Monthly Archives: מרץ 2010

אוקטובר \ אוגוסט קליינזאהלר \\\ ההצגה "קדימה" במוצ"ש בשפד"ן

אוקטובר \ אוגוסט קליינזאהלר
מאנגלית: רועי ארד

מדחס משאית הזבל כותש
את 24 כרכי אנציקלופדיה בריטניקה
מהדורת 1945, כולל האינדקס והאטלס
לצד קליפות תפוחי עץ, מצעי מיטה, מאפרות
ושארית ביגוניה שכמשה

גשום, השחר עוד לא עלה. הגדרונים דחו
את הכינוס על שיח הלענה
והרהורי אקראי על דירות החוף של מליבו

הרחק מכאן, נישאות על צוקים

צופות אל האוקיינוס

ופה ושם, אחרי סופה נוראה
האדמה נשמטת, קצת

אחרי-כן הבית עצמו נסחף
וקורס אל הסלעים. הקצף מלחך את

שולחנות-הצד, הקישוטים, והשעונים

וסוחף אותם אל אל הים.
כל שבת הם מעירים אותי לפני הזריחה
אורות בוזקים, גברים צועקים, הגניחה ההידראולית
של המדחס הטוחן:
מגירות, ספרי שנה, קעריות סוכר

כל כך אתגעגע אליהם. אל
שאון מטוסי הנוסעים
מנמיכים טוס אל ניוארק בגשם,
לפני השחר, הנחיתות הראשונות של היום
עמוסות מבקרים הלומים מפרנקפורט, בחריין

לא נותר דבר לקחת –
מנורות, כסא, קפיץ-מיטה ומזרון
שושנים אחרונות עוד מלבלבות בחצר
לא אוכל לומר לך איזה סוג הן, ורודות ולבנות.
הגדולה ביניהן בגובה שני מטר, שני מטר עשרים.

אז כך יהיה עד האביב
כך יהיה עד האביב.

*השיר נכתב על ידי המשורר אוגוסט קליינזאהלר בעקבות מכירת אחוזת הילדות שלו בניו ג'רזי. השיר התפרסם בתוך המחזור 'חיסול בפלסיידס' בלונדון ריוויו אוף בוקס לפני חודש.


תיאטרון מעין
 מציג:

קדימה! – מחזה על הון ולבנון

ההצגה הקומית-מוזיקלית קדימה! מתפלשת בחצרות האחוריות של מלחמת לבנון השניה ונעה בדילוגים בין מקסיקו, לבנון וישראל, בין קצינים ישראלים שמאמנים מחתרות סרק בג'ונגלים, יצרני נשק ציניים, מכשפות, חייל חטוף שניצל ממוות, שביתות שמרגוסקות על ידי ספינרים, חיילי חיזבאללה ששואפים להשתמט, רקדניות בטן מתות, ואוכלי ביצים. מחזה הקריאה קדימה! מתחיל כפריק שואו, הופך למחזמר ומסתיימת כגרוטסקה – כמו מלחמת לבנון השניה.
"הצגה גאונית וחשובה"
הדס רשף, ערב רב

משתתפים: יובל שגב, משה פרסטר, זבולון מושיאשווילי, יובל בן עמי, נמרוד קמר, אורן לביא, אריאלה ברנס, חזי שוחט, שינה ריינולדס, ארי ליבסקר, שחר רוזנצוויג, ברום בן שטרית, א.ב דן. כותב ובמאי: רועי ארד. עוזרות במאי: יעל בירנבאום ויוסי רייך. מוזיקה מקורית: יובל בן עמי. אביזרים: מאירה מרום. משורר אורח: ערן הדס, הנעה: אלה איתן, מיכל וגמן, תצלום: דפנה טלמון.
מוצ"ש, 27.3.2010, 19.30, אודיטוריום מרכז המבקרים של איגודן בשפד"ן ראשון לציון.
הסעה מאורגנת לבאי התערוכה תצא בשעה 18:30 מדרום תל אביב, בית איגודן, רח' הקונגרס 6
הכניסה וההסעה הלוך ושוב חופשיות.
ההצגה מופקת על ידי "תיאטרון מעין", תיאטרון עצמאי הקשור לכתב העת מעין ומתארחת בתערוכה "גאולה דרך הביבים" (אוצרת יפה: גליה יהב). כך שאפשר יהיה לראות את התערוכה ואת ההצגה.

 


דף הפיסבוק
 של ההצגה

תמונות מההצגה הקודמת בברזילי

מאמר בבלוג באנגלית על ההצגה

 

—-
לינקים אחרים:

מאמר מעניין של חיים ברעם על דימונה (גם מתקשר למחזה שלי למי שראה)
מעבר ליחצנות התערוכה, ראיון עקרוני עם גליה יהב בגלריה, אלי ערמון אזולאי

דובי אכפת לי על האש – להקה מעולה מניו יורק

השמרן – הבלוג האלגנטי ביותר שאתם לא מכירים – יוני רז פורטוגלי

טקסט קצת שונה על ליצמן שנשחט השבוע – אודי מנור

מאמר ביובלוג על הלח"י והדרך שבה ראו את הנאצים

תמונות מההצגה בשפד"ן – טיווייט נוין

עשור לתקרית פינג פונג באירוויזיון – הזווית האישית שלי

בעקבות המאמר על פינגפונג, התפרסמו בפייסבוק ופה בבלוג תגובות של אנשים שסיפרו איפה היו כשפינגפונג הופיעו באירוויזיון.

התוצאות היו מרגשות מאוד, אתם מוזמנים להוסיף גם את הסיפורים שלכם, בטוקבק.

במשך עשר השנים שחלפו מאז ההופעה שלנו באירוויזיון, לא כל כך התעסקתי עם מה שקרה שם. הנחתי את כל העניין על מדף צידי לטובת אינספור עיסוקים. אני חושב שאני היוצר שנכנס להכי הרבה תחומים שהוא לא מבין בהם, מלבד פריס הילטון. יתכן שלא נגעתי בפרשה כי פחדתי להיות מזוהה לנצח בתור "ההוא מהאירוויזיון", כמו שבוודאי ארגיש אם אראה לפתע בדיזנגוף סנטר את טל סונדק החביב (ההוא מהשנה אחרינו באירוויזיון).
אבל זה בכל זאת היה אירוע משמעותי בחיי. בשיא המתקפה נגדנו, התפרסם סקר דעת קהל. האופציות שהוצגו היו, האם אתה מתעב את פינג פונג או לא אכפת לך מהלהקה. מזמיני הסקר לא העלו בדמיונם שיש אנשים אי-שם שתומכים בלהקה או מחבבים את שמייח. תוצאת הסקר אגב היתה שמעל 70 אחוז תיעבו אותנו. כך שהיו זמנים שבהם הנחתי ראש על הכרית הפרחונית כשאני יודע ש70 אחוז מהאנשים סביבי שונאים אותי, והשאר אדישים.  גם לפני שבוע נעשה סקר דומה בוויינט, ו"שמייח" נבחר כשיר השנוא ביותר בימי האירוויזיון הישראלי. ושוב, השיר כלל לא הוצע להיבחר ברשימת השירים האהובים.
זעם הציבור נגדנו, בעיקר על כך שהופענו עם דגלי סוריה, היה כר פורה לפוליטיקאים זוטרים שרצו לתקוע סכין באויבי העם החדשים ולהשיג חשיפה קלה. המקרים קצת התקהו בראשי בינתיים, אבל בגוגל הם מככבים. ועידת החינוך של הכנסת התכנסה כדי להכריז שפינג פונג היא "ביזיון ובושה למדינת ישראל ולתרבות הישראלית". הישיבה התקיימה כמעט תוך כדי הקריסה של רצועת הבטחון. בכל זאת, טרחו נבחרי ציבור רבים להגיע כדי לדון לישיבה מיוחדת על השיר "שמייח", בפרוטוקול שנראה כאילו כתב קישון. יורי שטרן אמר שגם ברוסיה לא ראה דבר נורא כל כך. אורי פורת, מנכ"ל רשות השידור דאז, קרא לנו, "להקת נוכלים שהוליכה אותנו שולל במעשה הונאה". וגיל סמסונוב, איש הרשות מטעם הליכוד, איים יום אחרי התחרות: "מדובר בלהקה שהשתגעה. נתבע אותם על 100 אלף דולר". בעיתונות מוזכר ללא שמו מהנדס חשמל שהגיש תלונה פלילית במשטרת עפולה נגד הלהקה בגין הנפת דגלי אויב. לצערי, אף אחד לא בירר עימי את התלונה, אם היתה.
מי שקורא את עיתונות האביב הלוהט הזה יגלה אינסוף טקסטים שמאירים אותנו כביזיון. גם שנים אחר כך, 'פינג פונג' הפכה למילה שמסמנת תל אביבים עוכרי ישראל וחוכמולוגים שמנסים להשתלט על המדינה – משהו שמעלה ריר אצל כמה אנשים כאילו היה פנטזיה אנטישמית.
למזלי, יש לי עור פיל ואופטימיות בסיסית, בכל זאת, החוויה של להיות אדם ששנוא על ידי מדינה שלמה שמלאה באנשים שאתה אוהב, היא לא כיפית. גם אם נעלבתי לפעמים, העדפתי לנהוג באדישות צוהלת, ובסופו של דבר השתכנעתי ושכחתי. לעגתי לביקורת, אבל בפרספקטיבה, אני מניח שנפגעתי קצת. אני טיפוס שכשיורקים עליו, הוא חושב שזה טוב לחקלאות, אבל בכל זאת – מה לעשות – אתה נשאר עם הריר של מישהו על הפנים שלך, אז לפחות כדאי שתתנגב. זה מה שאני הולך לעשות בכתבה הזו, גם אם הריר יבש כבר.

המחיר

היה מחיר לקמפיין השנאה. ספגתי יריקה כשהלכתי להופעה בירושלים של ה'פט שופ בויז'. המשכתי לרקוד כמובן, כי שילמתי כרטיס. לא הרבה אחר כך, קיבלתי מכה חזקה בדיוק מתחת לבית שלי, שהפילה אותי לרצפה, כשהגברתן המכה ממשיך הלאה. אולי המכה היה סתם פסיכי, מי יודע, שמרביץ לאנשים ברחוב, או שהסיבה ל היתה קשורה, איני יודע. לא זכרתי איך נראה אותו גברבר, ולמרות שהכאב שכך אחרי כמה דקות, במשך כמה חודשים קדימה הייתי מדמיין אותו מדי פעם ברחוב בלילה, וקצת נלחץ. גם גיאגיא הותקף בסכין בסופר.
לא מדובר רק ביוזמות מקומיות. הגשתי פינה בתוכנית המוזיקה "תוצרת הארץ" בערוץ 1 ופוטרתי ממנה, אף שאיני זוכר בדיוק את הפרטים. גיא הועף ממשרתו כעורך "גם בישראל", תוכנית תרבות שהגיש אי אז גל אוחובסקי בערוץ 1. נתנו במיוחד לשומרים בכניסה את השם שלו, כדי שהקרימינל לא ינסה להיכנס בהיחבא חס וחלילה ולערוך בסתר את התוכנית.
זו היתה רוח התקופה. אותו מהנדס חשמל מהצפון שתבע אותנו ייצג רבים וטובים. היו כמובן גילויי תמיכה, חברות וחשיבה עצמאית פה ושם. מנהלת חטיבת הביניים `רבין` במזכרת בתיה אסרה על התלמידים להעלות במופע הסיום את "שמייח". הילדים, בתגובה, סירבו התלמידים להגיע למופע הסיום והעלו את השיר מחוץ לגדר. הגענו כדי להזדהות איתם.
מכשפה שמשליכים לנהר, אם היא צפה, סימן שהיא מכשפה, ואם היא טובעת, זה כבר לא יעזור לה שהיא לא מכשפה. וכך, כשאתה אויב הציבור, אתה גם לא יכול להגיב. כל מה שתגיד יהא מראש חשוד, הרי אתה אויב הציבור, ולכן אתה ודאי שקרן ומניפולטור.
התקשורת הציגה אותנו כמסוכנים, רמאים ועוכרי ישראל. גם המעטים שעדיין אהבו אותנו, עשו זאת מהסיבות הלא נכונות, כי קראו שאנחנו אנשים מסוכנים ומשוגעים שרוצים להשמיד את הכול. מי שמכיר אותי, יידע שהאמת היא שאין רחוק מזה, המין האנושי זה המין החביב עלי, וקידום התרבות הישראלית – משירה, עד אמנות, קולנוע ומוזיקה – זה דבר שנתתי לו כמה וכמה שנים מחיי.
מה שהציל אותנו זה חוש ההומור והעובדה שעשינו בסך הכול משהו שאנחנו מאמינים בו. בגדול, אם מציגים את הנתונים היבשים – מכות, פיטורים, השפלה פומבית, שנאה ציבורית – הדבר נראה כחמור מאוד, אבל יש גם צד משעשע בכך שאתה אויב הציבור. הרי בינך ובין עצמך אתה יודע שאינך אויב של אף ציבור. גם אילו הייתי מתעקש ושואף ממש להיות אויב לציבור, אני לא חושב שמסגרת של להקת פופ-דאנס היא הדרך שהייתי בוחר. איני אמא תרזה, אבל אם גרמתי נזק בחיי פה ושם, עשיתי את זה כעיתונאי למשל, שבתחילת דרכו היה תוקפני.
מי היינו? בסך הכול להקה מצחיקה, מוצלחת או לא, שהתמודדה בתחרות טפשית וגוועת. השבוע רץ לאותה תחרות הראל סקעת, בארבעה שירים שונים, שבסופן ניצח שיר בשם 'מילים'. איני מצליח להיזכר מי נבחר שנה קודם ומה קרה לו. גם אם סקעת ינצח באירוויזיון, שיהיה לו בהצלחה, לא ברור למה זה כל כך מהותי לחייהם של שבעה מיליון אזרחים שמנסים לסגור את החודש. אוקראינה לא מזמן ניצחה בתחרות, האם זה העיד כי מדובר בעם מוצלח ושהלאום שהגיע למקום 19, למשל, מוכשר וטוב פחות?
על רקע התחרות המשונה, המתוקה הזו, שאני אישית חיבבתי, המאמרים נגד פינג פונג היו ממש מטורפים והעידו על פסיכוזת המונים. עיתונאי רציני רימז על קשר בינינו למכחישי שואה אנטישמים בצרפת. אחר כתב ידיעה חדשותית על כך שרצינו לרקוד ביום הזכרון. כל אלה כמובן דברים לא נכונים, האם יש צורך לכתוב זאת?
אבל מהרגע שאתה עוכר ישראל, הכול נכון לגביך. אתה צריך להרכין את ראשך ולהמתין, עד שמישהו אחר ייכנס להגדרה ויעזבו אותך. ואם אתה בצד – עדיף גם שתשתוק, כדי שהכתם לא יידבק גם בך.
מדוע ואיך הפכו ארבעה צעירים נחמדים וחיוביים ששרו על אופטימיות וירקות למפלצות נוראיות שמדינה שלמה צריכה להזדעזע מהן בארוחות השישי? ובכן, היו נגדנו שתי האשמות: האחת, שעלינו עם דגלי ישראל וסוריה לבמת האירוויזיון. והשניה, שהצלחנו לסיים במקום ה22 מתוך 24.
לגבי ההפסד בתחרות, תחושתי היא שבבלגיה וצרפת, שתי המדינות במקום ה23 וה24, לא הפכו את המבצעים לאויבי הציבור. אני גם מניח שועידת החינוך בצרפת לא טרחה להתכנס במיוחד כדי להגיד בשמה של התרבות הצרפתית שוולטר וסרז' גינזבורג מביטים מהקבר בזעזוע על חוסר ההצלחה באירוויזיון. באופן אישי, אני גם לא חושב שזו בעיה להיות אחרון בתחרות. הרי בסוף כל תחרות עם דירוג, מישהו צריך להיות אחרון.
בוודאי שהדירוג, או אפילו איכות השיר, לא היה לבדו זה שהפך אותנו לשנואים כל כך. בעשרים השנים האחרונות, ארבעה רצים שונים לאירוויזיון השיגו תוצאה יותר חלשה מאיתנו. דמויות כמו הקצינה גלית בל, למשל, לא הפכה לסמל למשהו, אלא פשוט התפוגגה ובגוגל אי אפשר לגלות מה קרה לה מאז. וכולנו משוגעים על שרהל'ה שרון שזכתה במקום האחרון, קורה שנכשלים.
למה מפחיד אותנו כל כך שיידעו באירופה שיש כאן אנשים שמעוניינים בשלום? לא הנפנו דגלי חמאס, אלא של מדינה שחולקת איתנו גבול שקט. שלום עם סוריה זה משהו שאפילו הרמטכ"ל הנוכחי דוחף אליו, לדברי העיתונות.
אחת האשמות החצופות ביותר נגדינו היתה שעלינו בהונאה עם דגלי סוריה וישראל. והרי בקליפ הרשמי שלנו ששודר בערוץ חודש לפני התחרות אנחנו מנופפים בלי הרף בדגלים. ולא רק זה, כל הפרומואים שהערוץ עצמו שידר בכל השבוע לפני התחרות כללו אותנו עם דגלים ומלפפונים. ובכל זאת, עיתונאים רבים אכלו את הלוקש ופרסמו שערוץ 1 יתבע אותנו על דבר הנוכלות. ועל כך אומר: ממש.
אומרים גם שלא ייצגנו את כל ישראל, אבל אי אפשר לייצג את כל ישראל. ובמה דוד ד'אור, למשל, ישראלי ממני? והרי אני אוכל יותר פיתות ממנו. הוא כמובן כשרוני ווירטואוז, אך באיזה דרך שירו שאיני זוכר או קולו הפלצטי מייצג אותי?
ויש המשתגעים כי תחבנו פוליטיקה לתחרות של אמנות טהורה כמו האירוויזיון. לטעמי, שורה כמו "כאן בניתי את ביתי במו ידיי", היא תעמולה פוליטית פנטסטית לא פחות מ"יש לי היום חבר חדש בדמשק". ואמירת "הפרחים לצה"ל" פוליטית לא פחות משאגות ה"פיס" של גיא. אמנות היא תמיד עניין חברתי-פוליטי. יצירה שהיא רק יפה וחסרה איזשהו מימד ביקורתי, אין לה ערך. ועל מה היה השיר שלנו בסך הכול? על כך שאנחנו צריכים לחיות כאן בישראל לא בפחד מהסביבה שלנו, אלא באהבה איתה ובשמחה.
באביב 2000, עמדנו לצאת מלבנון והיתה תחושה שישראל הופכת לנורמלית. ובכל זאת, כולם הזדעזעו כחולי כלבת מהנפת דגלי סוריה וישראל יחדיו. אולי זה באמת הקדים את ניפוץ האשליה, שתתפוגג כמה חודשים אחר כך. אבל גם במבט לאחור, הנפת הדגלים נראית כמשהו כל כך רך, לא מזיק ואפילו ילדותי. הייתי אז הרבה יותר מתון מבחינה פוליטית וחברתית מאשר אני היום.
ובכל זאת, באווירה הציבורית של אז, באפקט העדר שנוצר נגדנו על ידי מדינה שלמה וכלל התקשורת, אם הייתי אומר שעלינו עם דגלים בשביל השלום היו אומרים שזו עוד תרמית של חבורת הג'וקרים המסוממים הזו. אז שתקנו, עד שהשנאה תשקע.
המדהים הוא שרוב פוליטיקאי הזוטא שהציגו אותנו כנוכלים והסיתו נגדנו היו אוכלי חינם שבשניה ירימו יד לפתיחת מלחמה מיותרת או להורדת קצבאות לקשישים, אם היא תביא אותם למשוך עוד קדנציה. ואנחנו, שלא הרגנו איש, שלא פיטרנו אדם, ושמכל הבלגאן והמאמץ לא הרווחנו קרונה שוודית אחת, יצאנו האנשים הרעים בסיפור.
בסרט המוקומונטרי "זהירות מצלמה" (שלי, של שאול בצר ושל ארז הימן) שעוסק בבמאי המתיחות הראשון מקס טונה שרייבר, שלא היה ולא נברא, אני שיחקתי את דמותו הצעירה. הוספתי לתסריט פרט חצי ביוגרפי: טונה נוסע בכדור פורח למצרים להביא שלום, אבל נוחת בסעודיה ויוצר תקרית דיפלומטית.

