Monthly Archives: אוקטובר 2009

מכתב דחוף לראש הממשלה ולחברי הקבינט

מכתב דחוף בהול
 
לכבוד ראש הממשלה
שר החוץ
שרת התרבות והספורט
שר החקלאות ופיתוח הכפר
 
שלום רב!
 
מעבר לנושא הערבים אליו כבר התייחסנו, הייתי רוצה לעניין אתכם בבהילות רבה בצלוחית עגולה לבנה ועליה קרעים של סוכר חום. המגע שלה נעים כל כך, אתם מוזמנים לגעת בה. היא מבריקה את אורות המכוניות של רחוב הנביאים. אפשר יהיה להשיג אותי בנושא זה ב{המקום שמור במערכת}, כלבים מנוולים. לטיפולכם הדחוף אודה, בברכה וכו'

 

—-

 

 

אורלי, כוכבית קדושים (מתוך החדש והרע)

————

 

היום יום שישי השקת מעין, כתב העת שלנו לשירה, מערבון, כתב העת לקולנוע, החדש והרע, כתב העת לאמנות, וספרו של נמרוד קמר, אני רוצה לתייק אותך. ההשקה תתחיל ב14:00 ותימשך עד השקיעה, המקום הוא הלופט החדשחדש של קסטיאל, בניין בית אל-על, בכתובת הסמלית בן יהודה פינת שלום עליכם, תל אביב.
בין המופיעים: אהרן שבתאי, צאלה כץ ז"ל, צ'יקי, נמרוד קמר, יעל בירנבאום, מיכל אברהם, רייסקינדר (אשכרה מתים), יובל בן עמי, מיכל דר, אמ.סי. קינג, מתי שמואלוף, א.ב דן ועוד. מתקלטים: נדב אפל ויובל רוביצ'ק האגדתיים
 
עמוד הפייסבוק של השקת מעין

המרוץ + השקת מעין ביום שישי

כיכר רבין בת"א התמלאה אט אט ב15 אלף אצנים חובבים שבחרו להצטרף ל"מרוץ הלילה". על רחוב אבן גבירול הורכב מעין שער ניצחון עצום מידות ממתכת, שעליו הוצבו מיני נגנים שהיו קשורים בחבל. הם היכו בתופים וקהל הרצים מחא כף באופן מפחיד למדי.
האידיאולוגיה שלי לגבי ספורט חד משמעית. אני מוכן לרוץ, כשיש סיבה ברורה לכך, לדוגמא מרדף אחריי. אך פוסל ריצה סתם כך. ניסיתי למכור את התיאוריה שלי לאנשים שנרשמו למרוץ הזה, ללא הצלחה.
אני פוגש את מאיה ואת דודתה אמירה, מהרצליה, עושות כפיפות כדי להתכונן לריצה. אם יש משהו שאני מתנגד לו יותר מריצה, הרי זה תרגילי החימום. הן לבושות בחולצת המרוץ הממותגת, שבלעדיה אי אפשר לרוץ, כך על פי האתר. אני תוהה למה בעצם אני צריך לרוץ בעיר שלי עם חולצה טפשית ועוד לשלם 150 ש"ח. זו העיר שלי!
-למה בעצם כולם חייבים להיות שלטים נעים של החברה?
ככה זה נהוג בעולם.
-ואם מישהו רוצה לרוץ בחולצה שלו?
להסתנן? אני מקווה שתהיה אבטחה שתעצור את האנשים האלה.
-אותי?
כן.
-חבל.
אני מסיים עם אמירה ופוגש אשה נוספת בשם אמירה, הפעם מרעננה. אני מתעלם מהסטטיסטיקה המפתיעה של השם 'אמירה' וניגש לברר את העניין. אמירה 2: "אני לא מבינה למה זה עולה 150 ₪. לאן הכסף הולך? 150 לא עולה חולצה. הייתי שמחה אם זה היה הולך למטרה חברתית".
 
באופן מפתיע רוב הרצים אינם מתל אביב, אלא מאיזור השרון, עם נוכחות עצומה לעיר רעננה. רעננה היא עיר מופנמת, אבל מסתבר שבתחום הספורט העממי אין לה מתחרים. יונתן, רעננה: "ריצה זו תופעה רצינית בשרון. לי למשל יש שעון מקצועי. שעון שעולה 1500 ₪, שמודד את המהירות וגם את לחץ הדם שלי".
-על כמה הוא עומד?
"40".
-וכמה שלי?
"אני מניח ש70".
-אם כך, ניצחתי.
"יש לך קצת יותר".
לולה, חיילת צעירה, טוענת שבאה לראות אנשים שנופלים בהזנקה והתאכזבה שהשנה לא היו פצועים, אבל לבסוף מתגלה הסיבה האמיתית: "אני אוהבת לראות בנים באדום, ובמיוחד קצינים".
-איך את מזהה שהם קצינים?
"על פי המבט החודר, רואים את הארונות. ניסיתי לעצור אותם, שיקחו מספרי טלפון, אבל לא הצלחתי. הם רצו. לא זרמו".
 -לדעתי זה בכלל לא סקסי גברים שרצים ולא מתייחסים לבנות.
"בסדר, בקטנה".
 
את המונוטוניות האדומה שובר יוסף לוי בן ה68, כפיל של אלביס, שמרקד לקול המקצב האלקטרוני, גופו מלא זיעה ונמרץ: "אני מופיע בכל מקום בחינם, בתחרויות, באירועים של פנויים פנויות", הוא מסביר לי.
-למה אתה לא רץ?
"איחרתי".
-איך האירוע?
"מצויין, אבל שכחו פה את הרוקנרול, צריכים לזרוק את המזרחית שמשמיעים פה לזבל. את אלה שמגישים פה את המזרחית לזבל. תרשום".
-אבל אין פה מזרחית. זה דאנס.
"זה אותו דבר. לזרוק לזבל".
 
לפתע עולה בי התובנה שאני יכול להשיג את כל האצנים הללו. אני מנסה להשיג חולצה לעצמי, ומסתבר שצריך לדבר עם היחצנית, אך בגלל הרעש היא לא שומעת ואני תקוע על צליל החיוג שלה, השיר "אנשים טובים באמצע הדרך". אני מאתר אותה והיא נותנת לי את חולצתה, ואז מתפנה לחבק אדם בשם פופי. אני מניח את החולצה על עצמי ומרגיש מעט אידיוט.
אני ניגש לרחוב ומשוחח עם סימה, מאבטחת שאמורה להיות חלק מהשרשרת האנושית של המאבטחים שחוסמת את הרצים, מתלוננת מעט: "הם רומסים אותנו, הם מורעלים". אבל רשרוש של צופר נשמע והמרוץ עומד להתחיל.
 
המרוץ, כאמור, נפתח. אני מתחיל לרוץ, ומבין שסתם עשיתי עניין מכל העסק, אני יכול להביס את כולם. אני רץ ורץ, מחיאות הכפיים נשמעות, אך אני מרוכז בדרך וממלמל לעצמי שאני ווינר, אף שאיני מרעננה. אלא שלאט לאט אני מתעייף. הסיבה לכך נעוצה בכך שאני אוהב להיות עם כסף קטן לכל מקרה. הכיס שלי עמוס בשקלים, בשנקלים ובחמישיות, אני הולך ומתעייף, אני חושד שגם ליבי מתחיל לרשרש, ליד סמטה קטנה קצת אחרי ארלוזורוב, ליד שלט שעליו כתוב 'באולינג', אני מחליט שדי, ניצחתי. כפי שישראל ניצחה בלבנון, כל העניין זה בהכרזה בומבסטית.
שתי בנות יפות מביטות בי במבט מתעניין, מפשיל את החולצה ומנסה להכניסה לכיס. "פרשתי בשיא", אני אומר להן.
"מה איתך, לא רצת אפילו 300 מטר", הן אומרות בשאט נפש וממשיכות.

(גרסה קצרה יותר פורסמה בידיעות לפני כשבוע)
 

 

מכתב נגד הספד מרושע של אלן גינסברג

 

הוא לא יכל לשלוט בעצמו, ג'ורג' וויל (סן פרנסיסקו כרוניקל, 10 באפריל 97) קרוב לוודאי נפגע אישית מההספדים הספונטניים, מהמילים הטובות היוצאות מהלב, שפורסמו בעיתונים המובילים לאחר מותו של אלן גינסברג.

מר וויל, מגנם של ערכים מקודשים-לכאורה כל עוד אלה מסייעים למיוחסים, לבעלי זכויות היתר ולחשבונות הבנק של המעמד שלו, הוא לא זה שהייתי מעוניין שידריך את הציבור בענייני משוררים ושירה. כדי שיוכל לעשות זאת בצורה יסודית, וויל יהיה חייב לחזור לתנ"ך ולנכש מדפיו את הנביאים האיומים שניצבו בפאתי שערי ירושלים ונשאו נאומי תוכחה כנגד תאוות הבצע והאלימות. וויל בוודאי היה מוצא דופי גם באותו בחור מזוקן, בעל שיער ארוך, שלא נישא מעולם, והסתובב בין הרגליים של כולם עם 12 ידידיו, מדכדך את נושכי הנשך שהסתופפו מבית המקדש.

וויל רמז כי גינסברג קיבל מקדמה בת שש ספרות ממו"ל ניו יורקי גדול, כאילו היה כאן איזה כשל. הוא לא ציין, כי מחבר 'נהמה' ייסד קרן שירה שפתחה את ידה לעזור לרבים מחבריו למקצוע לשרוד.

ג'ורג' וויל וחבורת התקשורת הימנית שלו פועלים בדרכו של סנטור ג'וזף מקארתי שהתעלל בארצות הברית עם מחלת הרדיפה שלו, וחשש כי קומוניסטים והומוסקסואלים יגנבו את המדינה. בסיכומו של דבר, לאחר מסע רדיפות, מסעות ציד וחרמות, הוא רק הצליח לפרסם את האנשים הטובים של אמריקה, כשהוא עצמו מוקע.

אלן גינסברג עמד לצידו של חופש הדיבור של כל אחד מאיתנו, לצד היופי שבכל נשמת אדם, ולא רק מספר יחידי סגולה בעיני עצמם הסבורים כי הם מחזיקי המניות של אמריקה. 

 

נילי צ'רקובסקי

סן פרנסיסקו

 

 

הודעות:

 

מחר, יום חמישי ה15 באוקטובר – ההצגה קדימה!, על הצד החברתי של מלחמת לבנון השניה, מוצגת ב"תיאטרון מעין" שהקמנו במועדון ברזילי (הרכב 13). בין הכוכבים: משה פרסטר, יובל שגב, זאב טנא, שינה ריי, נדב אפל, ארי ליבסקר, זבולון מושיאשווילי, אריאלה ברנס, א.ב. דן, ברום בן שטרית, יעל אפלבוים ויובל בן-עמי שמופיע וגם מנגן. יש על זה איתי ראיון אולי קצת מתלהם מדי מצדי בטיים אאוטפרטי פייסבוק של האירוע.

יום שבת, ה17 באוקטובר – אנחנו עם הסלמנקות בעין כרם בפרויקט הפסטורליה. מרכזת מטעם מעין: נטלי לוין היפה.

יום שישי ה30 באוקטובר בצהריים – השקת מעין, עיתון הקולנוע מערבון, עיתון האמנות החדש והרע וספרו של נמרוד קמר, בלופט החדש החדש של קסטיאל בבית אל-על, רחוב בן יהודה, עם הופעות, מיצגים, הקראות וחתיכים.

כדאי להסתכל על הפקת האופנה של נמרוד קמר (מחבר "אני רוצה לתייק אותך" בהוצאת מעין) בנענע.

המכללה החברתית בקורס חדש ומעניין על דרום תל אביב דרך סיורים ביפו, שכונת שפירא, נווה שאנן ועוד. פרטים:http://tinyurl.com/y9fyqln

 

ללחוץ את היד לשמעון פרס

המשימה היתה חד משמעית: לחיצת יד לאזרח מספר אחד בחג הסוכות, שבו הנשיא באופן מסורתי פותח את סוכתו לקהל הרחב. יום לפני, בעצת ידיד, השתדלתי לא לעכל קטניות, שכן הדבר גורם להזעה בידיים ולא רציתי להביך את הנשיא. לצורך הצילום, הופקדו שני הצלמים הטובים ביותר מהמערכת בירושלים, שנועדו לצלם את ה"פוטו אופ" שלי ושל פרס משתי זוויות. אני סבור שפרופיל ימין שלי מכובד יותר. על פי הבנתי, כל המערכת המתינה לצילום הזה.

ירושלים סוערת. הר הבית הוצת, את המונית חצו אמבולנסים של אנשים שנפגעו במהומות. שמי מרכז מעוננים בהליקופטרים צבאיים. אבל שום דבר מזה לא חדר לבית הנשיא. שהיה רגוע מאוד.

בזמן הבידוק הבטחוני הנעימה את זמננו להקת המשטרה עם מנגינות של צביקה פיק. הבידוק הבטחוני התחיל עם גרסה רדומה ל"אלף נשיקות" וכניסתי אושרה לצלילי טרומבון לא מכוון ב"אהבה בסוף הקיץ". אני סבור שצביקה פיק הוא מועמד לא רע לנשיא. נופפתי לחלילניות לשלום ונכנסתי נלהב לבית הנשיא.

נער הייתי וגם בגרתי, אבל מעולם לא ראיתי ריכוז כזה של תלבושות מוזהבות, של חברי להקות הזמר השונות – הגרוזינית, המרוקאית, ההודית, וגם כאלה של ערי סְפַר בארץ – כולם עם פרפראות זהב תפורות בגסות על הגב של נערות צעירות ומנומשות. רבים מהנוכחים הסתובבו עם תופים מסורתיים וחיוך ענק, לצד המגשים שגיוונו בין שבעת המינים ופרי הגמבה. הרבה התהלכו יחפים, למרות המעמד. דוד נגרקר, מהלהקה ההודית (שגם מחלטר עם התימנים), הילך עם תוף מסורתי, והסביר: "בריקוד אתני, אתה יחף. קל וחומר בריקוד התימני".

בניגוד לשנים קודמות, בהן הנשיא שרץ בין האנשים בסוכה, השנה הוא מיעט בהופעותיו, וישב רוב הזמן בלשכה, רחוק מההמון. האשמה הוטלה על שפעת החזירים. על כל פנים, הקהל לא נראה מוטרד מהיעלמה של המנה הראשית, ונע בין הדוכנים החביבים.

את הפסטורליה קטע ריב בין חקלאים לצד פירות אקזוטיים בדוכן של "משרד החקלאות ופיתוח הכפר". חקלאי תושב דגניה נזף בנציג המשרד, גבר משופם ומכובד, בגין אי שיווק פרי אקזוטי בשם 'ספורילה', ששיווקו מסתבר נכשל. הוא התעקש: "חביבי, אם תנסו לשווק את זה היום זה יילך. אנשים מכירים את זה מהודו בשם צ'יקו".

– אולי תנסו למכור את זה בשם צ'יקו.

"אבל קוראים לזה ספורילה".

-אבל צ'יקו זה יותר מסחרי. אשמח לטעום את הצ'יקו.

"אסור".

-אני עיתונאי חשוב בידיעות אחרונות.

"אין חינם. המערכת צריכה לשלם. הבאתי בוסר כדי שגם אני לא אתפתה לטעום".

עם אגו מעט פגוע ונקודה שחורה למשרד החקלאות, המשכתי לדוכן מועצת החלב, בו חילקו שלושה חקלאים שורשיים בחולצות כחולות וכובעי טמבל כוסות חצי מלאות של חלב וניל. האנשים התרגשו לראות את החקלאים הציוניים, אלא שאחד מהם נראה לי מוכר. והוא התגלה שחקן מוכשר ירושלמי שעשיתי איתו פעם פיילוט הקשור לבובות גרביים. והנה הוא פה, נטש את הגרביים ומשחק חקלאי בבית הנשיא.

נתנאל דרורי, גבר עם עניבה טקסנית שבה משובצת אבן טורקיז, כובע בוקרים, וחגורה מאריזונה שגם היא עמוסה באבני טורקיז, אמן מקומי בעל מבטא אמריקאי, נראה מתרגש מאוד: "זו בחירה טובה לנשיא, אחרי השנים שהיה משהו אחר. הוא יודע את העולם".

-אבל הוא לא נמצא כאן.

"אנחנו מכירים את הפרצוף שלו ממילא. יש גם סיכון של שפעת".

משם המשכתי לדוכן של צי הסוחר, כי הוא היה ריק למדי. שם התיידדתי עם ירון צחר ועם רב חובל אביתר לוין.

-אני רוצה להיות רב חובל.

מה האופי שלך במילה אחת?

-הרפתקני.

אתה מתאים.

-יש בחורה בכל נמל?

תלוי בך.

-למה בעצם יש צי הסוחר? צים לא הופרטה?

יש גם צים וגם האחים עופר.

-אבל צים של האחים עופר?

תקשיב לי, ישראל זה אי, אתה מסכים איתי?

-לא. אנחנו ביבשה.

מבחינה גאופוליטית, ישראל זה אי, אתה מסכים איתי?

-ומה עם פירטיות? אתם לא מפחדים?

חביבי, תמיד היתה פירטיות.

-זה מפחיד? אמי לא תאשר.

אל תדאג, אני עצמי ראיתי פיראטים.

השיחה נקטעת בהודעת המנחה הדרמטית, שגם היא לבושה עם עיגול זהוב ענקי לחזה, ומראה של סרטי ערפדים. אני מסמס לצלם להיות מוכן, הוא מחייך אלי. אני נעמד בהמון, והנשיא מתקרב. כולם לוחצים את ידו, הוא ממלמל רק "חג שמח". כשהוא עובר לידי, אני מאחורי כמה נשים שמנות מניף את ידי ללחיצה, אך הוא עובר בלי להבין את גודל השעה, וממשיך הלאה. ידי נותרת בעבר, עזובה.

אני מנסה לרדוף אחריו, אך הרצועה של הקהל רק הולכת ומתעבה. אני חושד בכמה אנשים שלחצו פעמיים את יד הנשיא, וחושב להלשין לאנשי הבטחון.

אני מרגיש כשלון. כנראה איני אסרטיבי מספיק. מהמערכת מגיעים סמסים נוזפים, ואני חושש למשרתי, ולכך שלא אשלח יותר למשימות כאלה. אולי הייתי צריך ללמוד עיתונות במוסד אקדמי, אז היתה ידי אלנכון נלחצת. ומה יהיה אם אחד מכתבי העיתונים האחרים יילחץ יד לנשיא? אני מבין את התחושה של הנשיא הקודם קצב בימיו האחרונים, שהלך שפוף בבית הנשיא.

אני מנסה לברר עם חגי מויאל בן התשע וחצי מאור יהודה מה החמצתי.

-איך היתה היד?

נעימה כזו.

-הוא הזיע?

לא.

-יד רכה?

קצת.

-כמו מה היד של הנשיא?

כמו של מפורסמים.

לאחר כמה ריקודים חסידיים, הנשיא עולה לנאום קצרצר ואומר: "אנחנו ארץ נהדרת, אנשים נהדרים, חג שמח לכולם" ומיד אחריו עולה רקדן ירושלמי עם כובע פתייני ורוקד לצד אשתו שלובשת חולצה קרועה טנגו ארוטי.

ליד הפח אני פוגש את חן, בחור יפה בן ה18 שמרוקן את הפחים לניילון, על חזו רשומה חברת כח האדם מיקוד. והוא מסביר לי שנפלט מהלימודים לפני ארבע שנים, ונקלע לעבודות שכר מינימום כאלה.

-נאום מרגש.

"אני לא מבין מה מתרגשים. אם מדברים על שוויון, הוא בנאדם כמו כולם. אני לא מבין מה מיוחד בו. אין לי שום רגש לנשיא ולא למדינה. אני אולי מכבד אותו כי הוא זקן. תאמין לי, צריך להביא לכאן חייזרים, כמו בקולנוע".

כנראה מסיבות עייפות, ההופעה נגמרת לפני הזמן, לעצבונם של להקת "הדרי רחובות" שהיו אמורים לעשות עוד גרסה ל"לחיי העם הזה". הרדקנית נופר עצובה ("אני לא עצובה, רק מבואסת, תרשום שהיינו הכי טובים"). והנשיא ממשיך לבית הנשיא. אני מחכה לעוד הזדמנות ללחוץ לו יד, שתציל את כבודי המקצועי. הפעם אני נעמד קרוב לגדר, מוכן לרגע ההיסטורי ומושיט את ידי להיכון באסרטיביות. הנשיא מתקרב אלי, פניו גדולות ומכוסות איפור בשביל הטלויזיה כנראה. הוא רואה אותי ואני רואה אותו. אלא שכשהוא מתקרב, חבורה של להקת ריקוד שלא שמתי אליה לב, לבושים במדים של צבא קוזאקי כנראה, הודפים אותי אחורה. אני מנסה, אך איני יכול להיאבק בקוזאקים. הם לוחצים יד ואני נותר עצוב. אבל הנה, גם פרס נכשל פעם אחר פעם, אני מנחם את עצמי, בזמן שאני ממתין לקו 13.

(הנוסח המלא של הטקסט שפורסם לפני כמה ימים בידיעות אחרונות)

אייבי הופמן והסוד למילוי חישגד

תפילת בית הספר לשנות השמונים \ אייבי הופמן
גרסה עברית: צ'יקי
 
אלוהים, ברור שאתה לא מצביע חד"ש
גם אין סיכוי שתהיה ערבוש מושתן
אנחנו בטוחים שאתה משלנו
כי בכל הספרים אתה לבן
 
אנחנו בטוחים שאתה לא הומו
למרות שלא התחתנת אף פעם
ואין סיכוי שתהיה אשה
רק גבר יכול לברוא עולם
 
אלי, לא נתחשבן על האסונות
וגם סרטן הוא עניין מקרי
אנחנו בטוחים שתשמור על עתידנו
תודה לאל, אינך פעיל נגד נשק גרעיני
 
אז הושע אותנו מן הרשע
הענש אותנו על העוונות
אבל כשמגרדים חיש-גד
אל תשכח, אני זה שאמור לזכות
 

אייבי הופמן (או אבי הופמן), פעיל נגד מלחמת ויאטנם ומראשי התנועה ההיפית, עשה המון בלגאן בשנות השישים, בין השאר עשה הפגנה שבה 50000 אנשים ניסו להרים באוויר את הפנטגון, פיזר כסף בוול סטריט כדי לבלבל את הסוחרים ועוד, חי שנים בזהות בדויה כדי לא להיאסר, הערך עליו בויקיפדיה די מבדר והוא בית ספר לכל פעיל של תנועה לא אלימה. פורסמו אודותיו אינספור סרטים וספרים. זו גרסה עברית לשיר עם קצת שיפורים ברוח טובה, אל תהיו טהרנים מדי.

 

 

מונו

שוב אני הולך
עם נעל אחת
גרב אחד
גרגר חול אחד
בנעל האחת שלי
שלה שרוך אחד
אני הולך עקום
על רגל אחת
עם כליה אחת
על פדחתי
שערה אחת
מתולתלת
גרגר מלח אחד
במלחיה שלי
ואיתו אני מתבל
פצע אחד שלי
זה כמו לכתוב
שיר אהבה
באות אחת
בסלט הקיסר שלי יש
ירק אחד
איני יודע איך זה קרה
איך נכנעתי לזה
האם היה לילה שלא ישנתי
ואז התעוררתי
לועס כפיס עוגה אנגלית
בשן האחת
מתעטש בנחיר
אחד
ופוזל אל נערה אחרת
בעין אחת
ירוקה-אפורה

הפאב בקבוצת כנרת, קיץ 2009

%d בלוגרים אהבו את זה: