Monthly Archives: פברואר 2008

מלך התירוש: ראיון שערכתי עם אהרון אמיר לפני 5 שנים

 ראיון שערכתי ב2003 עם אהרון אמיר ל"תרבות מעריב", אם איני טועה.

אולי הקללה הגדולה ביותר שהוטלה על הכנענות היא הפיכתה לדבר=מה אלגנטי. כל זאת בזכות נציגה החי הבכיר ביותר, אהרון אמיר. כל הרהור על חרב, שלח=אש, אלים רצחניים וכיבוש פיניקיה אינו יכול להיראות כדבר בר-מימוש בחדר העבודה הסדור וההגון של אהרון אמיר.
פניו של זוכה פרס ישראל בשנת הנו"ן ה"א למדינה נינוחות וקמצניות=הבעה. שפם הרשת שלו נראה כצעיר בכמה עשורים משאר איברי הפנים, ובעל קיום משלו, עד שניתן לחשוב כי חיותו הפלאית של המוסטאש קשורה לזיקה רעיונית כלשהי ולא להקשר גופני=ביולוגי.
לפני חמש שנים, בראיון עם צבי גילת אשק חשף כי הוא האיש העומד מאחורי הפסבדונים האקזוטי "מיכאלה נדיבי", נשאל אהרון אמיר מי לפי דעתו ראוי לקבל את פרס ישראל. אמיר, באדישות, הציע את עצמו, לאו דווקא בגלל הכבוד האישי הכרוך בכך, אלא כדי להכיר בתרומתם של חבריו לדרך שלא זכו לפרס, ובמיוחד אביו הרוחני יונתן רטוש.
לכן אני מבקש מועדת הפרס להסתכל בפרס הזה, כאל מחווה של השלמה עם קיומה של התופעה הכנענית, כאל חיבוק של אחרי המוות למשורר יונתן רטוש, אבי הכנענים, ולא כפרס על יכולתו המוכחת של אמיר כמתרגם חרוץ ורב=השראה. אף שיש לציין שבמשך שנים ארוכות רטוש ואמיר לא שוחחו ביניהם. על מקור הריב מספר אמיר: "רטוש היה השפעה גדולה על 'קשת' שערכתי מ58' ועד 77'. אפילו השם 'קשת' היה בהשראה משותפת. רטוש התגרש אז מאשתו וגידל שני ילדים בחדר במלון, תוך שהוא עובד כמגיה ב'למרחב'. יום אחד הוא הביא לי שיר שבו שחזר חוויה צבאית בהשפעת חמן, בנו שזה עתה התגייס. השיר נבע מכלי שאול ולי זה נראה לא לעניין. דווקא משום כבודו של רטוש לא רציתי לפרסם את השיר. נפגשנו בקפה. בעמידה. רטוש שאל למה אני לא מדפיס את שירו. אמרתי שטעמי עימי. הוא טען שישנם אנשים שמגיעים לידי כך שכל דבר שהם כותבים חשוב שידפס. דבריו מאוד לא ישרו בעיני. אמרתי לו, למדתי ממך הרבה דברים, ואחד מהם הוא שאין פרות קדושות. רטוש לא מוכן היה לקבל תשובות כאלה וניתק את היחסים. בסוף 1980, ב31 דצמבר 80, יזם נתן זך באוניברסיטת חיפה דיון על 40 שנה לספר השירה "חופה שחורה". דיברתי מעל הבמה, אמרתי שהוא נביא המהפכה העברית, ומדי פעם העפתי מבט אל רטוש. רטוש ישב מקופל בכסאו ונראה מרוצה. אחרי כמה ימים התחילו הטלפונים בבית, שרטוש רוצה לפגוש אותי. ידעתי מה קורה כשרטוש רוצה משהו ובכל זאת אמרתי 'לא עכשיו, אני לא יכול'. אבל הוא התקשר כמה פעמים.
– למה לא רצית לפגוש אותו? זה כמו שפאולוס ימאן ללחוץ את ידו של ישו.
ידעתי שהוא עומד לנסר אותי על משהו שאמרתי בהרצאה. אני מכיר אותו. נפגשנו לבסוף בקפה אוסלו, ואז הסתבר דבר מוזר. הוא אמר לי, בחיפה אמרת שאני נביא המהפכה העברית. רציתי לאמר לך, אני רק נער התוף של המהפכה העברית. כעבור חודשיים הלך לעולמו.
 
***
 
זמן רב לקח עד עד שה"תאוריה העברית" תשקע במרזב הצר (צינור הביוב?) של הציבוריות התרבותית. במספר כתבות שקראתי על אמיר, כיתוב התמונה שהעניק העורך היה "אהרון אמיר. אחרון הכנענים".
אבל, למעשה, אין זה כך. הרעיון הכנעני המלוגלג אינו רעיון מובס ומינורי אלא מנצח ושליט. העקרון הראשון של הכנעניות הוא שאיננו יהודים אלא דבר מה אחר, עברים. כדי להוכיח את הטענה אספר על מקרה: לאחרונה ישבתי עם קבוצת ישראליות ששבו מניו=יורק וכמובן עלתה השאלה (המוכרת) אם הן התנסו עם כושי. הם התנסו גם התנסו, וגם הישראלים שם נורא נחמדים. הדבר היחיד שהיה טאבו עבורן, הסבירו לי, הוא להיכנס למיטה עם היהודים המקומיים.
השיח המאוד לגיטימי, שחוצה את מרבית החברה, על כך שלא=יהודים רוסים הם לא פחות ישראלים, גם הוא מתבסס על נקודה זו (אמיר: "העליה מרוסיה זו העליה הכנענית הראשונה").
האספקט השני הוא הציונות המקסימליסטית, שעומדת על דמיוננו וקשרינו הטבעיים עם עמי הסביבה. ברעיון זה אני תומך מעט פחות, אבל בכל זאת, איני פוסל על הסף בעיקרון: יש לי ידידים בביירות, ואני רואה קשר עמוק בין תל אביב וביירות, כערי חוף הדוניסטיות ופרקטיות. היתה לי שפה משותפת כמעט עם כל לבנוני שפגשתי, שפה משותפת שעומדת ברמה אחת מעל האירופים שעמם באתי במגע. אני גם מסכים אם הטענה שהפלשתינים, ובמיוחד מה שנקרא 'הערבים הישראלים' השתנו בעקבות ההשפעה שלנו במידה רבה.
הרעיון שאין אנו יהודים אלא ישראלים הוא רעיון בעל השלכות כבירות, מזעזעות אולי, שאין זה המקום לפרוש אותן. כדי להסביר אותו, יש להשוות אותנו לתושבי אנגליה שבבואם ליבשת החדשה הפכו תוך זמן מה למשהו אחר, לאמריקאים. היתרונות של היותנו עברים ולא יהודים ברור: השתחררות מגורל ההשמדה והשנאה העצמית, המשויכות לאבותינו היהודים.
אהרן אמיר מוגדר כאינטלקטואל ימני, איש לח"י, אדם שהניימדרופינג הטבעי שלו כולל את יצחק שמיר, ואף על פי כן התפישה שלו אינה בשום אופן התפישה המסורתית של הימין: הוא, למשל, מצדד במדינה דו=לאומית ובברית עם אירן.
-חיכו שנים עד שהעוקץ הכנעני ימוג, כדי שתקבל את הפרס?
יצא העוקץ של הפוליטיות. כאשר רטוש מטעמים של דחקות ניסה בשנות החמישים להתקבל לאגודת הסופרים, הוא נפסל. הטיעון שלהם היה שלא ראוי להכניס את רטוש לאגודת הסופרים, כשם שלא יקבלו להסתדרות הרפואית רופא המתמחה בהפלות. הם ראו ברטוש אדם המבצע הפלה רוחנית.
-אולי זה נגמר, ה'הם' הזה, קיבלת פרס ישראל.
אין לי מה להיות מקופח. יש לי הערה כללית יותר על פרס ישראל. כשהייתי בן 28 הייתי מועמד לפרס טשרנחובס
י לתרגום. איש לא תמך בי. היום אם היה מועמד לפרס ישראל בגיל הזה זה היה חשוד. זה מדד של הזדקנות החברה. מין צייקנות של חיי החברה, אתה צריך רגל אחת בקבר כדי לקבל את הפרס. ניסים אלוני, אם ראוי היה לקבל, ודאי יכול היה לזכות בפרס בשנות ה60. הייתי באולם כשהוא קיבל את הפרס. הובילו אותו, משותק, לבמה, כאילו ועד הקהילה מרחם על מישהו. הנה, זוכה פרס נובל לכלכלה הישראלי, כהנמן, הוא בן 55. למה לא? אלבר קאמי היה בן 40 ומשהו, וקיבל. למרות שזה הקפיץ עליו את מלאך המוות.
– אתה רואה בפרס שקיבלת גם פרס לרטוש?
אני משוכנע שהשם רטוש הם העלו לא פעם בוועדה והיה מישהו שאמר 'מה פתאום'. בנימין תמוז היה עסוק שנים להוכיח שהוא כבר לא כנעני. אבל כתם הכנענות, ככל שהתנער מכך, דבק בו לעד. אפילו הפיכתו לנספח התרבות של ישראל בלונדון לא סייעה לו לקבל את פרס ישראל. והוא נפטר בלא לקבל את הפרס.
 
***
 
תוך כדי הראיון, אהרון אמיר מניד את בקבוק יין התירוש ממקום למקום על גבי שולחן העבודה, ומזיז דפים, כדי לשמור על סדר כלשהו. יין התירוש אולי גם הוא משל: רעיון ה"עברים הצעירים" אולי נכשל כיין, אבל ניצח כמיץ ענבים מתוק.
מעניין לראות כי בשנה המדממת האחרונה הפכו מספר תנועות שנחשבו מוקצות ומאוסות ללגיטימיות ואף סקסיות. נעשו כשלושה סרטים על הפנתרים השחורים, בבת אחת, אם אני מחשב נכון. גם למצפן נעשה כבוד, על ידי סרט ותערוכה. לא ראיתי את הסרט, אבל פגשתי את הבמאי בעת שעמל על הכתוביות, והוא נראה נחמד.
כעת קורה מהלך נוסף, באותה שנה מוזרה שבה אנו עומדים: הענקת פרס ישראל לאהרון אמיר מעטה איזו איצטלה לגיטימית לתנועה ותיקה הרבה יותר. אך שנואה לא פחות, אם בזכות רימוזים איטלו=פשיסטיים רבים או רתיעה כלשהי מכניסת צבא ישראלי לבירות ערב.
-בספרך האחרון, "הסתננות", פרסמת שיר הערצה לבן=לאדן וחוללת שערוריה זוטא.
שום שערוריה. זה שיר שנכתב ב1998 ועיקרו הטענה שהאיסלאם הוא פיתוח של היהדות. מנחם בן לא בדיוק הבין את השיר.
-בשיר נראה כאילו אתה מתקנא באומץ ובעזוז  הקרב של בן לאדן?
לא. זהו שיר על איך שיכול היה להפוך לאיש עסקים ובחר להיות נזיר אלוהים.
-יש בשיר התפעלות ברורה מבן=לאדן.
יש אולי דמיון בשיר לבר יוחאי. שניהם חיו נרדפים במערות, חיי עוני ומרדות, העיקר לשמור על הגלחת ולהלחם.
 
***
 
הפגישה של אהרון אמיר עם יונתן רטוש היתה כשהיה עלם בן 19: "חבר ראה דפי הגהה של בנימין תמוז, ונפגשנו. הוא אמר לי שתוך כמה ימים פוגשים את הגורו עצמו, רטוש. עלי להודות שהפגישה קבעה את חיי. הפגישה עם רטוש היתה כמו כפפה ליד, ואותו ביטוי על רטוש שמעתי גם מאליהו בית=צורי. דרך אגב, כתבתי יומן כבר לפני הכרותי עם רטוש שבו הופיעו ביטויים אליליים כמעט באותו נוסח. תוך זמן קצר מהיכרותי עם רטוש, עברתי לגור בדירתו בירושלים.
-מה הכוונה, הייתם, מה שנקרא, שותפים לדירה?
הייתי שוטר בריטי בעטרות, עם כובע אוסטרלי. בלילות הייתי בא לישון על מזרון ברזל חצי קרוע. בצד עמדה מנורת נפט. חיי עוני, במושגים של ימינו. אז התגבשו נושאים שונים שהגיעו מאוחר יותר לידי ביצוע. דיברנו על כך שנוציא רבעון. השם היה "מחברות לתרבות המולדת". ב47' קרוב לביצוע, קרה שתלו שלושה סרג'נטים בריטים, והתחילה סמטוכה. אבל 'קשת' היה גלגול של אותו רעיון.
-איך הגעת ללח"י?
בגיל 16 הייתי איש אצ"ל. היה אז הפילוג של הלח"י, לא היה לי מושג אפילו למה, או מה ההבדל בין הפלגים. ידעתי רק שהיה פלג מעטים ופלג רבים. ואמרתי לעצמי, מן הסתם המעטים צודקים. אך היה דבר שחיזק את התחושה שלי. איש אצ"ל שאל אותי איזה צד אני. אמרתי שלא החלטתי. כדי לחזק את הצד של האצ"ל הוא אמר 'דע כי הפלג הקטן עומדים לפנות לאיטלקים'. אמרתי, עם כך, ודאי שאצטרף אליהם. כשהחל המצור על ירושלים, הייתי ב"הגנה". וכשראיתי כי מה"הגנה" לא תהא תפארתה של ירושלים, פניתי שוב ללח"י. הם אמרו שהם מעוניינים שאשאר ב"הגנה" כדי למסור להם ידיעות מה"הגנה".
-היית מרגל?
מרגל חובבני בהחלט. בסופו של דבר עברתי לתל אביב למערכת "מברק" שם ישבו נתן ילין=מור וישראל אלדד. בצילם חסיתי, עד שסגרו את העיתון אחרי רצח ברנדוט.
-אוי, זה היה איום, רצח ברנדוט.
לא.
-לא איום?
טבעי היה שירצחו אותו. היתה תמיהה איך זה לא קרה קודם. כך גם קיבלו את הדבר בעולם. תוכנית ברנדוט היתה כמו מפת הדרכים תמידית.
 
***
 
שיריהם של רטוש ושל אמיר אהובים עלי מאוד, בכך שאינם מתנצלים על דבר, אלא שועטים קדימה בלהט שורף. לפני הראיון עם אמיר, הלכתי לבית אריאלה וניסיתי להתרכז בשיריו של אמיר באופן סיסטמתי. הדבר לא עלה לי בנקל. אשה, כנראה אם צעירה לפי קולה, התקוטטה עם הספרנית. היא הודתה שאחרה בהשבת הספר, אבל טענה כי באמצע התקופה התחוללה שביתה בעירייה. הספרנית נעתרה והציעה לה שתשלם רק 20 ש"ח. והלקוחה אמרה, שכבר קודם ביקשו ממנה רק 15 ש"ח קנס. הויכוח ארך כשעה.
שיריו הראשונים של אהרון אמיר מקורים בשורות קצרות, רטושיות, נטולות מילים לועזיות או שמות פועל מיופיפים, ויחד עם זאת מתפוקקות בכינויים של אלי המזרח הקדום ובנסי מלחמה, אנטיתזה לשירה הרכה, הרווייה והמרקית המוכרת לנו. שירי אהרון אמיר בשנות החמישים=שישים היו מבוססים על תאורה עזה ועל קצב המזכיר שאון תיפוף של חבורת נוודי=מדבר לפני הוצאתך להורג. לעומת זאת, בשיריו האחרונים, השורות ארוכות, עמוסות ומנומקות, קרובות לפרוזה (אמיר: "נו, התיישבתי").
ספרי הפרוזה של אהרון אמיר עומדים בספריה בצמוד לאלה של גפי אמיר, ומעשה שטן, ספרי ה
ירה שלו צמודים לאלתרמן, האיש שיותר מכל נאבק ב"חופה שחורה" של רטוש. אמיר: "למרות מה שכתב על רטוש, בטור השביעי אלתרמן פעם כתב משהו כמו "ידעו בעמק עיון שיש פה לא רק ציונות, אלא עם עברי שנלחם על ארצו". וגם ביומניו של בן גוריון מוצאים שהיה לו במאי 48' לילה של חזון והוא כותב על איך נפרוץ ואיך נכבוש, והזכיר אפילו את הדמיון לחניבעל. אני יכול להוסיף שב65' הקמנו את 'מועדון למחשבה עברית' שאליו הוזמנו אנשי רוח. יום אחד החלטנו  להזמין את בן גוריון. שלחנו מכתב לשדה בוקר, ובן גוריון ענה לנו 'אני עסוק, אבל עוד מועד לחזון'.
-איך קרה שפתאום הופיע בדוכני הספרים רומן היסטורי עב כרס פרי עטך החתום מיכאלה נדיבי.
זה לא סוד שאני אדם לא מקובל ויוצא דופן. תמיד עטים עלי. חשבתי לעצמי, זה רומן שבאמת יכול ללכת, ואם הוא יהיה חתום על שמי, הוא נידון לכליה. אז אמרתי אכתוב בשם בדוי, ודווקא עם שם של אשה, כי היום נשים זו חגיגה גדולה.
-אף שבסוף, זו לא היתה חגיגה גדולה.
יש לכך סיבה. התראיינתי ב"מעריב" וסיפרתי שאני הכותב. מתוכנן היה שהכתבה תצא עוד כמה שבועות, כדי שהספר ישהה בינתיים בחנויות. אבל דנקנר או מישהו ראו את הכתבה שהיתה בשלב העימוד, ואמרו, יאללה יום שישי הזה.
– ספרך האחרון, נפתח בפואמה מרגשת על אכזבתך מהיציאה מלבנון, נראה שהויתור על לבנון שבר באמת את לבך, ניפץ לך חלום.
אין זה שאלה של חלום. כשעבדתי שם ב42' התרשמתי שזו ארץ אחות. ביומן של משה שרת ב54 או 55, הוא כותב שהרמטכ"ל משה דיין בא עם תוכנית להפיכה בלבנון שבמסגרתה ניקח חלקים דרומית מהליטאני. שרת מדבר על זה בזעזוע. גם בן גוריון ב48 מתכנן סדר חדש בלבנון. מסוף המאה ה19 הלבנונים מדברים על כך שהם הפיניקים. כשנסעתי לביקור בלבנון, לקחתי את בני חירם. זה עשה עליהם רושם כביר שקראתי לבני על שם מלך צור. הם אמרו, אפילו אצלנו אף אחד לא קורא לבנו חירם.
-אבל איך לומר את זה, הלבנונים בסופו של דבר סבלו מאיתנו שם קצת.
כי הם קיוו שישראל יודעת מה היא רוצה. אבל אמרנו להם שזה רק מבצע שלום הגליל. שאנחנו רק רוצים לגרש את אש"ף, כדי שלא יזרקו קטיושות. הם רצו דברים אחרים.
-הם רצו שנגיד, תקשיבו, באנו לכבוש אתכם?
הם שמחו שהגענו. שרון הוא גיבור לאומי שלהם, מה זאת אומרת?
-בהקדמה לספרו של ע.ג. חורון, מאבות הכנענות, כתבת שבשנות השלושים עלה הרעיון לכבוש אי מול אילת בכוח צבאי ומשם להתחיל את האימפריה העברית.
היה גם רעיון ב1906 של גרמני יהודי עם עבר צבאי לכבוש אדמה במדין, ומשם להתחיל בהזזת השטיח.
 
***
 
-אתה מתעניין בספרות ובשירה עברית חדשה?
אני לא כל כך עם זה, ואני לא אומר זאת בשמחה. יש כל הזמן דינמיקה. אני שמח ששמות גדולים לשעבר לא אומרים לדור הצעיר שום דבר. זה כמו שאנחנו אמרנו, ששניאור מצחיק אותו. טוב מאוד שיש אנשים שאנחנו לא יכולים לעקוב אחריהם. אני לא נתפס לנוסטלגיה. אם יבוא אדם ויאמר שרטוש שום דבר, אגיד לו "יופי. אתה כנראה מעבר לרטוש". אני בדעה שהספרים הטובים ביותר לא נכתבו. יחד עם זאת, זה שמישהו צעיר, הומו או בחורה, לא הופך אותי לשפוט שלו.
-בעיתון הופיעו תגובות הזוכים בפרס ישראל לספרות. כולם התרגשו, רק אתה אמרת באדישות שאתה עסוק. אתה באמת לא נראה נרגש.
כן, אבל הופתעתי בכל זאת לראות איך הציבור מקבל את פרס ישראל. אנשים מהרחוב, שכנים, אנשים מהגראז'. העם כמה לסימנים של ממלכתיות. לוקחים אנשים ואומרים שהם מורמים מעם. אני זמן רב מטיף שיהיה לגיון כבוד, שיתנו לאנשים פס כחול. כמו גיבור ברית המועצות.
-היית הולך עם פס כחול?
הייתי שמח שיהיו אנשים שילכו עם זה. וכשהאדם מת, הדבר יצויין על קברו. שתהיה תחושה של אזרחות. שלא יבוא איזה אדם מרומניה, וישר יצביע. כל פלאטו שרון יכול היום להיות חבר כנסת ואחר כך נגיד בנק ישראל.
 
***
 
את אמיר זכרתי רושף אש בערב שירה בו השתתפנו לפני כחמש שנים, כאילו משח שיניו במשחה עשויה מחלקי מטאוריטים וזהב אופיר. מעולם לא ראיתי  איש קורא כך שירה. השיר 'הנחש', שהקריא שם, שיר שפורסם ב1956, היה השפעה גדולה על השיר שביקשה ממני מיכל הלפמן לשרבט לכבוד התערוכה שלה בגלריה זומר. התערוכה תגיע ביוני, יחד עם השיר 'הינשוף', לביאנלה בונציה.
אבל אהרון אמיר היה מרוכז ושקט בחדר העבודה שלו. הדבר הקרוב ביותר לנמרוד בסביבת העבודה, היה המנקה האפריקאי שהתהלך בבית, שרירי ופשוק שפתיים. אמיר שוחח עם אותו אל חתי הממונה מן הסתם על הדחת הכלים באנגלית עם מבטא אוקספורדי ובחיבה. לפני שירובעל-של-הספונג'ה עזב, הוא נפרד מאהרון אמיר בעברית.
-במה אתה משקיע את עיקר זמנך כרגע?
בגליון הבא של "קשת החדשה". אני מרסק וחורש ויושב עם המחברים. אני כל יום צריך להיות בריא ולעבוד, אין לי פנסיה ולא עשיתי ביטוח מנהלים. אם לא אעבוד לא אחיה.
-ורשיון?
היה לי ולא חידשתי. ב1966 היתה תקופה קשה, מיתון. העלו את מחיר הרשיון מ5 ל10 לירות. זו היתה נבלה. אז לא חידשתי, לקחתי אישה עם רכב.
-ומה לגבי עירק?
אני בעד מלוכה. אני חושב שזה יהיה נהדר אם הנסיך חסן מירדן ייבחר כמלך עירק. הוא אדם יוצא מן הכלל, ידיד ישראל מטבע בריאתו, יודע עברית. שמעתי אותו מצטט מעמוס עוז.
-הבעיה היא שהוא לא עירקי כל כך.
למה אתה מתכוון?

-הוא לא עירקי.
ההאשמים שלטו בעירק. לאחרונה מדברים על הזרמת נפט מעיראק לחיפה בצינור הנפט. צחקו כאילו אלה הם שטויות של פריצקי. אבל עכשיו האמריקאים מתעניינים בזה. לדעתי זהו דבר טוב מאוד (עיניו נוצצות) טוב מאוד שהעירקים יתרגלו שנפט שלהם עובר דרך ישראל.
 
עוד על אהרון אמיר:

 

אלי אשד

יודית שחר

בני ציפר

אמנון לורד

קורינה הסופרת

זאב גלילי

מה רציתי בסך הכול, קרטיב? פוסט המאה שלי

טוב, זהו פוסט המאה. אנסה לא להיות חגיגי מדי. ולפני שאסכם, אפנה לתריסר פוסטים מומלצים מתולדות הבלוג:

 

על גל השובניזם שאחרי המלחמה – קשור ליוזמות כמו 'ישראלי אמיתי לא וכו'.

שירים לשר הבטחון – שירים מושפעי הייקו על אהוד ברק, לרגל המערכה המתקרבת בעזה. בזמן האחרון אני חושב הרבה על מושג האנומליה. אחד האנשים שנלחמים בעוז נגד כניסה לבוץ העזתי (שאני מעריך שתוביל לתוצאה הבאה: כ-50 חיילים הרוגים ו400 פלסטינים, ובתגובה, הכפלת כמות הקסאמים וחיזוקם, תוך כדי שאנחנו בעזה, והרג לפחות עשרה אנשים בשדרות והסביבה, כך שלא נוכל לצאת לעזה במשך שלוש שנים לפחות) היא רוחמה אברהם, שלא רוצה שחגיגות השישים למדינה שלה יהרסו. על כל פנים, שירים שאני מאוד אוהב, ואני מצטער שלא נפרסם אותם במעין.

דאדא: תצוגת ז'נדרמים מבוקבקים – תרגום לטקסט של טריסטן צארא מעיתון דאדא 2 שזכה לדי מעט כניסות.

הפוליטיקה של הפצע – תיאוריה ויישום – תיאוריה ספרותית שאני מציע ויישום שלה בשירה ובמאמרים.

רפובליקת הנשים השמנות – פרויקט פרסום מחזה בהמשכים באינטרנט בשם 'רפובליקת הנשים השמנות', המתאר חיים במדינת מופת שהוקמה כדי לחזק את הנשים השמנות בעולם. חמישה פרקים.

דברים בגנות השירה הנהוגה כיום – טענה ספרותית שלי נגד הגוויה המכונה "שירה". והצעה למשהו חדש.

אודות הספרים – תרגום שלי לטקסט מצחיק של מרק טויין

עימאד מורניה וחג האהבה – נושא מרכזי בבלוג הוא עיסוק השמחה של האנשים

קדימה – סינופסיס למחזה על הון ולבנון – מחזה שכתבתי על מלחמת לבנון השניה, החטופים, הפרטה ועוד. ארוך מכדי להתפרסם בבלוג. נקוה שיוצג מתישהו. כאן הסינופסיס.

מפלגת ההון ויונים בחדרי – הרהורים על קדימה ועל ערב שירה נורא שנטלתי בו חלק נגד הכיבוש

עזה ועזריאלי – מסת שיטוט בין גבעתיים לתל-אביב

מכתב מפולין – סקירה של הסצינה הפולנית

 

למי שרוצה להגיע לשירה שפרסמתי בבלוג היא מרוכזת כאן.

 

למי שרוצה לראות עוד שירים שלי או לשמוע מוזיקה שאני עושה ולצפות בקליפים ובסרטים שלי יש גם את האתר הותיק שלי, שהבלוג די החליף.

 

דברי סיכום

 

בדרך כלל פוסטי סיכום שנה בבלוג או סגירת מספר עגול מלאים בשבחים עצמיים רבים על ההצלחה, מובלעים בדרך זו או אחרת. אני רוצה לדבר על צד הכשלון שבבלוג הזה. אני בסך הכול אוהב את הבלוג,  הוא מעניק לי הזדמנות לשרבט דברים שלא היו מתפרסמים במקום אחר. עם זאת, אני חושב שהבלוג הוא לא הצלחה גדולה מדי מבחינת כמות הקוראים והרעש שעורר, לפחות מול ההשקעה (שלוש שעות על הפוסט הזה, למשל). יש די מעט תגובות ברחוב על הבלוג. הרבה פחות, למשל, ממה שאני מקבל על מעין.

אני כמובן רוצה תגובות. אבל כשאני מאשר טוקבקים, הם מדכדכים אותי מאוד. אני יודע שהרבה לא מחבבים אותי, ולא עושה דבר לשכנע אותם שהם טועים, להפך, אבל אני לא נהנה להתעמת מול עוצמת הטינה הזאת. זו הסיבה שאני לא מפרסם תגובות. אל תאמינו לתרוצים שלי.

חברים שלי אוהבים את הבלוג, ובלוגרים אחרים מפרגנים, אי אפשר לזלזל בכך, אבל אני לא מרגיש שהבלוג יוצא מחוג מצומצם. יש בלוגים מעולים, ואני חושב שעולם הבלוגים צריך לצאת מהמתחם האליטיסטי שבו הוא שרוע כרגע, מעופעף עיניים ומצקצק לשון. אגב, הבלוגים המרכזיים הם לא ממש יומניים, אלא עיתונאיים לכל דבר. כמעט אף בלוגר רציני לא מספר שקנה צב, או על דכדוכו מול הסלט. מדובר במאמרים מזווית אישית, וגישה לא מסחרית ואופוזיציונית נאמר, אבל לא בפיסות יומן. אם מסתכלים על 10 הפוסטים האחרונים של אמש באגרגטור של גרייפס ניכר שאף אחד מהם לא מעמיד סיפור אישי במרכזו. רוב הפוסטים עסוקים בעסקי גיקים ואינטרנט, והיתר דנים בתרבות ובאברהם גרנט. כך שלא מדובר באמת ביומן, במובן של לוג. אף שבוודאי בישראבלוג יש כאלה (שקנו צב ומספרים על כך). וגם אם יהיה בלוגר כזה שיספר על צבו, בוודאי מהר מאוד יעבור להשלכות הכלליות של רכישת צביקה הצב: שואה, תקומה, גאידמק, מתנחלים, חומוס וכו'.

אף שזה דבר שלא נהוג להודות בו בימינו, אחד הדברים שמניעים אותי הוא תהילה. אפילו תהילה קטנה, והבלוג בהחלט נכשל בתחום זה. אחד האנשים שאני מקנא בהם הוא ירמי קדושי, שעושה סרטים עם ימין מסיקה. השתתפתי בקליפ שהוא הפיק, וכמעט בכל מקום אנשים לחצו לו יד ואמרו שהוא ריגש אותם. צילמנו בסביון את אתי לוי. אוטובוסים עצרו, והנהג ירד ולחץ לו את היד. מנקה הרחובות התרגש לראות אותו. במכולת בסביון התקשו לקבל ממנו כסף. אמנם קדושי עוסק במה שקרוי בחוגים מסויימים בזלזול, 'קולנוע שכונות', ואני מתעסק בשירה או בבלוג הזה, אבל אני לא רואה הבדל גדול ביננו. שנינו יוצרים עבור קהל ויש לנו שאיפות אמנותיות ופוליטיות לגבי החומרים שלנו, שאינם שטים בנחל הראשי העובר במרכז העיר. לטעמי, אין סיבה שלא אקבל קרטיב מנטה חינם ממוכר הקרטיבים בים (שהשבוע מכר לי מישמיש, כי לא היה לו מנטה), כי כתבתי שיר נחמד בבלוג. השאיפות שלי צנועות. אולי בבלוג ה200 אספר על משהו כזה.

 

סטטיסטיקה

 

99 פוסטים

בממוצע פוסט פעם בשלושה ימים

78690 בסך הכול, בממוצע 795 כניסות לפוסט (הנתונים לא מחשבים את אלה שנכנסים לעמוד הראשי שלי, אלא רק כניסות לפוסטים עצמם).

הפוסטים הפחות פופולריים: שירים שלי. (350 כניסות בממוצע)

הפוסטים היותר פופולריים: אני חוטף מכות ממשורר נרגן ובינוני (5900 כניסות).

42 מדוורים נאמנים שמקבלים את רוב הפוסטים. (43 לפני שבוע)

 

—-

 

(למי שקורא את הבלוג כדי לאתר רמזים לזמן שמעין ייצא לחנויות, עם כל ההפתעות. כנראה ביום חמישי-שישי הקרוב יהיו גליונות לפחות בנסיך הקטן ובאוזן השלישית. בשישי הקרוב אופיע בעכבר העיר במדור הגאווה בפינה האהובה הטראשיקון מחופש לזמרת הפופ הלבנונית הייפא ווהבי, לבוש שמלת נצנצים. היה היום כיף בצילומים עם אסף עברון ומנכ"ל המדור רום לבקוביץ' ועוד שלל דמויות מרכזיות שאיני זוכר את שמן).

 

—-

מכתבים למערכת הבלוג ניתן להעביר דרך האימייל הבז'.

עצמות פלסטיק לכלבים

*

נערה עם ברזלים בשיניים
בתחנת הגבול.
גם לכוסות צל

 

אני

אני מול הים ביום שמשי
בוחן נערות קופצניות עזה
 
אני מפיל אותה למיטה
ואנחנו מתחככים ג'ינס בג'ינס עזה
 
אני מתעורר ב11:00 מצלצול
טלפון עזה
 
אני מזמין חצי מנה שניצל אצל ציון
כדי לא להתעייף, ואז עוד חצי מנה עזה
 
אני מביט במפרשיות שעליהן
כתוב בכחול תנובה עזה
 
אני אישה זקנה ורודה
עם מצלמה וכובע עזה
 
אני מביט באהובתי
אוחזת בחוט החשמל וזורקת את הרדיו לתקרה, צוחקת עזה
 
אני שחקן בטקס יום השואה 1989,
עם זקן מזוייף עזה
 
אני לא עושה דבר בשיעור ספורט
מניח עלים בשלולית עזה
 
יונים ועורבים מחפשים אוכל
במה שנותר מהים,
מנקרים בכח בחול רטוב

 

השירה

בתוך הקופה הרושמת

כסף
וסליל נייר

 
*
את יפה כמו הסמס
שאני שולח לנערה אחרת
אהובתי
 
 

*
 
מתחת להליקופטרים האלה
נבהל לפתע מגלי הים
רץ אלי
כלב פודל שזנבו קצוץ
 

 

כתם 

במדינה שבה המשוררים
קוראים סיסמאות גיוס
אנשי הצבא כבר כותבים שירים

(בתגובה לקריאה הפומבית של גבריאל מוקד ועורכי עמדה וכתם לתקוף בעזה בגלל הקסאמים בשדרות, פברואר 2008)

 

*

כולם אוהבים להתחבר להצלחה. ובכל זאת כלבים עדיין משחקים עם עצמות פלסטיק.

 

*

כוס מלאה
שתה מעט
כוס מלאה

 

בסוף היום

כסאות הים נערמים
זה על זה, ברעשי
טק טק
אנשים קמים כדי
לתת לאיש הכסאות
הלא מגולח
לעשות את עבודתו
הים שחור כבר
ואני הולך הביתה לגלוש
לYnet.

 
————-

 

1. במסגרת כתב העת האינטרנטי 'מעין חשמלי' העלינו כמה חומרים מעניינים: שני שירים מיוחדים מאוד של ענבל טימור, אמנית צעירה שמפרסמת כאן לראשונה, מקאמה של הילה אהרון בריק ומחזור שירים ממרקש מאת נמרוד קמר, עם אוירה אנטי-אוריינטליסטית שנכתבו לפני שבוע בעת טיול יחצ"נות למרוקו.

בחודש האחרון פרסמנו שיר של רוני סומק שרבקה בסמן תרגמה ליידיש ושיר של אהרון שבתאי על עזה, טקסט של הדס מרדר היפה, שמונתה לאחרונה לעורכת משנה בכתם, תרגום של אורן עילם למשוררת אמריקאית בשם מרי קיין, סדרת שירי חיות של נעמה גרשי (במעין הבא יתפרסם שיר נוסף שלה, שממית) וגרסה עברית מדליקה ל"העורב" של אדגר אלן פו (ינאי פרי) ועוד. אתם מוזמנים לקרוא וגם מומלץ לעשות מנוי ר.ס.ס לכתב העת. אנחנו מעלים חומרים חדשים מידי שלישי ושבת בערך.

www.maayanmagazine.com

 

2. מעין מס' 4 ייצא עוד שבוע בערך, עם שער חזק שכבר עורר עלינו הרבה כעס. אני מקווה שלא יהיו בעיות בשיווק של כתב העת בגללו, או בתקצוב כתב העת. העיתון יהיה מלא בתוספות והפתעות, סך הכול 310 עמודים – 4000 רוכשי הגליון יקבלו מוסף כפול של מערבון ואת ספר הביכורים של המשוררת ואן נויין.

כלומר, מעין יהפוך גם להוצאת ספרים שתעבוד סביב משתתפי כתב העת – אירוע מאוד משמעותי עבורנו. מה שקוראים ברשת באג, שדרוג.

מקווה שהציפיה הארוכה לעיתון תהיה שווה.

 

3. הפוסט הבא יהיה מספר מאה. תודה לקוראים, למגיבים, ולמייסדי רשימות.

עימאד מורנייה ויום האהבה

 

במלחמה

 

לפני יומיים התפרסמה בידיעות אחרונות ידיעה על 29 שנים למהפכה החומייניסטית. בידיעות לא מסמפטים כל כך את אירן, וציינו כי החגיגות היו עצובות, האנשים לא שמחו, ואחמדינג'אד היה צריך להזכיר את ישראל כדי לקבל קצת מחיאות כף נוגות. 
בסיקור ההיסטרי של החמאס ואיראן, או של ערפאת בזמנו, יש כמעט תמיד אמירת-ראי אודות מה שהישראלים יודעים על עצמם ואינם מעזים לומר. מה שכולם יודעים על ישראל, אבל אסור לכתוב, יכתבו על הדמון, איראן.
הביטו את ישראל בת השישים. אני לא מכיר ישראלי בן גילי שמתרגש מהחגיגות הללו באמת. אולי נערות אמריקאיות עם שַדי סיליקון ושיזוף של מכונת שיזוף שארגון תגלית מייבא לארץ, כדי שילכו מפוחדות בנחלת בנימין כששומר עליהן בחור נאה עם קראבין-עץ. אבל ברור כי החגיגות לא באמת מרגשות ומשמחות אף אחד, ימני או שמאלני. כטייקאוף על האימרה הידועה, הייתי אומר שישראלי אמיתי לא שמח באמת ב60 למדינה.

קראתי ספר על אמנות בתקופה הסוציאליסטית בפולין. יש תקופה שנקראה "הסוציאליזם הבנאלי": מנהלי בתי הספר עדיין נאמו על אלף ילדים עם צעיף אדום שיעשו את המהפכה האינטרנציונלית, אבל אף אחד לא התכוון לזה באמת, לא באמת האמין בזה, אבל פחד שהתפרקות כללית היא אופציה גרועה יותר.

גם הציונות נמצאת בשלב הבנאלי, זו "הציונות הבנאלית". המנהיגים לא באמת מאמינים למה שהם עצמם אומרים (אני מקווה). ראשי הצבא לא מאמינים במה שהם אומרים לחיילים שלהם. הפרשנים לא מאמינים וכו'. ישראל צריכה להמציא לעצמה אויב מנוול כמו אחמדינג'אד (הוא לא באמת מנהיג אירן אפילו והמודיעין האמריקאי מודה שהעניין הגרעיני לא מתקדם שם) כדי להרגיש משהו.

חגיגות שישים שנה למדינה שלך הן דווקא אירוע נחמד. הרעיון של מדינת ישראל, כמדינת חלשים שקמה נגד הסיכויים, כמקום שבאים אליו הרבה יהודים מכל העולם, עם שדיים מסיליקון או לאו, הוא לפחות סימפטי. אני חושב שיש גם הצלחות גדולות במדינה הזו: הוספת הביצה החומה לחומוס, למשל; בניין בית אסיה; נכתבו כמה ספרים טובים; יצאו לוגואים מדהימים; אפילו ללהקות הצבאיות יש שירים יפים; המצאת האפרשזיף – בתחום החקלאות יש כאן הישגים לא רעים.
אני אמנם ביקורתי כלפי מדיניות הממשלות, אבל איך אפשר לחשוב לדבר סרה על המדינה הזו כשלעצמה, שבה אנשים מדהימים כל כך, יהודים וערבים, שבה בחורות ובחורים סקסיים כל כך, ארץ עם אוכל טעים כל כך. אני כאזרח הייתי אזרח רק במדינה המוזרה הזו, וחיי בסך הכול טובים כל כך – אז אני כן אוהב אותה, את הכלבה הזו.
ובכל זאת, אין כאן באמת שמחה, חוץ מכשמצליחים להטמין פצצה במושב  של ג'יפ פג'ארו באיזור ספר בדמשק (ומפוצצים עוד בחור שבמקרה עבר בסביבה). שישים שנה למדינה וכל השמחה שלנו טמונה בכרית מושב הראש של איזה נבל לבנוני.
 

באהבה

היום, לכבוד הוולנטיינס, קניתי גלילי נייר ורוד בסופר בסנטר. והמוכרת אמרה "בימינו, אתה יכול לאהוב רק את עצמך", וביהנה לעבר השער האחורי של ישראל פוסט, שמופץ באמצעות אותה רשת סופרמרקטים. בחינמון הדהוי נכתב שהמתנה הפופולרית ביותר לחג האהבה היא גירושין. אף אחד לא יאהב אותנו כבר, חוץ מאיתנו, היא אמרה. ואז, כמשום מקום, התגלה שהיא טעתה: מישהי רזה עברה כרוח בין המוכרות היפות ונתנה לכל אחת פרג די עלוב, שהיה לרגע יפהפה.
 

הפתרון לעזה \ ז'יז'ק, בודריאר \ סוקרטס וקריאטיב קומון \ כתב העת "קו" \ ז'אן ארפ \ בשבחי האופרטוניזם

מתווה למאמר על פתרון לבעיית עזה

 
תקופה קשה זו בדרום הארץ היא גם תקופה של יצירתיות מבחינת כמות ההצעות שנהגות במוחות הגדולים. אני רוצה לפרוש כאן קווים כלליים למאמר עתידי שיציע פתרון סביר יותר לבעיית עזה, בדרך שתענה פחות או יותר על צרכי שני הצדדים. אם היה פה מנהיג אמיתי, הוא ודאי היה לוקח את ההצעה שלי והופך אותה לאופרטיבית, אף שיש בה איזורים לא פתורים.

סגן שר הביטחון מתן וילנאי, אדם מבריק וידיד אישי שלי, ממש אדם על גבול הגאונות, טען שעל ישראל ללמד את העזתים להיות עצמאיים, עבורם ועבורנו, וזאת יש לעשות על ידי הורדה בהספקת החשמל והאוכל לעזה, כל פעם בחמישה אחוזים, כך שפשוט ידאגו לעצמם.

אבל מנגד, עולה השאלה, איך בעזה יהיו עצמאיים, אם ישראל רוצה לסגור את עזה ליבוא סחורות, נפט וחשמל ובטון, כדי שלא יגיעו גם קסאמים יחד עם הסחורות. וגם אין בעזה נמל, מעבר קרקעי חופשי, או שדה תעופה. וכך, עזה לא יכולה לבנות כלכלה או לבנות מפעלים ולהתנתק מישראל, או אפילו לפתוח תחנת חשמל. יש איזה פרדוקס בגישה של וילנאי, אם כך..

 

אולמרט, אדם מבריק וידיד אישי שלי, על גבול הפנומן, הציע שתושבי עזה יהיו רזים יותר וילכו יותר ברגל. וישנן הצעות טובות נוספות, כמו של שר לא מוכר עד כה בשם השר כהן שהציע לחנוק תשתיתית את עזה. כל אלה הצעות טובות, אך לא נחרצות.

אני מציע רעיון מדעי יותר והגיוני יותר אף שדרושה לו מעט סבלנות ואורך רוח. הפתרון שלי, הצעה צנועה העומדת מול כל עצות מומחי הצבא ופוליטיקאים, מבוססת על עקרון הידוע לכל אדם שגמר בתיכון. אנחנו רוצים לגמול את תושבי עזה מישראל, מצד שני חשוב לסגור ולתחם את אותם אנשים. אם כן, גמילה כזו תיתכן רק בדרך שתביא אותם להפוך לצמחיים יותר, על פי שיטת דרווין. אם לא יקבלו אוכל מצד אחד, ומצד שני יקבלו שמש ומים (בדרך של שלחין ובעל), לאחר זמן מה יש להניח שיהפכו לצמחים, וכך יוכלו לשרוד היטב באמצעות הפוטוסינטזה. מים ואור יספיקו להם, הם לא יזדקקו לעופות, סוכר, חשמל לסוני פלייסטיישן שלהם (אין להם wii), וכל המותרות. 

מהלך כזה יעזור גם לדשן את הקרקע. ניתן אף להניח מראש, שחלק מהעזתים (אנשי חאן יונס?) יהפכו לפקעות. כלומר, כשמתפוצצים ילדים מטיל, ניתן יהיה לקחת רגל של תינוק עזתי ולשתול אותה באדמה, ושורשים יצמחו חיש-קל. זה אולי יכול להישמע לכמה יפי נפש כמשהו אכזרי, אבל תראו את שוועת תושבי שדרות, ראו את ראש עיריית שדרות, האם אפשר לתת למצב שלו להמשיך כך?

ב"אופציה האגרונומית", ההשקיה תהיה בשיטת הטפטוף, כמובן דרך מכרז בינלאומי. האקלים של עזה, השמש הנהדרת וכמות המשקעים, תביא לכך שעזה תהפוך לחממה משגשגת, גאווה לעולם. מלבד זאת, התוכנית גם תסייע לפתרון הצפיפות ברצועה. כרגע בעזה כמיליון וחצי אנשים כמעט. אם יהפכו לשתילים, או לפחות לאיזו יחור שבין שתיל לאדם, ניתן יהיה להכניס הרבה יותר מהם למטר רבוע. והרי האיזור צריך סנטרל פרק, והעולם עומד בפני מדבור. פתרון זה בוודאי יכול לעניין את מפלגות הירוקים.

העזתים לא צריכים לשנות דבר דרסטי מאורח חייהם, הם רק צריכים לעשות צעד קטן, לוותר פעם אחת, והכול יסתדר. הם יוכלו לשמור על אורח חייהם המוסלמי, על גאוותם הערבית ומשלח ידם, אבל פעם ביום יצטרכו להוריד נעליים, להכניס רגל לקרקע, ולעבור תהליך קצר של מחזור חנקן. ניסינו הכול (מלבד ההצעה הגרועה וההזויה של רוצחי החמאס להפסקת אש. מה ההגיון שארגון טרור רצחני יציע הפסקת אש? זו הקדמה למלחמה גדולה), מדוע לא לנסות זאת? ישראל צריכה פעם אחת לעמוד על שלה.

חשוב שהמאמר ילווה בגרפים צבעוניים ויוגש כקובץ פאוורפוינט.

על מכתבי דחיה

 למעין ולמערבון מגיעים טקסטים רבים. למעשה רוב החומרים שאנחנו מפרסמים מגיעים מאלמוניות ואלמונים שמנסים את מזלם דרך האינטרנט. אבל במקביל, כמו ברוב כתבי העת, בסביבות 95 אחוזים מהטקסטים נדחים. אני וחברי המערכת שקוראים את הטקסטים לא שולחים אף פעם נוסח קבוע, כי זה נותן תחושה של סרט נע ושל רשמיות וכוחניות. אף שזה בוודאי היה חוסך כמה שניות לכל מכתב דחיה. על כל פנים, זה לא נעים להגיד לא. גם עם בחורות, אני תמיד מעדיף שהן נפרדות ממני. אף שאני מניח שהרבה אנשים שונאים אותי כי לא קיבלתי טקסטים שכתבו. ובצדק, גם אני אולי הייתי שונא אדם שלא קיבל טקסטים שלי.
רוב הדחיות שאני כותב קצרות. כי לוקח הרבה זמן לנסח תשובה. ובדרך כלל הסיבות הן שתיים: הטקסט לא טוב או הטקסט טוב אבל לא מתאים. במקרה שהטקסט לא מתאים, אנחנו ממליצים על אכסניה אחרת ומכובדת יותר. על כל פנים, אנחנו משתדלים לא לשלוח מכתב שלילי, כי הטעם שלנו הוא הטעם המעייני ולא איזו תפישה איכותית הגמונית כל-ספרותית או כל-שירית. היינו שולחים בוודאי מכתבי סירוב כמעט לרוב המשוררים הידועים או הסופרים הידועים. אני אוחז את ראשי בידי ולא מבין מה אנשים מוצאים ברובם ככולם של ספרי הפרוזה יוצאים בימינו או בשירים המשעממים והלא מובנים שמתפרסמים. והעובדה היא שהם מצליחים, ואנחנו מדשדשים, אז למה לדכא אנשים ולרפות את ידיהם?
על כל פנים, הנה שני מכתבי דחיות ארוכים ומורכבים יותר, שמעידים כי הטקסטים אתגרו אותי. שני הטקסטים שנשלחו בהפרש של חצי שנה, סיפור ומאמר, נכתבו בכישרון ברור, אחרת לא הייתי טורח לענות באריכות כזו. אבל בשני המקרים, הטקסטים שנכתבו שייכים לגישה המצויה: הסיפור היה סיפור ז'נריסטי, "עמוק", שמציג את העיר כרעה ומנוכרת, ואת האדם הסקסואלי כטורף. המאמר, ניכר כי נכתב על ידי אדם עם ראש על הכתפיים, אבל סבל כמו מרבית המאמרים שמתפרסמים כיום מעודף בניימדרופינג של הוגים אופנתיים, ומעיסוק אבסטרקטי ולא קונקרטי בעגה אקדמיסטית שהיה קשה לברור בתוכו את הטענה וההתייחסות. נראה כאילו לא נכתב עבור הקורא, אלא עבור משהו טמיר יותר. אני חושב שלגבי רוב המאמרים בנושאי תרבות ניתן היה בקלות להוריד מהם שני שליש בלי לפגוע ברעיון המקורי. אם ככה, עדיף גם להוריד את השליש הנוסף.
חשוב לציין שהעמדות שאני מעמיד פה הן לאו דוקא עמדות נכונות יותר משל הכותבים, אבל הן העמדות שלי ואולי של חלק מהחברים או החבורה שלי. כמו בביקורת שלי על שירת הפצע, לא ציינתי את שמות הכותבים, כי הרעיון הוא לא התנצחות אישית שלי מולם, אלא מול תפישות רווחות על ספרות וכתיבת מסות בעידן הזה.

מכתב דחיה 1 – סיפור קצר.

תודה רבה על הסיפור האיכותי. ראשית אנחנו רוצים להחמיא לך על הכתיבה ההדוקה ועל הדרך שבה בנית את הדמות. אני מכיר כמה בנות מהסוג שציינת, מפיקות פרומואים ומצליחניות אך עצובות.
ההשוואה בין שיני הנמלים ובין מלתעות הגברים בפאב\ צופי הטלוויזיה\ הזכיינים עשויה יפה מאוד מבחינה ספרותית. גם המתח בין הזוהר שהיא מוכרת לפחדים שלה נארג באופן מקצועי ורב-כשרון. והיחס של אמא\דשא ונמלים. בכלל מוטיב הדשא – חזק מאוד (אפשר גם לדבר על תהילים 'נאות דשא ירביצני' או תפילת האשכבה הנוצרית). והסיפור כתוב כהלכה ונוגע ללב.
הרבה סיפורים שאנחנו מקבלים לא נסגרים היטב. אצלך הסגירה שלו מוצלחת ומעוררת מחשבה. לפי דעתי, את בשלה לפרסם רומן שיכול להצליח.

מצד שני יש בסיפור עצב קיומי, תחושה שלילית ועכרכרת, שבהכרח אינה 'מעיין'ית. הסיפור סבור כי העולם רע, ולעומתו הכותב(\הגיבור) טוב. איזו תחושה נוצרית שהיא הפוכה לתחושה הפוליתאיסטית שמעין מנסה להדהד.
כמו כן, ישנה תחושה פוליסופובית (פחד-עיר) בסיפור – לפיה העיר היא משהו רע ופוגע. מדוע הגיבורה תלך ותבכה ברחובות העיר? מדוע תקיא מפיצה? גם זה בניגוד לתפישה של מעין שהעיר (תל אביב במיוחד) היא טובה ומלאת אור. הדמות שלך היא פסימית מאין כמוה כשיש לה עבודה נחשבת ודירה ומחשב. היא לא פלסטינית קשישה העומדת במחסום או עובדת זרה הגרה עם עוד שמונה אנשים בדירה, ואין סיבה שלא תהיה מאושרת מגורלה הטוב. אז מה אם אמא שלה לא העריכה אותה.
גם הסקס בסיפור הוא 'רע'. תפישה פוריטנית הרחוקה מהתפישה הפוליטית שלנו.
אילו היה צריך להשוות את הסיפור שלך לצבע – הוא היה כהה. כשאנחנו בוחרים סיפורים או שירים המשרים אווירה בהירה.

בסיפור, העלילה למעשה מתרחשת בתוך גופה של הגיבורה – הנמלים, ההקאות, העיניים – אולי משל למחלקת הפרומו מול הילדות (שהיא פרומו לבגרות). אנחנו מאמינים בעלילה הפורצת החוצה מהגוף, הסקרנית לגבי הסביבה ולא כזו השבה וחוזרת לגוף הגיבורה. הסיפור שלך הוא מעמיק כשאנחנו מחפשים סיפור שכוחו אינו בהכרח ב"עומק", אלא בשלוחות שלו החוצה.
כמו כן, בסיפור אין נקודת אור ואין רגע של הומור וקלות דעת (מלבד החתול ועכבר המחשב). הוא בוודאי לא גורם למצב רוח חיובי או מעורר לפעולה אצל הקורא, אלא מדכדך את רוחו.
נוסף על כך, הנמלים אצלך מקבלים דימוי שלילי. יהא אשר יהא, קשה לנו לפרסם טקסט שמעליב את החרקים. החרקים הם חיות טובות לב והמדיניות של העיתון היא תמיכה גורפת בכל האג'נדה החרקית: מקקים, נדלים, זבובים וכנימות, כמובן פרפרים. אני מפנה אותך ל"ערפל" של מיגל דה אונמונו המציג היטב את הנמלים.
אנחנו רואים את עצמנו כפרגמאטיים, אבל כל מילה בסיפור חותרת נגד ההנאה של מעין.

לסיכום, הסיפור הזה צריך להתפרסם, אבל מעיין הוא בהחלט לא הבית הטבעי בשבילו. הסיבות לדחיות הטקסט שלך הן דתיות-ביולוגיות (העיר\סקס\נמלים) ולאו דווקא סיבות של איכות (טקסט טוב או רע).
אני בכל זאת חושב שכאן הבעיה היא אצלנו בהכרח ולא אצלך. אני מציע לך לשלוח את
הסיפור הזה לתחרות הסיפורים של הארץ, כי יש לו סיכויים טובים.

בכל זאת התרשמנו מאוד מהכתיבה, אשמח אם תשלחי אלינו חומרים אופטימיים יותר.
באהבה,
וכו'
 
 

מכתב דחיה 2 – מאמר בנושא סרט הפורנו "לילה בפריס" של פריס הילטון

לכותב
שלום.
מכיון שאני מתעניין בסרט הזה (נייט אין פריס של פריס הילטון) והוא לדעתי הסרט החשוב ביותר של העשור, או אולי "הסרט של העשור", גם מבחינת שיטת ההפצה, הנושא וכו', קראתי את המאמר בשקיקה.
לצערי המאמר אקדמיסטי מדי מכדי להיכנס למערבון או מעין. ההקדמה, שאורכת שני דפים, שליש מהטקסט כמעט, מתאימה יותר למאמר שמוגש באוניברסיטה, הרי כולם יודעים מהי פורנוגרפיה.
 מלבד זאת, לא ברור מדוע צריך להזכיר את ליוטר או בודריאר שלא השתתפו בסקס בסרט. אילו ז'יז'ק היה יורד לפריס הילטון או להפך, בוודאי שהיה מקום לאזכר אותו. אבל מכיוון שלא השתתף בקלטת של הילטון, לא ברור מה תפקידו במאמר ומדוע הוא נדחף לפוטנוט. הדבר היחיד שאפשר לחשוב עליו שמקשר את אותם אנשים לא יפים בהכרח לפורנו הוא שחזרה על דבריהם והשכפול שלהם, מזכירים יציאה וכניסה של זין במהלך סקס. אולי גם הפיכת תיאוריות שטותיות ונחמדות לקדושות מזכירה סקס – כי סקס היא פעולה שטותית ונחמדה שמקבלת מימד מאגי, מעצם התחושה שכאילו רוצים לצנזר אותך (גם התיאוריות הללו מכונות ביקורתיות, אף שהממסד מחבק אותן, כמו את הסקס בביטויים מסוימים שלו, בוודאי סוג הסקס של פריס הילטון).
מול אזכורים רבים של אותם צרפתים (שאולי קשורים לשם הקלטת, נייט אין פריס, גם מבחינת המקום – צרפת, וגם מבחינת הזמן – לילה), לא התייחסת למשל לדמות הגבר באקט. הקורא כמעט לא מקבל אינפורמציה על מה שישנו בסרט מתוך המאמר.

בתודה,
וכו'
 

תגלית: גליונות קו הראשונים – מכתם ושירים

 
לאחרונה גיליתי בבית אריאלה את עיתון "קו" בגרסתו הראשונה, כשנערך על ידי דן עומר, יונה פישר ורחל שפירא, בין 65 ל66. יש שם ארבעה גליונות כרוכים של  כתב העת "קו", שהוא פשוט דבר פנטסטי. לא מצאתי יותר מדי פרטים על העיתון, מלבד מאמר של צבי אלחייני.
 
אני מביא כאן מתוך קו 2 ממאי 1965 שני טקסטים. הראשון הוא מתוך מאמר של אביגדור אריכא, "חלל או חלל רוח":
 
לי נדמה, שההפרדה בין החלל ליתר יסודות הציור אינה קיימת. נדמה לי שאין לצייר מושג מוחלט על מה שהוא עומד לעשות. תפיסת עולמו הציורית היא תחושתית ומתגלה לעיניו תוך כדי ציור ולא לפני כן. נראה לי שלמעשה הצייר מגשש ומתקדם בלא תוכנית, נראה שתוך כדי ציור נוצר החלל. והוא חלל רוח.
 
והנה ארבעה שירים של ז'אן ארפ, אמן שאני מאוד אוהב, ומסתבר גם כמשורר מעולה לא פחות:
 

ז'אן ארפ, קונפיגוריישן

1.
ברקע שחור
קבועים
דיוקנֵי
הנקודה והפסיק
 
2.
זה השולחן מאצלנו
המטייל לו שם.
זה שולחננו האחד.
מאז ומתמיד גורר הוא
אחריו
נקניקיית דם ארוכה ארוכה
מבחילה ובעקבותיה הצייד
האחד מאצלנו בלי רובה
 
3.
שבלולים
כותבים לאיטם לאיטם
בזחלם
בהגררם
על גופו
של אדם
ששוב אינו נע.
הדיו
בה כותבים השבלולים
מהבהבת.
 
4.
איש רכוב על אישה
נעלם במנהרה שחורה.
איש שני
רכוב על אשה
מגיע בדהרה
ומכריז בצערה
על תגליתו המרעישה –
אבקה לבנה
המגרה כחום היום
את הלילה המוחלט.
 
 

מהי אמנות

 

אמנות (או ספרות) יותר מהכול דומה לצלוליטיס: משהו שמכניס לשוק, משהו בזוי ונורא, שאי אפשר להיפטר ממנו כשהוא מופיע, לא ברור איך הוא קורה, אבל אפשר להניח שאכלת הרבה ולא התנהגת כשורה, אבל אתה דופק זין.

 

אמ.טי.וי ישראל

 

אני משתדל להיות מנוי כמעט לכל רשת חברתית שישנה, כולל שין1 ורשת סקנדינבית ששכחתי את שמה שקשורה לטיולים בחו"ל. וכך נכנסתי גם לאתר של אמ.טי.וי ישראל. ובכן, מבחינה חברתית האתר לא כל כך פעיל, כי הוא בשלב התחלתי. אבל מצד שני, יש שם סרטוני וידאו קופצניים. מדובר בסרטונים ממש סקסיים, שיש בהם משהו טרי מאוד, לפעמים זה נראה כמו סרט שעושים לאנשים מחו"ל על ישראל. למשל, שלוש בנות יפות, אחת עם קעקועים שקופצים לברכה בתחילת רוטשילד. הבחורות והבחורים שהם ליהקו מאוד במקום, ונותנים תחושה שהכול אפשרי.
 

אני סיסי – קריאטיב קומון

אחת הסיבות שכיף להיות סיסי (ראשי תיבות של קריאטיב קומון), כלומר לוותר על חלק מזכויות היוצרים ולהגמיש את השימוש החוזר ביצירה שלך, הוא שזה כיף יותר. לא מזמן השתמשו בשיר שלי, פיצה, לפסקול לסרט וולשי הומוסקסואלי שדי הצליח, היום בבדיקת הגוגל התקופתית שלי גיליתי שביולי לקחו את ספוטניק אין לאב שלי לפתיח של מצגת על סי.סי. באנגליה. מה יצא לי מזה? כלום. מלבד כיף. מדוע בכלל צריך לשאול 'מה יצא לי מזה?'. הרי אמן בישראל נידון שלא ייצא לו.

סיפרתי על כך שמגיעים אלי באופן מסתורי ספרים מהוצאת ידיעות אחרונות, הגיע אלי ספר בשם 'בשבחי האופרטוניזם'. מה בדיוק יוצא למיליונרים שעובדים כמו חמורים? רק כאב לב. אני בטוח שהחיים שלי יותר טובים משל רוב המיליונרים (מלבד רוני מאנה). שהאוכל שאני אוכל טעים יותר, הנשיקות שלי עסיסיות יותר, יש לי חברים נחמדים יותר ואני הולך יותר מהם לים.

אני גם לא מודאג, והם כן. אין לי מה להפסיד. אם יפרצו לבית שלי, הפורצים יקחו רק את הלפטופ, שגם ככה הייתי שמח להחליף, כי כפתור הרווח לא עובד, ואני לימדתי את המחשב להפוך את האלט הימני לכפתור הרווח, אבל זה מעצבן. אני מחכה לגנב, כדי לקנות מחשב חדש. אולי הeee ששוקל 900 גרם ועולה 2500 ש"ח.
נחזור אל הסיסי. קראתי השבוע בנסיך הקטן את התחלת הטקסט של קסנופון על סוקרטס. סוקרטס היה אבי הסיסי, הוא לא השאיר אחריו טקסט חתום, הסתובב בשוק בשמחה, דיבר עם כולם, ונתן לאנשים לצטט את דבריו ולהשתמש בפרשנויות שלו בלי סוף. מדהים שכל הדודים המשעממים הסטריליים שמתפרנסים על חשבונו ועל חשבון תלמידיו, הם למעשה הופכיים לחיים העליזים של סוקרטס, ממש כמו שהאפיפיור הוא ההפך הגמור של ישו.
הרי אפלטון הציג את סוקרטס, בצורה אחרת מקסנופון. במשך שנים מצב רעיונות היתה כשל סי.סי, הרעיונות והיצירות הלכו חופשיים, הם ממש רקדו, עם איזה קרדיט חמקמק. יצירות הן כמו שפה. אף אחד לא יכעס על כך שתשתמש בפועל לטגן (פועל יווני כמדומני). בוודאי היה איזה מטגן ראשוני, אבל המילה חופשית ושייכת לכלל. אפשר גם לעשות במילה זו שימוש למשל לקרוא למכשיר טיגונית, או טגנחישף או לאדם עם אופי מסויים להגיד שהלה טגנוני או מטוגנן.

מדוע שהשירים שלי לא יהיו חופשיים. זה כמו במערכון של רחוב סומסום עם אריק ובנץ על מכירת האוויר. שיר שלי הוא אוויר, תנודות קול, למה שלא יהנו ממנו כל מיני הומואים מוולש?
אני לא מגיע לחיבתי לסיסי מהיותי חנאג' (חנון) של מחשבים, אני לא רואה בתרבות דיגיטלית דבר נשגב. אני אפילו חושב שאין תרבות דיגיטלית, עד כמה שאני רואה זאת. אבל הסיסי הוא מבחינתי חזרה למצב הטבעי. 
 
 
 תגובות והשמצות מנוסחות היטב אתם מוזמנים לשלוח לכתוב אלי, ואני אצמיד לטקסט. נשיקות.

הכלב (עדכון אריה אלדד 5.2)

צביעות: מדוע חיילים שובבים שמראים חצי-תחת, אבל לא פגעו בזבוב, מזעזעים את כולם ונכנסים מיד לכלא, ואדם שבגללו עשרות חולי סרטן הזקוקים לטיפול צמוד ימותו (באתר פלסטיני לוחמני קראתי ש90 חולים כלליים מתו בגלל הסגר וש470 חולי סרטן נועדו למות, אבל אולי זה לא אמין, כך אני מקוה), ומאות אלפי אזרחים קופאים מקור בלי חשמל בגלל הגשמת פנטזיית סגירת החשמל, נחשב אדם לגיטימי ומכובד שזו ממש מכה מוסרית אם הוא יעזוב את הממשלה?

 

הסברה 1: בזמנו הייתי במפגש בין עיתונאים ישראלים ואנגלים. עלתה עיתונאית ישראלית המזוהה עם השמאל, עיתונאית נחמדה דוקא, ואמרה: אני לא אחת שמאמינה לממסד הישראלי. לגבי רוב המלחמות האחרונות, אדם נבון היה מבין שהן ספין. אני יודעת שמלחמת לבנון הראשונה היתה קונספירציה של אריק שרון. גם האינתיפאדה היתה באשמת ישראל. אני התנגדתי למה שעושים בשטחים. גם האינתיפאדה השניה זה ספין של הצבא. זה ברור שצה"ל רצה אותה. אבל מלחמת לבנון השניה? – לא, היא היתה מלחמה מוצדקת שנכפתה עלינו. אתם חייבים להאמין לי.

 

הסברה 2: במפגש אחר, מישהי קמה בהתרגשות ואמרה לגויים: לכם יש ילדים וגם לי. הילדים שלי חמודים וגם שלכם. ההבדל הוא שהילדים שלי לא יכולים לעלות לאוטובוס. האוטובוסים בישראל מתפוצצים. אני לא אשלח את הילדים שלי באוטובוס, אני אקח אותם במכונית.

 זה אגב היה לפני כחצי שנה. היא אכן לא תשלח את הילדים באוטובוס כי היא מפחדת מעניים. אף ישראלי לא תיקן אותה, אגב  (גם לא אני. זה הופך אותי לישראלי).

 

הסברה 3: היה גם לוביסט אחד. אדם קשה עם חליפות שחורות. הוא נסע למשלחת באוניברסיטה כלשהי, חזר מהמפגש וסיפר: "אני לא יודע, כל הזמן ניג'סו לי על זה שזרקנו פצצות מצרר שמתפזרות ועדיין מתפוצצות. אמרתי להם, חבר'ה אני הייתי במלחמה, לא ירינו שום נשק כזה. רק הגנו על המדינה בהגינות. אני ממש מכיר כל מה שצה"ל ירה. אל תאמינו למה שאתם קוראים בתקשורת. הנה דוגמא לשקר. אמרתי להם, אתם חושבים שאני משקר? זה השתיק אותם". אמרתי לו, הי, אבל צה"ל עצמו מודה בזה שירינו פצצות מצרר. הוא הופתע, " באמת?". הראתי לו ידיעה. הוא אמר "וואלה", ואז מישהי אמרה לו "אבל יותר טוב שאמרת ככה בכל זאת".

 

אירן: אם מישהו רוצה הוכחה שאירן, כמו עירק בזמנו, לא ממש מתקרבת לפצצת אטום יגלה אותה בדרך פשוטה: היות ואהוד ברק אומר שהוא נשאר בממשלה כדי לטפל באיום האירני, וגם אולמרט אמר את זה מיד אחרי מלחמת לבנון. והרי ברור ששניהם שקרנים גמורים ואופרטוניסטים ושהם מלווים בחבר עיתונאים חנפני שיפרסם כל הדלפה שהם יעבירו. והואיל ואף עיתונאי לא יכול לדעת באמת אם יש תכנוני גרעין אירניים, או לאו. אם כן, די ברור שהאיום האירני הומצא ונרקח. כולם יכולים להירגע. היום קל לפעול: מספיק להקשיב לברק-אולמרט-ביבי ולעשות הפוך. מעניין אם יש מילה אחת שהם אומרים שהיא נכונה. למשל, כשאולמרט טועם עוגת אפרסקים טריה ומתוקה, האם הוא יגיד שזה טעים? האם רק ההצהרות האלה שלהם שקריות, או שגם בתחומי עוגות האפרסקים הם כאלה?

 

אושר: שמעתי ברדיו במונית משהו שמילא אותי אושר. זה היה במסגרת מאוד סטנדרטית, אייטם צבע של טטיאנה הופמן במסגרת שידורי חדשות ערוץ 2 על הכפר הקפוא בעולם. מקום בסיביר עם קור ממוצע של מעל מינוס חמישים. ובכן, ראיינו בכפר הצונן בעולם ילד ושאלו אם הוא מפחד מהקור. הוא ענה שהוא מפחד רק מכלבים, הקור לא יכול לנשוך אותו.

 

תוספתא

 

כשם שחשוב להגן על חופש ביטוי של אנשי שמאל וערבים, כך חשוב לדבר גם על פגיעה בחופש דיבור של אנשי ימין. האמירה של אריה אלדד מהאיחוד הלאומי ("…כיוון שממילא דנים כבר בשאלה הנכבדה הזו. אני מציע עוד קריטריון אחד למונח 'דם על הידיים' – מי שתגבר ביודעין ארגון טרור רצחני, באופן שהוסיף מאות לוחמים לשורותיו, וצייד אותם בנשק ובתחמושת, יש לו דם על הידיים. לראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט יש דם על הידיים – דמם של הנרצחים בפיגועי הטרור הוא גם עליו") היא בתחום הלגיטימי. הנזיפה נגדו בועדת האתיקה היא בעייתית ולא דמוקרטית. ומוזר שעמי אילון, איש שירות חשאי, שאפילו אם חזר בו ומתחרט על כך, בוודאי אחראי על כמה חיסולים אם לא שיסף כמה וכמה גרונות, מתרגש מהביטוי הזה.

אפשר לחשוב שלמישהו פה אין דם על הידיים. דם זה השאנל 5 החדש.

 

 

מכתב של חיים בראשית לזאב צחור, בעניין פרשת המרצה ניזאר חסן והמדים במכללת ספיר

 
אחד לפברואר, 2008  
לפרופ' צחור שלומות,
 
קראתי בתדהמה וזעזוע את מכתבך המשפיל וחסר התקדים לניזאר חסן, בעקבות הדו'ח של וועדת השמוע שנמסר לך. אני חייב לומר כי דו'ח הוועדה עצמו הינו מסמך בעייתי לכל מוסד אקדמי המכבד את עצמו, ואינני רואה באיזו ארץ אחרת יכול היה להיכתב, מחוץ לטורקיה ופקיסטן. למרות דעתי זאת, אני רואה את מכתבכך כמשפיל וחסר יושרה הרבה יותר מדו'ח הוועדה, שכן אתה פועל בצורה פסולה לדעתי, מכמה בחינות. גם אם סבור אתה, כהחלטת הוועדה, שעל המרצה להתנצל לפני התלמיד, דעה שאינה מקובלת עלי, שכן נראה לי שהיה נכון מצדו לבקש את התלמיד לעזוב ולחזור לבוש אזרחית, הרי שדרישתך חסרת הבסיס למחויבות לדגל ולמדי הצבא הכובש גם אינה מוזכרת בהחלטות הוועדה, ולכן תמוהה במיוחד. אם ישראל כבר הגיעה למצב שנשיא מוסד אקדמי מכובד כותב בשפה לאומנית, משתלחת ובוטה לבן הלאום הכבוש והמדוכא על ידו, בדרישה להצדעה לדגל הכבוש, הרי שברור מעל לכל ספק שהחל שלב הסיום של ההרפתקה הציונית בארץ ישראל, ושהמסכות הליברליות מוסרות מן הפנים המכוערות של הכבוש הבוטה. בחודש בו מרעיבים כשני מיליון איש תוך הפרת החוק הבינלאומי, שלא להזכיר את המוסר היהודי, כשלשה קילומטרים משולחנך, מצאת אתה לנכון לשכוח את תפקידך האקדמי והאינטלקטואלי, ולפעול, תחת לחץ גובר של מפקד אתו צבא כבוש ודיכוי, כקצין מילואים הממלא פקודות ולא כאקדמאי. אני המכירך משנות עבודתנו יחד, ומכבדך על אומץ הלב שהפגנת בהזדמנויות שונות של לחץ על חוקרים ומורים, כולל עלי בזמנים שונים, מוצא עצמי בוש ונכלם על התנהגותך זו, ומבקשך לחזור בך מן הדרישה המבישה וחסרת השחר, מעבר לבקשת הההתנצלות – דרישה המתוכננת בבירור להביא להתפטרותו של המרצה.
 
ברור לי שגם אתה יודע שמכתבך הבלתי-שקול יביא למחול שדים של האשמות, למחאות ועזיבה של תלמידים ומרצים, ולערעור בריאותו של בית הספר לקולנוע, שהיה לי תפקיד כלשהו בבנינו וביסוסו, ועל כן אני חרד לעתידו. בית ספר זה, בהנהגתו המקצועית ורבת החזון של אבנר פיינגלרנט, הביא להעסקתם של טובי המרצים בישראל בשטח הקולנוע, וניזאר חסן הינו חלק חשוב מהתפתחות זו. גם בסרטיו הרבים והחשובים, וגם בהוראתו רבת ההשראה, תרם ניזאר רבות לעדוד ופיתוח הבנות מורכבות בין שני העמים, תוך התבססות על שוויון ולא על יחסי הכוח בין כובש ונכבש. עליך לדעת ולהבין נכוחה כי מכתבך ישים קץ להתפתחויות אלה, ובמקום להוביל לקראת שיח בוגר בין העמים שמטרתו להביא לסיומו של הכבוש והדכוי, יביא מכתב זה לסיומו של פרק חשוב שיכול, וצריך היה, לעודד שיח והבנה.
 
אני רוצה להניח כי מכתבך נכתב מתוך אי הבנב של ההקשר, למרות שקשה לראות כיצד יתכן הדבר. אתה דורש מבמאי קולנוע פלסטיני, שארצו נכבשה כולה על ידי אותו צבא, שיקבל את מרותו של צבא זה, היושב בשטחים כבושים תוך הפרת החוק הבינלאומי, הרוצח אזרחים חדשות לבקרים, ומרעיב מיליונים בענישה קבוצתית חסרת שחר ובלתי מוסרית. זהו גם הצבא שהביא למותם הנפשע של למעלה מ1500 אזרחים, בלבנון ובישראל, בפעולתו המטורפת בקיץ 2006, זמן קצר לפני המאורע שחקרה הוועדה. נראה לי שדרישתך מניזאר אינה רק מופרכת וחסרת צדוק והגיון, אך גם בלתי-מוסרית: אין זו דרישה שאתה מעמיד לפני מרצים אחרים, כמובן. הרשה לי לומר בגלוי – זו דרישה שניזאר אינו יכולת ואינו צריך, לעמוד בה; זוהי דרישה שאני עצמי לעולם לא הייתי מקבל, ושום אקדמאי בשום ארץ תרבות לא יקבל עליו.
 
אני קורא לך להתעשת, לעמוד על זכויותיך וחובותיך כנשיא המכללה, למשוך חזרה מכתב משפיל ובלתי נאות זה, ולהביא לסיומה של הפרשה הכאובה, שיותר מכל דבר מראה בבירור את השפעתו המשחיתה של הכיכוש. ניזאר חשוב ביותר למכללה ולבית הספר, ובמקום הדרישות המשפילות המוטלות עליו, מן הראוי היה שהמכללה ותלמידיה יעמדו על תפקידו של הכבוש והדכוי המתמשכים על היחסים בין שני העמים. ניזאר ביקש מן התלמיד לזכור שהוא גם אדם וסטודנט, לא רק חייל. נראה לי שמכתבך מזכיר לניזאר שאתה קודם כל חייל, ורק אחר כך אקדמאי. אם כך פני הדברים, אתה בצד המפסיד, וכהיסטוריון עליך לדעת זאת; עם המדכא עם אחר אינו עם חופשי. אפשר כמובן להמשיך בכיבוש עוד שנים; מה שלא ניתן הוא לחיות כבני חורין כאשר אתה קודם חייל כבוש ורק אחר כך אדם. אני קורא להיסטוריון זאב צחור למנוע מסגן אלוף זאב צחור לעשות טעות גורלית. אני מאמין שאתה מסוגל לשנות החלטתך ולמנוע את הכאב והצער שמכתב זה יביא.
 
בדאגה,
 
 
פרופ' חיים בראשית
אוניברסיטת מזרח לונדון  
%d בלוגרים אהבו את זה: