Monthly Archives: יולי 2008

נוסטלגיה 2004 – מסיבת ביקיני נגד ביוב

אני מחכה לטכנאי, בינתיים ניגשתי לספריה עתיקה וחיטטתי בקבצים. כוחה של נוסטלגיה הוא מדהים: היא גורמת לך להתגעגע לכתמי ביוב בים.

 

הנה מה שמצאתי:

Subject: מסיבת ביקיני מול רחבת העיריה – מחאה נגד שפיכת הביוב לחופי הרחצה שלנו

מסיבת ביקיני ברחבת העיריה

הפגנת מחאה נגד שפיכת הביוב בחופי הרחצה

עקב הזרמת שפכים לים התיכון נאסרה הרחצה בחופי תל אביב. אנו תושבי תל אביב הפוקדים את החוף החלטנו להעביר ב-1 באפריל את חוף הים לרחבת העירייה, ולהקים חוף רחצה אלטרנטיבי – חוף חולדאי
המפגש יתקיים בשעה 15:00 בחוף גורדון בתל אביב (ליד המדרגות של כיכר אתרים), בו תיערך היכרות ראשונית עם החוף ויילקחו דגימות חול.

בשעה 15:30 נצא בצעד קליל ונלך עם בן גוריון לאורך השדרה בתופים ובמחולות עד לרחבת העירייה – שם נתמקם לצורך מריחת קרם הגנה ומשחקי מטקות. פיזור בסביבות השעה חמש וחצי.
כל המשתתפים מתבקשים להביא בגדי ים, דליי חול ריקים, כסאות נוח, כמו כן יתקבלו בברכה שמשיות, מטקות, פריסבי, כלבים וחיות בר שונות, שש בש, חופן משמשים וכמובן מצב רוח מעולה.

באהבה,

האקדמיה החופשית

ליאור פרל

 

מהסיקור בנענע לא 10

 

 

בתור מי שאיננו חובב אולמרט, נראה שעכשיו כדאי להפסיק להתעלל בגופתו. העיתונות כשלה: היא היתה צריכה להרתיע על הסחורה לפני שנקנתה ולא להתחנף אליה, לבקר אותו על ההחלטה להיכנס ללבנון בזמן אמת, כלבי השמירה היו צריכים להפסיק ללקק לאדון, אבל דוקא עכשיו, כשהוא כבר עושה דרכו אל מחוץ לראשות הממשלה, אפשר להניח לו ולא לקפוץ כעלוקות על גופתו הנופלת. אין כאן אומץ או עיתונות.

משימה לקוראי הבלוג: רשימת נקודות קרות בתל אביב

כמו שציינתי פעם, אני בעניין של נקודות קרות. אם פעם צעדתי קילומטרים בחום עם נייד כבד של איי.בי.אם על הגב כדי למצוא בית קפה עם נקודה חמה שממנה אוכל לגלוש באינטרנט אלחוטי, ההצלחה של הוייפיי ניצחת כל כך שכל בתי הקפה בעיר נכנעו לבליצקריג האלחוטי. המשדר הקטן והזול, עם האנטנה הזרתית, הפך ממש לסטנדרט, כמו מכונת אספרסו או ברמנית מקועקעת בגב עם חבר.

כמי שמנסה לכתוב ספר, הויי-פיי הוא ממש אסון: אני אמור לסיים איזו נובלה שטנית והעבודה נשרכת ונמתחת זמן רב עד כדי כך שאני מפחד ללכת לאיזור שבו העורך שלי מתגורר בשעות הדמדומים. ויש לי כוונות טובות. מרוצה מעצמי, אני מגיע עם המחשב לבית הקפה, פוער אותו בגאון, מעלה את הוורד. ואז עומד מול המילה 'כשלון' ומנסה לבחור אם להוסיף יו"ד' אחרי השי"ן, אך לפתע במקום להכריע, אני מוצא את עצמי גולש לאנ.אר.ג'י יהדות וממלא שאלון האם אני נימול דיי (21 נקודות, מה זה אומר?), בודק את מחירי הכוסמת בפייננשל טיימס או רושם את הטוקבק 'אני ראשוןןןן' בסוף טקסט של משה ארנס. וגם אם בית הקפה הגאה החליט לחסוך בדמי הויי-פיי, יימצא תמיד השכן האימפוטנט מההייטק שאמר כן להמצאה, והותיר את אופציית הגלישה ללא סיסמא, כשהוא בטוח כי הוא עושה טובה לציבור.
המצאת המחשב יוצאת מן הכלל, גם האינטרנט הוא דבר עצום. אני האחרון שאציע להשיב את הטכנולוגיה אחורה או אהיה מוקסם מול איזה נוסטלגיה, כפי שאנשים נלהבים מהשיער של עוזי דיין של לפני שלוש שנים. מעבד התמלילים החליף היטב את מכונת הכתיבה, שבה אגב השתמשתי בילדותי לעתים, ואפילו הקלדתי איתה על ניירות טואלט מכתבי אהבה למישהי מהרצליה (משום מה, מיכי לא היתה בעניין). קראתי בסופ"ש את הביוגרפיה המעולה מאת טרויה על אונורה דה בלזאק. בלזק היה ממש מעין פורה של דיו, על גבול ניאגרת שירותים, הוא כתב מדי שנה אינספור סיפורים ומאמרים, ופירסם כמה רומנים בשנה, כדי לעמוד בדרישות הנושים וטעמו בבגדים עם אניצים מוזהבים, כשכל מבקרי התקופה האשימו אותו ברישול, דבר שלא ברור איך הצליח לפני המצאת המחשב. אבל למה הויי-פיי דומה? לעט שמשוחח איתך, מנסה לשכב איתך בזמן הכתיבה ומפריע לך.

בעבר קפה כרמיה הצליח לשרוד כנקודה צוננת, כלומר כמקום שהוא לא נקודה חמה שאפשר לגלוש בה. אבל הרים ידיים לאחרונה לטכנולוגיה. כיום במרכז תל אביב אני יודע על בית קפה יחיד הנטול ויי-פיי – קפה שיין הצחור בשלמה המלך פינת פרישמן. ומקום כינוס סביר אחד נוסף – בית אריאלה.

האם אתם יודעים על מקומות נוספים אליהם אפשר להגיע עם מחשב נייד בלי למצוא את עצמי כותב לבלוג שטויות כמו עכשיו?

רשימת הנקודות הקרות במרכז תל אביב:

-שיין, שלמה המלך פינת פרישמן.

 

-אורנה ואלה, שנקין (תודה לריקי כהן)

-בית אריאלה, שאול המלך.

הכינוס הבין דתי

יום אחד, לאחר שעזבתי בית קפה ספרותי בשל איזה עסקן מגושם שלא נראה לי ועמדתי להמשיך לבית קפה מתחרה, נתקפתי ברעב וישבתי לאכול בורקס תרד עם חמוצים משוספים. לפתע התיישב לידי אותו עסקן. הוא כבר היה נוגה ורופף מעט. אולי לכן עלי לתאר אותו יותר: גבר כבד וקרח, עובד גם כתובע צבאי וכמורה לפסיכומטרי; מידותיו ענקיות, היה קשור בהצלחה כלשהי לעסקי הסאדו-מאזו וכעת החליט להיכנס בגמלוניות לתחום הספרות. הוא טען שמכספי הסאדו השתלט על הוצאה ותיקה שלא הוציאה ספרים ב22 השנים האחרונות והחל להחתים משוררים על ניירות, לעתים אחרי 2 בבוקר, ולשלוח סמסים על כך שהוא בקשר עם סופרים ומשוררים שעמם הוא לוגם קפה.

לפתע, כשהוא נראה מעט מופנם ושקט, חיבבתי אותו יותר והסכמתי לשוחח איתו. הוא מיד הציע לי ג'וב של עורך ראשי בהוצאת הספרים שהוא רכש בבוקר אתמול. סירבתי מיד. הוא הזכיר את המשכורת. אמרתי שלא. הוסיף אלף שקל על הסכום המקורי ואז החזר טלפונים, ודמי נסיעה. אמרתי שאין לי רשיון, והמלצתי על איזה אדם לא אמין. תמיד כשמבקשים המלצה, חשוב לתת שם של אדם לא מוכשר, כדי שירגישו שפספסו אותך.
על מגש עץ מחוספס הובא הבורקס שלו, תפל כמו שלי. לאחר מכן, פנה אלי שוב, והוא אכל ממנו בזוית, לא באופן ישר, משאיר שלל רסיסי-בורקס רוטטים על טריינינג האדידס. לאחר ששילמתי ועמדתי כבר לצאת, הוא שאל לפתע אם אני רוצה לנסוע עוד שבועיים לגרמניה לכנס שלום שהוא בין המארגנים שלו. הוא הציע מלונות חמישה כוכבים, אירוח, אחוזות גולף ורמי-קוב, יתכן שגם מסלול הפולו יהיה פתוח. שאלתי בכמה סוגי סאונה מדובר. הוא אמר 5 בלי למצמץ: יבשה, קרה ועוד שלושה. וכדי להשמע אמין, ציין שהבריכה האולימפית בשיפוץ. 
שאלתי מה מהות העניין. הוא אמר שמדובר במפגש בין-דתי. הוא אמר שהוזמנו כבר הרב מצגר, שני גנרלים, שלושה סופרי שמאל-רך, ארבעה יועצים פרלמנטריים, שבעה עיתונאים, אחד מהם מטיים אאוט. ציין כי הכול במימון האיחוד האירופי, וקרן ששמה נשתכח בעיני, נקרא לה קרן שלפשטונדה. בלי כחל וסרק הציג בפניי את מפת הקרנות: הוא אמר שכולם מצצו עד סוף את קרן היינריך בל, את קרן אדנאוור, את הלוטו הגרמני, את קרן ניצולי השואה, קרן גרמניה-ישראל ואפילו בקרן גרמניה-שוויץ ובקרנות הקשורה לפיצויים בגין מלחמת העולם הראשונה והמלחמה המוצלחת עם צרפת ב1870 לא השאירו הישראלים אירו על אירו. הוא אמר שקיבל את האפשרות לבחור חלק מהאנשים, כי הוא עצמו גילה – דרך רומן סאדיסטי שניהל עם בכירה מסתורית, פרופסורית ובתו של תת-שר באחת המדינות הקטנות בגרמניה – את אותה קרן סודית, שלפשטונדה, שאין לה אתר אינטרנט, כתובת, ומתכנסת בחדרון קטן, כשאיש לא יודע מי מנהל אותה. אך היא מנהלת מיליוני אירו שקשורים להקלות מס בגרמניה.
הוא ביקש שגם אני אתייצג במשלחת הזו, כי אני מייצג קבוצה גדולה ואיכותית, ואיכותית, (חזר על כך פעמיים כדי להתחנף) של צעירים. הדבר נגע לליבי, כי אני שנים חשבתי בסתר לבי שאני מייצג קבוצות איכותיות איכותיות של צעירים, ואיש מעולם לא הסכים עם הטענה או הגה אותה בקול, והנה אותו אדם שלא הערכתי, הבין זאת. לא היה לי מה לענות לו, ונראה כי נלכדתי ואאלץ לנסוע איתו לגרמניה. אלא שאז הוא אמר שמדובר בכנס בין דתי של היהדות, האיסלם והנצרות.
כמובן שזה הביא לדחיית הפניה מצדי. הוא הציע בחוצפה רבה שאייצג את היהדות, אותה דת זעירה שחושבת שאני ורון בן ישי, נאמר, בעלי תכונה משותפת בינינו. אמרתי לו שזו טעות קשה לנסות ליזום מפגש בין שלוש דתות דומות כל כך, שבוחרות להאמין באותו אל מטומטם ורואות את מרכזן בעיר לא-מלהיבה כמו ירושלים, כאילו היא גליק גדול (מעבר לאוגנדה, חנות תקליטים שאני מחבב, ולמספר דוכני חולצות בעיר העתיקה). על מה למעשה יש להן באמת להתקוטט, לדתות הללו, אם הן מסכימות שמדובר באלוהים אחד? בחמש מאות השנים האחרונות הרי לא היו תזוזות גדולות של אוכלוסיה מדת אחת לאחרת. מדובר באותה דת למעשה, עם אותו קונספט. כולם שונאים הומואים וחתיכות, כולם רוצים שנלבש בגדים ארוכים שלא רואים דרכם את הפופיק. אני לא אוכל באמת את הלוקש הזה שיש ביניהן סכסוך. מדובר בספין, בחיכוכים זעירים שמטרתן אחת: להשיג כרטיס טיסה ואירוח באותה עיר קיט על חשבון מכון שלפשטונדה.
הסברתי שבמקום לנסות להרגיע את המתחים הפיקטיביים בין אותן שתיים וחצי דתות דומות, קילוחים דלילים אלה של אותו נהר מונוטוני, עדיף לנסות לעשות כנסים יפים בין המונותיאיזם, הפוליתאיסטים והאנימיסטים (כלומר הסוגדים בכוחות הטבע: הים, הירח, הברק וכו'). למפגש כזה, שבאמת מייצג שלוש דתות שונות, אני מוכן להגיע. כך הכרזתי בקול מניף את ידי ומפזר לכל עבר פירורי בורקס תרד.

לצערי, אותו ברנש הסכים איתי מיד. טקסט זה אני כותב ממלון יוהנס שבמינכן, לידי, על אותו הויי-פיי הרב מצגר ועיתונאית מבוגרת מ"עולם האשה" שלובשת בגדים סגולים, עם חתפים של חברת קרוקס. לצערי, המפגש בוטל בשל אסון שקרה בערב הראשון: כמה מהאנימיסטים החליטו על התאבדות המונית כשנתקלו בג'קוזי.

 

(מינכן, אוקטובר 2008)

שולל!

האירועים בימים האחרונים הם ההוכחה הסופית שכדי להחזיר שתי גופות – דבר שהיה ברור למקבלי ההחלטות מהיום הראשון – פתחנו מלחמה מטופשת שגרמה למותם של מעל 1500 יהודים וערבים. אני זוכר את כותרות הארגמן, את הגאווה על כך שישראל מוכנה לצאת למלחמה כדי לדאוג לשני חייליה. הו, איזו מדינה הומנית אנחנו, שרוצה את חייליה בסלון ביתם. לחבק את הבנים, קראו לזה הציניים עד הרגע האחרון.
במסווה של חיבוק, שברור היה שלא יבוא, משפחות החיילים הכואבות פומפמו, בלוטות הדמעות של ההורים נסחטו ונוצלו כדי להצדיק את המלחמה, וכדי לא להגיע להפסקת אש ולהמשיך להחריב ולהרוס ולהרוג עם הצעצועים המעופפים של חלוץ. חשוב לומר את זה: כמו במקרה מלחמת עירק שבה לא היה נשק להשמדה המונית, כמו במקרה מלחמת לבנון הראשונה של שרון, מלחמת לבנון השניה היתה הונאה, היא לא נעשתה כדי להחזיר שני חיילים חיים הביתה. זו היתה מלחמת שולל.אין טעם לנהל ויכוח על מבצע זה או אחר, יש לדבר על עצם הפתיחה במלחמה המרושעת הזו והאינטרסים שהביאו אליה, שעדיין לא נחשפו עד תום. כמו לפני מלחמת עירק, מדינה שלמה הוטעתה, 90 אחוז מאזרחי המדינה רומו. את מהלך המניפולציה ניהלו פרשנים רציניים ושמנים, מימין ומשמאל, ועיתונות מרושלת וחנפה, "עיתונאות לשון", שטענה, כמו שאפשר לראות בכתבתו ב"פירמה גלובס" של אורן פרסיקו, כי הפעם זו מלחמה רצינית ונחוצה. והם יכתבו את זה גם במלחמה הטפשית הבאה. הם יכתבו – 'כן, הפעם זה שונה ממלחמת לבנון השנייה. זה שונה לגמרי'. לישראלי הממוצע והפרייאר יש זכרון כשל קוליברי ממוצע.
אני זוכר את ההפגנות בקינג ג'ורג' נגד המלחמה. אז לא היה משבר בשוק המזון: אנשים צעקו ויידו שקיות מים וביצים טריות מהמרפסות. אני זוכר את העיניים שלהם אדומות ורושפות. את המבט של מוכרי הנקניקיות, שמאז קניתי אצלם עוד כמה וכמה נקניקיות זולות עם עוד כרוב כבוש. הם באמת חשבו שבמלחמה הזו מביאים את הילדים לזרועות הוריהם, ואנחנו אלה שמפריעים להם. איך נסיים ללא שני הבנים? חיילים נהרגו ונפצעו במלחמה עם הידיעה השקרית שהם כאן כדי להחזיר חיילים להוריהם. מיליוני אנשים שחיו בבועה אכלו בתאווה את הלוקש הזה, את השקר הלא-לבן הזה, את השקר השחור המוביל למלחמת יש-ברירה. ועל האנשים שאומרים שהמלחמה היא מטומטמת ומיותרת ומונהגת על ידי חבורת נוכלי-זוטא, דבר שהיום ברור לכולם, התקשורת העיזה לרמוז שהם הם בבועה.
מנהיגי ישראל ידעו כל הזמן ששני החיילים קרוב לוודאי מתים. בכל זאת בחרו, מסיבות פוליטיות אישיות, כדי לקדם את הפופולריות והמיצוב של אולמרט ופרץ כאנשים חזקים א-לה שרון, פופולאריות שזינקה פי כמה מיד עם פתיחת המלחמה, או כדי שדן חלוץ האינפנטיל יוכל להפעיל את מטוסיו ואת הפצצות שקנה באמריקה, לצאת למלחמה קלילה בצפון. הם לא נתנו לעובדה שהם נלחמים מלחמת שולל, על חיילים שכבר מתו, להרוס להם את השמחה. או כמו שאמר פרשן העל בן כספית ביום הראשון: "הפשלה של צה"ל אתמול בלתי נסבלת. בזה יהיה צורך לטפל אחר-כך. בימים הקרובים יהיה כאן שמח". על כך דובר בימים הראשונים: על שמחת המלחמה, צהלות ההרג, טעם הדבש של המוות. היום כשמדברים על שמחת החיזבאללה, שלא ישכחו מי שמח וצחק כאן ראשון, כשלבנון בערה. כשאומרים בעיתון כי 'במותם ציוו את החיים', מתכוונים לכך שאותם מתים ציוו את החיים לפרשנים ולעורכים האלה שמוות והרס בפצצות גדולות הוא מבחינתם תחושה שקורה משהו אמיתי. מלחמות הן מבחינתם אפשרות קידום וריגוש.
 

פפסי ומוות


"ישראל חזקה

מעודדת כרזה
על בית מעריב

את הנוסעים
למסעדת צ'ימיצ'נגה",

מתוך "כשלון" של אהרן שבתאי (מעין 3). 
 
כדי שלא יבריחו את צמד הגופות של החיילים המסכנים האלה, גולדווסר ורגב, ריסקנו גשרים, אוטוסטראדות, תחנות דלק, מעברי גבול ושדות תעופה, הרגנו את האנשים שהיו על הגשר במקרה עם הכלב שרצה לעשות פיפי, פוררנו פצצות מצרר שאחרי המלחמה הורגות או פוצעות חקלאי אחד בממוצע מדי יום-יומיים. הצתנו את האיזור, הבאנו להצגת ארגון פונדמנטליסטי ומיליטריסטי כמו חיזבאללה כצבא הגנה ללבנון, הוכחנו שצה"ל הוא צבא מקושקש שלא יכול להביס ארגון של כמה אלפי אנשים מגן על ארצו – זה הטירוף המוחלט.
צי הפרשנים הכושלים הזה הוא מי שמקרקר היום על המחיר הנורא ששילמנו כדי להחזיר את הגופות. טפשים, אל תאמינו שוב ללוקש של פרשני ערוץ 2 ושל האלופים רפי-השכל במיל' שמדברים בקול עייף כמוות – לא שולם שום מחיר. אזרחי ישראל לא הפסידו דבר. קונטאר כבר היה 29 שנים בכלא, עונש סביר למי שרצח בגיל 16. הוא שריד עלוב ממלחמה קודמת. קונטאר, דרוזי אתאיסט שלא קשור לחיזבאללה למרות שהוא חייב להם את החופש שלו ולכן נענש ללכת בחום הקיץ המזרח תיכוני עם הצעיפים שלהם בנוסח בית"ר, שבוודאי נסרגים בסין. הוא הפך מרוצח לחלק מתרבות הפופ של לבנון, שהיא מדינה תקשורתית מאוד. מכיוון שהוא נותר יחיד, הוא מונף לסלבריטי. תמונותיו משוכפלות באותם בתי דפוס בהם מודפסים פוסטרים של הזמרת השיעית החתיכה הייפה ווהאבי, פרסומות לפפסי קולה ושל הזוכים ב"כוכב נולד" הערבי.
לגבי אסירי חיזבאללה – שבויי מלחמה יש להחליף בסופן של מלחמות. זה טקס מימי עידן האבן, טקס חשוב וטוב של שיבה לנורמליזציה ולחיים בסוף המלחמה הרעה. אני שמח שארבעת שבויי חיזבאללה יחזרו להורים שלהם. בניגוד לקונטאר, הם אינם רוצחים, אלא חיילים לכל דבר, שלחמו נגד כח חזק יותר של צבא פולש, מול ילדים ישראלים בנשק אמריקאי מצוחצח, על הגנת ארצם. אולי זה לא פופולרי לומר את זה בעידן הטוקבקיסטי של הפוליטיקה הישראלית, אבל הדמעות של הורי ארבעת חיילי חיזבאללה ששוחררו היום, אינן מלוחות פחות או לחות פחות מדמעות ההורים של רגב, גולדוואסר, רון ארד ושליט.
ב'ישראל היום' מתנוססת הכותרת 'הכאב שלנו, הרוע שלהם'. במונית השירות מירושלים ישב בכסא מולי מישהו שצעק על כולם, ובמיוחד על תיירת אמריקאית שלקחה לו את הכסא כשירד לעשן. בחולצת שרוולים ארוכה ובכובע מצחיה, הוא היה עצבני מאוד ואחז בחוזקה בבקבוק מים מינרלים, שמילא בברזיה קודם, אבל כשהתחיל השידור הנקרופילי ברדיו נרגע, ואף דרש להגביר את הרדיו. בשלב מסוים, כשהשדרנית דיברה על הרוע של החיזבאללה, הציע מבקבוק המים לבחורה שרב איתה קודם. כשם שהמלחמה התחילה כספין, גם ההבאה של הגופות לקבורה "במקרה ובאורח ניסי" ביום עדות טלנסקי (במקרה באותו יום בשער העיתונות אולמרט מזיל דמעה על ארון גולדווסר, ליד קרנית, ונדחף לפריים ידידינו ברק), וסיבוב ארון הקבורה הדרמטי של הארונות, ממש כמסע הופעות של זמר שכולם רוצים לגעת בו, במשך יותר מ24 שעות בכמה אתרים שונים כדי לתת לכל הנאומים להתרחש ולכל קצין זוטר במוסד להתבטא ברשת ב', במקום לקבור אותם מיד, בצניעות וללא פוליטיקאים (שמעתי ברדיו את אחד הנואמים או הנואמות על הקבר טוענים שגולדווסר ורגב בכך שגרמו למלחמה "הצילו את מדינת ישראל מהשמדה"!), מראה שוב שבישראל, כמו אצל החיזבאללה, לא מהססים להשתמש בעצמות בדרך הנלוזה ביותר. פרשן אחר בטלוויזיה כינה את הלבנונים בכללם "פרימיטיבים", דבר שאפילו לא עורר מצמוץ אצל המראיינת. אין לי סימפטיה להתנהגות של חיזבאללה עם הגופות או בכלל, אבל אפשר לחשוב שאנחנו לא אוגרים במקומות מסתור עצמות וקרקפות אויבים לסחר-מכר עבור עסקאות כאלה. חיזבאללה לא גילה עד הרגע האחרון אם החטופים חיים, בדיוק כשם שישראל לא גילתה עד העסקה איפה הטמינה מוקשים בלבנון, דבר שמביא להרוגים רבים מדי שנה. זה לא רשע? זה טוב לב?
מטרת ימי השידורים המיוחדים והגליונות המיוחדים וכותרות הדם האלה, חוץ מלמכור עיתונים, היא לספק הזדמנות לשנאה, לתעוב, לרגשות הנמצאים בתחתית שקית האשפה של הרגש האנושי, כריר זבל מצחין. במקום לנסות לקרב בין שכנים, שמתישהו הרי יחיו בשלום, במקום לדבר על היום שבו האמהות בשני הצדדים מקבלות את הגופות לקבורת בניהם, התקשורת (גם הערבית) רוצה בכל מחיר להראות שעומד מולנו, מעבר לגבול, אויב אכזר ונטול לב. מדובר בהחלטה צינית ומודעת: בהקמה המרגשת של איגוד העיתונאים הצעירים בבית סוקולוב ביום שישי האחרון, עלתה אילנה דיין וסיפרה איך מנהל בקול ישראל התקשר לאחד השדרנים ורמז לו כי בשידור, כשחשפו את הארונות של החיילים, הוא היה צריך אולי לומר משהו על חוסר הלב של נסראללה.
אותם אנשים שמדברים על הרוע והפרימיטיביות של הלבנונים, הם אלה שדיברו בקיץ הנורא של 2006 על הצורך במלחמת השולל המרושעת הזו. הם אלה שהיו חסרי לב וצוהלים כשחפים מפשע מתו. הם, לטעמי, הפרימיטיביים. מלבד משקפיהם וטעמם במסעדות יוקרה, במה טובים הפרשנים הששים לקרב ודם מהכוהנים האנימיסטיים הסוגדים לאש משמים ולמעופן של ציפורי הברזל.
 
מפורסם גם בוואלה תרבות. אפשר לטקבק שם. כאן אפרסם רק מכתבים מנומקים שיגיעו לאימייל שבצד.

עוד בנושא:
 
היועץ של עמיר פרץ, מוסף הארץ, מודה שלא חשבו להחזיר את החיילים
אריק גלסנר על הקיטש בסיקור החזרת השבויים
נועם יורן, העין השביעית, על הציניות בהתעלמות מהמוות

 

 תגובת טל ראוכוורגר:

קראתי את המאמר וכאדם שמסכים עם רוב הדיעות שמובעות בואני חייב להעלות מספר נקודות שאתה בודאי מודע. אתה יוצא מנקודת מוצא נאיבית מאד ,שלא לומר מטופשת , והיא שיצאנו למלחמה(כן גם אתה) כדי להחזיר את החיילים .לא כך הדבר הטענה שיצאנו למלחמה כדי להחזיר חיילים היא טעות שמקורה בנאום מתלהם של ראש ממשלה חסר נסיון ובנסיון לצור עמדה פסאודו מוסרית מול התקשורת . האמת היא שיצאנו למלחמה כדי לגבות מחיר בלתי סביר מארגון שניסה לייצר הון פוליטי ע"י פעולה צבאית מעבר לגבול .פעולה, שדרך אגב החלה בשיגור טילים על מטרות אזרחיות כך שלא מדובר בפעולה של לוחמי חופש כנגד צבא. החיבאללה שהיה מודע לאפשרות הכין מראש מטען שיארוב לחוליות החילוץ וכמו כן פתח מיד במטחי רקטות על צפון הארץ . את הגשרים המקשרים את דרום לבנו ואת הכבישים הפצצנו גם כדי למנוע מעבר רקטות לדרום ,אחרי שהתחלנו מלחמה ולא משנה מה הסיבות נאלצת המדינה לנסות להגן (גם אם בצורה גרועה)על אזרחיה . הטענה הילדותית שאתה ורבים אחרים מנסים לצעוק שהמלחמה היתה מלחמת שולל כיוון שהיא איננה מוסרית היא טענה ריקה . הקשר היחיד בין מלחמה ומוסר הינו שניתן לבנות משפט תקני שיכיל את שתי המלים. שום מלחמה אינה מוסרית היות וכשאתה יוצא למלחמה אתה תיפטר משאריות המוסר שנותרו בך ברגע שיתחילו הכדורים לשרוק המלחמה היתה פוליטית היות ובניגוד אליך צ'יקי היא נוהלה על ידי אנשים אשר לטוב ולרע צריכים לנהל מדינה ולדאוג בדרכם המגושמת לשלום אזרחיה. ומדינה ריבונית ביחוד ישראל לא יכולה, למרבה הצער,לאפשר לארגון צבאי משום סוג לבצע פעולות קומנדו למטרות תקשורתיות בשטחה ללא תגובה. לאורך כל המאמר שלך העלית טיעונים שונים שעמם אני מסכים לגבי זוועות המלחמה והאבסורד שבכל מלחמה אבל לא הסברת למה נפתחה. את המלחמה הזו פתח ארגון שניסה לקנות כותרות ולגיטימיות בעזרת פעולה מלחמתית שלא ניתן היה שלא להגיב עליה . אף רמטכ"ל לא פתח בה למטרת ניסוי כלים יכול להיות שראש ממשלה מנוסה יותר היה ממתין קמעה או מחכה אבל אם תדקדק מול כל ספרי הסטוריה מלחמות,כמו גם חלופי שבויים היוו מאז ומתמיד חלק ממשחק הקלפים הפוליטי . מאכזב אותי שאתה חוזר לנפנף בעניין צה"ל שהוכיח שהוא לא יכול לנצח צבא של כמה אלפי אנשים מגן על ארצו. במשפט זה מוטמעות שתי טעויות .הפעוטה מביניהן היא הטענה שהחזבאללה הגן על ארצו . ארגון המגן על ארצו לא מסתכן במלחמה רבתי בפעולות קומנדו מטופשות שיציגו את לוחמיו כאנשים חזקים אה לה צ'אק נוריס ומאפשר לצבא האוייב לחדור לכפרים ולהחריב בתים על יושביהם . ארגון שעושה את זה אינו ארגון מגן . הטעות השניה נובעת מהראשונה היות והחזבאללה הינו ארגון גרילה .מעבר לעובדה שידוע שכמעט בלתי אפשרי לנצח לוחמת גרילה ידוע מאידך שארגון שזו התנהלותו אינו יכול לנצח את הצד השני אלא רק להתיש אותו ,במקרה זה תוך ספיגת אבדות נוראות והסבת נזק נורא למדינתו עליה הוא"מגן" כאנשי שמאל אנחנו צריכים להסביר שהיות והכוח של מדינת ישראל מוכח מחד ומאידך לא ניתן להפטר באופן מוחלט מלוחמי גרילה עלינו לשאוף לשלום שיהיה הגורם היחיד שביא בעזרת שגשוג ורוגע לסיום המלחמה.

 

תשובתי:

 

עניתי לטל בפרוטרוט באימייל, אבל אני לא מתעלם מכל שהיתה אולי צריכה להיות איזו תגובה. אבל יש ספקטרום מסויים בין אי-תגובה לבין פתיחה במלחמה כללית, שהיא דבר קיצוני ביותר, ומוגזם על רקע של הרג מספר אנשים שנהרגים בעזה ביום מקרי.

 

 

שלושה דברים פעוטים בשולי היום

1. מישהי כתבה לי בפייסבוק שהיא עכשיו באירופה. עניתי לה בצחוק 'אני באסיה'. אבל בעצם אין זה צחוק. אני באמת באסיה, כשם שהיא באירופה איני-יודע-היכן. ישראל היא יותר אסיה משבריטניה היא אירופה (היא הרי אי, כשאנחנו חלק יבשתי). מדוע אין אצלנו חיבה ליבשת שלנו? מדוע אין תודעה אסיאתית או אפילו פטריוטיות קטנה מול היבשת הזו, שעכשיו למשל מארחת את האולימפיאדה, ערש הציביליזציה, ושבה קרו דברים טובים כל כך? למעשה בישראל אסיאתי זה כינוי גנאי.

 

2. המטפורה המתאימה ביותר לישראל, נמצאת במתחם הבשר המהביל של קינג ג'ורג' בוגרשוב שבו נסגרה לפני שנה שווארמיית "אנטבה" ונפתחה שווארמה בשם "אג'נדה".

3. לאחר שהבחנתי בשינוי בסיקור מעטפות טלנסקי בין הארץ בעברית לאנגלית, כך שנראה שמנסים לחסוך חלק מהבושה בעולם. הבחנתי היום שבכתבה ב'הארץ הארלד טריביון' על האמן פאהד חלבי לא נכנס הציור החזק של עזמי בשארה (שמופיע גם בשער מעין 4). שוב, אולי מדובר בשני מקרים אקראיים.

על כל פנים, כמו שהמלצתי קודם, כדאי ללכת לתערוכה של פאהד חלבי בגלריה של המדרשה בדיזנגוף 34. מעבר לצד הפוליטי של תכני-התערוכה, מה שמעניין בה הוא לראות אמן שבוער לו ליצור, כשהכול הולך נגד זה, כשהציורים הם ממש פשע שהוא עושה בכל מכת מכחול. זה יותר מעניין מלראות תערוכה של ילדה שהוריה העשירים שלחו אותה ללמוד בבצלאל או המדרשה, והיא רואה את עצמה כאמנית. פאהד חלבי מצייר כמו שאדם אחר טובע. 

הערה בהמשך השבוע: היום ב"עכבר העיר" התייחסה המבקרת חמדה רוזנבאום לטקסט הזה על פאהד חלבי. משום מה היא מצאה בו טענה כאילו חלבי הוא אמן אותנטי או "אמיתי". להפך: הוא למעשה אמן שמשתמש בחוסר-אותנטיות, כל האמנות שלו היא לעג לאותנטי, ולבניה הפיקטיבית שלו.

בעבודות של חלבי יש דחיפות גדולה, כי הוא לא חלק מהמערכת שבה האמנות היא דרך לנקות ולרחוץ את ההון. כלומר דרך של אנשים כמו דורון סבג לנקות את כספי גזילת הציבור והעובד או של הורים שעשו משהו בעייתי (זיהום, סחר נשק, הפרטה בזול וכו') לנקות את הדור הבא. אף שגם בתוך הביזנס הזה יכול להיות אמן טוב. בני עשירים מחבבים את בוקובסקי עם הקול האותנטי והאלים שלו, פאהד בדיוק מגחיך את זה. ההתייחסות של חלבי היא לא נגד הימין, אלא נגד השמאל הישראלי.

רוזנבאום, שאני מחבב, לא הבינה את מה שכתבתי, או שהיא רואה אחרת את שדה האמנות, וגם זה מקובל.
 

מצחיק שהיא טוענת כך כלפי. כי אני בדיוק האשמתי את אבירמה גולן בטענה דומה (תחת החתימה חמילקרת), באמירותיה על שמעון אדף. אולי זה צדק פואטי שאני מאשים וגם מואשם בטענה זהה. אבל כאן, על כל פנים, אצל גולן יש ציטוטים שמאששים את הטענה שלי. 

אולמרט ועובד התדלוק

כמו בדיונים של ועידת וינוגרד, שהעלתה את חקירותיה לאינטרנט בפורמט פי.די.אף, גם פרשת אולמרטורס חשפה חומרי גלם, שהם הדבר החשוב ביותר להבנת פוליטיקה. חומרים נקיים ללא פרשנות של מלחככי פינכה\עלוקות צמאי דם, ללא זוית מיוחדת, "מקורות יודעי דבר" ובן כספיתים.
אני מתכוון לקבלות שהתפרסמו בהארץ על ידי התחקירן גידי וייץ וחשפו טיסה של אולמרט לניו יורק ששולמה על ידי שני מקורות. מחיר הטיסה לניו יורק, על פי הקבלות, היה 7813 דולר. ובשתי הטיסות זה כבר יותר מ-14000 דולר. העיתונים התייחסו בעיקר לשאלה אם אולמרט לקח משני גופים, האגודה למען החייל והפורום הישראלי לשלום, כסף על אותה טיסה. 
השאלה הנכלולית אותי פחות מעניינת. אני פשוט חושב על הסכום העצום הזה שעולה טיסה לחו"ל. הדולר באותה תקופה היה שווה 4.4 שקל. כלומר הטיסה, אפילו טיסה אחת, עלתה מעל 34000 ₪. משכורת שכר מינימום ב2005 היא 3335 כלומר אולמרט הוציא תמורת טיסה אחת מעל 10 חודשים של משכורת של אדם עובד, מנקה במסעדה, עובד במכולת בטבעון, עובד בתחנת הדלק המפוארת בשלומי שבה יש עכשיו מסך אל.סי.די. אם מדובר בשתי טיסות מדובר על שנה וחצי של עבודה שעלו באוויר.

התקשורת מפנה את משקפי המונוקל שלה אל אולמרט ומצקצקת בצדק. אבל גם אם אולמרט עבריין, זה התעריף שכל הנבלות נסעו בו, כשהאזרח הרגיל יכול היה בקלות למצוא טיסה ב900 דולר. לכולם היו עניינים במחלקה ראשונה בבונדס, כולם רצו להתרים לאקי"ם בניו יורק, גם אני הייתי שמח לעזור למכון ויזנטל לתפוס רוחות של נאצים מתים או בני תשעים פלוס.
אני יכול להבין גנב, אני יכול להבין מישהו שרוצה לפנק את בת זוגו, יש לי חיבה למחפשי לוקסוס, אבל כשאני זוכר את הדרך שבה אותם אנשים נלחמו כדי לדחות בעוד חצי שנה עליה של אחוזים בודדים בשכר מינימום, 140 ש"ח לחודש עלובים, כדי ש"המשק לא יקרוס", אני לא יכול שלא לחשוב על כבשת הרש.

.

בשולי הפרשה, סיפור מעניין: בבית הקפה שבו קראתי את המאמר, הצגתי בפני בחורה קנדית יפה בשם ה' את שער הארץ שבו התנוססו זו ליד זו שתי הקבלות. תרגמתי לה, והיא הזדעזעה. שחיתות דומסטית כזו יוצרת תמיד מצב רוח טוב. אחר כך בביתה, היא חיפשה את הידיעה בשער "הארץ" באנגלית של "הרלד טריביון". שם הופיעו רק תאריכי הקבלות והשם של אולמרט, ללא סכומי הכסף שהוסתרו על ידי תמונת כתפיו המחולפות של אולמרט. כמו ישראלים טובים, עורכי ה"הארץ הרלד טריביון" התביישו להוציא את גודל הסיפור החוצה, לגויים וליהודי העולם, כי זו אכן בושה גדולה. אני לא יודע אם אני מאשים אותם. 

אולי הדמיון שלי ויזואלי או פופוליסטי, אבל אני חושב כרגע על שני אנשים: אחד שורף את הכסף בטיסת מחלקה ראשונה, ושני עובד במשך שנה בשמש, עם כובע מטופש של חברת הדלק ומשאבה בידו.

אחרי שכתבתי את הפוסט, חיפשתי את משל כבשת הרש, והנה הוא:

שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת, אֶחָד עָשִׁיר, וְאֶחָד רָשׁ. לְעָשִׁיר, הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד. וְלָרָשׁ אֵין-כֹּל, כִּי אִם-כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה, וַיְחַיֶּהָ, וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם-בָּנָיו יַחְדָּו. מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה, וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב, וַתְּהִי-לוֹ, כְּבַת. וַיָּבֹא הֵלֶךְ, לְאִישׁ הֶעָשִׁיר, וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא-לוֹ. וַיִּקַּח, אֶת-כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָשׁ, וַיַּעֲשֶׂהָ, לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו.

 

מעניין לציין שגם במקרה התנ"כי, העשיר הגזלן היה למעשה נדיב לחברו. לא מדובר במישהו שלקח לעצמו, אלא במקרה מורכב יותר, של חבר סוגר עם חבר. 

על מזג האוויר

כמו נגד ערוץ 2, אין מה לעשות כדי לשנות את מזג האוויר.

 

(הזכויות שמורות באופן חלקי לפסח סלבוסקי ורועי ארד)

אפרשזיף \ ביליארד \ פסטיבל מטר על מטר

האפרשזיף

אני כל כך אוהב את החיים
שגם את המוות עצמו
אני אוהב כאילו היה אפרשזיף
 
אני כל כך אוהב אנשים
כל כך אוהב אנשים
שגם את השנאה עצמה
אני אוהב כאילו היתה אפרשזיף
 
אבל אפרשזיף איני אוהב
איני חייב לאהוב כל דבר
אני אדם פשוט
עם צליעה קלה בשבוע האחרון
וחבורה באף מתקרית עם תיבת דואר
אני אוהב ירקות רכים:
פומלה, ליצ'י, אננס טבלני בקופסת מתכת
את תות היער של סבתא,
שעליו טיפסנו אני ורזי קרנר
לפני ששירת בצבא
ונכנס ללמוד מחשבים.

 

*

שולחן הביליארד
עולה אלפי שקלים
אבל הוא חור שעטפו אותו

(אפריל, סיני)
 

 

פטריוט

 

אני מכבד את המפה הסינופטית
נשמע לרוב כללי האלקטרו-מגנטיות
מציית לכל חוקי
התרמודינמיקה

אם ארק לשמיים, 
ארטב בריר
אם אשתין אל-על
אתמלא פיפי.

אני מרכין ראש בפני התקופות
הגאולוגיות השונות
וחג עם הכוכב שלי
סביב לשמש כשצריך

אני פטריוט של כל מדינה
שעל סוכת המציל
תולה דגל לבן

אני פטריוט של כל גוף ריבוני
שבו הסבתות
תולות כביסה על חוט הכביסה
לייבוש מול השמש
ובינתיים שומעות רדיו

(9 ביולי, עלמה ביץ')

 

 

 

—–

לטובת הקהל הירושלמי שלי:

ביום רביעי ב-20:00 יתקיים במרכז הקהילתי של כתובת מופע השירה "סוד הצמצום" במסגרת פסטיבל השירה הירושלמי "מטר על מטר" בהשתתפות ישראל אלירז, פרופ' יעקב רז, רועי צ'יקי ארד ושחר רווה. מעניין שאנשי כתובת מנהלי הפסטיבל העמידו את הצמצום במרכז הפסטיבל, שהרי ירושלים היא העיר הכי לא מינימליסטית על פני כדור הארץ. היא הפכה משלם לירושלם לירושלים. וכולה מופת של א-סימטריה.

על כל פנים, כדאי לשים לב למניפסט המעניין של הפסטיבל מאת גלעד מאירי, שגם מתייחס למעין ומצטט מ"כל כך טפשות החולצות" שלי.

על כל פנים, כדי להראות את מאחורי הקלעים על העולם המגעיל הזה. אנשי כתובת, אנשים סימפטיים מאוד וחרוצים שמתאמצים כל השנה והשקיעו כל כך הרבה מאמץ בפסטיבל, פנו אלי, כי רוצים דוקא אותי לתוכנית הבוקר של ערוץ 10. אני מניח שבגלל סלבריטאות הזוטא שלי. אמרתי שלא. אחרי זה אמרו שבערוץ 10 הם דורשים רק אותי, מכל באי הפסטיבל, שבו מכובדים רבים. עדיין סירבתי, כי לא בא לי. אני מקווה שערוץ 10 נכנע בסוף, ושלא דפקתי להם את הפרומו.

הערה זעירה: חבל שלא לקחו יותר משוררים מינימליסטיים לפסטיבל: כותבים כמו יוני רז פורטוגלי, שגיא אלנקוה, אורית גת, דנה פרנק, כנרת לוריה. או הרולד שימל הירושלמי, אהרון שבתאי. אפילו נתן זך, או אברי הרלינג שכותב במוסף "תרבות וספרות" טקסטים קצרצרים. 90 אחוז מהמשתתפים יכלו להיות בפסטיבל על שירה מקסימליסטית או בשרנית. דוקא למאירי עצמו שירה מינימליסטית יפה כשהוא כותב על כדורגל. 

 

ביום רביעי הבא, שוב בירושלים, ערב שירה על הפנתרים השחורים בדילה שמארגנים מתי שמואלוף ואלמוג בהר.

 

 

——

 

המלצה חמה על התערוכה של פאהד חלבי שנפתחה היום בגלריה של המדרשה. פאהד צייר את העבודה בשער מעין האחרון, עזמי בשארה, ויש לו שם עבודות חזקות ומצחיקות. אחת העבודות המעניינות היא הדיוקן של ציפי לבני.

יאללה ביי, פאהד חלבי, גלריה המדרשה, דיזנגוף 34.

 

בלילה הלבן

בלילה הלבן

התחת שלי שחור

 

(הרצל-רוטשילד, 3 ביולי 2008)

אני אוהב חרדים + מן העיתונות

התעצבתי בעקבות כתבה ב"הארץ השבוע" על עזיבת החרדים את מרכז תל אביב. ההקדמה כבר היתה בכתבה שקראתי לפני שנה במקור ראשון על הזנחת בתי הכנסת בתל אביב וכתבה קטנה על כך שהעיריה מתעללת בבית כנסת במלצ'ט על ידי ניתוק מחשמל וממים כדי שייסגר.

החרדים גרו שנים רבות במרכז תל אביב, והיו חלק מרכזי במרקם של העיר. לעתים אחרי בילוי עד שעות הבוקר, חלפתי לידם בשעות הבוקר כשהם בדרך לבית כנסת עם הכובעים המצובלים שלהם, ואמרנו זה לזה 'שבת שלום' או נענעתי בראשי. כשהיו לי שכנים חרדים הם היו סימפטיים ביותר. החרדים והחילונים בתל אביב היו תמיד דוגמא עבורי לדו-קיום של שני טיפוסים עם אינטרסים לא-זהים.

יתכן וזה קורה לאחרים, אבל אני כבר מעל גיל שלושים ולא זוכר בכל ימי חיי חיכוכים עם חרדים. לי אישית לא היתה טראומה שקשורה לחרדים, חוץ מברית המילה שלי, שאני מצטער עליה, במרכז יהדות הונגריה בב"ש. אני מתנגד למפלגות חצי-אנטישמיות כמו שינוי או אור של ירון ידען, שהולכת לרוץ לכנסת בקרוב ובה גם אנשים טובים. אבל כבר רואים נסיונות לסכסך ולהסית בין חילונים לחרדים, דבר שיקדם את כל הצדדים. ואגב אני יודע שהמפלגות החרדיות והאנטי-חרדיות נהגו לתאם פרובוקציות ביניהן, כי גם לאלו וגם לאלו יש אינטרס מובהק לייצר מדון ושנאה שייתנו להן זכות קיום. התאטרון הזה יצר שנאה, אל קידם את המטרות הפוליטיות של שני הצדדים.

כן, ש"ס היא מפלגה מושחתת ומנוולת, אבל פחות מקדימה או מהליכוד, ובוודאי פחות מסוכנת מהן. אלי ישי פחות מפחיד אותי מאהוד ברק, ולדעתי הוא גם סקס יותר טוב ממנו. לישראלי המצוי אין כמעט הזדמנות אמיתית להיפגע מהחרדים, אלא אם הוא אידיוט ומתחתן, ואז זה מגיע לו. יתכן שבעסקי הקבורה הם משליטים טרור, אבל עדיין לא יצא לי להיקבר ולבחון את זה. כמי שיצא עם נערה יפנית, דווקא בתקופה של שינוי הרדיפות נגדה ונגד הקהילה היפנית היו הרבה יותר חמורות מבימים שאנשי ש"ס כיהנו במשרד הפנים. אנשים, כולל מרצים באוניברסיטאות, נלקחו למכלאות. נח תמיד לשים את ש"ס כמי שאחראים על כל מיני איזורים חשוכים, ששומרים על איזה טוהר-גזע או שמרנות בסיסית, דבר שיש לו גם הוכחות, אבל זה אינטרס של רבים שאינם ש"ס לתת להם לקחת אחריות על זה. הרי היו שנים שש"ס לא היו בקואליציה, וגם אז היה לא נעים להיקבר, או להתחתן עם גויות או לגברים להתחתן עם גברים אחרים. הם מצבי ב2006 אחרי 3 שנים ללא ש"ס הוא טוב יותר מבשנת 2003? או שהיום ב2008 פחות טוב מב2006, כששס בקואליציה ושינוי בחוץ? מדוע האוטובוסים לא נוסעים בשישי? ואגב, הם לא נוסעים עוד לפני שש"ס הומצאה.

אפשר לראות את דוגמא למקרה כזה של שימוש בש"ס כאליבי בכתבה שפרסמתי פה מפירמה-גלובס על הרחבת חוק הפקדון לבקבוקים גדולים, שביקר את ש"ס על כך שהיא המובילה של ההתנגדות לחוק. והיא אכן לוקחת אחריות על הצעד המלכלך הזה. אבל למעשה עומד מאחורי כל המהלך מוזי ורטהיים מקוקה קולה, שאינו לובש שטריימל ככל הידוע לי.

אני זוכר את היחס בבאר שבע בילדותי למאיה גלזרמן היפה, ילדה שהגיעה לבית הספר מצפה בכיתה א' או ב' עם סנדביץ' ובו נקניק חזיר. אבל מדובר בבית ספר חילוני, מסורתיים בגרוש, ובילדים ללא כיפה שהחליטו לראות בכך משהו נורא. אבל אולי אני לא זוכר טוב.

חלק מההסתה נגד חרדים, היא כי יש אנשים שאנחנו כן נפגעים מהם: אנשים שבגללם קשה למצוא עבודות אמיתיות עם משכורות טובות כמו שהיו פעם, משכורות שאפשרו לקנות דירה, למשל. סתם לדוגמא, אנשי חברות כח האדם, הלובי שגורם ששכר המינימום יעלה באיטיות כזו, האנשים שבגללם אין מס ירושה, שביטלו את הסבסוד ללחם בתקופה של עודף תקציבי וצמיחה. בשבילם המציאו את השנאה לחרדים ולערבים, שהם גם המגזרים העניים ביותר בישראל. 

אני מבין שיש חיכוכים קשים בין חילונים לחרדים בירושלים וזו בעיה שאני מכיר פחות. יתכן שלא הייתי כותב מאמר זה אם הייתי חילוני מירושלים, ויתכן שכן. אבל אם לדבר על דברים שחויתי על בשרי, בתל אביב מדובר בחיים נהדרים בצוותא. עצוב לי מאוד שהחרדים עוזבים את העיר. כי הברירה היא הרעיון על המגדל הזה, שנבנה במקום המקום השוק הסיטונאי המקסים, שמכיל רק אנשי היי-טק והון סיכון חוורים, היוצאים כתולעים מפוחדות מחוריהם לעבודה באמדוקס ברכב הליסינג ההיברידי שלהם. האנומליה הזו – ששינקין הוא מרכז של חרדים – סייעה להפוך את תל אביב לעיר מיוחדת. המצב האידאלי הוא שכמו ניו-יורק, מרכז תל אביב יהיה עמוס ברוסים, ערבים, אתיופים, עולות שזופות מצרפת, טרנסקסואלים, הומואים, מתכנתים, אנשי-שנטי, פושעים-זעירים, משוררים, מיליונרים אקסצנטריים, חרדים ועובדים זרים מאפריקה ומדרום אמריקה. אחרת זו לא תל אביב. 

 

עוד בישראל:

 

מי שקורא אותי עכשיו (שישי בערב), מוזמן לשמוע בwfmu.org הופעה בשידור חי של סוניק יות' מבטרי פארק בניו יורק. הרדיו מספר אחת! (הודעה אחרי: שמעתם? אני ירדתי לקפה והפסדתי)

 

היום, שבת, אני מופיע סולו לשיר את הלהיט "ספוטניק אין לאב" בפתיחת תערוכה בירקון 70, שאוצרת ידידתי גילית פישר.

%d בלוגרים אהבו את זה: