אני רוצה בבלוג לספר מעט על עצמי. הבלוגים הפכו לציבוריים מאוד, וכמעט לעיתונאיים וחיי האישיים נשכחו. הפכתי לחצי-פוליטיקאי בבלוג, נסחפתי למדי: הנושא הפוליטי די לא במרכז חיי בעצם.
אנשים שקוראים את הבלוג ובו אינספור הודעות משעממות על ערבי שירה, חושבים שאני אדם שנהנה להרים אירועים, אין טעות גדולה מזה. אני מתעב עשיית ארועים. אני בחרדה לפני כל אירוע וגם לא כל כך נהנה באירועים שאני קשור אליהם. יש לי טראומה מיומולדת מסויימת בכיתה ב'. היום הייתי צריך להרים טלפון כדי לדאוג לגנרטור באירוע השירה שאנחנו מארגנים בפולגת קרית גת, מאוד סבלתי מזה. דחיתי את זה זמן רב. אני צריך כבר שלושה ימים להתקשר לזאב נחמה ולהציע לו להשתתף. אני מאוד מעריץ אותו, אז מתרגש. וכנראה דופק את העניין. אני שונא מאוד לארגן ולעשות אירועים. החלום שלי שלוח השנה שלי יהיה ריק, חוץ מחגי ישראל.
הייתי אמש בהשקה בעשן הזמן באר שבע, היה מרגש מאוד. הגיע שמעון איפרגן, שהיה כתב הפלילים של כל הנגב כשהייתי ילד-עיתונאי בעיתון, והיום הוא כתב הפלילים של מעריב. אדם מדהים. זו מלאכה אמיתית, כמו להיות רפד או פושע.
בסטימצקי באר שבע בקניון ראיתי דבר שעודד אותי מאוד. יש הנהלה חדשה לסטימצקי. אני יודע את זה מכתבה שערכתי בפירמה, שאני עורך. המנהלת החדשה, איריס בראל, נשמעת בסדר יחסית למה שהיה. כמובן שמעין לא מופץ בסטימצקי באר שבע לצערי (וגם לא בקרית גת, או בסטימצקי גן העיר, אף שפעם התנשקתי עם מוכרת משם. אני בכל מקום שואל כמו נודניק). אבל יש בסטימצקי באר שבע מדף מאוד בולט על הקיר שבו עומדים ספרים של יוצרים מבאר-שבע. וכנראה זה קיים בעוד חנויות ברשת. זה רעיון פשוט ומאוד נחמד.
היתה לי פריצה ונגנב לי מחשב ישן. בהתחלה פירגנתי לפורץ. כי היה כאן אדם שנתן עבודה, ובסוף השיג מחשב עם מקש רווח לא מתפקד וסי.די שבור, וקוד שלא יאפשר לפתוח אותו. אבל כשביקשו להעיד, מסרתי פרטים כך שיוכלו לתפוס אותו, כי אני אוהב אקשן.
חיי הלילה בבאר שבע מעולים. התחלתי במנגה, פאב מול האוניברסיטה, של חברי ילדות שלי, האחים יונס, ששיחקתי איתם מחבואים ותופסת צבעים. מאז הם פתחו רשת פאבים בארץ. אחר כך המשכתי לרוזה, שנמצא בבית רסקו. א. ב. דן ניגן שם בחוץ שיר אהבה לבחורות נחמדות ממכללת ספיר. אחר כך נסענו לדראפט, פיק-אפ בר מקומי עם דיג'יי מעולה, שכל השירים שלו הם רמיקסים של שירים מוכרים. מה שמיוחד בפיק-אפ בר זה שמשלמים בהתחלה 10 ש"ח כמו במועדון, כך שאם שילמת, אתה מוכרח להנות כבר, כי אחרת תידפק. בקיצור, מומלץ להגיע בטעות לבאר שבע.
היתה ביקורת מצחיקה עלי בהעיר לפני שבועיים בעקבות הסדרה "החיים האמיתיים", מוקומנטרי שכתבתי לה תסריט יחד עם יוני רז פורטוגלי. בביקורת נכתב שהתמסחרתי ודברים כאלה, איך אני מוכר את נשמתי לערוץ 2. הנ"ל ממש הזדעזע שאני, חובב האזוטריה, בערוץ 2. הוא בנה ממש תזה על מה זה אומר כשאני בפריים של ערוץ 2. זה היה מאוד מצחיק, כי התוכנית שודרה בערוץ 10 בשעה 23:00 בלילה כמעט ושובצה אחרי הדוגמניות ללא פרומואים וזכתה לרייטינג לא אדיר כמובן, אם כי לביקורות מעולות (לצערי. אני אוהב ביקורות רעות). לא ברור מהיכן החליט אותו כתב נחמד, שהטור שלו דווקא נחמד בדרך כלל, איני רוצה להשמיץ אותו, שאני בערוץ 2? אני מקוה שאולי אקבל סכום כסף גם מערוץ 2 בעקבות הביקורת שלו. מה גם שמוזר להזדעזע שהתמסחרתי, אחרי שהייתי באירוויזיון. על כל פנים, אני אוהב כשעושים טעויות שקשורות בי, כי זה מכפיל אותך. ישנה האמת וישנה הטעות.
מחשבות:
פוסט ציוני הוא אדם שחוגג את יום העצמאות השישים שנה אחרי, כשזו כבר השנה ה61. כלומר הוא פוסט ציוני. אנטי-ציוני הוא מי שבמקום לעשות על האש ביום העצמאות אוכל סטייק קר, לעתים קפוא לגמרי. וציוני זה ישראלי שנוסע לגרמניה על חשבון הממשלה הגרמנית, כדי לצעוק עליהם שהם אנטישמים ולכעוס שלא משמידים את איראן, ובסוף ההרצאה מנסה לזיין את הבחורה השמנמונת ששמה את בקבוקי המים לאורחים.
בתחרות המסות של הארץ נבחרה מסה מדכאת על נושא הצער. האם בשנה הבאה תיבחר מסה מצערת על נושא הדכאון? על כל פנים, לא הצלחתי לקרוא את המאמר בריכוז, אבל נדמה לי שהוא עונה לסימנים של "הפוליטיקה של הפצע", המצאת המלנכוליה אצל השבעים והרוצחים. (ודוקא יש במוסף מאמר מרתק על מצרים של כפיר כהן, שמעניין פי עשרים מכל המסות העבשות, אהבתי במיוחד את הרמזים הרומנטים ההטרוסקסואליים).
לינקים על מעין
שיתוף פעולה בין מעין לקול הקמפוס
רועי צ'יקי ארד 