הלהקה

נחזור אחורה ואספר לכם מהי פינג פונג, שבעיתונות הוצגה כלהקת בדיחה שהוקמה בשביל התחרות. במהלך שנות התשעים, לאחר שהגעתי מבאר שבע לתל אביב, הייתי חבר בלהקת פאנק בשם "קנאק\פופ", היו לנו שירים חמודים, אבל העסק נתקע. במקביל, התחלתי להיות חבר של עיתונאי נאה בשם גיא אסיף וניסינו לעבוד על פרויקט פופ אופטימי שיהיה קרוב למוזיקת הטראנס וההאוס שהיתה אז בשיאה, כתגובת נגד למוזיקת הדכאון הפריכה ששלטה ברדיו.
כתבנו להיטי דאנס-פופ כמו "יש לי אהוב בגבעתי", "בורגראנץ'" ו"נערת הכרך" והיינו בטוחים שנהיה הצלחה מטורפת ושעלינו על הנוסחא לאהבת הקהל. והרי מה בסך הכול אדם רוצה, שיאהבו אותו קצת.
ישבתי בבית באחד הערבים עם חברתי אז, אמנית בשם ליטל, והלחנתי שיר. הקלטתי אותו במהירות לטייפ, כדי שלא אשכח. הכול לקח כעשר דקות. היא ביקשה שלא אנגן אותו יותר, כי לא יכלה לסבול. השמעתי את הקלטת בהתלהבות למפיק של פינגפונג, דביר וולק (יחד עם הפקת קולות של עובד אפרת), הוא המהם ואמר בזעזוע 'שכח מזה, אם השיר הזה באלבום, אני בחוץ'. ידעתי שיש לי ביד להיט.
בחנו המון זמרות כדי להתקבל ללהקה. ניסינו לעבוד עם כמה, ולא הסתדרנו. ואז שוב עשינו אודישנים. רוב המועמדות נשמעו כזמרות להקה צבאית. אנחנו רצינו משהו שיהיה מצד אחד פופי ומתוק, מצד שני חיפשנו חשיבה עצמאית ועומק, כי אנחנו חושבים שפופ קליל זה עניין רציני.
וכך, אחרי אינסוף אודישנים ולאחר שהטרדנו חצי עיר כדי שתמליץ על חברות שיודעות לשיר ופנינו לכל סוכנויות השחקנים והדוגמניות בשטח, נסגרנו על יפעת גלעדי, להלן פיג'ויה, שהיתה אקסית שלי, ועל שותפתי לדירה, אהל עדן, שהגיעה זה עתה לעיר. עם הזמרות, התחלנו להקליט אלבום. רונן בן טל מאולפני די.בי אהב את החומרים. והשקיע בשעות רבות של הקלטות של סקיצות לאלבום העתידי, 'בין מוסר לאופנה'. חברות התקליטים סימפטו, אבל לא רצו להשקיע בהרכבי פופ באותן שנים. ההקלטות הרבות הפכו את האלבום לעסק יקר. יותר זול ומצליח לקחת מישהו עם גיטרה אקוסטית ושירים על מישהי שעזבה אותו. אף שברוב המקרים, היא עזבה אותו בצדק.
היינו בדרך ללא מוצא. גיאגיא הציע לשלוח בשביל הצחוק שיר לקדם אירוויזיון. אני מאוד אוהב את תחרויות הקדם, את התספורות והמנחים, ומיד תמכתי. אבל היה צריך שיר של שלוש דקות וכל השירים שלנו היו ארוכים או לא כשירים לאירוויזיון, מלבד אותו שיר שלא היה ברור אם ייכנס לאלבום.
בינואר 2000 אני מחליט להקשיב לעצה. אסיה ידידתי הסבירה שמומלץ לקנות נייר טואלט איכותי, כי מי שדואג לישבנו, דואגים לו. אני חוזר הביתה עם הגלילים, ושומע הודעה במזכירה האלקטרונית שהשיר ששלחנו לפני כמה חודשים, התקבל לאירוויזיון. אני המום לגמרי.
מהיום הראשון, התקשורת רטנה על בחירת השיר. הכעסים נראו לי בהתחלה כשערוריות חיוביות. כי אירוויזיון בלי סקנדלים וללא הכותרת הנצחית 'אירו-ביזיון' בעיתונים הוא שעמום. עיקר הזעם בהתחלה נסוב על כך שגל אוחובסקי, אחד השופטים בועדה, מקורב באופן הדוק ללהקה. מה שנכון. הטענה של אוחובסקי היתה שזו מדינה קטנה ושהוא הודיע על ההיכרות. בוא נאמר שזה לא סיפק את האחיות יוספי, שהגיעו למקום השני.
אנחנו כבר היינו שקועים בשיפור השיר. נטלנו סי-פארט משיר אחר, שעסק בכלל בפועלים זרים, עם השורה, "ויש לי עכשיו חבר חדש מרומניה". בחדשות, דיברו אאז על השלום עם סוריה, דבר שנסך בנו תקווה. אני זוכר גליון של עיתון עם דגלי ישראל וסוריה שריגש אותי מאוד. אז הפכנו את השורה ל"ויש לי עכשיו חבר חדש מדמשק". זה לטעמי, מבחינה מוזיקלית, החלק היפה בשיר וזה שנותן הכי הרבה כבוד למסורת האירוויזיון. ובכל זאת, אולי הייתי צריך להשאיר את הרומני המסכן בשיר.

התחרות

הבחירה שלנו היתה מפתיעה. כמעט אף פעם לא נבחר מישהו מהשדה האלטרנטיבי לתחרות הצ'יזית הזו שתמיד ניסתה לסמן מהו המרכז, מרכז כל כך מרכזי שהוא למעשה לא קיים במציאות: אין לך אנשים במציאות שהם ממש אורנה ומשה דץ. ולכן התקשורת התעניינה בנו. עיתונים ותחנות טלויזיה ורדיו, חיכו משום מה לדברינו. במצב כזה, אפשר לעשות שני דברים. לשחק את המשחק האירוויזיוני, להמהם קלישאות בחיוך מתקתק, או לנסות לנצל את המדיה לטובת הנעת רעיונות רדיקליים, ברוח הסקס פיסטולס ששרו "אני משתמש באנ.אמ.אי\ אני משתמש באנרכי", כלומר רואה את היחסים עם התקשורת כחלק מהיצירה.
בחרנו לא להיות מלוקקים כפי שמצפים מלהקות אירוויזיון, אלא לומר – כה רדיקלי – מה שאנחנו חושבים. למשל, סירבנו להצטלם עם חולים שמנוצלים כדי לקדם את סלבריטיותם של אנשים. ניסינו לפעול בגישה פאנקית ולהציג את הערכים ההומניסטים שאנחנו מאמינים בהם, בתוך תחרות האירוויזיון המשודרת למאות מיליוני צופים. היינו בטוחים שיהיו מי שיעריכו את התעוזה והרעננות בלקחת את התחרות הכי מיושנת ופומפוזית, גם אם מקסימה, ולהפוך אותה לשדה פעילות מתוחכמת וערכית יותר, בלי לפחד ובלי לדפוק חשבון. טעינו, בדיעבד: אנשים מעריכים אנשים שלא דופקים חשבון רק כשהם בארץ אחרת או מתים. העיתונאים פה פירשו את הגישה שלנו כהתנשאות ונעלבו, הציבור חשד, חובבי האירוויזיון התחלחלו, גם אנשים מתוחכמים יותרשחשבנו שיבינו את העניין עיקמו את אפם, והפכנו למשהו שהוא בין בדיחה צבעונית מדי לאסון לאומי.
בניגוד למה שנראה מהארץ, התחרות בשטוקהולם היתה כיף. למזלי, אמא שלי היתה איתנו בשבדיה ולא חזתה במפלי השנאה. בחרנו לא לקרוא עיתונות ישראלית כדי לא להתעצבן, והיינו באופוריה. בשטוקהולם היינו דווקא גדולים. עיתונאים חרוצים חיכו לנו בירידה למטוס, עם מלפפוני-ענק, כמחווה לשורה האלמותית "אני רוצה מלפ
פון" (בצהובון שבדי כלשהו נקראנו 'סנסציית הסקס מתל אביב', ובעקבות זאת שאול יהלום השיג שורה בעיתון כשדרש להוריד את סצינות העירום מהקליפ וטען ש"זה יציג את עם ישראל כעם בהמי"). היינו השראה לשיר משותף ומרגש שעשו נציגי קפריסין ותורכיה, שתי אומות עם דם עכור. פגשנו אנשים ממלטה. כמה הזדמנויות יש לאדם לפגוש אנשים ממלטה? כל מיני עיתונאי מוזיקה גרמנים התחילו איתי. לא גיליתי להם שאני סטרייט, כדי לשמור על סיקור חיובי. הייתי מוכן לתת את הכול עבור תהילת המולדת.
באירופה דווקא חיבבו את זה שישראלים שואפים לשלום. לא היתה כמעט ביקורת בסיקור הבינלאומי הרב. אם הייתם קוראים על להקה רוסית, שבזמן המלחמה הקרה, קוראת לידידות ושלום עם אמריקה, או להפך, האם הייתם זועמים על חבריה?
בגלל ששבדיה מדינה משמימה מבחינת חדשות, נמצאנו מדי יום בשערי הצהובונים הפופולאריים, מתחרים באייטמים מתחום חיות הכיס והשדיים המלאכותיים. מסיבות העיתונאים יצרו עניין רב, והגענו אליהן חבושים כובעי טמבל עם הכיתוב 'עם ישראל חי', מדברים בכובד ראש תוך כדי ריקוד. ככה נראית תהילה.
אחד הדברים הנחמדים היה מסע שלום עצמאי שערכנו למרכז תרבות סורי בפאתי שטוקהולם. לא פנינו לשגרירות הסורית, כי איננו חובבי משטר הבעת', אלא רצינו להציג משהו אנושי. וכך, צעדנו עם פרחים ועיתונאים למרכז התרבות. המקום היה ריק למדי. מספר ילדים חמודים יצאו בדיוק מחוג ג'ודו לבושים חלוקי קרטה, והיו מופתעים לראות את האנשים המוזרים עם כובעי הטמבל והמצלמות. העמדנו את האורגנית על מזרני ההאבקות הצבעוניים, והתחלנו לשיר את "שמייח" בעברית ובערבית, "או הו סבבה". לבסוף החלו בקהל להתלחש: התגלה שלא מדובר כלל במרכז תרבות סורי, אלא במרכז תרבות של העדה האשורית. המילים 'סיריה' ו'אסיריה', הלא היא אשור, דומות מאוד. על כל פנים, לא הצטערנו על מסע השלום השגוי: זו הפכה לתרומה שלנו לקשר בין העם בישראל לבין העדה האשורית. מאז ומעולם היתה לי חיבה לשפות המזרח הקדום.
האנ.אמ.אי, העיתון החשוב בעולם (אז) למוזיקה אלטרנטיבית, בחר בנו כמועמדים שלו, ולעג לכך שאנגליה האימפריה המוזיקלית שולחת זמרות בארים מזדקנות ולא להקות מעודכנות כפינגפונג. זו היתה השנה היחידה שהאנ.אמ.אי שלח כתב במיוחד לאירוויזיון, את סטיבן וולס, אחד מכותבי המוזיקה הנודעים, שפרסם ספרים חשובים על פאנק ועודד אותנו מאוד.

גם בהימורים היינו במצב סביר. עמדנו במקום עשר, כשהצמד הסולידי הזוכה, שני מורים דנים מזוקנים, נמצאו בהימורים במקום 15. אחד הכתבים הישראליים, התגלה כשועל רב אינטואיציה, כשהימר עליהם ועשה קופה לא רעה. אבל אנחנו רצינו את המקום הראשון, וכה טפשים, האמנו שנגיע אליו.
היינו בדילמה קשה כשהאירוויזיון התקרב. רשות השידור נבהלה ודרשה מאיתנו לעלות ללא הדגלים. הם הכריזו שאחרת ההופעה תבוטל וניתבע על ידי רשות השידור בסכומים גדולים.
המנהלים שלנו נאלצו לבקש שנחתום על דף, שנישא בתוצאות הכספיות. מיטל ויעל, זמרות הליווי לא הבינו איך זה נפל עליהן. הן לאו דוקא חולקות את הדעות הפוליטיות שלנו ויכלו באותה מידה להופיע עם ירדנה ארזי, למשל, ולפתע הן תחת קטגוריית "עוכרי ישראל". ב"סיפור שמח", הסרט התעודי מרחיב הלב שעשה עלינו אלון ויינשטוק, רואים שלמיטל ממש לא היה כוח אלינו.

בכל זאת, סירבנו להוריד את הדגלים. ואז הגיעה הודעה, יומיים לפני התחרות, המועמדות מבוטלת. צריך ללכת למזוודות ולחזור הביתה. התחלנו לארוז, חפויי ראש. היו גם דמעות בעיניים, כי בכל זאת נתנו על התחרות חצי שנה מחיינו וחשבנו (בטעות, בדיעבד) שיש לנו סיכוי לנצח. מעולם לא קרה ביטול מסוג כזה באירוויזיון. הנהלת התחרות התערבה ואמרה שהיא לא מוכנה לבטל את השיר. איתן פוקס, הבמאי שלנו, השיג פשרה יהודית: נופיע כמו שאנחנו רוצים, אבל השם של רשות השידור יוסר מהכתובית, אבוי.
כבר היינו עצבניים מאוד. ברגע האחרון הופענו, עם המילים 'בי הפי' במקום שמייח, כי חשבנו שזה יעלה את הסיכוי לזכיה, בעצת כמה מומחים שחזו שאין סיכוי לנצח בעברית כשכולם שרים באנגלית. בדיעבד, היינו צריכים לשיר בעברית. כי אם להפסיד, לפחות בשפה שלך. על אף שהביצוע היה חלש, לטעמי הרבה מאוד בגלל כל המשבר והלחץ הנפשי מורט העצבים, נהנינו מההופעה. וכשירדנו, חשבנו שננצח, על אף שהיינו הראשונים בסדר ההופעות, דבר שנחשב כמיקום הגרוע ביותר.
המדינה הראשונה שבחרה אחרינו היתה הולנד. הם מנו את הנקודות, זו אחר זו, וכשלא קיבלנו נקודות נמוכות, רק שמחנו יותר. היינו משוכנעים שנקבל את הדוז פואה. אבל קיבלנו אפס. וגם מהמדינה הבאה. בקושי רב, הצלחנו לקושש איכשהו 7 נקודות מצרפת וממקדוניה, מאז יש לי חיבה לעם המקדוני. והתרגשתי שפרסמו שם שנים אחר כך שירים שלי.
האירוויזיון תם. אורות הגרין רום כבו. חזרנו הביתה, מובסים אך מרוצים שעמדנו על שלנו. גיאגיא הגדיר את זה יפה בסרט "סיפור שמח" כשהשווה את התחושה לזו של פוליטיקאי שהובס בבחירות. ואני בכל זאת מרגיש שניצחנו באירוויזיון שהפסדנו בו. פוטרנו על ידי הטלוויזיה. חברת התקליטים גרסה סינגל עתידי שכבר הודפס, והפסיקה לשווק את האלבום שלנו, "בין מוסר לאופנה", שעליו עמלנו בפרך שלוש שנים כמעט. קבענו לנוח ולחזור לפעול באופן אלטרנטיבי יותר, אבל לא עשינו את זה.
מאז, מדי אירוויזיון, מימי בחירת הנציג ועד האירוויזיון עצמו, יש דבר שאנחנו מכנים "עונת הציד". אינספור תחקירנים ושדרני רדיו מבסוטים-מעצמם, פונים אלינו כדי שנתראיין כמו שאר מועמדי העבר. אך אנחנו מסרבים. כך, למזלנו, האירוויזיון לא נדבק אלינו, כי עשינו דברים רבים מאז. השנאה עצמה פגה והפכנו לאנקדוטה משעשעת, סחורה חמה לחידוני טריויה ומוספי חג היסטוריים.
אני לא מתבייש לשנייה בעלילותיי באירוויזיון, להפך, רק עצוב שסבא וסבתא שלי נעלבו שמדברים לא יפה על הנכד שלהם, ואולי אני צריך להגיד סליחה לאותו טכנאי חשמל אלמוני שבזבז בוקר במשטרת עפולה. ובכל זאת, חשוב לי לציין, כי מבחינתי, מי שכשל פה, היה לא פינג פונג, אלא ישראל, אולי אפילו את\ה הקורא\ת.
פחות ופחות מזהים אותי ברחוב כ"הוא מהאירוויזיון". הוצאתי מאז כמה אלבומי סולו בכל מיני לייבלים אזוטריים בעולם, אהל מתקלטת ומופיעה במסגרת להקת הדיסקו-האוס "נו מון". יפעת עשתה כמה תערוכות וילד בשם מעין. גיא הוציא אלבום של "היונים" שעשו כבוד למוזיקה העברית השכוחה.
באוקטובר השנה, עומד איתן פוקס, מי שלמעשה ניווט את סירת המפרש הצבעונית והדולפת שלו, לצלם סרט קולנוע שיתבסס על רביעיה אלמונית שמגיעה בטעות לאירוויזיון, ונאבקת שם עם רשות השידור. אם זה יצליח כמו סרטיו הקודמים, מורשת פינג-פונג תמשיך לפעום ולהדהד. הפעולה שלנו באירוויזיון, שמיזגה בין פוליטיקה לבין תרבות, היתה דבר שחזרתי עליו הרבה פעמים מאז, כאחד מכמה שותפים. במסיבות ה"רייב נגד הכיבוש" לפני שבע שנים (שכיכבו בסרט אחר של פוקס, "הבועה"), וגם כיום כחלק מקבוצת "גרילה תרבות" שמארגנת אירועי הקראת שירה כסיוע למאבקי עובדים ועניינים חברתיים, בפולגת קריית גת, בגן המדע רחובות, ואקרשטיין ירוחם. עשר שנים אחר כך, אני יכול להגיד שלמדתי בשטוקהולם המון על כוחה של תרבות, על כח החברות ועל הקלות שבה הציבור יכול להפוך כל אחד מאיתנו לאויב העם ולסקול אותו בכיכר העיר, ואני עדיין חושב שהשיר "שמייח" מגניב. פספוס שלכם.
(פורסם בגרסה מקוצרת בידיעות אחרונות תחת הכותרת 'אומרים שהיה פה שמייח')

על יוג'י גבאי, הפנומן של מוזיקת אמצע הדרך הישראלית

עיצומי הטכנאים בקול ישראל זכו רק לתלונות מצד כולם ולאפס סולידריות, כי הרדיו נפגע מעצירת הראיונות והשמעת המוזיקה. זה באמת מעצבן, לא כיפי, מוזר וקשה לאנשים לקלוט שחיים שלמים של אנשים עומדים מנגד – אני אומר זאת אף שאני לא בקיא במאבק, בתנאי שכרם של העובדים ובמה שמצפה להם בעתיד. רק אומר שאם המאבק צודק, הצעד סביר. במהלך העיצומים, התבלט טכנאי הרדיו יוג'י גבאי כחוד החנית של המאבק, כשחיבר סיפור אלגורי על המאבק ועל רשות השידור.

זו הזדמנות גם להיזכר בפעילות הענפה של גבאי, כמוזיקאי, מלחין ומעבד שבחר באחד הז'אנרים הביזאריים בישראל, "מוזיקת אמצע הדרך". על אף שנראה כאילו "אמצע הדרך" היא הליכה על בטוח, בישראל המהלך בה הוא איש של אוונגרד, על גבול הגיבור הטראגי. גבאי עבד עם זמרים רבים, מאורי פיינמן ועד ירדנה ארזי. אבל הדברים המעניינים ביותר במורשתו קשורים להפקות והלחנה לזמרים ידועים פחות, שנראות כמו יוזמות שלו. את חלקם ניתן לאתר בעמוד היוטיוב הפורה של יוג'י גבאי. למשל, זמר בשם דין, מלהקת דין והחבר'ה, שרץ בשנות השמונים עם שיר בשם 'לך לעזה'. או חני יופה עם שיר "הטאקו" הלא יאמן והסקסואלי. גם הנסיונות של גבאי בקדם אירוויזיון הם אדירים: עם ירון חדד ב"זודיאק" ובשיר הסולו שלו עצמו "תרימו ת'רייטינג" (מילים: נורית בת שחר צפריר). בקליפ הרייטינג, כדאי לשים לב לשמלות של זמרות הליווי שיצרו לטעמי תקן בתחום. למרות המאפיינים הבידוריים והקלילים שנקשרו לז'אנר "אמצע הדרך", יש בשירים של יוג'י הרבה פוליטיות ונועזות, כמו עיסוק בעזה, במין חופשי שאשה דורשת וחתירה נגד הרייטינג – הרבה יותר מבשירי רוק אלטרנטיבי ישראליים, שבדרך כלל האלטרנטיביות שלהם היא בכך שהם העתיקו קודם וטוב יותר משהו מחו"ל שלא קשור לחיינו. יוג'י גבאי, עם צליל הסינתי המגלומני שלו, ניסה לייבא לארץ איזו גרסה של איטלו-דיסק בסנדלי שורש. בקליפים, רואים אותו משתגע על האורגנית, מלא בתשוקה. אנחנו מאחלים ליוג'י ולכל מי שנאבק על השידור הציבורי הצלחה ונצחון.  

מומלץ לבחון גם את האתר של יוג'י גבאי.

 

התפרסם ב7 לילות בגרסה מקוצרת מעט.

 
(פורסם לפני שבוע ב7 לילות)
 —-

 

עוד משהו מעניין:

יו"ר עובדות הנקיון, ברכה בן מאיר, מספרת על חייה

 

על פתיחת האח"מים של אייץ' אנד אם אמש

הדבר המדכדך בכל הפתיחות של רשתות האופנה שמגיעות לישראל, זה שאנשים קונים את הבגדים בהתלהבות, ובסוף בבית, נותרים מכוערים שהיו, משעממים כשהיו, עלובים כשהיו. מדובר בסך הכול בבגדים. אתה חושב שאתה עושה שופינג שיוסיף בך איזה משהו, אבל בסוף אתה חוזר הביתה עם המון בגדים. אם נשפך עליהם תה, יהיה עליהם כתם. אם תעשה תאונה, הם ייקרעו. למעשה, שום דבר לא מבדיל ביניהם למעשה מבגדים אחרים שיש לך, מלבד תג נסתר. שום דבר לא יהפוך אותך למגניב כבר, לעולם, אם אתה חושב שקניה ברשת אירופית בעזריאלי זה מגניב.
ביום הראשון, אתה הולך איתם, וכולם בעבודה אומרים בנימוס כמה אתה יפה, ומצקצקים את שם המותג. אבל אחרי כמה ימים, הבגדים האלה הם חלק מהצרות שלך. גם שם המותג, מהרגע שהוא פה, מתעמעם. ובסופו של דבר הופך לזארה. 

כמחאה נגד הכניסה של הרשתות לישראל, הלכתי לעזריאלי, לפתיחת האח"מים של H&M (להלן ח"מ) עם חולצה שקניתי בשוק הכרמל שכתוב עליה 'ישראל' ועליה דגל ענק ויונים, אבל אף אחד לא שם לב. כולם הלכו סביבי היסטריים עם שקיות גדולות, מנצלים את 20 אחוז ההנחה, נרעשים מכך שהם וי.איי.פי ומותר להם להיכנס לפני ולקבל מעין צמיד נייר מטופש שמעיד על שהיית באייץ' אנד אם (להלן ח"מ, כאמור).
תהילה, 26, בחורה פרחונית וסנסציונית מירושלים, נותרה בחוץ, על אף ציפורניה הכתמתמות שבאורכן יכלו להוות מגדל נוסף בעזריאלי: "סתם, באתי לקנות דברים ברמת העקרון ואמרו לי שיש פתיחה. אז אני עומדת פה".
-היית מוכנה למות בשביל שמלה מח"מ?
ממש לא.
-היית מוכנה לוותר על איבר בשביל ח"מ?
ממש לא. זה בסך הכול אופנה, לא יותר מזה. לא כזה אכפת לי. מילא זה היה ויקטוריה סיקרט.
-היית מוכנה לוותר על איבר בשביל ויקטוריה סיקרט?
בטח.
 
השנה האחרונה הביאה איתה שתי פתיחות של גאפ, סניף שני לאיקאה, ועכשיו זה. כמעט תמיד, כשאומרים לי שיש פתיחה של דבר כזה, ושאני צריך להגיע ולכתוב, אני חושב שאולי בכל זאת יהיה כאן רגע נוצץ. אך תמיד משעמם שם. אתה גם חושב שיהיה איזה יופי, אבל טיול סטנדרטי בקינג ג'ורג' הרבה יותר סקסי.  
דני, 16, מרמת אביב: "אני מועקת".
-מה הכוונה?
"צפוף וחם כאן בתור, שזה מעיק".
-אתן וי.איי.פי?
אבא שלי חבר של הבעלים, הוא מנכ"ל ביג.
ואת כל הבגדים היפים שלך את קונה בביג?
לא. (ואז נלחצת) אה, ברור שכן.
 
אני מהלך חסר מטרה, עם מחברת ופוגש את האקסית הלא מיתולוגית שלי, ספי ארליך, שהגיעה למקום כבלוגרית אופנה שקיבלה 20 אחוז הנחה. ספי מבארת: "זה הכי פרובינציאלי להתלהב מותג זול. כאילו ח"מ זה משהו שנוסעים בשבילו לסוף העולם".
-אבל כשנסעתי להולנד, דרשת שאביא לך משהו מח"מ.
כן, רציתי בסך הכול גרביונים.

-הבאתי לך?

הבאת מחק.
-את לא ממש וי.איי.פי לדעתי. אני הולך להודיע עליך לשומרים.
אני הכי וי.איי.פי. לא הייתי צריך לעמוד בתור.
-את רומזת שאת יותר וי.איי.פי. ממני. אני עמדתי בתור.
ברור.
 
בקצה המסדרון, מעבר לערמת חצאיות, אני רואה את דוד עזריאלי, בעלי הקניון, לצד בתו. הוא בן מעל 80, לבוש ברמה אחרת,  בחליפה בהירה עם מעין אבזמים נוצצים עליה. שניהם נראים מעט בודדים, כולם רצים עם שקיות. עזריאלי: "לדעתי זה קטע ציוני שח"מ באים לפה. מרגש אותי שאני רואה התקדמות במדינה".
-יש כאלה שיגידו שזו נסיגה, שאנשים רצים לקנות מותג זר?
"שום דבר לא זר".
 
משועמם, אני מותח את ספי שבגלל שאני מידיעות אחרונות ואמור לכתוב על האירוע, קיבלתי אפשרות לקנות כל מה שאני רוצה בחינם, אבל אידיאולוגית ואתית אני מסרב. זה משגע אותה, כי היא קיבלה רק עשרים אחוז הנחה כמו כולם. אני לא מזהה כל כך סלבריטאים, מלבד הופעה מפתיעה של חושף השחיתויות אליעד שרגא, שלא ברור מה הוא עושה כאן, במעוז ההון והפפיון. אני דורש מספי למצוא לי סלבריטאים. ואז היא אומרת שלידנו נמצאת מיכל אמדורסקי בבגד שמזכיר עצמות דג. ושואלת למה אני לא מראיין אותה. ואני אומר שלא נעים לי כי אמדורסקי היתה ממש צמודה ושמעה אותי שאמרתי שאין סלבריטאים. אני נאלץ לפנות לצלם ממעריב, שיציל אותי. "שמע, אין כאן ממש וי. אי.פי. אולי ברנז'ה מינוס", הוא מסביר לי. "בוא נעזור לך. נמצא לך משהו מעניין".  
– תודה, אתם נורא נחמדים בעיתון המתחרה.
"יש כאן איפשהו מישהי מהיפה והחנון. בוא איתי".
 
אנחנו מסתובבים ולא מוצאים. יש איזו דוגמנית, אבל אני מכיר אותה. אני גם מסרב להכיר בכך שעינת ארליך סלבריטאית. ואז אני רואה את לימור לבנת. אך מתברר לי שמדובר בקתרין, נערה שבדית מהצוות הזר, שנראית לגמרי כמו לימור לבנת, בגרסה צעירה וחיננית. אני רושם לה את השם לימור לבנת על נייר ומציע שתביט בגוגל. "אתם דומים, אבל היא לא כל כך נחמדה", אני מזהיר אותה.
"גם היא לא נחמדה", אומרת קולגה מרושעת וממשיכה.
מאור החתיך, 21, הולך עם מגש קרקרים ועליהם סלט חצילים ומציע לאורחים: "הייתי הרבה בחתונות. כאן זו עבודה יותר קלה".
-מי האדם הכי סלבריטאי ששירתת?
"שלי גפני".
-היא אכלה קרקרים וחצילים?
כן.
-היתה נחמדה אליך?
היתה רשמית.
-אתה נהנה כאן?
כן, יש כאן חתיכות. ומשלמים סבבה.
-מאשרים לך להתחיל עם בנות?
אני אעשה מה שמרגיש לי. זה לא שאני אקפוץ כאן על מישהי.
-אחרי הכול, יש לך יתרון שיש לך מגש. אתה יכול להציע לבנות רקיק עם סלט חצילים.
חצילים עם חיוך וקריצה.
 
אני הולך המום ולפתע רואה את אפרת אברמוב, ידידה וסך הכול סלבריטי. "אל תרשום שאני כאן", היא אומרת. "אני לא מתראיינת". אני מסתובב קצת ואז רואה אותה מתראיינת לוויינט. אין חברים בח"מ, רק שקיות מרשרשות.

(נכתב עבור ידיעות אחרונות, ולא פורסם. כי בסוף הצלם לא הצליח לאתר סלבס)

 

—–

אתמול בדרך לשיננית עצרתי בגלריה גבעון שברחוב גורדון. אין שם כרגע תערוכה סטנדרטית, אלא תערוכת מכירה לרענון המחסנים. אבל יש שם המון דברים יפים, במיוחד רישום יוצא דופן מלאה ניקל משנות השבעים שנשאר בזכרוני.

 

אתמול כתבתי בבלוג תגובת בזק לקמפיין השנאה נגד סכנדר קובטי, במאי עג'מי, אם לא ראיתן. בינתיים תרגמתי אותו לעברית.

 

 

על הטענות נגד סכנדר קובטי, במאי עג'מי (מתורגם לעברית)

 
בתאריך ה12 באוקטובר 1936 הגיע קהל מגוון לאוניברסיטת סלמנקה בספרד, שכלל את הארכיבישוף, את כרמן פולו, רעיית הדיקטטור פרנקו, את הגנרל הפרנקואיסט חוזה מילאן אסטריי, ואת הסופר מיגל דה אונמונו, רקטור האוניברסיטה.
הערב נפתח בנאום נרגש של הסופר תומך פרנקו, חוזה מריה פמיין. לאחר מכן, עלה פרופ' פרנסיסקו מלדונדו והגדיר את קטלוניה והמחוז הבסקי כ"סרטן בגוף האומה", מוסיף גם כי "פשיזם, המלאך המרפא של ספרד, יידע איך לטפל בהם, הוא ייכנס לבשר החי, כמו מנתח נחוש המשוחרר מסנטימנטליות מזויפת".
מקצוות האולם, צווח מאן-דהוא את המוטו הפרנקואיסטי הידוע "יחי המוות!". מילאן אסטריי ענה "ספרד". הקהל השיב "אחת". הוא חזר, "ספרד". הקהל השיב "גדולה". בשלישית צעק מילאן אסטריי "ספרד". הקהל השיב, "חופשית". זו היתה קריאה פלנגיסטית טיפוסית בימי פרנקו. בצעדים נחושים, גדוד פלנגות שעט פנימה במדי צבא, וחייליו הצדיעו לדיוקן פרנקו שנתלה על הקיר.
הסופר מיגל דה אונמונו, שבשל תפקידו הבכיר באוניברסיטה היה למעשה יו"ר הכינוס, נעמד באיטיות ופנה לקהל: "אתם ממתינים לשמוע מה יש לי להגיד. אתם מכירים אותי היטב ויודעים שקשה לי לשתוק זמן רב. לעתים, שתיקה יכולה להתפרש כהסכמה. אני מעוניין להגיב על נאומו של פרופסור מלודנדו, שנמצא עימנו כאן. לא אתייחס למתקפה על הבסקים והקטלונים. אני עצמי, כשם שאתם בוודאי יודעים, נולדתי בבילבאו שבחבל הבסקים. הבישוף, תרצו או לא, הוא קטלני, ונולד בברצלונה. אך מעבר לכך, שמעתי את הקריאה הקהה והנקרופילית "יחי המוות". ואני, שאת חיי הקדשתי לכתיבת פרדוקסים שהעלו חימה אצל אלה שלא הבינו אותם, ורואה את עצמי כבר מומחה לנושא, מוצא את הפרדוקס הזה כדוחה. גנרל מילאן-אסטריי הוא נכה. אין לנו צורך כאן לדבר בלחשושים. הוא נכה מלחמה. כך היה גם מיגל סרוונטס. לרוע המזל, בספרד של ימינו יש יותר מדי נכים. ואם האל לא יעזור לנו, יהיו עוד נכים רבים. ובכל זאת, מייסר אותי לחשוב שמילאן אסטריי יכול להכתיב את הרגלי המחשבה עבור העם. כנכה, החסר את הגדולה הרוחנית של סרוונטס, הוא מקווה למצוא נחמה לעצמו על ידי הגדלת הנכים סביבו".
נרגז, הגיב מילאן-אסטריי: "מוות לאינטליגנציה, יחי המוות", מחיאות הכפיים מצד הפלנגות התגברו. פיימן, כדי להשקיט את הקהל קרא "לא! יחי האינטליגנציה! מוות לאינטלקטואלים הרעים".
אונמונו המשיך באדישות: "זהו היכל האינטליגנציה. ואני כאן הכהן הגדול. אתם מחללים את קדושת המקום. אבל אתם תנצחו, כי יש בכם יותר כח ויותר אכזריות. אבל אתם לא תצליחו לשכנע בצדקתכם, כי כדי לשכנע צריך משהו שאין לכם: הגיון וזכות להיאבק. אני רואה כחסר תועלת לבקש מכם לחשוב על ספרד. עד כאן דברי".
 

(הטקסט כאן מתוך הערך בויקיפדיה באנגלית על הסופר מיגל דה אונמונו. בעקבות ההכרזה הזו, דה אונמונו הושם במעצר בית. כעבור 10 שבועות מהתקרית מת. החודש יצא ספרו המעולה 'ערפל' בתרגום חדש של רמי סערי)

%d בלוגרים אהבו את זה: