Monthly Archives: יולי 2011

מאוורר יד על בטריות – מהוויי האוהלים

בלב עיר האוהלים, החל להתאסף קהל סביב הפסנתר החשמלי ותריסר שחקנים, אחד עם כובע נשי מוצלח. המוזיקה החלה. אחד השחקנים אמר "אני מרים את הכוס הזו לחיי ביבי, שישק לנו בתחת" ואז התחיל המחזמר האמריקאי "רנט" בהתאמה לחיי הכלב של השוכר בתל אביב. בין הריקודים והא-קפלה השחקן קרא מתוך הסלולר את כותרות האתרים על ההפגנה הגדולה וזכה לתשואות. הקהל התמוגג, כולל חרדי, עובד זר, והקשישים הקבועים בשדרה, שאהבו את הביצוע המהוקצע במפתיע, ולא היה אכפת להם מהנשיקות החד מיניות.

זה היה רגע הפוך לאלימות הקשה אחרי ההפגנה. השוטרים הגוררים אדם בחולצה צהובה, מועכים אותו על המדרכה בדרך למעצר, תוך שהוא אומר 'אני נהנה, יותר חזק, כיף לי'. ואז גיליתי את ידידי מיכאל מוסינזון, נכדו של יגאל מוסינזון, מחבר חסמב"ה, ספר שעסק בחבורת ילדים שמצילים את המדינה כל פעם. וגם כאן, בין השוטרים האלימים, היו שוטרים נחמדים רבים, שחייכו כשקיבלו פרחים מהמפגינות. לשוטרים יש יותר מה להרוויח ממדינת רווחה מאשר מדפני ליף.

המחזמר הוא אחד השיאים במפל אירועי מחאה ותרבות בעיר האוהלים: קולנוע שמציג סרטים חברתיים, הפגנת עגלות ילדים, ועיר אוהלים נוספת שמיועדת להורים עם ילדים שמתוכננת לקום בגן דובנוב. מי זוכר שלפני חודש חששנו מספטמבר ואנשים השקיעו זמן להתאבל בפייסבוק על חוק החרם. משהו קרה לישראלים של 'עידן האוהלים' והוא גדול יותר מהנחה של 10 אחוז בשכר הדירה, חוק וד"לים או לא חוק וד"לים.

ומול כל אלה, יש את הצקצקנים, חלקם חבריי, מה לעשות. במשך שנים השמאל למד להיות ביקורתי ושייף את מיומנות התלונה והנהי. בוודאי גם באוהלים יש בעיות, אבל אני לא זוכר רגע חיובי כל כך בתולדות חיי הבוגרים. תמיד אנשים מתגעגעים לרגע יפה כלשהו, כדאי להתגעגע לשניה הזו. מה שקורה כאן הוא סדר יום מהפכני, שמבוסס על עשיה ועל פעולה. זה רגע שלא מבוסס על האינסטינקטים המידיים של לראות חרדי ולחשוב שהוא בצד השני. קורה כאן דבר חדש, שדורש התבוננות חדשה. השיטה שבה פועלת עיר האוהלים היא כשל ענן: כל אחד מנהיג. כל אחד יכול לתאם ולארגן מחזמר או להביא שולחן מסז' או לקבל מסז' בחינם, או סתם ללכת ולעשות קול של תרנגול הודו (לא מדובר בדימוי). הרבה אנשים כועסים על נערי האוהל שאומרים שזה לא פוליטי. להציב אוהל בשדרה ראשית הרבה יותר פוליטי מלהתנגד למשהו בבית קפה. עיר האוהלים היא בדיוק הפוך מהדבר שהשמאלן המצוי עשה שנים, להצביע על משהו ולהגיד 'אוי, זה לא טוב'. הוא קצת דומה למה שהימין בצע באותו זמן: בנה.

ויש את החום. אבל אמש, באחד הימים המהבילים ביותר, האוהלים שקקו בערב יותר מאי פעם. מישהי הביאה מאווררי יד קטנים על בטריות, אבל אלה נעלמו מהר. "אנחנו ישנים בתחתונים", מסביר לי מישהו את השיטה שלו. "מה לעשות, המזגן באוהל התקלקל".

התפרסם בגרסה מקוצרת בהארץ

שירון מהפכת האוהלים – קול קורא

את האביב של תל אביב שמהדהד בקול גדול ברחבי ישראל, מבאר שבע ועד קריית שמונה, אנחנו רוצים לתעד בשירון שיכיל שירים ועבודות אמנות בנושאי המחאה. האסופה תצא לאור בשיתוף בין כתב העת דקה, מעין, אתגר, ערב-רב, גרילה תרבות וגופים אחרים שיצטרפו.

אנא שלחו עד ה-28 ביולי שירים, צילומים ויצירות שנראים מתאימים לכתובת tentpoet@gmail.com

 

באהבה,

מערכת שירון המהפכה

מחמם האוזניים

אם בסוף כל הסיפור הזה

כל אחד יקבל מחמם אזניים פרוותי ורוד

זה יהיה שווה

אבל אף פעם לא נותנים לכולם משהו

ודאי לא מחמם אוזניים

בטח לא ורוד

רוצים שתצא לעיר הקרה

ותצעד בלי מחמם האוזניים

ותנשק את היד הזו

שלא נותנת לך כלום.

נשק ואמור 'תודה'

אולי 'תודה, לא היית חייב'

כמו זונה שנאנחת ללקוח

כשהיא רק מקווה שהצ'ק

לא יחזור הפעם

.

(14.12.10, מוקדש למוחים ברחוב רוטשילד וברחבי הארץ)

גרילה תרבות עם מחאת הנדל"ן במעברת רוטשילד

גרילה תרבות ויודית שחר: קול קורא למשוררים ומוזיקאים

גרילה תרבות קוראת לכם לבוא, להפגין ולתמוך במפגיני הדיור בשד' רוטשילד ביום ג' הקרוב,  ב- 19 ביולי בשעה 18.30.

למי מכם שיש שירים שעוסקים בנושא ומעוניין לקרוא או להופיע, אתם מוזמנים לשלוח לי אותם לכתובת: Yudit.shahar@gmail.com

להתראות בהפגנה

הקו המקולל ששרד

אם היה מבוטל, לא רבים היו מתגעגעים לקו 45 של דן.  למרות שבמסגרת הרפורמה, תוכנן לסגור אותו, שניה לפני הסוף, בזכות מחאה ציבורית של הנוסעים ועיריית גבעתיים, הקו ניצל. הוא הצליח למשוך עוד קצת זמן. יש שקוראים לו "הקו המקולל". ובכל זאת: נוסעים, בעיקר סטודנטים, צריכים להגיע מהאוניברסיטה לגבעתיים או בני ברק ואין דרך אחרת.

שלטי האוטובוסים החדשים עטופים כמו גופות טריות בניילון שחור. ליד תחנת האוניברסיטה של קו 45, נער שמנמן עם חולצת 'הקו החדש' יושב ומפצח גרעינים לצד ערמת חוברות שמשבחות את הקווים החדשים. ברור שצריך שינוי בתוכנית התחבורה הציבורית המחפירה של ישראל. כמי שאין לו רשיון נהיגה, הייתי אומר שאפילו כיתת יורים דרושה כאן. בוודאי שיש בשורות טובות בתוכנית וצריך לתת לה הזדמנות, אבל אם אקח אוטובוס מהבית למערכת זה יעלה עשרה אחוז יותר. מדוע העלאות מחיר בתחבורה ציבורית או הוספת מע"מ למים נעשות בקלות ובשקט וכדי לשדרג משכורת בעשרה אחוזים צריך תמיד מלחמה, שביתה, פרצוף חמוץ מול הבוס? אנשים שנוסעים בתחבורה ציבורית הם בדיוק אלה שאסור להעלות להם מחירים.

מלבד הסטודנטים שניהלו את המאבק בביטול הקו דרך קבוצת פייסבוק, הרבה חרדים נוסעים בקו הזה. אם החרדים והסטודנטים היו יכולים להילחם יחד, המדינה היתה טובה יותר. אבל שני המגזרים לא מבינים שהם נמצאים באותו מחנה דפוק, ובמקום זה כל אחד אכול קנאה כשהשני זוכה באיזה רבע עוף מהמדינה.

סטודנט שמתעסק בחישובים מספר לי שהאגודה פנתה למשרד התחבורה בקשר לביטול הקו, אבל לא מקשיבים להם. אני שואל מה יהיה. הוא אומר "צריך להפריט הכול". כנראה מדובר בסטודנט לכלכלה. הוא ממשיך בחישוביו, ממלמל מספרים, שמתערבבים בשמות התחנות מפי מערכת הכריזה.

תחבורה ציבורית, במיוחד בגרסתה הישראלית השמנונית, זה לאוכלוסיות החלשות. לאחרונה מוחים פה נגד שנאת עשירים, אבל ההשנאה הגדולה היא נגד העניים והעובדים. בטלוויזיה ילעגו למובטל הנוכל, לשרברב החרמן, לקופאית העילגת, למורה הנוקדנית. כילד, ההפגנה הראשונה שהייתי בה היתה נגד מעבר קו 6 בשכונת הוילות שלנו, שכונה של בני מעמד גבוה יחסית בבאר שבע. בזמן אמת, התרגשתי מכל העניין והשלטים. היום ברור שזו היתה הפגנה של בעלי רכב פרטי נגד עניים.

מחוץ לאוטובוס ההומה, גבעתיים נינוחה ומוצלת. רוב הדיבורים באוטובוס הם לא בעברית. בחורה מוחה דמעה מולי, אולי מאלרגיה. היא מחבקת את הסלולר לראשה כתחליף לחיבוק. אני משוחח עם אברך מבני ברק שלומד בישיבה ברמת אביב. יש בנות יפות באוטובוס, שיירדו בגבעתיים. האברך מביט בצד, לכיוון מגדל דירות כעור. הוא מודאג מכך שהקו ייסגר בסוף, לא יהיה לו אוטובוס לישיבה, אבל בשקט. אני מציע לו הפגנות, "מה זה עוזר?", הוא אומר. כולם עייפים בקו 45.

עדיין לא ברור מה יקרה עם הקו, ודתיה עם שביס מוטרדת שעלולים לבטל אותו.  "איזה סיוט. חשבתי שרק מוסיפים קוים". היא מוציאה את רגליה מסנדלי השורש אך מניחה את אצבעותיה על הסנדל כדי שלא יחליק.

"הסטודנטים מסכנים. כאילו רוצים לייעל, אבל זה נראה לי יותר בלגן", אומרת האשה שיושבת לידה. "שלחתי מכתב לשר התחבורה. הרבה שלחו. השאלה אם הסתכלו על זה".

האוטובוס שועט, מתמלא חרדים וחרדיות לקראת בני ברק. אני הופך לחילוני היחיד, מלבד הנהג. בדרך חזרה יהיו גם עובדים זרים. ליד שלט 'עוזי הפורץ החרדי', בחור מדבר ביידיש בסלולר ומניח רגליו על הכסא מולו. שני חובשי כיפה לפניי מדברים על היתרונות והחסרונות של העבודה בחברות כח אדם מסוימות.

גם נוף הרחובות הריקים של גבעתיים משתנה לבני ברק האופטימית ומלאת החיים. "בני ברק היא עיר בלי הפסקה", מפרשן מישהו. "מלא פה עד שתיים בלילה. אנשים פשוט אוהבים ללכת, אין טלויזיה". "עדיף שהממשלה תתן לכולם מכוניות. לכל הנערות יש אוטו אדום בפריז, מגיל עשר ילדה חולמת על אוטו", אומר לי גבר מבוגר עם כיפה, שאוחז בחוזקה עגלת קניות כחולה. אחר כך הוא שמח למצוא מישהו לשוחח איתו, ומדבר איתי דברים שאת חלקם איני מבין. בני ברק מכוסה במודעות האבל על הרב מיכל לפקוביץ' המתחרות זו בזו. 'נצחו אראלים את המצוקים', מתפייט אחד והשני: 'כל בית ישראל יבכו את השריפה'.

אני שואל את הנהג מה יעשה ביום שישי, אם הקו ייסגר. אבל כאמור אין טעם להיות רומנטי לגבי קו 45. "אתה דואג לי? אני שמח לעבור, תראה איזה פקקים יש פה", הוא אומר לי ומוציא סידור עבודה של קו חדש. למרות שתכננתי להגיע עד סוף הקו, אני נשבר בפקק, ויורד לטייל בבני ברק.

.

פורסם לפני שלושה ימים בהארץ, משום מה לא הועלה לאינטרנט

.

עלה לוידאו ערב שירה שלי בפאב האברם שארגנה מיכאלה למדן. אני מבצע שירים ומשליך חפצים על הקהל המסכן. השירים: 'נער שמח אמריקאי', 'האגם הגדול 2011', ו'אסלה אמריקאית' שנכתב במהלך האירוע בתגובה לכך שצריך היה לשלם דמי כניסה בסך עשרים שקלים כדי להיכנס.

%d בלוגרים אהבו את זה: