Monthly Archives: יולי 2010

קשמיר בלהבות \ טאריק עלי

(תרגום השליש הראשון של המאמר שהתפרסם השבוע בלונדון ריוויו אוף בוקס. את ההמשך ניתן לקרוא באנגלית)

משפטן קשמירי התקשר אלי לפני שבוע, ונשמע נסער. הוא שאל אם שמעתי על הטרגדיות האחרונות שניחתו על קשמיר. אמרתי שלא. הוא היה המום. כך גם כשתיאר בפניי בפרוטרוט מה קרה בשלושת השבועות האחרונים. ככל שבדקתי, אף אחד מהיומונים בבריטניה ומהדורות הטלוויזיה לא דיווחו על הסיפור. אחרי השיחה, חילצתי מתיבת הספאם שני אימיילים מקשמיר שדיווחו על הזוועות.

למחרת, סרקתי את העיתונות שנית. לא מצאתי דבר. הידיעה היחידה בגארדיאן שהגיעה מהכתב בדלהי – ידיעה שגודלה חצי עמוד – קיבלה את הכותרת 'מותה של הדוגמנית חושף את הצל האפל של עולם האופנה ההודי'. את האייטם ליוותה תמונתה של הנערה חסרת-המזל. המוות של 11 צעירים (עד אותה עת) מגילאי 15 עד 27, שנורו על ידי כוחות הבטחון ההודיים בקשמיר, לא צויינו שם.

יותר מאוחר גיליתי שאייטם קצר בנושא פורסם ב28 ביוני בניו יורק טיימס ועוד אחד יום לאחר מכן בגארדיאן. לא היה להם פולו-אפ משמעותי. כשזה מגיע לדיווח על פשעים שמחוללות מדינות הידידותיות למערב, תשישות נוראה ננסכת בעיתונאים. כמה עובדות על קשמיר בכל זאת חלחלו פנימה, אך הן הוצגו באירופה ואמריקה רק כדוגמאות שמראות איך המוסלמים גורמים צרות, כששירותי הביטחון ההודי בקושי מצליחים להתמודד עמן. הכישלון בדיווח על ההרוגים בקשמיר מנוגד באופן מוזר לסיקור הלהוט של המתיחות הקלה ביותר בטיבט, שלא לדבר על טהרן.

ב11 ביוני השנה, כוחות צבאיים למחצה בשם עתודת השיטור המרכזי ירו מכלי גז מדמיע על מפגינים, שבעצמם הפגינו בגין הריגות שהתרחשו קודם. אחד ממכלי הגז הכה בראשו של טופאיל אחמד מאטו בן ה17. היא פוצצה את ראשו. לאחר שהתמונה פורסמה בעיתונות הקשמירית, אלפים התריסו נגד המשטרה והצטרפו למסע הלוויה למחרת, צועקים סיסמאות זעם ודורשים נקמה. התצלום זכה להתעלמות על ידי עיתונות הזרם המרכז בהודו והטלויזיה ההודית האובססיבית לשעשועני טריויה עם סלבריטיז. בזמן שאני כותב את זה, סרינגר, בירת קשמיר, וכמה ערים אחרות עדיין נמצאות תחת עוצר צבאי נוקשה. כשהוא מוסר, גם לזמן קצר, צעירים זורמים לרחובות על מנת למחות ומתקבלים בגז מדמיע. ברוב המחוזות הוכרזה שביתה כללית בת שלושה שבועות. כל החנויות נעולות.

את כל האלימות ההודית מלווה גל של שובניזם אנטי-איסלמי. כך זה מאז 11 בספטמבר, כשמאבק העצמאות של קשמיר הוכלל, בנוחות רבה, במשבצת 'המלחמה העולמית נגד הטרור', וקציני צבא ישראלים הוזמנו לבסיס אחנור במחוז כדי לייעץ על צעדים נגד טרור. האתר "אינדיה דיפנס" ציין שבספטמבר 2008, אלוף אבי מזרחי ביקר בקשמיר על מנת להבין את האתגרים של הצבא ההודי במאבק נגד ההתנגדות האיסלמית. מזרחי ביקר בהודו לשלושה ימים של פגישות עם הקצונה המקומית וסיפר על התוכניות של הקומנדו של צה"ל לאמן כוחות הודיים למלחמה בטרור. העצה שלהם היתה ברורה: תעשו מה שאנחנו עושים עם הפלסטינים וקנו את הנשק שלנו. בין 2002 ל2008 הודו רכשה ציוד מישראל בשווי 5 מיליארד דולר, כתוצאה מכך.

את שאר המאמר המרתק של טאריק עלי על הטרגדיה הלא מסופרת בחבל קשמיר, נושא שכאמור כמעט ולא מסוקר, ניתן לקרוא באנגלית בגיליון לונדון ריביו אוף בוקס של 22 ביולי.

הרהור על היצירה הא-פוליטית בישראל

"א-פוליטיות" כלל אינה ערך כללי וערטילאי, איזו ברירת מחדל או סעיף 'שונות'. בישראל הבוערת של היום 'א-פוליטיות' היא משהו שמתאמצים אליו. כלומר זו מגויסות להשתקה, הסתרה, נישול ועוד. זה כמו שמול מקרה הצתה, יחליט אדם שהוא מדבר רק על פרחים, ברושי-עד או מיני דומדמניות שחורות. הרי צריך בשביל כך מאמץ רב. כושר של עיוורון ותתרנות. תנופה שמרחיקה את השיר מכיוונו הגרביטציוני הטבעי, החיים כאן, ותפנה אותו למחוזות אחרים.

הדבר מזכיר את הדמות של האדם הנינוח ב'אויב העם' של איבסן, שנדמה לי שהוא גם עורך העיתון המקומי בעיירה: באמצע הויכוח האלים על גורלה של העיירה קובע בפני הדוקטור שמתריע על המחלות ששוכנות מתחת למתקן הקיט שבני תרבות צריכים לשמור על נימוס ונינוחות (אני כותב מזכרון, הספר לא אצלי).

אין לי בעיה עם שירי אהבה או מין, או שירים שעוסקים במנופים, אני בהחלט כותב כאלה, אני גם לא חושב ששירה צריכה להיות פוליטית, או צריכה להיות משהו, היא לא חייבת דבר לאיש. אני כותב מה שההשראה נותנת, עם עזרה שלי והשפעות שונות. אבל שיר שנוצר מתוך החלטה לכתוב שירה א-פוליטית ולחשוב שרק הוא שיר ראוי, יוצר פלקט של א-פוליטיות, שמסתירה את המציאות ומשמרת אותה, וגם מעיד על עיוורון שמקשה על המשורר.

עלי לדייק: אני לא מדבר על שירים שאינם פוליטיים, אלא על "שיר א-פוליטי" או "משוררים א-פוליטיים", כלומר שזה הז'אנר שלו, או שם משפחתו. שירים שהמשורר כותב בהניחו ששירה פוליטית אינה טובה או שאין טעם בכתיבתה, או שהוא ישתדל ולא יתעסק בה. אלה הם ברובם שירים לא מעניינים (אף שתמיד יש יוצאים מן הכלל).

יש משוררים ואמנים רבים שמגויסים אל הא-פוליטיות ומערכות שמתחזקות את הא-פוליטיות והופכות את הנושא הא-פוליטי לעקרוני.

יש כמובן מינים וזנים שונים בתוך המשפחה הבוטנית של השירה הא-פוליטית: פצע, פסטורליה, א-פוליטיות עם גוונון רדיקלי או פסאודו-פוליטי (המוחלש) ועוד.

משהו אחר בנוגע למתקפה על מיברג

אני לא חבר של רון מיברג. לא דיברתי או התכתבתי מעולם עם מיברג. אני בדרך כלל אוהב לקרוא אותו, אבל כלל לא מעריץ אותו. או של האחים אולמן. אם כבר, אני בצד של דודו גבע. מה שנקרא, מהפח אל הפחחח.

לפני חודש הציעה לי בירנית גורן לכתוב ב'אחר'. זה החמיא לי מאוד. שאלתי אם מותר לי לפרסם את הטקסטים אחר כך בבלוג הזה, היא הסבירה שלא, כי הם רוצים לתת ערך למשלמי המנוי. שקלתי לכאן לכאן. ובסוף החלטתי שמאה דולר אינם סכום מספיק כדי לוותר על חשיפה לקהל הרחב. אני בדרך כלל כותב דברים פוליטיים או חברתיים וחשוב לי שאנשים רבים ככל האפשר ייחשפו אליהם. חשבון הבנק שלי ימתין.

אבל שמחתי מאוד שקיים אתר כמו 'אחר'. כל תוספת של אתר תוכן שלא שייך לגופי התקשורת הגדולים הוא מתנה של ממש במצב התקשורתי של ישראל, ובמיוחד שמדובר כאן בגוף תקשורת שעיתונאי הוא המו"ל שלו, ולא יזם ציני שתר אחרי אקזיט מהיר בשמינטרנט. גוף שמטרתו התוכנית היא להיות טוב ככל האפשר, דבר שהעיתונות הישראלית מתרחקת ממנו. 'אחר' הוא אתר חשוב בכך שהוא הולך נגד מגמת התכנסות האתרים, כך שיהיו ראי של מפת העיתונות המודפסת. האם נותר פורטל או מגזין תקשורת ישראלי באינטרנט שפועל באופן עצמאי בלי תאגיד תקשורת אחריו?

אני לא משתגע על המודל הסגור של 'אחר', אבל הוא לגיטימי. זה המודל הסטנדרטי בעולם שקיים מחוץ לאינטרנט. מאז ומעולם, אנשים לא קיבלו מיונז חינם בסופר תמורת צפיה בפרסומות המודפסות על גבי המיונז, אלא שילמו את מחירו. יש אנשים שיש להם משהו עקרוני נגד המודל הזה. לטעמי, יש מספיק עוולות בעולמנו ואני שומר את העקרונות שלי לדברים חשובים יותר. אני לא חושב שמודל של פרסומות מוסרי יותר מאשר מודל של מנויים.

כשאיתמר שאלתיאל, כותב שאני אוהב לקרוא, פרסם ש'אחר' לא שילמו לו ולעוד משתתפים, היה ברור לי שהוא צודק במלחמתו. אבל הצטערתי מאוד. אני מכיר את הקושי בהרמת מפעלים כאלה, מהתנסותי בכתב העת 'מעין' שאני העורך והמו"ל שלו. להוציא מגזין ללא תמיכה של גוף תקשורת שמסייע מאחורה זה מעשה לא פשוט, וזה עצוב מאוד כשמפעל כזה נקלע לקשיים.

בטוקבקים ראיתי שכמעט  כולם חובטים בהנאה במיברג החבול והשוכב על הרצפה.עם משפטים כמו 'מיברג הוא חלאה', 'אני מאחלת למיברג רק רע' ועוד. מיברג כאן אינו צדיק גדול, או מפגין חוכמה יתרה: במקום שיארגן שליח עם צ'ק לשאלתיאל באותו בוקר פלוס דיסק של האחים אולמן, הוא הגיב בבלוג התקשורת של ולווט אנדרגראונד ולא ישירות אצל הנושה שלו. זה נתן עוד סיבה לחבוט בדינוזאור הגווע.

קהילת האינטרנט הישראלית היא רגישה ולעתים אכזרית. יש לה קודים מיוחדים, שאני כבר למדתי. היא בדרך כלל צודקת. אבל קל מאוד להפוך לאויב שלה. אף שיש בה אנשים מוכשרים ומיוחדים, היא ממהרת לתעב כל מה שנראה כבדל מתקפה על התפישה החופשית של הרשת, או סתם אנשים מבוגרים ולא מעודכנים. ראו איך רזי ברקאי הפך לבדיחה בגלל חוסר הכרות עם המדיום. דמיינו לכם אם היה חי ביננו היום מהטמה גנדי והיה שולח בטעות מייל לחבריו על הפגנת-מלח נגד הבריטים, ושם את השמות של כל הממוענים לא בבי.סי.סי.

החנונים האכזריים האלה, אנשי התרבות הדיגיטלית, הם החברים שלי, והקהילה שלי. עידו קינן הוא אחד הבלוגרים הנערצים עלי כבר שנים. אבל המעקב השוטף והצמוד אחרי דימומו של ‘אחר’ לא מוסיף לו נקודות ורודות אצלי. מה גם שבמקרה הזה, הדיווח על המוות מחיש את המוות. גם יונתן כיתאין, שמאוד אהבתי את טור התקשורת שלו בג'י של גלובס בתקופה שעבדתי בעיתון המתחרה פירמה, המשיך וצחק על כמה אמירות כלליות של מיברג בראיון לנרי לבנה 'מוסף הארץ', משפטים שכל מרואיין יכול היה לומר ואפילו היה בהן צללים של הומור עצמי. הטקסט של כיתאין הפך לנקרא ביותר באגרגטור הבלוגים גרייפס באותו יום.

כן, זה מרתק מאוד לראות גלדיאטור שכבר שוכב קורס ועומדים להרוג אותו, בגלל איזו שגיאה, במיוחד כשהוא ממשיך לקלל את הקהל. אבל חבל שהגלדיאטור הזה, ששוכב שם, נלחם בשבילנו.

אני מקווה שמיברג ו'אחר' יקומו על רגליהם ויצליחו. ואשמח מאוד אם עוד כוחות טובים יכנסו לאינטרנט, ולא יפחדו מנשיכתה של הברקודה הסנובית הדיגיטלית.

עוד הודעות:

השקת רחוב לספרי, חלום הישראלי, ביפו
מנחה: יהושע סימון.
יופיעו איתי: רם אוריון, רע מוכיח, יובל בן עמי, אהרן שבתאי, א.ב. דן ועוד

מוצ"ש ה17 ביולי, 18:00-20:00

שאפה-בר, נחמן 2, שוק הפשפשים, יפו

שירת המינימום – גרילה תרבות בעד העלאת שכר המינימום
יום אחרי ההשקה, ראשון הקרוב ב17:30: י אירוע "שירת המינימום" של גרילה תרבות, בעד העלאת שכר המינימום מול הסניף התלאביבי של בנק ישראל, נחלת בנימין 69. פרטים http://gerila.co.il/he/?iid=495&p=1

שירת המינימום

יום אחרי השקת 'החלום הישראלי', אירוע חדש של גרילה תרבות בעד העלאת שכר המינימום.

ממשלת ישראל מונה שלושים שרים. זהו המספר הגדול ביותר של שרים בכל הממשלות עד כה. מתוכם, שלושה ללא תיק. שישה עם תיקים תפורים, לתחומים שהם עצמם אינם יודעים מהם. הוסיפו לכך תשעה סגני שרים, ותתים לסגנים באותם משרדים מיותרים ובזבזניים.

ביום רביעי ה-7.7.10 אישרו חברי הכנסת את העלאת שכרם החודשי ב-3000 ש"ח, לשכר של 40,749 ש"ח, ועל הדרך דחו את הצעתו של ח"כ עמיר פרץ להעלאת שכר המינימום מ-3,850 ש"ח, בכמה פעימות ל-4,600 ש"ח.

שכר המינימום עומד כיום על 20.70 ש"ח לשעה. השכר הזעום והמשפיל הזה נותר על כנו מיולי 2008 ונראה שלא יעודכן בקרוב, אם הציבור הרחב לא ידאג לכך.

במדינת ישראל, רבע מהמועסקים מרוויחים שכר מינימום, שכיום כבר לא מהווה אופציה עגומה, אלא ברירת המחדל של הרבה עובדים.

כמעט בכל החלטה שלה, דואגת ממשלת ישראל לאליטה זעירה המתחככת בה במסעדות פאר ומפנקת אותה בכל דרך אפשרית. מצד שני, היא מניחה מגף כבד על כל מי שמנסה להתפרנס בכבוד, אם בתחתית הסולם ואם במעמד הביניים. למעשה אפשר להגדיר את המדינה כרובין הוד במהופך: לוקחת מהעניים ומעניקה לעשירים.

זוהי ממשלה שמנה וחזירית שמבצעת פשעים כלכליים, חברתיים, מדיניים וביטחוניים, שמונעת ממאות אלפי אזרחים את הזכות להתפרנס ולחיות בכבוד, ומדכאת כל סיכוי לשלום שיביא ביטחון כלכלי וחברתי באזור.

אסור למשוררים ולאנשי הרוח לשתוק בזמן שכמעט מיליון איש מושפלים ונרמסים על ידי החונטה הכלכלית השלטת. אירוע 'גרילה תרבות' הוא קריאה לצעקה נגד המשך העושק ובעד התקווה.

ביום ראשון, ה-18/07/10, בשעה 17:30, נתאסף מול בנק ישראל בתל-אביב, נחלת בנימין 69,
משוררות, משוררים וכל מי שאכפת להם, נקרא שירה, ננגן מוזיקה ונאבק למען שכר הוגן.

גרילה תרבות
Gerila.co.il

משתתפים:

שי אריה מזרחי

יודית שחר

מי-טל נדלר

מתי שמואלוף

מיכל דר

אורנה רב-הון

רועי צ'יקי ארד

דניאל עוז

איתן קלינסקי

רוני הירש

יובל בן עמי

נעם פרתום

גליה אבן חן

אדם דובז'ינסקי

ענבל כהנסקי

אסנת איטה סקובלינסקי

עוז פריימן

איתן קלינסקי

אלמוג בהר

נטלי לוין

יעל ברדה

וגם בפייסבוק

על 'אימג'יזם ווורטיציזם' מאת נתן זך \\ הקריאה לסופרים לתמוך בשליט

לפני שאגש לספר,  חשוב לציין לטובה את יוזמת הוצאת 'דחק', פרי שיתוף פעולה של 'עמדה' ו'כתם' שמוציאה לאור ספרי-כיס בזריזות בכמויות של 500 עותקים. זהו פורמט של מיני-ספרים שמאוד מתאים לימינו ומנצל את החידושים בדפוס וכך נותן אפשרות למו"לות הרפתקנית. כי לא מדובר בהפסד גדול ממילא. זו הזדמנות להוציא ספרי שירה, עיון ומחזאות – תחומים שרשתות הספרים דוחקות אלי דחק, לטובת רומנים.

גם יציאת הספר 'אימג'יזם ווורטיציזם' שתרגם יהודה ויזן (עורך 'כתם' ואחד מעורכי הוצאת דחק) מבורכת מאוד. יש להעריך כל הצגת עניינים שמחוץ שלא לליבת ההגמוניה השירית, לכאורה (ההקשר לישראל ולהגמוניה הוא בויכוח המשומש בין אלתרמן לזך, נושא הנרמז בהקדמה אך לא מובהר מספיק בספר). אין כמעט ספרי עיון על שירה עברית. אם יוצאים כאלה, הם בדרך כלל קשורים לעסקים עם אקדמיות או לשכות תרבות זרות, שצריכות לממן את הנושא. כל הנושא התאורטי, כתוצאה מכך, מופקר בידי האוניברסיטאות והמרצים לספרות, שהם פעמים רבות אנשים קטני-רוח וחסרי חוש-שירי, ופעמים אחרות לא, ומאמרי הביקורת בעיתונים, שבדרך כלל מתייחסים לספר ספציפי ולא מעבירים אמירה רוחבית ובעלת תנופה כלשהי.

על כל פנים, כמו במקרה המשוררת דליה הרץ, שהתנגדה לחוברת שהוציא כתב העת עמדה (גם אני השתתפתי בה), וכמו האסופה 'החדשה' במסגרת 'כתם' שבה נטלו חלק גם משוררים שלא רצו להשתתף (נטלתי בה חלק), גם כאן הספר יצא נגד רצון הכותב: נתן זך לא רצה להוציא את הספר, דבר שאולי יועיל ליחסי הציבור של הספרון, והוא יצא על אף התנגדותו.

בניגוד לחוברת המעניינת שאנשי עמדה הוציאו על הרץ, לא ברור מדוע טרחו בכל זאת להדפיס את הספר-מסה הזה, ולעצבן את זך. מדובר בחיבור לא נגיש, מתקדם ועמוס מאוד בנוגע לזרם האימג'יזם, ומהצד השני בסקירה שטחית. המאמר, למשל, לא מתייחס להשפעה העצומה של השירה הסינית על פאונד והאימג'יסטים, וכמעט ולא מתייחסת לקשר בין האימג'יזם להייקו ולתאוריות פואטיות יפניות על הצליל שנוצר ממגע גוף הפעמון והענבל, אולי כי התרגומים לעברית של שירה יפנית וסינית לא היו נפוצים בזמן שנתן זך כתב את הספר. הספר, שעל כריכתו הנאה מתנוסס עזרא פאונד, לא מצליח להבהיר מיהו בכלל פאונד, אלא רק עף על פיסת היסטוריה מסוימת ומוגבלת בחייו. הוא גם לא מצליח ממש להבדיל בין משורר אימג'יסטי למשנהו, וכשהוא עושה זאת, הדבר נעשה בגסות מסוימת. אף שאם כל אלה, יש לו רגעים יפים מסוימים, כי התקופה שהיא מתאר היא מעניינת. על כל פנים, אם באמת היה ויזן, המו"ל מתרגם, מתעניין באימג'יזם ורוצה להציג את הסגנון ואת החבורה, היה מוצא בוודאי ספר טוב ורלוונטי יותר לתרגמו, אבל אני חושש שהוא חובב יותר את הויכוחים המעייפים עם שולי שמלותיהם של משוררים ותיקים ועסקי סלבריטאות השירה.

כואב לא פחות שהספר יגרום רק להירתע מהאימג'יזם: כמות ההדגמות השיריות כאן אפסית ומצטמצמת למספר חד ספרתי של שורות שיר, ורק קורא מלומד מאוד מבין במה מדובר. היה אפשר להוסיף שירים מתורגמים בנספחים מהמשוררים המוזכרים.

ניכר גם כי נתן זך מעריך אך מסויג מזרם האימג'יזם. והמתרגם בהקדמה רומז כי הוא עצמו מסויג מהמשך הדהירה על המצבר הגמור של השירה הזכית החופשית, ובכך גם תומך במפתיע בטענה של אנשי הו, הרואים בזך דמות משמעותית גם כיום, משום מה. כאילו אנו נכדיו של זך. בעוד שלטעמי גם אם זך לא היה הופך משורר אלא היה מדביר חרקים, למשל, עם כל העצב בדבר, השירה היום היתה שירה חופשית ונראית בדיוק כפי שהיא כרגע, לטוב ולרע.

על כל פנים, קודם שמתרגמים ספר עיון על האימג'יזם כדאי היה לתרגם אסופה אימג'יסטית הגונה, או ספר של עזרא פאונד, כדי שיובן במה מדובר. הדבר דומה לספר שייצא כאן על המשמעות של משחקי הפולו, כשאיש לא משחק במשחק הזה ואפילו אינו יודע את חוקיו. הבחירה לתרגם דוקא את הדוקטורט שזך מנסה להסתיר היא גחמה מוחלטת. וזה אפילו לא משמח את הכותב או עושה לו נחת. אני חושש שלא לכך הכוונה בא-פרסונליזציה של השירה.

אפשר לשאול גם מי לעזאזל מתעניין באימג'יזם, אבל כאן התשובה היא שאני מתעניין, ואפילו לפרקים הגדרתי את השירה שלי ושל חלק מכותבי מעין כפוסט-אימג'יסטית, או כאימג'יזם פוליטי, המשך של הזרם האומלל מעט. בכל זאת, המסה של זך היא מאמר חביב, אך לא טוב במיוחד על האימג'יזם, אני יכול להזכיר מאמר מעניין ומבריק שפורסם בגליון מיוחד של 'עיתון 77' מפרי עטו של המשורר סטנלי קוניץ (נדמה לי) על הנושא ומאמר אחר בלונדון ריוויו אוף בוקס. ובכל זאת, יש לשמוח על יציאתו של הספר הזה, הבעייתי כל כך.

מנחם בן פחות סבלני ממני לספר

—-

רני יגיל, יוצר שאני מעריך את מסירותו וקשור לביקורת למעלה, פנה לסופרים בנוגע לשתיקתם לגבי גלעד שליט, ובמיוחד אנשי 'גרילה תרבות', אני ומתי. ובכן, אני חושב שכל ישראלי יהיה שמח אם גלעד שליט יחזור ובכל נושא החזרת האסירים לאמהותיהם יש סוגיה חברתית אמיתית, כפי שהוא ציין בצדק. אבל הוא טועה, שכן יש אינספור אנשי רוח מימין, משמאל וממרכז שתומכים בגלעד שליט באירועים הרבים לכבודו. כך שמשקלנו יהיה קטן ולא משמעותי.

'גרילה תרבות' שהיא קבוצה מבוזרת בעלת דעות שונות ומשונות ולא ממש ארגון מנוהל, מתרכזת בעיקר במאבקים קשים שלא זוכים לחשיפה, בעוד המאבק של שליט ממומן כבר על ידי רשתות סופּרים כמו רמי לוי וחברת איתוראן וזוכה לחשיפה יפה, הם לא צריכים אותנו.

הרעיון של המשורר המתריס הוא ללכת נגד הזרם ולא ללכת עם הזרם ברוח הסלבריטאים שמחבקים את גלעד, כדי לזכות לעוד תמונה בעיתון. אולי אנחנו טועים, אבל תחושתי שעדיף לשמור את האנרגיה שלנו לעובדים השכוחים של אקרשטיין בירוחם שמנסים להתאגד, לאנשי כפר דהמש הלא מוכר שסובלים כל כך בלי שקולם יישמע ולעובדי גן המדע ברחובות שסופגים מכות.

בעולם אידאלי היינו מתפנים להפגין למען שליט, ואנונו, או סלימן אל-עביד המסכן ששוהה פי כמה יותר שנים משליט באשמה מופרכת לגמרי חברתית-גזענית, כפי שהראה תחקיר חשוב של מעריב. אבל אין לנו כל כך זמן, כולנו אנשים שמתפרנסים ועוד מנסים לנוח ולכתוב. אבל אם היה לי יותר זמן הייתי משקיע השבוע את האנרגיה במאבק על שכר המינימום שנוגע לכמיליון איש, ובמקרה שלו שתיקת אנשי הרוח חמורה הרבה יותר.

כאן, על כל פנים, התוכנית שלי לשחרור גלעד שליט.

%d בלוגרים אהבו את זה: