Monthly Archives: פברואר 2010

סיקור מסיבת ההפתעה לבנימין בן אליעזר (פואד)

אירוע מסיבת ההפתעה ליומולדת 74 של פואד באולמי קינגסטון נפל ליד מסיבת הרווקות של בחורה בשם דנית, שקבעה אותה במסעדה צמודה וחסרת שם. שלוש יפהפיות בסגנון נמרי מאור יהודה, כל אחת מהן על עקבים שמספר הסנטימטרים של גובהם כמספר המנדטים של מפלגת העבודה ניסו להיכנס לאירוע שלהן, אבל שרשרת האבטחה עשתה בעיות. הן עמדו עם שקיות מלאות בקבוקים והתנצחו עם השוטרים העצובים. מה הן אשמות שמסיבת הרווקות נפלה באותו יום של היומולדת של פואד? השוטרים התעקשו, הבנות התעקשו. המזל הגדול שלפתע התגלה שהשוטר הבכיר והמכריס מכיר את אותה דנית, העיטורים הרבים שלו מרשרשים על שמלת הבליינית היותר יפה כשהם מתחבקים. הבליינית היפה מזמינה אותו לחתונה. והן חומקות לאיזו כניסה.
אני חושב לזנוח את משימתי העיתונאית וללכת בעקבותיהן. נשמע שזה אייטם שיותר מעניין לפצח. אבל נגרר הלאה. כנראה בגלל החיסול בדובאי, ליומולדת הטריוויאלית והטפשית הזו יש סידורי בטחון יוצאי דופן. אולי פואד הוא המקבילה שלנו לאל-מבחוח. בגלל שאין לי תעודת לע"מ, מסרבים להכניס אותי. עשיתי טעות גדולה והבאתי דרכון במקום תעודת זהות, והמאבטחת מביטה בחשד על החתימות הרבות שלי ממצרים וירדן. היא מורה לי לשבת על סלע דקורטיבי ולהמתין, יחד עם עובד אתיופי שגם כנראה חסר תעודה כלשהי. אנחנו מביטים יחד על האורות הירוקים הנשפכים על הסלעים שמסביב אולמי קינגסטון ועל האורחים שמגיעים, מיני פוליטיקאי זוטא ועסקני רקק, רובם חביבים דווקא.
בפעם האחרונה שראיתי את פואד, היה כשהתחרה בפריימריז המוזרים של העבודה נגד אברום בורג. אז גם לקחתי מהמטה שלו חולצה של 'פואד יעשה את העבודה' שהלכתי איתה מדי פעם. חולצה יפה וכתומה. אני בעיקר זוכר מהאירוע הזה שפעילי פואד תכננו שבשיא נאומו, יעופו יונים, כדי לסמל את המחויבות שלו לשלום. אך אלה סירבו לצאת מהכלוב.
האירוע מתחמם באיטיות ואני נכנס לשירותים. מלמר ומלצרית שובבים יוצאים מתא אחד. אני מסבן את ידי, שובר בטעות את מתקן הסבון הנוזלי הורוד, ובורח במהירות מהמקום.
ביציאה מהשירותים, עשרה בדואים בלבוש מוזהב צועדים לכיווני בשקט, ומסרבים למסור יותר מדי אינפורמציה לגביהם. אחד הבדואים המוזהבים מספר: "פואד מכיר המנטליות שלנו ואנחנו מכירים את המנטליות שלו. הוא כיבד אותנו. אנחנו מכבדים אותו. הוא מנסה לעזור לנו וזה לוקח זמן".
-כבר הרבה זמן, לא?
כן, שישים שנה.
הם מהלכים באיטיות ולפתע מקפצת אישה עם קוקו תכלת ומכנסיים משונים: "אתם יפים יפים. אתם משהו. אתם כל כך יפים". על פי בטחונה העצמי, היא כנראה אדם ידוע, אבל איני יודע מי היא וכנראה לא אדע לעולם.
אריק סיני נבחר להיות הזמר הראשון ואומר על פואד "הוא ממזר"
-הוא מתאים לישראל ביתנו, מפלגתך?
"הוא חוצה מפלגות. הוא מאוד מתאים לכולם".
במהלך הראיון הקצר, הסוכן שלו דורש ממני שלוש פעמים לרשום מתי ההופעה הבאה של פואד. אני ממהר לחמוק, ומוצא את רענן כהן כתירוץ. "אני אוהב את פואד כי הוא איש מעשה", אומר לי רענן כהן, מי שעד לאחרונה היה יו"ר הבנק לפיתוח התעשיה, ולדברי עצמו עשה שם עבודה טובה. לדבריו, הוא רוצה עכשיו להיות יו"ר חברת החשמל או יו"ר מפעל הפיס, שתי עבודות כיפיות.
-מה הוא עשה?
"הוא איש מעשה".
-אבל איזה מעשה הוא עשה כאיש מעשה?
שינויים  בכל מיני מערכות בתחומי התשתיות. למשל כבישים.
-יש איזה כביש מסויים שהוא עשה שאתה יותר אוהב?
כל התשתיות.
-הוא עשה יותר ממך או פחות ממך?
אני לא עושה השוואה. אני מציע שתפתח את האינטרנט ותראה מה עשיתי.
בהמשך אני שואל אם פעם עשו לו מסיבת הפתעה, והשאלה הזו מאוד מלחיצה אותו, משום מה.

מזכ"ל מפלגת העבודה העולמית, אדם בשם מישל חלימי, מסביר עוד יתרון בפואד: "אנשים מחו"ל אוהבים לשמוע אותו".
-מה הדבר הכי חשוב שפואד עשה?
"הוא עשה כל כך הרבה שאי אפשר לבחור".
-מה למשל?
"גשרים".
-יש גשר מסוים שמזוהה מבחינתך איתו?
"כל מיני צמתים".
-אין לי אוטו. מה פואד עזר לי?
"הוא שיפר מחלפים".
 
בחורה חביבה בשם ליאת שוחט, שעומדת סמוך לחלימי, אומרת שיש לה מה לאמר, אחרי שקודם התביישה לדבר: "אני חברת מועצת אור יהודה המארחת את פואד ואנחנו גאים מאוד שהוא בא לאור יהודה".
-אני מוכרח לציין שאור יהודה מאוד יפהפיה. לא הייתי כאן מזמן, והעיר נראית נהדר.
"אל תכתוב את זה, אני במפלגת העבודה".
-אני מאוד אוהב ששמתם ברווזים על הרמזורים. וכל האורות הירוקים יפים מאוד.
"זה לא אנחנו. אנחנו באופוזיציה. בשום אופן אל תכתוב דברים טובים על הברווזים".
-זה רק ברווזים?
"יש גם שקנאים ופלמינגו".
-מה רע בהם? הם ממש חמודים.
"העיריה מתעסקת רק בזה".
-איך היית מגדירה את היחס של אור יהודה לפואד?
"פואד הוא מלך אור יהודה"
-ומי הנסיך?
"לצערי אין נסיך. פואד מאוד עזר לעיר".
-עוד עשרים שנה יהיה רחוב פואד בעיר?
"אני אהיה מיוזמי הבקשה".
 
הסיגרים המרוקאים מגיחים, וזה האות לכניסת פואד ופרס. רובי ריבלין מנסה ללחוץ להם ידיים, אבל נהדף לצדדים לטובת אישה בסוודר סגול ושיער כתמתם שממש קופצת על שניהם ומתגלה כגליה סלומונוב, חברת מפלגת העבודה וראש ועד בבנק משכנתאות בינוני: "אני מאוד קשורה לפואד".
-לטעמי את הכי נחמדה כאן. את ראויה להיות שרה.
"אולי חברת כנסת. לא ישר למדרגה עשירית, כמו שאומרים אצלנו".
-ואם תהיי חברת כנסת אז תהיי ממחנה פואד?
"כשנגיע לנהר נעבור אותו".
-את כבר תופסת תחת כחברת כנסת ונוטשת את מיטיבך?
"צעד צעד".
בהמשך, היא מספרת לי על מעין דובי מלא סוכריות שהועד של הבנק תרם לילדים אתיופים ביפו. ואומרת שאני חייב לראות את זה. היא נותנת לי את הטלפון שלה וטוענת שישתלם לי לדבר איתה, שיש לה המון אייטמים הקשורים לדובים שבתוכם סוכריות. אני מעט נלחץ מכל הקשר איתה.
 
כל השרים החשובים מצטופפים סביב שולחן מרכזי, שבמרכזו פרס, אהוד ברק ורעייתו, פואד ויעקב נאמן ורעייתו. במרכז השולחן מעין מנורת אזמרגד מכוערת, שאיני מבין איך השב"כ אישר. בפינה, ציפי לבני שנראית בלוק אופנועני מעט. צפוף מאוד בשולחן, ממש כתף מתחככת בכתף. ברק ואשתו הורדרדת נלחצים לגמרי, מול מיץ האשכוליות המסורתי. כי המאבטחים דוחקים אותם גם מאחורה.
כל יושבי השולחן הזה, נעשים לפתע סנובים ולא רוצים להתראיין אצלי. אפילו שרים משניים כמו ברוורמן. אני מביט אלילאיזהם – הם זחוחים לגמרי ונראים כמו ילדים בני שש בגן. הם מנסים לשמור על נימוס ולא לאכול, אבל שר הבטחון לא מתאפק וממזלג לפיו עלה גפן אחרי עלה גפן, מכניס אותם לפיו כצב קטן. שולחן המקובלים סנובי כאמור, ואני הולך לשולחן הסמוך שבו השר גדעון עזרא ואמנון כהן מש"ס יושבים ואוכלים במיה. עזרא: "פואד חיזק את הקשרים בתורכיה לאחרונה, עם כל הפשלות שהיו".
-אתה אומר שישראל ביתנו הורסים, פואד מתקן?
"במקרה של תורכיה, בוודאי".
-למה אתם לא יושבים עם השרים המקובלים, אלא בצד?
"אנחנו לא מהנדחפים".
 
הנאומים מתחילים. אריק סיני עולה, ויעקב נאמן טופף באצבעו על השולחן כדי להראות עממי. כולם ממתינים לאייל גולן. פרס אומר, "הייתי בהרבה חגיגות בר מצווה, חגיגה כזו לא ראיתי. אתה שר התשתיות שמביא את אנרגיית השמש". נכדו הצעיר של פואד, כבן שמונה, אמור להיות שיא מרגש של האירוע, אבל הוא מאחל מדף דברים לא ברורים.  מתגלה שגם לאהוד ברק יש יומולדת השבוע. כשאומרים את זה, לפצע נפל והתנפץ לרצפה עציץ ורדים וציפורנים.
בזמן הנאומים המשעממים, אני מנסה לכתוב את הכתבה, כדי לשלוח אותה בזמן. אבל יש המון הסחות דעת. מניחים לידי את צלחת הפסטלים שכוללת סיגרים מרוקאים וכל מיני מאכלים שומניים. בועז שפירא הקריר והנערץ מערוץ 1 לוקח לא מעט. הכתבת החמודה של גל"צ תמר לוי לוקחת ביס מסיגר ומחזירה אותו לצלחת. היא לדעתי מעט אימו. אני אוכל פסטל קטן, ומתעייף במהירות. אני הולך אחורה, לכניסה, ומנסה לכתוב משם את האייטם. לפתע אני מגלה שדמות מתולתלת מלטפת את רגליי. אני מרים את ראשי ובוחן את הדמות והיא מתגלה כניסים גרמה, מוזיקאי ואיש מחנה פרס. אני מנסה לא לראיין אותו כי הוא תמיד מרואיין באירועים כאלה, אבל הוא דורש להגיד "פואד הוא אדם עם נשמה בגודל של הכרס שלו". לידי מסתובב מאבטח קרח בלבוש הדוק, שאני רואה מאחורה, ומופתע לגלות שהקרחת שלו מקועקעת. לאחר כמה רגעים מתגלה שמדובר באייל גולן, זמר שאני מאוד אוהב, אבל לא מעריך את הקרחת והתדמית החדשה.
ואז עולה פואד ומגלה שכל מסיבת ההפתעה הזו היתה הונאה: "המארגנת שלחה לי בטעות הזמנה שכתוב עליה שיש לי יומהולדת ולשמור את זה בסוד. אבל אני בעיקר כועס שהיא כתבה 'לא להביא מתנות'".
 
(פורסם לפני כמה ימים בידיעות אחרונות בגרסה קצרה בהרבה תחת הכותרת "זה יום הפואד")
 

כאן יש תמונות של נופי דדוש
 
 

נביא זעם בג'ינס – 25 שנים וקצת למותו של דן עומר

"ברקע שחור
קבועים
דיוקני
הנקודה והפסיק",

ז'אן ארפ, מתוך כתב העת "קו", בעריכת דן עומר

 

"כולם רוצים להיות גם נביאים וגם לאכול מהצלחת", אמר דן עומר על התרבות המקומית בראיון ל"העולם הזה". גם 25 שנה אחרי מותו, עומר היה כנראה הדבר הקרוב ביותר לנביא זעם שפעל בספרות העברית, אף שבשורה התחתונה באמת לא אכל מהצלחת, כך שהיום מעטים יודעים מי בדיוק היה. ואלה שיודעים – חלקם מעדיפים לא לזכור.
עומר הגיע לכותרות בתקופה די מוקדמת בקריירה הפתלתלת וקצרת הימים שלו, ובאופן מקרי. בשנת 1966 הוא פרסם את הספר "בדרך", סיוט עתידני שבמרכזו רומן עם נערה גרמניה. השם 'בדרך' יותר מאשר התכתב עם 'בדרכים' של הסופר הביטניק ג'ק קרואק. עומר ניסה לכתוב כמו הביטניקים, ועשה שימוש יתר במונח 'זין'. זה הובן כניסיון לפורנוגרפיה והספר צונזר. שופט בית המשפט העליון משה לנדוי הגדיר בפסק הדין את הספר, "עיסוק מגעיל ממש בענייני מין שאת הפצתו אין להרשות אף על פי קנה המידה המקל, שאליו התרגלנו בימינו. תיאורי מין זוועתיים לשם חילול השם ואין סימן של כשרון ספרותי בכתיבה המשעממת".

 

בוקר טוב מהפכה, דן עומר

פסילת 'בדרך' הובילה לשביתת רעב של דן עומר מול הכנסת. באוהל המחאה ובקפה "טעמון" המשיך למכור באופן לא חוקי עותקים של הספר האסור. הוא הפסיד במשפט ואחר כך גם את הערעור, אבל ניצח במלחמה, והספרות הישראלית ניצחה איתו: "בדרך" היה הספר הישראלי האחרון שהצנזורה פסלה מסיבות מוסר. גם היא הבינה שזה מטופש.
משה בר, בעל חנות הספרים 'הגלריה לספרות' וידיד: "דן עומר היה גיבור הנוער בירושלים. כולם ביקרו אותו באוהל המחאה. זו היתה תקופה שמהפכה היתה מהפכה וחברים היו חברים. הוא בז לעבודה קבועה במובן של להתמסר לעבודה. הוא ידע שהוא משלם מחיר. הוא לא היה אוכל בכמה ימים עד שמישהו הזמין אותו. למה? כי הוא כתב. נביא זועם כמוהו – אין"

 

השנה היתה 1966, כאמור. דן עומר היה אז בן 26, יפה וכחוש בגלל שביתת הרעב. במערב, התבוסה של מצנזרי "מאהבה של  ליידי צ'טרלי" פתחה את הסכר לעידן המין החופשי. אבל הסיקסטיז בישראל הולכות להיות קצרות בגלל המלחמה שתפרוץ בקיץ של השנה הבאה, ותשנה לנצח את השאלות המרכזיות שיעסיקו את התרבות המקומית.
"בדרך" היה ספר מעניין, כמו כל 14 הספרים דלי-המכר שפרסם דן עומר. ספר רב עוצמה, אך לא נעים לקריאה. גם ספריו בהמשך לא גורמים לנוחות או הנאה, אלא מטרידים מאוד. תמיד היה שמה משהו, אבל היצירה המקורית לא היתה מרכז הכובד שלו. את מפעלו של עומר הכרתי דרך "נהמה", אסופת השירה הביטניקית האמריקאית שהוא תרגם, וכללה את גינסברג, קורסו ופרלינגטי. חשף אותי בפניה יואל הופמן כשהייתי בביתו בחיפה. היה לו אותה בעותק מצולם עם סיכות. אני די קמצן ועברה שנה עד שמצאתי את הספר במחיר נמוך מ150 ₪. הספר הכה בי. המפץ המתולתל שמהדהד מהספר, שהתבטא גם בשחרור שלו מניקוד, הראה שיש חיים לגיטימיים מעבר לשירה התרבותית והמכחכחת בנימוס שבדרך כלל מפרסמים פה או בוחרים לתרגם. מאז, אני משתדל לפרסם שירה בלי ניקוד.
דרך "נהמה", ניסה עומר לייבא את שירת הביט לישראל. זה תרגום לא-מושלם: זה תרגום גאוני. נתן זך תרגם שנים אחר כך את שירת אלן גינסברג אולי נכון יותר, אבל לא היו לו את תבלין הטירוף שבזַק דן עומר. מה הטעם בתרגום מדויק של שירים שמראש אינם מדויקים? הספר הזה היה כמזרקת טרפנטין במדבר לצעירים, שהכירו רק את השירה העברית המכובדת, הוא הראה ששירה שייכת גם לילדים הרעים של הכיתה, לא רק לחרשנים. גם הפואמה "נהמה" של גינסברג גררה פרשיה משפטית. היא נחשבה גם כן לחומר תועבה ונאסרה לפרסום בארצות הברית. המו"ל שהוציא אותה, לורנס פרלינגטי, נעצר. היום היא נחשבת לקלאסיקה.
הביט, תנועת נגד לשירה הנפוחה והמכובדת ששלטה באמריקה, לא היתה משמעותית בזמן אמת בישראל. ישראל ממילא היתה לא מעונבת. אלכסנדר פן כתב על הביט "אני ביטניק\ אם היתה לי פיתה\ הייתי פיתניק". שהאמריקאים ילמדו אותו על אי הליכה בתלם, קומוניזם, ועל זה שמשורר יכול להיות סטאר? אבל היום בקרב השירה הצעירה בישראל, באיחור אופנתי של כמה עשורים, לשירה הביטניקית יש סוף סוף עדנה, מ"כתובת" שייחדו לסגנון את הגליון הראשון בכתב העת שלהם, השפעות על "מעין" ועל מואיז בן הרוש ומשוררים צעירים כמו ואן נוין. לפני שבוע מתי שמואלוף הופיע בהשקה שלו עם שיר של אלן גינסברג שתרגם אהד פישוף (פורסם לראשונה בסטודיו). השירה מאז התברגנה והשמינה, ולשימוש בביט יש כח רב בניגוח תרבות ופוליטיקה שבעה. לפני שנה בסן פרנסיסקו, באופן מקרי, כמעט נאלצתי לקחת טרמפ עם לורנס פרלינגטי, אחד משלושת המשוררים שמתורגמים ב"נהמה". הוא היום בן מעל תשעים ונהנה ממעמד מיתולוגי כמו"ל של הביטניקים וכבוס של חנות הספרים החשובה בעולם לשירה, הסיטי לייטס. למרות גילו, הוא נוהג בטנדר טויוטה אדום, בקושי רואה את הדרך. למזלי או לא למזלי, קיבלתי טרמפ אחר. למחרת הוא פתאום קפץ לקפה והתיישב במקרה על ידי, כי זה היה המקום הריק היחיד בשולחן המשוררים. הוא לגם לגימה מהקפה, והמשיך בטויוטה. מיד קפצו על הקפה כמה משוררים מבוגרים ונרגשים, נוהמים 'אני שותה את הקפה של פרלינגטי'.

 

הר הבית בידיו

לאחר "בדרך", נשר דן עומר ממרכז העשייה. משמעות הכיבוש של מלחמת ששת הימים (שאליה שש להתנדב, אף שהשתמט קודם) הטריפה אותו. הוא היה ממתי המעט שחתמו על המודעה הנבואית של תנועת השמאל "מצפן" מספטמבר 1967 שקראה לנסיגה מיידית מהשטחים, וחזתה למעשה אחד לאחד את התהליכים המשחיתים שיקרו על ישראל מאז. מה שהיום הוא מיינסטרים ישראלי, היה אז בגידה. מול מדינה אופורית, עומר הקצין מאוד את דעותיו, שגם ככה נטו להיות מעצבנות. הוא החליט לעזוב ללונדון להקים קומונה ולהנהיג שם תנועה מהפכנית, יחד עם הסניף המקומי של מצפן, ואף טען שהסי.איי.איי טורח לעקוב אחריו.  
בשנות השבעים שב דן עומר ובגדול. "העולם הזה" הציע לעמוס קינן לכתוב טור ספרותי. קינן התעצל והמליץ על דן עומר. במדור "נמר של נייר" הפך עומר למבקר הספרותי האכזר והמשתלח ביותר שידעה הספרות העברית. על אהרון מגד כתב, "נכה ספרותי שמתמשך ברדידותו". על ספר של אמנון נבות: "הרומן הפחות מבטיח של הסיפורת הישראלית בשנות השמונים וגם הגרוע ברומנים". על רוני סומק הצעיר כתב: "גידול פרא של שולי תרבות הספר בישראל. מרדים את הקורא".
היו לעומר טכניקות העלבה קבועות: כשרצה לפגוע במישהו, וזה מה שרצה בדרך כלל, השתמש בשמו הגלותי. למשל את עורך "עכשיו" גבריאל מוקד כינה מר מונבז והוסיף לו את הכינוי שנועד כנראה לפגוע, "הפרופסור מבאר שבע". כיום, מוקד מתגעגע לאויבו דאז, איתו התפייס לפני שמת. מוקד: "עומר היה באופן מוזר, מכוחותינו. אקדוחן עז ופראי שנמצא בצמרת הפולמוס העברית. הוא לא כתב שירה חשובה של עצמו, אבל זה לא משנה. היום אין בכלל תופעות כמו דן עומר. אין כמעט פרשים בודדים עם דעות משל עצמם. אני רואה אותו בעיני רוחי. עם הזקן והפנים רזות, יושב על ענן בשמיים, ומתפלמס עם המשורר מקסים גילן".
השירה העברית הפכה יותר ממושמעת וחנונית?
זו לא השירה העברית שממושמעת, זו החברה.
יש לדן עומר מורשת?
לא חושב. הוא נשכח וחבל. ואסור שהוא ישכח. הוא איש חשוב. אני לא אומר שלא רבתי איתו. רבנו. בסדר.

בזכות האקשן, מדור הספרות 'נמר של נייר' הפך פופולרי מאוד, כזה שאף מעלה את תפוצת העיתון. דרכו פילח קלשונים אל ליבן של פרות קדושות וקדושות פחות. אמנון בירמן, תשבצן וחבר לבוהמה הירושלמית, מספר על חשיבות הנמר: "בראיון ל'נמר של נייר' אמרתי שאבידן התחיל לאבד את הצפון. אבידן היה מיודד עם אבי, אברהם בירמן, שהיה המתרגם שלו באנגלית. העולם הזה יצא ביום רביעי. ביום שלישי בחצות, אבא שלי מקבל טלפון מאבידן. הוא עונה לטלפון בבהלה. אבידן מעבר לקו. הוא אומר לו, אתה מזדקן, הבן שלך מתבטא בחופשיות. אבידן ניתק, וגם לא בא להלוויה ולשבעה של אבא".
אורי אבנרי, עורך העולם הזה, היה מאושר מהרכש: "דן עומר היה מאוד תוקפני וזה היה טוב. ספרות, כמו כל תחום, אולי יותר מכל תחום, זקוקה לאנשים שמעוררים ויכוח. נתתי לו חופש מוחלט. מעולם לא צינזרתי או תיקנתי, וזה עורר הרבה רוגז. קיבלתי הרבה ביקורת על זה שאני מרשה לו לכתוב".
יש היום תופעות כמו דן עומר?
העיתונות הפכה שטוחה, אין בה הרים, הכול מישור. חברה זקוקה למחלוקת כדי להתקדם, לאנשים שיש להם דעות ורוצים להביע אותן על אפם ועל חמתם של אחרים. לקחתי אותו, כי חשבתי שהפרובוקטיביות תביא אנשים לקרוא, גם אם הם לא מעוניינים בספרות. זה הצליח".
אבל זה גם היה מעליב לקבל ליחה ירוקה על ספר שאתה טורח עליו כמה שנים. כשדן עומר מת בגיל 44, היו רבים ששמחו. אדם ברוך לא הכחיש שאמר 'ברוך שפטרנו'. היו מי שהשוו את התחושה לשמחה שיחושו ביום מותו של הרב כהנא. וגם היום מנחם בן, שספג ממנו לא מעט, מתעקש שדן עומר נענש בשבץ על ידי אלוהים בגין חטאיו כמבקר (תגובתו החיננית של מנחם בן). אמנון בירמן לא מסכים: "אומרים שדן עומר מת כי לא הכיל את השנאה. זאת היתה השמצה, אבל לא היו רבים שאהבו אותו".

 

חלום ישראלי, דן עומר

 

 

מר קו

 

נפגשתי עם דן עומר שוב בבית אריאלה, באולם בקומה השניה שבו ניתן לקרוא כתבי עת. לפני כמה שנים לקחתי יום חופש שהוקדש לקריאה מדגמית מכל כתבי העת הספרותיים. באופן מוחלט, הגליונות הראשונים של 'קו' מתחילת הסיקסטיז הציגו את הטקסטים המעניינים והמתקדמים ביותר. בשורת העורכים חתומים יונה פישר, רחל שפירא ודן עומר.

היופי של 'קו' הוא הבחירה הפרועה ובה בעת העדינה והמוקפדת מאוד של חומרים, והשילוב הטבעי בין האמנות לספרות. ובכל זאת, מעטים מתייחסים אל "קו" בגרסתו הראשונית כאבן דרך.
המשורר הרולד שימל מתרגש כשהוא נזכר בימי קו, שהיה מכתבי העת הראשונים שנתנו מקום לשיריו: "כתבתי שם פעם על אמנות אמריקאית. העורכים אמרו, אנחנו לא יודעים איך לשלם לך. נכתוב צ'ק על שמך, תמלא מה שאתה חושב שמגיע לך. זה היה הניהול שלהם. דן עומר היה מאוד נגד מה שהלך בארץ. הוא היה ההפך של 'מאזניים'. מה שהיה נחמד, הוא שאז לא כתבתי עברית. והוא פשוט פרסם את השירים באנגלית, בין כל השירה בעברית".
והערכת אותו כמשורר?
"דן אמר פעם לאשתי ורדה שהוא יודע שהוא לא באותה ליגה של עמיחי ואחרים, אבל חשוב לו לכתוב שירים. הוא אמר שיש משוררים סוג' א', אבל גם למשוררים סוג ב' וג' יש זכות קיום. הם עובדים לא פחות שעות ומסורים לא פחות. הגישה הזו מצאה חן בעיני. אשתי התרשמה גם מהצניעות שלו". שימל גם פרסם שירים ב'דפים צהובים', כתב עת אחר שערך דן עומר. לאחר מכן 'דפים צהובים' הפך גם לחברה של דן עומר, שדרכה קיבל תשלומים מהמגזינים שבהם עבד.

האוצר יונה פישר, רעו לעריכה, מספר איך התחיל 'קו': "חזרתי מחוצלארץ ב61 ושיחקתי ברעיון לערוך כתב עת לאמנות. פגשתי בטעמון את דן עומר וסיפרתי לו. דן אמר שהוא מעוניין להוציא כתב עת לשירה צעירה. אז אמרתי, בוא נעשה ביחד. דן עומר הכיר את ברוך חפץ, שיהיה מוכן לממן את הגליון הראשון. דן, רחל שפירא חברנו. עבדנו ביחד שנתיים בדירתי כדי להוציא את הגליון הראשון. כשהופיע העיתון, ברוך חפץ אמר שהוא מסרב לממן. כבר הפסדנו כסף, אז המשכנו. עבדנו יפה והרמונית ביחד, זרם יפה מאוד, כשזה זרם. עד שקרה עניין לא נעים שגרם להפסקת כל אפשרות לשתף פעולה והפסקנו לומר שלום אחד לשני".
מתגעגע?
קשה לי. מה שעשה לי היה כל כך נבזי. זה כמו זוג מתגרש, שכל השנים הטובות נפגעות בגלל הפרידה.

 

רדיו איש חמודות

 

הקולנוען מיכה שגריר היה חבר של דן עומר: "הכרנו הרבה שנים. שיתפנו פעולה יחד כשעשיתי מגזין רדיו בגלי צה"ל וביקשתי ממנו להיות הסיידקיק שלי".
איך גל"צ העסיקו בימים ההם סרבן גאה?
לזכותו של מפקד גלי צה"ל. זה עורר הרמת גבה. כי דן לא ניסה להיות פוצי מוצי. הוא ניסה לעשות פרובוקציות ולעורר תשומת לב, והתייחס לדברים לא לגופם. היו לו חושים טובים ליחסי ציבור. הכרנו עוד כנערים בשומר הצעיר. הוא היה שמוצניק מרשים. מאוד תנועתי. אחרי זה, הוא לעג לאמונה המשיחית האדמורית של השומר הצעיר ביערי ובחזן".
רבתם?
"אני לא חושב. אפשר לזקוף את זה לגנותי. לא כל כך קל לריב איתי. הבנתי די מהר שהדרך הכי טובה לעצבן אותו, היא לא אריב איתו. זה יכעיס אותו עוד אותו. הוא חיפש מדון, בלי שום ספק. לא פחד להתכתש, מילולית ולא פיזית. פעם חטף מכות מחבורה מבוגרת יותר, פעם חטף מכות מאפרתי שהיה נהג מונית שכל השנים שמר על שתיקה, וכך לאשר או להכחיש, שהוא רצח את ברנדוט.
היית בין אלה שמחו על צנזור "בדרך"?
באתי אליו לאוהל. להזדהות. אתה יודע, חשבתי אז ואני חושב עד היום, שמזלו שלא סילקו אותו תוך שתי דקות, משך תשומת לב. האוהל היה קצת אנקדוטה. חבריו לקפה ולאקסטרה פיין באו לראות אותו וגם כדי להראות.
אפשר לדבר על מורשת דן עומר?
בסופו של דבר, הוא היה מייצר הרבה. כתב כל הזמן, הוא היה רב-כמותי. ומזה גם יצאו דברים איכותיים. פעם שיר. פעם מאמר. תמיד היו חבורות שחשבו שהן הכי חשובות ושיזכרו אותן לעד, והן נגוזו.

 

שנת הכלום

דוד מונשיין הוא איש נדל"ן על פי מקצועו, אך בוהמיין מקצועי על פי כל אמת מידה אחרת. הוא מספר על הפעם הראשונה שפגש בתופעה: "בשנות השישים, הלכתי במעלה הרחוב. ראיתי בחור שחרחר עם זקן תיש מסתכל עלי פתאום. אני אומר לו, מה מסתכל. הוא אומר, אני מסתכל. שאלתי מה הוא עושה. אומר, אני משורר צעיר. אני אומר בבדיחה, אתה יכול להקריא לי? הוא אומר, ניפגש עוד שלוש שעות בבית רפה. צחקתי, אבל זה סקרן אותי. אני מגיע לבית הקפה, והוא מחכה ליד שולחן, תקריא לי. הוא אומר משהו כמו "היה זה בליל של שנת הכלום, השעון עמד מלכת, במרפסות שיחקו קלפים, היופי נתן גט לעצמו'. מאז הוא נכנס מאוד לבוהמה. בערב היינו הולכים כל יום לבכחוס. היה שם ראיף אליאס, נוצרי מרוני שניהל את המקום. יום אחד הוא אומר לי ולדן, אתם כל יום באים ושותים. אתם נמצאים פה ממילא, רוצים להיות מלצרים? אמרנו כן. אז ראיף אמר, 'בסדר, אתה קח את החלק העליון, הוא התחתון'. אני עבדתי יום אחד, הוא הרבה זמן".
איך דן עומר היה כמלצר?
"הוא לקח כל דבר ברצינות. לאחר מכן, הוא היה זה שהנהיג את הפרישה של הבוהמה מקפה ניצן לטעמון.  שקדי מקפה ניצן בא ללקוח הקבוע, אמנון אחי-נעמי, ואמר לו שיש לו חוב, ושאל אותו מה עם הכסף. אז אמנון אמר לו 'אם אתה צריך כסף, לך לעבוד'. בעקבות זה, דן עומר הנהיג את הפרישה של הבוהמה מניצן לטעמון. שהיה עד אז קפה של ייקים. היו שם שולחנות יפים, תמונות יפות כמו בשנות השישים. בא קופ ועשה שינויים, והפך את הסדר, ושם בטעמן פורמייקה. זה הפך למקום מרכזי. ב65 דן עומר כבר היה מבוסס בחבר'ה והיה לו מה להגיד. הוא סיפר על לונדון, שזה היה אז כמו לנסוע לירח. הוא חזר מאוהב באלן גינסברג. היה מהפכן של בתי קפה". 
ואתה?
"הדעות שלי ושל עומר היו שונות לחלוטין. הוא היה מצפן, אני לא הייתי, הייתי קשור לעסקים. אמרתי בוא נוציא לו את הספר 'אלוהים בג'ינס'. קיבלנו חומר והדפסנו את זה".

זה היה עסק טוב?
"אפילו חצי ספר לא מכרנו. שחררנו אותו, הוא הוסיף מדבקה על השם שלו, ומכר בעצמו. מאז לא התעסקתי בהוצאה לאור, רק לעצמי".
מה הייחוד של עומר?
"אספר לך סיפור. יום אחד נסענו בטרמפים והגענו לקיבוץ. הבנאדם לא אכל או שתה. אמר, אני לא לוקח אוכל מקיבוץ. אם אני לא עובד, לא אוכל. הוא לא אכל ולא שתה יומיים".

אמנון בירמן, תשבצן העל, מגיע פעם בשבוע לתל אביב. אנחנו נפגשים בקפה ביאליק, אני מספר לו שאמי מנהלת פורום תשבצי הגיון והוא מביא לי ספר תשבצים עם הקדשה יפה. בירמן נחלץ מהכנת עוד תשבץ כדי לספר על ידידו הותיק: "מאוד אהבתי אותו, לא היו הרבה שאהבו אותו. הוא אהב אותי. לא יודע אם היה הרבה אנשים. בספטמבר 67 חברי מצפן וביניהם דן עומר קראו לצאת מיד מהשטחים. זה היה מאוד לא פופולרי. היה שם גם שמעון צבר שהיה בעל טור בהארץ, היו מכתבים לפטר אותו בגלל המודעה.  פעם היה אפשר להכניס את כל האנשים האלה לדירה אחת, היום אי אפשר להכניס אותם לבלומפילד".
אהבת את הספרות שלו?
אפשר להשוות את דן עומר לעמוס קינן. שניהם סופרים כושלים, לא טובים, כי הם פלקטיסטים, ראו את המציאות בשחור ולבן. הם היו מסיונרים. עמוס היה סטיריקן גאון. אבל כשניסה לכתוב ספר, לא הצלחתי לקרוא. וגם דני. כמו קינן, דן היה עורך גאון ומתרגם מצויין.
היית אומר לדן את זה?
לא, גם לקינן לא אמרתי.

גם מחוץ לדפי השחור לבן, דן עומר היה וכחן בלתי נלאה. נורית מאנה, אשתו השלישית ועיתונאית "ידיעות אחרונות" לשעבר, מספרת שכבר בדייט הראשון שלהם צעק על אנשים. "הוא לקח אותי למסיבה של הטלויזיה שסיקר לעיתון. עד שהגענו, הוא היה חם ומקסים. וכשנכנסנו למסיבה, הלשון שלו חתכה את הגוויות. הוא פגש מנחים ידועים ואמר להם 'אתם אוכלי חינם'. כולם התפוצצו ולא יכלו להגיב. מאז, איכות ההתכתשות נעלמה, אתה לא פוגש אותה יותר. גם כמות הידע שהאדם הזה צבר היתה תופעה. היה לו זכרון צילומי והוא קרא מאוד מהר. הוא היה הופך את הדף, וכבר עיכל. היו מעט ספרים שמרח וקרא יומיים. היה לו ארכיון עצום בבית של כל מה שקשור לתרבות ישראלית, החל מסוף המאה ה19 עד ליום מותו. הכול היה ממויין. הוא היה ערוך למלחמה. החיילים היו בטור ומסודרים. הוא ממש היה לוחם, גנרל של כל האינפורמציה הזו. דן ראה עצמו כאביר שתפקידו לשמור על התרבות העברית, על האינטגריטי של התרבות העברית. לצערי הוא לא חי מספיק שנים כדי ליצור את המסה הבוגרת כדם יוצר. בגיל 40 אתה רק מתחיל לכתוב. התרבות העברית הפסידה משהו נקי, שלא עסוק בלשרת אף אחד"
נגד מי למשל?
"אני זוכרת שהיתה לו למשל התכתשות קשה עם דן בן אמוץ. כל יום שישי, דן עומר היה יוצא עם שלו. ודן בן אומץ עם שלו. דני אמר לבן אמוץ, אם תעז היום, תשאר לעד. זה הפך לשנאה איומה. כמות הידע שהאדם הזה צבר היתה תופעה. אם היה מתווכח על ציטוט, היה מוציא את הספר. היה לו זכרון צילומי.
כמה מהר קרא?
היו מעט ספרים שמרח וקרא יומיים. הוא היה הופך את הדף, קרא ועיכל.
מה היה סדר היום שלו?
זה השתנה עם הלידה של עתליה. הוא התעורר ב11. בסופשבוע היה כותב כל הלילה את נמר של נייר. כתב גם בכל העיר ואחר כך במקומון של ידיעות. זיסי סתוי ראה בו את אויב האומה. איפה שהוא יכל, הוא נלחם בו. הוא סימל את ההפך, בקיום שלו, בקבלת ההחלטות שלו. האספקט הספרותי. סתוי ניסה להיות תרבותי, רציני, מכובד, חשוב, היררכי. הדבר האחרון שבאמת חשוב זה תוכן. דן היה קורא את כל העיתונים, מוספים ספרותיים מאנגליה, גרמניה וניו-יורק. היום יש את האינטרנט שמינטרנט, אבל הוא אגר כמויות של ידע ותייק, בצורה שהיתה אז למעט מאוד מערכות בעולם. הוא בנה ארכיון בכל מה שקשור לתרבות ישראלית, מסוף המאה ה19 עד ליום מותו. וזה דבר שהיה עושה באופן קבוע. קורא, ממיין, חותך. קשה היה להילחם בו, כי הכול ממויין כל כך טוב. תמיד הוא היה אספן. אבא שלו היה מזכיר העיריה, והביא את המחשב הראשון שאי פעם נכנס למערכת. דן הכין את עצמו לקראת המחשב בגיל מאוד צעיר. כשהיינו מגיעים לבית הספרים הלאומי, קיבלו אותנו שם עם שטיח אדום. כל כך העריצו אותו. התייעצו איתו על חומרים שמגיעים. הוא קיבל מהם מתנות מאוד יפות. אם היה כפל של ספרים נדירים, היו נותנים לו.
הספר 'בדרך' היה פרובוקציה נטו או גם בעל ערך ספרותי?
הדברים שהיו אבסורדיים ב'בדרך', הפכו למציאות. הציניות והיכולת לקבל כאילו זה בסדר ומובן מאליו. אז זו היתה מחאה, שלא ללכת לשם.
מה הדבר הכי מוצלח שהוא כתב?
הוא לא כתב אותו. הוא כתב שירה, שאחר כך נראתה לו מתוקה מדי. הטרגדיה של דן שהוא מת לפני מה שבאמת רצה לכתוב. הכול זה היה הכנות. זו הטרגדיה האמיתית. שהוא לא הספיק את מה שרצה. יש לי אינסוף תחקירים שנשארו.
ממה הוא חי?
לא נתנו לו עבודה, הוא היה ברשימה שחורה מאוד. מה ששמר אותו, היו הרדיו והטלויזיה. הוא עשה עבודות עצומות של תרגום ומחקר בלי השם שלו. זה מה שפרנס אותו. אף אחד לא נתן באופן מסודר  הוראה לא להעסיק אותו. אבל כולם היו מלחכי פנכה, יש את האין ואת האאוט. זו אוירה מאוד מסוימת. ששאריות שלה אתה רואה היום.

 

 

"האל שירד מרכסיו השתחרר מנכסיו שלו,
לבש מכנסי ג'ינס כחולים ודהויים…
אל שירד והצטרף לעדר בלי מנהיג, עדר ללא הגיג
עדר המותאם לאפנה פאריסאית קאפריסית".

דן עומר, מתוך השיר "לילה ארוך"

 

המילה 'פרובקטור' משמשת בדרך כלל מילת גנאי. אבל פרובוקציה – גם זולה – היא חלק מהיצירה, זה אמצעי אמנותי ממש, חלק מהביקורת שיצירה יכולה או חייבת לנקוט. הפרובוקטורים הם אלה שנשכבים על התיל ועוד מושמצים אחר כך. ללא קוראי תגר כמו דן עומר התרבות והחברה היו נותרים מאחור. חברתו דאז נורית מאנה נזכרת: "יום אחד גדעון האוזנר, התובע של אייכמן, עבר ברחוב, דן עומר אמר לו 'הי אני מכיר אותך'. והאוזנר היה מבסוט. דן עומר אומר לו, 'כן, אתה מהמטרופוליטן אופרה'. האוזנר אמר, מה פתאום. אז דן אמר, 'מה, אתה לא קולם של שישה מיליון יהודים?'. הוא לא אהב את השואנים המקצוענים".
לעתים היה לה יותר קשה. מאנה: "היתה לי חברה שדן מאוד חיבב והיתה בת בית. לקראת בחירות 81, דן שאל אותה למי תצביע. והיא אמרה שלתחיה. הוא ביקש שתעזוב את הבית. חשבתי שזה נאמר כהומור. אבל הוא אמר לה, את האויב האמיתי שלי, יותר מכל אויב, כי אנשים כמוך יביאו להרס והיעלמות של המדינה הזו. מאוד כעסתי עליו ונשארנו חברות. אבל כל פעם שהיא באה, הוא היה עוזב".
גם המשורר אהרון שבתאי ספג מדן עומר: "תמיד היתה לו עוינות. הוא היה מהפכן וזרוק, ואני נחשבתי לבורגני. לא הייתי שמאלי אז. חוץ מזה הוא לא הצליח כמשורר והיה מלא טינה אלי".
חיים הנגבי סרב לדבר עם ידיעות אחרונות מסיבות פוליטיות, אבל לפני כן הספיק לומר, "הוא היה איש קשה. לא שאני איש קל. איש עקשן ולא מוותר".
גם בקפה הקבוע טעמון דן עומר לא לגם בשקט. משה בר: "הוא היה מחפש הזדמנות לתקוף כל ח"כ שעבר בטעמון. הוא היה מטורף מהבחינה הזאת דן עומר פתח הרבה דברים, הוא היה בין הביטניקים הראשונים".
הוא היה ביטניק שלא ביקר בארצות הברית.
הם די תיעבו את ארצות הברית. לונדון זה היה הכי רחוק. הוא היה טיפוס שלא פחד מאף אחד. היתה לנו תוכנית לעשות אירוע 'חברים מדברים על דן עומר' לפני כמה שנים. רעייתו אמרה שתתקשר ונתאם. אבל בסוף זה התמסמס".
בר הוא היום בעלי 'הגלריה לספרות' בירושלים, אחת מחנויות יד השניה המוצלחות בישראל. "הספרים של דן עומר די נדירים היום", הוא מעיד. "מדי פעם נכנס מישהו ומבקש אותם. אני תמיד מזהה אצלם באישון איזה ניצוץ בוהמייני".

דן עומר היה אוטודידקט שלחם באקדמיה ובממסד. בתו עתליה עומר, 35, היא פרופסורית באוניברסיטה ליד שיקגו. במשך שנים, גידל דן את עתליה לבד, ללא אמא, גרר אותה עם בקבוק חלב לויכוחים ספרותיים בטעמון ונשא אותה על הכתפיים להפגנות. את הדוקטורט עתליה עשתה על השמאל הישראלי: "הקול של אבא היה נבואי. הוא הקדים הרבה דברים שהיום רווחים באקדמיה, הוא הבין שהביקורת התרבותית קשורה תמיד לביקורת הפוליטית. כואב לי שהוא נשכח. הוא תמיד העריך אותי כבנאדם שלם. לקח אותי להפגנות. מה שלמדתי ממנו זה להסתכל באופן ביקורתי וחודר מעבר לאיך שהדברים הוצגו. אין ספק שהוא מת מוקדם מדי. כואב לי לראות שהוא נשכח, כי הוא היה קול חשוב בתרבות הישראלית. אני חושבת שהוא בביקורת הספרותית ניסה לחשוף מה חושפים, כמו פוקו, בין כוח לידע. הבין אינסטקטיבית בבטן תיאוריות של פוקו. הייתי שמחה לדבר איתו".
הוא היה ביטניק אנטי-אקדמי ואת פרופסורית.
אני סוג מאוד שונה. היה אוטודידקט, לא קשור למוסדות, ואני בחורה מוסדית. אבל אני לא מתפשרת בביקורתיות שלי. פשוט מביעה את הביקורת בצורה אקדמית. אני מרגישה שתיאוריות פוסט-קולוניאליסטיות עוזרות להכיר את ישראל. דחיפות מוסרית היא נקודת המוצא שלי. לא מתביישת באוריינטציה שלי.
אז מה הזכרון החזק שלך ממנו?
זו היתה תקופה מאוד מהותית, שבה הוא היה ההורה היחיד שלי. אני חושבת שזה שהוא העריך את הדעות שלי, למרות שהייתי ילדה. ביוני 82 כתבנו יחדסביב שבוע הספר מאמר לעולם הזה על ספרות ילדים.
אחרי מותו, אמר עמוס קינן ל"כל העיר": "הוא מת מוקדם מדי. יכול להיות שאם היה חי היה מצליח להפוך את העמדה שלו לאסכולה ועומד במקום שראוי לו לעמוד".
דוד מונשיין, דמות ירושלמית ומי שיחד עם משה בר השקיע בספר השירה 'אלוהים בג'ינס': "הוא כל הזמן רב עם אנשים. קם בבוקר, ורב עם אנשים".
למה?
"הוא רצה להביע את הדעות שלו. ובסוף רב, ומנתק הרבה קשרים".
ואיתך, כאיש עסקים קפיטליסט, הוא התקוטט?
הוא קיבל את זה שהמוח שלי שונה. שחייתי עם מחשבות של מסחר. גרנו יחד בנחלאות. היתה לו חברה בשם רינה. שכרנו מטבח בנחלאות, שהפכו לחדר, והוא גר עם רינה במטבח. מאז רינה התחתנה עם מולטי מיליונר.
הוא זלזל בך?
להפך, הוא ראה את הכח של הכסף בעיניים שלי.
אתה מתגעגע?
"עד היום אני לא מאמין שהוא מת. אני מתייחס אליו כאדם חי שעזב את ירושלים. לפני 3 שנים, חלמתי שהוא מתקשר אלי ושואל מה קורה עם זה ומה עם זה. ואז היה צלצול שהעיר אותי מהחלום. התעוררתי ומיד עשיתי כוכבית 42".
-מי זה היה?
 שיחה חסומה.

 (התפרסם בגרסה מקוצרת מאוד לפני מספר ימים במוסף הספרות של ידיעות. מצטער על טעויות ההגהה בגרסה הזו)

דברים בזכות סטס מיסז'ינקוב

אנשים רבים נמצאים בשמאל לא מבחינת דעה, אלא מסיבות שבטיות או אסתטיות. הם בשמאל בשל תיעוב לצבע השחור, הערסי והרעשני המזוהה עם ה"ליכודניקים". הדימוי הזה חסר אחיזה במציאות אלא רק בסטריאוטיפ: הפוליטיקאים המרכזיים בליכוד חיוורים ונקיים כבשמאל.

כלומר אותם "שמאלנים" שונאים בשקט חרדים, עניים, פועלים, מרוקאים וערבים – והם קוראים לעצמם שמאל כי הם בעלי אוריינטציה אשכנזית או מערבית, וכי הם שונאים על הנגלה גם מתנחלים. השמאל, איכשהו, נשמע הגון, מכובד ואירופי יותר. השמאליות עבורם היא ממש כמו פעולה של נימוס אצל יפניות כשהן צוחקות ולא חושפות את השיניים. במלחמה הבאה, הם יתמכו בשקט בימים הראשונים, עד שיופתעו לגלות שאנשים מתים בה.
מכיוון שהשמאליות שלהם שקרית, היא שם משפחה שנולדו איתו, ולא רעיון פוליטי, הם מתחזקים אותה על ידי דמוניזציה של סמלי ימין ואחר כך גיחוך טפשי. אני עצמי לא מסכים עם הימין, אך משאיר את זה בתחום המחלוקת הרעיונית. הימין כולל בתוכו בני אדם סבירים מלבד הדעות שלהם, ישרים או לא ישרים, משוגעים או לא משוגעים, חתיכים או לא חתיכים, וכשירים או לא כשירים להיות מהנדסים או שרי תיירות. כמו כל קבוצה של בני-אדם, משיעים ועד תושבי ליכטנשטיין.
אותם אנשים לעגו השבוע לסטס מיסז'ינקוב, שר התיירות מישראל ביתנו. הוא הפך ממש למשל ושנינה, אני אמנם חושב שליברמן הוא תופעה נוראה ומסוכנת למזרח התיכון ושההתבטאויות שלו היו צריכות להוביל להדחתו, אבל אין לי בעיה עם סטס כשר תיירות, יותר משהיתה לי עם בוז'י באותו תפקיד נחמד. אפשר לחשוב שבעבור ג'וב, סטס לא היה במפלגת העבודה, ובוז'י, כן, בוז'י שלנו, לא היה נתקע איכשהו בישראל ביתנו ומשחק את המשחק באצילות.
בעיתונות, פורסמו שלוש טעויות שעשה לכאורה סטס בטיולו האחרון בספרד: הוא הלך לבלות במקום להיפגש עם אנשי עסקים. הוא התלונן על התמשכותו של טקס יום שואה ארוך במיוחד. והוא הלך ולחץ יד לשר התיירות האירני בשביל הפוטו-אופ, בלי לומר שהוא ישראלי. ההאשמות הללו נשמעות נורא כי העיתונאי מוסיף את המילה "מביך", אבל הן למעשה חיוביות.
גם אם אני הייתי שר תיירות, ואני די לוטש עין לתפקיד, הייתי מעדיף בילוי בפאב על פגישה עם אנשי עסקים יבשים. זה מעיד על כך ששר התיירות אוהב לכייף, תכונה נצרכת אצל שר מסוג זה. לנסוע לספרד ולהיתקע עם חבורת גברים רדומים שמראים אחד לשני אפליקציות באייפון נשמע כצעד מטופש. אני משוכנע שאם הייתי פוגש את שר התיירות של מדינה דמיונית בשם קרפקיה בפאב או בדיסקוטק, מיד הייתי מחבב את אותה מדינה מגניבה. טוב שפוליטיקאים מסתובבים בחו"ל במקומות בין אנשים של ממש, ולא מסתגרים בסדר יום צפוף עם מיני תולעים חנוטים בעניבה. 
דבר נוסף שעשה סטס, לדברי העיתונות לפחות, שמעיד כי הוא שר תיירות מצויין, הוא להשתעמם בטקס יום השואה, ולהתלונן על האורך שהעניין נמשך. חייבים לומר את זה: בישראל, 65 שנה אחרי שהדבר הנורא הזה נגמר, תפקיד השואה הוא ממש חולני. למרות שאיננו סובלים השוואות שלנו לנאצים, אנחנו כל הזמן מרמזים על דברים דרך השוואה לנאצים, כמעט על כל אויב רקק. וכך השואה עצמה מופקעת לצורך הפיכתה לכלי ניגוח נגד מוסלמים או נגד ביקורת עולמית אלינו, ובצנצנת בסופו של דבר לא נותר דבר. השיא היה כשדימיינו שבאיראן היהודים יילכו עם טלאי צהוב. מעבר לשקר שבכך, האם זו לא הכחשת שואה לכל דבר? באירן היחס למיעוטים טוב לא פחות מבישראל, יש ליהודים ייצוג בפרלמנט, תחנת רדיו ועסקים רבים. להשוות את האיראנים לנאצים זו הקטנה איומה של היחס הרצחני והגזעני של הנאצים ליהודים.

על כל פנים, אחרי מעל שישה עשורים ומאות פצצות אטום, הגיע הזמן להפסיק את העריצות הזו, שבה המוות והפחד מכליון הוא הדבר החשוב ביותר, ולא החיים. כשאני אומר שהשואה מנוצלת כולה לצרכים צבאיים, ולא נותר מקום לתפישה פשוטה שלה, זה מתבטא גם ביחס הנורא שלנו לניצולי השואה, שרבים מהם יכלו לשפר את איכות חייהם אם היה מושקע בהם כסף שהלך לדלק שנשרף במטוסים של צה"ל שעפו מעל אושוויץ בשביל לעשות דאווינים ולקדם פוליטיקאים כמו אהוד ברק ודן חלוץ.
ההתגייסות ההמונית להפקעת העבר גם הביאה לכך שלא שמו כאן ממש לב כשרצחו מיליונים ברואנדה ובקונגו. אם היום היה נערכת שואה בעם שאינו העם היהודי, אני בטוח שישראל של ביבי לא היתה נוקפת אצבע, כמו שאמר נתניהו לפני שנסע לגרמניה "כדי שלא נהפוך למדינת עולם שלישי".
אני הייתי בטיול לאושוויץ עם מקיף ד' באר שבע. אמנם היו רגעים נוראים ומרגשים, אבל אני זוכר כמה שנאה ניסו ללמד אותנו ואת ההסבר על כך שהנהגים הפולנים מסריחים שקיבלנו בהכנות למסע. כך שאני מודה על כל נער ונערה שניצלו מהמסע לאושוויץ.
ההאשמה השלישית היא שסטס לא הציג את עצמו כישראלי ולחץ יד לשר התיירות האירני. זה מבחינתי מוכיח שמדובר באוהב אדם, ללא קשר למדינתו. זו כמובן לא פעולה מושלמת, ואולי מעט ילדותית, אך יש בה רצון טוב בסיסי. יש רק להעריך את השאיפה למגע אישי של השר סטס, אחד משרי התיירות היחידים בעולם ששמם הוא פלינדרום.
גם אם מסתכלים על מבחן התוצאה. סטס עושה עבודה טובה: השנה הגיעו המון תיירים לישראל. אם יגיעו יותר, זה כבר יהיה מעצבן. חלק מזה קשור לכך שמשרד התיירות לחץ לבטל את הויזות המסובכות לרוסים שרוצים לבוא לכאן וכולם היו גזעניים אליהם, כי פחדו שכל הרוסיות זונות. השנה היה לי מגע יחיד עם משרד התיירות כמי שנסע לבית לחם לחג המולד. המשרד חילק מתנות מגוחכות לצליינים שרוצים להיכנס לפלסטין. וזה קורה דווקא אצל שר תיירות מתנועה פשיסטית למחצה. אז הנה, דוקא בתקופה שכולם מתקיפים אותו, כדאי להסיר את כובע המצחיה.
 
 
—-
הודעות:
 
ביום שבת הקרוב 13.2 אני באירוע "השוק" בעין השופט, מוכר את מעין, את ספרי, אלבומים, ואולי אופיע.
 
יום שישי 19.2 מופיע בפרוזדור, רמב"ם נחלת בנימין תל אביב.
 
יום חמישי פורים 25.2 קורא שירים בבית ביאליק באירוע פורימי עולץ
 
אתר גרילה תרבות עלה בגרסת בטא.

 

שימו לב לכתב עת חדש שיוצא לדרך ברשת ונראה מבטיח מאוד: תבוסה חשמלית. מה שמיוחד בו זה שהוא שם על ראש שמחתו את הפרגמנט, המכתם, הצורה הספרותית החביבה עלי.

 

והנה כמה שירים שעלו ליוטיוב בפסטיבל פת\קית

מוכר הנקניקיותhttp://www.youtube.com/watch?v=aYdURyYpang

מעין –  http://www.youtube.com/watch?v=_D0OpgJYr08

רובים וכרטיסי אשראי (אתה בן 18)http://www.youtube.com/watch?v=4HdVx_1T-_Y

 
 

חיפה – סרט מלחמה

י  
רחוב מסדה בחיפה. יום באמצע השבוע. פנסים מהבהבים ומוזיקה מסמנים פתיחה מאולתרת של תערוכה בגלריה ביתית. די.ג'יי מתקלט פופ לבנוני דרך היוטיוב. לצידו, מטיחים שני דרבוקיסטים ערבים מתולתלים-מדי בדרבוקה ונערה ערביה עם חולצה כחולה מפזזת על רקע ציור כחול. הקהל בפתיחה נחלק בין יהודים וערבים כמעט פיפטי פיפטי. חגי אייד, דמות מרכזית לשעבר בסצינת הגייז והתרבות של תל אביב, נשען על קיר, לא רחוק מתמונת שמן אחרת ומשיירי צדפות אכולות שמראים שהגענו באיחור.
מהצד השני של הכביש – קפה מסדה, הליבה המבעבעת של הסצינה המקומית. הברמן הערבי החתיך מספר ללקוחה יהודית רוסית על סיפור קצר אפוקליפטי שכתב אמש והיא מביטה בו במבט מצועף. על הקיר, מזדהרות תמונות של כוכבי קולנוע מצריים משנות החמישים, יוזמה של לינה פלאח, אמנית ופילוסופית שולחן, שכרגע עוסקת בתיווך דירות, ואחת ממייסדות המקום המצליח, שמתנחמת בכך שהיא מקבלת קפה חינם.
ממשיכים מעט, מדירה כלשהי עולים צלילי פריטת גיטרה, מעט רעש בחנות החולצות האורבניות של פנקיסטים או נערי אימו, ואז הרחוב מתעקל, ונכנסים למתנ"ס צנוע. בדיוק ניטש כאן שיח גלריה כחלק מאירועי 'זהירות אמנות' שהפכו את הרחוב לתערוכה אחת גדולה, כולל הפלאפליות. עשרים חיפאים עומדים מתחת למעין מקרמה ורוד ורבים בלהט על החיבור של אמנות וחברה. בחוץ, מיחם קפה ובורקס, כמה כרזות פוליטיות של פלגי שמאל זעירים מחמישים השנים האחרונות, וריכוז מוגבר של צעירים עם שפם, מעבר למקובל במערב. גבר מבוגר וקרח, פניו כמעט שקופות, בסוודר תכלכל וגילוח מרושל, אומר בקול רועד, "אבל מה יגידו עלינו בתל אביב? האם יודעים עלינו בתל אביב? מישהו יכול לענות לי" וכולם מהסים אותו, שהם לא צריכים את תל אביב.
בפיסת רחוב לאורך כ200 מטר, ממוקמות חנות ספרים משומשים בשם 'גולדמונד', הוצאת הספרים פרדס, חנות בגדים יד שניה, חנות טי-שרט אורבניים, שני בארים, ארבעה בתי קפה, אחד מהם עם אוריינטצייה לגייז ערבים, אולפן הקלטות, חוץ מזה יוצא ברחוב כתב עת לשירה בשם 'אלת המסטיק' ומגזין אמנות פמיניסטי בשם 'ארטוטאל' שעורכת האמנית רחלי לוריא, ויש כמה להקות מקומיות ושמועות על תיאטרון פרינג' שיוקם בסביבה.
בישראל ישנו מרכז תרבותי יחיד שרק תופח כל הזמן – תל אביב. כותבים ואמנים רבים פועלים בכל הארץ. אבל סצינה פורחת ומשגשגת שתומכת ומניפה את עצמה במבחר תחומים, פועלת, לטוב ולרע, רק במרכז תל אביב. כרגע, רק מקום אחד יכול לנצח את הקוּליות הבסיסית של העיר העברית הראשונה – רחוב מסדה בחיפה.
בניגוד לתל אביב של ימינו, כולם במסדה מדברים אידיאולוגיה. אבל הסיבות לפריחת רחוב מסדה הן מתחום הכיס, וקשורות למחירי הדירות המופקעים בתל אביב, כרך שצמח מתוך אמניו ובטלניו התפרנים, אבל כיום הופכת לעיר לעשירים. זו הזדמנות בריאה לערים אחרות לחמוס מעט מההגמוניה התרבותית. גם ירושלים מתעוררת, אבל מתחם מסדה בשכונת הדר בחיפה, שבקע משום מקום, לפתע-כך, הוא הפלא הגדול. צעירים רבים נוהרים מכל הארץ לגור ברחוב הזול והנעים. שכירות של דירת שלושה חדרים בשכונת הדר עולה פחות מדירת חדר בדרום תל אביב. וככל שנפתחים יותר מקומות ברחוב, כך האטרקטיביות של המתחם מטפסת. הגעתי בטרמפ עם ידידה תל אביבית לרחוב. תוך כדי שהראיונות התקדמו, היא כבר התחילה לנסות למצוא דירה באיזור ונטשה אותי.
איש התיאטרון חגי אייד, עולה חדש לרחוב מתל אביב, נלהב: "הייתי בשינקין בשנות השמונים כשהרחוב פרץ. מאז תמיד גרתי בסביבה של שינקין. אבל נטשתי לפה כששינקין הפך לקניון. אני לא רוצה לגור בקניון. מסדה היום זה השינקין האמיתי. אני גר ברחוב צדדי בסביבה ושמו מלצ'ט. עברתי לפה כי יש באזור הזה אנשים שמנסים להמציא את האמנות והאורבניות מחדש, בדיוק כמו אז. זה מקום שנותן השראה, מקום להתערבב עם יוצרים ואנשים שמנסים להגדיר את עצמם. תל אביב נהייתה קפיטליסטית מדי, בטח לב תל אביב".
– ואיפה יש יותר חתיכים?
האמת שבתל אביב. בחיפה עולם הגייז טעון טיפוח, אבל אני עובד על זה. 
 
כרמלית ושמה תשוקה

 
הייחוד של מסדה (מלבד זה שיש בו תחנת כרמלית), הוא שמדובר בסצינה יהודית-ערבית רוגשת. זו לא יוזמת דו קיום ממומנת על ידי האיחוד האירופי, אלא פשוט חיים זה לצד זה. שיתוף בין שכנים הוא עניין טבעי לכאורה, אבל בישראל של היום, בה יבשות התרבות היהודיות והערביות נעות הרחק זו מזו כל הזמן – זה נס.
אף פעם לא חיבבתי את המונח דו-קיום, שמניח כי ישנם תהומות איומים שצריך לגשר עליהם. ובמסדה באמת מדובר בחד-קיום. כמו שגברים מסתדרים פחות או יותר עם נשים ומבוגרים עם צעירים, בלי מאמץ גדול.
יוני כדן, מוזיקאי (להקת "ערופי שפתיים"), הוא אחד ממייסדי לייבל המוזיקה האלטרנטיבית פת\קית. הוא עלה לחיפה כדי לפתוח במקום מושבת מוזיקאים. אחריו שינעה את מזוודותיה אחותו, קרני, מעצבת אופנה. יוני כדן: "רציתי לייצר בחיפה סצינה מוזיקלית. זה לא פשוט, אבל אני יכול להגיד שכל ערב אני יכול להשתכר עם אנשים מעניינים. החודש היו לנו חמש הופעות בחמישה מקומות בחיפה ושני מיני פסטיבלים. והקהל מגיע. יש תחושה שקורים דברים. חיפה היא גם עיר מעורבת. השיתוף בין יהודים לערבים זה הסיכוי לחיים בארץ הזאת. לא מתוך זה שחייבים להיות ביחד, אלא מבחינה שזה מעניין לגור יחד. אם יש סיכוי למקום הזה, ישראל, זה רק דרך המודל של חיפה,  דרך התמהיל של חיפה".
ערן פרגר הוא הבעלים של "קפה מסדה", המקום שפתח את הסצינה לפני שנתיים וחצי ("כולם חושבים שאנחנו פתוחים המון שנים"). הוא רואה בפעולה שלו, מעבר להרתחת אספרסו, משהו פוליטי. פרגר הגיע למקום בטעות מהקריות, בעקבות חברתו אז, ופתח את 'קפה מסדה' במטרה להקים קפה שיהיה נח לערבים ויהודים. התגובות לפעמים קשות: "היום בבוקר באה לקוחה. הצביעה על השלט הזה, 'חופש וצדק לעזה'. ודרשה להוריד. כי זה לא מתאים"
-מה אתה עושה במקרים כאלה?
. "אני אומר, לא מתאים, תלכי".
-בזמנו פורסם שסרבתם לשרת אנשים במדים?
הגיע עובד חדש וחשב שאנחנו לא משרתים חיילים. הוא על דעת עצמו סירב להכניס חייל. וזה יצר סיפור. אבל מה שהוא עשה נוגד את הרוח שלי. אנחנו רוצים שכולם יכנסו וידברו ויקשיבו. ואני יודע שיושבים פה חיילים שמאלנים בלי מדים, גם אני הייתי חייל כזה.
–         נראה שאתה עושה כאן משהו יותר אידאולוגי-אמנותי מאשר להריץ בית קפה?
הפוליטיקה כאן זה הדבר היחיד שמציל אותי, כי נורא משמים לנהל בית קפה. לטפל בלקוחות ובעיריה זה משעמם.
לינה פלאח, בת 29, דרוזית, שעברה לאיזור מהכפר סמיע, לינה היא בחורה גבוהה ונחושה: "מדברים על חיפה כמקום עם דו קיום. אבל בחיפה יש רק קיום ותת-קיום. או כמו שאומרים הערבים, דו קיום בין החמוד לרוכבו. במסדה יש דו-קיום אמיתי. ברחוב הזה אתה רואה יהודים שלא יצא להיחשף לערבים וערבים שלא להיחשף ליהודים בגובה העיניים. זה קורה בישיבה בבית קפה ופעילויות אמנותיות".
– איך זה עובד ולמה דווקא כאן?
זה קורה בצורה מאוד אורגנית, זה פשוט קורה. מלכתחילה היהודים שבאים לגור כאן סובלנים לערבים, כי לרחוב יש שם של מקום בוהמייני ושמאלני. האנשים שמגיעים לוקחים בחשבון שאולי יתחככו בערבים.
-יש חיכוכים בכל זאת?
מעט מאוד.
-ואת כדרוזית? עומדת באמצע?
אני יכולה להגיד שפה היתה הפעם הראשונה שהכרתי דרוזים שממש התחברתי איתם. המהות הדרוזית שלי היא רק קוריוז כאן. אומרים, 'אה, את דרוזית, מגניב'.
-ובשאר ישראל יותר קשה לך להיות לא יהודיה?
אני לא דוגמא. אנשים לא יכולים לדעת שאני ערביה. אני לא נראית, ואין לי מבטא, ויו נואו.
-אז את מרוצה פה?
אני מרוצה מהעשיה. אבל רוצה דראגסטור ומכבסה אוטומטית 24 שעות. (ברקע צעקות שיש כבר דראגסטור) אוקי, אז תוריד את הדראגסטור. אני רוצה רק מכבסה אוטומטית.
רחל לוריא, עורכת ארטוטאל, עיתון אינטרנטי פמניסטי לאמנות, ואמנית ומשוררת בעצמה: "הרבה שנים יש לי פנטזיות קשות על עיתון אינטרנט קשה. והחלטתי להגשים אותם עכשיו כי זה אפשרי המטרה בארטוטאל היא ליצור שיח אמנותי שהוא מעבר לאמנות".
-מוזר שבמסדה יש שני עיתונים, אתם ואלת המסטיק.
זה נחמד מאוד ואני גאה להיות חלק מאלת המסטיק.
-כיף בחיפה?
אני טיפה מגעגעת לתל אביב. השילוב פה מאוד מעניין. אני גרה באיזור שלא גרים סטודנטים, ליד השוק.
אני רואה שם הרבה תופעות וקצת פשע. בסך הכול שקט. יש הרבה ערבים ורוסים, אבל כולם נחמדים בסך הכול.
  הדס בן ארצי, שחקנית צוהלת שתשחק בסרטו הבא של אבי נשר, היא דמות צבעונית. אנחנו הולכים לאכול חומוס אצל אבו שאכר בעיר התחתית, הליכה של עשר דקות ברגל ("אני מנסה לשכנע אותם לפתוח סניף במסדה. אין לי כח לרדת כל פעם"). בדרך, היא מנופפת שלום לכל מאבטח ומוכר טריינינגים ומאבדת את כלבתה התחשית מתילדה בכל צומת אפשרית.
בן ארצי: "כשהגעתי לפה מלימודים בלונדון, לא ידעתי מי נגד מי. אז החלטתי כמו הביטלס להתחיל הופעות על הגג שלי. לתת במה ליוצרים מחיפה, לא רק מתל אביב. היה חשוב לי שתהיה תרבות ושזה לא יעלה שקל. לא עבר זמן רב עד שלאירועי הגג שלי הגיעו 1400 אנשים. אני כותבת עכשיו תסריט על רחוב מסדה. כמו פלורנטין, רק קצת אחר, כי יש פה יהודים ערבים. אני קוראת למסדה רחוב הנשמות האבודות. זה רחוב שנותן לגיטימציה ליצור. זה לא קורה במקום אחר פה. אפילו אם אתה שתי רחובות למעלה, אתה למרגלות הכרמל, ואי אפשר ליצור".

 

מסדה שנית לא תיפול

 
חיפה היפהפייה היא עדיין אותה עיר מנומנמת ומשברית שנעה מקניון לקניון. בשנים הקרובות, היא תודח ממקומה כעיר השלישית בגודלה בישראל, לטובת ראשון לציון. מתחם מסדה הוא בועית זהבהבת בתוך העיר. ברחוב יוצא כתב עת מקסים לשירה בשם 'אלת המסטיק', שעורכות לילך ובר ומיטל נסים, ונותן כלי ביטוי ליוצרים הצעירים בסביבה. כדי להבין את הייחוד של המתחם אפשר לספר שהעיתון החיפאי מופץ בארבע נקודות בחיפה, וכולם לאורך ברחוב מסדה.
-יוצרים חיפאים ותיקים כמו א.ב יהושע הגיבו על כתב העת?
לא הגענו אליהם, לא ניסינו. אנחנו פועלים רק בגטו של מסדה. אין עם מי להתייעץ, אין עשייה פה שנוכל ללמוד ממנה. וזה דוקא טוב: כל דבר שעושים פה הוא משמעותי. הכול חלוצי, זה כמו ללכת למדבר בלי מפה. ובמדבר גם קוץ הוא פרח.
מבטה של לילך ובר לא מרוכז וחולמני. ראיתי אותה לראשונה בהופעה על גג שארגן לייבל המוזיקה פת\קית לפני חצי שנה. היא דרשה שיינתן כבוד גם לחיפאים, ולא רק ליוצרים שבאו מהמרכז, נדנדה לעלות עם עוד משורר משופם, ובסוף הופיעו שני הלוקל-פטריוטים לקול מחיאות הכפיים של הקהל הנלהב.
משום מה, דווקא התמימות והישירות שלה הובילה למהלך שהיה אמור להיות גולת הכותרת של הסצינה ולבסוף הציב את החלום של מסדה כבועת אמנות מול הממסד והמציאות החיפאית העכורה.
כדי לקדם את 'אלת המסטיק', לילך הרהרה בארגון תערוכה של אמנות מתוך החוברת. בגלל שהיא לא ממש מבינה באמנות, לדבריה, החליטה לקחת אוצרים נוספים לניהול הפרויקט. בשלב זה, הרעיון הצנום יצא מידיה של ובר, והפך לתערוכת ענק לכל דבר בשם 'זהירות אמנות', שהתרחשה בעשרה מוקדים בחיפה, עם מספר אוצרים, עשרות אמנים, כמעט כולם מקומיים.
התערוכה אמורה היתה להיות מפגן כח של היצירה במתחם. כל העסקים ברחוב הפכו לגלריות לזמן התערוכה. מול הביאנלות המסחריות שחלקם נוצקו בעצת יועצי מיתוג עירוניים, עם אוצרים חיצוניים, כאן נוצר אירוע שהגיע מלמטה למעלה וסחף את כל הרחוב לתערוכה עם אלפי מבקרים ואחרי זה מסיבת רחוב. במקום תקציב של מיליון ₪, כאן סגרו את העניינים בעשרת אלפים שקל. אנשים רבים הגיעו ובאחת עשרה בערב, היתה אמור להיסגר המוזיקה על פי החוק ושלל שכנים מבוגרים שרוצים לישון.
אבל גורלן של מסיבות שמארגנים צעירים לא להיסגר בדיוק באחת עשרה. הקטסטרופה שקרתה, נוצרה מסיבה מקרית: השוטרים הותיקים והמנוסים יצאו לאירוע גיבוש אותו יום. שכנים התלוננו על שרוקדים להם מתחת לבית, ובגלל שלא היו שוטרים, נשלחה ניידת של מג"ב לטפל בעסק. הם הגיעו לרחוב שהיה עמוס ברוקדים שיכורים שהתפרקו אחרי התערוכה המוצלחת, חלקם אמנים מהתערוכות. כמו מלחמת האזרחים האמריקאית שהחלה בכמה ילדים שזרקו כדורי שלג על חיילים אנגלים, ח', אמנית אחת, היתה שיכורה והחליטה לרקוד על הניידת כי חשבה שמדובר באורות דיסקוטק, התפתחה קטטה, וזה נתן אור ירוק למשטרה להיכנס בחוגגים.
קיבלתי תלונות רבות על האלימות של המשטרה. ואליד זועבי, רופא מתלמד בבית חולים 'הכרמל'. הוא אחד היושבים הקבועים ב'קפה מסדה': "הלכתי למסיבה, אחרי התערוכה המוצלחת. בא אלי איש מג"ב וביקש שאלך. אמרתי לו, אני גר פה, לאן אתפנה? ארד לעיר למטה? אני לא מפריע לך. ואז לנה באה, ואמרו לה להתפנות. היא אמרה, גם אני גרה פה. הוא אמר לה, סתמי את הפה, יא סתומה. היא אמרה, אל תדבר ככה. ואז אני רואה את לנה מקבלת מכות ועפה על הרצפה, מחוסרת הכרה".
-היא עשתה משהו?
היא לא עשתה כלום. היא בחורה, וכולם גורילות. קיבלה בומבה גדולה. היה לה ממש עיגול על המצח, כמו בסרטי אנימציה. היא התעלפה ונתתי לה הערכה נוירולוגית, שאין סימנים של דימום תוך מוחי. איך שאני מנסה להעיר אותה. היא רואה את האיש שהרביץ. מצביעה עליו, ואומרת, תצלמו. הוא פחד ותלש אותה משם לניידת. אני אומר לו, היא פצועה. אחד חנק אותי, שני דחף אותי. אז עפתי אחורה, כי אני לא רוצה להיעצר. אחרי זה נתנו לה עוד מכות באוטו. היתה מסיבה ממש ממש טובה. מבאס שנגמרה ככה. היה ממש סבבה ויפה.
– ואיך התחושה שלך עכשיו?
זה מייאש כי אתה מנסה להחיות את השכונה. השכונה שלי חשובה לי. אני במקור מנצרת, אבל רואה כאן סוג של בית. יש גם את הצד החיובי. אנשים שחטפו מהמג"ב, אין להם מודעות פוליטית, זו הזדמנות שיבינו שאם ככה המשטרה מתנהגת בחיפה, איך זה לחיות תחת צבא. שיבינו את מידת התסכול. למה אנשים בסוף מתנגדים.
-ובכל זאת היחסים כאן בין יהודים לערבים שונים מאוד מכל הארץ.
אני לא אוהב בכלל לדבר על יחסי יהודים ערבים. אני נכנס לקפה, ולא עולה על דעתי בכלל לחשוב מי יהודי ומי ערבי.
חגי אייד, עובד עכשיו כמנהל השיווק של תיאטרון חיפה. למרות העמדה המעט ממסדי, מתוסכל מהמשטרה: "המשטרה לא יודעת להתמודד עם האיזור. היא מפרשת לא נכון. במקום לטפח, להבין שמסדה זו המפתח להתעוררות העיר, בממסד עובדים נגד הכול. אם יש לחיפה סיכוי להיות מוקד תרבות, אז זה רק מפה".
חן, אמנית, שהיתה בין הראשונות להתפרע, חטפה לא מעט: "הם שפכו עלי גז צריבה. משהו שזורקים על ערבים, ובכמות קטנה. הם פירקו עלי מיכל וחצי לפחות. כשהתחלתי להכחיל ולא יכולתי לנשום, הרביצו לי עם אלות. אני אשה, ולא עניין אותם, בבטן, ליד הרחם. חברים לקחו אותי למשרד של הוצאת הספרים פרדס להציל אותי. הם הפשיטו אותי, כי כולם התחילו להקיא בגלל הריח של הבגדים. מה שנורא זה שהשוטרים לא הזמינו אמבולנס. הרבצתם, סבבה? תזמינו אמבולנס. יש לי שריטות בעין עדיין. כל מקלחת גיהנום. ימים שרף. כל החזה ויד שמאל היו מלאי כוויות
, הבשר יצא לי החוצה. זה היה יום שחור. אף אחד לא ידע איפה אנשים נמצאים. לא ידעו באיזה מצב אני. חיפשו בבתי חולים. הרחוב במשך יומיים אחר כך נראה מזעזע.".
אייל לבקוביץ', בעלי גולדמונד ספרים: "בלי משטרה, מסדה הוא לא רחוב אלים".
-אז למה המשטרה שמה עין על הרחוב?
כי יש כאן הרבה אנשים עם רסטות. ולמשטרה יש אינסטינקט, אדם עם ראסטות, עושים לו חיפוש. זה רחוב שמאוד שמאלני. אחוז גבוה לא עשו צבא, והחיבור כאן של היהודים והערבים נהדר. זה דבר טבעי, אף אחד לא חושב שזה מייחד את האיזור.
-אין חיכוכים בין יהודים לערבים?
בתקופת 'עופרת יצוקה' היתה מתיחות, אבל אנשים ישבו ודיברו.
-יש כאן למשל סטיקר 'הטובחים לטיס'.
זה קפה מסדה. המקום ידוע בדעות הפוליטיות שלו. אני מצביע מרצ, ואני נחשב פה ללאומן. אבל זה הלב של מסדה. הבית קפה הזה הוא מוסד.
איל פרידלנדר, 52, הוא אוצר שהיה אחראי על האמנות החברתית שהוצגה במתנ"ס. הוא גבר מכסיף בנוסח האירופי, נראה מעט כמו מנצח תזמורת. לאחר הפתיחה המוצלחת של 'זהירות אמנות', החליט לצאת לחלץ עצמות ברחוב: "נשארתי כל הערב בפתיחה והייתי כבר שיכור. ראיתי את המסיבה. זה לא סוג מסיבות לגיל שלי, ורציתי להמשיך, אבל ראיתי שהשוטרים תופסים צעירים ולוקחים אותם. התחלתי לצרוח. אמרתי לשוטרים, מה אתם עושים פה? תלכו מפה, יש אירוע אמנות, יש שמחה. יש תערוכות. תפסתי שוטר והתחלתי להטיף לו מוסר. הוא אמר לי, אתה עצור על תקיפת שוטר. מסיפורים של אנשים אמרו שדחפו אותי ונפלתי. אבל לא הרביצו לי, רק דחפו, התנהגו על הפנים לא כמו בני אדם. מצאתי את עצמי צורח מכעס, כי הייתי בעננים קודם ולא הבנתי מה זו המהומה הזו, שלא נראתה שייכת לפה".
-אתה נראה אדם מכובד, לא מישהו שעוצרים ושמים במעצר בית.
למדתי משהו מהכול. למדתי שהשלטון פה הוא לא בשבילי. הוא בשבילו. זו שכבת עלית שדואגת לעצמה. אני, האזרח השקט, על הזין שלהם, המשטרה כאן לא מתעסקת עם עבריינים. אלא עם לפלפים, אמנים וסטודנטים, אנשים עם שיערות ארוכות רחמנא ליצלן. מאז שהסתפרתי לא עוצרים אותי ברחוב.
ערן פרגר, בעלי קפה מסדה, הוא בעל עגיל ומשלם על כך בהטרדות: "אותי הם חוקרים לפחות פעם בחודשיים. הם לוקחים חניכים של המשטרה, ואם יודעים על בית שהיה בו פעם סמים, הם עושים שם נוהל חיפוש עם החניכים האלה, מלמדים אותם איך לחפש עלינו. לי קרה כמה פעמים שאלה היו מתלמדים".
יוני כדן, מוזיקאי:  "אמורה להיות הוראה למעלה מהראש עיר, שהמקום יחיה בשקט. אבל הם הולכים לאיפה שקל להם. בשנה האחרונה, שש פעמים חיפשו עלי סכינים ברחוב".
-איך הגבת לחיפושים.
אמרתי לשוטרים, 'הי, אבל אני אשכנזי'.
רפי קמחי, מנהל סניף המכללה הכלכלית חברתית בצפון, ואחד ממארגני התערוכה: "יש סצינה אקטיביסטית מדהימה פה, של יהודים ערבים. חיפה זה המקום הכי מרכזי בארץ מבחינת הארגונים הפמניסטיים והערבים. זה לא מקרה שבתל אביב אין בעיות, כי תל אביב צהובה, של אשכנזים ברמה סוציו אקונומי גבוהה".
-יונה יהב הגיע לראות את התערוכה?
לא. אבל הוא שלח את כל שליחיו לצלם ולהתהדר. שיראו איזה יופי. שיש סצינה. יש סוהו.

-ומה קורה בעצם?
 "חיפה עוברת תהליך פריפריליזציה. יש מהלך שבו בעצם העיר מאבדת כוחות כלכליים ואנושיים לטובת מדינת תל אביב. חלק מההתמודדות של הממסד זה לנסות להיות כמו תל אביב. לארגן אירועים המוניים מסחריים שיהפכו את חיפה לחיקוי של תל אביב.  הגישה שאני מאמין בה היא אל תנסה להיות זנב לאריות, אלא להפוך את חיפה להיות המנהיגה של הצפון. בקרב של ההפרטה נכשלנו, ב'זהירות אמנות', אמרנו, בואו תראו איזו יצירה נפלאה מתרחשת כאן. דווקא במקום הזה, בהדר, בשכונה שהתחילה את חיפה, פארה של חיפה.
-ומה הדר עכשיו?
"תחנת רכבת שכל מי שיכול עובר בה וממשיך הלאה. אם אתה יכול עולה לשכונות החזקות, אם אתה נכשל, אתה יורד דרומה. בהדר יש דירות זולות, זה מאפשר לסטודנטים, לערבים, לגור בה. חיפה היא הבירה התרבותית של הפלסטינים בישראל. אם אתה צעיר ערבי שחי באיזה כפר בגליל, רוצה להתנסות בחיים אורבניים ופתוחים, אז אתה בא לחיפה".
-והתערוכה?
תראה את הדפק. במשטרה ידעו שהולך להיות אירוע אמנותי עם סריה של פתיחות. ידוע שיש רגישות עם האנשים ברחוב. אז באותו יום פאקינג שולחים את השוטרים המנוסים לנופשון לחנוכה?  ואז כשאזרח מרים טלפון, שולחים מג"ב. מג"ב רואים הרבה אנשים, חושבים מהומה שצריך לפזר. לא מאשים אותם. הם ילדים בני 20. ומתנהגים כמו פיזור מהומה. עבדנו כמה חודשים בהתנדבות, היתה הצלחה יוצאת מהכלל. אבל עוד פעם הכותרת היא – אלימות במסדה. (תגובת משטרת חיפה: "המשטרה מטפלת באכיפת החוק ומגיבה לאירועים. כל תלונה תיבדק לגופו של עניין")
אפרת לוין, הרוח החיה מאחורי התערוכה, מסכמת בעצב: "לעשות כאן אמנות זו חלוציות, כי אין כאן כלום. זה לא כמו תל אביב שאתה רק מחפש נישה. יש גלריה אחת מסחרית פה? אין, אין כלום, וגם לא היה אף פעם. האלימות בתערוכה מבחינתי היא חלק מהמציאות. זה מראה שכמה שאמנות מנסה לייפות ולהאיר, המציאות יותר חזקה".
-איך הרגשת כשעמלת על משהו כל כך הרבה זמן ובהתנדבות, עשית משהו כל כך יפה, ובסוף זה נגמר ככה?
זוועת עולם.
 
 

 פורסם לפני חמישה ימים ב7 לילות בגרסה מקוצרת, תחת הכותרת "מופע זריחה במסדה"

%d בלוגרים אהבו את זה: