1. שירה היא שילוב של מספר מניירות (ניקוד, שורות קצרות וכו') שבתוכן מזומן לעתים רחוקות איזשהו תוכן. השירה דומה מאוד לז'אנר טקסי סיום התיכון או החטיבה. המבנה שלהם, והמודל העסקי דומים מאוד – על אף תחושת החופש, קשורים תמיד לממסד מבחינת תקציבים. תמיד אותן מילים, תמיד אותן קלישאות, תמיד אותם זכרונות-אפסַיים, כשלא מתייחסים אף פעם לדברים מעניינים או משמעותיים שקורים – כי הרי דברים רבים קורים לתלמידים צעירים, הדברים המסעירים ביותר בחיי אדם, לעתים. אבל אם ינסו לדחוף לטקס\שיר דבר אמיתי וחשוב, הרי המורות (או עורכי כתבי העת) יוציאו את זה מהטקס, כי זה לא ראוי לטקס מכובד של סוף תיכון, מול ההורים. גם שירה וגם טקסי סוף הלימודים נועדו לשרת את הרהב של הבנאליה, את הצד הצבעוני של המכובדות, ולא באמת לעַניין. אין להם אפקט מעבר לקיום שלהם, אתה לא עושה טקס סוף תיכון בשביל משהו, מלבד הטקס עצמו. זה פשוט תחום שקיים, יש מארגני טקסים כאלה, וצריך למלא אותו, את הטקס, בתכנים, כשסוף התיכון מגיע. ההבדל היחיד שאני רואה בין שירה וטקסי סוף שנה זה שהילדים לעתים מתבדחים על עצמם.
2. היתרון בשירה שהיא נותנת לך מרבד נעים ורך להיכשל. על ענף השירה יש שלט: אינך צריך להצליח כאן. להפך. השירה כיום היא כמו תואר מלוכה של אימפריה שקרסה והפכה מזמן לרפובליקה. באירופה מסתובבים כל מיני יורשים של אלבניה ומתחילים עם דוגמניות בתחילת דרכן.
3. ראיתי ראיון עם ג'וני רוטן מהסקס פיסטולס מ1977. המראיין אומר לו שהוא בנאלי וכל מה שהוא עושה כבר נעשה, וחש שהביס אותו. אותם האנשים שלא יודעים לזהות דבר חדש גם כשהוא משתין מתחת לאף שלהם, על הרגל שלהם, הם אלה שתמיד אומרים שהכול נעשה ואי אפשר לחדש. "עשו כבר הכול". לכאורה, מתוך התנגדותם להווה, אפשר לומר שהם תומכים בעבר, בהיסטוריה. אבל למעשה הם מתנכרים גם לעבר. הייתי מגדיר אותם כנמצאים בפאסט נו-פרוגרסיב. הרי אם יש דבר שההיסטוריה הוכיחה זה שאפשר לחדש ולשנות, הם עצמם אוהבים את השינויים הללו וההתקדמויות הללו. כי לכך מתכוונים כשנזכרים ביוצרי העבר, באנשים שחידשו לזמנם..
ככל שברור יותר שהשינויים וההמצאות רבים יותר, כך מתרבים אותם ספקנים בינוניים. הם הופכים כל אדם שיגדיר עצמו כחדשן, ממציא או מהפכן, לדמות פתטית. הם משאירים את התחום הזה, החדשנות, למחלקות השיווק בבנקים, לאיקאה, לקסטרו, לגוגל. רק להם היום אנשים מאמינים כשהם אומרים שיש משהו חדש לגמרי על המדפים.
4. ההבדל בין שחקן לבדרן, משורר לחרזן, בין אמן לצָבַע, הוא באנקדוטות. שחקנים, משוררים ואמנים צריכים להדהים באנקדוטות שלהם, לעומתם, בדרנים, חרזנים וצבעים ימדדו על פי איכות העבודה.
5. לגבי משורר, לא צריך לבדוק אם הוא כותב שירה טובה, אלא לבדוק את הטקסטים שלו.
6. על אף מה שנאמר, איני שונא שירה. אני מודה שמבין מה שנקרא "שירה", מתחבאים כמה דברים יפים מאוד, שכישפו אותי לזמנים מסויימים. אבל רבים מדי מבין כותבי השירה, כותבים אותו דבר פחות או יותר, כאילו מנסים לקלוע את עצמם לטעם השירה. איני יודע מה קדם למה, יתכן שמה שהם כותבים זה "הם". ובוודאי היו חוטאים לעצמם אם היו מנסים להיות "לא-הם", כדי ליצור משהו חדש ולא מוכר. יש מאכל ירושלמי-ספרדי בשם סופריטו, הקונספט של המאכל הוא שהבשר שרובץ על אש קטנה עם תפוחי אדמה שעות ארוכות, מעניק את טעמו לתפוחי האדמה ותפוחי האדמה מעניקים את טעמם לבשר. המשוררים הללו הם משוררי סופריטו, הם הופכים לשירה והשירה הופכת להם. אין להם שפה עצמאית, משקל עצמאי, אוצר מילים עצמאי, רעיונות עצמאיים, עולם דימויים עצמאי, תחביר עצמאי, פוליטיקה עצמאית, ערכים עצמאיים, עולם פילוסופי עצמאי, מבט עצמאי, אם בסוף התוצאה היא השירה המוכרת, כלומר משהו שכבר ראית וגם תראה. הם נמצאים בשלב הלמידה, שבו התלמיד מנסה לחקות. זה יכול גם לקרות בגיל 60. רוב האנשים אינם עצמאים מספיק לברוח מעטיני השירה. ילד הרי לומד לדבר, מכך שהוא מחקה את קולות אמו, אומרת 'במבה'. אותם אנשים ימותו וישארו ילד ששב על דברי אמו (השירה).
למשורר, הדרישה המינימלית הוא אופי כתיבה עצמאי – יזכה לקיתונות בוז כאשר יזכה. זה התנאי הבסיסי. הדבר דומה לתנאי הקבלה של מדינה לאו"ם: עצמאות. מה תעשה המדינה עם העצמאות הזו – זו שאלה אחרת, ישנן שאלות רבות, אתה יכול הרי להיות משורר טוב או לא טוב. אבל העצמאות (הכרוכה בדרך כלל במאבק), הסוברניות, היא נתון בסיסי להפוך "משורר" למשורר, כלומר ללא-משורר או אל-משורר.
(ביר סוויר, סיני, מצרים, דצמבר 2007)
תגובות (תמיד משמח אותי לקבל במייל תגובות מנוסחות)
שפי: המאמר טוב, מקיף וממצה מכל בחינה. הסכמתי איתו לחלוטין. קטע שאהבתי במיוחד: "גם שירה וגם טקסי סוף הלימודים נועדו לשרת את הרהב של הבנאליה, את הצד הצבעוני של המכובדות, ולא באמת לעניין. אין להם אפקט מעבר לקיום שלהם, אתה לא עושה טקס סוף תיכון בשביל משהו, מלבד הטקס עצמו."
אני לא בטוח שהבנתי את כוונתך בסעיף 5.
אלי אליהו: יש לי הרגשה שאתה מתייחס אל השירה כאל להטוט או מופע קרקס. וכאילו כל משורר אמור להמציא את השירה מחדש. אבל שירה היא גם הבעה כנה של רגשות או ניסוח בהיר של מחשבה. שימוש מוגזם בנפצים, זיקוקי די נור ושקיות הפתעה מכסה בדרך כלל על היעדר אמירה של ממש. כל שורה של שימברוסקה היא חידוש גדול ואין היא צריכה לעמוד על הראש כאשר היא מקריאה שיר כדי ליצור עניין. מהפיכות ושינויים בספרות נעשים על פי רוב לאט ובזהירות וכל משורר תורם את חלקו לשינוי הגדול.
תגובתי: אפולינר, עזרא פאונד והאימג'יסטים, שירת הדאדא, מיאקובסקי, השירה הסוריאליסטית, גינסברג והביטניקים, אמירי ברקה, המשוררים המעורפלים בסין. ובישראל: וולך, אבידן, אהרן שבתאי המוקדם, זיוה של אהרן שבתאי, אהרן שבתאי הפוליטי, לסקלי, יואל הופמן, אהד פישוף, אפרת מישורי. אני ואתה קוראים היסטוריה פואטית אחרת. אני רואה שירה כמדיום קיצוני ולא כמדיום תרבותי ואיטי. אני (כמו שאתה מתאר) רואה את השירה כמפצים, כזיקוקין של לבה, ולא כנהר זורם בקילוח קבוע. אודה כי אני לא במיוחד מתרגש מטקסטים של שימבורסקה או עמיחי, שהם מתונים יותר ומחובקים ממסדית. אף שגם להם השפה שלהם. הם פחות מעניינים אותי, אישית.
אולי הבעיה היא אצלי, בתפישה שלי את העולם, אבל זו התפישה שלי, כך שזו לא הבעיה שלי.
אלי אליהו מחזיר לי: בעיני שירה במיטבה היא שילוב של יופי וחוכמה. היא לא בהכרח חייבת להיות כר לניסיונות, להעדיף שירה ניסיונית זהו טעם אישי, אין בזה כדי לפסול שירה אחרת. לפעמים השינויים לא צריכים להיות בומבסטיים וצריך להקשיב קצת יותר כדי לחוש בחידוש שמשורר זה או אחר מביא לשירה. נראה כאילו אתה עושה לעצמך עבודה קלה ומבחין רק ברדיקליים ביותר ובעיקר באלו שמכריזים על עצמם ככאלה, אלא שלא תמיד הם בסופו של דבר המחדשים הגדולים.
מיה סלע, אחת הכותבות המוכשרות והמסורות ביותר על שירה בעיתונות כיום, כותבת בעיתון תל אביב סיכום שנה בשירה העברית, עם אזכור יפה למעין ולצאלה כץ, שהיא ללא ספק משוררת השנה (ולו במובן שהיא נולדה ומתה בשנה האחרונה).
רועי צ'יקי ארד 