Monthly Archives: אוקטובר 2007

שיר אהבה + 4 המלצות: צ'סטרטון, בלוג המח, בלזק, סטרנד בתרגום וייל

הטיילת \
 
אוהב בחורה שהולכת
בעצלנות בטיילת
כתף כהויה ורמז חזיה
רגליה עצלניות
שפתיה עצלניות
(כאילו אין לה כוח לנעול אותן)
שיערותיה עצלניות
עצבותה עצלנית
שמחתה עצלנית
כמו ציור חלבי
על פיג'מה
 

—–
 
המלצה לוהטת על מאמרו הותיק של צ'סטרטון, "האתיקה של ממלכת הפיות" בתרגומו של עודד וולקשטיין. המאמר התפרסם בגליון תכלת האחרון, כתב-עת ימני שבדרך כלל עושה הכול להיות משעמם, אבל לעתים מפתיע.
ימין ושמאל בישראל זו לא עמדה פוליטית, אלא עמדת מוצא כדי להגיד 'אני שמאלני אבל' (צריך להרוג את כל הערבים) או 'אני ימני אבל' (שיתנו להם הכול). כך שאני משתדל לא להעריך דבר על-פי ימניותו או שמאלניותו. אפשר להשוות את זה לעֶדוׁת. אדם נמצא בעדה מסוימת בדרך כלל רק כדי להפתיע ולהתנהג באופן ההפוך ככל האפשר מאשר ציפית מאיש העדה. צ'סטרטון אמר פעם משהו כמו שהתפקיד של השמאל הוא לנסות לעשות טעויות חדשות והתפקיד של הימין (או השמרנים) למנוע את תיקון הבעיות. 

על כל פנים, ראיתי שהמאמר מתפרסם עכשיו באינטרנט, אז הנה לינק. בדרך כלל אני חושב על מילות התואר למוצרי תרבות שאני משבח, יהיו מעניינים, מרתקים, יוצאי-דופן וכו'. על המאמר הזה של ג. ק. צ'סטרטון אני יכול רק להגיד שהוא יפהפה. 
 
קטע מהמאמר:

ההתגדרות בגודלו של היקום לא מצאה כל הד בלבי, ולכן החילותי לתהות עליה; ועד מהרה התברר לי שהיא רדודה אף יותר מכפי ששיערתי בתחילה. על פי האנשים הללו, הקוסמוס הוא דבר אחד הואיל ומושל בו חוק אחד; ונוסף על כך שהוא דבר אחד הרי הוא גם הדבר היחידי. אבל, אם זהו המצב, מדוע לטרוח ולקשור תארים לגודלו של היקום? הרי אי־אפשר להשוותו לשום דבר אחר. בה במידה ניתן היה להפליג בקטנותו של היקום. רשאי פלוני לומר, "חביב עליי קוסמוס עצום זה, על ריבוא כוכביו והמון ברואיו". אך מדוע לא יאמר, "חביב עלי קוסמוס קטן וביתי זה, על סיעת כוכביו ואספקת הבקר שיש בה להשביע את העין"? הטענה האחת טובה כמו האחרת; ושתיהן אינן אלא המיית לב. הלב עשוי לעלוץ משום שהשמש גדולה מן הארץ; בה במידה רשאי הוא להתרונן מכיוון שהשמש אינה גדולה יותר מכפי שהיא. אדם בוחר להתרגש נוכח גודלו של העולם; מדוע שלא יתרגש גם לנוכח קוֹטנוֹ?
מסתבר שאני עצמי חש כך. כאשר מחבבים דבר מה נוקטים כלפיו לשון הקטנה, אפילו יהא זה פיל או פרש רכוב על סוס.
 
 —–
שימו לבכם לבלוג המח. אני מניח שרוב קוראותיי כבר מכירות אותו. כולם ברשת מנסים לנחש מי הכותב שמרעיד את הרשת עם טקסטים נועזים, פרועים ומחוצפים. יש הטוענים כי מדובר באדם מוכר מעסקי האימפורט אקספורט. באחד הפוסטים הוא מתייחס לגנדרנות ומתרגם מתוך ספר עצות לגנדרן:
איש תחבולות הוא אמן הלבוש. שהרי אין להופיע באופן זהה בביקור אצל שר ובביקור אצל פילגש, בביקור אצל דוד רודף בצע ובביקור אצל בת-דוד עדינה ואצילית. זכור, אין דיפלומטיה עדינה יותר מזו של עולם המלבושים.
 
אני בטוח כי כאשר כותב הבלוג, המטיף לדנדיזם בישראל, ייחשף, יתגלה כי מדובר באדם לא מגולח הלובש בגדים מרופטים. עוד נראה את קלונו של השרץ! אני חושד בא.ב. דן.

—-
 
אמש גמעתי בהתרגשות מבוקר עד ליל את 'הדודן פונס' של אונורה דה בלזק, בתרגום יהושע קנז, אני פוחד להיכנס לפרטי הרומן הענק הזה, כדי לא להרוס לקורא המסכן, אבל כמה דברים עליו בכל זאת: במהלך הספר, הכותב פשוט מרמה את הקורא. בתחילת הספר אתה לומד לתעב את פונס הטרחן, שאינו יכול למצוא אושר בלי לסעוד על שולחנות אצילי-זוטא שאינם מעוניינים בו, ובסוף אתה בכל ליבך מאוהב בו, רוצה בשלומו, ומבין שאתה עצמך הוא פונס, בלא שיהיה כל שינוי בהתנהגותו. אתה פשוט מבין ששאר הדמויות מנובלות ממנו בהרבה. השינוי הזה מזכיר את ההפתעה של רעו הגרמני מהשוערת הרמאית, מהערצה ברגע מסוים לשנאה.
לאחר סוף הספר, יש שני עמודים המתארים מה קרה לאחר קץ העלילה ושם המחבר טוען שכל הסיפור אמיתי. היות ומי שמתגלה כמנצח בעמודים האלה הוא באמת הצד העשיר הגובר על כל הנוכלים הקטנים, אפשר להניח שהסיפור הוא לא בדיון, אלא האמת. אפשר היה גם בלי הסיפור שבסוף. אפשר להוסיף את הדף האחרון הזה לכל סוף של ספר: קורה משהו, יש מאבק ואז יש מי שיוצא וידו על העליונה. סוף. ואז העשירים מנצחים. וכמו אצל הדודן פונס גם כיום. ראו גם היום בבלוג של רביב דרוקר, פשוט מנצח זה שמשקיע בעורך הדין הטוב יותר. בכלל, הדודן פונס הוא לגמרי על פוליטיקה ישראלית: עד שאתה לומד לתעב מישהו כמו שצריך, אתה מגלה שהוא האופציה הפחות רעה. ראו את אולמרט, כל כך מנוול אין, והנה לצידו שניים מנוולים פי שלושה.

—-
בספר השירה החדש של מארק סטרנד בתרגומו של עוזי וייל, השירים יפים כמו סוף של מסיבת קוקטייל, כשעולה אור שמש עלוב.

המחאה נגד מוסף הספרות החדש של ידיעות + גילוי נאות מפתיע + תגוביות

על הזזת המוסף הספרותי של ידיעות מהמוסף הפוליטי ל7 לילות + גילוי נאות מפתיע

 

קהילת הספרות באינטרנט רחשה לאחרונה בשל ההזזה המתוכננת של מוסף הספרות של ידיעות מהמוסף הפוליטי ל"7 לילות". עצומה של כותבים נגד המעבר נכתבה והוחתמה במהירות.

אני סבור שהתנועה הזו יכולה רק לנער ולשפר את המוסף הספרותי. הבנתי ששולמית גלבוע, עורכת מוסף הספרות של ידיעות, היא אישה טובה, שמנסה לשלב כוחות צעירים, ומדי פעם באמת יש במוסף הזה משהו מעניין, אבל כרגע קשה לי לזכור מאמר אחד, שיר אחד, שורת שיר אחת, שפורסמו במוסף בשנה האחרונה. במעריב אתה זוכר את מנחם בן, שגם אם אינך אוהב, יש בו משהו מובהק ומאתגר.

בנסיון לתמהל בין פופולריות לאליטיזם, מוסף הספרות של ידיעות לא עניין את אוהבי הספרות היפה, שהמשיכו לראות ב'הארץ' את נקודת ההתייחסות (לצד ביקורות של אריאנה מלמד), ובקרב אוהבי רבי המכר, אף שהעורכת הגיעה מטור בשם 'רב מכר', לא נראה שהיו תוצאות טובות יותר. נראה כאילו המוסף המשיך לפעול מתוך אנרציה וחוסר עניין, כאילו נשכח בשלהי שנות השמונים, עם גרפיקה אפרפרת וחלוקת מדורים שמרנית. הדרישות שלי לא גבוהות: השבוע בין כל הגבבה הרגילה, היתה במעריב סקירה מעניינת של ספרות רומנית שתורגמה בהוצאת נמרוד. לעומת זאת, אני לא זוכר דבר ממוסף הספרות של ידיעות, אף שהצצתי בו השבוע. גם אם אתאמץ יותר ואזכר במאמר שפורסם במוסף הספרותי של ידיעות, לא אהיה בטוח לגמרי אם הוא לא פורסם ב"ספרות מעריב" דוקא. שני המוספים האלה דומים כל כך. אם אני לא טועה, אחד המוספים האלה סירב לפרסם שיר של אהרן שבתאי כי הוזכרה בו המילה 'כוּס'. כולם נהנים לשנוא את המוסף של ציפר, אבל את המוסף של ידיעות אפילו לא יכולת לשנוא, שלא לדבר על ליהנות מזה: מוסף לא מזיק ועייף כמו אדנית ריקה ביום שרב.
 
המאבק על השארת המוסף לספרות בסוף המוסף הפוליטי, אחרי שני עמודי מכרזים למועצות המקומיות, הוא צבוע. אולי מוזר שתהיה ביקורת על יואל הופמן כשבשער לירז צ'רכי, אבל האם עדיף לקרוא על הופמן כשבשער תמונה מחוייכת של גלעד ארדן?
אני חושב שככל שהמוסף החדש יהיה שונה מהקודם, כן ייטב. יש בהזזת המוסף ל"7 לילות" הימור מסוים: אם ההשתלבות במוסף הצבעוני תדרוש פרסום מתכונים לרגל קרושה של אשכול נבו, זו תהיה בעיה. מצד שני, הקיום של השירה והספרות כצורות ביטוי העומדות ליד המוזיקה, הקולנוע והאמנות הפלסטית, יכול לעשות לספרות ולשירה רק טוב (אני נגד הפרדה בין שירה-מוזיקה-אמנות-תיאטרון-וקולנוע, במעין הם באים יחד, פחות או יותר – מאותה סיבה שאני נגד ספורט נשים: הן צריכות לשחק מול הגברים).
 
הבחירה במאיה בקר כעורכת, מעידה שיש לשילה דה-בר ועדי גולד, הבוסים מידיעות, כוונות ראויות לגבי המוסף. בקר היא אוהבת תרבות, מבינה תרבות, אדם נבון, סקרן ונעים. אפשר לפגוש אותה בערבי שירה, יושבת בספסלים האחוריים, או להתהנהן אליה בתולעת ספרים. בקר הגיעה ממתחם ביקורת האמנות הפלסטית כך שהיא בוודאי לא באה מהצד הנינֶטי של התרבות.
ואף על פי כן, כולם מדברים כאן על ביצה שלא נשלקה: יכול להיות שהמוסף יהיה גרוע או יבש. אבל חשוב לתת לו הזדמנות.
 
גילוי נאות: אפשר לספר עכשיו שאני הייתי אמור לערוך את מוסף הספרות של ידיעות. יכול להיות שבמאמר הזה אני קצת מגן על עצמי, אילו הייתי לוקח את התפקיד, אף שמבחינת טמפרמנט יש להניח שהייתי עושה מוסף אחר לגמרי מזה שתוציא תחת ידה מאיה בקר הרגועה.

 

תגוביות

 

קורינה כותבת: למה לא לקחת את העריכה? ואולי עדיין אפשר שיהיו שני עורכים, כמו שיש לעיתון עצמו, או שיתחלקו ביניהם שבוע היא שבוע הוא או שביחד. באמת המוסף צריך ריענון וטלטלה. אם לא מאוחר מדי, לך על זה.

 

אני עונה: אני עובד כעורך עיתון חודשי ברשת גלובס, פירמה, (עם עוד עורכת, יעל שחם) ומאוד מאושר בעבודתי. יתכן שעשיתי טעות מבחינת קריירה או מבחינת חשבון הבנק שלי', אבל נעים לי בעבודה שלי. אני אחד האנשים הכי מאושרים בעבודתם. זו התשובה הרשמית שאותה אני אומר לעצמי. 

הסיבה השניה היא פסיכולוגית. קשה לי לראות את עצמי כעורך המדור הספרותי של העיתון הכי גדול. זה כמו שמשרד החינוך ימנה את הפרחח למנהל בית הספר, או את הטרוריסט לשר. נוח לי בגרילה. נוח לי באופוזיציה, נעים לי באלטרנטיבה. אני לא צריך לתת דין וחשבון לאיש. ומה אם לא אהיה מספיק טוב? אולי עוד עשר שנים.

 

עומר שומרוני כותב: עורך מוסף הספרות של ידיעות? גדול! אני מחכה ליום שזה יקרה.

אני עונה: זה לא יקרה בעתיד הקרוב לעין.

 

כתבו על זה גם בהארץ וציטטו מהבלוג.

אורן בן מורה מציגה: אביגדור ליברמן. חילופי גברי בהנהלת הגלריה

אורן בן מורה (נ' 1982), מציגה בתערוכת היחיד הראשונה שלה ציורים בצבעי פנדה על נייר – פנים של דב פנדה ורוד וציפור, צמחייה ואביגדור ליברמן בביקור ביער באוקראינה.
הציורים שמציגה בן מורה מציעים את עצמם בנפרד, אבל ניתן לקרוא בהם סיפור משותף: ציור מתצלום בעיתון של השר לעניינים אסטרטגיים ליברמן מבקר ביער באוקראינה, צמחים בערוגה או יוצאים מאגרטל, ציור מופשט ורדרד שמתברר כדב פנדה ובצידו ציפור עפה. טבע דומם מופשט וציור מתצלום נפגשים אצל בן מורה בציור שממלא את הנייר, ציור שצבעי הפנדה מכסים את כולו. המשחק הלשוני שבשם התערוכה קושר תמימות וסכנת הכחדה, ילדוּת ומודעות סביבתית, טבע וחינוך, אבל הציור של בן מורה כביכול אדיש לנושאיו: לא לצאת מהקווים, העתקה, גראפיות, הנאה, חזרתיות, מילוי שטח הדף – אלה המנגנונים שמפעילים אותו. סיפורם המשותף של הציורים הצבעוניים של בן מורה יוצא מדמותו של ליברמן. הפוליטיקאי הימני האימתני, דמוי הדב חביב הילדים ואוהבי הטבע, נפגש עם הצבעים, המוּכּרים היטב לילדים מחוגי יצירה, בצמחי ארצנו, ביער באוקראינה, בציור ילדִי. גם שם המפלגה שהקים ליברמן מתאים לתערוכה של בן מורה – ישראל ביתנו.

מערכים אידיאולוגיים סותרים מפעילים את האינסטינקט של הימין הקיצוני הישראלי. סיפורים של הגירה מסופרים מתוך פנטזיות של ילידיוּת. השואה, "האיום האיראני", "האיום הדמוגרפי" – בתוך מושגים מסדרי מציאות אלה מסתדרים להם צמחי הארץ עם היער האוקראיני. החיבורים שבן מורה יוצרת בציור האישי, מושך הכתפיים, הנהנה להצטייר שלה, מעמתים את דב הפנדה המתבחן בצבע פרווה שחור/לבן עם שלל הצבעים של צבעי הפנדה.

זו תערוכת היחיד הראשונה של אורן בן מורה והיא מתקיימת ביום פתיחת עונת הגלריות. שימו לב להזמנה היפה בלוק הפולורויד.
  
כמו אהבת קיץ סתווית, הגלריה מתוכננת לפעול חצי שנה בלבד, כך שבקרוב היא תסגור את שעריה. עד הסגירה, נדחוס מסיבת פתיחה נוצצת כל שבוע שבועיים. אנחנו מקווים שתעמדו בקצב שלנו.

 
פתיחה: חמישי, ה25 באוקטובר 20:00
החדש והרע, הרכבת 12, מתחם גן החשמל, מול בית המכס, תל אביב יפו

רבין\ נגד השתקת אריאל זילבר\ מוחמד א-דורה\ ערפאת

1. יחשוב אשר יחשוב על רבין או על כל נושא אחר, עצם הדיבור על החרמת והשתקת אריאל זילבר, אחד הזמרים והמוזיקאים המוכשרים בישראל, הוא מסוכן. אני מקווה שזילבר יושמע הרבה ולא יחשוש לומר את דעתו (שאיני מסכים איתה).

2. לאחר שנים שתאוריות ההכחשה המוזרות על מוחמד א-דורה (הוא לא מת\ נורה על ידי פלסטינים\ הכול מזויף) נחשבו למוקצות מחמת מיאוס, גורמים שונים בישראל חצי מחבקים אותן. חשוב לדעת שאין הבדל בין תאוריות אלה לתאוריות הקונספירציה המגוחכות שהוצמדו לרצח רבין. שתיהן הגיעו ממחקריו של אותו אדם – נחום שחף שטוען שהטקסט של שיר השלום זויף הוא גם החוקר הראשי ש"הוכיח" לעולם שישראל לא יכלה להרוג את א-דורה ושיכנע משום-מה איזורי ספר של ישראל הרשמית.

3. ראיון השער של עדי עוז ב"העיר" עם אחיו הצעיר של יגאל עמיר היה מאוד לא עיתונאי. ראשית, אפשר להניח שאח יתמוך באחיו, יהא זה מפלצת ורוצח. ילד שהציתו את הגן של אמא שלו בוודאי ישא מטען של אנטגוניזם כלפי מבקרי המשפחה. עוז, עיתונאית מוכשרת בדרך כלל, שאלה שאלות לא עיתונאיות מזן "למה אתה מחייך?", כאילו קרצה לקוראיה. זכותו של אדם לחייך או לעשות כל דבר עם איברי גופו. העברת העוון האישי של אדם למשפחתו היא עניין ימני. הרי רק האדם אחראי למעשיו. אחיו של עמיר היה אז ילד והוא לא אשם בדבר.

4. חשוב לציין שהשנאה לרבין היא פלג של השנאה לערפאת. לא רצחו את רבין בגלל ששת הימים או עבודתו בתחילת האינתיפאדה. אם הטענות הקונספירטיביות על רצח ערפאת נכונות, אז רבין-ערפאת נרצחו פעמיים.

אייזיס – מורה עם כוחות על

הרהרתי באייזיס השבוע בגלל שביתת המורים, שאני כמובן תומך בה. סדרת הילדים אייזיס שודרה בבקרי החופש הגדול וסיפרה על עלילותיה של מורה סקסית בעלת כוחות על (אני היום ממש אלי אשד). היא זכתה בהם כי מצאה קמיע של האלה המצרית אייזיס בעת מסע מחקר במצרים (היא היתה מורה למדעים). מאז אותו רגע, כשהמורה נתקלה ברֶשע בזמן עבודתה, כל מה שהיתה צריכה זה רק להניח את הקמיע על חזה, ואז קיבלה את כוחות העל ולבשה חצאית טניס לבנה.

לאחר שנושא אייזיס שוב עלה בשיחה היום, חיפשתי באינטרנט היכן היא כיום, אותה ג'ואנה קמרון, המורה הא-מינית בעלת כוחות העל, מתברר שהיא אחראית שיווק בשני מלונות בארהב.

מצאתי ראיון איתה שהתקיים בעשור האחרון. אחת התשובות שלה חזקה מאוד:

המראיין: לא פחדת שאייזיס יהפוך לטייפקסט שלך?

ג'ואנה: לא, מי מפחד שהטייפקסט שלו יהיה של גיבור על? אם טייפקסט אז שיהיה כבר של גיבור על. או של אלה מצרית.

 

ביוטיוב – איזיס 1 ואיזיס 2 

 

 

מדוע חשובה כל כך החזרה של גופה מלבנון?

מדוע נבחרה דווקא ידיעה זו לפתוח את כל הפורטלים?

איך הפכו כל מעברי הגופות הללו לנושא לאומי ראשון במעלה?

תדאגו לחיים, לא למתים. תדאגו לילדים ולזקנים שאפשר לעזור להם ולא לאלה שכבר עברו מהעולם. תנו לאנשים פיתות חמימות עם שווארמה ולא גופות ללעוס. הן קרות כל כך.

לאף אחד מאותם מתאבלי-טוקבקים בYnet על עסקת הגופות הזו וגם זו הקודמת לא אכפת מאותו מת: אילו גופתו של גבריאל דוויט לא היתה נסחפת ללבנון הסיכוי נמוך שהיה מקבל ידיעה כלשהי בעיתון. במקרה הטוב אילו היה יום בלי אירועים, הוא היה מצטנף עייף וחבול בעמוד 12 של ידיעות בעמודה שמאלית, חסר שם (השם של אחיו שהתאבד הרי לא רשום בכתבות כדי לחסוך מקום) ובלי תמונה, לצד מהפך בבחירות בפפואה ניו גיני. אף אחד לא כתב עליו כשנעלם ונעדר. אילו היה מתגלה במעמקי הים בתחומי נהריה, זה לא היה מעניין איש.

אם לא היה מת, הוא היה בוודאי עובד בעבודת דחק במפעל מזהם של האחים עופר וחולה במחלות שונות, מאה שקל מעל לשכר המינימום, לא היו מכניסים אותו למסיבות בסוף היום, הוא לא היה מצליח להיכנס כשותף לדירה, ואת ילדיו היו שמים בבית ספר מיוחד. חבורת אוכלי נבלות צבועים וממלמלי 'אוי יוי יוי', תדאגו לגבריאל דוויטים שחיים ולא לגופות בנות שלוש שנים שמזלן שהרוח סחפה אותן אל חופי לבנון.

 

 

הקשר ההומוסקסואלי של אחמדינג'אד ויעקב טרנר\ והשיר "זחל אהבה"

לאחר שאחמדינג'אד אמר שאין באיראן הומואים, הייתי בטוח ששמעתי משפט דומה קודם. קרקשתי בזכרוני, והתקדים נשמט משם.

והנה זה הבליח בראשי אתמול, כשאני יושב לצד בריכה ריקה – יעקב טרנר, ראש עיריית באר שבע עירי, אמר בערך בשנת 2000 ש"בבאר שבע אין הומואים". מצאתי רק אזכור אחד לנושא ברשת האינטרנט. ובכן, כל הפרשנים והפובליציסטים הציגו את ההוכחה לסכנה של איראן לעולם וכסיבה נהדרת לפלוש לשם במשפט הזה (הבאמת מביך) שאמר אחמדינג'אד בראיון, שרובו היה מתון למדי. מעניין שתמיד משווים את איראן לש"ס, אבל הנה כאן מדובר ביענקל'ה טרנר, מלח הארץ – טייס, חילוני, אשכנזי, שמאל-פריך ומכסיף. אמירה טרנרית זו נשכחה, אבל היא לא תישכח לאחמדינג'אד.

היחס לאיראן הוא מעניין. לכאורה איראן מוצגת כגרמניה ומנהיגה כהיטלר, שעומד להשמיד אותנו או-טו-טו. אבל יש עוד נדבך: הלעג. התקשורת הישראלית מציגה את האיראני כדמות של אדם שראשו נחש ובחלקו התחתון הוא נועל נעלי מוקיון. חלק ניכר מהתדמית הזו נברא בזכות הכתבים לענייני ערבים שמציגים לצד תחזיות מפחידות, אנקדוטות מצחיקות כמו אנשי דת מצרים עם החלטות מוזרות. הדבר דומה לכך שישראל תסוקר רק על ידי אמירות של ליברמן על הפצצות של סכר אסואן (בלי להסביר שהוא אומר זאת לצרכי פנים, בידול פוליטי וכו') ופסיקות של רבנים סניליים על כך שאין לגלגל נזלת מהאף בשנת שמיטה. גם כשבשולחן המשפחתי מועלה הנושא האיראני, כמעין מרק סמיך, מיד נעה השיחה לאחד משני כיוונים הפוכים: פחד וצחוק לעגני. כלומר יש לאיראן תפקיד משפחתי (חיובי ומאחד). לגבר הסמכותי, האיום האיראני נותן אפשרות להתבלט כבעל פונקציה כלשהי, והאדם חסר הבטחון יכול להצחיק את הדודות על ידי חיקוי פרסי אמין. כלומר תמיד תהיה איזו עווית בשולחן, של לעג או של פחד. הרי שני אלה יכלו להיות חסרי שימוש ובעלי פופולריות נמוכה, מול איש ההייטק או קבלן-העפר חסר הדמכות הצבאית וחסר כושר החיקוי, אך שעושה מיליונים בשקט ומגיע לארוחות עם ב.מ.וו חדשה.

מדוע יש צורך לצייר את אחמדינג'אד כמטורף או הזוי נוסף על הגדרתו כהיטלר? גם כשדובר על סדאם, ההיטלר הקודם, נהגו לשלב בין סיפורי הרצחנות שלו סיפורים מצחיקים, כמו למשל על הכפילים שלו. ואגב, מדובר גם בצורך של השמאל להציג את המתנחלים, שאפשר להתייחס למעשיהם כמו שהם, והם מספיק קשים גם ככה, כמטורפים, מצחיקים והזויים.

על היחס הלא מקצועי של התקשורת הישראלית לאיראן (יש רק עיתונאי רציני אחד בתקשורת שמדבר פרסית, למשל) תפורסם כתבה גדולה בגליון הקרוב של "פירמה" שיחולק ביום שלישי בגלובס, שנכתבה על ידי העיתונאי המצויין אורן פרסיקו, שנוטש אותנו.
\\\\\\\\\\\\\\\\\\\

 

זחל אהבה \
 
על סִרפדת מה בכך
עדין כל כך
צהוב, הדור ורך
טְוואי התהלוכה
 
הִרהוריו – באמריקְ
ציפורניו – יניד בְשיק
רטבטב ולא מזיק
זחל אהבה
 
אך אבוי מעל
ברקיע על, בשמי התְכַל
מטוס הריסוס
 
אולי קוויו נאים
אולי ליבו גסוּס
וטיס מקורזל
רס"ן (במיל.) לשעבר
אלוף כדורסל
הוא יקיש בכפתור
הורגו וחסל

 

(עמק יזרעאל, 2005. תודה לגולש צ'אפק על התיקון)

תערוכת יחיד ראשונה לענבל שטראוס בגלריה שלנו\ תוספת משוררים בפייסבוק

פרסום ראשון:

שלמה קראוס, חברי הטוב, עורך כתב העת אורבניה ומו"ל תשלובת פלונית (ומי שעומל בימים אלה על אתר של מעין חדש שבו ננסה לתת לגולשים את כל החומרים שפורסמו), התחבר לאחרונה לפייסבוק.

כדי להפיג את אווירת האנשים שנותנים זה לזה דגים וגזרים ופונקציית הפוקינג המסתורית, הוא בנה בליל אמש אפליקצייה בשם "משוררים", שבמסגרתה ניתן להגדיר משוררים אהובים ולקבל שירה במדיום התכלכל הזה. בקרוב, הוא מבשר, ייכנסו גם משוררים עבריים לאפלירציה.
כדי להתחבר לחצו כאן:
\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\
גלריה החדש והרע
מציגה:

ענבל שטראוס
תופי אהבה ישנים בלילה?

פתיחה: שבת, ה13 באוקטובר 20:00
החדש והרע, הרכבת 12, תל אביב יפו

גלריה החדש והרע היא ניסוי של כתב העת מעין : גלריית חלון ראווה ופתיחות נוצצות לאורך חצי שנה הפועלת באמצעות שיטת המפתח החם.

מנהלים: יהושע סימון, רועי צ'יקי ארד, אלון קסטיאל ונמרוד קמר

התערוכה הבאה:

 

אורן בן מורה – דב פנדה

פתיחה: אירועי "אוהבים אמנות", חמישי, ה25 באוקטובר, 20:00

החדש והרע

 

אשמח לראות אתכם.

 

\\\\\

 

הוספתי במאמר על 'הפיצוציה של התרבות 1' (המהוהון) תוספת על הגיליון השני של הפיצוציה, שנראה טוב יותר. אפשר לקרוא כאן.

 

שיר אהבה לדנה גווידטי \ המשוררת צאלה כץ נפטרה

את כה לעניין
דנה גווידטי
את משב הרוח בקומות העליונות של בניין אל על
את הזית הנשסף בסמל גולני
את כה לעניין
דנה גווידטי

את כה אלגנט
דנה גווידטי
את אותיות האהו"י בקנוולו
את ארגמן דם מהפכה שנגדמה
דנה גווידטי
את כה אלגנט
דנה גווידטי
את כה לעניין
דנה גווידטי

אמנם התנשקנו רק כשהייתי
חבוש קסדה,
במסיבת גג, בדיסק קופץ, ספה מתה

כן, לא נמשכתי אליך כשבאת אלי הביתה
ונמרוד נעלם, כדי להשאיר אותנו יחד
לא, לא נמשכתי.

אבל את כה לעניין
אני מעריץ כל תלתל מצטהב בשיערך החלק
אך לעולם לא אהיה שלך,
דנה גווידטי
למזלך,
דנה גווידטי
את תשני לבד הלילה
דנה גווידטי
בלעדיי
דנה גווידטי
ובלעדייך

 

דנה גווידטי בערב השירה הלא שירית של מעין
במסגרת פסטיבל תל אביב לשירה. צלמת: לירן כידון

(מריוט, טאבה, סוף ספטמבר 07)

 

——
נודע לי רק עכשיו מאהרון דסקל (דסק"ל?) שהמשוררת צאלה כץ נפטרה ביום הכיפורים. צאלה כיכבה בגליונות 2 ו3 של מעין. שירה 'סופרפארם' פתח את גליון 2 ופגשתי חבורות ישראלים שגרים בחו"ל שידעו לצטט אותו בקול. לצאלה כץ היתה פואטיקה פורצת דרך ושפה מיוחדת ומדויקת. אני חושב שאין משורר עברי שהשתמש בצורה כל כך מרכזית במדיום האינטרנט לשירתו. היא ביקשה להגדיר את עצמה "משוררת קוד פתוח" ועשתה פרוייקטים כאלה. השיא היה שהצליחה להגניב שירים באתר הספורט וואן.
צאלה כץ האינטנסיבית הפכה במהירות לסמל לכתיבה של מעין. כשאנשי כתם רצו להציג את הפואטיקה של מעין למאיה בז'רנו, הם הראו לה את 'סופרפארם'. כשדנה ספקטור כתבה על מעין ב7 ימים היא התייחסה אליה.

לאחרונה היה מתח בשיחות האימייל החטופות שלנו, כי לא מצאתי שיר מתאים מפרי עטה שיכול להיכנס לגליון 4 של מעין. התלוצצתי פעם בתמימות על טעמה המוזיקלי (ווינגז) והיא מעט נפגעה, היא הראתה לי מניפסט מבולבל שכתבה ושאלה את דעתי, אמרתי לה שהיא צריכה לדייק אותו יותר.

לא היינו חברים (ולא היה רומן ביננו בניגוד למה שמישהו פעם כתב). השיר 'סופרפארם' פשוט הגיע באימייל. היא היתה אדם קשה למדי. חוש ההומור נמצא בעיקר בשירה שלה, היא היתה טיפוס דכאוני ובעל חרדות רבות.  אבל לא עוד: היא בשמים מטפטפת עלי, ועל כל משוררי השירה החדשה, שמש.
האתר של צאלה כץ – http://katzeela.googlepages.com

מתאבלים:

שיר שהדס כתבה על צאלה כץ

http://yael.blogli.co.il/archives/143
http://monocrave.blogspot.com/2007/09/blog-post_26.html
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=98019&blogcode=7518011
http://cafe.themarker.com/view.php?t=153873

 

תוספת 7 אוקטובר 2007:

היום פנתה אלי קרן קוך הנחמדה כדי שצאלה כץ תשתתף בערב שירה בהבימה בנושא שירה והומור. אמרה שמנשה נוי יהיה שם והיא רצתה שצאלה תקריא את השיר על מנשה נוי. אמרתי לה שלא כדאי. לא רציתי לפרט ולהיכנס לכל הנושא של המוות.

הבנתי שאהרון דסקל, ידיד של צאלה, מתכנן ערב הוקרה קטן לצאלה כץ ב22 באוקטובר.

שריפת הגלובוסים ברוטשילד פותחת את השאלה מיהו אמן: מעצב הגלובוס או המצית?

קראתי עכשיו שהוצת הגלובוס הראשון בשדרות רוטשילד. נשאלת השאלה האם אנשים שמאיירים או מכיירים גלובוסים ברוטשילד (אשר חלקם מכוערים במידה בלתי תיאמן) עבור 100 החברות הגדולות במשק הינם אמנים.

השאלה מהי אמנות פותחת נושא מורכב וגזי כמעט כמו 'מהי שירה', ואני בוודאי לא טיפוס טהרן בהגדרת האמנות או השירה. לעתים טראשיות קיצונית דווקא מקבלת איכויות של אמנות: הייתי עֵד לתערוכת טלפונים שעוצבו על ידי דוגמניות והונחו במוזיאון כלשהו בחיפה. נראה לי שהיה לזה כבר ערך אמנותי, אפילו ביקורתי.

מחיפוש שמה בגוגל נראה שהאמנית שגלובוסה עלה בלהבות עשתה קודם מספר עבודות אקולוגיות מעניינות והיא בוודאי עצובה וכועסת כרגע על כך שעבודתה הפכה לאפר. אחד הבלוגרים הציג אותה כמי שרק רוצה להתפרנס קצת ואת המציתים כ'ונדלים', אותם שבטים סקנדינבים\רומנים שהחריבו בין השאר את קרתגו האהובה עלי.
מצד שני, כדאי לשים לב לתצלום השלט השרוף: העבודה חתומה בראש ובראשונה על ידי לוגו גדול-מידות של 'הבורסה לניירות ערך' ותאגיד תרופות בשם 'פריגו קומפני' (לשעבר אגיס) ושמה מופיע שלישי ברשימה. גם מסיקור האירוע (על ידי כתבי צרכנות ולא כתבי אמנות) מתברר שלמעשה העבודות הן חלק מקמפיין פוליטי ימני-קיצוני שנועד להרגיע את הציבור שמצבו החברתי מדרדר כשהוא רואה קומץ אנשים מתעשרים על חשבונו ומכפילים את הונם, כשהוא עצמו נלחם עם תשלום השכירות ועובד בשכר של 22 ₪ לשעה. כדי שיהיה ברור יותר, אעביר את זה מהשדה החברתי לשדה הפוליטי-לאומי: הדבר דומה לכך שיתנו לאמנים לעצב מאה קרפדות ענקיות עם שמות של התנחלויות ויניחו אותן ברוטשילד או בכיכר ברמאללה.
 
במאמר של שרה ברייטברג-סמל בסטודיו על תערוכת "ארטפוקוס" שבה צה"ל אישר את העבודות, דובר על כך שבעידננו הדבר המרכזי שנותר לאמן הוא חתימתו. מכיוון שכאן השם של האמנית מופיע מתחת ללוגו גדול של הבורסה ואף מתחת לשם של החברה, פריגו ישראל, אפשר לומר שהעבודה שלה הושחתה פעמיים. בפעם הראשונה על ידי פריגו קומפני והבורסה לניירות ערך. ושימו לב שבאתר התערוכה השערורייתי, שֶם האמנים כלל לא נזכר והגלובוסים מתוארים על-פי שם החברה. מדובר אם כן, בעבודה שחתומה על ידי חברה בורסאית, כמו שלמשל לוגו של חברה בורסאית הוא נכסה של החברה בראש ובראשונה. נשאלת שאלה הלכתית נוספת שאליה נדרשים הזמנים החדשים והקשים: האם אפשר להגדיר חברה בורסאית כאמן (אמנית). אני חושב שהתשובה היא שבתנאים מסויימים, חברה רגילה יכולה להיות מוגדרת כאמנית פלסטית, אבל חברה בע"מ לא יכולה בשום אופן להיות אמנית, כי היא מתנערת מאחריות ליצירה. 
 
בזמנו, הצגנו את השור השרוף (של אל-על המופרטת בזול לאחים בורוביץ' שבדיוק רשת הסופרמרקטים שלהם פשטה רגל בלי לדאוג לזכויות הבסיסיות של העובדים) בתערוכה "דורון" ב"מנשר", שעסקה בקשר בין זכויות עובדים לאמנות (בעקבות התמונות נחקר עורך מארב דאז, רונן אידלמן ומחשבו נלקח), ועבודה נוספת, של גל דרן של גבר העומד כמשתין על השוורים. במקרה ההוא, אני מעלה את הטענה הפולמוסית שאפשר להתייחס לשורפים כאל אמנים, אמנים חברתיים המשתמשים בבנזין במקום בצבעי גואש וטרפנטין ובגפרור במקום במכחול. במעין האחרון היתה עבודה של האמן איגור גלמן-זאק, שמת לאחרונה. בעבודתו 'מבצע אדום על לבן' (מעין 3, עמ' 78), הוא הציב עגבניות על מיצב של האמנית רייצ'ל וויטריד בטייט מודרן וטען 'גברת וייטריד משעממת'. כך שבוודאי תגובה פלסטית לאמנות (או ללא-אמנות) יכולה להיחשב אמנות.
 
כמשתתף בביאנלה בהרצליה "העורף" (אוצר: יהושע סימון), היה מעניין לקרוא את ביקורתה של חמדה רוזנבאום בעכבר העיר על הביאנלה, שדיברה על התל-אביביות של התערוכה ההרצליינית (וגם כאן). עסקתי בנושא גם בעבודה שלי, המציגה להֶלֶך בהרצליה או לשכנים שלי למיצג את דירת החדר שלי במרכז תל אביב בזמן אמת. נראה כי האמנות בתל אביב מתקיימת על אף העירייה, וכשישנה "אמנות" שהעירייה מסייעת לה זהו רק במפגני הון כעורים כמו הגלובוסים והשוורים. כבר כתבתי פעם על הסיטואציה המשפילה שבה ניסינו לגייס 3000 ש"ח מהעיריה ל'היכל האמנויות של האקדמיה החופשית' וקיבלנו מכתב סירוב כמעט חצי שנה אחרי שהתערוכה ירדה. זה היה שיעור טוב עבורי – אל תמתין לממסד. 

בסיטואציה הנוכחית, אמנים המציגים במוזיאון תל אביב צריכים לכתת רגליהם ולמצוא ספונסר. לא הרחק, בחולון, וכעת גם בהרצליה, ניתנים תקציבים מכובדים לאמנות מודרנית ומתייחסים אל אמנות בצורה סבירה ובכבוד. החמצתי את 'אמנות הארץ' לצערי, אבל הבנתי שגם שם יריד בכחנלי ענק ניסה להעיב על התערוכה היפה-בוודאי של האוצר אורי דסאו. יש לי שאלת תם: מדוע בניגוד לסוקולוב הרצליה, לא הופכים את שדרת רוטשילד למקום שבו אמנים עכשוויים מציגים את עבודותיהם, לאו דווקא דרך פסלי חיות, פשוט אמנות, כשהם חתומים עליה, ולא חברות בורסאיות? אף שאם לסתור את עצמי, אולי טוב שלא מסייעים לאמנים בתל-אביב ומותירים אותם רזים. יתכן והאמנות היתה פחות שוקקת אם היתה מסובסדת ומחובקת יותר. כך גם העיריה משאירה לאמן הרציני והמחויב תפקיד: לשרוף עבודות.
 
הביקורת שיש לי על הגלובוסים המסוימים הללו והקשר שלהם להון לא מפריעים לי לאהוב גלובוסים. אני זוכר את עצמי כילד מקבל גלובוס מדיני מאיר, שהפלסטיק כמעט תמיד יצא ממנו ושהפרדת הצבעים לא היתה מדויקת במיוחד. מסתכל בשעת ליל על המדינות בגלובוס המדיני או באוסף הבולים שלי ונהנה מהאיים המלדיביים, ס.ס.ס.ר, לוקסנבורג, פרס. אבל הכי אהבתי את לסותו, מדינה ללא-מוצא לים שממוקמת בתוך דרום אפריקה, שאז היתה מדינת אפרטהייד. כבר כילד הייתי טיפוס אינטרנציונלי וקוסמופוליטי. גלובוס הפלסטיק הקטן סימל את האהבה שלי למין האנושי בעולם, ללובי, לאמריקאי, ולתושבים של מה שאז היתה וולטה עילית. 
 
מעריב תומך כמובן בגלובוסים

גם הבלוג של ליטל מתנגד לגלובוסים

חבורת הירקון 70 ביוזמה מוצלחת – הבלופים

%d בלוגרים אהבו את זה: