ארכיון חודשי: אפריל 2007

שישה מסמכים צידיים ולא משמעותיים מהשנים 2000 עד 2003

מכתב למערכת כל העיר, מרץ 2002:

 
סקירתו של אילן חיימוביץ' את מופע הקראת השירה בזירה הבינתחומית שבו שמחתי ליטול חלק, הייתה חמודה וכתובה יפה, אבל היו בה אי אילו טעויות קלות שאשמח לתקן. מקור שירת ההייקו, שהשפיעה על שירתי, הוא יפן ולא סין. שירת ההייקו אורכה 3 שורות ולא שתי שורות כפי שקבע חיימוביץ'. מוזיקת הרקע לא היתה דיסקו אלא צלילים של איזי ליסנינג. וכמו כן, השיר שקראתי בערב (וגם פורסם בעיתון "אתגר" האחרון) הולך "בחיוך רחב, שרים את המנון\ המדינה, תלמידי בית\ הספר למפגרים" וכלל לא כפי שפורסם.
 
רועי צ'יקי ארד
 
 
————————
 
 
 

קומוניקט הדיסק סונול מ2002:

 
 
סונול הדיסק החדש של צ'יקי
 
השבוע יוצא "סונול", דיסק סולו ראשון של רועי "צ'יקי" ארד (פינג פונג, קנאק\פופ) בהפקת רם אוריון.
 
זהו דיסק שונה מאוד מ"בין מוסר לאופנה" (אפריל 2000) הקצבי והשמח של פינגפונג: רובו של "סונול" מלנכולי, מינימיליסטי ומנוגן על ידי גיטרה אקוסטית (רם אוריון) ואורגנית חורקת ומוזרה (צ'יקי עצמו).
הדיסק מכיל תריסר שירים: כל השירים נכתבו והולחנו בשש השנים האחרונות על ידי צ'יקי מלבד "אוליביה", גרסת כיסוי לשיר יפהפה ולא מוכר של צביקה פיק מ1974, ששימש גם כפרסומת לחברת חזיות באותו שם.
 
הדיסק, שיוצא בלייבל "רא רקורדס", יימכר במספר חנויות מצומצם במחיר 15 ש"ח. כמו כן ניתן יהיה להורידו חינם מהאינטרנט. 200 עותקים מהדיסק יופצו חינם במסגרת מהדורה מיוחדת של עיתון האמנות "אספיס" בעריכת הגב' יעל ברגשטיין.
 
צולמו קליפים לשירים "פיצה" (הבמאי שאול בצר) ו"י"ח שושנים" (הבמאית קרן ציטר). מעצב העטיפה הוא האמן אדם רבינוביץ'.
"אני חושב שאם צריך להגדיר את ז'אנר התקליט במדויק, הייתי אומר שבחרתי בסגנון של שירים יפים. או אם להשתמש באנגלית, ביוטיפול סונגס", קובע רועי צ'יקי ארד.
 
 
————————
 
 

ראיון באינטרנט לקידום הספר אירובי, טיים אאוט, 2003:

 
שם, גיל, איזור, ותק, כלי תחבורה.
רועי צ'יקי ארד, 28, מתחם הבימה, 11 שנה בעיר, נעלי מגה ג'ירוטי
 
מיהו הכי תל אביבי בעיניך?
הבחורות עם חולצות הפופיק שמגיעות מראשון לציון.
מה משמח אותי בתל אביב?
שבקרוב תפרוץ אש מתוך המזרקה של יעקב אגם. אני מניח שזה ישנה את חיי המין בעיר ואולי את היחסים עם הפלשתינים.
מה מעצבן אותך בעיר?
שעה 14:20.
קפה:
כאדם עסוק מאוד, אני מקפיד לשתות לא יותר מ5 פעמים ביום: באצ'ו, קפה מאיר, קפה נח, ג'יליו וארומה דיזינגוף-סנטר. 
מסעדה מומלצת?
אני משתדל להוציא מחיר חד ספרתי לארוחה. את משכורתי אני מעדיף לבזבז על השקעה במטבעות זרים. אף על פי כן, אני ממליץ על מנת "השקצ'יקי", מנה של חצי שקשוקה עם פטרוזיליה, פיתוח שלי, שמוגש בין השאר ב'שווארמה אנטבה', קינג ג'ורג'-בוגרשוב ב6 ש"ח.
בילויים:
האומן 17, פטיש וכלל. כי יש להם את המנהלים הכי חתיכים.
קניות:
אני לא צרכן. אני בדרך כלל רק מטריד את המוכרים. השבוע קניתי מדבקות ב30 שקל בחנות הכול בשני שקל בקינג ג'ורג'.
רחוב חביב:
מעלה קינג ג'ורג' ב6 בבוקר לאחר בילוי של לילה.
חוף ים:
חוף הזבל.
לאן אקח תייר:
מוזיאון האצ"ל. שהאנטישמי יידע שגם ירדן שייכת לנו.
 
 
 
 
 
—————
 

מאמר שכתבתי בנובמבר 2003 ואיני יודע אם פורסם:

 
השבוי רון ארד מסמל ישראל אידילית שלא קיימת, כשטננבאום דווקא מזכיר את הישראלי המצוי, הקומבינטור
 
ההבדלים בין אלחנן טננבאום ורון ארד מייצגים שתי תפישות על ישראל.
מצד אחד קיים ארד. ארד, המסמן את ישראל כפי שזו אמורה להיות – ישות שכולה טוב, שאינך יכולה לעולל רע. ושגם אם עשתה עוול זעיר, יש לסלוח לה.  שגם אם מתה, היא חיה. מעין ילד בועה. ארד היא ישראל שלא מהמרת ואינה פושעת, ישראל הנמצאת בפעולת מגננה אלטרואיסטית, כדי לשמור על בטחון האזרחים הנמים בעורף, אפילו הסיסמה "לחופש נולד" מרמזת על ישראל הנאבקת על החופש, כמאמר הקלישאה שאנחנו נמצאים בהמשכה של מלחמת העצמאות, אף שקיבלנו עצמאות לפני מעל 50 שנה ושיש לנו יחס של פצצת אטום על כל כמה עשרות אלפי אנשים.
מצד שני, עומדת כשידיה בכיסיה ישראל הטננבאומית – שבאחד מאתרי האינטרנט רואיינה גברת שנרמז כי היא "חברה קרובה" שלו, ששמועות אי-מייל מרמזות על מיני עסקיו המפוקפקים, אדם המלא בתשוקה, ברדיפה אחר דילים מוזרים ותענוגות. זוהי ישראל שבמציאות, שונה לחלוטין מאיזה חזון סטרילי, "חזוני", על ישראל. ישראל עם חולשות ותשוקות ואהבות ושנאות, בוגדנית ונאמנה. ישראל של רחוב אלנבי המתקלף ושל הבארים הענקיים והמעוצבים ונטולי הנשמה שבמתחם לילנבלום וגם העושר של סוחרי נשק, שגם הוא עלוב, כי זו סך הכול ישראל. ישראל של טקס הפתיחה למכביה, ישראל של פקידי מס הכנסה, של ביבי, של שידורי משחק כדורגל במקביל לפיגועים, של השכנה המזמינה אותך למרק כשהיא רואה כי רוחך נפלה. אינני עסוק בהכאה עצמית – אני אומר שישראל המעט נכלולית והדקדנטית היא ישראל האמיתית.
כולם יודעים שזו ישראל, חוץ מכולם. הרמטכ"ל בוגי יעלון ציין כי ההוכחה לכך שבישראל קיים העם המוסרי ביותר בעולם, היא הדיון בן שמונת השעות בממשלה על החטופים. בישראל, כולם אמורים כבר לדעת, לא קיים העם המוסרי בעולם. הדנים, למשל, קצת יותר מוסריים מאיתנו. והייתי מעדיף לתת הלוואה לרמטכ"ל צבא ניו זילנד מאשר ליעלון. יעלון שבוי בתפישת  ישראל ה"רון ארדית", בדומה לפונקציונר עירוני הנואם לילדים בטקס פתיחת מתנ"ס ותוך כדי כך הולך ומשתכנע מדבריו הנמלצים.
ישראל שאני אוהב היא טננבאום. ישראל שאני מכיר היא טננבאום. ישראל של "שתיים במחיר אחד" ו"חבר מביא חבר", בורקסים שמנוניים, של נעלי עקב במדרגות נעות בקניון, של גניבת מגבות ממלונות ארבעה כוכבים באנטליה, של פרסומות קופצות באינטרנט שברור לשני הצדדים שהן שקריות (דמי משלוח 79 ש"ח) ולא ברור איפה האיקס שמסיר אותם מהמסך.
אני חושב ששחרור טננבאום הוא חשוב, לא רק ברמה ההומנית. הוא חשוב כי אז, כשיירד הקולונל מכבש המטוס, אולי אז ישראל תבין שהיא בישראל.
 
———————-
 

מכתב דרישת תשלום בעקבות חלטורה לחברת משחקים בטלוויזיה בכבלים, 2003

 
 
לכבוד: חברת קונקט-טי.וי
 
הנידון: תשלום לרועי  ארד בעבור קופיירייטינג, שרטוב, שכתוב ושרותי ייעוץ לגבי אתר המשחקים: מיתוג המשחקים, לוקאליזציה וכד'
 
1.     עבור עבודת הייעוץ במשרד הבהולה שבמסגרתה הגשתי (בין השאר) כ10 הצעות לשמות  משחקים – 400 דולר.
 
2.     עבור שרטוב (שכתוב והרטבת) הטקסטים הקיימים כהסברים למשחקים, הענקת כותרות משנה לכל משחק, והקפצת הרמה של הטקסטים הקיימים – אני מבקש 300 דולר.
 
3.     עבור סך כל העבודה היחודית שצוינה למעלה – 700 דולר.
 
4. נושא אחר: אני סבור שכל חלק המגזין צריך (מוכרח) להיות ממותג תחת שם אחד. ישנם אין ספור יתרונות עתידיים למהלך שכזה. יש לי מספר רעיונות מצויינים לשם. אשמח להעביר אותם תמורת 1000 דולר (אם אחד השמות יתקבל, כמובן). זהו סכום סמלי תמורת מיתוג מגזין האמור לפעול לטווח ארוך.
 
5. לשם הנוחות: מספר החשבון שלי הוא 196718 בסניף קק"ל 502 של בנק הפועלים (12). הטלפון שלי הוא 6200407,
 
6. אשמח להמשך עבודה פורה עם הצוות החביב של קונקט טי.וי.
 
                                            בתודה,                                                   
                                                    רועי ארד
 
—————————
 
 

קטע אחד מתוך הטור האישי השבועי של פינגפונג במעריב לנוער, 2000:

 
שמייחים ושמייחות יקרים,
 
אנחנו נוסעים לשבדיה, אנחנו נוסעים לשים את ישראל על מפת השמחה. מה שחשוב הוא לא לאיזה מקום נגיע, אלא כמה אתה סקסי כשאתה מגיע אליו. המקום הראשון והמקום האחרון הם אותו דבר: העיקר הכיף ושהאוכל בקייטרינג יהיה טעים.
 
אנחנו נוסעים לשבדיה, ואנחנו נוסעים לשם בחברת התעופה הלאומית התורכית. לא ברור למה, אבל אנחנו לא שואלים שאלות מיותרות. אז נתחיל עם הדיילות והדיילים התורכיים ולא השווייצריים או הישראליים.
 
אנחנו נוסעים לשבדיה, ובינתיים אנחנו מתראיינים לאין ספור עיתונים בארץ ובחו"ל. את אחד הראיונות היותר רגועים נתנו לעיתונאי בשם רוי דילייני, שכותב בעיתון נוער אנגלי בשם "24-7". הנה קטעים ממנו:
 
1. מה שלומכם, פינגפונג?
 
מדהים, כרגיל.
 
2. למה אתם רוצים להשתתף באירוויזיון?
 
שמענו שהשוודים חתיכים. חוץ מזה, אנחנו עסוקים כבר הרבה זמן בהפצת האידיאולוגיה שלנו שלפיה החיים הם מסיבה והיה חשוב לנו מאוד להנחיל אותה גם לאירופים.
 
3. מה אתם חושבים על האירוויזיון?
 
מעולם לא היתה להקה ישראלית שכל כך אהבה אירוויזיונים. אירוויזיון זה הכי כייף ומצחיק ואנחנו אוהבים לכייף ולצחוק (ולהתנשק).
 
4. על מה השיר, לעזאזל?
 
זהו שיר אהבה שר של בת קיבוץ לאהוב הסורי החתיך שלה. שיר שלום. השיר הזה מופיע באלבום הבכורה שלנו, קוראים לו "בין מוסר לאופנה" ואפשר לשמוע אותו באתר שלנו, http://www.ping.co.il.
 
5. איזה שיר אתם הכי אוהבים השנה?
 
אנחנו מאוד אוהבים את השיר הגרמני השנה. הוא סקסי. אנחנו מאוד מקווים שהוא ינצח אותנו, אבל אין לו סיכוי.
 
6. אז תצליחו?
 
כן. אנחנו הולכים להיות יותר גדולים ממועמר קדאפי, שליט לוב.
 
7. מי חיית המחמד האהובה עליכם?
 
ללא ספק, הכלבלבת בוסי. המשמעות של השם בוסי כפולה:
 
1. נשיקה ברוסית.
 
2. הרוצח הראשון בישראל. אל תבהלו! זה לא שאנחנו בעד רציחות, חס וחלילה, פשוט היה לו שפם יפה.
 
8. יש לכם הצעות שיפור לאירוויזיון?
 
ודאי. חשבנו על תחרות שתקרא המלווויזייון, תחרות של המלווים והמלוות של כל המשלחות. אנחנו בטוחים שבתחרות השנה יזכו המלוות המקסימות שלנו, מיטל ויעל. הן קוליות.
 
9. מה אתם מביאים לאירוויזיון?
 
אנחנו נהפוך את היורוויז'ן ליורו-רוולושן. המטרה שלנו היא להפוך את התחרות לדבר הכי מרכזי ושיקי במוסיקה האירופית, שהלהקות הכי חמות ירצו לבוא אליה, ולא רק זמרי-פאבים אנונימיים. אנחנו עוד נגרום לפטבוי סלים להתחרות באירוויזיון הבא.
 
10.  מה הם 3 הדברים הכי טובים בפינגפונג?
 
1. שמחה.
 
2. שמחה.
 
3. שמחה.
 
11. ומה הם 3 הגרועים?
 
1. צ'יקי.
 
2. צ'יקי.
 
3. רועי צ'יקי ס' ארד.
 
 
נשיקות רטובות,
 
פינגפונג
 
(אהל, יפעת, גיאגיא וגם צ'יקי)
 
 

מהדק – נכתב עבור ערב עברי-יידי

הָיִיתִי צָרִיךְ לְהַדֵּק זֶה לְזֶה שְׁנֵי דַּפִּים.
אֲבָל לֹא הָיָה לִי מְהַדֵּק.
לֹא הָיְתָה בְּרֵרָה:
קָנִיתִי מְהַדֵּק סִיכּוֹת וָרֹד מִדֶּגֶם "קֶנְגוּרוּ 10" בְּאַחַת מֵחֲנוּיּוֹת הַכְּתִיבָה
הַמֻכְּהוֹת שֶׁל רְחוֹב אֶבֶן גְּבִירוֹל.
הַמִּלָּה "מְהַדֵּק" הוֹפִיעָה עַל אֲרִיזָתוֹ שֶׁל הַמְּהַדֵּק בַּשָּׂפוֹת צָרְפָתִית,
גֶּרְמָנִית, אִיטַלְקִית, סְפָרַדִּית (בִּסְפָרַדִּית זֶה גְּרָאפַּאדוֹרִה)
וְאַנְגְלִית.
הַסִּיסְמָא קָרְאָה "קֶנְגוּרוּ – בִּשְׁבִיל הַבִּיצּוּעִים הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר שֶׁל מְהַדֶּקְךָ".
 
בְּכִיס הַסִּיכּוֹת שֶׁל אוֹתוֹ קֶנְגוּרוּ מְהַדֵּק לֹא הָיוּ סִכּוֹת.
הָיִיתִי צָרִיךְ לִקְנוֹת אֶת הַסִּיכּוֹת בְּנִּפְרָד.
בִּקַּשְׁתִּי מֵהַמּוֹכֶרֶת, אִשָּׁה שֶׁשְּׂעָרָהּ מַזְכִּיר קוֹלְרָבִּי, חֲבִילַת סִיכּוֹת.
גִּלִּיתִי שֶׁמְּחִיר הַחֲבִילָה רַק 80 אֲגוֹרוֹת.
אִם כֵּן, בִּקַּשְׁתִּי – הֲבִי שְׁתֵּי חֲבִילוֹת.
 
הֶרֶף זָעִיר לִפְנֵי שֶׁיָּצָאתִי מֵהַחֲנוּת, עָצַרְתִּי עַצְמִי,
    הִתְחָרַטְתִּי:
לָמָּה שְׁתֵּי חֲבִילוֹת, הֲרֵי אֲנִי צָרִיךְ לְהַדֵּק רַק דְּבַר-מָה אֶחָד זֶה לְזֶה.
אָז מָה אִם זֶה זוֹל, אֵינִי צָרִיךְ עוֹד מֵאוֹת סִיכּוֹת כָּאן.
 אֵינִי צָרִיךְ אֲפִלּוּ חֲבִילַת סִיכּוֹת.
   אֲנִי צָרִיךְ סִיכָּה אַחַת, לְמַעֲשֶׂה.
אַחֲרֵי הָרְכִישָׁה, הָלַכְתִּי לְאֵין-זֶה-מְשַׁנֶּה-אֵיפָה וְהִתְגָּאֵיתִי עַל גּוֹנוֹ הַוָּרֹד הַזָהוּר
 שֶׁל הַמְּהַדֵּק.
מוּבָן שֶׁהַמְּהַדֵּק נִשְׁכָּח שָׁם, עַל חֲמֵשׁ הַשָּׂפוֹת שֶׁלּוֹ (בְּגֶרְמָנִית, מְהַדֵּק זֶה הַפְטֵר).
כַּעֲבֹר שָׁבוּעַ, הִגַּעְתִּי שׁוּב אַל הָאֵין-זֶה-מְשַׁנֶּה-אֵיפָה, נִזְכַּרְתִּי בַּמְּהַדֵּק,
וְנָטַלְתִּי עִמִּי אֶת הַמְּהַדֵּק.
 
אֲבָל כָּעֵת, כְּשֶׁבִּרְשׁוּתִי הַמְּהַדֵּק, אֵינִי מוֹצָא אֶת חֲבִילַת הַסִּיכּוֹת.
 הֵיכָן הִיא חֲבִילַת הַסִּיכּוֹת?
   מִי גָנַב אֶת חֲבִילַת הַסִּיכּוֹת?
 
צָרִיךְ הָיִיתִי לִקְנוֹת שָׁלֹשׁ חֲבִילוֹת סִיכּוֹת
וּלְהָנִיחַ אוֹתָן בִּמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים בַּחֶדֶר: הָאַחַת בַּכּוֹנָנִית, הָאַחַת עַל הַמַּדָּף וְהָאַחַת עַל
הַשָּׁטִיחַ הָאָפֹר, הַמְּלֻכְלָךְ.
 
אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת אֲשֶׁר מְדַבְּרִים הַשְּׁכֵנִים.
צוֹחֲקִים הֵם עָלַי, עַל סִיכוֹתַי הָאֲבוּדוֹת, עַל הֱיוֹתִי מִתְגָּאֶה בְּמְהַדֵּק,
עַל שְׁטִיחִי הַמֻּכְתָּם בְּאַבְקַת קָפֶה,
וְעַל אוֹתָם שְׁנֵי דַּפִּים שֶׁאֵינָם מְהֻדָּקִים זֶה לְזֶה.
 
 
(נכתב עבור ערב שירה עברי-יידי בבית שלום עליכם, 2001)

תיקון: מדוע אין קשר בין פרשת דרייפוס לפרשת בשארה?

קורה שעושים טעויות. אני רוצה מעט לחזור בי ולדייק דברים שכתבתי קודם, אולי בצורה אימפולסיבית. לפני שאתחיל להסביר עד כמה מגוחך (או כמו שאומרים היום, הזוי) הקישור בין דרייפוס לבשארה, אני רוצה לצטט חלקים שגזרתי מהערך של פרשת דרייפוס בויקיפדיה העברית. כולנו למדנו על כך בתיכון, אבל כדאי לרענן את הזכרון אודות הפרשה הנוראית ההיא (פרשת דרייפוס):
הערך בויקיפדיה על פרשת דרייפוס


פרשת דרייפוס היא עלילה אנטישמית שהתרחשה בצרפת בה הואשם אלפרד דרייפוס, קצין בדרגת סרן, בריגול לטובת גרמניה. הארוע התרחש בתקופה שהעם הצרפתי ביקש לנקום על התבוסה לגרמנים ב-1870.

ב – 1894 חשף המודיעין של הצבא הצרפתי איגרת שנשלחה אל השגרירות הגרמנית בפריז, ובה פירוט של מסמכים צבאיים חסויים צרפתיים. דובר בעצם במעשה ריגול – והחשד נפל על אלפרד דרייפוס, שהיה היהודי היחיד ששירת במטה הכללי. דרייפוס הועמד לדין בבית משפט צבאי, אף על פי שלא היו ראיות ממשיות נגדו. בנוסף, לא נמסר להגנה כל חומר הראיות שהוצג לשופטים.
 במשפטו טען דרייפוס כי הוא אזרח נאמן לצרפת ודחה את אשמת הריגול. אולם, בפסק דינם קבעו השופטים כי הוא אשם ובגד בצרפת. הוא נדון למאסר באי השדים שמול חופי גיאנה הצרפתית לכל חייו. דרגותיו הצבאיות נשללו ממנו בטקס צבאי פומבי משפיל ב־5 בינואר 1895, בעוד הקהל שצפה בו זעק "מוות ליהודים".
גורמים בצבא צרפת החלו לחשוד שמשהו אינו כשורה, והבולט ביניהם היה קצין בשם פיקאר. עם הצטברות החשדות בזיוף, אמיל זולה, אחד מגדולי הסופרים הצרפתים של אותם ימים, פרסם ב-13 בינואר 1898, בעיתון ל'אורור מכתב פומבי בכותרת "אני מאשים", בו פנה אל נשיא צרפת פליקס פור והאשים את ראשי הצבא בעיוות הדין. מכתבו עורר זעם והוא נתבע לדין על הוצאת דיבה נגד הצבא והרפובליקה, נמצא אשם ונדון לשנת מאסר ולקנס כספי. תוצאה זו, לה ציפה זולה, הפכה את "פרשת דרייפוס" לפרשה כלל לאומית, שהטילה צילה על החיים בצרפת בשנים האחרונות של המאה ה-19.
אנשי רוח ומנהיגי ציבור רבים דרשו לקיים משפט חוזר והוא אכן נערך ב־1899. דרייפוס, שהחזיק מעמד כל אותו זמן למרות תנאי מאסרו הקשים, נמצא אשם אך ראוי לחנינה והוא שוחרר ממאסר. ב־1904 דרייפוס ערער, נערכה חקירה חדשה, וב- 1906 בית המשפט זיכה אותו מכל אשמה. שמו טוהר והוא הוחזר לצבא בדרגותיו.
לאורך כל הפרשה, החוגים האנטישמיים ראו בכך הזדמנות להסתה אנטישמית. הועלו טענות כי כבוד הצבא חשוב מחיי היהודי דרייפוס ואין לבטל את פסק הדין.
השלכות הפרשה:

 
נחשפה עוינות עמוקה בין הימין (אנשי צבא, אנשי כנסייה, קתולים – שהיו נגד דרייפוס) לשמאל (סוציאליסטים, רפובליקנים, פרוטסטנטים, ליברלים ויהודים – שתמכו בדרייפוס) בצרפת.
התחזקות האנטישמיות המודרנית בצרפת וכישלון האמנציפציה, תוך שילוב רחב של הסתה בתקשורת. למרות שצרפת הייתה הראשונה שנתנה אמנציפציה ליהודים, הפרשה הוכיחה כי אין בהכרח תקווה שהאמנציפציה המושגת בחוק תהיה לאמנציפציה של ממש במובנה החברתי.
 
וקצת מהערך האנגלי בויקיפדיה:
 
As noted below there were a significant number of Jewish officers in the French Army during the 1890s which made it a more progressive institution than most other armies of the time. It appears that Captain Dreyfus, while being generally well noted by his superiors, was not personally popular amongst some of his colleagues because of his aloof personality and comparatively wealthy background.

 
הקורא הנבון יראה כי ישנם הבדלים רבים בין דרייפוס לבשארה:


1. שירות הריגול הצרפתי היה נגוע באנטישמיות ושנא יהודים, כשהשב"כ הישראלי אינו אנטישמי ואין בו שונאי יהודים. בכך יודה אפילו בשארה עצמו.
2. בערך בויקיפדיה כתוב שאחת הסיבות לפרשת דרייפוס היתה התחושה הקשה לאחר מלחמת צרפת-פרוסיה (1870). התבוסה במלחמה שבין צרפת לפרוסיה שונה במובנים רבים מההפסד במלחמת לבנון השניה: לא היתה בה פרשה שמזכירה את מכירת תיק המניות של חלוץ, ביום תחילת המלחמה שר המשפטים הצרפתי לא נשק למזכירה צרפתית בשם מדמואזל א' ואף לא לחדרנית משרד הבטחון
a. כמו כן לא היו בה מסכי פלזמה, אני יודע זאת לפי שנפוליון השלישי עצמו נשבה במלחמה. בעקבות התבוסה הצרפתית הודח נפוליון השלישי מכהונתו, כשבישראל לא ניתן להדיח אדם בשם זה.
3. אלפרד דרייפוס נכלא באי השדים. הכלא שם נסגר, ועל כן אין סיכוי שעזמי בשארה ייכלא באי השדים.
4. להגנה במשפט דרייפוס לא נמסר חומר המוכיח את הקשר בין דרייפוס לגרמנים, בעוד בישראל החומר שלא יימסר אינו קשור לגרמניה.
5. החשד נדבק בדרייפוס גם בגלל שהוא ביקר בגרמניה קרוב משפחה. בשארה לא ביקר קרובי משפחה בגרמניה.
6. כל תיכון המכבד את עצמו בישראל מלמד את פרשת דרייפוס לבגרות. איני זוכר שבספר המתכונת להיסטוריה יש שאלות חובה העוסקות בבשארה.
7. בצרפת יצרה הפרשה עוינות בין הימין והשמאל, במקרה של בשארה גם השמאל מתנער ממנו.
 
 
 
 תגובות מעניינות

דניאל כותב:

אני מודה שלמרות שהכרתי אותך קודם קצת, רק דרך הכתיבה שלך והקישורים פה בבלוג הבנתי מה אתה חושב ואומר.
לגבי המאמר, אני חושב שאתה עושה עושה משהו בעייתי. אתה מרמז על קשר שבין שתי הפרשות וזאת מבלי להסביר מה הקשר, אלא רק על ידי הגחכה של הדברים השונים, כאילו שכל שאר הפרטים מובנים מאליהם כדומים. אם זה המצב אנא תאר לנו מה דומה בין שתי הפרשות, בכל מקרה אתה כאילו מעלה טיעון ובורח ממנו ישר אל ההומור וההגחכה.
העלית טיעון כבד וראוי אנא נמק אותו והסבר אותו, אני מדבר בתור אחר שמאוד מעניין אותו כל הפרשה האחרונה עם בשארה ואני לא מוצא שום מקור שיסביר מה קורה…
דבר שני ובהקשר זה, מדוע אתה מראש מניח שאם ישנו איזה שהוא מאבק בין בשארה לשב"כ אז מדובר ברדיפה, אני מודע לכך שהנחה זו היא מפתה ויש סיכוי שגם נכונה אבל מאיפה הבטחון. או שתסביר או שאל תניח הנחות כה מרחיקות לכת… באמת מעניין אותי מה אתה חושב ואני חושב שאתה מנהל מאבקים חשובים וספציפית השוואה זאת היא מעניינת ,אבל אתה לא יכול להשוות ואז ישר לברוח לציניות, אנא מממך הסבר למה אתה מתכוון…

 

תגובתי:

תודה לך. המאמר בויקיפדיה כמעט כולו הוא הקבלה בין המקרים. כמובן שאין שני מקרים זהים לחלוטין במציאות. יש בין המקרים גם הבדלים רבים, שציינתי חלק מהם. אני מסכים איתך כי אין לדעת במאה אחוז שהשב"כ טועה, גם אין לדעת במאה אחוז ששירות הריגול הצרפתי טעה. אבל ישנו ההיגיון הבריא. ויש כמובן עוד מקרים כאלה.

 

 

 

 

הקשר בין מילות השירים של אריק איינשטיין ומחלות "השמאל היפה", שבט הבכיינים והפוליטיקה החד צדדית

המאמר של אריאל הירשפלד ב"מוסף הארץ" על סוג הישראליות בפואטיקה של אריק איינשטיין הוא מאמר מפתח בהבנת ה'שמאל היפה', שאליליו הם אריק איינשטיין, רבין, הפועל תל אביב, הטור של עלי מוהר, ניקוי ראש ועוד. זהו מעין הפק"ל של שבט תרבותי, שבט ה"משלנו", שאחרי רצח רבין הרגיש ש"לקחו לו את המדינה" ואכן מעמדו התערער מאוד.
לגבי אריק איינשטיין, עלי להודות שאני נהנה לשמוע אותו, ובחבורה שלו, שפעלה סביבו בסיקסטיז היה טמון כשרון יוצא דופן. אריאל הירשפלד גם הוא מביא אלמנט חשוב וידעני לתרבות העברית. יותר משניהם, ואולי דרך שניהם, אני מנסה לבחון את המחנה שהפך את איינשטיין לסמלו התרבותי.
 

הפוליטיקה של הגעגוע

הירשפלד מציג את הטקסט של איינשטיין כשירה. מבקרים טהרנים וביקורתיים ממני יכולים לטעון שאיינשטיין לא משורר. לי אישית אין זה מעניין לבחון אם מאן-דהו הוא משורר או כתבן או פזמונאי. אינני חושב שמשורר חשוב משוטף כלים. רוב המשוררים שאני פוגש, אמיתיים או מתחזים, הם אנשים משעממים. ורוב השירים שמתפרסמים בכתבי עת ובספרים מחורבנים ממילא.
אם כך, כשם שאף אחד לא שואל בפליאה 'היאך אתה מעז לקרוא לאדם הזה שוטף כלים\ אספן חוברות סריגה?', לשם הנוחות, אקרא לכל אדם שפרסם שירים משורר, כשאני נדרש להתעסק בשיריו, והעולם לא יחרב. במלחמת העולם השנייה, בחזית לוב, נתפס קולונל איטלקי. כששאלו אותו לדרגתו, הוא ענה 'אני משורר'. שיהיה משורר.
כשם שלימדו פילים לצייר עם החדק, מצדי, שגם צבים, שקנאים ולוטרות יוכרזו משוררים ויזכו בפרסי משוררים או אפילו ימונו לועדות המחלקות פרסי שירה. יתכן שהדבר יתרום לשירה העייפה שלנו קצת חיוניות. לכן, כלל איני מתרעם שהירשפלד, בטורו הראשון במוסף הארץ, מציע את אריק איינשטיין כמשורר. להפך, אני מנסה להשתמש בגישה זו של ניתוח סמל "ישראל היפה" ו"השמאל היפה" (יואב קוטנר מגדיר ב'מומה': "איינשטיין הוא ארץ ישראל האמיתית") כדי להבין את הבעיה הפוליטית של הקבוצה הזו, או השבט הזה, שאיינשטיין הוא אחד מסמליו, ולא לחינם נבחר ככזה, ולא עוזי פוקס או ישראל גוריון. אני לא יודע מי זה ישראל השניה, אבל ודאי שאיינשטיין הוא סמל לישראל הראשונה.
 
על אף שאין הבדל מהותי בין משורר לזגג או פזמונאי, יש בכל זאת עניין שלא ניתן להתעלם ממנו: כשמפשיטים טקסט פזמונאי בן-זמננו ממנגינתו, יהא מוצלח ככל שיהיה כשהוא מלווה בנגינה, בדרך כלל התוצאה תהיה נוראה ואיומה. הדבר דומה לאצן מרתוני המנסה את מזלו מול רקדניות אמנותיות – לא תמיד דרכו תצלח. אני בטוח שאילו הירשפלד, כמבקר רציני וקפדן, היה מקבל את מילות שירי איינשטיין ללא המוזיקה, היה חושב כי הינן שטות מוחלטת וחסרת ערך אמנותי.
הנה טקסט של איינשטיין שהירשפלד הגדיר כפלא ופתח איתו את המאמר: "זה לא בדיוק געגוע,/ זה סתם נעים להיזכר/ לא כל כך רוצה להתעמק מדוע,/ זה בא ונמוג מהר". כשיר מולחן התוצאה יפה, אבל גם באתר של גרפומנים הטקסט הערום לא היה מקבל ביקורות חיוביות. בבחינה של הטקסט כשירה, שימו לב למשקל הרצוץ והמצוץ, לחזרה הסתמית והמיותרת על המילה 'זה', לבחירת המילים הקלישאית, לחריזה הקלשלשת (געגוע-מדוע להיזכר-מהר), למילה 'להתעמק' התלושה מהמשלב, למעין סנטימנטאליות שאפילו עליה הכותב לא לוקח אחריות ("זה לא בדיוק געגוע, זה סתם וגו').
דווקא את אי לקיחת האחריות הזו, את הישיבה על הגדר, את הקוּטריות הזו, המאפיינת את שירת איינשטיין, מאבחן הירשפלד כמרכז הפואטיקה של איינשטיין, ורואה בה דגם מבריק שלפיו יש לנהוג, כשהוא משבח ומדגים אותה במהלך כל המאמר.

 

השינוי כעמידה במקום

הטקסט השני שהירשפלד מביא שייך לאיינשטיין הפוליטי, או "הפוליטי". הירשפלד מצטט, "אני ואתה נשנה את העולם, אני ואתה אז יבואו כבר כולם, אמרו את זה קודם, לפנָי, לא משנה – אני ואתה נשנה את העולם", ותופש יפה את מרכז הכובד של השיר, שהוא אמירת האגב בשיר, שהופכת אותו על קנקנו, ה'לא משנה'. כלומר, בתוך השיר יש גם את הביקורת על הפאתוס שבשיר. כלומר, יש כאן איזה מצג של מהפכה שהיא מראש לא קיימת. כמו הליכה של צעד אחד קדימה ואז קפיצה כפולה אחורה. המילים זהות מבחינת השורש – הוא מתכנן לשנות את העולם, אבל, לא משנה.
זהו שיר שהוא למעשה 'המנון השלום' האמיתי של ישראל: ועדות שלום ללא שלום; מצגי שווא של מפגשים; עסקי סרק במלונות חמישה כוכבים בבירות ערביות; שרי אוצר שמנמנים בתרבוש; דשדוש וקשקוש; מפלגת פועלים שמבצעת הפרטה; כותרות במעריב על שלום מתקרב, מוכחשות בעמוד 3; שמעון פרס אומר ככה; שמעון פרס אומר שלא; הפסקת מגעים בעקבות פיגוע דקירה בירושלים; שרים ערביים רוכבים על עגלות גולף בחוות מבודדות בניו אינגלנד ולא יודעים שהטמינו להם מכשירי ציטוט; פִספוס ומִסמוס; הסכמי שלום שבמקביל להם נזרוק איזה עצם למתנחלים; שטחי בי וסי ואייץ' 1 וכו' וכו'.
הדבר מזכיר את הכותרת באחד העיתונים הראשיים לפני שבוע, 'אולמרט אמר כן ליוזמה הסעודית, בלי פליטים, בלי גבולות ובלי ירושלים'.
בדרך כלל זו הגזמה, ראיה פשטנית או תרגיל אינטלקטואלי לקחת שיר תמים ולהסיק ממנו שהוא מעיד על מנטליות של מחנה מסוים ומחנה זה מצידו אחראי לכך שאין שלום בכל המזרח התיכון, אבל 'אני ואתה נשנה את העולם' אינו שיר תמים אלא שיר פוליטי שהוא בכותרתו המנון של התנגדות ומהפכה. השיר מושמע לפני הנאומים בהפגנות של 'שלום עכשיו', או מנוגן על גיטרה בכינוסים תקועים רוויי הורמונים של נוער מרצ, כשהבנות בחולצות קרועות חושפות רצועה שמאלית של חזיה לבנה, והבנים בשיער שמנוני. ובהחלט חוסר האחריות של "מחנה השלום", הרפיון, הדשדוש, ההמתנה, ה'לא משנה' הזה שמגיע אחרי הליכת דרך מסויימת ואולי-נכונה, הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שאין שלום. ואת חוליי המחנה הזה אפשר למצוא בתרבות שהוא בחר לאמץ: שיריו של איינשטיין. הנה, אחד ממייסדי שלום עכשיו היה עמרי פדן, שניסה לשנות את העולם, עשה את ה'לא משנה' ומינף את הפעילות הפוליטית שלו להשיג זכיון לרשת המבורגרים דורסנית. הרי גם במלחמה האחרונה בלבנון ובעזה היה את עמיר פרץ שהבטיח לשנות את העולם, ואמר את ה'לא משנה' הא-פוליטי הזה, שהירשפלד מגדיר: "זו תפנית, שאילו לא היה עלי מוראו של המשורר הזה הייתי אומר שהיא לא פחות מגאונית, אבל כאן אומר שהיא מפתיעה ושוברת-לב… רגע מפעים של הכלה".
אם מנתחים עוד 'שירי הפגנות' מהשנים האחרונות רואים בהם אלמנט דומה. השיר 'שירת הסטיקר' של הדג נחש במילותיו של דויד גרוסמן מורכב רק מסיסמאות סטיקרים מימין ומשמאל, והפזמון מדבר על ביקורת נגד הסטיקרים הללו: "כמה רוע אפשר לבלוע", כלומר חברי הדג נחש, משתמשים בכותב בכיר, כדי להביע עמדה נגד אמירת עמדות – זהו שיר התוקף את האפשרות לעמדה ולנחרצות. השיר נבחר כמובן לשיר השנה. ממשיך אחר שמשלב את המגמה האל-פוליטית הוא מוקי, בשיר "מדברים על שלום" שנושא את הפזמון שלא אומר דבר "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק". באחת מתוכניות האקטואליה, מוקי הופיע עם השיר כשבנימין נתניהו מאחוריו רוקע ברגליו. גם שיר זה הפך ללהיט גדול: אנחנו אוהבים את השירים הפוליטיים שלנו א-פוליטיים.

 

אריק איינשטיין וקלפטר, יושב על הגדר, 1982

הירשפלד התייחס לשיר נוסף של איינשטיין, 'יושב על הגדר', גם הוא המנון של 'רגל פה רגל שם'. קשה להבין – או יותר נכון, קל להבין – מדוע האל-פוליטיות הזו בשירתו הפוליטית של איינשטיין כל כך ממגנטת את הירשפלד. תאמרו, על מה אתה מדבר, איינשטיין הוא סמל השמאל– אבל בשיריו הוא מכין את האוירה שהולידה תופעות כמו חיים רמון, רב-בלוריתן אחר שהיה סמל שמאל, ועכשיו יושב על הגדר, או כמו אנשי מרצ שלפי הסקרים ערקו לקדימה, כמו אלה שיאמרו 'אני שמאלני, אבַל…', כלומר אנשים שהשמאליות שלהם מצויה בסנטימנטליות שלהם אל עצמם. אנשים שחשים שהימין מסמן איזשהי ברבריות (שהרסה את כל מה שהיה, את "ישראל היפה") ולכן הם מציגים עצמם בשמאל על כלל המבנה האסתטי שלו, המסמל נקיון ואת ישראל של פעם, שאבדה. את הגדר בשיר של איינשטיין, הירשפלד מעדיף לרפרר דווקא לסמל היהודי של הגדר, לגבול הזהות היהודית, או למונח העברי הגדרה.

 הרימון כערבי

שיא המאמר, גם בעיני וגם בעיני הירשפלד, הוא ניתוח השיר "סע לאט", שיר שמכיל שילוב בין שני המוטיבים: הסנטימנטליות של איינשטיין והפוליטיות האל-פוליטית של השבט שלו, השבט שהוא הסמל שלו, ציבור שראוי לו מנהיג רוחני שראייתו נחלשה וביישן\מתנשא כל כך עד שהוא פוחד להופיע בציבור – אותו ציבור שממשיך לסגוד לו והופך אותו לאגדה. כשגרתי ברחוב חובבי ציון פגשתי אנשים שעברו לגור שם רק כדי לראות אותו במכולת, אוחז בצניעות קוטג' דל-שומן ומברך את בעל המקום בענווה, בשניות שבהן הוא אינו מסתגר.
השיר 'סע לאט' מתחיל ב"נוסעים במכונית הישנה לתוך הלילה הרטוב". מדוע היה חשוב לאיינשטיין להזכיר שהמכונית ישנה (מבחינת כמות ההברות המכונית יכולה היתה להיות ירוקה או לבנה)? לטעמי, המילה 'ישנה' מכילה שני אלמנטים: ההצטנעות (איני עשיר ונהנתן: מרכז התדמית של איינשטיין היא בהסתפקות במועט, מול החיבה למכוניות ענק של הזמרים המזרחיים\צביקה פיקים\כוכב נולד) והנוסטלגיזם ("הישן והטוב").
בשיר הזה, אותו תייג הירשפלד כ"הבולט והדרמטי" בשיריו של איינשטיין, אפשר לגלות, בניגוד לשירים האחרים שבחר הירשפלד, נוכחות של ערבי ושל הקונפליקט. לכך נגיע עוד מעט. במכונית הישנה יושבים שניים: צְבי, המייצג את העולם בחוץ, ומציע לגיבור את עמדותיו לגבי חקלאות ומדע, הוא איש של היגיון כלשהו, לעתים מופרך, האיש האנליטי. ומולו אריק האינטימיסט והרגשן שבורח מחשיבה ריאלית ונזכר בלב ב"ואיזה מסכנים החיילים -ששוכבים עכשיו בבוץ" ובאותה נשימה גם בתקבולת מרתקת, ב"הפסד של הפועל, ואיזה מסכנים האוהדים" (החיילים=אוהדי הפועל=אריק). אבל המעניינת ביותר היא כאמור ההתייחסות בשיר לערבי, שגם השורה לגביו מצוטטת במאמר של הירשפלד: "צבי אומר שגילו כוכב שיש עליו חיים, ואני חושב: עוד מעט זה עזה, ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל". כלומר: הרימון יעוף. פתאום עף רימון משום מקום, ללא סיבה. בניגוד לשאר העולם שבו תר איינשטיין ומהלל את האנושי, הפעם אין מאחורי העפת הרימון שום אדם, שום חייל הרובץ בבוץ, אף אוהד הפועל מסכן שקבוצתו, אויה, הפסידה. כלומר הפלסטיני והעיר עזה מתממשים ב"איזה רימון", ולא נוכחים כבני אדם ממש (נוכחותם אפילו זעירה מהחייזרים באותו כוכב של צבי שנתגלה באותו משפט. אם לא מספיק שהערבי לא נמצא, עזה מקבלת את הכינוי המרחיק 'זה' לפניה. איינשטיין אפילו לא נעזר בכינוי מקום אלא בכינוי הפרש זמן לציון המרחק מעזה, 'עוד מעט זה עזה'). אלא שהירשפלד, אף שהוא מצטט את המשפט, לא מבחין בהעדרו של הערבי, וכך הוא מנתח את השורה של איינשטיין על הרימון המעופף מעצמו: "הישראליות הזאת אינה כלל הוויה של יחד גס וחמסני, אלא אוסף של שבירויות, פחדים, מוגבלויות ושברי-הומור".
זהו השיר על החד-צדדיות. השיר אמנם מתאר הרבה אפשרויות, כמעין סיאנס לאומי, איינשטיין וצבי יוצאים ונכנסים מהמכונית הישנה אל תוך המדינה והעולם ושבים למכונית (הירשפלד באבחון יפה: "איינשטיין משלב בקלות את הסגריר עם מצב המדינה כולה"). אבל למעשה הוא שיר בכייני, שבמרכזו עומד השבט הבכייני של איינשטין, ש"הולך לעזאזל". 

 

תוספת קצרה: לפני כמה ימים שמעתי במקרה רצף של שירי איינשטיין ישנים, ויש לי השגות חדשות על המאמר שכתבתי. אני חושב שהכוח המרכזי של איינשטיין הוא במשהו אליו לא התייחס הירשפלד. אני מדבר על הנונשלנטיות שלו. נראה כי באופן הבסיסי ביותר, איינשטיין מגיש את השיר שלא עבור אף אחד. הוא לא משתדל או מתיימר לדבר מה, הוא הרבה פעמים משחק עם הקול שלא באופן תקני, לעתים נגד הטקסט. דווקא בהגשה שלו מתבטא הצד הנכון והטוב של הישראליות האיינשטיינית וזה גם היתרון שלו על פני זמרים רבים, שנראים כמתאמצים. באלבומים האחרונים, הנונשלנטיות של איינשטיין אבדה, ולכן הם פחות מעניינים.

 

תוספת יולי 2008: בעת תחקיר שעשיתי לסיפור קצר שלי שעוסק בתקופת המקומונים, ובשנת 1990, גיליתי במקרה ב"העיר" של פברואר 1990 (עורך: רינו צרור), מאמר מצויין של כותב בשם אשר לוי, שאומר את הכתוב כאן, אולי בפריזמה רחבה יותר בכל הקשור לאיינשטיין. אם אני התרכזתי במאמר של הירשפלד, לוי עובר בצורה מסודרת על ההיסטוריה של איינשטיין, וטוען שאיינשטיין היה יוצר מהפכני וטרי, שהפגין אומץ בימי "פראג" ו"אני ואתה נשנה את העולם", לאחר מכן נכנס לרגרסיה עם חמישה (!) אלבומים רצופים של שירי ארץ ישראל היפה. ובזמן מלחמת לבנון, שבה אפילו ירדנה ארזי והיורם גאון נקטו עמדה, הפך ל"יושב על הגדר" (יצא ב1982) ואז בעוד שירים כמו "מתפורר בקלות"שמרכזם ההסבר לבריחה שלו מהחברה. המאמר יצא לרגל השיר "עיתונאי קטן שלי", שלוי רואה כשיא ההתנהלות האסקפיסטית (לא השתמשו אז במילה הזו) של איינשטיין. יש עוד נקודות רבות של השקה לשני המאמרים, כמו ששנינו סך הכול מעריכים את איינשטיין. אך יש הבדל: המאמר של לוי זכה לאינסוף תגובות בהעיר כשבועיים לאחר מכן.

 


 
 קישורים:

היושב על הגדר – אריאל הירשפלד על שירת איינשטיין במוסף הארץ
 
מילות סע לאט  

תודה לא.ש, ר.ר וי.ס על הסיוע בעריכת המאמר.

 

מכתבים למערכת

 

מ' כותבת:

מאמר התגובה שכתבת על תופעת האיינשטניזם הוא מאמר מכונן. אני תיכף הולכת לקרוא את הירשפלד, אבל בדרך – איינשטיין כתב – 'מה איתי מה איתי, לא מסתדר עם עצמי, איפה שכחתי את שמי'. זהו בלבול מתייפייף, שרים ובוכים. וגם כתב את שיר הגוזלים הפשטני והכה מאוס – 'עוף גוזל', שהפך להמנון האמהות המגייסות, להיט העל בתכנית 'קולה של אמא'. אריק הפסיבי, הבלתי מעורב, אריק של הטי שירט ושל החיים בבועה סוציאלו-בורגנית – איך הירשפלד הנבון קונה את זה?

 

תגובתי למ':

יש לאריק איינשטיין שירים רבים, על פי שירונט, כך שאפשר להלביש עליהם כל תזה. בחרתי להתייחס רק לשירים שעליהם כתב הירשפלד במאמרו. אפשר לקחת שירים ולנפח להם פרשנות לאומית. לגבי 'עוף גוזל', למרות שזה שיר שהוא גם לי טראומתי מטקסי בית ספר, אני לא בטוח שיש בו כוונות רעות. או שאני פשוט מאוד אוהב שירים שעוסקים בחיות.

דבר נוסף שחשוב לי להבהיר ולא קשור במאמר. רמזת בגנות הפשטנות. אני מאוד תומך בפשטות ופשטנות, ומעדיף לראות את העולם בדרך הפשוטה ביותר, באופן לא מורכב או מרובד. אומרים שלכל מטבע יש שני צדדים, אני חושב שזו דוגמא טובה: מטבע הוא אמנם בן שני צדדים, אבל בעל משמעות יחידה, הוא כסף קטן, וחשוב רק הצד שעליו המספר.

 

שרון כותבת:

מאמר משובח יופי של ניתוח טקסטים איוורור מוצלח ומרענן לדברים שקצת העלו אבק יושב מול הנייר, יושב על הגדר, יושב בסן פרנסיסקו על המים אני מאוד אוהבת אנשים שיושבים ועושים מזה שירים ישיבות חילוניות זה מרתק חוץ מזה, הירשפלד בוודאי יצא מדעתו. אריק אינשטיין שר חלפי, גולדברג, אלתרמן, רחל, איך אפשר לקרוא לפזמונים הקטנים שהוא כותב, שירה? מה קרה לו חוץ מזה, את "מה אתי" כתבו גם ג'וזי כץ ושלום חנוך, שליש תמלוגים באק"ום לכל אחד

מר ראש השב"כ, היום אני עזמי בשארה, היום אני ערבי

בקריירה קצרת-היומין שלי כאחד מכותבי הדעות של חינמון הרכבת 'ישראלי', צונזרו בזה אחר זה שני קטעים פובליציסטיים שכתבתי. פירסמתי כאן את הקטע הראשון שנועד להתפרסם בערך ביום שהמלחמה פרצה, את המאמר השני הגשתי קצת אחרי שהמלחמה תמה. דברים שצונזרו לפעמים יש להם ערך מיוחד. כשאתה כותב, אין לך כל כך מדד לחשיבות הנושא. כתובים הרי כל כך הרבה דברים בעיתונים ובספרים, ומציגים כל כך הרבה תערוכות וקונצרטים. אז הנה גם אתה כותב.
אלא שכאן נכנס פרדוקס הצנזורה: הרבה פעמים אנשים לא פגשו ביצירה מפורסמת שנאסרה לפרסום או שהיתה התנגדות להציג אותה, והם משוכנעים בכל זאת שראו אותה. כך למשל היה עם ג'נין ג'נין של מוחמד בכרי, אחרי שהסרט הוקרן פעם אחת בלבד בסינמטק וצונזר. אלפי טוקבקיסטים וצופים בזמנו הביעו דעה לגביו בכל זאת ונשבעו שראו אותו, בדרך כלל הזדעזעו, כשרק מעטים יכלו פיזית לצפות בסרט הזה.
יש לי חבר לפני כמה שנים שצילם סרט על הנזק להנאה המינית שגורמת ברית המילה. רק לאחר מאבק קשה מול נסיונות צנזור ואיומים בהדלפת הסיפור לעיתונות, הרשות השניה הסכימה להקרין את הסרט. במקום השעה שהיה אמור להיות משודר, הניחו אותו בשעה אחת בלילה וללא פרומואים. לא יתכן שיותר מכמה פרומילים צפו בסרט הזה. ובכל זאת, אני פוגש כל הזמן אנשים שצפו במקרה בסרט והוא שינה את חייהם. מרגע שדבר מה נאסר או נשלל – הוא שייך לכלל. אפשר לתת לכך גם אין ספור דוגמאות ספרותיות. כבר בתנ"ך, עלי התאנה אצל אדם וחווה הסתירו את הדבר החשוב. איך תדעו שאיברי המין מעניינים? גם לפי זה שאדם וחווה כיסו אותם. במעין האחרון פרסמנו שיר של זוכה פרס הנובל הרולד פינטר על מלחמת המפרץ הראשונה שאף כתב עת לא רצה לפרסם, ואת הדרך שלו עד פרסום המאמר בסופו של דבר. יש לכך ערך כלשהו.
כדי להביא את הדוגמא ההפוכה, היום הזמין אותי משורר נחמד לערב שירה לחגיגת 40 שנה לכיבוש. הוא סיפר לי שההיענות היתה נהדרת. כל המשוררים אליהם פנה שמחו מאוד להשתתף בערב הזה, וגם תמונע וצוותא מתחרים על האפשרות לארח את הערב. מיד הדבר נשמע לי חשוד. אם כך, מה הטעם לעשות את הערב, שאלתי אותו.
 
נחזור למאמר שלא פורסם. הוא בוודאי מדכא, ואין הכוונה בבלוג זה לדכדך את רוח הקורא. אני נמצא כיום במצב רוח כעוס וקנטרני הרבה פחות מאשר בזמן המלחמה, כך שבוודאי לא הייתי מתנסח בחריפות כזו כיום. בדיעבד, המלחמה הזו שבה תמכו כמה חברים שלי, היה רגע משבר שלי מול המדינה ויותר מכך העיר שאני אוהב וכמובן מול החברים. אבל אלו החיים.  
המאמר נועד להיות מפורסם כמה ימים לאחר שפיטרו את וליד חמיס, סגן ראש עיריית חיפה מטעם בל"ד. הצגתי את המהלך של חברי המועצה כנקמה של פחדנים: כמו אדם שמפסיד בפוקר, ולכן בועט בחתולה, כי היא נמצאת פה וניתן לבעוט בה, היא לא יכולה להחזיר. במשל שלי, החתולה זה הערבי, וליד חמיס. תוך כדי חזרה למאמר, מצאתי גם את פרוטוקול הועדה של ההדחה ואני מוסיף את זה כנספח לפוסט הזה. זהו אחד המסמכים הפתטיים והמזעזעים שקראתי בעברית. פרוטוקול הישיבה, שנפרסם במעין 4 כנראה, ממש בנוי כטקסט של מחזה אבסורד.  הוא מתחיל בשמות המשתתפים ובתפקידהם. לאחר מכן נאמרים דברי קטגוריה על חמיס ולבסוף חמיס סותר את כל הטענות והופך את חברי המועצה של "חיפה האדומה" לאשמים.
כשנשלח המאמר ל'ישראלי', לא היה כל כך מקובל לומר שהפסדנו, עדיין סטיקרי המלחמה של בנק לאומי נצצו על עמודי החשמל. אף שלטעמי עדיין זה לא הדבר החשוב במלחמה הזו: גם אילו היינו מנצחים, מכים את חיזבאללה שוק על ירך, אוזקים את נסראללה ומציבים אותו על המזרקה של אגם לכל מחיאות כף, היינו בסופו של דבר מפסידים. עדיף להפסיד מהר ולא להיגרר לנצחון כמו 1967 או כמו הטריומף האמריקאי בעירק. כמו כן, אני סבור שלא כל כך הפסדנו, אני אפילו מסכים עם אולמרט שכל הדכדכת הפוסט-מלחמתית הזו היא על גבול ההיסטריה. יכול היה להיות יותר גרוע. חברים, יכולנו להיות עכשיו בלבנון.
הייתי קרוב לא לפרסם את המאמר הישן הזה, שנראה כאיטריות הכי קרות בעיר, ומכיל עובדות שהתיישנו וקלקלו לי את התזה (חלוץ בינתיים התפטר, למשל) – אלא שאז החלו להישמע הידיעות על עזמי בשארה. לפני חודש כבר הכינו אותנו למהלך כזה על ידי דו"ח השב"כ שטען שערביי ישראל הם סכנה אסטרטגית.  
אז חשוב שהדבר יישמע: ערביי ישראל הם לא איום אסטרטגי. אני לא פחות איום אסטרטגי מערביי ישראל. ביום כזה, שבו ציבור שלם מוגדר על ידי רבים כגיס חמישי, אין זה משנה אם אני מסכים או לא מסכים עם העמדות של בשארה – כל איש רוח צריך לומר בקול שהוא נגד הגזענות של השב"כ ותומך במיליון אזרחי ישראל הערבים. כל אדם טוב צריך להגיד שגם הוא ערבי. אני היום, מר כבוד ראש השב"כ ירום הודו –  ערבי.
 
 ———–

הנה המאמר שלי

אחרי שוך המלחמה הגאונית, כמה עשרות אנשים עם חולצות שנדפסו בבהילות, כנראה דרך "סילון 2000", דידו מהקבר של גולדה, מלווים עשרות עיתונאים, ודרשו להדיח את אולמרט-פרץ-חלוץ. פרץ שנלחץ, חילק את אשמתו עם מופז, מי שהיה קודמו, והיום הוא שר תחבורה שנהגו נוסע מעל המהירות המותרת כשהוא נם מאחורה. נראה שגם חלוץ, אשף הבורסה מצפון תל אביב, ניסה להעביר קצת מהאשמה ליעלון. בהמשך חגיגת תפוח האדמה הלוהט האשימו את ברק ורמזו שביבי קיצץ בצה"ל.
אבל כל האנשים שהזכרתי לא פוטרו, גם לא התפטרו. הם בעלי מכוניות בעלות חלון חשמלי. הפעם הראשונה שראיתי מכונית עם חלונות חשמליים היתה ב1981 במרצדס שחורה השייכת לקרוב משפחה שהיה יועץ מסחרי של דיקטטור אפריקאי אוכל אדם. כך זה עם חלון חשמלי: אתה רואה את קפלי צווארם מבהיקים בכיסא האחורי של המכונית, אבל כשאתה מתקרב להכניס את היד ולאחוז בראש, החלון נגלל במהירות.
אבל הייתה פאשלה וצריך לערוף ראש של מאן דהו. כמו דגי פירנאה נרגנים באקוואריום, העם רוצה דם. הילדים של הטוקבקים צמאים לדם. נהגי המוניות רוצים דם. קוראי עיתון מכבי האש רוצים לראות מישהו עף. שדרניות ערוץ 10 רוצות לסמן איקס. ובאמת, לא יתכן שאין אחראי. לא יתכן שאי אפשר לפטר פה אף אחד.
ובכן, איתרנו אחד. האשם הוא סגן ראש עיריית חיפה, בחור בן 33 בשם וליד חמיס. הפשע: במהלך המלחמה (שחצי מהרוגיה בעורף היו ערבים) התנגד לה וחתם על עצומה שהיא מטומטמת. מן הסתם, הדבר שבר את רוח העם והביא לקריסת המחסנים לשעת חירום ולעכירות במסכי הפלזמה במפקדות (יתכן שעצם החתימה יצר חשמל סטטי).

הישיבה נפתחה. חברי המועצה הנרגשים, חנוטים בעניבות של שלושים תשעה שקלים, החליטו: לא פרץ ולא אולמרט, דווקא חמיס נדרש לפנות את משרדו מחר בבוקר. 23 נבלים הצביעו בעד ההדחה, שלושה התנגדו.
סוף סוף מישהו אחראי להתנהגות המחפירה של המדינה אל תושבי הצפון, למפקדים הכרסתנים היושבים מול מסכי פלזמה וממזמזים מזכירות, כשהחיילים נפצעים בקרבות מול בתים שנראים ירוקים במשקפות לילה. יש אחראי ויש אחריות במדינה הזו. נתגלה האשם.
 
  

הפרוטוקול של ישיבת ההדחה

 והנה חלק קטן מהפרוטוקול של ישיבת ההדחה של סגן ראש עיריית חיפה, עו"ד וליד חמיס. זה אחד הטקסטים המדהימים ביותר שקראתי בשפה העברית, הוא כנראה יופיע במעין 4. הפרוטוקול חושף איך בחסות מלחמה מפוקפקת, אפשר דרך הטיעון הפטריוטי, לנהל ציד מכשפות שכזה ועוד בעיר שמאלנית יחסית, על בסיס גזעני. מעבר להיותו טקסט שכאילו נכתב בידי מחזאי או אמן-אבסורד, הוא לא מראה רק את המציאות בחיפה, או בישראל, אלא מוכיח לאילו תהומות אדם יכול להידרדר בהיותו בקבוצה המחפשת קורבן ויהי מה. אני עדיין אוהב את חיפה, מבין הערים בישראל החיפאים (לצד תושבי כפר-סבא) הם האנשים הכי בסדר, ולכן דווקא מקרה שחור זה בהיסטוריה של חיפה, יכול רק להראות כמה קל להיות נבל.

מר רמי דותן:

אדוני ראש העיר, חבריי למועצה, התכנסנו היום למועצה לא מן המניין שמטרתה להביא להדחתו של סגן ראש העיר מר חמיס. במהלך המלחמה בחודש אוגוסט מזה כחודש וחצי תושבי מדינת ישראל מהצפון ועד מרכז הארץ, הייתי אומר חיפה וקצת דרומה, מעל למיליון וחצי תושבים, תושבים יהודים, ערבים, נוצרים, בדואים, כל תושבי הארץ שכולם שווים, ישבו במקלטים והיו גם גיבורים, גיבורים אמיתיים, ביניהם גם רבע מיליון תושבים של העיר חיפה שאתה, אדוני ראש העיר, עמדת כמפקד וכמנהיג להוביל את המלחמה הזאת במינימום של נפגעים ובמורל נכון והאחדות הייתי אומר, מקיר אל קיר, ואני מוכרח לציין שהדו-קיום כאן בחיפה הוכיח את עצמו מעל ומעבר. כולם הורידו דמעה כשנפל טיל בוואדי ונפל בכרמל. אך לצערי הרב, ממש לצערי הרב סגן ראש העיר, מר חמיס, המכהן כסגן ראש עיר בפועל בהתבטאויותיו הקשים ביותר נגד מדינת ישראל, בעד המלחמה הזאת ותשבוחות לנסראללה, השתתפות בהפגנות ואני אומר לך אדוני ראש העיר, אני חי בעיר הזאת וגר כתושב וגידלתי פה משפחה עם שני ילדים ואחד מהם חוגג היום יום הולדת שלושים וארבע, אני מודיע לך, פנו אלי ולכל חבריי כאן במועצה כל כך הרבה אנשים מכל הקשתות הפוליטיות, שמאל, ימין ומרכז על התבטאויותיו, רק מבית חולים מסוים, אחד מבתי החולים הקטנים כאן, מעל לתשעים חתימות נגד התבטאויותיו. וזה פגע קשות בציבור. סגן ראש העיר הוא סגן ראש העיר בפועל, הוא חבר הנהלת העיר, לא גילה לא אחדות, לא לויאליות, לא לתפקיד שלו, לא לשום דבר. אדוני ראש העיר, מאז שאני מכיר אותך אתה מוביל את חופש הביטוי ואני מודיע לך שאני תומך לא מעט, אולי לא כמוך,  בחופש הביטוי, ובחיים לא סגרתי ולא אסגור פה לבן אדם, אבל לא כשאתה נמצא בתפקיד בכיר, ממלכתי, נושא באחריות ולא פחות ולא יותר מצדיק מלחמה שבאה עלינו, כפו אותה עלינו, שהעולם מסכים איתנו, העולם מאשר את זה שאנחנו הצודקים בכל בעניין הזה. וכשמעל לארבעת אלפים טילים נחתו חלקם על בתים מקריית שמונה ועד בנימינה ונהרגו ילדים ונשים ומבוגרים, רק בחיפה מעל אחד עשר אזרחים וכדומה, ואני לא מדבר על לוחמי צבא הגנה לישראל הגיבורים האמיתיים שהיו צריכים להגן על המדינה הזאת. לא יכול להיות שסגן ראש העיר חמיס, ואני אומר לך בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כל חבריי כאן למועצה, רוב רובם, כי אם היית צריך להגיע לעשרים וארבע חתימות הייתי מקבל, גם מגיע לעשרים וארבע, כולם בעד הדחתו ואנחנו מבקשים אדוני ראש העיר, אני חוזר ואומר עוד פעם, אין לנו שום חלילה חילוקי דיעות בדו-קיום (…)
 
 מר אברהם ויצמן:  ערב טוב. מוריי ורבותי, אני גאה בערב הזה, אני גאה בישיבה הזו ואני חושב שהישיבה הזו צריכה להתפרסם גם איך קוראים את זה? אל זג'ירה?
 
מר יונה יהב, ראש העיר: אל ג'זירה.
 
מר אברהם ויצמן: אני יודע, אני רק לועג. מדוע אני גאה בזה, ואני חושב שצריך לצלם את זה מעל כל עץ רענן. מוריי ורבותי, כתוב חביב אדם שנברא בצלם כי בצלם אלוהים ברא את האדם. חביב, חביב זה יותר מטוב, יותר ממתוק ויותר מנעים, חביב זה יותר רחב, זו מלה רחבה. על מה נאמר חביב? חביב אדם שנברא בצלם, לא כתוב חביב יהודי שנברא בצלם, לא כתוב חביב ערבי שנברא בצלם, חביב אדם שנברא בצלם, זאת אומרת מי חביב? זה שיש לו ערך לאדם. מוריי ורבותי, אני גאה בישיבה הזו מאחר ואני רוצה כעת לדבר כהדיוט, כאדם שיש לו תפיסה מאוד מצומצמת. בזמן המלחמה ישבנו לדיון כלשהו אצל ראש העיר והתגלגל שם עיתון ידיעות אחרונות ובאמצע העיתון היה עמוד שלם שהעמוד הזה הראה מה דינו של אחד שחשדו בו אותם אנשים אפלים, אותם מרצחים שחשדו בו שהוא משתף פעולה או שהדעה שלו לא תואמת את אותה דעה שלטונית, רק חשדו בו, ואז מראים על גבי העיתון צילום ראשון שכופתים אותו, צילום שני שיורים בו, צילום שני שעוד פעם יורים בו וצילום אחרון שאותה איזה אימא אחת דורכת על גופת המת, אלו הצילומים שההדיוט אבי ויצמן ראה בעיתון בלב ליבה של המלחמה! לכן מוריי ורבותי אני גאה בערב הזה, והערב הזה צריך להתפרסם בכל מכשירי הקשר והטלוויזיות בעולם הערבי! שבערב שיושבים כל חברי מועצת העיר על התנהגות שאני לא הייתי קורא בה של אדם בתוך מלחמה, חיילים שומרים על הילדים שלך כמו שהם שומרים על הילדים שלי, בתוך המלחמה, להזדעק, להזדהות עם אותו רב-מרצחים שיושב לו באיזה בונקר ושולח את הנתינים שלו לרצוח, איך אפשר, איך יעלה על דעת אדם שנקרא חביב אדם שנקרא, איך יכול להזדהות עם דבר כזה? כנראה שחסר פה משהו באדם, לכן מוריי ורבותי לפני להיות איש ציבור, לפני להיות חבר מועצה, לפני להיות תואר עו"ד זה או אחר, הרי אנחנו יודעים את הסיפור של חתול במגפיים, שברגע שיצא העכבר מתוך הקופסא הוא נהיה חתול ולא עזרו כל שנות החינוך והאילוף, לכן לפני איש ציבור, לפני עו"ד, לפני סגן ראש העיר, חביב אדם, תהיה בן אדם. אני הצבעתי בעדך, ולא התרגשתי מזעקות אלו או מזעקות אחרות, לא התרגשתי, אבל תהיה בן אדם, תודה רבה.
 
עו"ד וליד חמיס: טוב, אני מקווה שחבריי לא יפריעו לי כמו שאני לא הפרעתי לאף אחד. בראשית דבריי ברצוני להודות לך חבר המועצה איציק רגב שתגובותיך והערותיך כנגד עמדתי, כנגד המלחמה נתנו לי מרחב גדול, במיוחד את ההזדמנות הבלתי חוזרת לבטא בעשרות כלי תקשורת יומיום את העמדה השפויה והרציונלית וההומנית נגד המלחמה, בכל מקום. במשך עשרות שנים נודעה חיפה כעיר מיוחדת, שונה בכל הנוגע ליחסי יהודים –ערבים ויחסי ערבים-ממסד. דובר על דו-קיום מופלא בעיר, דובר על
הסובלנות, אחרים הלכו רחוק יותר וראו בחיפה את הפנינה הבודדת של המדינה שבה יכולים לחיות שני עמים בטבעיות, בשלום, בשותפות, באחווה, בלי כל אפליה של הרוב. כמי שחי תקופות לא מבוטלות בשלוש ערים מעורבות, חיפה, מקום לידתי, תל-אביב איפה שלמדתי וירושלים איפה שעבדתי וכמי שבקיא במה שקורה בערים מעורבות אחרות, יכול להעיד כי האטמוספירה הציבורית בחיפה היא הכי נוחה. בחיפה הכל היה מתון יותר, בחיפה מפלגות ערביות ומפלגות לא ציוניות יכולות להיות בקואליציה העירונית ויכלו גם לקבל סגנות ראש עיר, וזו מסורת של שנים. לא הייתי הולך רחוק יותר ואומר שיש שוויון אמת בעיר בין יהודים לערבים, לא הייתי אומר שהתבססה אי פעם שותפות מלאה, שותפות אמת בניהול העיר בין יהודים לערבים, גם לא הייתי אומר שזה הדו-קיום שאני מייחל לו כשבמשך כל שנות המדינה לא הוקמה אף שכונה ערבית בחיפה למרות שמספר הערבים בעיר גדל כמה מונים, ושכונות אלה הפכו בחלקן צפופות להחריד בתנאי מחייה בלתי נסבלים. במקביל הוקמו עשרות שכונות יהודיות בכל רחבי העיר. אבל אינני מקל ראש כלל באטמוספירה הציבורית הנוחה המאפשרת שינוי או בעיקר והכי חשוב מעולם לא הקלתי ראש בלגיטימיות הניתנת גם לערבים בעיר ובמנהיגותם, ולמרות אי ההסכמות אינני מקל ראש בלגיטימיות עמדותיהם הפוליטיות ונציגיהם, שבמקרים לא מבוטלים לא התיישרו עם הקונצנזוס. בעיר חיפה נבנה נדבך חשוב ומרכזי ומכריע בעשרות השנים האחרונות לפיו צריך וניתן לשאוף לשיוויון בין שונים. ביטא זאת יותר מכל ראש העיר הקודם, עמרם מצנע שנבחר חברי המחנך איסכנדר עמל ממפלגת חד"ש לסגנו והייתה התנגדות של גורמים מהימין לבחירתו כתוצאה מעמדתו של עמל המצדדת בזכות השיבה. אמר מצנע: "אני מתנגד לזכות השיבה אבל אין לי בעיה שסגני, נציג האוכלוסייה הערבית בעיר יתמוך ב"זכות השיבה"., ובכך אושרר מינויו, אני מדייק?
הייחוד של חיפה היה בכך שנוצר עיקרון מקודש שהיה לו לטעמי מעמד של חוק יסוד עירוני לא כתוב בהתנהלות הפוליטית המוניציפלית, עיקרון אי הפסילה והלגיטימיות, עיקרון הקובע כי גם אם ישנן מחלוקות בנושאים מסוימים חדות ומרירות ככל האפשר תמיד היה החיפוש אחר המשותף. כתוצאה מעיקרון זה מנהיגות הציבור הערבי הנבחרת תמיד הייתה לגיטימית והייתה חלק מהניסיון לחולל שינוי מהותי ולהפוך את הססמאות החשובות של שיוויון, שותפות, דו-קיום, סובלנות למושגים ברי תוקף ועומדים על קרקע מוצקה ולא רק ססמאות לעוסות. היו חבריי חברי המועצה נהיה עדים לפרשת הדרכים החשובה ביותר בעשרות השנים האחרונות ביחסי ערבים – ממסד עירוני. היום יישבר העיקרון בו התייחדה והתברכה בו העיר חיפה, עיקרון החיפוש אחר המשותף והעדר הפסילה, היום
 
יקבעו חברי מועצת העיר, אני מקווה שלא, אבל זו המגמה שאני מרגיש אותה, בראשות יונה יהב, כי בעינם הערבים בעיר אינם לגיטימיים עוד, היום ייקבע עיקרון חשוב מסוכן שאין כמותו לפיו מי שלא יהיה לויאלי למדיניות ממשלת ישראל ולא יתמוך בה יהיה מחוץ לתחום ההשפעה על החלטות גם במישור המוניציפלי גם אם מישור זה לא מקבל החלטה לפתוח במלחמה או לעשות שלום. מהיום יידרשו חברי, חבר המועצה רגב, הערבים לשלם מס נאמנות למדיניות גם אם היא מטורפת בעיניהם אם ברצונם להיות שותפים בניהול העיר ובעלי השפעה על מדיניותה.
 
מר צבי דהרי, סגן ומ"מ רה”ע: איזה דמגוגיה, איזה דמגוגיה. 
 
מר יונה יהב, ראש העיר: הוא לא הפריע, נא לא להפריע לו. 
 
מר רמי דותן: גם לא יפריע.
 
 
עו”ד וליד חמיס: מהיום, אני אחזור, כל פעם שתהיה הפרעה אני אחזור על המשפט… מהיום יידרשו הערבים לשלם מס נאמנות למדיניות גם אם היא מטורפת בעיניהם אם ברצונם להיות שותפים בניהול העיר ובעלי השפעה על מדיניותה. היום כנראה יודח סגן ראש עיר ערבי מתפקידו כתוצאה מהבעת דעתו נגד המלחמה. היום תהיה ההדחה הפוליטית הראשונה בעיר חיפה כתוצאה מהבעת דעה. אני ביחד עם חבריי מכל הזרמים הפוליטיים הערביים גאים על העמדה האיתנה והאמיצה שהבענו נגד מלחמת לבנון השניה, ראינו בה תוקפנות ישראלית כנגד עם שלם. ממשלת ישראל הפכה אירוע קשה מאוד של חטיפת חיילים למלחמה כוללת שהביאה לחורבן בלבנון ושיתוק צפון הארץ ופגיעה של אנשים חפים מפשע בשני הצדדים. הדגשנו את התנגדותנו למלחמה ונגד פגיעה באזרחים לא מעורבים בלחימה משני הצדדים, והאמנו שאין פתרון צבאי לסכסוך הפוליטי כי ניתן לפתור את כל הסכסוכים הפוליטיים באזור רק בדרכי שלום ולא במלחמה ולא בהחלטות חד צדדיות, אך מסתבר, אך מסתבר כי גם, אך מסתבר, אני אגיע… לא, אני מבטיח לך, אני אגיע, אני לא, אך מסתבר כי גם עמדה פוליטית זו המבוססת על שפיות, הומניות, רציונליות אינה נראית לגיטימית בעיני מי שמועמד היום להיות איש השנה. כנראה שאדם זה יחד עם אנשים אחרים מחרחרי מלחמה בקרב חברי מועצת העיר החליטו שעל מזבח העיקרון של חיפה אחרת, חיפה המתונה, חיפה היפה, חיפה השואפת לדו-קיום, חיפה הלא פוסלת, מחפשים קידום ופופולריות. על מזבח הסתה, מחפשים, (הפרעות מהנוכחים)
 
מר רמי דותן: תן לו בבקשה שידבר, תן לו. ראש העיר…
 
עו”ד וליד חמיס: אני אחזור על המשפט עוד הפעם. על מזבח ההסתה מחפשים הון פוליטי. הדחה פוליטית היום, וחשוב רגב, תשמע, תהיה הדחה על התבטאות שלא הייתה, אמרו שאני מצדד בחיזבאללה, אמרו שאני תומך בירי הטילים לישראל, אמרו דברים הרבה יותר קשים שאין זה המקום הראוי להגידם, אז אני אומר ל
ם, כל התבטאויותיי כתובות כולן, כולן מתומללות, אז אני נותן לכם אתגר למצוא ולו התבטאות אחת התואמת הכפשות אלה. אבל כנראה שיש לאנשים מסוימים אג'נדות שקר וזריית חול בעיניים. מי שמנסה לזרות חול בעיניים ולטעון שההדחה היא אישית כמו שנטען גם בזמן המינוי אז אני מציע לכם להתפקח קצת.(…). היום לא תהיה הדחה של וליד חמיס, היום תהיה הדחה של נציג החברה הערבית, היום אתם דוחים את היד שהושטה לשותפות ומפנים עורף לחברה שלמה. מצידנו אנו מנהיגי הציבור הערבי לא נשב כפופי ידיים ולא נסכים לכללי המשחק החדשים שדי תואמים לשיטה המפא"יניקית המאוסה שמחלקים את הערבים, לערבים לטובים וערבים רעים בהתאם למידת הלויאליות שלהם למדיניות. אז אנו מודיעים לכם בראש מורם ולכל מי שמשחק באש כי התקופה הזו חלפה לה ואם בחרתם בדרך הפסילה והדה-לגיטימציה גם לנו יש אופציות מאבק אחרות, והיום אנחנו קולקטיב ביחד עם קולות לא מעטים בקרב האוכלוסייה היהודית, מגובשים ומאוחדים יותר מאי פעם, רמת המודעות הפוליטית עלתה מאוד, מי שינסה לפסול את ילידי הארץ הוא הפסול, הוא ישא בתוצאות הקשות. היום אנו מודיעים על תחילת פרק חדש, פרק ששונה בתכליתו ומאפייניו ממה ש… (הפרעות מהנוכחים) 
 
מר יונה יהב, ראש העיר: שלמה, שלמה, שלמה, תן לו לסיים. תן לו לסיים, תן לו לסיים.
 
עו”ד וליד חמיס: או. קי., אני אחזור. היום ייחשפו כמה המושגים האלה שניסינו במשך שנים לבנות, לצער כולנו לא היו מוצקים דיים והתנדפו להם במבחנם הראשון. לאור מסע ההסתה הבלתי נלאה שהגיע עד להתרת דם ולאור התרסתו ושתיקתו הרועמת והשראתו של מי שאני סגנו ולאור ניסיון הפסילה וההדחה הנולז, הנלוז והדומה במהותו לרדיפה מקרטיסטית (הטעות במקור-  ר.א) נעניתי לפניות הציבור הערבי והודעתי היום על התפטרותי מסגנות ראש העיר ואני עובר לספסלי האופוזיציה העירונית ומתחיל ביחד עם חבריי בדרך חדשה, שונה באופייה ובתכליתה מקודמתה. מי שהפך את יונה יהב לראש העיר זה הצבעה מסיבית וחסרת תקדים של האוכלוסייה הערבית בעיר, מעל לתשעים אחוז מהציבור, והוא התהדר פעם בפני שקיבל כמו המנהיג הדגול ג'מאל עבד אל נאצר, אותה אוכלוסייה תשלח את מי ששלח נציגה, הדיח את נציגה הביתה כמו שקרה עם ברק ובן עמי. (…) אינני פוטר אף אחד מריסוק הדו-קיום, אינני פוטר אף אחד מאחריותו על ההשלכות הקשות של הפרק החדש. בסוף אני סיימתי את הנאום, אני קיבלתי היום את מכתבו של ראש העיר יונה יהב, עד עכשיו מי ששמע אותי בכל מקום דאגתי, אומרים באסלם אל שמור על שרעת מועוויה על שערה אחת ולא לקרוע אותה, אני שמרתי על זה עם ראש העיר, עם כל ההתבטאויות הדבר הכי מקסימלי שאני אמרתי זה מה שאני אמרתי היום לגבי השתיקה שהוא לא הפסיק את המסע הזה אבל היום אני קיבלתי מכתב שכולכם קראתם, אני רק אקרא את המשפט הזה, הוא מאשים אותי שפעלתי ממניעים אישיים ומפלגתיים, זה מילא, סייעתי לאויב רצחני ונפשע בזמן מלחמה, החלשתי את כוח העמידה האסטרטגי של העורף החיפאי. אני חושב כמי שבקיא בלשון רע ודיבה מה שנאמר פה הוא הסתה לשמה (…)
 

לינקים נוספים:

מאמר נוסף של אמיתי סנדי על עזמי בשארה
 
שולמית אלוני מזהירה את בשארה שהשב"כ יכול לתפור תיק לכל אחד

מג'די חלבי על בשארה

הערבי צריך ללכת – דניאל בן סימון – כתבה חזקה מהארץ על פיטורי וליד חמיס

מאמר תגובה למאמר הזה בבלוג נחמד בשם רייטינג רמזורים, חבל שהכותב לא קרא את המאמר

 

 

—-

 

כיום (2 במאי) התפרסמו ההאשמות נגד בשארה. אז יש לי כמה דברים להגיד:

1. נשמע לי לא אמין שהוא נתן קואורדינטות לאנשי חיזבאללה, הרי חיזבאללה לא פגעו בכלום. חוץ מזה, המפות נמצאות בגוגל מאפס או גוגל ארת', לא צריך לפנות לחבר כנסת בשביל זה.

2. נשמע לי לא אמין שאם הוא היה נותן קואורדינטות, לא היו תופסים אותו על המקום ואוסרים אותו, כי הרי מדובר בסכנה מיידית.

3. להגיד שלדעתו יהרגו את נסראללה, כפי שציינו בהארץ, יכול היה לדעת כל קורא וויינט באנגלית או הארץ באנגלית.

4. התגובה של השב"כ לטענת כתב הארץ, שגם העלה את סוגיה 3, היתה שזה מעניין יותר לחיזבאללה כי הוא חבר כנסת. התגובה מעידה על כך שהם פשוט לא סבלו את האתגור של בשארה לדמוקרטיה הישראלית ולא מדובר במעשים הקשורים לעובדות.

5. בשארה הוא הרבה דברים, אבל הוא לא אידיוט. מדובר בד"ר לפילוסופיה ולא בילד אימפולסיבי פעיל שטח. הוא יכול היה להניח שהוא תחת מעקב וזה צעד מטומטם לדבר עם חיזבאללה כשאתה תחת מעקב ולהגיד מידע שכזה.

6. אפשר להניח שבשארה תמיד חשוד בכאלה דברים, כך שאיש לא ימסור לו מידע סודי.

7. באותה מידה, בשביל להשיג את המידע, חיזבאללה יכלו למצוא איזה נרקומן או מישהו ולא צריכים בשביל זה חבר כנסת.

8. לפני נסיעתו, בשארה נחקר פעמיים. בפעם הראשונה על מסעותיו לסוריה. מה הטעם לא לחקור אותו מיד על מעשיו אלה?

9. לגבי האישום הכלכלי, על מעבר כספים מסתורי. יש מעבר כספים אחר של הירשזון, ויש את הפרשה של אפל וגלעד שרון. אם גלעד שרון לא נכלא על קבלת כספים מאפל, אין סיבה שילדיו של בשארה יכלאו על הכספים המסתוריים שלהם.

10. אילו זה היה ח"כ יהודי, הייתי מתרעם על כך שהוא ברח בלי להיחקר, היות ואני מניח שהוא היה יכול להדוף את כל ההאשמות האלה. עם זאת, בשארה הוא ערבי ושנוא מאוד, ואם טלי פחימה הושמה בכלא על תרגום של טקסט לאדם שיודע עברית, אז בוודאי בשארה עשה יותר ויצטרך לשהות בכלא. בכל זאת הייתי מצפה ממנו להיות אמיץ ולהיכלא על דעותיו ולא לברוח.

11. בגלל שבשארה הוא מושתל כליה, ויש לי חבר כזה, אני מבין את זה שהוא ברח ולא נכלא. הייתי מעריך אותו יותר אם הוא היה חוזר, אבל אי אפשר לצפות מאדם למות בשביל השב"כ או הצדק.

12. אינני איש משטרה, או חוקר, אלא אזרח ישראלי חשדן, שמכיר את הבעייתיות של השב"כ וכמי שחי ומדברים עם אנשים אני שם לב שישראל רוצה שעיר לעזאזל על ההפסד (לכאורה) וקדימה זקוקה לספין נגד וינוגרד. אני לא טיפוס קונספירטיבי בעיקרי. בכל זאת, מי יודע, תמיד קיים סיכוי שבשארה (או רמי קליינשטיין) התגלה כטיפש בוקר אחד והחליט למסור קואורדינטות. אם יתגלה שבשארה בכל זאת מסר קואורדינטות, למשל על ידי הודאה שלו או הקלטה שלו מוסר קואורדינטות, עדיין אני אהיה עם הציבור הישראלי ערבי, שכן אז מדובר באדם אחד ולא בציבור. זה הרי המסר של פרשת דרייפוס. הרצל עצמו חשד בדרייפוס, אבל לא חשב שצריך להסיק ממנו על כל הציבור. גם היום אני ערבי ישראלי.

 

—-

עוד תוספת:

מהמאמר של רון בן ישי נגד בשארה, מובן שאין עניין של קואורדינטות כפי שאפשר היה להבין בהתחלה אלא מדובר בראיון שהוא נתן לעיתונים לבנונים ובו הסביר את ההשלכות של יריית קטיושות מדרום לחיפה. העסק הופך למגוחך מאוד. חוץ מזה, השב"כ מודה שבשארה ידע שמאזינים לו. איזה אדם שיודע שמאזינים לו היה מוסר מידע (שאינו יודע) דרך הטלפון. אם היו מאזינים לי, בוודאי מסרתי מידע הרבה יותר מפליל, ואני לא רוצה לחשוב כמה שטויות אני אומר ביום. אבל אני לא עזמי, אלא צ'יקי. 

עוד מפקפקים: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/855313.html

סטירת לחי והטעם הציבורי: על מוסף הפוטוריזם בהו! האחרון

בניגוד לגיליונות הראשונים שהוציא כתב העת הו!, הגיליון האחרון שיצא בפברואר, הו! 5, זכה לתהודה מעטה ולא בצדק. אחד הדברים הערֵבים יותר לחך בגיליון זה הוא הפרויקט המרכזי: יצירות ומניפסטים פוטוריסטים רוסים ואיטלקים. התרגומים כמעט כולם יפהפיים וממש מתחרים זה בזה בברקם. גם ההקדמות והמאמרים ההיסטורים כתובים בכשרון ומביאים מידע מעורר.
 
האידאה הפוטוריסטית היא היפוך של הרעיון שעימו הו! יצא לדרך. חברי הו! עמדו על חשיבות השימוש בעבר, בעוד הפוטוריזם הציע יצירה ללא היסטוריה, או יצירה א-היסטורית, תוך שהוא מתפעם מתופעות חדשניות, כמו יעף המטוס וחיש=קליות המכונית. לא פלא ששלהבת הפוטוריזם הצוננת אחזה במדינות שהעמיסו על כתפי היוצרים הצעירים שלהם את השק המלא בחולדות המתות של העבר: איטליה של המוזיאונים והמזרקות המלאות כסף קטן ורוסיה של פושקין וטולסטוי. הבחירה לייחד כרבע מהגיליון לתופעה ספרותית שהיא ההפך מן הקו הרשמי של הו!, מעוררת כבוד. אפשר רק להעריך אנשים שיודעים להשתנות ולהתחדש, ולא להיתקע בקלישאה הרכה והנעימה של עצמם.
העוצמה והחולשה של הו! נמצאות בכבדות שבה הו! מתנהל מול כתבי העת הכחושים יותר. כאן זה היווה יתרון, דורי מנור הפקיד שורה של מתרגמים טובים, רובם צעירים, על משימה גדולה. קשה לי לחשוב על כתב עת אחר שהיה מצליח לעשות פרוייקט כזה. למרות שזכור לי בשנות השמונים שב"עיתון 77" או "מאזניים" היה פרוייקט יפה על שירה אימג'יסטית (שפכתי קפה על הגיליון).
 
נֶמֶק בתרגום
 
ברצוני להתמקד בבלוג זה כמעט רק בדברים חיוביים, אבל לא אחמוק משני עניינים לא מרכזיים שהעיבו על הפרויקט. הראשון הוא כותרת הפרוייקט, "הפוטוריזם בשירה: העולם של אתמול", כאשר המילים 'העולם של אתמול' גדולות בפונטַן משתי המילים הראשונות. כלומר, ניתן לחשוב כי מראש מתייחסים עורכי הו! באירוניה: כנושא שהוא עצמו הפך כבר לעבר שהוא תוקף. זה עשוי להזכיר פתיחה תערוכה על הדאדא במוזיאון ישראל, אליה מגיעים כמה סמי עופרים, כשהם נועצים קיסמים ומזלגות פלסטיק בכוח לתוך התקרובת ומתרשמים מהאסתטיקה של ההיסטוריה: כן, כל המתים יפים.
לטעמי, הפוטוריזם לא רק שאינו קוריוז היסטורי, או ז'אנר המסקרן רק כחוליה שהובילה למהפכה גדולה יותר, או כהתנפצות פתטית של חבורות ספרותיות קשקשניות וחובבות מדון – אלא הוא אחת מפסגות התרבות. השירה הפוטוריסטית, על ענפיה ועלעליה, לא כשלה והיא בוודאי רלבנטית כיום יותר מכל מיני זבל ורחת-לקום סנטימנטלי שנכתב לפני ואחרי כן.
הבעיה הנוספת היא שחומרים אשר חלקם סותרים את העמדות של הו! לא תורגמו, ומדי פעם זכו לאזכורי צד בהקדמות השונות. יתכן שהדבר קשור לחישובי מקום בכתב העת או שיקולים אחרים (ראו תגובת דורי מנור, עורך הו! בסוף המאמר). מ'מניפסט הפוטוריזם' (צוין כי מדובר בקטעים נבחרים) תורגם רק חצי. מחצית הטקסט הושמטה. אין לי את הספר 'מניפסטים של מודרניזם' לידי. אבל נכון יותר להשוות בין המניפסט כפי שתורגם בהו! לבין התרגום ברבעון 'הספרות' כרך א' 3-4 משנת 1969, שנעשה על ידי בנימין הרשב ודוד ויינפלד. ראשית, ניכר כי הגרסה בהו! טובה וססגונית יותר, גם מִטבע היותה חדשה ובהיר. קיצורים הם לעתים דבר נחוץ, אבל כאן הגזִירה של המניפסט משמעותית מאוד להבנת התנועה. הנה חלקים שהורדו, שהם מהחלקים היפים יותר במניפסט הזה:

פיליפו טומאסו מארינטי במחווה לאיטלקי ששבר את שיא הגובה במטוס, 1916

 '…אנו מייסדים היום את הפוטוריזם משום שאנו רוצים לשחרר ארץ זו מהגאנגרנה (נֶמֶק- ר.א) המסריחה של הפרופסורים, הארכיאולוגים, מורי הדרך המקצועיים ומוכרי העתיקות. זמן ארוך מדי הייתה איטליה שוק של רוכלים. אנחנו רוצים לשחרר אותה מאין ספור המוזיאונים המכסים ארץ זו באין ספור בתי קברות. מוזיאונים: בתי קברות!… יהיו שם עולים לרגל אחת לשנה, כדרך שהולכים לבית קברות ביום מחניק – לכך נוכל להסכים. אבל שמדי יום ביומו יובילו לטיול במוזיאונים את חרפתנו, את אומץ לבנו הרופס, את חששותינו החולניים, לכך לא נסכים! כלום רוצים אתם להרעיל את עצמכם? כלום רוצים אתם להירקב?… להתפעל מתמונה עתיקה משמע לשפוך את רגשותינו אל תוך ארון מתים… שימו אש תחת ארונות הספריות. הסיטו את כיוון התעלות כדי להטביע את המוזיאונים' (עיתון 'הספרות').
קטע מרכזי אחר שנתלש היה קטע שבו הסבירו הפוטוריסטים האיטלקים שהם אינם מבוגרים מגיל 30, ובגיל 40 לא יהיה בהם כבר צורך, על פי המניפסט.
הרבה חומרים שנוגדים באופן ישיר את התפישה של הו! לא תורגמו, ומולם כן תורגם ויכוח פחות נחוץ בין ראשי התנועה באיטליה, החושף את ערוות הפוטוריסטים, ואכן, היתה להם ערווה. נזנח גם המניפסט הטכני של הפוטוריזם מ1912, טקסט מעורר השראה שמכיל משפטים כ'כמה מגוחך התחביר הישן התורשתי. צורך זועם לשחרר את המלים, לגרור אותם החוצה מן הכלא של הפריודה הלטינית' והוראות הפעלה כמו '1. יש להרוס את התחביר. לערוך את שמות העצם באופן שרירותי' או '3. יש לבטל את שם התואר, מפני ששם העצם העירום משמר את ערכו המהותי…', או '11. ללא חת נכניס את המכוער לספרות ונמית את החגיגיות בכל אשר נמצאנה'. תורגם ב'הספרות' ולא בהו! המניפסט הרוסי 'מדגרת השופטים 2' מ1913: "8. מוטטנו את המקצבים. חלבניקוב העלה את המשקל השירי של המילה המדוברת החיה. חדלנו לחפש משקלים בספרי לימוד;
כל תנועה מולידה למשורר מקצב חופשי חדש' וגם את הלעג לחרוז שהופיעו בסעיף הבא לא תורגם להו!: "אנחנו עיבדנו את החרוז הקדמי (דוד בורליוק), החרוז האמצעי, החרוז ההפוך (מיאקובסקי)'. ועל אף החיבה לצורני אצל הו! לא תורגם המניפסט של מיאקובסקי לשירה לאחר המהפכה (1922) עם השורות "להמיר את המטריקה המוסכמת של יאמבים וטרוכאים בפולירתמיות של הלשון עצמה'. או עצת האנטי-הו! ב'איך לעשות שירים'  של מיאקובסקי (1926): 'יש לשבור לרסיסים את האגדה על אמנות א-פוליטית', שגם היא נמצאת רק בגליונות המצהיבים של 'הספרות'.
רמזים ללעג של הפוטוריסטים לחרוז ולמשקל נמצאים בשיר של המשורר האגופוטוריסטי איגור סווריאנין שתורגם בהו! על ידי רונן סוניס (גם שירו אוברטורה, שנפתח ב'אננס בשמפניה! אננס בשמפניה!' זכה לשני תרגומים יפהפיים, של סוניס ושל רומן וטר. אני בדרך כלל לא חובב השוואת תרגומים, אבל כאן פשוט קשה לבחור איזה תרגום בכיר על רעהו), אבל בסיפו של השיר הזה, אם הבנתי אותו נכון, המשורר מודה שהוא מתגעגע לחרוזים, שבעט בהם קודם וכינה אותם 'מאובנים'.
 
פנס חולני
 
הקורא צריך להצטער על כך שלא תורגמו טקסטים פוטוריסטים מאיטלקית, דבר שיכול ליצור את הרושם כאילו הללו פטפטנים חסרי כשרון. בעיתון 'הספרות' יש תצוגת אופנה די מרהיבה של האיטלקים. הנה דוגמא: "התקרבנו אל שלוש המפלצות הצוהלות, כדי למשש באהבה את חזותיהן החמים. התפרקדתי במכונה שלי כמו מת בארונו, אבל קמתי לתחייה תחת ההגה – חוד הגיליוטינה התלוי מעל קיבתי. מטאטא הטירוף האדיר קרא את עצמנו מעצמנו, והטילנו ברחובות תלולים ועמוקים כקרקעיתם של מעיינות. פה ושם הורה לנו פנס חולני, שהאיר מבעד לחלונות, שנבחל במתמטיקה הכוזבת של עינינו הכוזבות" (מארינטי, 1909. תרגום: דוד ויינפלד, מתוך 'הספרות', 1969)
 
כל התלונות שלי הן רק על דברים שאינם נוכחים בפרוייקט, ולא בגין מה שישנו. החלק המרכזי בכתב העת הו! עמוס בזהב עתידאי בוהק וניאוני (למרות שאני סבור שנורת הפלורוצנט הומצאה אחר כך מבחינה מדעית, מבחינה טקסטואלית אפשר לומר שהיא מופיעה בטקסטים), כמו המחזה 'ולדימיר מיאקובסקי' של 'ולדימיר מיאקובסקי' (תרגום: עמנואל גלמן) עם שורות כמו "בשדרות האבן\ תלוי וזע\ פרצוף השעמום המנומר הזה". או "…זה תלתל אויר נשלח\ על עיני עלמות גן עדן\ לויתן נמתח" (דוד בורליוק. מרוסית: רומן וטר). בקרוב יוציא עמנואל גלמן ספר חדש של שירתו, והגיע הזמן שמיאקובסקי ישוב ככותב משפיע לשירה העברית הצעירה.
 
כמי שעורך את מעין, כתב עת שהוא התשליל של הו!, בוודאי שיש לי עוד השגות על כתב העת הזה. אבל אאמץ את מימרתו של פול ואלרי שתורגמו יפה על ידי דורי מנור בגיליון האחרון של הו!: "אני תמיד מופתע לראות משורר שיוצא חוץ נגד משורר אחר – עד כדי כך קשה בעיני להיות נקי מכל רבב של קנאה או צרות עין". והשירים והמניפסטים הפוטוריסטים שתורגמו בהו! 5 אכן הביאו אותי לקנא.
 
 
—-

 

דורי מנור, עורך הו!, מעמיד דברים על דיוקם:

 

לא מסיבות פואטיות-אידאולוגיות החלטנו לוותר על המניפסטים הפוטוריסטים שהזכרת, וודאי לא בשל העובדה שהם סותרים את העמדות של הו!, כביכול, אלא פשוט מפני שהתמקדנו כמעט אך ורק במניפסטים שלא ראו אור קודם בתרגום עברי.
 
 יוצאים מן הכלל הזה המניפסט הפוטוריסטי של מרינטי (הוא כל כך מרכזי, שלא יכולנו לוותר עליו לחלוטין. אבל החלטנו להביא רק את הסעיפים שמופיעים בו בצורת נקודות ולא את כולו, שהרי הוא תורגם כבר לפחות שלוש פעמים) וכן אחד מהמנשרים הקובופוטוריסטיים, שתרגומו הקודם היה ירוד להחריד.
 
לפחות חלק מהעמדות שמיוחסות כאן להו! נובעות, לדעתי, מעצלות מחשבתית של מרבית המבקרים ומאיזה באז תקשורתי מטעה – ולא מהדברים עצמם. אבל על כך בהזדמנות אחרת.
 
תודה על ההגינות ועל האחווה.

שיר עירוני קצר

 \

 

לִפְעָמִים אֲנִי זְקֵנָה

שֶׁנּוֹתְרָה מִחוּץ לַדֶּלֶת

כִּי אִבְּדָה אֶת הַמַּפְתֵּחַ

בְּחֲרִיץ הַבִּיּוּב.

וְלִפְעָמִים אֲנִי הַמַּפְתֵּחַ

וְדֶרֶךְ כְּלַל חֲרִיץ הַבִּיּוּב

 

(יולי אוגוסט 2003)

אני בעד אברהם הירשזון

 

 יש לי חיבה לאנשים עם זקן. הם תמיד נראים לי אמינים יותר מאלה המגולחים. אולי הדבר קשור לכל מיני תפישות אצלי לגבי ערווה. תמיד נראה לי שאדם שמגדל זקן יכול לעולל פחות רע מרֵעו החלקלק. אם היה דורס אותי במריצתו עבדקן וגודע לי את רגל שמאל, היה לי קל יותר להבין את הסיבה לצעד זה, מסיטואציה דומה עם בן דודו נטול-הזקן. ודאי שלא הייתי חושד בו בזדון, בבעל הזקן. אולי זו הסיבה שאני גם לא פוחד מאחמדינג'ד ומחבב את חברי הכנסת של ש"ס – הייתי רוצה לבלות עם זה וגם עם אלה. עדיפות לי שערותיו המשייות של שבח וייס מגילוחו ההרמטי של עמי איילון, המרמז על איזו בשורה מסוכנת של היגיינה פוליטית. לכאורה, יכול הקורא לטעון נגדי, האדם עם הזקן מסתיר משהו מתחת לזקנו – אבל, לא! למעשה המגולח הוא זה שבוודאי מסתיר דבר מה: את הזקן.

הירשזון כשר אוצר מזוקן היה מבחינתי אנומליה ממש. רגע שבו כל התאוריה שלי, כל תפיסת העולם השעירה שלי, קורסת. מצד אחד, האדם הוא עבדקן בן עבדקן, זקנו לבן והדור ובזוקים בו מעט איים כהים בטעם טוב. בידיעות כינו אותו 'אדם עדין'. אבל בוודאי שהעמדות שהציג היו בניגוד לרוחי, גם אם נוראיות פחות מהרסק-שסק של בנימין נתניהו או אהוד ברק (מגולחי מאך 3 טורבו). שלא לדבר על מפעל חייו של הירשזון, 'מצעד החיים', שבמסגרתו ילדים מסכנים ואופטימיים שנזלת מבצבצת באפם נאלצים לצעוד במסלול מצעד המוות עם דגל כבד של ישראל וללמוד על שנאת הזר ועל הגורל היהודי וכל ההפחדות האלה. כמי שהיה באושוויץ עם כיתתו, המסע זכור לי כשטיפת מח. אני זוכר שעלה מישהו והרצה על כך שהמסקנה של השואה היא שאסור להחזיר שטחים (המסקנה היא כמובן שאסור שאנשים בלי זקן יהרגו אנשים עם זקן). כל העת גם צפה האנלוגיה בין הפלסטינים לנאצים וכלל הגויים – מדוע מכניסים לתודעתו של ילד מסכן שכולם אנטישמים, שכולם בעולם שונאים אותו, והוא הרי יגלה זאת בהמשך. הרי אם היו מיליון ערבים בגרמניה בשנות השלושים, או מיעוט דומיננטי של תושבי פפואה, היו מעלים את אלה גם אלה בעשן. כל הטענות על ייחודו של היהודי הן אנטישמיות גמורה בעצמן. אני חושב שהעובדה שאין גורל יהודי ואין ייחוד לעם היהודי – הופכת את השואה לחמורה וחשובה עוד יותר. במהלך כל המסע דובר עד כמה הפולנים נוראיים גם כיום, שלא לדבר על ההערות של המדריכים על ריח גופו של נהג האוטובוס, שהיה למעשה ההתממשות היחידה של פולנים במסע. למרות שלא היה שום אירוע אנטישמי ולו הזעיר ביותר (אם לא מחשיבים את ההערות נגד הנהג), אנשים התחילו לדמיין כל מיני שדים שכאלה, כדי לא לחזור בידיים ריקות הביתה, כשמסיפור לעלילה האירועים תופחים כסיפורי פאלסטף.

הדבר החיובי שאני לוקח איתו מהנסיעה הזו הוא שקניתי קסטות מזוייפות של ג'יזס ג'ונס במחיר 2 דולר בזלוטי ושתיתי גזוז בטעם קיווי לראשונה. כיום שמעתי שנערים שם עושים אורגיות ומעשנים סמים. אני מצטער שזה לא קרה במשלחת שבה אני הייתי.

על כל פנים, אם נחזור לשר האוצר המכהן, פשוט לא הבנתי איך אני, חובב זקנים שכמוני, אפילו "מנשק זקנים", מוצא את עצמי בניגוד לנטייה הבסיסית שלי מתנגד להירשזון, שהוא אדם בעל-זקן, אדם שהייתי אמור לרצות להפכו לידיד.

דווקא הפרשה הפלילית האחרונה הרגיעה אותי. בהנחה שהחשדות נגדו נכונות. הירשזון התגלה כאדם טוב, שלקח כסף מ"מצעד החיים" הנורא הזה, והעביר אותו לבן שלו שהיה מצוי בחובות בשל כל מיני תעלולים פיננסיים גאוניים. הרי זהו אבא טוב. גם אילו הילד שלי יהיה בחובות, סביר להניח שהייתי מועל בכספים. ואם הוא מועל בכספים שמיועדים למצעד החיים – טוב כפליים.

שיר שלי באוסף לואו-לקטרו מגניב שיצא בבריסל

 

סצנת האלקטרו בבריסל גועשת. באוסף חדש של לייבל אפנתי בשם UHH מופיע ברצועה 23 שיר שביצעתי יחד עם הזמרת המעולה ארין קלגרסקי (שמאז ההקלטה החליטה שהיא שונאת את השיר ואותי וכבר איימה עלי בתביעה בת אלפי דולרים), בשם "בלוגה די סימון".

משמעות שם האלבום היא "הדואטים של הלוטרות 2" או משהו כזה. זה משחק מילים יותר טוב באנגלית (אני מקווה).

את האוסף ניתן לרכוש בינתיים רק באוזן השלישית ת"א, אנסה לדאוג שיגיע גם למדפי אוגנדה בירושלים. זהו אוסף מאוד יפה, לדעתי, ומצליח לשלב בין חשמל לבין אבק. אם להיות נייטרלי, יש שם שירים הרבה יותר טובים מהשיר שלי. באתר של הלייבל המעניין הזה ניתן לשמוע את האוסף הקודם וכמה שירים מהאוסף דנן.

 

ינשוף וחתלתולי – גרסה עברית לשיר נונסנס של אדוארד ליר

קצת קלאסיקה. את ינשוף וחתלתולי מאת משורר הנונסנס השמח אדוארד ליר, תירגמתי לפני כמה שנים.

בהתחלה היתה לי תחושה שהוא לא מספיק טוב, עד שמצאתי ספר של אדוארד ליר מתורגם לעברית, שבו תרגום יותר רעוע משלי.
הצלחתי להכניס את התרגום המפוקפק אפילו לאיזה תערוכה חברתית שנעשתה באוניברסיטת תל אביב.

כך כותבים על ליר בויקיפדיה העברית:
אדוארד ליר (‏12 במאי 181229 בינואר 1888) היה אמן, מאייר וסופר. ליר ידוע במיוחד בשירת האיגיון שלו ובחמשירים שכתב וקידם אותם לסוגה פופולרית.
ליר נולד בהייגייט, פרבר של לונדון. הוא היה הבן ה-20 של הוריו (רוב האחרים מתו בינקותם) וגודל על ידי אחותו אן שהייתה מבוגרת ממנו ב-21 שנים. ליר החל לעבוד כמאייר וב-1830, בהיותו בן 19, פורסמה עבודתו הראשונה, "איורים של משפחת תוכים". האיורים זכו לביקורות טובות: הוא הושווה לג'ון ג'יימס אודובוןאורניתולוג אמריקאיצרפתי מפורסם שצייר את ציפורי אמריקה הצפונית. ליר המשיך לצייר כל חייו. שאיפתו הייתה לאייר את כל הפואמות של טניסון. לפני מותו ראה אור ספר ובו מספר איורים פרי עטו, אך חזונו לאייר את כולן לא יצא אל הפועל. ב-1837 עבר ליר לרומא וגר בה במשך 10 שנים שבמהלכן טייל באיטליה.

ב-1846 פרסם ליר את "ספר איגיון" – אוסף חמשירים. הספר הודפס בשלוש מהדורות ועזר להפוך את סוגת האיגיון לפופולרית. ב-1865 ראה אור "ההיסטוריה של שבע המשפחות מאגם פיפל-פופל" וב-1867 התפרסמה יצירת האיגיון המפורסמת ביותר של ליר – "הינשוף והחתלתולה" (The Owl and the Pussycat), שכתב עבור ילדיו של פטרונו, אדוארד סטנלי, הרוזן ה-13 של דרבי. אחריה פרסם עוד יצירות רבות אחרות
 
חתלתולי וינשוף \ אדוארד ליר
 גרסה עברית: רועי ארד

ינשוף וחתלתולי הפליגו בים
            בדוגית אפונית עם קצת בירה
נטלו קורט כמון, לקחו די ממון
             שטר בן חמישים לירה.
ינשופי הביט על רקיע מעל
          ושרִקרֶק אלי הגיטר:
"הו חתלתולון יפהפיון, הו חתול אהובון,
                 איזה חתלתולי!
                 איזה חתלתולי!
         איזה חתלתולי אתה"

2.

מר חתלתולי הגיד לינשוף, "אתה הרי עוף נאה ושזוף,
וזמר כה מדופלם
שמא נתחתן,
אמורנה לי הן,
איכה נמצא טבעת בים?"
 
הם שטו בלי פגע,
שנה, ירח ורגע
עד לגזע עץ הבונג הנפלא
ואז בחורש, חזירון מקריחון לועס שורש
ובקצה הנחיר, הנחיר, הנחיר,
שמוטה לו טבעת זולה
על חזירון, בקצה נחירון, שמוטה טבעת זולה
 
3.

איורים: אדוארד ליר, 1846

"היי, חזירון,
אולי בעבור מחצית אגורה
תמכור לי טבעת זולה?"
הנהן החזיר כתומך ומסכים
את הטבעת לקחו, ותוך יום הם נישאו
בעזרת תרנגול תושב השטחים
הכינו הגריל, המליחו חציל
אותו אכלו בכפית אל-פוצלח
אחזו הם ידיים,
בחוף גבעתיים,
חוללו אז לאור ירח
ירח, ירח, ירח
חוללו אז לאור ירח