ארכיון חודשי: ספטמבר 2009

עשירים והומואים – פתיחת גאפ בישראל

פתיחת רשת הבגדים הבינלאומית 'גאפ' בקניון ממילא בירושלים נבנתה אט אט בתקשורת כאירוע ענק,  
אבל אירוע הפתיחה עצמו היה מוזר. ניגשתי אל כמה אנשים שנראו כמפורסמים או כתת-דוגמניות, אבל הם היו כמעט תמיד עיתונאים מעיתונים מתחרים. לבסוף, הייתי בטוח שמישהי היא דוגמנית או לפחות אחות של דוגמנית, אך היא התגלתה כאנה בורד, כתבת הבריאות של גל"צ, שסיקרה את האירוע. "הקפיצו אותי", היא מסבירה בחביבות. אחרי זה הסתובבנו, אבל היא לא אישרה אותי בפייסבוק.
דווקא אלה שלא קיבלו רשות להיכנס היו מעניינים. למשל משפחת בוכמן מנתניה שהגיעו במיוחד, חמושים בשעונים שעליהם אותיות עבריות במקום ספרות, ולא קיבלו תג. לכן נעמדו ליד הגדר בעצב והתלוננו. אב המשפחה: "שמע, כל הסלבריטאים יותר יפים כשהם בטלויזיה. למשל מורן אייזנשטיין. בכלל לא זיהיתי אותה".
הבן: "אבל זו היתה ויקה מהשרדות, לא מורן אייזנשטיין. היא סתם דומה".
-אז ברור שהיא לא דומה לעצמה. זו לא היתה היא.
האב: "נכון, זו כנראה הסיבה".
משפחת פסטרנק הדתית האמינה להיסטריה, הם רואים בעצמם העריצים מספר אחת של המותג בישראל, אבל זה לא עזר והם נותרו עם הברזלים. הם מראים לי כל אחד את התגים של החולצות, ואכן כולם עם גאפ. שירה פסטרנק, ילדה: "אנחנו הרבה יותר ממעריצים. אנחנו מתים על גאפ, במילים שאי אפשר לתאר".
-כמו את התנ"ך?
"באותה מידה".
אני פונה לאם המשפחה ומלשין שבתה אוהבת את גאפ כמו את התנ"ך. האם מזועזעת לשניה מהכשלון החינוכי, אבל למעשה שמחה מעט. והבת מתנצלת: "התכוונתי לכמעט כמו התנ"ך".
מתחיל שלב הנאומים ואני נאלץ לעזוב את חבריי החדשים. ניר ברקת, ראש אחת העיריות העניות בישראל, עניבתו אלכסונית, מספר על מזוודות עמוסות גאפ שהיה קונה לילדיו. הקוקטייל מסתיים. הוילון עולה ונחשפת החנות, שבה חולצת טי עולה 150 ש"ח. אנשים שמים זה על זה כיפות לבנות לכבוד נעיצת המזוזה ואני לא יודע מי מחלק את הכיפות. אז זאביק דרור, היחצן, מניח עלי בחיבה את הכיפה שלו.
– יש משהו מאוד דתי באירוע הזה, עם התפילות והכיפות. משהו אלוהי.
דניאל תבורי: "כל הכבוד שמשתפים אותו בטקסים, עם האמת של האלוהים. יש משמעות כשעושים את זה".
-מה הקשר בין אלוהים למרכז קניות?
"אני אוהב שלא מתביישים לשלב את התורה"
שי, המאבטח, זועם: "אני כועס על הסלבריטאים. מאיימים עלי שיעשו לי דברים אם לא אכניס כל מיני אנשים. אני סדרן במשחקים של בית"ר, ואנשי בית"ר יותר נחמדים מהסלבריטאים".
-אבל היו הרבה נחמדים שלא הכנסתם.
זה ההוראות.
-לא יפה. הם אנשים נחמדים.
אין להם תג.
אני מתלונן אצל צלם העל רון קדמי שאני לא מזהה אף אחד, אך הוא גורס: "יש פה דוקא הרבה סלבריטאים, למשל ויק וויקה".
-למה להם לבוא לפה, הם מקבלים בגדים חינם?
"הם באים לפה כדי להרגיש שהם קיימים".
-אבל הם קיימים, גם בלי קשר. 
"הם לא קיימים".
-הם קיימים. יש להם אף ואוזן.
"הם לא קיימים כסלבריטאים, אלא בתור בני אדם. זו הממלכה שלהם. מה שאתה עושה מקיים אותם.
-כשאני כותב, ויק וויקה קיימים.
כן.
אורלי היחצנית החמודה מסבירה: "אנחנו חברה גדולה שמייחצנת את גאפ ומנגו ועוד הרבה".
-מנגו לא מקנאים בגאפ?
"מה פתאום. מנגו זה פשן. גאפ יותר בייסיק".
-את מעליבה את גאפ.
"לא, זה סטייט אוף מיינד".
ג', מלצרית באירוע וסטודנטית לפסיכולוגיה מתחילה לדבר איתי ואז נוזפים בה שתעבוד. אנחנו מתחבאים  מהבוס ומשוחחים: "זה אירוע פלצני למדי. מלאכותי בצורה אבסורדית. זה לא מייצג את האוכלוסיה הירושלמית"
-איזה אוכלוסיה יש פה?
עשירים והומואים.
 
גאלה רחמילביץ', סטייליסטית נוצצת, מאוכזבת: "עדיף שיביאו את הקולקציה האמיתית ולא את הסמרטוטים שפה. זה גאפ עם ניחוח של קסטרו. גם אין אוירה מינית פה. כל השטריימלים לא עושים לי את זה. אם תשאל אותי, אני ממתינה למונית ספיישל לחזור הביתה".
-הזמינו לך מונית ספיישל?
"בוודאי. היחצן הזמין. לא מספיק שאני עולה לירושלים, שגם אשלם על מונית".
-אני הגעתי במונית שירות על חשבוני.
"כנראה שאתה לא מקושר, מתוק".
אורי עיני, מנכ"ל משותף באדלר חומסקי, למה אני צריך להתרגש מלראות כמה חולצות זו על זו? למה באתי לפה ועוד בשרות?
"פעם בהרבה זמן מגיע לארץ מגה ברנד".
-אבל יש המון מותגים בישראל.
"זהו, שלא מגה-ברנדס".
-למה גאפ מגה-ברנד ואמ.טי.וי לא?
"גם אם.טי.וי מגה-ברנד".
-זארה זה ברנד או מגה-ברנד?
אני לא רוצה לפגוע באף אחד. אין הרבה מגה-ברנדס.
 

(פורסם בנוסח מקוצר בידיעות אחרונות לפני חודש)

 

—-

 

לוח ארועים

 

יום שבת 23:00 צוותא – מופיע עם "הפה והטלפיים" האגדיים בהופעה חד פעמית לכבוד אירוע ההומאז' לרם אוריון בפסטיבל "הלם הכרך".

 

יום חמישי ה15 באוקטובר – ההצגה קדימה!, על הצד החברתי של מלחמת לבנון השניה, מוצגת ב"תיאטרון ברזילי" שהקמתי במועדון ברזילי. בין הכוכבים: משה פרסטר, יובל שגב, זאב טנא, זבולון משיאשווילי ויובל בן-עמי.

 

יום שישי ה30 באוקטובר בצהריים – השקת מעין, עיתון הקולנוע מערבון ועיתון האמנות החדש והרע, בלופט החדש החדש של קסטיאל בבית אל-על, רחוב בן יהודה, עם הופעות, מיצגים, הקראות וחתיכים.

שחררו את מוחמד עות'מן מנעלין

נחת

ביקורת של ראבי צ'אנדרה על פסטיבל השירה הבינלאומי של סן פרנסיסקו בה הוא מציין לטובה את ההופעה שלי. זה היה רגע גדול להיות על במה אחת עם המשורר לורנס פרלינגטי בן ה90, מאבות הביט. לא פחות כיף היה להופיע ולהתחבר עם ג'ונתן ריצ'מן, שהערצתי כנער. באנציקלופדיות המוזיקה ריצ'מן מוגדר כאחד המוזיקאים המשפיעים ביותר בעולם, מבחינתי, יותר חשוב, הוא אחד מבני האדם המקסימים שפגשתי בחיי.

מעט לפני הפסטיבל, בניצוחו של זובין מהטה, חיברה אלה שריף-מילך הכשרונית יצירה משירי "המנון סוף הלילה" כאירוע של הפילהרמונית לכבוד החגיגות המטופשות של 100 שנה לתל אביב. כל העסק עלה השבוע ליוטיוב בארבעה חלקים. אני חייב להגיד שזו היתה התנסות מעט משונה עבורי, ודי לא עיכלתי את כל העניין. לקונצרט הגעתי באוטובוס 63 מהעבודה כי זה היה ביום שני, יום הסגירה בעיתון. שבתי לעבודה באוטובוס מיד אחרי 'המנון סוף הלילה', ללא המתנה ליצירות הבאות (שהיו מעניינות לא פחות בחזרות) בלי להסביר לקולגות לאן נעלמתי. אחרי הקונצרט, אנשים מפתיעים שיבחו את היצירה: למשל, דני בלוך ז"ל, רעי לרשימות, שמעולם לא היו ביננו שיג ושיח כתב לי שמאוד אהב אותה. אפילו בעלת הבית שלי שכמעט אף פעם לא מתקשרת. כך גם הרבה הורים וסבים של חברים. יש לציין שאני מאוד אוהב את שניות הפתיחה בוידאו שעלה ליוטיוב.

אירוע גרילה תרבות ליד המכלאות בחולון נגד גירוש העובדים הזרים עלה גם הוא ליוטיוב. הנה חלק מהשירים בערוץ וידאו מיוחד ביוטיוב שהוקראו ב"גרילה תרבות" – שירת בנות הפליטות.

לחובבי הומור שחור, ראיון משפחתי עמי במוסף סגנון. יש ראיונות בנעלי בית, הייתי מגדיר את זה כראיון בנעלי עקב של חברת קרוקס.

—–

מאמר מרתק של יונתן אמיר ב"מארב" על הקשר בין אמנות לנדל"ן, עם תגובות לא פחות מעניינות של אוצרי ארט טי.אל.וי ושל אנשים נוספים כמו שרון רוטברד ויעל ברדה. הוא עוסק בתמה מעניינת, על "הביקורתי", שלמעשה מאשר את המצב הקיים במערכת של חברת צריכה מערבית. אני חושב שמעולם לא ראיתי טוקבקים כל כך מעניינים. בכלל, כדאי לשים לב לעיתון "מארב" שבזמן האחרון מתגלה כאחד מכלי התקשורת המעניינים ביותר בנושא תרבות.

התארגנות השמאל הלאומי של אלדד יניב ושמואל הספרי + הופעות השבוע

 

השמאל הלאומי

 

בהארץ מתפרסם ראיון על התארגנות של שמאל חדש שמרימים שמואל הספרי ואלדד יניב. אלדד יניב מדבר על שמאל שלא הולך רק על עסקי השלום, אלא מתמקד בעניינים חברתיים וזכויות עובדים, נושא שאני תומך בו מאוד. כי השמאל הישראלי לא יכול לעסוק רק בנושא אחד, אלא גם צריך לדאוג לחלשים ולעובדים. 

איני מכיר את הספרי, אבל אני משוכנע שהוא פועל בדם ליבו, אין לו ממש אינטרס להכניס את ראשו לצרות. אבל עשיתי גוגל על השותף השני אלדד יניב. לא חרגתי מהדף הראשון וגיליתי שהוא מייצג גופים כמו האחים עופר, חברת השמירה, מיכאל צ'רנוי ודודי אפל. האם בחברתיים הוא מתכוון לגופים שקשורים לחברות גדולות? בראיון אחר בהארץ נשאל יניב מה המוטו שלו והוא אמר "אני מאמין שהנצחון הוא חזות הכול".

מעניין האם התקשורת הישראלית תתייחס לסתירה הזו בין אלדד צ'ה גוורה לבין סמי אלדד עופר, או שתחליק את העניין. בתקציר הראיון נראה שארי שביט לא מקשה מדי על יניב. תוספת: גם בראיון עצמו לא מקשה ארי שביט על אלדד יניב ומברר איך הוא מעז למחות נגד הקפיטליזם החזירי כשהוא עורך דין שמייצג את האנשים המרכזיים שאשמים בו, כולל "חברת השמירה" שדנו בשלילת הרשיון שלה בגלל פגיעה בתנאי מינימום לתעסוקה.

לא ראיתי פולישוק, אבל יכול להיות מעניין סרט סאטירי שעלילתו עורך דין של אנשי עסקים נכלוליים מעשני סיגר שמנסה להקים להם מפלגת מרכז במסווה חברתי, שיחזיר לפוליטיקה חברים שלהם שנדחו לצד (למשל חיים רמון, שכיום עושה עסקים עם סוחרי נשק לדברי העיתונים), ומוצא מחזאי מצליח, ומארגן עיתונאי בית שירים להנחתה. אגב, גם גאידמק קרא למפלגתו "צדק חברתי".

השאלה הגדולה היא איזה מקום במפלגה כזו יקבל ארי שביט, האם בחמישיה הפותחת או אחר כך.  

 

הופעות

 

זה יום קצת לחוץ.
היום, חמישי, במסגרת ארט טי.אל.וי, יש לי שתי הופעות שאוצרים קצנשטיין ופישוף היום ב20:00 וב22:15. איתי יופיעו אורי ליכטיק ובניה רכס. את ליכטיק אני מכיר שנים, עוד מימי הסצינה של גטאפיקס באמצע שנות התשעים והמסיבות ב1274. והוא תמיד מרענן וגזעי. מקווה שלא להרוס עם המלל שלי.
אנסה להספיק להופעה שלישית היום בנמל יפו, במסגרת מסיבת הפתיחה של האירוע, שמתחילה ב21:00 אנחנו עולים בשעה 22:45. הפסטיבל מארח את חבורת מעין, כלומר את המשוררות יעל פרידמן, צאלה כץ ז"ל, מרחב ישורון, יהושע סימון, מיכל דר ונמרוד קמר שלאחרונה הוציא את ספרו 'אני רוצה לשכפל אותך' בהוצאת מעין. ניתן יהיה לרכוש באתר גליונות מעין, שמופץ יחד עם מערבון, עיתון הקולנוע, והחדש והרע, עיתון האמנות שלנו, וספרו של נמרוד קמר. המוכרת היא יעל ברינבוים כמובן.
תושבי ירושלים, שלום, אתם מוזמנים להגיע היום אחר הצהריים לדיון של גרילה תרבות (שאני נאלץ להעדר ממנו בגלל ההופעות בתל אביב) במסגרת פסטיבל 'עט לשינוי' בנחלאות ליד גלריה ברבור. אפשר יהיה לרכוש שם את מעין החדש ואת הספר האחרון שלי, 'רובים וכרטיסי אשראי' ולפלרטט עם מתי שמואלוף. המוכרת היא הצלמת תמר אייזנברג שגם משתתפת ב'חדש והרע'.
ביום שני, בשעה 18:00 יש רב-שיח בצוותא במסגרת "כנס תל אביב לתרבות". אני אמור לשוחח עם עוזי שביט ואלי הירש על מצב השירה או משהו כזה.

בשני בערב, ב20:00 אני מקריא שירה במסגרת אותו פסטיבל צוותאי. בהזמנה, ליד שמי בסוגריים יש את הכינוי משורר. עוד יקראו: עודד כרמלי, ענת עינהר, יואב עזרא, נורית זרחי, רועי צ'יקי ארד (משורר), לאה איני ורחל חלפי. 

ביום חמישי הבא, ב17 בספטמבר ב20:30, אני מארגן השקה פירטית של הבימה החדש, עם הקרנה של וידאו ארט שצילמתי עם נמרוד קמר ויוקרן על הקיר הנוצץ של התיאטרון הלאומי, מהצד של תרס"ט. גם כן במסגרת ארט.טי.אל.וי ובהזמנת מעיין שלף, כך שהשוטרים לא יוכלו לעצור אותי.
 

—- 

קוראי ידיעות אחרונות מוזמנים להציץ בעמוד כלשהו בין דפי החדשות ולמצוא את התרשמותי מכנס המורדים בליכוד. לצערי, הטקסט נאלץ להיות קצר משתכננתי, והורדתי כמה בדיחות טובות.

 

למעוניינים בסטנד-דאון, סטנד אפ מלנכולי בטעם רע, עלתה לרשת הופעה של נמרוד קמר מאמש ובה הוא מנסה להצחיק בחוסר הצלחה ואז מקריא שירה מספרו 'אני רוצה לשכפל אותך' ויוצא מאושש.

ארץ הקניונים – סיור קניונים מנהריה ועד אילת דרך רמאללה ודימונה

ארץ הקניונים
 
 
יום ראשון
 
עזריאלי תל אביב

על הגשר שמוביל מהקריה לקניון עזריאלי, שני תורים. אני מנסה לחדור לתור המהיר והקצר, אבל המאבטחת זועקת 'עובדי משרד הבטחון בלבד'. מובס, אני חוזר להמתין בשמש המציקה, המוכפלת בחלונות היפהפיים של המגדלים הנהדרים הנוראים. "ומה עם אנשים ממשרד החינוך", צועקת מישהי בקול שבור.
כך התחיל המסע שלי אל ארץ הקניונים, המקום ממנו איש בלי שקית עמוסה עוד לא חזר. עזריאלי הוא הקניון של ישראל. זה שהיה אמור להיקרא 'השלום', ובסוף הנציח את איש העסקים הבינלאומי. חבורת צעירים לפני גיוס הולכים עם מסיכות נגד שפעת החזירים. אני עוקף חיילת של דובר צה"ל שנמחקו כמה אותיות בתג שלה כך שכתוב שם 'בר צה"ל'..
בפעם הראשונה לאחר כמה שנים אני מטפס לקומה השלישית, הקומה של מכון הכושר הולמס פלייס ושל בתי ספר לשפות. בזמנו זכיתי באיזו מנת סלבריטאות, שהביאה לכך שאקבל חינם מנוי ל'הולמס פלייס' תמורת תמונה במדור הרכילות של עיתון נשים. רציתי את זה בשביל הבריכה. אז הראו לי את הבריכה, ועברו דרך חדר הרחצה שהיה עמוס בגברים ערומים, עם איברים משמימים ומרוטים. יותר לא חזרתי לשם. מאז איני יכול לחשוב על עזריאלי בלי לראות את הבולבוסים נגד עיני.
אני יוצא החוצה. מחוץ לעזריאלי – התופת. בשמש הקופחת, על הצומת המפייחת, עֵמדה של הצעירים מארגון אנונימוס. חבושים חאקי ומחלקים מצגות צפופות נגד אכילת בשר וביצים שלוקות. הקניון מלווה תמיד בספיחים אידיאליסטיים, כמו אותם צעירי 'בשר זה רצח' ואנשי חב"ד שמתחננים שתניח תפילין להצלת העולם. גם הקניון הוא לא כיף, הוא דת. השופינג הוא מעשה התפילה או הזבח. אין סיבה הגיונית לשופינג יותר מאשר דיני נידה, למשל. ובכל זאת, השופינג, כמו הדת, חושב שיש לו איזה בסיס עם הגיון כמעט מדעי, וגן עדן בסופו של דבר, (אייץ' אנד אם?) אבל ברור לכל ילד שזו שטות. זה טקס שאנשים עושים ואני נאלץ לכבד. וכמו טקס המילה, זה גם לא תענוג גדול.
דוד עזריאלי עצמו הוא טיפוס משיחי. הוא אמר פעם בראיון, שכאשר שמע על הפיגוע התאומים, מיד הרהר בדאגה במגדלי עזריאלי. ואז חשב שאם אל קעידה היו מפוצצים את הקניון, הוא היה יכול לבנות אותו מחדש והפעם לשים מעלית גם בחלק הצפוני.

קניון נהריה

הדרך לקניון נהריה רצופה באמפרים. האנשים בקניון נינוחים וחייכנים יחסית לידידים המעשיים מעזריאלי. החלק החזק בקניון הוא משחקי חלל כמו שהיו פעם בדיזנגוף סנטר. ויש גם מכוניות מתנגשות. קרולין, יפהפיה בת 16 עוד מעט, עובדת במסעדה באמצע הקניון. המסעדה שייכת לאבא.
-את נראית עייפה מהעבודה?
אני עייפה בכלל. כזו אני.

גרנד קניון חיפה

זוגות מתקוטטים במקדונלדס, ילד מהלך עם גוויה של סוכר ורוד על מקל, ילדה כבת שש שמרחה על עיניה צבע סגול מבעית, כנראה בתחפושת נץ, בוחנת אותי בשנאה. האנשים כאן שפופים ומובסים, כאילו גורלם נגזר. אין חתיכים ואין חתיכות כמעט. רגע הפאר היחיד הוא שלט כניסה מוכסף שבו מתפייט גד זאבי, בעלי מרכז הקניות, על אשתו והקניון.
אני אוכל שניצל במקום הקרוי 'שניצל פלפלת', בגלל חיבה ל'גברת פלפלת' מתוכניות הילדים. האווירה מלחיצה וסכיני הפלסטיק נראים ככאלה שמסוגלים גם להרוג. המתלמדת טועה שוב ושוב ואחראי המשמרת מביט אליה בחוסר סבלנות.
אני מנסה לברר אם המסעדה כונתה כך על שם גברת פלפלת אך המוכרת מסבירה בחביבות "אני לא חושבת. אנחנו רשת בצפון הארץ. יש לנו כמה מסעדות עם המילה פלפלת".
המדים של עובדי הנקיון בקניון הזה מהודרים מאוד, חסרי כל קשר לסתמיות של המקום הזה, שנמצאת בכל אריח, בכל פיתה. אחד העובדים מתלונן במבטא רוסי או רומני: "מדים יפים, אבל העבודה".
-קשה?
"עבודה קשה מאוד. עובדים כמה שיותר, אבל משלמים כמה שפחות".
אשת הקשר שלי בחיפה, המשוררת הדרוזית לינה פלאח, הסבירה לי "אני תמיד מרגישה קטנה שם. כשאני משמינה, אני הולכת לגרנד קניון כדי להרגיש רזה". אני, שהייתי רזה, מרגיש מת. אני נקלע למופע של קופיקו, מוקף בעשרות ילדים מריעים והוריהם המרוטים. ברקע הג'ינגל 'הוא בא לקניון\ יהיה פה שגעון' וכריכות ספרים כמו 'קופיקו בקניון'. תמיד חיבבתי את קופיקו. מה קרה לו בקניון העצום-העלוב הזה? הוא לא נראה כפי שהיה. לא גיבשתי דעה לגבי כפיית יציאה מהארון, אבל הקופיקו בחיפה נראה גיי מאוד, עם הכובע ההפוך שלו. כאב ראש החל עולה בראשי, למרות שהשחקנים נראים נחמדים והעלילה מרתקת, למעשה אני גם תומך בשילוב מותגים בטקסטים ספרותיים, אבל הסאונד המתהמהם והצעקות של הילדים "קופיקו פה! קופיקו פה!" הרגו אותי. אני מנסה לברוח, אבל קופיקו רודף אחריי, ומצטלם עם אנשים גם בקומה העליונה.
כל הילדות הטפשות רצו להצטלם עם הקוף מלבד ירדן שנבהלה. וכולן ניסו לשכנע אותה. ראיתי את עצמי לשניה כירדן הקטנה, שעמדה על שלה ונאבקה לא להצטלם עם הבבון הישראלי מטיל הבעתה, ובסוף ניצחה.
אחרי מאמץ עיקש אני מצליח לצאת. ואז אומרים שכדי שאגיע לאוטובוס הנכון אני חייב לחזור לקניון ולרדת קומה, וכך לעבור שוב ליד קומת הקופיקו. אני בוחר לחצות את הכביש המהיר ולדלג על גדר קטנה. זה מקרה שבו אני מוכן לסכן את חיי.

יום שני

הקריון קרית ביאליק

אני חולף בקרית אתא המלאה שלטים של "אין גמר\ בלי חובי סטאר" ומגיע לקריון, הקניון הנחמד ביותר שביקרתי בו, הרבה מאוד בזכות האוכלוסייה שמגיעה. למשל מאיה, קרין ורותם מאורט
מוצקין. כל אחת הולכת עם שקית של חנות אחרת, בממוצע כל אחת קנתה ב139 ₪ ושלושתן "בנות 15 עוד חודש": "אנחנו כאן שבוע שבוע".
-למה בעצם אתן קונות?
"כי זה יפה, זה כיף".
-אבל כבר יש לכן בגדים יפים.
"אנחנו רוצות עוד".
-אם כל שבוע תקנו בגד, תוך שנה יהיו לכן 50 בגדים.
"כן".
תוך שנתיים יהיו לכן מאה בגדים יפים?
"הארון שלי עוד מעט נופל".
-אתן מקבלות דמי כיס?
"לא, רק מההורים".
-אז זה דמי כיס.
"זה לא דמי כיס, הם סתם נותנים שנקנה".
דנה חזן, בת הכ"ט, היא מוכרת במקום שנקרא "קרים אנד דרים". היא עובדת באותה מסעדה שישה ימים בשבוע כבר עשר שנים, והיום זה היום החופשי, אז היא באה למקום כלקוחה עם בנה, העונה לשם חושן. אותו חושן אוחז מכשיר טכנולוגי שלא הכרתי, הכלאה מרשימה של סוכריה וונטילטור. זו לטעמי אחת ההמצאות החשובות של המין האנושי.
-חושן, מה זה המכשיר הזה?
חושן: "".
-הוא לא עונה לי.
דנה: "אל תעלב. הוא מרוכז בעצמו, אוהב את עצמו".

בגלל שאני מחבב את הקניון, אני מחליט לנסות להגיע למשרדי ההנהלה. לאחר מספר שיחות אינטרקום, אני נלקח על ידי אופנוען למשרד חיוור. במרכזו, פוסטר רצוף קולאז' של תמונות סמי ויולי עופר, אהוד ברק, ושל אנשים שמשלבים בין מוזיקה, עסקים ופוליטיקה כמו פנינה רוזנבלום, בנימין בן אליעזר ואריק סיני, גם רבים שאני לא מזהה לצערי, כנראה סלבס מקומיים. אני מנסה לגייס את המזכירה כדי שתסביר לי מי בתמונה, כמי שתמיד נתן את כל הכבוד למפורסמים של קרית ביאליק, אך גם היא לא מזהה רבים מהפרצופים.
אני ממתין משועמם. אחת המנהלות מעבירה הודעת אבל במברק, בשם המנכ"ל של חברת מליסרון. מליסרון זה השם היפה של החברה המנהלת את הקריון. אני ממלמל לעצמי מליסרון, עד שהמזכירה מביטה לעברי ברחמים. אני נרגש מאוד לקראת הגעת יחצ"נית הקריון, נועה לוי קורן, והיא אכן עונה לציפיות: קורקטית וצהובה, ליידי מקומית, שאפשר בקלות לדמיין תמונות שלה במדורי הרכילות של ערי המפרץ שאני כל כך נהנה לקרוא. הדבר הראשון שהיא עושה זה להצביע על תצלום של הקניון ועל בניינים מסביב, כמצביא הסוקר את צבאו, ולומר 'זה שלנו. של מליסרון, החברה של הקניון'
-אני מאוד אוהב את השם מליסרון. זה קיצור של משהו?
זו חברה של האחים עופר.
-יש בשם משהו רומנטי. מליסרון זה על שם מליסה?
לא יודעת. אנחנו הקניון הכי עמוס. תראה, כל יום 42000. (היא נותנת לי דוחות). יש לייזר שבודק.
-כאן כתוב 22000.
זה יום שבת.
-אני תמיד יוצא ונכנס לקניונים בטעות. זה בטח מוסיף.
אנחנו מורידים עשרה אחוז.
-והשומר עושה פיפי. הלייזר גם סופר את זה.
הקריון זה מותג. אנחנו הולכים עם הקידמה.
– כל כך חכם שאין כאן את קופיקו. במליסרון לא צריכים גימיקים.
יש לנו את סמי הכבאי מערוץ הילדים. ובנינו עכשיו את שדרת עופר.
-אתם לא מסתירים את הקשר למשפחת עופר אחרי שיטת השקשוקה?
למי אכפת משיטת השקשוקה? אנחנו עובדים של האחים עופר.

קניון לב המפרץ מפרץ חיפה
 
סתם קניון עם הרבה בתי קולנוע. הדבר האנושי ביותר בו זה תחרות ציורים של לקוחות ברשת המבורגרים.

קניון ארנה הרצליה

בגלל השיפוצים, ארנה ריק ומדכא. גם נהגי המוניות שהסיעו אותי התלוננו על אופי המקום והמחירים והעידו שהם קונים בקניון 'שבעת הכוכבים' בעיר. ואכן, כל המוכרים והלקוחות שניסיתי לדבר איתם היו סנובים או אולי לקו באילמות. יתכן שזה הקונספט של קניון הקונספט – מוכרים אילמים.
כדי לנצל את חשבון ההוצאות, נכנסתי למכונת מסאז' משוכללת, שניצבה בלב ישימון הקניון, לצד כמה חנויות לא פועלות. זרמי מים חלפו בגלים, מעלה מטה, על ישבני וגבי, שנארזו בתוך שקית שנראית כשקית גופה. מול עיני, על מסך אל.סי.די עם הלוגו 'בוס', התחלף חזיון ראווה של גלים, ילד צהבהב הולך לצד מפל וסתם עיגולים מפחידים. העיסוי האלקטרוני היה נעים, אבל הריח שאמור להביא אותך לרוגע חיסל אותי. לצערי, בגלל חשבון ההוצאות הפתוח, וההבנה שלא ניצלתי אותו כמעט, כך שחבריי יצחקו עלי, בחרתי במסג' הארוך שעלה 45 ש"ח.

קניון רמת אביב

כן, אני יודע, קניון רמת אביב אמור להיחשב קלאסה, אבל הכול נראה לי בשלב זה אותו דבר. הילדים הם אותם ילדים. אני לא מבדיל בין צפונים לערסים, בין ערבים לדתיים ליאפים. כולם לבושים בבגדים חסרי טעם. אין אקשן בשום מקום. הביטו באנשים בקניון, הם ממעטים לצחוק, ונראים לחוצים, מתייחסים לשופינג כאל עבודה לכל דבר, משהו שדורש ענייניות. הם אפילו לא מנסים להראות מאושרים. אנשים שאוהבים שופינג, מרבים בתלונות. מאשימים את יושבי הקניונים באסקפיזם, זו טעות גדולה. המבקר בקניון כל הזמן מתמודד ונאבק. במהלך הסיבוב שלי בארץ פניתי לרבים, והם אמרו 'אנחנו עסוקים' ושעטו קדימה.
אני מקלל את הרגע שבו ישבתי אצל העורך והוא זרק לי 'בוא תעשה סיבוב קניונים'. בתגובה, הצעתי לעשות בדיקה של המרכזים המסחריים. תמיד במרכזים מסחריים אני מוצא משהו לקנות – דג מעושן דליקטס שאוכל לחלק למגיהה ולמעצבות, כובע של חברת בטון שפשטה רגל, כוס קפה שלוש צבעים. ההצעה נפסלה בנחרת בוז.
והנה אני פה, בשבילכם הקוראים, נע מקניון לקניון ברכבת, באוטובוס, מונית שירות, מונית, מטוס, טרמפים ואפילו כרמלית, צחנת האורנים ממכונת המסאז' בקניון הקודם עדיין מסתחררת בנחיריי. האם יריחו אותו אם אתנשק?
אלא שאז הכול השתנה. בחנות אקססוריז פגשתי את מלאכית סנבאל, 17, מנתניה, סוף סוף נערת קניונים אופטימית, תלתליה חומים אך ליבה עשוי זהב מהסוג שמצפה אקססוריז. מלאכית היא בתו היפהפיה של בעל אתר ותחנת טלויזיה פטריוטית בצרפתית בשם 'גיסן'. סלחו לי, אבל בנות של אנשי ימין זה סקסי.
מדי שבועיים היא יוצאת לקניון עם אמא ורוכשת בממוצע בגדים במעל אלף ₪. אחרי שעה בקניון כבר קנתה שתי חצאיות ב500 ₪ ("ואכלנו בבורגר קינג"). היא מציגה לי את אמה הטרודה בהוצאת מוצרים מהמדפים אל עבר הדלפק ("זו אמא שלי, האשה שם, שקונה את כל החנות"). המוכרת מדברת איתן צרפתית כמובן. מלאכית, מלכת הקניון, מודדת תיק, וכשהיא מגלה שהוא בהנחה, היא מניחה אותו על הראש ככובע וממשיכה לדבר. "זה הקניון הכי טוב. כל המפורסמים באים רק לכאן. לא מזמן, הייתי ביחד עם בר רפאלי בטופ שופ. אמרתי לה שמה שהיא רצתה לקנות לא יפה ושתחליף".
-ומה קרה?
"היא לא קנתה. זה היה פשוט לא מתאים".
-שמרתן על קשר?
"אני לא צריכה. יש לי את הפייסבוק שלה, כבר לפני. והיא נראית גם נורא עצובה. היא לא בנאדם מאושר. כמה שהיא הכי יפה בעולם, לא הייתי מתחלפת איתה. סלבריטאים אחרים שאני מכירה הם ריטה ודוד דאור, דרך הערוץ של אבא".
-איזה סלבריטאי הכי נחמד בישראל כרגע?
"דוד דאור".
-איפה את מבלה?
אני לא מבלה בכלל. לא יוצאת. זה לא לרמה שלי. אבל אני יוצאת הרבה לקלרה".
-אמרת שזה לא לרמה שלך לבלות.
"בקלרה כן".
-מתי תתחתני?
"גיל 22".
-כמה ילדים בפנקסך?
"חמש".
-ואם בעלך ירצה 4?
"בכיף. אני מוכנה להתפשר. זוגיות זו פשרה. אבל אין לי חבר שנה וחצי. אנשים לא אוהבים אותי".
-טוב, את יקרה, עם כל הקניות.
"אני לא מוציאה מהם כסף. רוב החברים שלי היו עניים. האמת שהם העירו לי על זה שאני קונה יותר מדי".
-מה דעתך על איך שאני מתלבש?
"תחליף את התיק מהר. הוא ילדותי מדי".
-מחוצפת! גם לך יש תיק ילדותי.
"זה הלו קיטי אוריגינלי, ויקטוריה קוטור".
-איזה בחורים את אוהבת?
"חכמים, מעניינים, חשוב לי שיהיו גבריים".
-אני לא כל כך גברי.
"אבל אתה מיוחד. לסטייל שלך קוראים 'תל אביבניק'. זה יפה. אתה לא מתרחץ?".
-טוב, תודה.
"הי, שאל עוד שאלות. זה כיף להתראיין".
-מה דעתך על הגבר הישראלי?
"גברים כאן לא ג'נטלמנים. הם לא משלמים על בחורות".
-אמרת שיצאת עם עניים?
"הגזמתי. לא ממש עניים. אבל אני לא גזענית, יצאתי עם אתיופי. אבל הוא לא היה חבר-חבר. זה היה בכיתה ו'. לא לחצנו ידיים אפילו. חשוב לי שיהיה דתי, לאו דוקא עם כיפה".
-אני מת עליך.

דיזנגוף סנטר תל אביב

תכונה מוזרה שהבחנתי בה, היא שלמרות שכל מרכזי הקניות דומים, אנשים רבים מבטאים את הלוקאל פטריוטיות שלהם עם הקניון המקומי. ידידיי מרחובות זעמו שלא הגעתי לקניון שלהם. כך אני מרגיש כלפי דיזנגוף סנטר שקרוב לביתי.
אבל הוא באמת קניון יוצא דופן. בניגוד לקניונים שמאוכלסים רק ברשתות, בדיזינגוף סנטר יש חנויות למקטרות, ובזמנו היתה במקום חנות בשם "פואמה" שהיתה לזמן מה חנות ספרי השירה היחידה בעולם. יש בו כל מיני תעלות סודיות שלדברי השמועה מגיעות לים, והוא כולו מסתורין ואהבה. יש לי הרבה זכרונות שקשורים אליו: הקמתי בקניון עם חברים כלא מאולתר ליום אחד. נתנו לילדים מהצופים להיות שומרים. הניסוי ידרדר ובסופו של דבר, הכניסו אותי הילדים לצינוק, דבר שמעיד על כשרון הניהול שלי.
טיפ: אני ממליץ להביא דייטים למזמוזים בחצות לאיזור משחקי הילדים במסדרון הצפוני.

את זה קראתי אחרי שהתפרסמה הכתבה.

יום שלישי

קניון מלחה ירושלים
 
ילדים מהלכים כאן עם חולצת 'סופר דקל קרית ארבע', הלוך ושוב, מעלה מטה. במרכז הקניון, מעין גינת חי עם ארנבים ותוכים. בתוך הכלוב שתי ילדות דתיות, נראות מרוצות מאוד. המכלאה השקפקית שבה גרות החיות נראית כמו אתר ארכיאולוגי. מרחוק, הייתי בטוח ששמים בקניון מוצגים ארכיאולוגיים מהעיר העתיקה. התאכזבתי שלא.
רותי ונעמי, אחיות בנות 14 ו16: "אנחנו מנסות הכול למרות שאנחנו דתיות. אין חנות שלא ניסינו".
-גם חברה ספרדית כמו זארה?
"כן".
-על אף גירוש ספרד?
"לא חקרנו את העניין".
נועם, עדן ומור, 14, מגיעות לקניון כמעריצות של טלנובלת הנוער "כמעט מלאכים". הן יוצאות עם כרית שעולה 50 ₪ ("יש גם יותר יקר") עם תמונות כוכבי הסדרה. שלושתן קנו כרטיס להופעה של הדבר הזה. אני מבקש מהן להצביע על הפייבוריטים שבכרית ולאפיינם, וכולן מתות על נער בעל הבעה סתומה בשם טיאגו, שנראה לא כשיר לדבר.
-והייתן מתנשקות איתו?
בטח.
-ולא אכפת לכן שהשם טיאגו נשמע כמו סוג של רנו?
לא.
-ולא אכפת שהוא גוי?
אה. אכפת.
-אז תתנשקו איתו אפילו שהוא גוי?
זו שאלה קשה.

אצל חיים ולאה, פנסיונרים מקסימים שהתיידדו איתי, הקפה במלחה נמצא חזק בסדר היום, אחרי הליכת הבוקר והבריכה.
-אומרים דווקא על התל אביבים שהם יושבי בתי קפה.
אנחנו סוג תל אביבי של ירושלמים. אבל האויר פה שווה זהב.
-אל תמכרו לי את הלוקש הזה. אנחנו בקניון. זה אותו אוויר כמו בעזריאלי.
יש מיזוג טוב. הבעיה שירושלים נהיית יותר שחורה. הכול כאן שחור. לא יעזור שום דבר".
-נחמד שיש כאן דתיים. למה הם מפריעים לך?
"אלה שבאים לפה זה דבר אחר. כולם שחורים אצלנו ברמת אשכול. בכניסה לבית שלנו יש אינספור עגלות. הם יכולים להביא פעמיים בשנה ילדים. תראה אותם בחופש. הם בחופש על חשבוננו".
-גם להם מגיע חופש.
"זה על חשבוני, חביבי".
אני פוגש את קרן, מורה בסטרפלס שמנסה לקנות עוד חולצת סטרפלס ולא משיגה, וגם היא מאשימה בכך את הדתיים ("בגלל הדתיים, מביאים פחות סטרפלסים").
-כנערת סטרפלס את מרגישה לא טוב בעיר?
"אני חייבת ללכת למרכז. במרכז יש יותר דברים משוגעים וחושפניים. בחנויות במרכז הכול זה סטרפלס".

קניון פלאזה רמאללה
 

קניון רמאללה

על אף שהיא עיר מסדר גודל בינוני, אני מחבב את רמאללה. הכניסה הפעם היתה פשוטה יותר מאשר בפעמים הקודמות: הגעה מהירה במיניבוס משער שכם בירושלים, דרך מחסום קלנדיה והחומה המגעילה הסוגרת על העיר אל כיכר אל מנאר, הכיכר המרכזית. ניסינו לאכול סברס ברחוב, אבל המוכר נכשל כל פעם בבחירת הסברס, כולם התפוררו לו בידיים. והוא השיב לנו בסוף את השקל בעצב.
קבעתי עם חבר של חבר ליד האריה עם השעון במרכז הכיכר, שם אכלתי את השווארמה הכי טובה וקלילה השנה, חצי מנה לאפה שעלתה 5 ₪. הגיע גבר שרירן וסימפטי בצורה בלתי רגילה. במכוניתו המרופטת, קרטענו לקניון. אני בדרך כלל מתחזה ברמאללה לקרואטי, כי זה לא במיוחד חוקי לישראלי להסתובב בעיר על פי חוקי ישראל. ומאז הלינץ', במקרה שנכנס ישראלי צריך להסגיר אותו בחזרה למנהלת הקישור. ההתחזות היתה כושלת: משום מה, כל עלם שחלף ברמאללה ניחש שאני ישראלי, כי יש לי מבטא יצפאני מעט כשאני מנסה את כוחי בערבית מדוברת שלמדתי מתוך חוברת. אני משער שהחבר הבין גם הוא שאנחנו ישראלים, אבל העדיף להתעלם. הוא רק לא הבין מה יש לי לחפש בקניון. אבל כמו פעמים רבות בין ישראלים ופלסטינים, נוצרה חברות אמיצה.
הקניון נמצא בלב שכונה מאוכלסת אמריקאים, שאמורים להיות בסיס הלקוחות. המייסד הוא סם בחור, איש עסקים ששולח לי כל הזמן מיילים פוליטיים. הקניון מוקף בלונה פארק עמוס בילדים, וגם כמה חנויות בחוץ. בגלל הגובה של רמאללה, מזג האוויר בעיר צונן ונעים, אפילו יותר מירושלים. המלווה שלנו אומר שמהבית שלו אפשר לראות את עזריאלי, אם יש משקפת.
בכניסה לקניון פלאזה, כמות עצומה של כספומטים. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה כספומטים שונים ומשונים צמודים זה לזה. בקומה הראשונה צילמו תוכנית בישול עבור חודש הרמדאן, כנראה תוכן שיווקי של הקניון. הטבח התפיח את כובעו ומנסה להניח על ראשו שוב ושוב. הקהל מסתכל. הצלמים החתיכים חייכנים ונראים נרגשים, שונים מהצלמים הישראלים שתמיד נראה כאילו ראו הכול.
פינת המשחקים לילדים, המכונה "דה רוק", גדולה מאוד ביחס לקניון. בכניסה, משחקי יריות תמימים, שנראים מפחידים לישראלי, אבל למעשה יש גרועים מהם בכל עיירה בישראל, כולל בקניון נהריה. בקצה איזור המשחקים ילדה נקשה על אקווריום ומנסה ליצור קשר עם דג אדיש. המתחם המוצלח ביותר הוא חנות של מחשבים וחשמל מצוחצחת בקומה השניה. נשים ברעלות אופנתיות וצבעוניות וילדיהן מקישים על מיני-לפטופים למכירה ומסמנים את התקופה הנעימה יחסית עכשיו ברמאללה, ואת העלמו של המחשב הנייח.
חבר ישראלי שהגיע איתי, היה המום. הוא נעמד בקומה השניה, נצמד למעקה, ולא יכול היה לזוז. הוא אמר שבפעם הראשונה הוא רואה צד כזה של פלסטיני, לא אוריינטלי, ללא חומוס וקפה קטן בצד, וללא אינתיפדות. אמנם בקניון ברמאללה האנשים נראו יותר חייכנים ומנומסים מבקניוני ישראל, אבל אני הייתי אדיש, אולי בגלל הסלידה שפיתחתי לקניונים במהלך השבוע. הקלישאה אומרת על תל אביב שהיא בועה, אבל אני מתרשם שרמאללה היא בועה באמת, מעין ציפוי זהב מרוח על בשר מדמם, שמשגשג מכספי סיוע מהעולם. הכסף נתקע שם ולא מחלחל למטה, דבר שאפשר להניח שרק יוביל ליותר סלידה. אני רק מקווה שיהיה להם טוב, לאשה שקונה לפטופ קטן בקניון, לילד שרוכב על סוס פלסטיק.
סם בחור, מייסד הקניון ומנהלו לשעבר, מנסה ליישב שופינג ברמאללה כשאנשים רעבים בעזה: "אנשים חייבים לחיות, אפילו בזמנים קשים. גם בכיבוש, לשמר סוג של נורמליות, עוזר לשמור על שפיות".
–         איזה תגובות קיבלת מישראלים?
הם היו המומים שהצלחנו לפתח עסק ועוד בזמן תחילת האינתיפאדה השניה, כשטנקים ישראלים הסתובבו פה ברחובות ואף-16 זרקו פצצות. עדיין קשה לפתח קניון נורמלי כשיש מעל 600 מחסומים ועם גבולות סגורים".
– המקום בטוח לישראלים?
אני מניח שעבור ישראלים עם מדי צה"ל, לא כל כך. אבל אנחנו לא מפלים אף אחד שבא".

יום רביעי

קניון הנגב באר שבע

קניון הנגב הוא קניון הילדות שלי, הקניון שראיתי הורס את המרכז המסחרי של באר שבע, אשר מאז לא התאושש באמת. מי שייבא את הקניון, איז'ו רגר ז"ל, הפך אחר כך לראש העירייה. אני אוכל ב'בית העגל' שניצל מעולה. רק אחר כך, אני מגלה שממולי מתנוססת 'שווארמה רביבו', ומצטער שלא טעמתי את בשרו של הכדורגלן.
אני נפגש עם אמי בקפה הראשונים, רשת בתי קפה באר שבעית. בתחמנות, אמי מיד ניגשת לדיל – קפה קפוא ב5.90. ואני מראיין את המלצר.
-כמה שנים אתם פועלים?
אמא: "מה, רועי, אתה לא יודע, הרבה שנים. היינו שם הרבה פעמים כשהיית ילד".
-איך הקניון בשבילך?
אמא: "זה מקום נהדר".
-אמא, אני מנסה לראיין.
לאחר מכן אנחנו יושבים ואמי תוהה איך נתנו לי לעשות את הכתבה הזו, כמי שלא הולך לקניונים. היא חוששת שהכתבה תהיה כשלון. אני אומר לה שהייתי חרוץ והסתובבתי בכל הארץ, וזה הופך אותה למודאגת עוד יותר. היא חוזרת שלוש פעמים: "אתה בטוח שהם יחזירו לך את כל הקבלות? תשמור טוב טוב על הקבלות".
אני מנצל את העלמותה לשירותים, כדי לראיין במהירות שלושה ילדים מנומסים, אמיל, מאי ושרון, בני 15 מלהבים, שטוענים שהם חובבי מוזיקת מטאל "אבל אנחנו לא מתייגים את עצמנו כמטאליסטים. כי זה יכול להגיד שאנחנו מושפעים".
-אתם אוהבים את הקניון?
"מאוד. אין כאן כלום".
-ראש העיר החדש והצעיר של באר שבע, רוביק דנילוביץ', גורם לכם לאופטימיות?
"כן, אבל אנחנו גם לא רוצים שיבנו עוד קניונים יש כבר איזה תשעה קניונים בעיר. כמה אפשר?".

קניון פרץ דימונה

קניון פרץ בדימונה מתגלה כקניון נחמד, נקי, ודי גדול. גם אם ריק מאוד. בגלל מיקומו בדרך לאילת, הוא גם סקסי למדי. מסניף ארומה, נשקף נוף מדברי יפהפה. קראתי שבגואנטנמו יש מקדונלדס, חבל שאין ארומה בכור הגרעיני. או לפחות סניף של שווארמה רביבו.
בחורה חמודה, חזיית נושרת על הכתף, מנסה למכור לאשה מבוגרת קוצץ סלט משוכלל. אמהות עם פרנץ' מניקור וילדיהן חוזרים מובסים אחרי גירוד כושל של חיש-גד. אני הולך לקרביץ לקנות מחברת ושניר קובני, המוכר החביב ("אתה רוצה לראיין אותי? קנה לי קפה, פתח את הטייפ") מסביר שהרעיון היה להביא את הנוסעים מאילת, אבל אלה מעדיפים לקנות ללא מכס באילת: "אנשים עוצרים בדימונה רק כדי להשתין".
חן, 24, דימונאית שלומדת בבאר שבע: "תכלס הקניון לא בשיא הפעילות".
-לדעתי זה מקום טוב לדייטים.
"דייטים זה רק בבאר שבע".
-הקניון היה למעשה יוזמה שקשורה לדודו טופז?
"התחילו הכנות עם טופז להקים דודו-לנד, אבל זה נכשל באמצע".
-מזל. זה היה לא לעניין עם כל הטררם עכשיו.
"זה היה בעייתי".
-למרות שאני חושב שאולי היה מעורר את המקום אם היו מעבירים את גופתו של דודו טופז לדודו-לנד בקניון, כמו שבן גוריון נקבר בשדה בוקר.
"כן, ממש".

קניון מול הים אילת

זה הקניון הצפוף במסע, והוא הקניון שמוכר הכי הרבה למטר מרובע. עדרים של שזופים ושזופות, ערבים וערביות סקסיים לצד ערסים שמנמנים, תיירות עם מבטאים שונים, מולחמי שיער, מלחימי שיער, זוגות נוצצים, תינוקות דתיות בקרוקס, נראה שאם אציע את איבריי – אמצא במהירות קונה.
בר, בן 15, מיבנה: "אז זה ככה: זה קניון נחמד, אבל חבל שאין לכם קניון יותר גדול".
-אני לא מאילת.
"צריך לשפץ אצלכם. גם תביאו בנות".
-אני לא מאילת.
"תגדילו, תגדילו את הקניון שלכם".
-זה לא הקניון שלי.
הוא מראה לי קעקוע של הלו קיטי ואז מוריד את החולצה ומראה קעקוע גדול של בית"ר על כל הגב ובלי אומר ודברים, נעלם עם חבריו אל מחוץ לקניון.
בביקורי בארץ הקניונים, מצפון עד דרום, שמתי לב שלא פגשתי איש שאני מכיר או אפילו אקסית נזעמת אחת. כל הקניונים הם בעצם אותו דבר. בכל קניון שאלתי את השומר כמה יוצא לו לשעה. כולם ענו את אותה תשובה, עשרים שבעים. כלומר שכר המינימום העלוב שהוא עשרים שקלים ושבעים אגורות. בדימונה משלמים 21 ובאילת 25 ₪ לשעה. וחשוב לזכור זאת לטובה. ברמאללה? שם אין מאבטח.
אני יוצא אל מחוץ לקניון אילת. "בואו תצטלמו עם הפיל הירוק", נשמעת כרזה. אני מתקרב, ורואה בחום העצום של אילת, ברחבה מול הקניון, אדם עם תחפושת שעירה של פיל ירוק עצום. הפיל הירוק מביט בי ואני מביט בו. שנינו יודעים שהדברים לא יחזרו לעולם להיות כפי שהיו.

פורסם ב7 לילות לפני קצת יותר משבוע בגרסה מקוצרת.

—–

כמה לינקים:

עצרו את גירוש המוזיקאי אליזה מחוף השנהב

מאמר יפהפה של דרור פויר בגלובס, במיוחד החלקים האופטימיים על יכולתיו בתחום החביתה. תודה לשוקי גלילי על הלינק.

אטימולוגיה עממית על ציפי, מדונה והאם המרעיבה

מאמר שלי מכתב העת לאמנות "החדש והרע" על המוחלש באמנות הישראלית החדשה שקיבלתי בעקבותיו תגובות רבות – בדרך כלל קיצוניות לחיוב או לשלילה. בגרסתו ב"מארב" גורר עמו המון טוקבקים אמוציונליים. גם אם תמיד לא נעים לגלות כמה שנאה קיימת כלפיי, במארב, הטוקבקיסטים מלאי הרעל ביותר יודעים לפחות להתנסח.

השיר ששבר את השתיקה של בוב קאופמן לאחר שנים

כל אותן ספינות שמעולם לא הפליגו \ בוב קאופמן


כל אותן ספינות שמעולם לא הפליגו
שסתומיהן פתוחים
ותאיהן פצוחים
היום אני מביא אותן חזרה
אדירים ובלחולפים
ומורה להן לשוט
לעד
 
כל אותם עלי כותרת שמעולם לא פרחו
וכה רצית שיפרחו
אלו אשר נכתשו אל תוך
אדמת בוץ
היום אני מביא אותם חזרה
ומורה להם לפרוח
לעד
 
כל אותן מלחמות והפסקות אש
שפיזזו בשנים הללו
בשלושה ימים סחופי-דגל
משליכי מוסר אלוה
 
גופי אשר היה פעם עטור יופי
היום – מוזיאון לבוגדנות
בזה נזכר בגלל נגיעתה ההיא
בזה נזכר מתוך נשיקתה ההיא
היום אני מביא אותו חזרה
ומורה לו לחיות לעד
 
קצר-נשימה נושם אני אוהב אותך
ומניעך
לעד
 
הסירו את הנחש מזרועו של משה
עוד יגיע היום בו המלכה היהודית
תפזז בסמטאות עם הכלבים
ותכתיר כל יהודי
כמאהבה

בוב קאופמן (1925-1986), אגדת ביט, משורר שחור, יהודי מצד אביו, קתולי ממרטיניק למחצה מצד אמו, שאביה היה עבד. יצר שירה אוטומטית או ספונטנית, כלומר לא ממש כתב את שיריו אלא היה מהלך ברחוב וממלמל לעוברים ושבים, או קרא אותם יחד עם הרכבי ג'ז. הם עלו לדפוס רק כשאשתו איילין החלה לרשום אותם, ואז נכנסו לאנתולוגיות וכתבי עת וזכו לתהודה רבה בכל העולם. בספרים שיצאו אחרי מותו, חלק מהשירים שוקלטו מתוך סלילי הקלטה ואחרים משולחנות בבתי קפה בסן פרנסיסקו שעליהם חרט לאחר ארוחת הבוקר.
קאופמן היה ימאי ששירת בצי הסוחר. באוניה, נכנס לאיגודי ימאים קומוניסטים. המרקחת שחור-יהודי-משורר-ביטניק יחד עם קומוניסט היתה לא אהודה במיוחד בארצות הברית של ימי מקארתי. הוא הוכה, הוטרד ונעצר פעמים רבות על ידי המשטרה. לעתים מספר פעמים בחודש, וכל פעם שוחרר בערבות על ידי הקהילה הפואטית הסולידרית של סן פרנסיסקו.
קאופמן היה דמות ציורית ומיתולוגית שעיטרה את סן פרנסיסקו: הניח פלסטרים על הפנים בצורת צלבים והמהם את שיריו למכוניות הנוסעות. בישראל, בדרך כלל משוררים הם עניין קפוּץ שמתרחק מחוסר תקניות: מורים או פרופסורים למשהו. הדימוי הישראלי מקשר בין 'תרבות' ל'תרבותי' וקשה למצוא מקבילה של משורר-נווד בקהיליה הפואטית. אני יכול לחשוב על דודו ויזר, המשורר, הפזמונאי והחלילן מהכספומט ליד בנק לאומי בדיזנגוף סנטר, ששירים שלו פורסמו במעין 4.
כמו רבים מהביטניקים, קאופמן הפך לבודהיסט. לאחר רצח קנדי, נכנס לתענית שתיקה והחליט להעלם מהנוף ולהפסיק לפרסם, אף שכבר זכה לתהילה כמשורר. הוא גם ערך את כתב העת הביטניקים ביטיטיוד יחד עם גינסברג ועוד, ורבים טוענים שהוא זה שאף טבע את המילה "ביט".
לאחר שנות שתיקה, ביום שמלחמת וייטנאם תמה, פצח להפתעת כולם בשיר "כל הספינות שמעולם לא הפליגו". הטקסט על האוניות שתאיהן ושסתומיהם פרוצים קשור למוטיב האפריקאי של ספינות עבדים, שכאשר עלו על שרטון, קברניטיהן פתחו את שסתומי המים והאוניות הוטבעו על העבדים בבטנן. בשיר הזה הוא משתמש גם במוטיב היהודי של הבריאה על פי המילה ומשיט את האוניות הטבועות. בשיר הפרוע והשלוק "המניפסט האבומוניסטי" הוא לועג למניפסטים באשר הם, ולקבוצות ספרותיות\פוליטיות באשר הן.
קאופמן נסע לניו יורק למספר שנים קשות וכששב לסן פרנסיסקו מצבו הגופני והנפשי הדרדר, הוא התמכר לאלכוהול ולאמפטמינים. לבסוף הותר לו לשתות רק בבר אחד בסן פרנסיסקו. את שיריו קרא במסעדת בייגלים, עליה השתלט והפך עצמו ל"מלך" לזמן מה, ועליה כתב כמה שירים. חלק מהלקוחות נחרדו, אבל קהל קבוע היה מגיע למסעדה והמתין למופע שלו. הקשר שלו עם מסעדת הבייגלים נקטע לאחר שרשם על הקיר טקסט על אדולף היטלר, שלטענתו עזב את אווה בראון, עבר לסן פרנסיסקו והתגייס למשטרה. קאופמן מת מנפחת ב1986. להלוויתו הגיעו משוררים רבים.

תרגומים אחרים של בוב קאופמן

 

המניפסט האבומוניסטי

שירי בונסאי

 

עוד שירי ביט מתורגמים:

ד.א. לוי

פיטר אורלובסקי

 

 

ומכתב מפסטיבל השירה סן פרנסיסקו, שם רכשתי את הספרים מהם אני מתרגם

 

—–

 

ודבר מפתיע: פרגון שקיבלתי באתר של ערוץ 7 

(צריך לגלול מטה)