם לעברית. אבל מי יודע. הוא משורר די מוכר, בניגוד לד. א. לוי. מת מנפחת ב1986 (בטוקבקים מוסבר מה זה. תודה).

    באותו עניין:
    מכתב מסן פרנסיסקו
    תרגום של פיטר אורלובסקי, ביטניק אחר
     

    התרומה שלי לדילמת ההוצאה מהארון

    בוודאי שאני נגד הוצאה מהארון, זה הופך אוטומטית אנשים מסוגי לסטרייטים. האם יש משהו מגוחך מזה? אם להוציא, להוציא את כולם!

     

    באותו עניין

    עם ההומואים, עם החרדים

     

    לא באותו עניין

    שירים יפים של דנה פרנק, וויינט

    מחר בחולון "גרילה תרבות" בהפגנת שירה ומוזיקה עם הפליטות שעדיין נצודות ברחובות העיר

    יום רביעי ה-5 באוגוסט בשעה 17:00 – שירת הפליטות. אירוע שישי של גרילה תרבות. האירוע ייערך מול מתקן משטרת ההגירה (רחוב צורף 5, חולון) – למפה. למי שרוצה ניפגש בשעה 16:00 בכרמלית וניקח אוטובוס מס' 3 לחולון לאיזור תעשייה ונרד ברחוב המלאכה ומשם נצעד למתקן הכליאה.
    בימים הקרובים תפתח יחידת עו"ז (יחידת "עובדים זרים" בעלת עוז על חלשים) של משרד הפנים במבצע גירוש המוני מהארץ של משפחות וילדים של מהגרי עבודה. אנו משוררות, משוררים, יוצרות ויוצרים החלטנו להשמיע את קולנו כנגד האימה, הסיוט, הפחד ומדיניות השינאה.

    גם ילדי הפליטים נרדפים על ידי משטרת ההגירה, נעצרים ונכלאים יחד עם משפחותיהם।הם נעקרים מאזור המרכז (נוהל חדרה-גדרה), ונשלחים למקומות בהם אינם יכולים לקבל טיפול רפואי מינימלי או צרכי קיום בסיסיים। מעצרים המוניים נערכים ברחובות תל אביב וערים אחרות מאז ה-1 ביולי. ציד האדם הזה עומד לעלות מדרגה ב-1 באוגוסט ולהפוך לרדיפה חסרת תקדים של משפחות וילדים. הזכרון ההיסטורי של גירוש יהודים מאירופה, גירוש ערבים, גירוש מהגרים ברחבי העולם, חוזר גם לכאן -כשישראל לא מוכנה לחשוב על עתידה במזרח התיכון ואפריקה והאחריות המוסרית שלה לתת מקלט בסיסי לנרדפים/ות ולחסרי/ות הישע.

    כמה מילים על הילדות – רבים מהילדות/ים שנולדו בישראל מוגדרים "לא חוקיים", כי המדינה אוסרת על מהגרי עבודה לקיים קשר זוגי או להביא ילדים לעולם – הם עברו על החוק בכך שנולדו (!) הילדים האלה הם ישראלים לכל דבר. הם נולדו בישראל, גדלו בישראל, התחנכו בישראל, שפתם היא עברית וזהו המקום היחיד שהכירו אי פעם.

    ילדי הפליטים הם חסרי מעמד וחסרי זכויות כי המדינה מתכחשת לכך שהוריהם הם פליטים, ואינה מוכנה להעניק מקלט מדיני לאנשים שנמלטו בעור שיניהם מרצח עם ומרדיפה. מדובר בפחות מאלפיים ילדים בסך הכל, מהם כאלף ילדים של מהגרי עבודה, וכ-700 ילדי פליטים.

    האירוע בשיתוף עם אלישבע מליקובסקי, מארגון "אסף" המסייע לפליטים ולמבקשי מקלט, רועי וגנר וחגי מטר. ארגונים שונים מוזמנים לתת את חסותם. בינתיים נותני החסות, מלבד "גרילה תרבות", הם כתבי העת "מעין", "מערבון", "בסטתרבות", "דקה", הוצאת "בימת קדם" – "הכיוון מזרח" ו"אתגר". זה יהיה אירוע מעניין מאוד, כי המשוררת יודית שחר אצרה וארגנה אותו איתנו.

    אתם/ן מוזמנים/ות לראות בטקסט זה הזמנה אישית להצטרף לאירוע.

    תוכלו לבשר על בואכן והשתתפותכן או לשאול שאלות באימייל שלנוculturegrill@gmail.com

    יש לנו מגאפון! וקיבלנו אישור משטרתי להפגין!

    • האירוע בפייסבוק – לחצו כאן

      משתתפים/ות:
      · מואיז בן הראש
      · אהרון שבתאי
      · מאיה בז'ראנו
      · רוני סומק
      · יודית שחר
      · נוית בראל
      · מתי שמואלוף
      · רועי ארד
      · יעל ברדה
      · גליה אבן חן
      · איתן קלינסקי
      · משה יצחקי
      · אסנת סקובלינסקי
      · רוני הירש
      · יובל בן עמי
      · אלמוג בהר
      · יערה שחורי
      · יהושע סימון

    • ניר נאדר
    • ינאי ישראלי
    • טל ניצן
    • יוסף עוזר
    • שי אריה מזרחי
    • גיורא פישר
    • ענת לוין
    • סיגל בן יאיר

    (רשימה מתעדכנת)

    מוסיקה: יובל בן עמי, גל זיו, יובל פז, שחר כהן ואורחות נוספות

    מנחה: יהושע סימון

    תודה,
    יודית, מתי, אלישבע, יהונתן וצ'יקי

    אירועים קודמים של גרילה תרבות:

    • שירת המלצריות – בתמיכה במלצריות קופי טו גו במאבקן מול הנהלת שטראוס
    • שירת פולגת – בתמיכה בפועלות הטקסטיל של פולגת קריית גת אחרי סגירת המפעל
    • שירת המדע – בתמיכה בעובדי גן המדע במכון וייצמן, רחובות
    • שירה באקירוב – מול בית שר הבטחון אהוד ברק בזמן מלחמת עזה
    • שירת האוניברסיטה הסגורה – מול ביתה של נשיאת האוניברסיטה הפתוחה בכפר סבא.
    • שירת בנות הפליטות

    אישה עם בית על הראש / מאיה בז'רנו

    יש לי רטייה/ רטיית פלדה קשוחה שמכסה/
    יש לי אף פצוע בתפקיד עין פקוחה/
    ועין יש לי כסירת מפרש קטנה/
    צופה אל תוך ביתי/ ביתי בתוך ראשי/
    חולש כערימת קש וגבבה/

    במשקל רבבה./ מסמרים ונעצים, ברגים וקפיצים/
    אני פליטה.

    דבָר שקֵט / טל ניצן

    אֵין דָּבָר שָׁקֵט יוֹתֵר
    מֵהַמַּכּוֹת הַנִּחָתוֹת עַל אֲחֵרִים,
    אֵין אִיּוּם קָטָן יוֹתֵר
    עַל מְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ הַשְּׂבֵעָה.
    הַתְּבוּסָה בְּעֵינֵיהֶם אִלֶּמֶת,
    זְרוֹעוֹתֵיהֶם
    נִשְׁמָטוֹת בְּשֶׁקֶט.

    אֵיזוֹ דְּמָמָה נְעִימָה.

    מִלְּבַד צְלִיל דַּקִּיק נוֹקֵב,
    טוֹרֵד בְּעִקָּר בַּבֹּקֶר
    אַךְ נִתַּן לְעִמְעוּם בְּקַלּוּת
    בָּאִוְשָׁה הַמַּרְגִּיעָה שֶׁל דַּפֵּי הָעִתּוֹן.

    בְּטֶרֶם יֵעָרְמוּ עֲלֵיהֶם חֳרָבוֹת
    כְּבָר יִקָּבְרוּ תַּחַת מוּסָף הַבִּדּוּר
    כּוֹס הַקָפֶה הַמְלֵאָה לְמֶחֱצָה
    הַדֶּלֶת הַנִּטְרֶקֶת

    בְּבֵיתֵנוּ
    הָעוֹמֵד עַל תִּלוֹ.

    מהגר / מואיז בן הראש 
    הוּא בֵּן
    שְׁתֵּם עֶשְׂרֵה
    בִּנְמַל תְּעוּפָה
    עוֹמֵד לְיַד אִמּוֹ
    חוֹשֵׁשׁ
    שָׂמֵחַ

    עֲדַיִן לֹא יוֹדֵעַ
    שֶׁכֹּל שֶׁיַּעֲשֶׂה מֵעַכְשָׁו
    וְהָלְאָה
    יִהְיֶה
    טָעוּת।
    כרוז מס. 1 לתלמידי כתות כתות יא / אהרון שבתאי

    אני לא אשרוף חנות
    החבר של בתי לא ירסק חלונות ראוה
    אבל אתם
    אתם
    אתם
    תלמידי כיתות יא
    עוד תעלו בלהבות את הסנטר
    ואז
    האוליגרכיה שמקרצפת בצעירים את המדרכות
    ששוטפת להם את המוח
    ששולחת אותם להרוג ולההרג
    שתולה אותם להתייבש כסחבה במרפסת העוני
    תשתין בפחד מתחת לכורסה
    ובידיים מיוזעות תוציא את הפנקס
    ותכתוב לכם את הצ'ק הגדול
    הצ'ק הגדול
    ותקבלו בחזרה את הביצים
    אני רואה את היום בעיניי
    מבר כוכבא עד לקינג ג'ורג'
    מפצפצים חנות חנות בנק בנק
    הסנטר נדלק כמדורת חג
    מאפר הכסף הנשרף בכספות
    הכבוד לעבודה ההיגיון החברתי השמחה הגאוה
    ואה הא הא הא הא
    בא סוף לעוני קץ לשפל
    המנון ילדי העובדים הזרים / רוני סומק
    אֲנַחְנוּ יְלָדִים עִם שְׂעַר צֶמֶר פְּלָדָה,
    הָרֵי גַּעַשׁ בִּשְׁמוּרַת הָעַיִן
    וְלָשׁוֹן הַנִּזְהֶרֶת מִלְּגַלְגֵּל סְלָעִים קָשִׁים
    מֵהַשָּׂפָה שֶׁל הַתּוֹרָה.
    אֲנַחְנוּ, שֶׁגָּדַלְנוּ בֵּין כִּתְמֵי הַמֶּלֶט שֶׁעַל חֻלְצַת אַבָּא
    לְבֵין סְמַרְטוּטֵי סְפּוֹנְגָ'ה שֶׁל אִמָּא, שֶׁנִּקְּתָה לָכֶם
    אֶת חַדְרֵי הַבַּיִת וְלָנוּ אֶת
    חַדְרֵי הַלֵּב,
    לֹא נִשְׁכַּח אַף פַּעַם אֵיךְ בַּשִּׁיר שֶׁל בְּיָאלִיק, שֶׁלִּמַּדְתֶּם
    אוֹתָנוּ בַּגַּן, בָּכָה פֶּרַח שֶׁנֶּעֱקַר מֵהַגִּנָּה,
    וְאֵיךְ צִיַּרְנוּ לִכְבוֹדוֹ מִמְחָטוֹת
    שֶׁמָּחוּ מִגִּבְעוֹלוֹ אֶת טַל הַבֹּקֶר.
    אָז, לֹא יָדַעְנוּ שֶׁאֵלֶּה יִהְיוּ
    הַמִּמְחָטוֹת שֶׁלָּנוּ.

    שיר ליחידת עוז / יעל ברדה
    המדרכות מהבילות
    המזגנים מטפטפים על האספלט
    בקצב מהיר
    בדרום העיר
    כמו פעימות הלב
    של האמהות שלא יודעות
    אם מסוכן לצאת לעבוד
    אם כמו קודם
    ילד סביב צווארך
    הוא סגולה המונעת את גירושך
    האם מסוכן לצאת לעבוד
    אם באמת התחיל הסיוט הזה שנקרא
    יחידת עוזו
    עוד לפני שהתחילו עם הגירושים
    עם המצודים
    החיים היו קשים
    תמיד ככה פה
    עם הביורוקרטיה
    תמיד אומרים שיהיה בסדר
    ולא מבינים שהיה בסדר
    ולא ממש שמנו לב
    הכל עניין ארגוני
    מיזוג משרדים, איכון מאגרים
    גנטים, ביומטרים
    ניהול תקציבים
    קרקס ממשלי גדול ומדהים
    של גזע ומסמכים
    ניירות, צ'קלקות, סמכויות
    משרד הפנים במזגנים
    כאילו בחוץ בחום
    אין תושבים
    קִדמה \ קרלה בדיליו קורונאדו (תרגם רועי צ'יקי ארד)
    נוסעת באוטובוס
    מאריזונה
    לניו מקסיקולידי,
    כמה מהגרים שלושה מקסיקנים
    שניים מאקוודור אחד פרואני
    אני שומעת אותם מהכסא
    הם מדברים על
    עבודה מבוקר עד לילה
    מראשון ועד ראשון
    ימי חג, שעות נוספות
    במרחק, מטרטרת רכבת משא
    מאות קרונות עמוסי סחורה
    אחד המהגרים נרדם
    לידו גבר לבן
    מצביע לעבר הקרונות בגאווה"זו הכלכלה שלנו," הוא אומר
    "הרכבת הזו היא סמל לקדמה"
    המשפט מהדהד אצלי בראש
    הוא לא יודע שהכלכלה
    נוסעת באוטובוס
    שהדיוקן הכי אנושי של הקדמה
    נמצא בפַנים המותשות, הצחיחות
    של הבחור הישן לצידו

    קרלה בדיליו, משוררת, רקדנית וקולנוענית מקיטו, אקוודור, ילידת 1985. עובדת בימים אלה על סרט שעוסק בחיימה ריוורה, זמר-משורר רחוב אנרכיסט מאקוודור. תודה למואיז בן הרוש על העזרה בתרגום. 

    דרורים סינים / יודית שחר
    בשישי, לפני צפירת השבת
    במציבת הברון דה רוטשילד
    בואכה שוק פתח תקווה,
    יד נעלמה מפזרת
    להקת דרורים סינים על מדשאה
    מצייצים מקוצצי מקור,
    אפורי נוצה, חבולי כנפיים
    דרורים דרורים פעורי מקור
    מלוכסני עיניים,
    מארצות המחסור באתם, ולאָיִן?
    עכשיו סתיו, רוח באה ממערב
    הם מתקבצים מתחת לדקל דולף,
    רוח קרה באה ממערב מרטיבה לקט ושכחה
    כרוב ובצל שלוקטו בפאתי שוק,
    רוח רעה באה ממערב במשאית גדולה
    וקבלן אדם שאוסף ופורק אותם בכלובים לשבת
    דרורים דרורים פעורי מקור
    מלוכסני עיניים,
    מארצות המחסור באתם, ולאין?

    הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוכיכם / מתי שמואלוף 
    ס
    לקו את החיידק
    הזר, זה ייגמר רע, הכדורים הלבנים בדם
    לא ידברו איתו, למרות
    שהוא מעולם לא רצה להיות
    וירוס במערכת, הוא חלם בשירתו
    להיות דווקא חלק
    מהגוף החולה.

    שנתיים לפני הרעש / אלמוג בהר
    "או שהעוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה"
    סעדיה מרציאנו (1950-2007), פנתר שחור ולוחם צדק

    השיר הזה נכתב שנתיים לפני הרעש
    כשעוד אנחנו יושבים בְּבתים, רק לעיתים
    נדירות יוצאים להפגנות, בדרך כלל לא
    חוסמים כבישים, לא נלקחים למאסר, לא
    משבשים את החיים לאף אחד. לנו
    כבר לא יצעק טדי קולק: "פושטקים
    רדו מהדשא", עלינו לא תאמר גולדה:
    "הם לא נחמדים", אלינו כבר אף
    אחד לא ידבר. בעוד ארבע שנים
    בערך, כשכבר נהיה שנתיים אחרי הרעש,
    לא נזכור למה המשכנו לשבת בְּבתים,
    למה לא אמרנו משהו נורא, למה
    לא צעקנו, לא ניסינו למחות בטרם,
    בטרם הרעש. דווקא קל לאהוב עכשיו,
    שנתיים לפני, קל לחייך לַחיים, קל
    אפילו להבטיח שאולי בכל זאת ניפגש
    אחרי שהכל יגמר, שנתיים או יותר
    אחרי הרעש.

    מדריך בעל כובע בוקר / ינאי ישראלי

    בכל אותו הזמן יימשך הסיור המודרך ברחובות העיר הלבנה.
    צל השקמה יתקצר, כשמדריך בעל כובע בוקר
    יפליג בתנועות יד
    אל אורח חייו הצנוע של המלך אלברט,
    או אל הרומן המפורסם שהתחולל
    בסמטה אלמונית זו או פלונית אחרת.
    מה לו למדריך בעל כובע בוקר
    ולפקחי האדם, ציידי האדם, סוחרי האדם,
    המזינים בכל אותו הזמן את תעשיית האדם
    המשגשגת ברחובות העיר הלבנה?
    וגם אם יתפרץ מישהו ויקשה,
    אז מהו בעצם הבאוהאוס וכו',
    לא תפקע סבלנותו של מדריך בעל כובע בוקר,
    והוא ישוב ויתאר את מאפייניו הא-סימטרים
    של הסגנון הבינלאומי, ובמיוחד
    את ההבדלים בינו ובין הסגנון האקלקטי.

    עיזבון / יערה שחורי
    כְּלָבִים נוֹבְחִים מִבַּעַד דְּלָתוֹת סְגוּרוֹת
    וּמַנְעוּלִים מְשַׁקְשְׁקִים בְּרִיחִים בְּדִירָה אַחֶרֶת
    לֹא עַל עֵץ הַבְּרוֹשׁ הַגָּדֵל בְּלֵב הַבַּיִת
    כְּשֶׁמַּדְרֵגוֹת אוֹר מְטַפְּסוֹת וְנוֹפְלוֹת
    וְהָרִצְפָּה נִסְדֶּקֶת לְבוֹר
    יְכֹלְתְּ לַחֲשֹׁב אֶת כָּל אֵלֶּה וְלֹא חָשַׁבְתְּ
    אָסוֹן קוֹרֶה בְּמָקוֹם אַחֵר
    כָּאן אֶצְבַּע בְּאֶצְבַּע פּוֹקֶקֶת, עָקֵב פּוֹגֵעַ עָקֵב
    וְסוּפַת הַטּוֹרְנָדוֹ סוֹבֶבֶת סָבִיב לַבְּרוֹשׁ הַזֶּהָבִי
    מְסוֹבֶבֶת בְּכַחַשׁ דְּבוֹרִים
    רק כֶּלֶב נוֹבֵחַ בְּשָׁאוֹן שֶׁל זֶה שֶׁהִשְׁאִירוּ אוֹתוֹ
    וְשׁוּב הִשְׁאִירוּ
    והרי בֶּאֱמֶת הִשְׁארת אוֹתו
    השארת
    וכאילו נסתלקת
    דברי הימים/ נוית בראל
    הַנִּסְיוֹנוֹת גְּדוֹלִים. קַל לְטַלְטֵל אֲנָשִׁים
    מֵאֶרֶץ זוֹ לְאֶרֶץ אֲחֶרֶת. החַיִּים אִלְּמִים.
    אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ רַק אֵשׁ טוֹבָה וּרְחוּמָה,
    לְפָרֵשׁ אֶת הָאֲדָמָה הַיְּבֵשָׁה כְּפִי שֶׁנִּרְצֶה.
    הַקַּרְנַיִם נִשְׂרָפוֹת בַּסּוֹף. קֹדֶם נִשְׂרָפוֹת
    הַיָּדַיִם. אֵין הֶבְדֵּל גָּדוֹל בֵּין הַנַּעֲשֶׂה
    שֶׁאֵין לְהָשִׁיבוֹ לְבֵין מַה שֶׁעָתִיד לְהֵעָשׂוֹת.
    תְּפִלָּה נוֹפֶלֶת מִן הַפֶּה. הַלָּשׁוֹן
    נֶאֱחֶזֶת בִּסְבַךְ הַקָּלוֹן.

    עוף מכאן / יואן מקקול (גירסה עברית: יובל בן עמי)
    נולדתי בחצות היום החם
    בשכונת פחונים ליד אתר בניה.
    מנוף ענק הרעיד את מיטתי
    אמר הפקח: תבוא איתי
    כדאי שתיוולד במקום אחר.

    עוף מכאן, לך מכאן, עוף מכאן, לך מכאן,
    קום, לך, זוז.

    נולדתי בחלקת הסברסים
    בעפר החרוש בסימני צמיגים.
    לקחו ממני את המעדר
    ונתנו לאסיאתי זול יותר
    אמרו לי: תיוולד במקום אחר.

    עוף מכאן, לך מכאן, עוף מכאן, לך מכאן
    קום, לך, זוז.

    נולדתי בחדר בצורת ביצה
    הניבט אל רחוב לוינסקי הקסום.
    אמר בעל בית מבושם כמהין:
    עוד תפגע במחיר המקרקעין
    תלך תיוולד במקום אחר.

    עוף מכאן, לך מכאן, עוף מכאן, לך מכאן
    קום, לך, זוז.

    פתיחה של ארבע אצבעות שחורות
    וראשי הקטן נשטף אור יקרות.
    את טבורי קשרה המדינה
    וזרקה אותי ישר לזינזאנה
    תלך תיוולד במקום אחר.

    עוף מכאן, לך מכאן, עוף מכאן, לך מכאן,
    קום, לך, זוז।
    אירוע שירה / רוני הירש 

    טאטאו את עצמכן בבקשה
    מגבולות תל אביב.
    יש לנו יותר מדי מילים מבקשות עבודה
    מילים שמוכנות לעבוד ממש
    בזול, ביום או בלילה.
    וניסינו הכל – קיצורים, ראשי
    תיבות, בירוקרטיה מסובכת, קורסים של הכשרה זריזה.
    אבל גם הפצה המונית בכרוזים מתוך הליקופטרים
    לא עצרה את השטף,
    איגוד המתרגמים בלם כל ניסיון להסדר.
    בבקשה,
    התפנו לכן בשקט.
    אין לנו מקום
    למילים נרדפות.

    ברוך / גליה אבן-חן 

    ברוך אוסף את הצלחת, הספל, הכל
    אחרי שסיימתי לאכול
    לתוך מיכל כחול.
    ברוך מפנה כלים בארומה,
    יש לפנות את הכלים בחופזה
    כדי שיהיה מקום לסועד הבא.
    בארומה להספיק צריכים
    כמה שיותר סועדים.
    קפה רווחי, קפה שהולך
    גם את כלי הפלסטיק ברוך מועך.
    שמונה עשר וחצי שקלים שכר מינימום
    לשלם לברוך זה סכום עצום.
    יש לשלם לו פחות, למוגבל
    כי ברוך הוא מטורלל !

    *** / אסנת סקובלינסקי 

    בין חדרה לגדרה נולדתי על מגש פורמייקה זול
    לא ביקשתי דבר
    מעולם לא חשבתי לבקש
    אני נעלם בין גבולות דמיוניים
    נופל בין אלף-בית לאפריקה

    אין מקום בו תרגיש שלווה
    כשלא אהיה בו
    אין מקום חוץ מ
    באוטובוס הריפוד כחול, שאריות טיפקס
    גרפיקה לא מתוחכמת
    או
    מטוס מרעישת, דיילות מאופרות בכבדות

    אין יבשה שניתק
    ה מורידי החוק
    החוק- חקוק על חזנו
    דופק חזק מליבנו
    בוכנות שרירות

    האדמה קפה בוץ
    העור יתרגל
    הפה יסתגל

    הזרות מורשת

    מורגשת
    בכם

    בלי קשר לפיגוע מאמש, שיר של פיטר אורלובסקי

    שיר רשאון\ פיטר אורלובסקי
     
    קשת עולַה, נשפכת דרך החלון שלי, אני מחושמל
    שירים יוצאים מחַזי, זעקותיי כולם פסקו, מסתורין מילא את האוויר
    מחפש את הנאליים שלי מתחת למיטה
    אישה שמנה צבעונית הופכת לאמי
    אין לי שיניים תותבות עדיין. עשרה ילדים יושבים על הברך שלי פתאום
    ביום אחד צמח לי זקן
    בעיניים עצומות שטיטי בקבוק שלם של יין
    ציירתי על דף והרגשתי בן שנתיים שוב. אני רוצה שכולם ידברו איתי
    ריקנתי את הזבל על השולחן
    הזמנתי אלפי בקבוקים לחדר שלי, אני קורא להם חיפושיות יוני
    אני משתמש במכונת הכתיבה ככרית
    כפית הופכת למזלג מול עיניי
    בטלנים נותנים לי את כל כספם
    לשארית חיי כל מה שאני צריך זה ראי
    את חמשת השנים הרשאונות שלי העברתי בתוך קדרות עוף ללא מספיק בייקון
    אמא שלי הראתה בלילה את פני המכשפה שלה וסיפרה אגדות על זקנים כחולים
    החלומות הוציאו אותי תכף מהמיטה
    נחלם כי זינקתי מקנה רובה כדי להילחם בכדור
    פגשתי את קפקא והוא קפץ מבניין כדי לברוח ממני
    הגוף שלי הפך לסוכר, נשפך לתה מצאתי את מהות החיים
    כל מה שאני צריך זה דיו כדי להפוך לגבר שחור
    הלכתי ברחוב מחפש עיניים שיחבקו את פניי
    שרתי במעליות מאמין שאגיע לגן עדן
    יצאתי בקומה 86, הילכתי במסדרון מחפש ישבנים טריים.
    היציאות שלי הפכו במיטה לדולר כסף
    אני מביט בחלון ולא רואה אף אחד, אני יורד ברחוב, מביט אל-על מהחלון ולא רואה אף אחד
    אז שוחחתי עם ברז השריפה, שואל "יש לכם דמעות גדולות משלי?"
    אף אחד בסביבה, אני משתין בכל מקום
    קרני גבריאל שלי, קרני גבריאל שלי: חשוף את הדיצה, חגיגת עליזותי
     
    24.11.57

     

    פיטר אורלובסקי הוא משורר, מוזיקאי, חקלאי ודוגמן, ידוע בעיקר כבן זוגו של אלן גינסברג במשך כמה עשורים עד מותו. על פי ויקיפדיה, עדיין חי, בן 76. לא להיבהל, המילים שנראות כשגויות בשיר הן חלק מהשפה המדוסלקטת והמוקפצת של אורלובסקי שמוגדר כמי שכותב באמריקאית, לא באנגלית.

    תכננתי לפרסם אמש את השיר, אבל המערכת של רשימות קרסה. ועכשיו זה רלבנטי יותר. אם כי מעניין אם המפגינים הרבים שמחו על טבח הילדים המסכנים שנרצחו באחד-העם ואלה שהחליפו את התמונות בפייסבוק לדגלי הקשת, התעניינו ברצח די דומה לא רחוק משם, גם בתל אביב, של נהג המונית תייסיר קראקי. הרוצח שלו פשוט רצה לשחוט ערבי. הוא לקח אותו מירושלים, העלה אותו לדירתו ושיסף אותו 24 פעמים. מקרה דומה ומתוכנן.

    כמה הוא קיבל בכלא על זה? כלום. זה הרי ערבי. מקמבנים כמה חוות דעת שאתה לא שפוי, אתה מאושפז קצת באברבנל על הדשא, מחלים ואז משוחרר. בוא נגיד, שאף אחד לא סימן את המסיתים לרצח קראקי. ציפי לבני לא ממש התערבה בעניין, או הגיעה להפגין. וגדעון סער לא פירסם בוקסה. אף שטוב כמובן שהם עשו את זה פה. ההתגייסות הכללית של כולם לטובת ההומואים, רק מראה שמצבם טוב מול מגזרים אחרים שמותר לרצוח בישראל. ואגב, חשוב בימים אלה גם להדגיש שאסור לתקוף את כל הציבור החרדי בגלל הרצח המגעיל הזה. כמו שלא כל התיירים מצרפת הם רוצחים בגלל שיסוף נהג המונית המסכן (ופה בכלל לא ברור שחרדי הוא זה שהשיג מסיכת סקי ורצח). המסקנה של הרצח היא שאסור לפגוע באנשים בגלל אמונתם המינית או הדתית, בניגוד להסתות שאני רואה בבלוגים ה"שמאלנים" נגד אחיי החרדים.  

     

    עוד תרגומי ביט ופוסט-ביט שלי

    פיטר אורלובסקי וגינסברג כותבים לצ'פלין – שועי רז

    לא לשכוח את שירת בנות הפליטות ביום רביעי ליד תא המעצר בחולון – עדיין חוטפים אנשים ברחוב אל תוך המכלאות, אפילו מיד אחרי ההפגנה. צ'יקי נגד ציקי ונגד צ'יקו.