Monthly Archives: דצמבר 2007

שישה דברים בגנות השירה הנהוגה כיום + תגובות (21 ינואר)

  
1. שירה היא שילוב של מספר מניירות (ניקוד, שורות קצרות וכו') שבתוכן מזומן לעתים רחוקות איזשהו תוכן. השירה דומה מאוד לז'אנר טקסי סיום התיכון או החטיבה. המבנה שלהם, והמודל העסקי דומים מאוד – על אף תחושת החופש, קשורים תמיד לממסד מבחינת תקציבים. תמיד אותן מילים, תמיד אותן קלישאות, תמיד אותם זכרונות-אפסַיים, כשלא מתייחסים אף פעם לדברים מעניינים או משמעותיים שקורים – כי הרי דברים רבים קורים לתלמידים צעירים, הדברים המסעירים ביותר בחיי אדם, לעתים. אבל אם ינסו לדחוף לטקס\שיר דבר אמיתי וחשוב, הרי המורות (או עורכי כתבי העת) יוציאו את זה מהטקס, כי זה לא ראוי לטקס מכובד של סוף תיכון, מול ההורים. גם שירה וגם טקסי סוף הלימודים נועדו לשרת את הרהב של הבנאליה, את הצד הצבעוני של המכובדות, ולא באמת לעַניין. אין להם אפקט מעבר לקיום שלהם, אתה לא עושה טקס סוף תיכון בשביל משהו, מלבד הטקס עצמו. זה פשוט תחום שקיים, יש מארגני טקסים כאלה, וצריך למלא אותו, את הטקס, בתכנים, כשסוף התיכון מגיע. ההבדל היחיד שאני רואה בין שירה וטקסי סוף שנה זה שהילדים לעתים מתבדחים על עצמם.
 
2. היתרון בשירה שהיא נותנת לך מרבד נעים ורך להיכשל. על ענף השירה יש שלט: אינך צריך להצליח כאן. להפך. השירה כיום היא כמו תואר מלוכה של אימפריה שקרסה והפכה מזמן לרפובליקה. באירופה מסתובבים כל מיני יורשים של אלבניה ומתחילים עם דוגמניות בתחילת דרכן.
 
3. ראיתי ראיון עם ג'וני רוטן מהסקס פיסטולס מ1977. המראיין אומר לו שהוא בנאלי וכל מה שהוא עושה כבר נעשה, וחש שהביס אותו. אותם האנשים שלא יודעים לזהות דבר חדש גם כשהוא משתין מתחת לאף שלהם, על הרגל שלהם, הם אלה שתמיד אומרים שהכול נעשה ואי אפשר לחדש. "עשו כבר הכול". לכאורה, מתוך התנגדותם להווה, אפשר לומר שהם תומכים בעבר, בהיסטוריה. אבל למעשה הם מתנכרים גם לעבר. הייתי מגדיר אותם כנמצאים בפאסט נו-פרוגרסיב. הרי אם יש דבר שההיסטוריה הוכיחה זה שאפשר לחדש ולשנות, הם עצמם אוהבים את השינויים הללו וההתקדמויות הללו. כי לכך מתכוונים כשנזכרים ביוצרי העבר, באנשים שחידשו לזמנם..
ככל שברור יותר שהשינויים וההמצאות רבים יותר, כך מתרבים אותם ספקנים בינוניים. הם הופכים כל אדם שיגדיר עצמו כחדשן, ממציא או מהפכן, לדמות פתטית. הם משאירים את התחום הזה, החדשנות, למחלקות השיווק בבנקים, לאיקאה, לקסטרו, לגוגל. רק להם היום אנשים מאמינים כשהם אומרים שיש משהו חדש לגמרי על המדפים.
 
4. ההבדל בין שחקן לבדרן, משורר לחרזן, בין אמן לצָבַע, הוא באנקדוטות. שחקנים, משוררים ואמנים צריכים להדהים באנקדוטות שלהם, לעומתם, בדרנים, חרזנים וצבעים ימדדו על פי איכות העבודה.
 
5. לגבי משורר, לא צריך לבדוק אם הוא כותב שירה טובה, אלא לבדוק את הטקסטים שלו.
 
6. על אף מה שנאמר, איני שונא שירה. אני מודה שמבין מה שנקרא "שירה", מתחבאים כמה דברים יפים מאוד, שכישפו אותי לזמנים מסויימים. אבל רבים מדי מבין כותבי השירה, כותבים אותו דבר פחות או יותר, כאילו מנסים לקלוע את עצמם לטעם השירה. איני יודע מה קדם למה, יתכן שמה שהם כותבים זה "הם". ובוודאי היו חוטאים לעצמם אם היו מנסים להיות "לא-הם", כדי ליצור משהו חדש ולא מוכר. יש מאכל ירושלמי-ספרדי בשם סופריטו, הקונספט של המאכל הוא שהבשר שרובץ על אש קטנה עם תפוחי אדמה שעות ארוכות, מעניק את טעמו לתפוחי האדמה ותפוחי האדמה מעניקים את טעמם לבשר. המשוררים הללו הם משוררי סופריטו, הם הופכים לשירה והשירה הופכת להם. אין להם שפה עצמאית, משקל עצמאי, אוצר מילים עצמאי, רעיונות עצמאיים, עולם דימויים עצמאי, תחביר עצמאי, פוליטיקה עצמאית, ערכים עצמאיים, עולם פילוסופי עצמאי, מבט עצמאי, אם בסוף התוצאה היא השירה המוכרת, כלומר משהו שכבר ראית וגם תראה. הם נמצאים בשלב הלמידה, שבו התלמיד מנסה לחקות. זה יכול גם לקרות בגיל 60. רוב האנשים אינם עצמאים מספיק לברוח מעטיני השירה. ילד הרי לומד לדבר, מכך שהוא מחקה את קולות אמו, אומרת 'במבה'. אותם אנשים ימותו וישארו ילד ששב על דברי אמו (השירה).
למשורר, הדרישה המינימלית הוא אופי כתיבה עצמאי – יזכה לקיתונות בוז כאשר יזכה. זה התנאי הבסיסי. הדבר דומה לתנאי הקבלה של מדינה לאו"ם: עצמאות. מה תעשה המדינה עם העצמאות הזו – זו שאלה אחרת, ישנן שאלות רבות, אתה יכול הרי להיות משורר טוב או לא טוב. אבל העצמאות (הכרוכה בדרך כלל במאבק), הסוברניות, היא נתון בסיסי להפוך "משורר" למשורר, כלומר ללא-משורר או אל-משורר.
  
(ביר סוויר, סיני, מצרים, דצמבר 2007)

תגובות (תמיד משמח אותי לקבל במייל תגובות מנוסחות)

 

שפי: המאמר טוב, מקיף וממצה מכל בחינה. הסכמתי איתו לחלוטין. קטע שאהבתי במיוחד: "גם שירה וגם טקסי סוף הלימודים נועדו לשרת את הרהב של הבנאליה, את הצד הצבעוני של המכובדות, ולא באמת לעניין. אין להם אפקט מעבר לקיום שלהם, אתה לא עושה טקס סוף תיכון בשביל משהו, מלבד הטקס עצמו."
אני לא בטוח שהבנתי את כוונתך בסעיף 5.
אלי אליהו: יש לי הרגשה שאתה מתייחס אל השירה כאל להטוט או מופע קרקס. וכאילו כל משורר אמור להמציא את השירה מחדש. אבל שירה היא גם הבעה כנה של רגשות או ניסוח בהיר של מחשבה. שימוש מוגזם בנפצים, זיקוקי די נור ושקיות הפתעה מכסה בדרך כלל על היעדר אמירה של ממש. כל שורה של שימברוסקה היא חידוש גדול ואין היא צריכה לעמוד על הראש כאשר היא מקריאה שיר כדי ליצור עניין. מהפיכות ושינויים בספרות נעשים על פי רוב לאט ובזהירות וכל משורר תורם את חלקו לשינוי הגדול.
תגובתי: אפולינר, עזרא פאונד והאימג'יסטים, שירת הדאדא, מיאקובסקי, השירה הסוריאליסטית, גינסברג והביטניקים, אמירי ברקה, המשוררים המעורפלים בסין. ובישראל: וולך, אבידן, אהרן שבתאי המוקדם, זיוה של אהרן שבתאי, אהרן שבתאי הפוליטי, לסקלי, יואל הופמן, אהד פישוף, אפרת מישורי. אני ואתה קוראים היסטוריה פואטית אחרת. אני רואה שירה כמדיום קיצוני ולא כמדיום תרבותי ואיטי. אני (כמו שאתה מתאר) רואה את השירה כמפצים, כזיקוקין של לבה, ולא כנהר זורם בקילוח קבוע. אודה כי אני לא במיוחד מתרגש מטקסטים של שימבורסקה או עמיחי, שהם מתונים יותר ומחובקים ממסדית. אף שגם להם השפה שלהם. הם פחות מעניינים אותי, אישית. 
אולי הבעיה היא אצלי, בתפישה שלי את העולם, אבל זו התפישה שלי, כך שזו לא הבעיה שלי.

אלי אליהו מחזיר לי: בעיני שירה במיטבה היא שילוב של יופי וחוכמה. היא לא בהכרח חייבת להיות כר לניסיונות, להעדיף שירה ניסיונית זהו טעם אישי, אין בזה כדי לפסול שירה אחרת. לפעמים השינויים לא צריכים להיות בומבסטיים וצריך להקשיב קצת יותר כדי לחוש בחידוש שמשורר זה או אחר מביא לשירה. נראה כאילו אתה עושה לעצמך עבודה קלה ומבחין רק ברדיקליים ביותר ובעיקר באלו שמכריזים על עצמם ככאלה, אלא שלא תמיד הם בסופו של דבר המחדשים הגדולים.

 

    מואיז בן הרוש עונה לי בשיר בבלוג שלו.
 
    רונן קידר: לא ברור לי הרצון הזה לתקוף את 'השירה' ולהשוות דווקא אותה לטקסי בית הספר הממוסדים. הרי בכל ז'אנר ומדיום ספרותי תמצא את 'המרכז' הממסדי, היוצר לפי הכללים שהותוו במהפכה האחרונה, ואת השוליים, העושים ניסיונות ליצור את המהפכה הבאה ולהפוך למרכז, וחוזר חלילה. השוליים שואבים את כוחם, עוצמתם ורעננותם מהיותם 'אחרים' למרכז הממסדי – אבל עלולים להיות באותה מידה חיקויים עלובים של עצמם או של מהפכנים קודמים. גם אני נוטה חיבה לרדיקליזם ומאמין במה שכתבת בסוף – שמשורר חייב להכריז על עצמאות ולכתוב בסגנונו שלו, בדרכו שלו, בקולו שלו. עם זאת, כפי שכתבה פעם אנאיס נין, "החי ברעש מתמיד מקיץ מן הדממה" – ובעולם של רעש תקשורתי מתמיד, יכולים שירים (למשל כמה משיריה של שימבורסקה) להיות מהפכניים מבלי להכריז על עצמם בפה מלא ככאלה
אפרת מישורי: אהבתי את זיהוי השיר והשירה כ"טקס" ונמאס כבר מהמעשר הזה, אף כי איננו יכולים בלעדיו, או לפחות לבעוט בו בלעדיו. וגם כמובן את העניין הזה של הדברים הקורים ממש מתחת לאפך (ראה שיר שלי בספר הראשון: שושנה אדומה). האנשים האלה  גם לא באמת מחוברים לעבר ולא רק מנותקים מן ההווה והעתיד. כל המידע ההיסטורי מופיע לנגד עיניהם כשהוא מצופה בשכבה עבה מכובדות והכרה, חנוק ומת לחלוטין.
 
 
צ'יקי מגיב: אני מאוד מסכים איתך לגבי המצאת העבר. העלית נקודה חשובה. הרי העבר היה פעם הווה, ובכל זאת אצלם הוא תמיד מכובד מאוד וצבוע בצבעים של ארמון הבסבורגי. אנשים שאני מכיר ומתים, מיד בהספדים צצים אנשים אחרים, בעלי סגולות מופלאות של מתים. לא המוות הורג אנשים, אלא ההספדים.
 

מיה סלע, אחת הכותבות המוכשרות והמסורות ביותר על שירה בעיתונות כיום, כותבת בעיתון תל אביב סיכום שנה בשירה העברית, עם אזכור יפה למעין ולצאלה כץ, שהיא ללא ספק משוררת השנה (ולו במובן שהיא נולדה ומתה בשנה האחרונה).

ביר סוויר, סיני, דצמבר 2007

הרי אֶדום! יפים כל כך! קורצים

אלי בתאווה, אם

אלה באמת הרי אדום

דת וגלובליזציה

אף פעם לא היתה מלחמה בין שתי מדינות עם סניפים כשרים של מקדונלד'ס

התקשורת הישראלית דוקא אוהבת אנשים שעושים מחאה אותנטית או יוצרי אוונגרד

כשהם מתים. אבל לפעמים גם גסיסה או מחלה ממארת יספיקו.

הרהור אהבין בן שורה אחת

אני רוצה להכיר את אהובתי בדוכן שניצלים. ביום רביעי.

האמנות החשובה ביותר

עולה השאלה מהי האמנות הבכירה: מוזיקה, ארכיטקטורה, שירה, פרוזה, תיאטרון, או קולנוע. אופנה היא האמנות החשובה ביותר. זו אדריכלות מרקדת! עבור אופנה הינך צריך קורטוב ידיעה של האסטרונומיה – הרי החמה קובעת אם תלבש קצר או ארוך. ודרוש גם ידע באנטומיה, בעיקר בעניין כמות הרגליים והידיים של האדם והגודל המתחלף של הכרס והחזה.

 

מערכון "הבנק הסקסי" מתוך טופי והגורילה (עלה לאינטרנט)

טופי והגורילה היא סדרה שתעלה כנראה ב4 בינואר בביפ. הסדרה מבוססת על עשרה סרטונים שהופיעו בפליקס וזכו ל420 אלף צפיות. .

מאחורי הקלעים של צילומי מערכון מסע בזמן של טופי והגורילה חוזרים אל ביבי נתניהו הצעיר ומבקשים הלוואה. על הרצפה, שוכב מוטל, שוקי, לצד המפעיל הכריזמטי ארי פפר

אני מפרסם כאן את אחד התסריטים שיותר אהבתי בסדרה. מאוד נהניתי לכתוב אותו והוא שורבט בנשימה אחת. לפחות בשלב שלפני הצילומים, בהנהלת הערוץ פחות התלהבו מהתסריט הספציפי הזה דוקא, והיו מעט מודאגים, כי הוא היה ארוך מדי. אני חובב של טלוויזיה מתישה ואנטי-קליפית, כי אחרת אי אפשר להרגיש כלום בקצב של היום. אני חושב שבסוף גם הם אהבו את הקטע.
הדמויות הראשיות פה הן שוקי הקוף הפרוע וטופי היפה והממסדית, יחד עם גיורא, דמות של פובליציסט שמרן שאוהב להפחיד את הציבור ומבועת לגמרי בעצמו מכל דבר, שמגולם על ידי עץ מוזר עם קול שמזכיר את נחמיה שטרסלר (זו הדמות האהובה עלי בתוכנית. תמונה למטה). דמות נוספת היא פרדי עם האורגן, שאני לא בטוח שצולמה בסוף. על כל פנים, כולם יחד מחליטים לעשות מערכון בשם "הסקסי בנק".
לכל פרק יש כותרת אחרת. המערכון הזה יועד לפרק בנושא מוות, והעלילה מבוססת על הקוים הכלליים של מחזה שייקספירי ידוע (יש הרבה ארמזים שקספיריים וברכטיים בסדרה).

 

טופי: לפניכם מערכון סאטירי בנושא בנקאות. בסופו של המערכון גיורא ימות.
גיורא: כן, אני ימות.
שוקי: הגיע הזמן.
גיורא: זמני הגיע.
טופי: בואו נסתדר ונתחיל במערכון היפה והחינוכי.
 
צילום של בניין גבוה. המצלמה יורדת ורואים שבקומה הראשונה יש בנק עם השם "סקסי בנק".
פנים בנק: פקידת הבנק היא טופי, מאחורי שולחן, מסדרת ציפורניים. שוקי, סמנכ"ל הבנק, עם תוית על ד"ש הבגד 'שוקי בן כספר, סמנכ"ל' בשולחן ליד, מדבר בטלפון. פרדי עם האורגנית מכוון כלים. גיורא מתיישב וממתין. מאחורה, שלטה 'סקסי בנק'.
 
גיורא: ובכן, זה תורי? שלום רב.
טופי: שניה. משהו קטן. (מחתימה). עוד משהו קטן. (מחתימה) עוד משהו קטן אחרון. (מחתימה) ועוד אחד ממש אחרון. (מחתימה) ואחרון. (מחתימה) וזהו. (מחתימה. למשוך את הזמן) עכשיו אני שלך.
גיורא: שלום, אני מורה לחינוך גופני בחטיבת ביניים ואני מעוניין לעשות תוכנית חסכון.

מתוך מערכון הסקסי בנק. צילום: דנה שמעוני, הסטייליסטית הנחמדה

טופי: חסכון זה חשוב. לפני שנפתח לך תוכנית, נשיר לך שיר, כי אנחנו "סקסי בנק". בוא נקרא לסמנכ"ל הבנק, שוקי בן כספר, ונשיר יחד.
(פרדי מנגן)
שוקי וטופי: גם כשאתה באוברדרפט, אתה סקסי ב… סקסי בנק.
גיורא: אתם לא "הבנק לתשתיות וחסכון"?
שוקי: היינו עד לפני חודש ועברנו מיתוג מחדש על ידי שוויצרי גאון. עכשיו אנחנו "סקסי בנק ישראל".
כמו שטופי תראה לך… העובדים שלנו מחויבים להגיע על רולרבליידס (מרימה את הרגל). ישיבות ההנהלה נעשות אצל מקעקע (מראה קעקוע גס על יד), אנחנו מעקלים לאנשים את הבתים עם ראפרים מקצועיים שלמדו את העבודה בקורס מעקלים ראפרים בטורונטו. וטופי גם משתמשת בחשיש (מרימה באנג). זה מה שנקרא…
טופי ושוקי: סופר-מיתוג.
הם מתופפים על תוף.
גיורא: נחמד מאוד. אווירה מיוחדת.
טופי: בערב, "הסקסי בנק" הופך למועדון ריקודים.
טופי ושוקי רוקדים.
גיורא: אני סתם באתי אליכם, כי אני גר ממש ממול.
פרדי משמיע שוב את הג'ינגל.
טופי: בוא תרקוד איתנו… סקסי בנק. אתה רוצה לרקוד תוך כדי שאני עושה לך חסכון. פרדי הוא אורגניסט הבנק. שים מוזיקה לריקודים. משהו יותר גרובי. אתה מדכא.
פרדי: זו תוכנית בנושא מוות. אמרתם שגיורא ימות.
גיורא: אני קצת ממהר. קבעתי עם אמי. היא מכינה חמיצה.

שוקי, טופי, גיורא העץ המזהיר, אני ותום שובל, הבמאי הנאה, ביום צילום אביבי. הכנות לפרק קלאסי בעל נושא כפול: אינטרנט\ תיש.  צילום: דנה שמעוני

טופי: אני צריכה רק למלא את הטופס הסטנדרטי. שֵם.
גיורא: גיורא ישראלוב. (כותבת)
שוקי: אורגיות?
גיורא: סליחה.
שוקי: אתה בקטע של אורגיות?
גיורא: אני קם והולך. אני לקוח רציני.
שוקי: יש פחות עמלה לאנשים שבקטע של אורגיות. זה משהו חדש ממחלקת השיווק, זה המסלול הנומינלי. זה רק מן גימיק נחמד, אתה לא חייב לעשות אורגיות, אבל תחתום כאן ונכניס אותך. זה הדבר הבא בבנקאות.
גיורא (חותם, זחוח): אני חותם. אני גבר מודרני.
שוקי: לא יזיק לך להתנסות. קצת אורגיות, קצת קשירות, קצת הצלפות. תני לו הצלפה בסגנון פק"מ.
טופי נותנת לו מכה בשוט.
טופי: אם תסגור בחסכון חמישים אלף תקבל מצופי-יד לים של הסקסי-בנק.
שוקי: רק תדע שהילד שלי מת על זה.
גיורא: אין לי את הכסף.
טופי: קח הלוואה, מה הבעיה.
גיורא: אשמח. אני מעוניין במצופים. אני לא יודע לשחות.
טופי: תצטרך כמובן להשאיר משכון.
גיורא: אין לי.
שוקי: אפשר למשכן גם איברים מרכזיים בגוף.
גיורא: אין בעיה.
טופי: תחתום פה ותמשכן את הלב והקרנית.
גיורא: כן. אין בעיה.
שוקי: תחתום כאן.
גיורא: תודה לכם. אתם באמת בנק נחמד.
טופי: קח את המצופים. אתה רוצה שאנפח? זה על חשבון הבית.
מתחילה לנפח.
לקוח נוסף: אנחנו עומדים בתור יותר מדי זמן. אמרתם שיש טיפול מהיר ללקוחות במסלול הסאדו.
טופי: תשב בשקט. (מצליפה בו) קח אג"ח.
לקוח: תודה.
שוקי (מביט בשעון): טוב, עכשיו כבר ארבע בצהריים. בוא נגבה ממך את הריבית.
גיורא: אין לי.
טופי: נאלץ להוציא לך את הלב.
גיורא: לא! אני רגיש.
שוקי: תתפסי אותו.
לוקחים סכין ומוציאים לו את הלב. גיורא מפרפר למוות.
טופי: אתם יכולים לקחת את המצופים.
שוקי: הם ממילא לא עובדים במים.
טופי:שים מוזיקה, פרדי.
שרים את הג'ינגל.
שוקי וטופי: גם כשאתה באוברדרפט, אתה סקסי ב… סקסי בנק.
גיורא מתפתל על הרצפה עד שהוא מת. שוקי וטופי ממשיכים לשיר.

טופי: הבטחנו לכם שגיורא ימות. אנחנו אמינים. זו היתה התוכנית בנושא מוות. חשוב להגיד שאין קשר בין הנושא של הבנקים בישראל למוות.

 

מפיקים: שאול בצר וארז הימן, אנטנה הפקות. תסריטאים: אני ומורן שריר. עקב בקשות הקהל, להלן הפליקר של דנה, הסטייליסטית שצילמה ביום צילום במצלמה שלה תמונות איכותיות. טופי והגורילה הם שחר רוזנצוייג וארי פפר.

המערכון עלה לאינטרנט

קוצצת אצבעות – ניתוח הפוליטיקה של הפצע בטקסטים ובשירה ישראלית חדשה

הפוליטיקה של הפצע – חלק ב'

שלשום כתבתי על הפוליטיקה של הפצע באופן מעט אינטואיטיבי, ההשראה שלי היו המודלים שאני זוכר מימי לימודי הכימיה בתיכון: האטום הוא מעין עוגה עם צימוקים (אני חושב שזה המודל של הכימאי דלטון). זכיתי על המתווה למאמר לכמה תגובות, ולבקשת יונתן אמיר פרסמתי את המתווה גם באתר מארב. מאז, כבר הספקתי לשכתב ולעדכן את המאמר הראשוני, אתם מוזמנים לבקר בו מדי פעם.
כאן אני מעוניין להדגים את הנוכחות חסרת התקדים והמוגזמת של אב-המזון הזה – הפוליטיקה של הפצע – בתרבות הישראלית. בדרך זו אוכל להציג לאפיין את המניירה של הפצע וגם למנות את האמצעים האמנותיים שבהם נוקט מי שמשתמש הכותב איש הפצע.

 

לפני שתקראו את המאמר הזה, די הכרחי שתקראו את חלק א' של המאמר. כי אין כאן ביקורת אלא נסיון להסביר מהו הפצע.

הטקסט הראשון שבחרתי לבדוק הוא טקסט של כותבת לא מוכרת, בעלת טור באחד העיתונים, באיזור איכותי למדי. במקרה מישהו שלח לי בתגובה למאמר על הפצע לינק לטקסט הזה. כך הוא נפתח:
 

איך שהתיישבתי לבד בפינה הכי רחוקה בבית הקפה שלי, ממש מתחת לבית עם כל הדכדכת והמחשבות הפזורות על החיים מפרידה לפרידה, ועל כך שבכל פעם צריך להתרומם ולצלוע מחדש גם אם הקושי שוב שובר את השיאים של עצמו, התיישבו לידי, ממש על הראש שלי, שתי הקולניות האלה, והתחילו לדבר על כל המחלות והצרות והפרנסות של המשפחות שלהן. אפילו לא ראו איך הן נשענות בכבדות על הבועה שלי, שנמעכה פנימה.
 

המוטיבים של הפצע בטקסט:
1. הישיבה לבד בפינה הכי רחוקה משאר היושבים – מעידה על שנאה לסביבה.
2. "הדכדכת והמחשבות הפזורות", "הקושי שוב שובר את השיאים של עצמו" 
3. "על החיים מפרידה לפרידה" – האמונה שהחיים הינם שרשרת של ריק, של חסרים, של העדר, של גווני שחור. הרי בוודאי שאם היו פרידות, אז ביניהן היו לכותבת סקס, חברים וכו'
4. "בכל פעם צריך להתרומם ולצלוע מחדש" – האם הכותבת באמת בעלת נכות?
5. שנאה לקולניות – המייצגת את ההמוניות (הדמוקרטיה), הדבר שהפצע שונא.
6. חוסר ההזדהות עם כאב של אחרות שאולי הן בעלות פצע אמיתי (מחלות, צרות, פרנסות).
7. המעיכה של עצמה פנימה – לכאורה מטפורה, אבל אמונה שהריק שלה יכול להיפגע מהסביבה. פעולת המעיכה היא כמו פעולת פציעה.אבל אין כאן מגע  – שכן הנשים הקולניות כלל לא נגעו בה.
 
מול הטקסט של הכותבת, מבין השורות ניתן לחלץ מהי המציאות, כלומר 'מה קרה שם': מישהי יושבת בבית קפה, חייה בורגניים למדי וחסרי דאגות אמיתיות, מלבד דייטים רצוצים לעתים. זהו רגע נעים. היא בבית קפה שלה, קפה חמים לידה, מתקן מתכת  לסוכר שמציע סוכר חום ולבן, היא בעלת טור בעיתון מרכזי, שעליו היא מקבלת סכום מסוים, והיא כותבת שנונה ולא חסרת כשרון, אבל היא תעשה הכול כדי להעיד על הפצע המדומיין שלה ולסחוט אהדה. כאן הפצע נוצר על ידי זה שאין לה זוגיות ובזכות שתי נשים קולניות שמדברות על מחלותיהן ובעיות השתכרות – דבר שנראה לה כמתקפה על הפצע הדמיוני שלה עצמה. כמובן שהיא יכולה לעבור מקום בבית הקפה, אבל הכרחי לה להכריז שהיא הקורבן מספר אחת. והשיטה: אמונה בכך שיש לה מערכת פסיכולוגית מסויימת, שהיא מצויה בקושי ששובר את השיאים של עצמו, קושי שרק מדרדר.
 
ניתוח הפצע בשירה

השיר הבא נכתב על ידי משוררת צעירה שהתבלטה מאוד באחד מכתבי העת החדשים והאיכותיים יותר וזכתה לשלל ביקורות מעולות (תושבת זכרון יעקב וסטודנטית באוניברסיטת חיפה, על פי האינטרנט). כמו בטקסט הקודם, אסמן בבולד (אות מודגשת) את כל המוטיבים של ה'פצע', ה'מוות' וה'העדר'. 

הדבר האחרון שאני מעוניין בו הוא לפגוע בכותבת רק כדי להוכיח תרגיל ספרותי ולכן עדיף שלא אציין את שמה. שכן, בקלות ניתן למצוא אינספור כותבים באותו סגנון, ידועים וגרועים הרבה יותר ובוודאי בעלי פחות כשרון או יכולת לשונית. נטפלתי אליה, רק כי השיר הזה פורסם באינטרנט. אני משוכנע שאפשר לנתח את השיר הזה בדרך הגונה יותר משאעשה בשורות הבאות.
 
הנשמה שלנו /

הַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי הִיא תִּינוֹקֶת מֵתָה וְיִתָּכֵן
שֶׁנּוֹלְדָה חַיָּה. יִתָּכֵן זֶה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁבְּלֵילוֹת
טְרוּפִים
אֲנִי יְכוֹלָה
לִשְׁמוֹעַ אֶת בִּכְיָהּ
אוֹ פַּעֲמוֹנִים אוֹ צְחוֹקָהּ;
אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לִשְׁמוֹעַ אוֹתָהּ פּוֹעָה,
עַל-כָּל-פָּנִים.

הִיא יְכוֹלָה לִהְיוֹת לְבָנָה כְּמוֹ יוֹנָה
מֵתָה
אוֹ כְּחֻלָּה כְּמוֹ יַלְדָּה
מֵתָה
וּלְעוֹלָם אֵינֶנָּהּ מוֹפִיעָה
אֲדֻמָּה אוֹ וְרֻדָּה
אוֹ חַיָּה

אֲנִי מַשְׁכִּיבָה אוֹתָהּ לִישׁוֹן אֲבָל אֵינֶנִּי שָׁרָה לָהּ
אֶלָּא שִׁירֵי עֶרֶשׂ. אֵינֶנִּי יוֹדַעַת
אִם תִּינוֹקוֹת מֵתִים מִתְבַּגְּרִים וְאִם
נִמְאָסוֹת עֲלֵיהֶם הַמַּנְגִּינוֹת
עֶשְׂרִים שָׁנָה אֲנִי שָׁרָה לָהּ נוּמִי יַלְדָּתִי  נוּמִי יַלְדָּתִי
וְאַף פַּעַם אֵינֶנָּהּ פּוֹקַחַת עַיִן לְהַכְעִיס
יַלְדָּתִי

אִם אֵלֵד
לְמִי שֶׁנָּטַל אוֹתִי תִּינוֹקֶת הַאִם
יַסְפִּיק הָרַעַל בִּשְׁדֵי הַיַּלְדָּה שֶׁלִּי לִשְׁתֵּי
תִּינוֹקוֹת; הַאִם תִּכְאַבְנָה הַשְּׁתַּיִם כִּפְלַיִם
מֵהָאַחַת  
 מָה אִם תִּמָּאֵסְנָה עָלֶיהָ הַמַּנְגִּינוֹת
 
הנה רשימת מלאי, ממטר עכרכר של פסימיות, רטננות ויגון, פרי מעבד התמלילים של כותבת כבת עשרים שאיני מבין מדוע בגיל צעיר כל כך כבר טרודה בשכול (שכול-עצמי?), מחשבות אובדניות ובבוץ עמוק שכזה (כבר השם 'הנשמה שלנו' מקשר מיד למוות).
1. הנשמה שלי היא תינוקת מתה – המשוררת מחליפה את עצמה בשורה הראשונה בתינוקת (הנשמה שלי היא תינוקת מתה), הדמות השניה בשיר, ולכן זהו שיר אוטופואטי, שלא זקוק לעולם סביבו, רק למשוררת ולתינוקת\משוררת. במהלך כל השיר אין תזוזה של המשוררת, או תנועה כל שהיא, המשוררת נותרת ליד עריסה של תינוקת מתה, שהיא היא עצמה, כנראה, או נשמתה. גם התינוקת לא משנה את מצב הצבירה היא מתחילה כמתה ומסיימת כמתה.
2. בלילות טרופים – מדוע טרופים לילות זכרון יעקב? הסתובבתי שם באחד הפאבים והאווירה היתה נעימה. אכלתי שורשי ארטישוק. על פי הלמ"ס, זכרון יעקב מדורגת בדרגה 7 מתוך 10 מבחינה סוציו אקונומית ושקט שם למדי בשעות הלילה.
3. אני יכולה לשמוע את בכיה
4. איני יכולה לשמוע אותה פועה
5. לבנה כמו יונה מתה – ההעדר הכפול הוא מוטיב מרכזי כאן, דבר צחור שאמור לעוף ולשמח את הסובבים שוכב הרוג על הרצפה, גם לבן (ההעדר) וגם מת, דימוי עצוב כל כך ועמוק כל כך מבחינת ה'מניירה של ההעדר'. כפילות ההעדר תגיע לשיא בבית האחרון.
6. כחולה כמו ילדה מתה (אם אפשר לחשוד כי מדובר באנלוגיה לכחול-לבן, זה מקרי כי בהמשך מדובר על צבעים שאינם קשורים לפוליטי, ואירועים רבים שמעידים שהשיר אישי, גם ציון גיל 20, גיל המשוררת).
7. (התינוקת) לעולם לא מופיעה חיה בשיר – מדוע אין אפילו שניית חיים, שניית כיף, לתינוקת המסכנה? בבית קצר זה יש פעמים את המילה מתה ואז את שלילת ה"חיה". מדוע צריך לחזור על נתון זה כל כך הרבה פעמים? הקורא הבין שהתינוקת מתה החל בשורה הראשונה. אפשר להשוות את השיר הזה לשלושה הבתים של 'אלוהים מרחם על ילדי הגן': שם יש לך את הילדים שעליהם האל מרחם. על החיילים לא. ועל האוהבים כן. כאן האל חסר רחמים לחלוטין (ולא קיים. קיימת רק הכותבת).
8. איני יודעת אם תינוקות מתים מתבגרים – מדוע לא נכתב 'תינוקות מתים לא מתבגרים'?. התשובה: כדי להעביר עוד יותר את אווירת הבלבול והחוסר קונקרטיות הקריפית שבה מתכסה הכותבת, שמתמחה באי-ידיעה ובכלל בכל 'אי-' (במובן השלילה של כל דבר).
9. האם נמאסות עליהם (התינוקות המתים) המנגינות? שוב כפילות של ה'העדר': תינוק מת שנמאס לו.
10. נומי ילדתי – העיסוק בשינה, מצב של אי-ערות, חושך צלמוות, מוות. כל מארג-העניינים בשיר הרי יכול להתמקם במקום חשוך, או מאופלל. העצמים היחידים שלא מתים או חשוכים בכל השיר הזה הינם רק דימויים (כמו יונה) או צלילים: צליל פעמון וצליל צחוק של תינוקת מתה ומנגינה. השדיים, הדבר היחיד בשיר שאינו גופה של מישהו או חושך, מורעלים גם כן והם חלק מכלכלת המוות.
11. התינוקת אף פעם לא פוקחת את עיניה – מכיוון שהתינוקת היא המשוררת, או נשמתה, גם המשוררת לא פוקחת את עיניה ולכן היא מתארת עולם מנותק לחלוטין מכל הוויה ישראלית, מזרח-תיכונית וכו'. (לא נראה לי כארמז לשיר 'אין לי ארץ אחרת', כשם ששתי התינוקות לא קשורים ל'נקם אחת משתי עיני' של שמשון או לרמוס ורומולוס שינקו משדי זאבה)
12. להכעיס – התינוקת גם מכעיסה. את מי היא מכעיסה? תראו לי מי שיזעם על תינוקת מתה? המשוררת מציגה עוד את עצמה כרדופה.
13. אִם אלד למי שנטל אותי תינוקת – כאן צף לראשונה מישהו שאינו המשוררת או התינוקת\משוררת, והוא לא מופיע בשם (גבר, בחור וכו') אלא בכינוי רמוז (מי ש) ותחת מקרה השערתי בלבד – אם. הכותבת היא פסיבית כחלק מהפצע, עושים לה דברים. השימוש במילה נטל ולא לקח, מרמז למגבת ו(אולי באופן לא מודע) למרפאות נט"ל, מרפאות לטראומה נפשית.
14. האם יספיק הרעל בשדי הילדה שלי – כלומר הכותבת מתאפיינת בשדיים רעילים. בהמשך היא רוצה להרוג עוד תינוקת, את בתה. אגב, בחורה עם שדיים רעילים יכולה להיות עלילה לא רעה לסרט אימה, או פרודיה על סרט אימה, ואולי סרט כחול שמשלב רציחות (נוסח רא
ס מאייר או גרון עמוק), אבל כאן אין זה טראש או רגע שמצחיק מישהו, אלא להפך. אני כותב את זה בהקשר לפסקה על סרטי אימה מטקסט המתווה.
15. תמאסנה – המילה תמאסנה (התקנית) היא מילה שאף פעם לא נאמרת כיום, אפילו דן כנר לא יאמר תמאסנה בארוחות משפחתיות עם ילדיו. האדם הסביר, ובוודאי בן ה20, ישתמש בביטוי  'המנגינות ימאסו'. המילה הכפויה מרחיקה עוד יותר מקונקרטיות ופוליטיות, ומדגישה את האוטופואטיות, אומרת לקורא 'אתה קורא כרגע שיר, זה לא באמת'.
16. השורה האחרונה פסימית, שורה שהורגת את הילדות והמוזיקה (היפעה) – מה אם תמאסנה עליה המנגינות?
 
אלה המילים בשיר המאפיינות את הפואטיקה של הפצע: נשמה, מתה, לילות טרופים, בכי, פעיה, תינוקות מתים, שדי רעל, תמאסנה המנגינות, תכאב, איני שרה שירים.
 
מלבד השמירה על המקום הערטילאי, לצד עריסת התינוקת שהיא גם עריסת מוות, השיר דחוס במיליות מהססות שמחזקות את אווירת הפצע: ההיסוס הוא ממש אנאפורי. אפילו רק בבית הראשון: המילה 'יתכן' מופיעה פעמים, החזרה על המילה 'או' באופן לא תקני לשונית מעידה על יתר-פלגמטיות או רעד תחבירי, הבית הזה נגמר ב'על כל פנים' מיותר לחלוטין. 'על כל פנים' אמור לפתוח משפט, או לחצוץ בין שני אגפים של משפט, אך הטקסט המתיילד של הבית, מסיים בו. גם הרווח שנראה כאילו ממלא משפטים כאילו מסמל את ה"העדר" אצל המשוררת. בניגוד לפילוסופיה היפנית של ה"מא" כחלל וזמן, מדובר כאן בחלל עכור.

שלושה מתוך ארבעה בתים נפתחים במילה אני, או בעיסוק עצמי ישיר ובוטה. דבר שמעיד עוד על האוטופואטיות חברת המעצורים והשאיפה לפברק עומק פסיכולוגי, כנערה טינאייג'רית שמראה את ידה השרוטה לעוברים והשבים ושיער מסתיר את עיניה.
השיר מלא שלילות, קשה לאתר בו משפט פוזיטיבי יחיד. כל השיר מתאר מה בעצם אינו קורה. מלבד זאת, כל טבח התינוקות הזה מסמל את הרג היפעה שכאמור מתקשר לעידן הילדות המאושר והמואר, ומטרתו להניח את המשוררת עמוק בקודקוד הפצע והיסורים: המשוררת היא ישו\מריה\רוח הקודש של כרמי זכרון יעקב מבחינת גורלה, אך בניגוד לישו לא עושה ניסים, מתפתה או מביאה איזו גישה חברתית.
כפי שציינתי במאמר המתווה, המבקרים מעריכים שירת פצע. סדרת השירים של הכותבת זכתה לביקורות משבחות: "אמירה לירית מגובשת, מדויקת ומרגשת", בהארץ (יהודה שנהב). "קוצצת אצבעות ועוצרת נשימה" בווינט, ועוד.
 

תגובות ניתן לשלוח אלי דרך המייל שמימין:

 

רמי כותב:

פרויקט הפצע נראה/יכול לשמש כטקסט פסיכולוגי קוגניטיבי: הצבעה על העיוותים המחשבתיים כמעוררי רגשות שליליים. לפי הפסיכולגיה הקוגניטיבית, מחשבות מביאות לרגשות – אין לנבור ברגש כי המחשבות יוגברו ואיתן הפצע וגם כדי לא להצדיק את קיום הפצע או לתת לו תוקף בלתי תלוי.

התוצרים של שירת הפצע נראים כאילו נוצרו בתהליך הפוך – נבירה בפצע מתוך הערצתו, בדומה לתהליך הטיפול הפסיכודינמי. בהקשר הזה מעניין גם תפקידו של המבקר – מכיוון שהמילים הגיעו ממקור חיצוני (מחשבתו של הכותב ולא של צרכן השיר) אין ודאות שהן מתארות פצע אמיתי, או יתאימו לתהליך יצירת הרגשות.

כדי למנוע את הכשל האפשרי, יספק העיתון את המבקר כמודל המתאים לבדיקה – בעל יכולת ריגוש מכווננת ונכונה. הקוראים נקראים לסמוך על תקינות רגשותיו ואף ללמוד ממנו את אופן ההתרגשות ההולם. קצת קשור: במוסף הארץ של השבוע התפרסמה כתבה על הקיפאון של הפסיכולוגיה בישראל. מתואר שם המונופול של הפסיכולוגיה הדינמית-אנליטית(פסיכולוגיית הנבירה והמשמעות) בארץ, לעומת השיטה הקוגניטיבית התנהגותית(מדעית,יעילה) שנהוגה בעולם המערבי. http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=933847

 

יובל בן עמי כותב:

הייתי מציע עוד כיוון התבוננות. הקיטור הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות היהודית, ואולי משם התגלגל לשירה העברית, לכתיבה המגזינית העברית ולשיח הרחוב העברי. גם הקיטור היהודי הוא עיסוק בפצע – פצע החורבן שיש לחוש אותו כפצע אישי. היהדות נשענת על חווית החורבן כגורם מעצב, היינו שבמובן מסויים היהדות היא הפצע, הפצע הוא היהדות. אין תימה שבשירה האמריקנית למשל הוא מופיע הרבה פחות וששופרה הוא ויטמן העז ולא ביאליק הרועד מרוב באסה תחת כנפי השכינה.
 
נכון שהפצע כפי שאתה מתאר אותו הוא תחושה של כאב אישי, אבל אתה גם מזכיר את השואה כחוויה של פצע קולקטיווי. יש קשר הדוק בין האישי לקולקטיווי ובין שניהם לאופן ההבעה של הכותב הישראלי. החורבן, על גילגוליו השונים (אנו זקוקים מדי כל כמה זמן לחידוש ורענון החורבן, כפי שאנחנו זקוקים להיטלר תורן) הוא הכאב האישי של היהדות – שלנו, כלאמר, לא של אף אחד אחר. ואם יתיישב איזה עם לידנו בבית הקפה ויתחיל לדבר על פצעיו, (למשל הארמנים שיתחילו לדבר על השמדת עמם) מיד נחוש שמתיישבים לנו בתוך בועת הכאב הקולקטיבי שלנו ודורסים אותה.  

את חוויית החורבן הקולקטיווי אנחנו מתרגמים לחוויית חורבן אישי והיא כאילו מעניקה לנו זכות קיום. מיהו יהודי? מי שרע לו, ושמצהיר בראש חוצות שרע לו. כאשר אשה יהודיה בברוקלין מתלוננת על הלומבגו שלה, ה-"קרעכץ" הזה, (מילה יידית חשובה שבחשובות שמשום מה לא ממש התגלגלה לעברית – תלונה, קיטור, אנחת סבל), הוא קרעכץ גם על הלומבגו של מנורת המשכן. למעשה מקיימת אשה זו את הכתוב במקרא ובוכה על נהרות בבל, בעוד ההיא בבית הקפה בוכה על נהרות שיכון בבלי.

 
דרור גולדין מגיב בבלוגו

הפוליטיקה של הפצע – מתווה למאמר\ הפעולה בעזה הצליחה

זו התחלה, תשתית, של מאמר שאני כותב, שזקוק לפיתוח, עריכה ועוד חשיבה. מכיוון שיקח זמן ארוך להשלים אותו, ולא ודאי שזה יקרה, אני מפרסם כאן סקיצה ראשונית, שנותנת טעימה אינטואיטיבית מהמושג 'הפוליטיקה של הפצע': זהו למעשה החלק הראשון שמסביר מהו הפצע, ישנו חצי שני של דוגמאות ספרותיות כאן.
 

מתווה למאמר על "הפוליטיקה של הפצע" –  חלק א'

(טיוטה 2.1)

"הפוליטיקה של הפצע" היא אב-מזון מרכזי בחומרים ספרותיים, אמנותיים, מוזיקליים, פואטיים וכו' שעוסקים בפצע של הכותב, ב"העדר", ב"כאב", ב"התפוררות", ב"התייסרות" כחלק מה"עידן הפסיכולוגי".
 
הפוליטיקה של הפצע הפוכה מ'הפוליטיקה\התנגדות' – עניין היוצא לרוב החוצה מהכותב עצמו, הפוליטיקה דנה בחברה שבה הפרט הוא חלק, מדינה, יחסים חברתיים בין אנשים, יחסים כלכליים וכו'. הפוליטיקה של הפצע רואה את הקוסמוס בכותב עצמו ומשפחתו הגרעינית. אחד מהתפקידים המרכזיים של המאמר היא לנתק את הקשר בין הפוליטיקה לפוליטיקה של הפצע. "הפוליטיקה של הפצע" קיימת משחר ימי הכתיבה, אך כיום היא הבון-טון התרבותי מסיבות חברתיות, פוליטיות וכלכליות שונות. + נצרות.
 
הפוליטיקה פונה כלפי חוץ

הפצע פונה כלפי פנים.
 

הפצע עוסק בבלתי ניתן לשינוי, הפוליטיקה\התנגדות בניתן לשינוי. הפצע לכן יתמקד בעבר והפוליטיקה משמעותה ההווה והעתיד.

 

על אף שמי שמתעסק בפצע ייחשב כ"אמיץ", בעיסוק בפצע אין סיכון עבור הכותב. הפצע לא פוגע בהגמוניה (אחרת הוא גם פוליטי). הוא המקבילה לבידור זול מבחינת הפגיעה בהגמוניה – אפס נזק. לכן "המחטט בפצע באומץ", יכול גם להיקרא פחדן.
 
הפוליטיקה של הפצע היא כרגע האסתטיקה השלטת בתרבות הישראלית, זו האיכות המרכזית ביצירה הישראלית, והיא שליטה בחלק גדול מתרבות המערב. היא נמצאת בשירה במידה רבה מאוד, אך גם בעיתונות: בשבוע שבו נכתב המאמר כל האנשים שהתראיינו ל"7 ימים" של ידיעו, סיפרו על הכאב שלהם ועל איך שבכו, או שהצטלמו בוכים + דוגמאות אחרות.

מאמר זה נועד בראש ובראשונה לא לפסול את "הפוליטיקה של הפצע", כמו לאפיין אותה, להפוך את הנושא לאפשרי מבחינת שיחות סלון וביקורת, ולהקל את האיתור או האבחון של הנושא, אף שהוא סימפטום יותר ממחלה.

כלומר, על ידי הבנת 'הפוליטיקה של הפצע' ניתן להסביר מדוע שיר מסחרי מסויים שמושמע ברדיו נתפס כ"איכותי" וחברו המסחרי לא יותר והמוזיקלי לא פחות ייחשב לזול. בשיר ה"זול", הכותב לא משתמש במניירה של הפצע, או שלא משתמש בה נכון. בפופ לועזי אפשר לאפיין את הפוליטיקה של הפצע בצורה מוחלטת עם ניק קייב.
 
המשולש
 
ניתן לשרטט משולש שווה צלעות, ולהטיל את היצירות כנקודה (או כצורה בעלת נפח אחר) על אחד הקודקודים, הצלעות, או בתוך המשולש עצמו.
  

A
 
יִפעה – יופי, אסתטיקה, קיטש, כיף, הנאה, ארוטיקה, אמצעים אמנותיים (כמו חריזה ומצלול)    
 

B
התנגדות\פוליטיקה – פוליטיקה, העולם, התנגדות, אתיקה, חידוש ספרותי
 

C
הפוליטיקה של הפצע – כאב, שכול, פסיכולוגיה, מבט כלפי פנים, מהורהריזם, התייסרות, אשמה, עבר
 

אפשר להסביר דרך המשולש גם אסטרטגיות ותפישות עריכה של כתבי עת: ב"מעין", למשל, אנחנו משתדלים לפרסם חומרים שנמצאים בצלע של היפעה והפוליטיקה. כלומר שירה ארוטית, הומור (שלא ברור אם הוא נמצא בקודקוד היופי או בפוליטיקה. יתכן ששלושה קודקודים לא מספיקים), אך מצד שני חומרים המתייחסים אלינו כחברה – שירה ואמנות פוליטית וחברתית, התייחסות למלחמת לבנון השניה, שכר מינימום וכו'. כלומר מעיין נמצא על ציר AB. כתב העת הו! (עורך: דורי מנור) מתמקד לכאורה ב'יפעה', באמנות השירה, אך במציאות רבות בו פוליטיקות הפצע, ולכן הוא נמצא במחצית העליונה של הצלע AC. כתב העת מטעם (עורך: יצחק לאור) תופס את כל הצלע BC, שכן המאמרים שבו כולם פוליטיים, אך רוב השירה היא שירת פצע. העיצוב חמור הסבר שלו מעיד: כאן אין יפעה, אלא קשיחות. כתם נמצא על החצי התחתון של הצלע AC. ברוב כתבי העת האחרים אין, לטוב ולרע, סגנון ספציפי והם יכולים להכיל את כל צלעות המשולש. כמובן שזו חלוקה וולגרית למדי, ובכל כתבי העת יש יוצאים מן הכלל: במעין יש טקסטים שבהם ניכר הפצע, במטעם יש טקסטים בעלי יפעה, העיצוב של כתם והזמינות שלו הן פוליטיות (כאן אני מיישם את הדקדוק החדש) וכו'. כל עיסוק באישי המלווה כמעט כל יצירה אמנותית וספרותית במיוחד בשנים האחרונות יהיה כרוך באחוז מסויים של קרבה ל'פוליטיקה של הפצע' או ל'פסיכולוגיה', אבל מדובר כאן גם על חוש מידתי.
 
היום צעדתי ברחוב וראיתי מאה אנשים ולאיש מהם לא היה פצע פתוח. כלומר, לאיש של הפוליטיקה של הפצע לעולם לא יהיה פצע, אלא תמיד פצע מדומיין שהוא צריך לשכנע את עצמו ואת החברה בקיומו.

 

שיטת האמדן המרכזית באסתטיקה של הפצע תהיה תמיד במידת האותנטיות של הפצע. לגבי היפעה והפוליטיקה, אין חשיבות לאותנטיות. ורד הוא ורד (יפעה). התנגדות היא התנגדות, ונמדדת בתגובת ההגמוניה, באומץ, בחדשנות (פוליטיקה). המילה אותנטיות קיימת עבור מדידת עומק הפצע. מכיוון שעצם הפצע הוא לא אותנטי, הם בדרך כלל מרומים.

 

בכל זאת, המבקרים לרוב יעדיפו לאבחן לפי עומק (מדומיין) הפצע (המדומיין).

ילד בן 9 תר באמנות רק אחר היופי (יפעה), הוא אוהב אורות נוצצים, שמזכירים מצלול ובחירת מילים, אוהב את שכפולם של ההרים במים המזכיר חרוז. ולכן הוא יאהב את קודקוד היפעה. בדרך כלל כיום לקראת גיל הנעורים, אולי בשל ההורמונים, האדם מתעסק בכאביו ורואה עצמו כיחיד ביקום, בדרך כלל עיסוק זה הוא משעמם ולא מפרה. בגרותו של אדם אמורה להביא אותו לזנוח את היצירה או לחזור ליופי, או לעסוק בפוליטיקה של האדם. אך יש כאלה שבוחרים בצדק בפוליטיקה של הפצע.

 

מסיבות כלכליות, הייתי לוחש לאוזנו של יוצר לדבוק בפצע. שכן, לכך תמיד יש דרישה. האדם הדבק בשמחה, דינו להיחשב ליצן. האדם הדבק בפוליטיקה, הצלחתו היא בהיותו תלוי על עץ. גם אם יוצר של הפצע נכשל, יוכל להאשים את עיסוקו בפצע. גם אם הוא מצליח, יוכל להרגיש לא מצליח וראוי לעוד הצלחה בזכות הפצע.

 

אף שכמובן במקרים מעטים ישנם נסיונות מוצלחים בפוליטיקה של הפצע. בדרך כלל כשזה בא במטבל בין הפצע והקודקודים האחרים. גם מאמרים פוליטיים שבמרכזם עיסוק בקורבן\מקרבן ובכפרה יהיו על הצלע שבין הפוליטיקה לפוליטיקה של הפצע.

 

השואה היא כמובן הפצע הגדול בהוויה הישראלית. עיסוק בשואה כשהמשמעות שלו היא פוליטית: להתייחס נכון למיעוטים, התנגדות לאנטישמיות, מחאה נגד שלטון טוטליטרי – היא בפוליטיקה. עיסוק בזוועה, בכאב ובנקמה – היא בפצע.
 

הפצע גורם לאנשים לא להביט כלפי חוץ, הוא מעוור. ולכן, הפצע אולי קשור להסתרכות הכיבוש (יחד עם פצע השואה). שכן, איננו מסוגלים לראות דבר מלבד הפצע שלנו.

מעניין שדווקא סרטי אימה או זוועה שבהם כן יש פצע במובן המילולי (עם קטשופ), שנואים לרוב על ידי אנשי הפוליטיקה של הפצע. הפצע מכבד רק את המבט השקול והלא נלהב בפצע.
 
אנשי הפוליטיקה של הפצע סבורים שכל טקסט נכתב מתוך הכאב של היוצר. הם לא מאמינים בכך שכותב יכתוב דבר מה חשוב מתוך היסודות החיוביים שלו, כלומר מרצון לכתוב משהו טוב, מעניין, או משפיע, אולי אפילו מצחיק או מרגש, או מרקיד, או מפעיל למהפכה. ישנם יוצרים טובים שכותבים מתוך כאב, אבל אין דרישה מינימלית, של כתיבה מתוך חוסר, כפי שמציגים אנשי הפצע.
 
כיום, התנגדות לפצע היא אופוזיציה, היא אולי פוליטית.
 
מבין מכריי, דווקא אלה העשירים יותר יינטו אל "הפוליטיקה של הפצע". אני סבור שמדובר באחת מתוצאות חברת השפע. השאלה היא למה אלה ששפר להם עולמם, פרסומאים ובנים של חברות כנסת, יבחרו בעיסוק בזה. נכנה אותה 'בערים' או 'בער-בורגנים'.
 
אני חושב שה"פצועים" רואים את ה"המון", האספסוף, כחובב של היופי וההנאה, הקיטש. במוזיקה זה מתקיים בפופ ובמוזיקה מזרחית, בקולנוע, בקומדיות רומנטיות מתוקות. כלומר חומרים שעליהם נהוג לומר שהם "חסרי עומק", בידוריים. באמצעות ה"פוליטיקה של הפצע" ניתן להוסיף לכל דבר עומק. זהו תבלין נהדר וזול!
 
היה ויכוח על טקסטים של הוגה מסויים שהם מפותלים ולא ברורים. מי שצידד בטקסט הסביר זאת בכך שהוא אוהב ערפול. אם כך, ענה רעהו, זאת סתם מניירה – תהפוך כל דבר למעורפל וזועם, והרי לך הוגה חשוב.
 
כדי להתבדל מאנשי הקיטש, הבער-בורגני ימציא לו את הפוליטיקה של הפצע, שתמיד מציגה את המשעמם והבנאלי כאינדבדואל חשוב, כל עוד נפער בו פצע.
 
האשמת-האב או האם היא המקסימום הפוליטי. הם לא רוצחים את האב כאן, אלא עוקדים אותו, כהיפוך למעשה אברהם אבינו. השנאה שלהם אולי לתקופת הילדות קשורה לכך שמדובר בתקופה שמזוהה יותר עם החלק במצולע של היופי. שכן ילד לא יימשך לפוליטיקה של הפצע.

 

אם אנשים קוראים לתקופה "עידן האינטרנט" (כהמשך של עידן הברזל והאבן?) כמובן שהתפשטות הפסיכולוגיה חשובה יותר. האינטרנט הוא רק כלי, הפסיכולוגיה והפסיכולוגיזם היא תפישה דתית-רעיונית שלמה, המשך העולם היודו-נוצרי. אנו חיים ב"עידן הפסיכולוגי".

 

כל המשפחות האומללות דומות זו לזו.

 

הדגמה של הפוליטיקה של הפצע – בחלק ב'

התרחיש הפוליטי הישראלי בעזה בחודש האחרון – על פי סדר כרונולוגי.

 

1. בעצת הטוקבקיסטים, ישראל מורידה את כמות החשמל בעזה, כדי לחסל את הקסאמים.

2. בתגובה, מספר הקסאמים עולה.

3. בתגובה, אתמול ישראל פולשת לעזה והורגת שמונה אנשי חמאס (לטענתה).

4. היום בבוקר: בתגובה, מספר הקסאמים מוכפל. ראש עיריית שדרות מתפטר כדי שיפלשו לעזה.

5. היום בצהריים: הרמטכ"ל האשכנזי אומר שצריך כנראה לפלוש לעזה פלישה רצינית כדי להפסיק את העלייה בקסאם ולהחזיק את מויאל.

6. היום בערב: בצה"ל אומרים שהפעולה הבטחונית בעזה הורידה את מספר הקסאמים והוכיחה את עצמה.

7. כלומר, על אף שכמות הקסאמים גדל, הפעולה הוכיחה את עצמה.

8. הפעולה נכשלה ולכן הוכיחה את עצמה.

 

ציטוט אמיתי של הרמטכ"ל האשכנזי היום: "דווקא במגרש משחקים כמו סוריה יש לנו יכולת להכות בהם".

מכתב למגיהה: חוקי הדקדוק החדשים במעין 4

מכותבים נוספים CC: מתי שמואלוף, יערה שחורי, קרן גרין ויהושע סימון

 

יעל שלום,
 
היום הרהרתי בכך שראוי להפוך את חוקי הדקדוק במעין להוגנים יותר. כשם שהסרנו את הניקוד המלא מהשירה לטובת ניקוד חלקי, כעיתון אוונגרדי מותר לנו לשנות את חוקי הדקדוק.

למשל, אם אומרים\כותבים 'בתים, בחורות, שגרירות, ופרות יפים' (בעברית, אם יש זכר הוא קובע את המין הכללי)
צ"ל במעין על פי מין הרוב (שתי נקבות מול זכר אחד):
בתים, שגרירות, בחורות ופרות יפות

כשיש מספר שווה של זכרים ונקבות המין ייקבע על פי השם האחרון ברשימה
כלומר:
ראיתי בחורות וילדים יפים (1 מול 1)
או בישראל יש ילדים, קרקסים, חוברות ומריצות יפות (2 מול 2)

חיבוקים ונשיקות חמות
צ'יקי

 

 

(התרתי אפשרות לתגובות ענייניות שעוסקות רק בנושא זה)

%d בלוגרים אהבו את זה: