Monthly Archives: מרץ 2009

די לציניות! מילים בזכות כניסת העבודה לממשלה \ אני מחליף את מנחם בן

יש מילה שהבלוגרים והפרשנים לא מכירים, והיא "אחריות". עם כל הבעיות שיש בבחירה של ברק, זו ההחלטה היחידה – והאמיצה – שאפשר לקבל. 
ואני רוצה לספר לכם סיפור על אחריות, שיראה שמאחורי כניסת ברק (מדינאי שביקרתי פעמים רבות, אולי גם הגזמתי) לממשלה עומד הגיון ואהבה למדינה ולגורלה ולא מרדף אחרי כסאות, כמו שמציגים אי אילו פרשנים מוסתים.
ובכן, בעודי יושב היום אצל שמשון ב"שביל החלב" בכרם, נכנס בחור עם אזניה, בירר שאני צ'יקי, הנהנתי. ואז נכנס אהוד ברק, שר הבטחון. הייתי המום. בכל זאת זה מקום פלמוני בשכונה דרומית. לא ברור מה ברק רוצה מהמקום. הוא חייך אלי. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו, בגודל מלא.
הוא שאל אותי "אפשר?", והתיישב לידי, למרות שהיו הרבה מקומות פנויים. אמר, "אמרו לי שאתה יושב פה הרבה. אז באתי. אוירה נהדרת. שמשון, עשה טובה, תביא משהו אותנטי".
שמשון מיד הניח זיתים לאהוד ברק, וחזר לגמור את התשחץ ב'ישראל היום'. דיברנו מעט על שירה ועל מלחמת האזרחים האמריקאית, במיוחד על דמותו של המנהיג הצבאי של הדרום, דייויס, שעליו קראתי לא מזמן. ברק הרשים בידענות שלו. עם הזיתים עשינו שחזור מהיר של קרב גטיסברג. הזיתים היו כוחות הדרום והחרצנים כוחות הצפון. אמנם כתבתי על ברק כאן ביקורת, אמנם הפגנתי מול ביתו עם "גרילה תרבות" בימי המלחמה, אבל כנראה קצת לקחתי על האיש האנליטי הזה טרמפ, הוא אדם מרשים משחשבתי והפגין ידענות יוצאת דופן בארטילריה מצד החרצנים.  
הלכנו סחור סחור, ואז הוא אמר משהו שמאוד הפתיע אותי. זה אולי יישמע כמו התייהרות מה שאני מספר, אבל אני לא דופק חשבון לכם. הוא אמר לי שישב עם נתניהו אתמול בבראסרי, הם שתו כמה דברים, ושמי עלה. "צ'יקי", אמר נתניהו. "אתה קורא את הבלוג שלו?". כך, אמר לי ברק. ואז גילו ששניהם אוהבים מאוד את הבלוג הזה, שגם אתם קוראים.
אמרתי לו, "אתה ממציא. איך ביבי מחבב אותי? אני סוציאליסט בבלוג הרבה יותר משאני במציאות. אני שמאלן שאמר לא להצביע למרצ בגלל המלחמה. אני מצטייר פה כאדם מאוד קיצוני. שמע, אהוד, אני מתרגם ראפרים פלסטינים". למעשה, תרגמתי רק פעם אחת ראפר כזה, אבל חשבתי שזה ישמע מפחיד, לא הבנתי מה ברק רוצה ממני. ומאיפה ביבי – ראש הממשלה הבא, הו הא! – שמע אודותי, הרי הוא לא באמת מתעניין בבלוגים. ברק הסתכל עלי ולחץ לי את היד בחמימות. "ביבי בעצמו ראפר. התקשורת מציגה אותו לא נכון. הוא מת עליך. הוא מאוד אוהב בלוגים. הוא מאוד שתיים נקודה אפס. גם שטייניץ אוהב אותך".
"אבל כתבתי נגדם, כתבתי שהם מסוכנים", מחיתי.
"זה חלק מלהיות ראפר, להיות מסוכן", אמר. "גרילה תרבות", אמר לי אהוד ברק ועשה סימן שבו מרימים את הזרת והאצבע שליד האגודל, כבלהקות רוק כבד. "אני מת עליכם. אתם אחלה חבר'ה. מתי שמואלוף נותן בדור השלישי בראש".
הוחמאתי מאוד, שלחתי סמס למתי שמואלוף ואחר כך סיננתי אותו, כי לא היה לי נעים לספר שאני יושב עם אהוד ברק עם כל התדמית הרדיקלית שגיבשתי סביבי. אחרי שהגיעה הבמיה, ברק אמר שהוא חייב ללכת לפאב המנזר. הוא קיבל אס.אמ.אס מנוחי, שבדיוק סעד שם עם עיני ועם רוני מאנה, יואל מרקוס, רמי קליינשטיין, איתמר בן כנען, רביבו, ספיר קאופמן ושפטל. והיה חייב לרוץ. קבענו להיפגש ב"ריף-רף" בחצות. אהוד ברק בריף-רף? מה שאתם שומעים. מה שנקרא: אחד נותן בראש, שני נותן עכברוש.
עד חצות ערכתי קצת חומרים למעין. הסתובבתי עם נמרוד בסופר בסנטר והתחלנו עם בחורות. וחתמתי על עצומת פייסבוק נגד ניסויים  נוראים בתנינים שנערכים במצרים.
בחמישה לשתים עשרה אני בריף-רף, על כוס סודה לוהטת, עם ציפיות נמוכות. תוך כמה דקות נכנסים מספר מאבטחים, עושים סיבוב ומודיעים שנתניהו לא יכול לבוא מסיבות אבטחה. שרה הגיעה ואמרה שהוא יושב בלימו, ואסור לו לצאת. היא הרגישה ממש לא נעים שהגעתי במיוחד, וביבי הבריז, למרות שאמרתי שזה עניין מובן. "אני ממש מצטערת. אני לא רוצה שתחשוב שאנחנו סנובים. אני להפך. אני הכי העם. הכי מעמד הפועלים. כתבו שאני מסתבנת בדאב, אני רק עם נקה שבע", אמרה והוציאה סבון נקה שבע לתינוקות מהתיק. היא ראתה את המלצרית הרדומה עם כוס, לקחה אותה מהיד שלה, שאלה למי היא מיועדת והגישה אותה לאמיר קרטס, שהיה סולן להקת "רעש" וישב בקרן זוית. כל הצוות פער את פיו כשלקחה את מנקה השירותים בצורת שיערות דוד בן גוריון והחלה להבריש את דפנות השירותים, לתדהמת רן אורן, אחד מבעלי הריף-רף. שרה נתניהו! מנקה שירותים!
טוב, היה לא נעים. ביבי, מחכה באוטו, ואני ואודי ברק (הוא ביקש שאקרא לו ככה) ממתינים, ושרה בשירותים. הצעתי להמשיך לחדר הפנימי בפרוזדור, מקום חדש שנפתח חמישים מטר מהריף-רף. "זה מקום מצוין מבחינת אבטחה", אמרתי בקול בוטח.
הוא אמר שניקח כבר טרמפ בלימו של ביבי, למרות שזה חמישים מטר. אמרתי שאחלה, אף פעם לא הייתי בלימו. אני נכנס ללימו, ורואה שם את מישהו עם בנדנה וחולצה של צ'ה גווארה שלא מסתירה את קורקבנו. הוא הושיט לי יד והציג את עצמו, "אני ביבי". זה היה ביבי נתניהו. "צ'ה?", שאלתי. "כן, עיני קנה לי בועידת האינטרנציונל בטורונטו את החולצה הזו. אני קומונישט, צ'יקי. אני מת על הטור שלך בבלוג. אני קורא אותו באר.אס.אס דרך הגוגל רידר".
אמרתי לו, "תקשיב, ביבי. קודם כל תודה, זה מחמיא. אני מופתע מאוד. אתה ניאו-ליברל, אתה איש ימין, אתה דפקת את החד הוריות. אני מכבד כמובן את הדעות שלך. אבל אתה לא צריך ללבוש חולצות של צ'ה. לך על מה שאתה מאמין".
"אני ראפר", אמר לי ביבי. "
יפ איט ריל. אנשים לא הבינו אותי. הממשלה הזו הולכת להיות אחרת. אני וכצל'ה – הערבים צריכים לסמוך עלינו. יש לי תוכנית שהם לא מאמינים. אני הולך לתת להם מקומות שהם אפילו לא חלמו עליהם. פתח תקווה? יאללה, על הראסי".
"הם לא רוצים את פתח תקווה", אמרתי. "יש להם דרישות הגיוניות". 
"תן לי צ'אנס, צ'יקי. אני מאוד נעלב שאתם בתקשורת ובשמאל לא נותנים לי אפילו צ'אנס. אתם עדיין חושבים שרצחתי את יצחק נבון ויצחק רבין. ואגב, שים לב לדמיון בין צ'יקי וביבי. שנינו חתיכים, שנינו זיינים. אני ראפר, צ'יקי, אתה ראפר. מעכשיו. תן לי צ'אנס. אני יודע שתתן לי צ'אנס".
"תן לו צ'אנס", אמר ברק. "בוא נעשה הצבעה כאן בלימו, מי בעד שצ'יקי יתן צ'אנס לביבי". אמר והרים את ידו. הוא הרגיש שיצא אידיוט, אבל השאיר את היד למעלה כל משך יתר הנסיעה, כדי שלא ייראה הססן.
המהמתי. אמרתי, "שמע, אני בעד שתקימו ממשלה. ניצחתם בבחירות. אבל מה זה קשור אלי? אני אדם זניח, שמאל סהרורי".
"דוקא אותך אני צריך אותך איתי למהפכת הצוציאל-דמוקרטיה".
"סוציאל דמוקרטיה?".
"צוציאל דמוקרטיה. זה כמעט כמו סוציאל דמוקרטיה עם שינויים מינוריים".
"מה הכוונה?".
"לא ניכנס לזה. צ'יקלה, אבל אני אתן לעובדים דברים שהם לא חשבו עליהם. לא סתם עיני סגר איתי. אני הולך לתת לכל ישראלי מסך אל.סי.די, שלא יהרסו את העיניים. נלך על אל.סי.די, צ'יקלה, מקווה שאפשר לקרוא לך כך".
"זה בסדר אין לי בעיה שיהיו מסכים. אבל מה עם למשל הפרטת בתי הכלא? אתם עושים דברים נוראיים".
"אני מבטיח לך, שאצלי בממשלה, אם יוחלט להפריט את בתי הכלא, יהיו לאסירים מסכי אל.סי.די. זה צוציאליזם, שילוב של סוציאליזם עם דברים עדכניים ברוח מרגרט תאצ'ר. אבל בוא נדבר ברזולוציה אחרת, צ'יקלה. יש לי שאלה. אני מעלה איזה רעיון, תגיד לי, כן או לא. אני לא אעלב אם תגיד לא". 
"נו", אמרתי בעצבנות.
"אבל זה ביננו", אמר וחיבק אותי בחום.
"בטח, ביבי".
"אני רוצה אותך אצלי, איתי, אני רוצה שנעשה את זה יחד, יו. מצטער אם מדי פעם אני פולט 'יו', זו קריאה של ראפרים. אני ראפר".
"מה אתה רוצה ממני?".
"אני רוצה שתהיה אצלי שר, שר בממשלה".
"שר?".
"כן, יו! שר התשתיות מקוצץ".
"זה לא משהו שקשור לפואד, אחד הישבנים של פואד מכונה תשתיות?".
"מת על ההומור שלך. שמעת, שרה? הישבן של פואד. מת עליך, צ'יקלמור. פואד, אגב, נוחר, יו!".
"אני לא מבין בתשתיות, ביבי. תמצא מישהו אחר, טוב יותר. הכבישים ייצאו לי עקומים".
"מה יש להבין בתשתיות? שר לא צריך לשרטט, הוא צריך לבזר סמכויות. אתה לא ממש צריך להבין בשטויות האלה. אתה חושב שפואד עשה משהו בחיים שלו? הוא בדיוק כמוך. אתה סוגר שם יופי של ג'ובים לכל החברים שלך".
"האמת היא שהחברים שלי באמת חסרי עבודה עכשיו בגלל המיתון והפיטורים".
"נו, הנה. יש לך את החבר הזה, נמרוד, זרוק לו איזה עצם".
"ומה זאת אומרת משרד תשתיות מקוצץ? למה מקוצץ בעצם?".
"זה עניין קצת מביך".
"תספר, אבויה", אמר.
"נרמז לי שעוזי לנדאו רוצה את הביוב".
"מה יש לו מהביוב?".
"אין לי מושג. אני מפחד לשאול את ליברמן. הוא התעקש על זה. הוא הולך לקבל את תיק התרבות, הספורט והביוב, כלומר זה יקרא משרד התרבות מורחב".
"רגע, אבל למה אתה צריך אותי? אין לי אפילו קול בכנסת".
"שמע, אני צריך אנשי שמאל בממשלה. אחרת אובמה הקטן ידפוק אותנו. אמרתי לו שאני ראפר, פינקלשטיין הציע את זה. אבל זה לא עוזר. בלי ממשלת אחדות, עם קצת שמאל, כל מה שאני יעשה העיתונות תקרע אותי, ואובמה יאכל אותי. איתך, ציקלה הגבול הוא השמים, יו!".
"הכושון הזה לא אוהב את היצירתיות של ביבי", התערבה שרה. "הוא מציע דברים יצירתיים, ואובמה אומר שהוא לא יהיה מאושר אם זה יקרה". 
"בוא לא ניכנס לנושא הזה", אמר ביבי. "זה לא עניין מעודד. בוא נישאר אופטימיים. היינו בתיק התשתיות המקוצץ".
"זה נשיא לא יצירתי", אמרה שרה. "חשוב, צ'יקי, שתכתוב את זה בבלוג. חשוב שיידעו באמת מי זה האובמה הזה שכולם מתלהבים ממנו. הוא לא מוכן ל…".
"שרה, אני מבקש. את נכנסת לאיזורים שאני לא רוצה להגיע אליהם. אנחנו מדברים על ערכים, על שינוי, על משרד התשתיות המקוצץ לצ'יקי. אפשר לומר בקיצור, התשתיות מקוצצ'יקי".
לפתע אהוד החל לבכות. "מה רצינו? מה רצינו בסך הכול? להפציץ את איספהן".
"אודי, הוא עוד מסוגל לכתוב על זה בבלוג", נזף ביבי. "אתה תהיה שר מעולה, צ'יקי. יש לך מזג מיניסטריאלי".
"טוב שיכתוב", אמרה שרה נתניהו.
"שיכתוב", אמר אודי ברק. "זו התנהגות פוגעת מה שאובמה עושה לנו. זו התערבות בענייניה של מדינה".
"של אירן?", ניסיתי.
"זו פגיעה בצו הבוחר", אמר אודי.
"בוא נהיה רציניים", אמר ביבי. "למרות שאני ראפר. פעם אחת בוא נהיה רציניים וממוקדים. הבוחר החליט את שלו. ויש את התוכנית היפה שאודי הביא ואושרה על ידי אלוף גלנט ועל ידי רב אלוף אשכנזי (שעוד מעט יגיע, הוא באיזה משהו בטחוני) ועל ידי יאיר לפיד ורוני מאנה וספיר קאופמן ושפטל ועוד מה שמו, היום, לפוצץ את, איך אמרת קוראים לזה".
אהוד ברק: "איספהן. זה דבר שישקם את ההרתעה ויראה לאירנים שאנחנו רציניים".
"אבל זה עיר של כמה מיליונים", מחיתי. "אתם בטוחים שיש שם בכלל פצצות אטום?".
"זה כל הטריק, צ'יקי. אתה קולט? אין שם שום פצצות. שום כור. גדול, לא?", אמר ברק.
"אני לא מבין", אמרתי. "ביבי תסביר לי".
"רגע, גם אני לא מבין", אמר ביבי. "מה העניין כאן?".
"זה נקרא לחפש את המטבע איפה שיש את האור. זה משהו שלמדתי בויפאסנה. האירנים שמים סוללות טילים ליד הכורים. אז במקום להפציץ את הכורים האלה, שהם ממילא לחשמל, חייבים
הפצצת מנע באיספהן, ששם אין סוללות טילים. קצת חזון", אמר אהוד.
"ימותו המון אנשים. איפה בדיוק נמצאת איספהן".
"תסתכל בויקיפדיה, צ'יקי", אמר ביבי. "תיכנס לעידן השתיים נקודה אפס".
"אני שלוש נקודה אפס", המתיק לי ברק סוד. "אנשים אמרו שאני טועה גם לפני קמפ דיויד, גם לפני המלחמה בעזה", אמר אהוד. "אנשים פה יאכלו את הכובע. זה משהו שיהיה מאוד לא פופולרי, אבל אחרי שמונים תשעים שנה יודו לי.  גם אם ארבע מאות שנה – זה שווה את זה. יש לי סבלנות. תראה איך היום מעריכים את ג'ינג'יס חאן. לא סתם השיר הזה הצליח. שמע, דברים חשובים מאוד על כף המאזניים".
"אז מה אתם צריכים אותי?", חזרתי. "אני בלוגר מצ'וקמק".
"שמע צ'יקי", אמר לי ביבי, "הולך להיות איזה שינוי. העבודה כנראה מתפצלת. שלי בחוץ. פינס בחוץ. הם הולכים אולי לקחת את המותג. ואנשים צוחקים כבר על אהוד – אפשר להיות גלוי. אנשים יודעים שסגרנו את הכול מראש. ואנחנו צריכים להיראות קצת שמאלנים, אחרת כל המהלך הזה לא יצליח. ברוורמן עושה בעיות, הוא רוצה אוצר, ומוזי עומד לי על הראש כל הבוקר. ואז חשבתי מי שמאלן? מי פינג פונג? ואז נזכרתי שאני מת על הבדיחות שלך. אתה הרובי ריבלין של השמאלנים. בוא, תקבל את התשתיות מקוצץ. אם לא ימצא חן בעיניך, תמיד תוכל לעזוב. ותאמין לי שאני מסתכן, כי בליכוד יהרגו אותי על זה. זה החלום של ישראל כץ. אגב, גם ישראל כץ נוחר".
"שמע, אני לא אוכל להיות בממשלה שתפוצץ עיר כמו איספהן. זה ממש כמו סיפור נינווה. זה דם על הידיים. למה זה טוב?".
"גם אני לא מבין למה זה בדיוק טוב, אבל אהוד בא עם הרעיון ושיכנע את גבי אשכנזי. תימנע, אם אתה רוצה. זו מדינה דמוקרטית".
"אני לא אוהבת את הגבי אשכנזי הזה. הוא מסוכן. הוא ידיח אותך יום אחד", אמרה שרה לעצמה.
חשבתי, "אני צריך לחשוב על זה. זו הצעה גדולה, ובאמת אין לי כרגע עבודה סגורה, אבל זה נופל עלי בבום. שמע, אני ירדתי בבלוג על הכניסה של העבודה לממשלה. זה ממש יוציא אותי אפס. ירדתי על ברק בגלל המלחמה. אמרתי דברים איומים ממש, לא ידעתי שאתם כאלה אחלה. ערכתי עם חברים אנתולוגיה חברתית נגדך, ביבי, לא ידעתי שאתה ראפר. יגידו שאני עושה את זה בשביל מינויים פוליטיים. יגידו לי 'קרנף', וזו רשת בשרים שאיש לא בא אליה, אני לא צריך שם כזה של רשת מדשדשת. תשאירו אותי עם השירים שלי והשטויות שלי, אני מוותר על המשרה. זה פוגע בכבוד שלי, למעשה בכל הערכים שלי, זה הורס אותי מבחינה מוסרית, והכול בשביל איזה תיק מקוצץ. אני חושב שבשביל המצפון שלי, וגם בשביל המצפון של המדינה, אני חייב להגיד לא. להגיד כן זה כמו להיות רוצח. התשובה היא שלילית, ביבי. עם כל הכבוד אליך, ואין לי שום דבר אישי נגדך – לא ולא. אין סיכוי".
"אתה יודע מה, ניתן לך גם את האחריות על המגעים עם דרום אמריקה. אם לא תלך עם זה לעיתונות, ליברמן לא ישים לב. זה יהיה משרד תשתיות מקוצץ מורחב, משרד התמ"מ".
"דרום אמריקה, כולל מדינות מרכז אמריקה? בליז, גואטמלה וכאלה?", ביררתי.
"בוודאי".
נלכדתי. תמיד היה לי רגש לבליז, ואדם כמוני ראוי שינהל את הקשר עם המדינה המצוינת הזו שלבני לא ידעה לתחזק. "אני חושש שסגרנו", אמרתי. "נראה שאני בפנים".
ביבי הושיט לי יד. אבל אני הייתי יותר חכם ממנו.
"רגע, רגע, רגע, לפני שסוגרים יש את קוי היסוד. חשוב לי השלום עם סוריה. יש לי עקרונות. תעשו שלום עם סוריה? סוגרים שלום?".
"אין בעיה", אמר לי ביבי וקרץ. "ניקח את איספהן, אחרי זה נראה אם הסורים יהיו בעניין. מה שהם רוצים ניתן להם. שיקחו את פתח תקווה".
"אבל מה בקשר לגולן?".
"קו המצוקים ופתח תקווה. נחבר את פתח תקווה לגולן. אל תדאג, צ'יקי, יהיה אחלה עם אסד. הנשורת הגרעינית לא תגיע עד סוריה, אהוד ברק מכין מאווררים גדולים".
"זה סגור", אמר ברק. "סגרתי עם שטייניץ, יהיו מאווררים שיזיזו את הנשורת מזרחה". 
לחצנו ידיים והתחבקנו, ביבי ממש נצמד אלי. נכנס ללימו רב אלוף אשכנזי עם שקית. אני ונתניהו היינו ממש חבוקים וזה נראה על גבול ההומוסקסואליות, דבר שהעמיד את הכול באופן לא נעים, למרות ששרה היתה שם. "הבאתי כמה מנות", אמר אשכנזי במבוכה.
"כמה פעמים אמרנו לך לא להביא סביח ללימו", אמרה שרה נתניהו. "ואני לא סנובית", אמרה במהירות ושלפה את סבון הנקה שבע.
 "למה אתה עם היד למעלה", שאל אשכנזי את אהוד ברק שכמעט עשר דקות, מאז שהחליט על הצבעה, השאיר את ידו תלויה למעלה באוויר.
היה שקט בלימו. "סגרנו עם צ'יקי על איספהן", אמר אהוד כדי להעביר נושא, בידו הפנויה לקח פיתה והחל לנגוס בה בעוז, הרעש נשמע באוטו. 
"בעניין איספהן אני מתכוון להימנע", אמרתי בלחש. והם הביטו אלי בכעס.
"אל תבאס", אמרה שרה. הרגשתי לא נעים. האנשים האלה היו כל כך טובים אלי, ואני מתעקש להרוס להם את המבצע שלהם. זה נראה פתאום מעט אינפנטילי מצדי. "אפילו יולי בעניין".
הרמטכ"ל הוא איש רגיש וקלט שאני קצת מדוכדך. הוא ניסה לשבור את הקרח. "מת על השיר שלך, הינשוף", אמר, כשכל פניו מלאות בטחינה. "אנחנו מענים איתו מעולה".

אני מחליף את מנחם בן!

טוב, לא בדיוק. נבחרתי להחליף לשבוע את מנחם בן במעריב ספרות, ואני מוכרח לומר שנהניתי להיכנס לנעליו המצחינות לא פחות משלי. הנה הטקסט שלי (בגרסה לפני הקיצור הנחוץ של יעל נעמני העורכת):
 
 

חורים במוח המבקרים

 
ספר שירת האי-גיון "שני חורים במניפה"  של מאירה מרום, שיצא בזמן המלחמה המטופשת, לא זכה לאף ביקורת או ידיעה עיתונאית. הסיבה פשוטה: הספר הוא חוברת המודפסת במכונת צילום על דפים צבעוניים, ללא הוצאה, בחינם, בלי יחצ"נית כרכרנית, כשמספרי העמודים כתובים עם טעויות מכוונות ואני נידבתי את ההקדמה. נוסף על כך הז'אנר של הספר יוצא דופן: נונסנס. ממש לא מכובד. דווקא בגלל זה הספר מעניין ומרענן הרבה יותר מספרים יבשושיים שזכו לביקורות טובות ופרסים, כי יצאו בהוצאות מכובדות ועולים לצרכן 59 ש"ח. ההתעלמות הזו היא כשלון ועיוורון של עיתונות התרבות (מלבד מדור השירה הפלורליסטי של ווינט, שפרסם שני שירים). שימו לב לפתיח הטהור של השיר 'ממרחים וכלי תחבורה': "מה טובה ספינתך, אדוני, מה נאה\ כך אמרה לָחובל בחיבה וצִנעה, \וכבוד ויקר ורעות ויִרְאה, \חבילת 100 גרם זהובה של חמאה". למי יש אומץ לכתוב טקסט כזה מפיה של חמאה, בעידן של שירה צדקנית ונפוחה? לחבוץ את המבקרים!

בזכות התרגום-חיש

 
המחזה "מוות בקתדרלה" של ת.ס. אליוט יוצא לאור בעברית בתרגום המשוררים הצעירים יהודה ויזן ואורית גת, שסיימו את המלאכה תוך חודשיים. ראשית, אני תומך בתרגום אינטואיטיבי והוא עדיף בעיני על תרגום של מקצוענים ודקדקנים – הוא מזכיר יותר אקסטזה של כתיבה, ולכן אמין יותר. מה הטעם בתרגום שאין בו כמה טעויות טובות? התרגום של השניים מרפרר למשוררים אחרים שהתנסו בתרגום ט.ס אליוט, התרגום של דוד אבידן ויותר מכך התרגום של מנחם בן, כשהיה צעיר מאוד ל"ארץ הישימון".
השורות יפות וכהות, למשל: "שמעתי חלילים בליל, חלילים וינשופים, בצהריים ראיתי כנפיים חפויות קשקש נוטות מעל, כבירות ומגוחכות", אבל הספר עמוס בבעיות. למה, לעזאזל, שני צעירים תאוותניים בתחילת גילאי העשרים בישראל שוקעים במחזה קודרני ונוצרי כל כך, שלא קשור לכלום? אני חושד שהבחירה של ויזן במחזה הזה היא דווקא בשל היותו תלוש מחיינו בלבאנט, כדי להוכיח את אחד המניפסטים הטינאייג'ריים שלו. שנית, דרושה לקורא המסכן היכרות עם הרקע ההיסטורי, רצח הארכיבישוף תומס בקט ב1170 על ידי אי-אילו אבירים, בלעדי הקונטקסט, המחזה לא מובן כמעט, והוא תלולית חצץ של מילים. השלישית, מו"ל הוצאת "עכשיו", שהוציאה את הספר, גבריאל מוקד המיתולוגי, מתאפיין ביחס של הערצת-יתר חולנית לאות י' – אותה הוא זורה כמו אלוף המפזר איומים על פצצה אירנית לפני שנת תקציב. הכתיב המוזר יוצר מילים כמו 'הישלמנו' או 'מיסכנים' או 'מיעיי'.
על כל פנים, על אף התשוקה המשונה של ויזן אל הא-פוליטי, הוא תרגם בטעות מחזה פוליטי: 'רצח בקתדרלה' נכתב ב1935 על רקע התגברות משטרים טוטליטריים באירופה ועוסק בנסיונו של גיבור הנרדף על ידי הממסד לעמוד על דעותיו בכל מחיר. הנאומים של הרוצחים, הפונים לקהל ומתרצים למה רצחו את בקט, הם השיא לטעמי, ויכולים להזכיר פרשנים צבאיים ישראלים ביצירתיות הטיעונים שלהם.  
 

די לקשקוש השיווקי

 
רונן אלטמן קידר וענת אבישר עומדים להוציא כתב עת חדש אינטרנטי לשירה בשם "זוטא". כל עיתון הוא לטובה, ואני משוכנע שקידר יכול להוציא כתב עת ייחודי, דוקא בגלל שהוא מעין מפלגת מרכז שפויה וגבוהת-מצח בעולם השירה. אבל הקונספט של כתב העת העתידי מזעזע בגימיקיות שלו, אפילו לטעמי הרע. "זוטא" מוגדר כ"קצר-עט לשירה" ומתבסס על טקסטים בני 600 מילה כדי להפוך לנגיש יותר. בשיחת רשת עם ענת אבישר, היא דיברה על רייטינג והסבירה ש"התבססה על העובדה המספרית החקוקה במוחם של אנשי התוכן האינטרנטי נגד כתבות עם יותר מ-600 מילה". כמה איום שכתב עת לשירה מסתמך על תאוריות חסרות שחר ברוח סמנכ"לי שיווק שכבר הרסו את העיתונות. כשמדברים על אנשי תוכן יש לזכור שתוכן זה העמוד בתחילת הספר שלא ממש חשוב מה כתוב בו. אף על פי כן, יהיה מעניין לקרוא את כתב העת, כי אין כל כך משמעות להצהרות ראשוניות. מי שרוצה לפרסם מוזמן לשלוח:zuta.bhasofer@gmail.com
 
 
גילוי נאות: אני משורר ועורך פעיל וקשור מקצועית ואישית כמעט לכל אחת ואחד בשירה העברית הצעירה, לטוב ולרע, וגם לחלק מהמוזכרים כאן. 
 
 
השורות היפות ביותר בעברית:

"והחברה שלי\ שמה יד על הרוכסן שלי\ ויד אחת על זה של אלוהים", מתוך "רוכסן" של נושאי המגבעת, אחד הטקסטים המחרמנים ביותר, דוקא כי הגבר נשאר במכנסיים. השירה של אהד פישוף היא שירה של עקרות – אין איבר מין בשיר, אלא רק ריצ'רץ'. וגם לאלוהים יש ריצ'רץ', בשירת הרוק של ראשית התשעים יש אזמרגדים יוצאי דופן, יותר מבשירה הרשמית של התקופה. למשל שורת המחץ שיר הדגל של להקת הנויז "סדרני הדשא": "מוות לסמלת\ מוות לסמלת\ זין לסמלת\ מוות לסמלת". 

הטקסט התפרסם גם באנ.ר.ג'
 
—–

האם המבקר כשר ?

מאת: יהודה ויזן
 
 
ראשית, אינני מבין מדוע רועי ארד בוחר לחזור על שם משפחתי פעם אחר פעם, "הבחירה של ויזן", "התשוקה המשונה של ויזן" ועוד אי אילו פניות אישיות, הלא הוא עצמו מציין כבר בפתח הביקורת כי המחזה תורגם בידי לא אחרים מאשר – "המשוררים הצעירים יהודה ויזן ואורית גת".
שנית, איני מבין מדוע בחר רועי ארד לכתוב על תרגום ליצירה דרמטית של ת.ס. אליוט, הרי תחום זה אינו קרוב אליו ולליבו כלל וכלל, או כפי שהוא עצמו תוהה במהלך דבריו: " למה, לעזאזל, שני צעירים תאוותניים בתחילת גילאי העשרים בישראל שוקעים במחזה קודרני ונוצרי כל כך, שלא קשור לכלום?". הרי עצם השוואת התרגום של 'רצח בקתדרלה' עם תרגומו של מנחם בן, אשר תירגם בשעתו את תרגומו של נח שטרן ל"ארץ השממה" היישר מן הנוסח העברי – מעידה על ההכרות הדלה של המבקר עם השירה האנגלוסכסית ותרגומיה, השפעותיה והופעותיה בעברית.
אינני מופתע שארד התקשה בהבנת המחזה, הן רק לאחרונה הצהיר במאמר על המשוררת דליה הרץ שרואה אור בימים אלו בכתב העת 'עמדה',  כי כל הרהור (או ערעור) קיומי, משול ל – "תקיעות". וכיוון שמר ארד מסוגל לנוע אך ורק על פני השטח, הווי אומר, אינו שוחה במים עמוקים, אין זה מפתיע כלל וכלל שכמפתח להבנת מחזה רווי בסערות נפש ובשאלות מוסר כדוגמת 'רצח בקתדרלה' מחפש ארד ישועה לעצמו דווקא בקונטקסט ההיסטורי.
 
אמת, ישנו מימד פוליטי ב 'רצח בקתדרלה', אך הוא רק מימד אחד מיני רבים החוסים כולם בצל השאלה הקיומית – או אולי ואפשר כי מדובר באבן בודדה למרגלות "תלולית חצץ", אם ירצה בכך המבקר.
אבקש לציין גם כי השתלחותו הלא פרופורציונאלית של ארד ב-"גבריאל מוקד המיתולוגי"  אשר – "מתאפיין ביחס של הערצת-יתר חולנית לאות י' – אותה הוא זורה כמו אלוף המפזר איומים על פצצה אירנית לפני שנת תקציב" – איננה במקומה, ולטעמי, הערה מצד המבקר על כך שכתיב מלא אינו לרוחו ויהיו אשר יהיו סיבותיו, בהחלט הייתה מספיקה.   
לסיום, אבקש לחזור לטענתו של ארד, כי 'רצח בקתדרלה' הוא "מחזה קודרני ונוצרי כל כך, שלא קשור לכלום?" – אם כן, מדוע ארד קושר בסיומה של רשימתו בין 'רצח בקתדרלה' ובין הכיבוש? ככל הנראה מאותה הסיבה שהוא מכנה את המניפסטים של ויזן (כלומר שלי) "טינאייג'ריים", וכן מאותה הסיבה שה"לבאנט"  הפך כה קרוב לליבו, וכן מאותה הסיבה שהוא זה אשר נבחר להיכנס לנעלי הליצן של מנחם בן (ולו רק באופן זמני) – ארד, בדומה ליצחק לאור או לשאר דמויות המיינסטרים השמאלי (אך עם מעט יותר חן צ'יקיאני) פשוט כותב את שמצופה מימנו, ולמען האמת אף הוא מעלה בי את אותו פיהוק דקונסטרוקטיבי נושן ושחוק שרק תבליל סכולסטי של שטחיות, שמאל-טוק ופוליטיקל-קורקטנס יכול להעלות.

כשראה התרגום אור, קיוויתי לזכות (אכן כך, בימינו יש לזכות) בביקורת מעשירה והגונה. אך ארד היומרני, לא די שחטא לטקסט בשולחו יד במלאכה שאינה לו, הוא אף עשה זאת בצורה אישית ומתלהמת שאינה הולמת משורר צעיר ומוכשר שכמותו.
אבקש לציין, וזאת כיוון שמר ארד לא טרח לעשות כן, כי הגרסא שמתפרסמת בבלוג זה, איננה אותה הגרסא שפורסמה בעיתון 'מעריב' או באתר האינטרנט 'NRG'. וכי בגרסאות האחרות, עושה הרושם כי צונזרו אחדים מהגיגיו של המבקר.   

 
——

תגובתי

ראשית אני מודה על התגובה לביקורת של ויזן. אני מסכים עם הטענה שהייתי צריך לציין את אורית גת לאורך כל המאמר ולא רק פעם-פעמיים. השתדלתי להתייחס אליה ככל הפחות, בשל ידידותי איתה והשתתפותה במעין, וכאן טעיתי.
עם זאת, יהודה ויזן הוא זה שחתום על המניפסט כאילו יצירה צריכה לעמוד בלי קונטקסט באופן נצחי, ובביקורתי התייחסתי לכך שהחשיבה המניפסטית הזו של ויזן הזיקה לתרגום, (גם אם התייחסתי לחן התרגום):  המחזה ההיסטורי 'רצח בקתדרלה' כמעט ולא קריא לקורא הישראלי ללא הבנה של הרקע ההיסטורי ועדיף היה לתת קונטקסט בכמה משפטים על הנושא, ולו כדי להפוך את המחזה לניתן להבנה – דבר שלטעמי יש לו חשיבות מסוימת. הדבר דומה לכך שבבנגלדש היו מתרגמים מחזה ישראלי (קיומי) על גיבורי מבצע אנטבה, ולא היו מספרים מיהו אותו אח של ראש ממשלה שמוזכר במחזה. ההתייחסות אל ויזן צריכה דוקא להחמיא לו, שכן אני מציג ומתעמת כאן עם התזות הפואטיות של ויזן (שהן לדעתי אינפנטיליות כאמור).
שנית, שאלת הכשרות של מבקר היא דו כיוונית. מדוע ויזן שאינו חובב שירה פוליטית לטענתו יכול לבקר את לאור ואני איני יכול, או בשפתו הרלגיוזית "איני כשר", לבקר את תרגומם של ויזן וגת? טענתו של ויזן כאילו מבקר שירה יכול לבקר רק יצירות ממדינות מסוימות שאותן הוא חובב נוגדות את המניפסט של ויזן כאילו יצירה צריכה לעמוד בלי קשר לזמן ולמקום. ושוב בכך ויזן סותר את עצמו. האם רק חובבי מחזות אנגלו סכסיים כנסייתיים רשאים לחוות דעתם על תרגומי מחזות אנגלו-סאכסיים כנסייתיים? ההתקשות שלי בהבנת המחזה אינה קשורה דווקא לאי הבנת "הקיומיות" במחזה, פשוט לא הבנתי מה קורה שם מבחינה עלילתית, עד שחקרתי אודות הקונטקסט למחזה. הוזכר במחזה מאן דהוא שמגיע מצרפת – רק אחרי הבדיקה ההיסטורית הבנתי כי מדובר בתומאס בקט, וכך גם הבנתי מה יש למלך נגדו.
ההשתלחות שלי בגבריאל מוקד היא בשום אופן לא חסרת פרופורציה, או כלל השתלחות. אני אוהב את מוקד, והתייחסתי לטענה נקודתית ופרקטית אותה כתבתי בהומור, שאולי לא הובן כהלכה, דבר שאני מפיל דוקא על ראש המבוקרים. אף שאיני קפדן, קשה לי לקרוא את תוספות היו"ד המיותרות של מוקד במילה 'מיעיי'. הדבר מהפך את מיעיי. האם זו ביקורת מרושעת ולא עניינית נגד ה"ה? האם גם כאן צריך להיות אדם שבשמו אין יו"ד כדי להתייחס? מדוע זו "הערה שלא במקומה"? האם מוקד חסין לביקורת על גישתו לאות יו"ד מתוקף חוק החסינות?
לא קשרתי בין המחזה לבין הכיבוש, אלא בין דמויות האבירים המצדיקות את הרצח של בקט ואומרות שלמעשה בקט רצח את עצמו לבין כתבים צבאיים המצדיקים רצח ורואים בקורבן את האשם במותו. אני חושב שלגיטימי לראות איך המחזה מתייחס לישראל של שנת 2009. המילה כיבוש לא הוזכרה בביקורתי. עוד דמיון יצירתי מדי של ויזן, הוא אזכור דקונסטרוקציות. הביקורת כאן לא היתה כלל דקונסטרוקטיביסטית, אלא עניינית. האם להתלונן על תכתיב ועל כך שחסר הסבר היסטורי זו דקונסטרוקציה?. כמו כן, לא נראה לי שמנחם בן הוא לוחם גדול בכיבוש, אני סבור שהוא דוקא מזוהה עם המרכז-ימין, כך שלא נראה לי שהבחירה בי כדי להחליף אותו לשבוע קשורה בדמיון בדעותינו הפוליטיות, אלא רק ברעמת השיער.
בניגוד למה שכתב ויזן, כן הוזכר לפני הטקסט שהביקורת קוצרה על ידי העורכת.  

אורית גת מגיבה

 

הגישה שלי כמתרגמת היא לאו דווקא להתעקש על הקונטקסט ולהתרחק מדידקטיות ככל האפשר. בכל דבר שתרגמתי, השאלה ששאלתי את עצמי לפני שהוספתי כל הסבר או הערה היא עד כמה פשוט החיפוש את אותו נושא בגוגל יהיה. אין יותר שום סיבה לדידקטיות יתרה – קורא אינטיליגנטי חייב להיות מסוגל לעצור, לחקור לשניה בגוגל, ולהמשיך בקריאה.
זאת לגבי הקונטקסט, ועל כן אין שום תירוץ לומר "ההוא שבא מצרפת" ואז להפנים שמדובר בבקט. אגב, לי זה מאוד ברור גם מהטקסט עצמו, אבל אני מסכימה שלקורא העברי הממוצע יש צורך במעט גוגל בכדי להבין את הרקע ההסטורי. מבלי להתעצל.
בנוגע למבקר ולמבוקר – הסתבכתם יותר מדי בתוך עצמכם. ולא – לא היה מקום לכלול את שמי יותר פעמים בביקורת כמו שלא היה מקום להכניס לביקורת את "התאוריות האסתטיות" או השיריות של יהודה. הביקורת היתה צריכה להיות על הטקסט ולא על המתרגמים שבחרו בו. זו הבעיה שלי עם הביקורת.

העניין נצבע צבעים שונים

העניין נצבע צבעים שונים
ואין סיבה לחשוד בזה
אין סיבה להתנגד לכך
תכנע00תבין את הקטע
העניין עכשיו הוא קו
ואליו קשור משולש
העניין – טרפז צועק מהבהב, פעם אור ואז חושך וחושךאור בחלווה –
העניין הוא גם זה שלא יחתכו לך את הביצים
הטרפזים שטים!
הטרפזים שטים!
טרפזים שטים!
צבעים שונים ולהם מחוברים תמיד סנסנות
אני מבקש רק דבר אחד מהקורא היקר
שלא יחתוך לי ת'ביצים
איך לומר, מתחיל להחשיך ברחוב ממול
ובכל זאת חונים כאן.
 
(מרץ 09 קוויבק סיטי, קנדה, בית קפה קטן ברחוב כריסטי)

אילנה צוקרמן ופסטיבל מטולה\ בית הקפה האפריקאי בנווה שאנן 13\ זוטא – כתב עת חדש

1. קראתי לפני זמן קצר על מותה של אילנה צוקרמן, אשה טובה ואמיצה. כשערכה את פסטיבל מטולה לשירה, הזמינה אותי ואת יהושע סימון להופיע. זה היה עוד לפני שיצא מעין. כך, שאני חייב לה את חברותי עם אהרון שבתאי, אשר נוצרה בפסטיבל הזה.  
אני לא אוהב הספדים, במיוחד לא כאלו שקשורים לעולם השירה שגם ככה מזוהה מדי עם מוות ודם. מוות, לטעמי, זה דבר טבעי שקורה מדי פעם. אני מעדיף להזכיר את שבחם של בני האדם החיים, כדי שירויחו משהו, ולא את אלה המתים, שמחמאותיי לא יעזרו להם לאטום את החלונות.
בכל זאת, אני רוצה לספר אנקדוטה על האשה יוצאת הדופן הזאת. הגענו לפסטיבל מטולה באוטובוס הממוזג, נהנינו מאוד מהגבינה הצהובה בארוחת הבוקר של מלון אסקימו, צילמתי וידאו של הקראת שירה בתוך קומנדקר. אחרי זמן מה, בער לי החשק לעשות משהו מיוחד. ואז, תוך כדי שיחה בקפיטריה, החלטנו ליזום את "אירוע שירה בעירום מלא" שיתקיים על המדרגות של הפסטיבל, באויר החופשי. ישבנו שם, אהרון שבתאי, מיכל דר (למעשה אז הכרתי גם אותה. היום היא משוררת מרכזית במעין), ועוד כמה, אולי גם רוני סומק, שהיה מבין אלה שדחפו שנהיה בפסטיבל. 
החלטנו על הנוסח, בחורה צהבהבת עם כתב יפה, התחילה לרשום על דפים מהפנקס שלי את טקסט ההזמנה והתחלנו לחלק לאנשים לידינו פתקים משורבטים, בו ציינו כי היום בחמש יתקיים "אירוע שירה בעירום מלא" ליד המדרגות.
אלא שהאדם השני שקיבל את הדף, היה נער לחוץ שהתברר כמפיק הטכני של הפסטיבל. הוא בא אלי עם הפתק המרשיע ושאל, מה זה. אמרתי לו, אירוע שירה. הוא אמר לי שזה דבר מסוכן ועלי לבטל אותו מיד. שאלתי למה מסוכן, הוא שאל מה אני אעשה, אם מישהו יפול מהמדרגות, הביטוח לא יכסה את זה. אז הסכמתי לעשות את האירוע מתחתית המדרגות, מקום שבו בצבצה חורשה. הוא ממש התפוצץ מפאניקה: ומה אם מישהו יקרא משהו מסוכן, הוא אמר, ואז מישהו יוציא סכין ומישהו יפצע. 
לא כעסתי: דוקא אלה שחרדים משירה, מעריכים אותה באמת. בעיניי, יש פעמים רבות מחשבות כפירה בנוגע לשירה. אמרתי לו ששירה זה שפשוט עומדים ומדברים, זה לא ביג דיל, אף אחד לא נפצע מזה. הוא אמר שזה אולי לא חוקי וצריך אישור משטרתי, אמרתי לו שזה כמו לדבר, לא יהיה מיקרופון, האם עלינו לבקש אישור על שיחתנו כרגע? האם צריך לבטח את שיחתנו כרגע? 
הטמפון הפרוצדורלי אמר שהוא יקרא לאילנה צוקרמן כדי שתבטל את האירוע. אמרתי שאם היא תבקש, ארד מהעניין. אילנה תפסה תנומה קצרה, אחרי כל האירועים. והנער הנודניק שלף אותה מהמיטה. היא הגיעה, קצת קרבית והלומה, "מה בדיוק קרה? אמרו לי שאתה רוצה לפצוע אנשים במדרגות" (אני אולי מעט מגזים). הייתי קצת מבוהל. אמרתי לה, "אנחנו רק רוצים לעשות אירוע אוף-פסטיבל של שירה פחות פורמאלית. אם תרצי, נבטל". היא שאלה את הבחור מה בעצם הבעיה, והלה לא ידע להגיד בעצם מה הבעיה. ואחר כך היא אמרה "זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לפסטיבל שירה, שהמשוררים ייזמו כאלה אירועים. אני חוזרת לישון". והלכה, השָל מתנפנף מאחוריה כמו שביס של מלכה.
הבחור בכל זאת הזעיק שוטר לאירוע שלנו, שהתהלך משועמם. הזמנו אותו לקרוא משהו, אבל לא היה לו נעים. מאז שאילנה עזבה את ההגה, כמעט שאיש מאנשי כתבי העת הצעירים לא הוזמנו (בניגוד ל"פסטיבל שדה בוקר" למשל), חרם לא מוצהר שהוא לדעתי מטופש.

 

יצחק לאור, תרבות וספרות, על אילנה צוקרמן (מעניינת במיוחד הפסקה האחרונה,שמציגה נתון שלא ידעתי. שהיא למעשה הודחה מהפסטיבל שהקימה על ידי שלל עסקנים)

מיה סלע על אילנה צוקרמן עם ציטוט יפה של רוני סומק
 
2. בית הקפה הלוהט כרגע בעיר נמצא ברחוב נווה שאנן 13, שבתחנה הישנה.  יש מסעדה דארפורית שאליה נכנסים דרך וילון חרוזים. היא מוכרת אוכל בשרי טעים ב25 ₪ – שילוב של בשר בקר, סלט עגבניות ובצל ופירה שעשוי משורש כלשהו. נכנסים, אומרים שלום לאברהים, ומגלים שמעבר למטבח, עשרות אנשים יושבים (ביום שישי) ורואים טלויזיה. כשהייתי שם, היו שלוש טלויזיות פתוחות, כל אחת שידרה משהו אחר: חדשות סודאניות, האבקות חופשית וערוץ 2 ששידר תוכנית עם דמות בשם ליוינגסטון. המלצרית יפה והמבקרים הם על טהרת האפריקאים, מסודאן, אריתריאה וכו'. זה בית הקפה היחיד בתל אביב שיש דגל ישראל במרכזו, ועל החלונות נשזרים בתפאורה האפריקאית דגלוני פלסטיק כחול לבן. חלק מבית הקפה נמצא בשדה בחוץ, שם ישבתי: מסביב בתי קומות דולפים, חוטי כביסה מהוהים. הם יכולים להיראות גם אומללים ומכוערים, הבתים האלה, אבל הם נראו לי לפתע יפים כל כך. נעים לשבת בשמש עם הישראלים החדשים, המחוררים פיות ניירות כסף לנרגילה.

 

3. לא ראיתי את נאום קצב אמש, כי הייתי בירושלים, אבל מעניין לקרוא את הדברים נגד יחס העיתונות לקצב שכתבו עומר כרמון ונתי יפת (בטוקבקים). אין לי מושג אם קצב אשם או לא, בוודאי אינו צדיק, אבל הדברים שנכתבו מעניינים על רקע הסחף הכללי בתקשורת כאילו כבר הוכח שהוא אנס סדרתי וכאילו ביקורותו על התקשורת היא נלעגת. מעניין גם לקרוא את דבריו של צביקה גוטליב ב"רשימות" לגבי התלונות על אורך הנאום.  עוד מאמר מפתיע הוא של נמרוד ברנע בבלוג "האדם הסביר" שדוקא תומך בסעיף "הקשר עם הציבור" המושמץ בתקשורת, ומסביר כי ההשמצה היא חלק מהמהלך הניאו ליברלי.

 

4. רונן אלטמן וענת אבישר עורכים כתב עת חדש לשירה בשם "זוטא" שמתבסס על שירה וסיפורים קצרים, או כדבריהם זהו "קצר-עט לתרבות קצבית". הוצאת כתב עת חדש היא תמיד דבר טוב, ובמיוחד מעניין מה יעשה כתב העת הזה.

אישית אני לא מסכים עם המניפסט (הקצר) בו עורכי כתב העת טוענים שלאנשים אין זמן לשירה ותרבות כיום. יש זמן ויש אהבה לשירה. זה לא מה שהיה פעם. לי אישית יש מדי שבוע הופעה, ולעתים שתיים, ובדרך כלל מגיעים הרבה צעירים. אני מניח שמשוררים אחרים (כמו רוני סומק, אגי משעול ועוד) מופיעים יותר ומגיעים ליותר קהל. נסעתי לא מזמן בדרך להופעה עם מישהו שמארגן הופעות והוא סיפר איך כל מיני אמני רוק שהרדיו מפמפם ללא הפסקה מוכרים 20 כרטיסים, משוררים מביאים הרבה יותר. וכמובן שכדאי להזכיר את הכמות הגדולה של קוראי כתבי העת הצעירים כרגע, שנמדדת באלפים, וערבי השירה המלאים והפסטיבלים בכל הארץ. ביום חמישי האחרון היה לי מופע בירושלים בעשר ובפסטיבל מסדה בחיפה בשבע, שמאוד רציתי להיות בו. נאלצתי לוותר על חיפה כי הנסיעה באוטובוס מחיפה לירושלים לוקחת שעתיים וחצי.

אני גם מאוד לא מסכים עם הטענה שזה עידן הטקסטים הקצרים: ההצלחה הברורה של הארי פוטר מראה את ההפך. אני גם לא רואה הצלחה גדולה מדי לקבצי סיפורים קצרים. גם בעיתונות, אני מעדיף את הטקסטים הארוכים בדרך כלל, והם גם אלה שמביאים להשפעה גדולה יותר. ואפילו בשני הבלוגים של רונן, אני נהנה מהטקסטים הארוכים בדרך כלל. כך שאיני מבין מדוע רונן, שבימים כתיקונם יותר אליטיסט ממני, מחליט על צעד מעולם התוכן של סמנכ"לי השיווק. 

על כל פנים, רונן אלטמן הוא כבר שנים שחקן מעניין ומוכשר על מפת השירה, אחד שיש לו מה להגיד, ויהיה מעניין לעקוב אחרי כתב העת הזה. בדרך כלל לא צריך להתייחס ברצינות רבה מדי למניפסטים ולקונספטים הראשוניים של כתבי עת, אלא למה שקורה בין הדפים עצמם (אני מדבר גם על מעין) – מניפסט הוא כמו סידור ראשוני של כלי השחמט, מעניין מה שקורה אחר כך במשחק. אז אתם מוזמנים לשלוח טקסטים עד שש מאות מילה ל: zuta@bhasofer.org.il. ושיהיה בהצלחה לרונן ולענת, אני מקווה שיובן שהביקורת שלי נאמרת באהבה רבה ובהערכה. אכתוב כאן את דעתי על כתב העת "זוטא" כשייצא.  

 

עוד בעיתונות:

אורי בלאו ב"הארץ" על חולצות רצח הילדים של צה"ל (תודה לאמיתי סנדי)

שיר יפהפה של משה אוחיון, המשורר מדימונה, ב"בית העם"

 

 

שלג ובדלנות: רשמי מסע מקוויבק, קנדה

1.      שבתי הבוקר משבועיים מהנים בקוויבק, הגף הצרפתי של קנדה. הייתי שם עת קצרה, כך שההתרשמות היא כללית בלבד. 
 
2.      אחד הדברים המעניינים בקוויבק, הוא הקללות – קללות שאין בצרפת, כמו "קריס" ו"טברנק". מקור המילה "קריס" מגיע מידידנו ישוע (כריסטוס), ו"טברנק" זה הדוכן שבו מונח לחם הקודש בכנסיה או משהו כגון דא. "קוליס" הוא עניין כנסייתי אחר. המשמעות של המילים מקבילות ל"חרא" או "פאק".  

וידאו ללימוד קללות בקוובקית:

http://www.youtube.com/watch?v=VLMN4U1FMNM

 

  
3.      נושא הכנסיה הוא כאמור מוזר למדי בקוויבק. אחד ההבדלים המבחינים בין הקוויבקים לשאר פרובינציות קנדה (המכונה ROC רסט אוף קנדה) הוא דווקא הזהות הקתולית שלה, ובכל זאת נראה שהם לא הופכים בה יתר על המידה כרגע. קוויבק היתה תקופה ארוכה מחוז קתולי אדוק. החינוך היה קתולי חמור, נערים הוצלפו ושוספו על ידי כמרים חמדנים, תוכנית הלימודים היתה מפדל"ניקית ומושחתת. יתכן שזה הרקע לכך שהקללות הן ממקור כנסייתי. בשנות השישים קוויבק עברה את "המהפכה השקטה" שהפכה אותה למדינה מצליחה כלכלית, סוציאליסטית, הידרו-אלקטרית (חשמימית), וחילונית מאוד, כלומר לקוויבק של היום, דבר שגם הביא איתו תחיה תרבותית דרך מניפסט פואטי מפורסם. לצרכים רומנטיים, שהיתי בעיקר בעיר קטנה, מקבילה בגודלה ואופיה לרחובות או חדרה, בשם רימוסקי, בעלת ה40 אלף איש, שנמצאת אי שם מימין לבירה קוויבק סיטי, על נהר הסנט-לורנס – מקום ללא קליטה לסלולר שלי. כל הכנסיות בעיר מוצעות למכירה, מלבד הקתדרלה הראשית. איש לא הולך שם לכנסיה ממילא.  

על המהפכה השקטה:
http://en.wikipedia.org/wiki/The_Quiet_Revolution
 
 
4.      כל הבתים ברימוסקי חמודים וצנועים, באותה מידה, נוסח בית קטן בערבה. אף אחד מהם לא מנקר-עיניים, מילה שהיא דו משמעית במובנה המילולי. חשבתי עליהם בהשוואה לקרית בנימין, שכונת הוילות של סבתא שלי בקרית אתא, שבה כל אחד מצפה את הוילה כאילו היתה שירותים או טאג' מאהל, במעין ראוותנות מדובשת נוסח איטונג. הם גם כמעט לא מדברים בסלולר, אנשי קוויבק, אפילו במונטריאול, ראיתי רק אדם אחד מדבר בסלולר, והוא היה אמריקאי כנראה לפי המבטא. לישראלי, זה הדבר הבולט ביותר בקוויבק, יותר מכל כנסיה או ארמון. רני רהב, אם היה נולד בקוויבק, היה טייח.
 
5.      בדיסקוטק הראשי של רימוסקי הלהיטים הם "פוקר פייס" ו"ווייאז' ווייאז'". המודל הכלכלי של המקום, הוא לתת לכל בחורה שמגיעה ארבעה תלושים לשתיה חינם. לכל הבנות פירסינג בלחי מצד שמאל, משום מה. תמיד במספרות בכל העולם תלויות תמונות של בחורות צעירות עם שיער מוזר, פרי קרמים אכזריים במיוחד ליישור שיער. נראה תמיד שהתאמצו מאוד להתקין את הפוסטר למספרה, אז אפילו שהתוצאה יצאה מפחידה מעט, אין ברירה לא נעים, וכדאי לתלות את הפוסטר. אבל אף פעם אתה לא רואה בחורות שבאמת נראות ככה, כמו בפוסטרים. בקוויבק הן נראות כולן ככה במועדונים – כמו פרסומת למספרה. אין מה לעשות: הישראליות יותר יפות.
 
6.      שתי בחורות, כבנות 16, גמדיות עם מחשוף, באו וביקשו ממנו טלפון בדיסקוטק סליזי בקוויבק סיטי (בחדר אחר הופיעה להקה עם זמרת בגרסאות משונות ללהקת "קיס"!) ושארשום אותו על היד שלהן. נתתי טלפון של ידידי המכונה "הגאון", המומחה למקרים בינלאומיים כאלה. אני לא יודע אם הן צחקו עלי, כי רקדתי מוזר, והסתלבטו, או שהן ביקשו ברצינות. הסבירו לי קודם שבקנדה בנות מתחילות עם בנים, כי הם "מושונים" (והמבין יבין), יושבים עם הבירה בקוליות ולא עושים מהלך. אבל עדיין זה היה אגרסיבי מדי. בכלל, כל העניין שם בלהתחיל זה עדיין לתת טלפון. בנים ניגשים לבנות, או בנות לבנים, ופשוט אומרים "אפשר לקבל את הטלפון שלך?". לא שמעתי על מקרים כאלה בישראל כבר שנים! לא פלא שדגראסי זו הפקה קנדית.
 
7.      האוכל הקוובקי מעולה. אכלתי מעדן שמכונה סה-פיי (פשטידת ים או פשטידת שש). מדובר בקדרה כלל לא-ימית, של שלושה סוגי בשר שבחושים יחד, עוף, בקר וחזיר, בשש שכבות, כשביניהן חוצץ בצקי עשוי בצק. משהו דומה לחמין, אבל מפיל עוד יותר. יש להם גם ממרחי בשר מעולים, והחמאה שם היא הטובה ביותר שטעמתי, כי שמים בה מלח. אפילו המרגרינה בטעם חמאה נהדרת. הבנתי שהיה ריב בין הקוויבקים לרו"ק, כי באוטווה, בירת הרו"ק, דרשו שהמרגרינה לא תהיה צהובה (או להפך) – אלה סוג הויכוחים התרבותיים הרווחים בחבל.

עוד מאכל יוצא דופן הוא ה"מייפל טף", מניחים מייפל לוהט על השלג ומגלגלים. אני אכלתי את זה במעין מלכודת תיירים בקוובק סיטי, אבל זה היה מוצלח.

עוד על נפלאות הסה-פיי:
http://en.wikipedia.org/wiki/Sea-pie
 
 
8.      דוקא את המאכל הלאומי, פוטין (נהגה במלרע), צ'יפס עם גבינת קוואק-קוואק ורוטב, לא אהבתי. זה מעליב שאדם לא אוהב את המאכל הלאומי שלך. כמו שיבוא לכאן אמריקאי ויתנשא על החומוס או הבמבה. ובכל זאת – לא אהבתי. אני חושב שזה אומר בעיקר משהו עלי. באופן אובייקטיבי, אוכל לאומי הוא תמיד טוב. למרות שהבנתי שגם בגאנה האוכל הלאומי, פופו, לא נסבל.
 רשימת אוכל קוובקי:

http://en.wikipedia.org/wiki/Category:Quebecois_cuisine
 
9.    בגלל שקנדה היא דו-לאומית, הרבה משווים את המצב שבין קנדה וקוויבק למצב בין ישראל לבני דודנו, הערבים הישראלים. אני חושב שראיתי אזכור של השוואה כזו בבלוג המוצלח של יואב קרני. בקנדה יש גם מפלגה גדולה בשם PQ, "פרטי קאוובקיה", שקוראת לפירוק קנדה ועצמאות קוויבק (אין אזרחות בלי וכו'), אני חושב שאף יש לקוויבק שגרירות סמלית בצרפת. יש להם אוטונומיה מלאה בחינוך, והם לא מדברים אנגלית. קוויבק היא כמעט בכל מדינה נפרדת. על אף התסכול שעדיין קיים בקוויבק, לטעמי יחסי קוויבק-קנדה הם דווקא דוגמא ליחסים טובים שנשמרים עם אוטונומיה גדולה. מודל האוטונומיה של קוויבק הוא משהו שאני מניח שבל"ד היו לוקחים בשתי ידיים, אף שאני לא חושב שאפשרי בישראל מבחינת שטח והחשד בין שני העמים. אני לא חושב שהקוויבקים רואים את עצמם מקבילים לפלסטינים, אלא להפך. בקוויבק – שבה 7 מיליון איש, רק שישה מיליון קוויבקים דוברי-צרפתית והשאר דוברים אנגלים, חלקם אירים, סיקים, ערבים, סינים, יהודים. כך שהיא יכולה גם להקביל בינה לבין ישראל המתמודדת עם מיעוט גדול. הקוויבקים די לא מסמפטים את המיעוט שבתוכם, וזה נושא שמעסיק אותם מאוד, גם מהבחינה התאורטית. המתח בין רב-תרבותיות לבין פטריוטיות. המיעוט הגדל גם נוטה לתמיכה באנגלים, דבר שהופך אותם לבוגדניים בעיני חלק מהקווביקים ה"פטריוטים". הקוובקים אוכלים את הלב איך האירים למשל, הקתולים כמו הקווביקים, ושסבלו מרצח-עם או קרוב לזה תחת השלטון האנגלי, תומכים בצד האנגלי-קנדי במשוואה. "הם הולכים עם החזקים", הם מסבירים ברכות. על כל פנים, בשנות השלושים, שנות ההגירה והמשבר העולמי, היתה אנטישמיות חזקה בקוויבק, ועל קיר ליד מסעדת "שוורץ" המיתולוגית שבה הומצא ה"סמוקד מיט", יש שלט שמראה כרזות אנטישמיות הקוראות לא לקנות אצל יהודים כי הכסף יילך נגד הכנסיה, ומסופר על הסופר Yves Theriault שהתנגד לאנטישמיות ומחה נגדה. נזכרתי שהזמינו אותי לקבוצה בפייסבוק של החרמת מקומות ערבים בזמן המלחמה האחרונה. הזמין אותי אדם שחשבתי תמיד כנחמד, עסקן חרוץ ומכריס הקשור לעסקי מוזיקת שנות השמונים. לא ידעתי איך להתייחס לזה, כי חיבבתי אותו אישית. גם אבי פיטשון, חבר של אותו אנטישם-נחמד, כתב פוסט בפייסבוק שבו התייעץ איך להגיב למצב שאחד מהחברים שלך הוא אנטישמי. אם הייתי גרמני והייתי שומע אמירה אנטישמית, מה בעצם הייתי עושה? כל לימודי השואה וכל היד-ושמים וימי השואה והמסע שעשיתי לפולין לא הכינו אותי לתשובה לדילמה הבסיסית הזאת. אחזיר לקוראי הבלוג: מה היית עושה אילו היית גרמני ומישהו היה מספר לך על כך שצריך להפסיק לקנות אצל היהודים כי הם הרגו את המזכיר השלישי של השגרירות בצרפת. אני כמובן מגזים את העניין. אבל הנה, מפלגה ניאו-נאצית רכה בממשלה אצלנו, ולא ברור מה צריך לעשות עכשיו? להחרים את ישראל? איך תחרים, אתה ישראלי? לא לשלם מיסים? אתה סוציאליסט, מה תעשה? בקיצור – נאמר שמפלגה נאצית של ממש (למרות שאי אפשר אף פעם לדעת מה הגבול, מתי מפלגה היא חצי-נאצית, נאצית-מוסווית וכו') היתה עולה בישראל, מה היה צריך לעשות? 

על כל פנים, בעקבות השלט הזה ברובע היהודי של מונטריאול, חשבתי לעצמי, שמעכשיו, בעקבות ליברמן, בכל אירוע שירה שאני משתתף בו, בארץ או בעולם, אקרא שיר אחד שלי בערבית, כאקט סמלי. בקרוב בבלוג.
 
10.  יחסי קוויבק-קנדה הם הדבר המרכזי ביותר באויר בקוויבק כמובן, האוירה ספרטיסטית-בדלנית, במקומות רבים דגל החבצלת המרובעת הקוובקי נישא בגאון, אבל החיכוכים, מאספקלריה מזרח תיכונית, הם סמליים ונסובים על ענייני זהות עדינים. אין את הפטיש בראש שיש בישראל מדי שבוע, אולי כי אין את רפרנס השואה ואולי כי מדובר באנשים שהם יותר אנדר-סטייטמנט מאשר כמו אצלנו ואצל הערבים. כדי שתבינו, אחד החיכוכים הגדולים ביותר, שלמעשה הרעיש את כל השנה האחרונה, היה לגבי רצון של כמה חובבים לשחזר קרב שהתרחש בדיוק מלפני 250 שנה בין האנגלים לצרפתים, ב"שדה אברהם" (פליין אוף אברם) בעיר קוויבק סיטי, מקום שמאכלס גם הופעות רוק. הרעיון היה לעשות משהו כמו שחזור גטיסברג ונורמנדי, עם חיילים מחופשים באופן מצויץ ודגלים ישנים – לכאורה עניין תמים, והקרב היה לפני כל כך הרבה שנים. אלא שבשביל הקוויבקים זה לא היה תמים. זה היה כמו לנסות לשחזר את הנאקבה שלהם, זה הקרב שהסתיים בכניעת "צרפת החדשה" ונצחון הכוחות הבריטים. העיתונות ספוגה בבוץ מלא קריאות לכאן ולכאן, אף שכבר הוכרז כי השחזור יבוטל. אני קראתי למשל טקסט ב"נשיונל פוסט" האנטי-ספרטיסטי, שמלגלג ומוחה על הביטול.

עוד על הקרב:
http://en.wikipedia.org/wiki/Battle_of_the_Plains_of_Abraham
 אתר יוזמי השחזור:

http://www.quebec09.com/en/index.html

11.  עוד דבר שטוב בקוויבק הוא השלג. בגלל ששלג זה דבר שאתה רואה רק בקולנוע, התחושה של ישראלי בשלג היא כאילו הוא נמצא בסרט רומנטי, בתפאורה מפוברקת.

 

שני בלוגי מוזיקה קוובקית מומלצים:

 partimoine – בצרפתית, רק על מוזיקת אולדיז קוובקית.

babett's feast – באנגלית, לא רק על מוזיקה קוובקית, בלוג של מימי, אשתו של אוטיס פודר, חבר טוב ודיג'יי, שניהל פעם לייבל שבו השתתפתי.

 

עוד על קנדה מהבלוג

 

על סרטי טיסה, קזבלנקה וכמעט מפורסמים, על הקמפיין של גלעד שליט ועל פרשת צ'ייני במועדון החשפנות

12.  במטוס בדרך הלוך ראיתי את "קזבלנקה" ובחזרה את "כמעט מפורסמים". "כמעט מפורסמים" הוא לכאורה סרט רוקנרול על כתב צעיר של הרולינג סטונס שעוקב אחרי להקת רוק במסע מיתולוגי. אבל בניגוד לסרטי רוקנרול, שאני מאוד אוהב (במיוחד ספיינל טאפ), "כמעט מפורסמים" הוא סרט דוחה, שבשורה התחתונה מציג את ערכי המשפחה כחשובים יותר מהתרבות (רוקנרול). הסרט מציג את הרוקנרול כזיוף שמתפוצץ בפרצוף, כמשהו שהוא למעשה שטני – כוכב הלהקה "סטיל ווטר" ראסל (השחקן בילי קרודאפ) עומד על גג ידיו צלובות כישו מזויף, ואומר שהוא 'אל של זהב' או משהו כזה, והלהקה מתגלה כמרושעת ומגוחכת, בניגוד למשפחה שמתאחדת בסוף, למרות האם הנודניקית. הדמות הלכאורה חיובית בסרט היא דמות של ילד אינפנטיל ונודניק, שיוצא למסע טהרני לגונן על הגרופית פני ליין (השחקנית קייט האדסון) ששוכבת עם חברי הלהקה. הדבר החשוב והאמיתי שהסרט מציג הוא לנסות לחשוף את השם איתו נולדה, שהוא "גודמן" מול הכינוי שבחרה, "פני ליין". כאילו ששם מולד אמיתי יותר מכינוי שאדם בוחר לעצמו. בסופו של דבר פני ליין כמובן מנסה להתאבד וניצלת ברגע האחרון, כי מבינה שהיא נוצלה (דמות עגולה, מה שנקרא, עם קטע קטן שרואים לה את הציצים). גם בעצם בחירת בחורה מתולתלת כגיבורה הראשית יש טעם לפגם. אני מספר כאן את העלילה כי אין טעם לראות את הסרט הזה, שנדמה לי שהמבקרים אהבו וזוגות הלכו לראות כסרט רוק'נ'רול. 

בעין הדג אהבו את הסרט

13.  אחד הדברים המעניינים בסרטי-מטוס, הוא שרק אז אתה מבין כמה מרכזי שילוב התעופה והקולנוע. גם קזבלנקה נגמר בכך שמטוס אמור לעוף, ושהנאצים יכולים לירות בו על המסלול ולהרוג את הדיסידנט בסרט ואשתו, ואז קורה הסוף המפתיע. וגם ב"כמעט מפורסמים" השיא של הסרט הוא כמעט תאונת מטוס (דרך סופה חשמלית, אלקטריק סטורם – רמז לגיטרה החשמלית), שבה הלהקה שחושבת שהיא הולכת למות, מתוודה על איך כולם בגדו עם החברות של כולם, ואחרי שהתאונה נפתרת, הלהקה במשבר חשמלי. כשנסעתי לקזינו ביריחו באוטובוס ב1999 עם ידידי הדוקטור חגי שפן, הוצג באוטובוס סרט על חטיפת מטוס. זה היה הדבר הכי מפחיד. זו היתה הפעם הראשונה שהגעתי לרשות הפלסטינית, וכל הזמן הוצג על המסך חטיפה, כך שלא הייתי רגוע במיוחד. אני חושב שצריך שגלעד ארדן יציע חוק שיגביל את הסרטים באוטובוסים ובמטוסים לז'אנרים ללא חטיפות מטוס, ותאונות.
 
 
 14. בעקבות הרעיון של סימפול קולו של גלעד שליט למילה "הצילו" שיוזמת סוכנות הפרסום המייצגת את שליט. הסוכנות בוודאי תגיע אחר כך לחו"ל ותזכה בפרסים על היוזמה, ולהרבה אייטמים באייס שרוכבים על שליט המסכן (גוגל מראה 81 אזכורים באייס לגבי שליט). חשבתי לעצמי גם על רכישת זכויות על שבבי הקול של שליט ליצירת המילה "אני מחכה לאכול בארומה". זו מחשבה שעלתה לי בארומה היום, חצי שעה אחרי ששמתי את המזוודות בבית. הפלאפל התימני בקינג ג'ורג' היה סגור, ורציתי אוכל ישראלי, אחרי כל כמויות הבשר שאכלתי שם.

 

15. בקריאה מקנדה של המאמרים בעקבות פרשת צ'ייני והחשפניות, ניכר שיש שתי תמות שעומדות כנגד אותו צ'ייני: התמה הפמניסטית וזו של הכבוד הצבאי, המדברת על כך שלא מכובד שכך ינהג איש צבא או שניתן לסחוט אותו בשל תחביבו זה ולהשיג סודות מדינה. באחד המאמרים לעגו לצ'ייני הכתבים ואמרו שעובדות המועדון חשבו שהוא פועל סיני מסכן. כלומר יש כאן שתי גישות הפוכות לכאורה, הגישה הפמניסטית המתנגדת לניצול של הבנות, ומולן הגישה הצבאית הרואה בחשפניות נשים מלוכלכות שקישור בין צה"ל הטהור ועם מיניות (ועם עבודה, פועלים זרים וכו') הוא רע, מסוכן – כלומר זו גישה מיזוגנית, של שנאת נשים.  

אני חושב שהסיבה שהנושא פרץ לתקשורת קשור דוקא לגישה השניה, הצבאית והמיזוגנית. לא מדובר כאן על רצון להגן על נשים, אלא להפך, רצון להגן על הצבא מהנשים "המלוכלכות" הללו. זה מה שהפך את הנושא לאייטם. הרי אם מישהו היה יוזם מאמר על תעסוקת נשים במכון ההוא, הוא לא היה זוכה לאייטם, או שהיה אייטם חד פעמי ללא הד ציבורי. אם נציג את הדברים שוב בצורה ברורה ונאמר את המובן מאליו: החשפניות הן עצמן נשים טובות, שצריך להגן עליהן ולא לראות בהן כתם אנושי, אלא בני אדם שאינן טובות פחות מפוליטיקאיות או רופאות. אבל עיקר הפרשה הוא בהכתמה שלהן, ובכך שהן פגעו ב"כבוד הצהלי" הבתולי. כלומר הפרשה כמו שהיא נגד צ'ייני, היא גם נגד נשים ונגד איבריהן. 

בגדול, בחישוב סטטיסטי פשוט, אני חושב שאותו צ'ייני אחראי במסגרת עבודתו השוטפת על הרג של לפחות עשרות נשים מאז ינואר הנוכחי, כך שעצם ההתחברות למחאה כזו, שהבסיס שלה הוא בעצם שנאת נשים, הוא לטעמי בעייתי מאוד (גם אם הטיעון על ניצול נשים במועדוני חשפנות נכון). פמניסטיות אמיתיות (ויש כאלה שהתייחסו לעניין בפרופורציה) היו מעלות את הנושא של הרג הנשים, הקשישות והילדות שנעשה תחת פגזי צ'ייני, וגם הגברים, שדמם לא פחות אדום, ולא של ההליכה למועדון החשפנות הזה, שהוא עניין זניח. כלומר – אפילו אם הרצח הזה של הנשים הוא לגיטימי כפי שרבים חושבים, ואולי טוב שהצבא הרג נשים וזה עזר לאיזה תוכנית צבאית ארוכת-טווח להגביר את הפופולריות של החמאס בשטחים, ושמוות של נשים זה שווה בשביל לשפר את ההרתעה, כפי שהמיין-סטרים פה חושב – זה עדיין מהותי יותר. עדיף (לטעמי, אולי אני טועה) שנשים ירקדו ערומות משיהפכו לגופות ערומות. השוואה קצת לא קשורה, אבל מדברת על פרופורציות: תארו לכם שיאשימו את יגאל עמיר בכך שהוא לא משתמש בחסכמים בתקופת בצורת. אגב, גם אני הייתי במועדון החשפנות הזה בערב שירה בארגון המשוררת-ליצנית קיקי פופ, והתחברתי עם כמה חשפניות. 

על הערב במועדון החשפנות, בנענע בימיו הטובים:
 http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=140107

 

 

הופעות עם בני המה

אחרי ההצלחה המעושנת בבאר שבע, "בני המה" (אוהד פישוף וישי אדר, לשעבר ממייסדי "נושאי המגבעת") ואני, יוצאים לסיבוב הופעות בארץ. אני מופע החימום, והם העוף המטוגן. התחנות הן יום חמישי הקרוב, ה12 בחודש, 22:00, ב"באסס", ההסתדרות 1, ירושלים, כניסה 40 ש"ח (יכול להיות שבאותו יום אופיע בשש בחיפה באירוע השירה בפסטיבל של רחוב מסדה, שיוזמים אני אלת המסטיק, לילך ובר ומיטל נסים, נערות דקה, באסטרבות ונטלי לוין. פרטים בהמשך). ושבוע אחר כך, ה19 במרץ, יום חמישי, ב"ברזילי" תל אביב-יפו.
 

על ההופעה בירושלים:
http://www.jlm.israel.net/home/event.php?id=12246

—-

Abstract: This is the israeli heberew blog of roy chicky arad. this item was written after quebec tour in 2009: about Québéc cuisine like Poutine, maple taffe, and sea-pie, quebec swears' source (Tabarnak, Chris), Rimouski nightlife (!), Quebec City, Montreal, the quite revolution, the church, Plains of Abraham debate, antisemitism in Quebec in the 30s and Yves Thériault, is the quebecians are the palestinians of canada, or the israelis of quebec? Québécoise music etc.

ישראל 1

אנשים נוטים לראות עצמם כטובים. הרוצח לא כועס על עצמו על כך שרצח, אלא נזכר בכמה שלא רצח ויכול היה, וכאלה תמיד יש, וחושב על טוב ליבו כלפיהם.

%d בלוגרים אהבו את זה: