קוצצת אצבעות – ניתוח הפוליטיקה של הפצע בטקסטים ובשירה ישראלית חדשה

הפוליטיקה של הפצע – חלק ב'

שלשום כתבתי על הפוליטיקה של הפצע באופן מעט אינטואיטיבי, ההשראה שלי היו המודלים שאני זוכר מימי לימודי הכימיה בתיכון: האטום הוא מעין עוגה עם צימוקים (אני חושב שזה המודל של הכימאי דלטון). זכיתי על המתווה למאמר לכמה תגובות, ולבקשת יונתן אמיר פרסמתי את המתווה גם באתר מארב. מאז, כבר הספקתי לשכתב ולעדכן את המאמר הראשוני, אתם מוזמנים לבקר בו מדי פעם.
כאן אני מעוניין להדגים את הנוכחות חסרת התקדים והמוגזמת של אב-המזון הזה – הפוליטיקה של הפצע – בתרבות הישראלית. בדרך זו אוכל להציג לאפיין את המניירה של הפצע וגם למנות את האמצעים האמנותיים שבהם נוקט מי שמשתמש הכותב איש הפצע.

 

לפני שתקראו את המאמר הזה, די הכרחי שתקראו את חלק א' של המאמר. כי אין כאן ביקורת אלא נסיון להסביר מהו הפצע.

הטקסט הראשון שבחרתי לבדוק הוא טקסט של כותבת לא מוכרת, בעלת טור באחד העיתונים, באיזור איכותי למדי. במקרה מישהו שלח לי בתגובה למאמר על הפצע לינק לטקסט הזה. כך הוא נפתח:
 

איך שהתיישבתי לבד בפינה הכי רחוקה בבית הקפה שלי, ממש מתחת לבית עם כל הדכדכת והמחשבות הפזורות על החיים מפרידה לפרידה, ועל כך שבכל פעם צריך להתרומם ולצלוע מחדש גם אם הקושי שוב שובר את השיאים של עצמו, התיישבו לידי, ממש על הראש שלי, שתי הקולניות האלה, והתחילו לדבר על כל המחלות והצרות והפרנסות של המשפחות שלהן. אפילו לא ראו איך הן נשענות בכבדות על הבועה שלי, שנמעכה פנימה.
 

המוטיבים של הפצע בטקסט:
1. הישיבה לבד בפינה הכי רחוקה משאר היושבים – מעידה על שנאה לסביבה.
2. "הדכדכת והמחשבות הפזורות", "הקושי שוב שובר את השיאים של עצמו" 
3. "על החיים מפרידה לפרידה" – האמונה שהחיים הינם שרשרת של ריק, של חסרים, של העדר, של גווני שחור. הרי בוודאי שאם היו פרידות, אז ביניהן היו לכותבת סקס, חברים וכו'
4. "בכל פעם צריך להתרומם ולצלוע מחדש" – האם הכותבת באמת בעלת נכות?
5. שנאה לקולניות – המייצגת את ההמוניות (הדמוקרטיה), הדבר שהפצע שונא.
6. חוסר ההזדהות עם כאב של אחרות שאולי הן בעלות פצע אמיתי (מחלות, צרות, פרנסות).
7. המעיכה של עצמה פנימה – לכאורה מטפורה, אבל אמונה שהריק שלה יכול להיפגע מהסביבה. פעולת המעיכה היא כמו פעולת פציעה.אבל אין כאן מגע  – שכן הנשים הקולניות כלל לא נגעו בה.
 
מול הטקסט של הכותבת, מבין השורות ניתן לחלץ מהי המציאות, כלומר 'מה קרה שם': מישהי יושבת בבית קפה, חייה בורגניים למדי וחסרי דאגות אמיתיות, מלבד דייטים רצוצים לעתים. זהו רגע נעים. היא בבית קפה שלה, קפה חמים לידה, מתקן מתכת  לסוכר שמציע סוכר חום ולבן, היא בעלת טור בעיתון מרכזי, שעליו היא מקבלת סכום מסוים, והיא כותבת שנונה ולא חסרת כשרון, אבל היא תעשה הכול כדי להעיד על הפצע המדומיין שלה ולסחוט אהדה. כאן הפצע נוצר על ידי זה שאין לה זוגיות ובזכות שתי נשים קולניות שמדברות על מחלותיהן ובעיות השתכרות – דבר שנראה לה כמתקפה על הפצע הדמיוני שלה עצמה. כמובן שהיא יכולה לעבור מקום בבית הקפה, אבל הכרחי לה להכריז שהיא הקורבן מספר אחת. והשיטה: אמונה בכך שיש לה מערכת פסיכולוגית מסויימת, שהיא מצויה בקושי ששובר את השיאים של עצמו, קושי שרק מדרדר.
 
ניתוח הפצע בשירה

השיר הבא נכתב על ידי משוררת צעירה שהתבלטה מאוד באחד מכתבי העת החדשים והאיכותיים יותר וזכתה לשלל ביקורות מעולות (תושבת זכרון יעקב וסטודנטית באוניברסיטת חיפה, על פי האינטרנט). כמו בטקסט הקודם, אסמן בבולד (אות מודגשת) את כל המוטיבים של ה'פצע', ה'מוות' וה'העדר'. 

הדבר האחרון שאני מעוניין בו הוא לפגוע בכותבת רק כדי להוכיח תרגיל ספרותי ולכן עדיף שלא אציין את שמה. שכן, בקלות ניתן למצוא אינספור כותבים באותו סגנון, ידועים וגרועים הרבה יותר ובוודאי בעלי פחות כשרון או יכולת לשונית. נטפלתי אליה, רק כי השיר הזה פורסם באינטרנט. אני משוכנע שאפשר לנתח את השיר הזה בדרך הגונה יותר משאעשה בשורות הבאות.
 
הנשמה שלנו /

הַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי הִיא תִּינוֹקֶת מֵתָה וְיִתָּכֵן
שֶׁנּוֹלְדָה חַיָּה. יִתָּכֵן זֶה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁבְּלֵילוֹת
טְרוּפִים
אֲנִי יְכוֹלָה
לִשְׁמוֹעַ אֶת בִּכְיָהּ
אוֹ פַּעֲמוֹנִים אוֹ צְחוֹקָהּ;
אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לִשְׁמוֹעַ אוֹתָהּ פּוֹעָה,
עַל-כָּל-פָּנִים.

הִיא יְכוֹלָה לִהְיוֹת לְבָנָה כְּמוֹ יוֹנָה
מֵתָה
אוֹ כְּחֻלָּה כְּמוֹ יַלְדָּה
מֵתָה
וּלְעוֹלָם אֵינֶנָּהּ מוֹפִיעָה
אֲדֻמָּה אוֹ וְרֻדָּה
אוֹ חַיָּה

אֲנִי מַשְׁכִּיבָה אוֹתָהּ לִישׁוֹן אֲבָל אֵינֶנִּי שָׁרָה לָהּ
אֶלָּא שִׁירֵי עֶרֶשׂ. אֵינֶנִּי יוֹדַעַת
אִם תִּינוֹקוֹת מֵתִים מִתְבַּגְּרִים וְאִם
נִמְאָסוֹת עֲלֵיהֶם הַמַּנְגִּינוֹת
עֶשְׂרִים שָׁנָה אֲנִי שָׁרָה לָהּ נוּמִי יַלְדָּתִי  נוּמִי יַלְדָּתִי
וְאַף פַּעַם אֵינֶנָּהּ פּוֹקַחַת עַיִן לְהַכְעִיס
יַלְדָּתִי

אִם אֵלֵד
לְמִי שֶׁנָּטַל אוֹתִי תִּינוֹקֶת הַאִם
יַסְפִּיק הָרַעַל בִּשְׁדֵי הַיַּלְדָּה שֶׁלִּי לִשְׁתֵּי
תִּינוֹקוֹת; הַאִם תִּכְאַבְנָה הַשְּׁתַּיִם כִּפְלַיִם
מֵהָאַחַת  
 מָה אִם תִּמָּאֵסְנָה עָלֶיהָ הַמַּנְגִּינוֹת
 
הנה רשימת מלאי, ממטר עכרכר של פסימיות, רטננות ויגון, פרי מעבד התמלילים של כותבת כבת עשרים שאיני מבין מדוע בגיל צעיר כל כך כבר טרודה בשכול (שכול-עצמי?), מחשבות אובדניות ובבוץ עמוק שכזה (כבר השם 'הנשמה שלנו' מקשר מיד למוות).
1. הנשמה שלי היא תינוקת מתה – המשוררת מחליפה את עצמה בשורה הראשונה בתינוקת (הנשמה שלי היא תינוקת מתה), הדמות השניה בשיר, ולכן זהו שיר אוטופואטי, שלא זקוק לעולם סביבו, רק למשוררת ולתינוקת\משוררת. במהלך כל השיר אין תזוזה של המשוררת, או תנועה כל שהיא, המשוררת נותרת ליד עריסה של תינוקת מתה, שהיא היא עצמה, כנראה, או נשמתה. גם התינוקת לא משנה את מצב הצבירה היא מתחילה כמתה ומסיימת כמתה.
2. בלילות טרופים – מדוע טרופים לילות זכרון יעקב? הסתובבתי שם באחד הפאבים והאווירה היתה נעימה. אכלתי שורשי ארטישוק. על פי הלמ"ס, זכרון יעקב מדורגת בדרגה 7 מתוך 10 מבחינה סוציו אקונומית ושקט שם למדי בשעות הלילה.
3. אני יכולה לשמוע את בכיה
4. איני יכולה לשמוע אותה פועה
5. לבנה כמו יונה מתה – ההעדר הכפול הוא מוטיב מרכזי כאן, דבר צחור שאמור לעוף ולשמח את הסובבים שוכב הרוג על הרצפה, גם לבן (ההעדר) וגם מת, דימוי עצוב כל כך ועמוק כל כך מבחינת ה'מניירה של ההעדר'. כפילות ההעדר תגיע לשיא בבית האחרון.
6. כחולה כמו ילדה מתה (אם אפשר לחשוד כי מדובר באנלוגיה לכחול-לבן, זה מקרי כי בהמשך מדובר על צבעים שאינם קשורים לפוליטי, ואירועים רבים שמעידים שהשיר אישי, גם ציון גיל 20, גיל המשוררת).
7. (התינוקת) לעולם לא מופיעה חיה בשיר – מדוע אין אפילו שניית חיים, שניית כיף, לתינוקת המסכנה? בבית קצר זה יש פעמים את המילה מתה ואז את שלילת ה"חיה". מדוע צריך לחזור על נתון זה כל כך הרבה פעמים? הקורא הבין שהתינוקת מתה החל בשורה הראשונה. אפשר להשוות את השיר הזה לשלושה הבתים של 'אלוהים מרחם על ילדי הגן': שם יש לך את הילדים שעליהם האל מרחם. על החיילים לא. ועל האוהבים כן. כאן האל חסר רחמים לחלוטין (ולא קיים. קיימת רק הכותבת).
8. איני יודעת אם תינוקות מתים מתבגרים – מדוע לא נכתב 'תינוקות מתים לא מתבגרים'?. התשובה: כדי להעביר עוד יותר את אווירת הבלבול והחוסר קונקרטיות הקריפית שבה מתכסה הכותבת, שמתמחה באי-ידיעה ובכלל בכל 'אי-' (במובן השלילה של כל דבר).
9. האם נמאסות עליהם (התינוקות המתים) המנגינות? שוב כפילות של ה'העדר': תינוק מת שנמאס לו.
10. נומי ילדתי – העיסוק בשינה, מצב של אי-ערות, חושך צלמוות, מוות. כל מארג-העניינים בשיר הרי יכול להתמקם במקום חשוך, או מאופלל. העצמים היחידים שלא מתים או חשוכים בכל השיר הזה הינם רק דימויים (כמו יונה) או צלילים: צליל פעמון וצליל צחוק של תינוקת מתה ומנגינה. השדיים, הדבר היחיד בשיר שאינו גופה של מישהו או חושך, מורעלים גם כן והם חלק מכלכלת המוות.
11. התינוקת אף פעם לא פוקחת את עיניה – מכיוון שהתינוקת היא המשוררת, או נשמתה, גם המשוררת לא פוקחת את עיניה ולכן היא מתארת עולם מנותק לחלוטין מכל הוויה ישראלית, מזרח-תיכונית וכו'. (לא נראה לי כארמז לשיר 'אין לי ארץ אחרת', כשם ששתי התינוקות לא קשורים ל'נקם אחת משתי עיני' של שמשון או לרמוס ורומולוס שינקו משדי זאבה)
12. להכעיס – התינוקת גם מכעיסה. את מי היא מכעיסה? תראו לי מי שיזעם על תינוקת מתה? המשוררת מציגה עוד את עצמה כרדופה.
13. אִם אלד למי שנטל אותי תינוקת – כאן צף לראשונה מישהו שאינו המשוררת או התינוקת\משוררת, והוא לא מופיע בשם (גבר, בחור וכו') אלא בכינוי רמוז (מי ש) ותחת מקרה השערתי בלבד – אם. הכותבת היא פסיבית כחלק מהפצע, עושים לה דברים. השימוש במילה נטל ולא לקח, מרמז למגבת ו(אולי באופן לא מודע) למרפאות נט"ל, מרפאות לטראומה נפשית.
14. האם יספיק הרעל בשדי הילדה שלי – כלומר הכותבת מתאפיינת בשדיים רעילים. בהמשך היא רוצה להרוג עוד תינוקת, את בתה. אגב, בחורה עם שדיים רעילים יכולה להיות עלילה לא רעה לסרט אימה, או פרודיה על סרט אימה, ואולי סרט כחול שמשלב רציחות (נוסח רא
ס מאייר או גרון עמוק), אבל כאן אין זה טראש או רגע שמצחיק מישהו, אלא להפך. אני כותב את זה בהקשר לפסקה על סרטי אימה מטקסט המתווה.
15. תמאסנה – המילה תמאסנה (התקנית) היא מילה שאף פעם לא נאמרת כיום, אפילו דן כנר לא יאמר תמאסנה בארוחות משפחתיות עם ילדיו. האדם הסביר, ובוודאי בן ה20, ישתמש בביטוי  'המנגינות ימאסו'. המילה הכפויה מרחיקה עוד יותר מקונקרטיות ופוליטיות, ומדגישה את האוטופואטיות, אומרת לקורא 'אתה קורא כרגע שיר, זה לא באמת'.
16. השורה האחרונה פסימית, שורה שהורגת את הילדות והמוזיקה (היפעה) – מה אם תמאסנה עליה המנגינות?
 
אלה המילים בשיר המאפיינות את הפואטיקה של הפצע: נשמה, מתה, לילות טרופים, בכי, פעיה, תינוקות מתים, שדי רעל, תמאסנה המנגינות, תכאב, איני שרה שירים.
 
מלבד השמירה על המקום הערטילאי, לצד עריסת התינוקת שהיא גם עריסת מוות, השיר דחוס במיליות מהססות שמחזקות את אווירת הפצע: ההיסוס הוא ממש אנאפורי. אפילו רק בבית הראשון: המילה 'יתכן' מופיעה פעמים, החזרה על המילה 'או' באופן לא תקני לשונית מעידה על יתר-פלגמטיות או רעד תחבירי, הבית הזה נגמר ב'על כל פנים' מיותר לחלוטין. 'על כל פנים' אמור לפתוח משפט, או לחצוץ בין שני אגפים של משפט, אך הטקסט המתיילד של הבית, מסיים בו. גם הרווח שנראה כאילו ממלא משפטים כאילו מסמל את ה"העדר" אצל המשוררת. בניגוד לפילוסופיה היפנית של ה"מא" כחלל וזמן, מדובר כאן בחלל עכור.

שלושה מתוך ארבעה בתים נפתחים במילה אני, או בעיסוק עצמי ישיר ובוטה. דבר שמעיד עוד על האוטופואטיות חברת המעצורים והשאיפה לפברק עומק פסיכולוגי, כנערה טינאייג'רית שמראה את ידה השרוטה לעוברים והשבים ושיער מסתיר את עיניה.
השיר מלא שלילות, קשה לאתר בו משפט פוזיטיבי יחיד. כל השיר מתאר מה בעצם אינו קורה. מלבד זאת, כל טבח התינוקות הזה מסמל את הרג היפעה שכאמור מתקשר לעידן הילדות המאושר והמואר, ומטרתו להניח את המשוררת עמוק בקודקוד הפצע והיסורים: המשוררת היא ישו\מריה\רוח הקודש של כרמי זכרון יעקב מבחינת גורלה, אך בניגוד לישו לא עושה ניסים, מתפתה או מביאה איזו גישה חברתית.
כפי שציינתי במאמר המתווה, המבקרים מעריכים שירת פצע. סדרת השירים של הכותבת זכתה לביקורות משבחות: "אמירה לירית מגובשת, מדויקת ומרגשת", בהארץ (יהודה שנהב). "קוצצת אצבעות ועוצרת נשימה" בווינט, ועוד.
 

תגובות ניתן לשלוח אלי דרך המייל שמימין:

 

רמי כותב:

פרויקט הפצע נראה/יכול לשמש כטקסט פסיכולוגי קוגניטיבי: הצבעה על העיוותים המחשבתיים כמעוררי רגשות שליליים. לפי הפסיכולגיה הקוגניטיבית, מחשבות מביאות לרגשות – אין לנבור ברגש כי המחשבות יוגברו ואיתן הפצע וגם כדי לא להצדיק את קיום הפצע או לתת לו תוקף בלתי תלוי.

התוצרים של שירת הפצע נראים כאילו נוצרו בתהליך הפוך – נבירה בפצע מתוך הערצתו, בדומה לתהליך הטיפול הפסיכודינמי. בהקשר הזה מעניין גם תפקידו של המבקר – מכיוון שהמילים הגיעו ממקור חיצוני (מחשבתו של הכותב ולא של צרכן השיר) אין ודאות שהן מתארות פצע אמיתי, או יתאימו לתהליך יצירת הרגשות.

כדי למנוע את הכשל האפשרי, יספק העיתון את המבקר כמודל המתאים לבדיקה – בעל יכולת ריגוש מכווננת ונכונה. הקוראים נקראים לסמוך על תקינות רגשותיו ואף ללמוד ממנו את אופן ההתרגשות ההולם. קצת קשור: במוסף הארץ של השבוע התפרסמה כתבה על הקיפאון של הפסיכולוגיה בישראל. מתואר שם המונופול של הפסיכולוגיה הדינמית-אנליטית(פסיכולוגיית הנבירה והמשמעות) בארץ, לעומת השיטה הקוגניטיבית התנהגותית(מדעית,יעילה) שנהוגה בעולם המערבי. http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=933847

 

יובל בן עמי כותב:

הייתי מציע עוד כיוון התבוננות. הקיטור הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות היהודית, ואולי משם התגלגל לשירה העברית, לכתיבה המגזינית העברית ולשיח הרחוב העברי. גם הקיטור היהודי הוא עיסוק בפצע – פצע החורבן שיש לחוש אותו כפצע אישי. היהדות נשענת על חווית החורבן כגורם מעצב, היינו שבמובן מסויים היהדות היא הפצע, הפצע הוא היהדות. אין תימה שבשירה האמריקנית למשל הוא מופיע הרבה פחות וששופרה הוא ויטמן העז ולא ביאליק הרועד מרוב באסה תחת כנפי השכינה.
 
נכון שהפצע כפי שאתה מתאר אותו הוא תחושה של כאב אישי, אבל אתה גם מזכיר את השואה כחוויה של פצע קולקטיווי. יש קשר הדוק בין האישי לקולקטיווי ובין שניהם לאופן ההבעה של הכותב הישראלי. החורבן, על גילגוליו השונים (אנו זקוקים מדי כל כמה זמן לחידוש ורענון החורבן, כפי שאנחנו זקוקים להיטלר תורן) הוא הכאב האישי של היהדות – שלנו, כלאמר, לא של אף אחד אחר. ואם יתיישב איזה עם לידנו בבית הקפה ויתחיל לדבר על פצעיו, (למשל הארמנים שיתחילו לדבר על השמדת עמם) מיד נחוש שמתיישבים לנו בתוך בועת הכאב הקולקטיבי שלנו ודורסים אותה.  

את חוויית החורבן הקולקטיווי אנחנו מתרגמים לחוויית חורבן אישי והיא כאילו מעניקה לנו זכות קיום. מיהו יהודי? מי שרע לו, ושמצהיר בראש חוצות שרע לו. כאשר אשה יהודיה בברוקלין מתלוננת על הלומבגו שלה, ה-"קרעכץ" הזה, (מילה יידית חשובה שבחשובות שמשום מה לא ממש התגלגלה לעברית – תלונה, קיטור, אנחת סבל), הוא קרעכץ גם על הלומבגו של מנורת המשכן. למעשה מקיימת אשה זו את הכתוב במקרא ובוכה על נהרות בבל, בעוד ההיא בבית הקפה בוכה על נהרות שיכון בבלי.

 
דרור גולדין מגיב בבלוגו
Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: