Monthly Archives: אפריל 2009

על העצמאות בעיתונות + מאורעות מעודכן + אצבעות אדמדמות

בנענע-10 העורך הנחמד ביקש ממני לכתוב על העצמאות שלי כעיתונאי או כעורך, במסגרת פרויקט חג. זה מה שיצא.
הנה הטקסט לפני עריכה, קיצור מתחייב והגהה:
 
ביקשו ממני לשרבט כמה מילים על עצמאות בהקשר עיתונאי. רמזו שישמחו אם אכתוב על "פירמה", שהפך איכשהו למוסף הכי פרוע וחברתי בעיתונות של השנים האחרונות ושבו כתבו כמעט רק משוררים וקולנוענים צעירים ושפעל דוקא בתוך גלובס. יכול להיות שרצו שאקשקש על כתב העת מעין, על הכתיבה שלי בעיתונות או בבלוג, אולי על סגנון הלבוש שלי, שאינו שונה בהרבה מהכתיבה שלי למעשה.
אבל זה מיותר להטיף איך להיות עצמאי, כי האדם העצמאי לא צריך להקשיב לאף אחד. עצמאות זה דבר שלא ניתן ללמוד, אלא להפך: עדיף לא ללמוד מאיש איך להיות עצמאי. אם נאמר אציין שהעצמאות שלי מתבטאת בכך שאני לובש כובע סגול, בוודאי שהאדם שילבש כובע סגול לאחר שיקרא על כך בנענע10 יהיה לא-עצמאי, אלא חקיין עלוב שנסחף בספין של כובעים סגולים. הדבר דומה למדריכים ליצירתיות שנמכרים בסטימצקי ליד הדלפק, שמי שירכוש אותם נועד לכשלון מוחלט ביצירתיות.
עצמאות היא דבר טבעי, היא הנתון הבסיסי והלא מעניין: האדם העצמאי כותב את אשר על ליבו או עורך את מה שהוא חושב שהוא טוב ושהיה מעניין אותו לקרוא. יותר מעניין מעצמאות, הוא הדחף שמניע המוני עיתונאים ועורכים לפעול במצב של חוסר-עצמאות. אנסח זאת אחרת: איך הופכת מסה של אנשים צעירים, שמרגישים שהם חלק מעולם אינדיבידואלי, מה שנקרא נערי עידן האיי-פוד, לעדר או לקורבנות של איזה קונצנזוס מופרך?
קל לראות זאת במלחמת לבנון השניה. הנתונים הם כאלה: ישראל פתחה מלחמה מטופשת שבה מתו כמה מאות, הרגו מעל אלף, חצי מדינה שותקה וחצי מדינה אחרת הוחרבה והכול כדי להחזיר שתי גופות מרוטשות בארונות יפים. זו לא רק מלחמה מרושעת או אכזרית, אלא גם מטופשת. כמה פוליטיקאים שרצו להתנסות ביריות פתחו במלחמה, וכל העיתונות הישראלית התיישרה, כולל אנשים שנחשבים לכאורה עצמאיים בדעתם, והתלהבו מהפיצוצים, ואפשר לקרוא על כך בכתבה שהתפרסמה בפירמה ואחר כך בנענע. אחרי שהתגלה כמה המלחמה הזו הייתה מטופשת, אותם עיתונאים שתמכו בה ירדו על עמיר פרץ ואהוד אולמרט, והציגה אותם כמגוחכים, ובצדק. אבל כשמלחמה זהה לחלוטין נפתחה – שוב הם תמכו בה כגוש אחד. כמו שהם אוכלים את הלוקש כאילו אחמדינג'ד רוצה להשמיד אותנו כמו היטלר.
אומרים שהאדם העצמאי אמיץ ובעל תכונות נעלות. אבל אין שום אומץ בלעמוד על שלך. אתה פשוט צריך לא לזוז כמעט, ואתה שם. השאלה היא מה גורם לעיתונאי, שגדל על סימפסונס, ונאמר התלהב מהגימור של "ואלס עם באשיר", לתמוך בגחמה מטומטמת של אידיוטים כאולמרט או ברק? מילא היו כופים עליהם, אבל זו מדינה דמוקרטית, לא מפטרים יהודים אשכנזים על הבעת דעה פה.
בישראל יש תקשורת טובה, אבל בזמן מלחמה נראה שהעיתונאים לא מדברים מגרונם. השאלה, איך העיתונות הישראלית, אני מדבר על הכותבים הצעירים, היתה נוהגת אם למשל בזמן המלחמה הבאה היו מתחילים לבנות כאן מבני לבנים עם ארובות, היו נעלמים ערבים, או נגיד עדה מסוימת, או מקצוע מסוים (אפשר להמליץ על מנהלי שיווק?) – ודובר צה"ל היה מכחיש? אני חושב שהעיתונאי הצעיר המצוי היה מיישר קו, ולוחץ על כפתור השאפל השפל באייפוד.

אצבעות אדמדמות

 פסטיבל סרטי פועלים  בחסות המכללה הכלכלית חברתית שנשמע מעניין מאוד.
 

אפשר אחרת (פייסבוק), כנס בהשתתפות של רוב תנועות השמאל והארגונים החברתיים בישראל יתקיים (ג') 5/5 בשעה 19:00 
בתיאטרון הסטודיו
הרב-קוק 37 תל-אביב. יאללה, מנצחים.


העולם של שלשום – סדרת הרצאות על הקפיטליזם בגדה השמאלית שמארגן  יהושע סימון. מדברים: נועם יורן, סימון ושמשון ביכלר.
גם אני תומך במאבק עובדי האוניברסיטה הפתוחה, אף שאני קרוע, כי השכלה פורמלית זה נדנוד.
בימים האחרונים חל ויכוח על עצם זהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אני עצמי חושב שזה לא ממש משנה לי אם ישראל היא יהודית או לא, יותר חשוב לי שישראל תהיה דמוקרטית וששוטרים אלימים לא יכו מפגינים. אני חושב שחשוב להציב לאבו מאזן את הדרישה להיות מוגדרים כדמוקרטיים. והנה ראיון עם עצורה מסוכנת.

 

בסמה פאהום היפה על יום העצמאות בוואלה.

 

כדאי לשים לב למאמרים ב"השבוע הארץ" של יובל בן עמי ואסנת סקובלינסקי. והפעם: קתולים בישראל. ליובל בן עמי כזכור אחד הבלוגים הטובים ביותר על ישראל באנגלית, אבריוור (לצד זה של ליסה גולדמן). ואסנת היא מייסדת בסטרבות.

 

בויינט זאב טשרנין כותב על שלום עליכם וטוען לסיבות שונות לכך שהוא לא משפיע כיום, לטענתו. הוא מדבר גם על הארכאיות של התרגום של ברקוביץ'. אני לא שותף לרבים החולקים היום על ברקוביץ'. לפחות סיפורי כתריאלבקה שלו הם תענוג צרוף, קנאה לכל כותב סאטירי. הם עדכניים מאוד, מובנים לחלוטין, קולחים, ומצליחים לשמור על הקו בין אהבה לסאטירה שהיום קשים כל כך, ממש טקסט מעורר קנאה. דווקא ליוצרים אחרים מאותה תקופה שכתבו עברית קשה מאוד לגשת, בניגוד לתזה של טשרנין. מאוד מומלץ לדלות מההורים את הכרכים האדומים ולקרוא.

לימודים באוניברסיטה הפתוחה

 

ברכות למשוררת יודית שחר על המהדורה השניה של ספרה, עניין נדיר בישראל שמראה שאנשים אוהבים שירה כשהיא רלבנטית אלינו.

ערוץ חברה חדש ומבטיח באנ.אר.ג'י בעריכת יאיר טרצ'יצקי מ"לחץ חברתי", ודבר המערכת של טרצ'יצקי שהגיע אלי במייל:
 
אומרים על התקשורת הישראלית שהיא משרתת את בעלי ההון, שהיא מתעלמת מהפריפריה והמיעוטים ומציגה אותם רק באור שלילי, שהיא עוסקת רק באינדיבידואלי ובסיפור במקום להתעמק בתופעות ותהליכים, שהיא שטחית וצהובה ומזניחה את הנושאים החברתיים לטובת עיסוק בלתי פוסק בתוכניות ריאליטי ובמאפיונרים סוג ג'. באופן מאוד מפתיע, חלק בכלל לא מבוטל מהעיתונאים שמייצרים את מושא הגידופים מהמשפטים הקודמים הם דווקא אנשים ערכיים, מעמיקים ובעלי תפיסה חברתית מוצקה. 

אז למה התקשורת נראית ככה? כי זה מה שהציבור רוצה, או כך לפחות גורסת הדעה הרווחת. אז מנסים קצת לבדר, קצת לרגש, קצת לעצבן, קצת להצחיק, יוצרים מינון מושלם, עוטפים באריזה יפה, חושבים איך לבזבז על זה כמה שפחות כסף – והופ, אמור לצאת מוצר מנצח. בינתיים הציבור לא מבין איך קובעים את תקציב המדינה, לא קולט שבקרוב בעלי הון יוכלו לכלוא אזרחים, ולא יודע מה בכלל ההבדל בין הגישה הכלכלית של בנימין נתניהו לזאת של אהוד ברק (ויש הבדל). 

אנחנו דווקא כן חושבים שהציבור רוצה לדעת את הדברים האלה, ובגלל זה הקמנו את ערוץ חברה. במקום לקחת את המעניין ולגרום לו להיראות חשוב, אנחנו ניקח את החשוב וננסה להגיש אותו בצורה הכי מעניינת שאפשר. האמצעים: סיקור חדשותי שוטף, כתבות מגזין, פינות קבועות, מידע שימושי ובהמשך גם נרכיב נבחרת של טובי הבלוגים החברתיים. גם ננסה לעסוק בנושאים שלא נתפסים כחברתיים באמצעות נקודת מבט חברתית. 

כמו כן, אנחנו שואפים שערוץ חברה לא יהיה רק צינור להעברת מידע, אלא גם מקום להתכנסות, להתדיינות ובעיקר ליצירת תרבות – תרבות של סולידריות, אכפתיות וסובלנות, ולא של אגואיזם, אסקפיזם ורדיפת בצע. 

יהיו לנו מבקרי מסעדות, אבל הם לא יסעדו את לבם בביסטרו החדש של השף ההוא מהטלוויזיה (שמצריך למשכן את הבית כדי לאכול אצלו מתאבן), אלא במסעדת פועלים באזור התעשייה של חולון (שם בעלת הבית יודעת בדיוק מהו מרק הקובה המועדף עליך ובאיזה ימים נעדרת כי הבאת כריך שהכנת מבעוד מועד). גם ננסה לצייר דיוקנאות של האנשים שעושים את החברה הישראלית, אבל לא נטוס לצורך כך להתרועע עם בעל הון במלון הפלאזה בניו יורק, אלא ניסע לפתח תקווה ונפגוש שם מורה חדורת אמונה בחינוך, או שנצפין לגליל כדי לראיין חקלאי שמאוהב בקרקע שהוא מעבד.   

אתמול היה יום העצמאות. מחר יהיה 1 במאי, חג הפועלים. כשהחברה הישראלית עוסקת בהפרטת עצמה לדעת, שני הימים הללו מהווים איים כמעט בודדים של קולקטיביזם אזרחי – אחד על בסיס לאומי והשני על בסיס מעמדי – בתוך ים של סגידה לאינדיבידואליזם. כנראה שאין בלוח השנה יום מתאים יותר להשיק בו ערוץ חברה. תתחדשו. 
(יאיר טרצ'יצקי)
אגב, בזמנו הצענו אני ויהושע סימון לגלובס להקים מוסף קטן בשם "גלובס חברה", שמבוסס על פורמט קצר של הגארדיאן, אבל בסוף לא הלך. נראה שכאן דורון גלעזר הרים כפפה.
מהנעשה בשירה

ספר שירה חדש ליקיר בן משה, "תנשום עמוק, אתה נרגש" (כבר\כרמל), והוא לטעמי מוצלח והפרוע יותר מקודמו, לטעמי. אני מאוד אוהב שירה וידויית ואטוביוגרפית, כאן הספר הוא יומן הסקס והאהבין של בן משה, דבר שקצת מזכיר מבחינת יומניותו את השירה היומנית של זלי גורביץ' בעשור הנוכחי, ששיחררה מאוד את שירתו. יש טענה ששירה צריכה לראות במציאות הביוגרפית פיגום שעל גבו נבנה בניין יפה, ואז אפשר להסיר את הפיגום. אני גם יכול להנות מפיגומים הנפרשים אל-על, אם הם צבועים ורוד-חרדל.
הנה שיר של יקיר בן משה. שיהיה בהצלחה.

אירועים קרובים

מאורעות

 

21 במאי, 9:00 בבוקר. אני משתתף באופן קבוע בתרבית, תוכנית התרבות של 106 אף אם המשודרת ב9 בבוקר. זה הלינק לפודקאסט שלהם, שבו אני קורא משירתי וממליץ על אירועי השבוע שעבר. אפשר לשמוע אותי במבחר תוכניות, אני עצמי לא בדקתי איך זה נשמע. כבר דיברתי ב'תרבית' על אירוע 'נפילה' ועל המימונה לעובדים זרים בלוינסקי. הפעם אספר על שירת האוניברסיטה הסגורה. מגישים ועורכים: אמי דרנג הנאה, אורי שצ'יגובסקי היפה. עורך ראשי: אלעד משולם מפיקה: טל ליברגל, רדיו "כותרת".

 

אהבה, סרטם של נמרוד קמר ורועי ארד. צילום: אסיה אלדמע

 

28 מאי, תיקון חצות של עלמא – אני אחד המשתתפים.

 

4 יוני, יום ה' 21:00 – השקה באר שבעית של ספרי "רובים וכרטיסי אשראי" (פלונית) במסגרת פסטיבל סמילנסקי, באר שבע.

10 יוני, יום ד', 19:30 – הקרנה של אהבה, מקבץ מסרטי הדוקו-פיק-אפ שלי ושל נמרוד קמר, האוזן השלישית.

תל אביב, ב19.6 יום ו' ב13:00 השקת רחוב לספר השירה "רובים וכרטיסי אשראי" ברחוב הלל הזקן ונג'ארה  מאחורי אלנבי 56, באיזור שבין פיצריית הפאפאס וסלון ברלין.

בחיפה, ב6.8, יום ה' ב21:00 – בקפה מסדה, מסדה 16 חיפה (קרוב לתחנת מצדה בכרמלית)  – השקה ערבית-עברית משותפת למעין 5 ולספר. 

בירושלים, 3.7, יום ה', ב20:00 אוגנדה – השקה לרובים וכרטיסי אשראי.

שיר לנועה לקס היפה

הסיכה שלך
הלב שלי
כלבי הים
 
(חומוס אבו דאבי בקינג ג'ורג', אפריל 09)
 

על החיים הטובים של התפרנים בתל אביב \ אחמדינג'אד והיטלר

 קיבוץ דן

בתל אביב, בניגוד למטרופולינים אחרים בעולם, החיים שלך טובים יותר כשאתה עני. עשירי העיר מנהלים אורח חיים מדכדך ורדוף. כשהגעתי מבאר שבע, הייתי עיתונאי מוזיקה במקומון והרווחתי מעט מאוד כסף. נאלצתי לאכול במחיר חד ספרתי. כלומר, התזונה שלי היתה על טהרת מנה מסוימת בשם קליפורניה שהוגשה במק דייויד פרישמן תמורת 9 ₪ ועל חצי סנדביץ' ברשת סאבוויי עם ממרח בהיר זרחני שנקרא 'מיטבול' ועלה 6.50, עדיף לא לנסות לתהות מה היה שם, במיטבול הזה. מק דייויד התאפיינו ברטבים חופשיים, כך שיכולתי לאכול אינסוף קטשופ. על כל פנים, הייתי מאושר. בינתיים 'סאבוויי' ו'מק דייויד' נעלמו.
גרתי תמיד עם שלושה שותפים ובנות זוגם, לרוב מוזרים, לעתים אילמים, אחד היה קרוב של אלי ויזל. אהבתי את השאון של חיי השותפים, זה עזר לי להתעורר בבוקר. היה גם נחמד לראיין שותפים חדשים, כשהקודמים עזבו מדי כמה חודשים. אנשים עדיין מזכירים לי את הטראומה. את נייר הטואלט גנבתי מהמקומון – וזה היה נייר נורא, בצבע אפור, בגלילים רחבים!
סקס לא עניין אותי. הייתי למעשה די לא נסבל עם בחורות, כמו כל אדם חסר אינטרס. נטיתי להתאהב בכל מיני בחורות מלאות-גחמות. את מעט הסקס שעשיתי, עשיתי גרוע. את האנרגיה השקעתי במוזיקה של הלהקה שלי אז, קנאק\פופ, ובתככים הפנימיים. זו היתה תקופה שלכולם היו להקות. לפני האכזבה הגדולה, כשהתברר שכשהרדיו לא משמיע את אותם מורדי גיטרה, אין להם בעיה לכתוב שירים שמתאימים גם לשעות אחרי פיגוע גדול בשרון.
מצחיק שיש אנשים שחושבים שתל אביב זו עיר מנוכרת. הם כנראה שותים ברשת קפה כשרה בקניון עזריאלי. כמובן שיש אזורים מנוכרים כמו רמת החי"ל, שעדיף בדרך כלל לאבד איבר קטן (זרת? הסחוס שבין הנחיריים?) ולא להגיע לשם לפגישה. אבל החלום התל אביבי הוא חלום זול של אנשים זולים – אני חושב שזה עדיין חלום נהדר עבור בני 17 שגרים בדרום הארץ, ומדביקים טקסטים מעיתונים על הקיר, עם חלומות על כיבוש תל אביב. החיים במרכז-דרום תל אביב שלי, האזורים שבהם דב חנין קיבל מעל שישים אחוז מהקולות, לא שונים בהרבה מהחיים בתל אביב הקטנה של נחום גוטמן. כמעט לאף אחד מחבריי אין טלוויזיה או אוטו. אלא שמול הזולות הזו, ביחס מהופך, מסתתר החלום – והוא עצום ולווייתני, של מטרופולין בינלאומי, של כיבוש העולם – תל אביב היא ילד כחוש שמחזיק בידו חוט ובקצהו צפלין ענק וצבעוני.   
וכזה הייתי. כזו היתה תל אביב מיום הקמתה – עם יומרות בינלאומיות חסרות בסיס, מתוקות. הנה הלילה שהתאהבתי בטינקר-בל, אחרי שראיתי אותה מזדחלת על שולחן הביליארד במועדון שהוקם על ידי בעל אימפריית נקניקים, שיערותיה לוחכות את הלבד הירקרק והכדורים נופלים לרצפה. היא עברה באותו שבוע מחיפה לתל אביב. למחרת, ניסיתי לחפש אותה. הלכתי בפלורנטין עם חבר גבוה ושתקן ועגלת סופרמרקט וצעקתי את שמה. היא גרה אז בקומונה עם עוד שבעה נערים, חלקם מתופפים, והיתה מקיאה לכוסות קטנות ומסכסכת בין המתופפים. היא עדיין לא היתה מוכּרת. היינו כמו סיד וננסי, אבל היא לא נתנה לי אף פעם, ואני לא מתתי. עכשיו יש לה שני ילדים והיא גרה בהתנחלות בערבה, טינקרבל!.
תל אביב הפכה לעיר נהדרת לא בגלל יוזמות מוניציפאליות אלא כי היא זולה וקלה, אבל היא מסתאבת ומתמלאת באנשים מהמגזר הפיננסי, בעלי עומק ואופי כשל שטרות הפלסטיק החדשים הלא נקרעים בני ה20 ש"ח. אנחנו הולכים עם עגלות סופרמרקט וצועקים. הם קונים נכסים, מייעלים. האוכל היה זול, חדר להשכרה עלה לי 180 דולר. יותר מכל אני פוחד שהניצחון בבחירות של חולדאי משמעו שהמשוגעים, המוזרים, הבטלנים הטובים הללו, אנשים שלא יכולים להיכנס לשום סטטיסטיקה כלכלית כלשהי, לא יחזיקו מעמד במחירים האלה. תל אביב לא בנויה מסביב לאנשים שמופיעים בכיכר באירוע המיליונים למאה שנה, אלא סביב אלה שהטלפון שלהם נותק בגלל איחור בתשלום, בדיוק כשהתקשרו אליהם. תל אביב היא עיר של טיפוסים.   
חיי העשירים פה מדכדכים. לפני חודשיים, בזמן המלחמה בעזה, ארגנו, יחד עם עוד משוררים מ"גרילה תרבות", הפגנת שירה מול מגדלי אקירוב, מעונו של אהוד ברק, מיוזמי המלחמה ומי שחשב שירוויח ממנה, ונדפק. גם אהוד ברק, כמוני וכמו שהיתה טינקר-בל, הוא תושב תל אביב-יפו. מה לו ולי? הוא גר באחת הדירות היקרות בעיר במגדלי אקירוב האלה שנראים כמו איבר מין מלגו. קר שם בגלל הרווח בין הבניינים, אין בית קפה נחמד בסביבה, והאנשים מהלכים עם עיניים חסרות הבעה וכלבים יקרים. כמו השועל שאכל יותר מדי ענבים, ברק יודע כמה הוא שנוא בעיר הזו, הרבה מאוד בזכות הדירה הזו.
הוא לא יעז להסתובב ברחובות מסוימים, המסכן. לא ברור איך מישהו האמין שהוא פתח מלחמה מהמגדל הזה לטובת המסכנים בשדרות (למחרת הפגנת השירה שלנו, שלא סוקרה בשום עיתון, הוא הכריז על מעבר מתוקשר לאשקלון).
אלוהים, רחם על העשירים. חבר שלי התעשר מנדל"ן וקנה סגוויי. ראיתי אותו, במעט הזמן החופשי שלו, ליד חוף ירושלים. הוא דווקא בחור נחמד. אמרתי לו, בוא, נרד, נשב קצת, תראה לי את הבלקברי. הוא אמר, לא, אני לא יכול עם הסגוויי. עמד כמו פוץ והשקיף על הגופות הנוצצים על החול.
חיי העשירים הם חיים של אימה וחנופה – הם יכולים רק להתקנא בנער ששופך רטבים אינספור על המבורגר במחיר חד ספרתי, שהולך עם עגלת קניות וצועק את שמה של בחורה שהוא חושב שהוא אוהב.   
 
 

כתובת ראשונה: בן גוריון 60, קומה ראשונה, דירה 3
עושה כיום: מפרסם את ספר השירה, "רובים וכרטיסי אשראי", עורך כ
ב העת מעין
מקום אהוב בתל אביב: קשה לי לבחור. רציתי להצטלם בבית הקפה האפריקאי שנמצא בחצר אחורית בתחנה המרכזית, אבל הבעלים ביקשו שלא וכיבדנו את הבקשה, אז הלכנו למקום אחר בתחנה. גם אני פועל זר, מהגר עבודה, אני במקור מבאר שבע. אגב, זה בית הקפה היחיד בתל אביב שתולה דגלי ישראל שעליהם מלופפים פרחי פלסטיק וענבי פלסטיק.
(מתוך סופשבוע מעריב האחרון)

עוד על אחמדינג'אד

הרבה מדברים היום נגד אחמדינג'אד, וברור שהוא לא גורם חיובי במזרח התיכון. אבל לא מדברים על כך שעצם השוואתו להיטלר הנפוצה כל כך יש בה משום הכחשת שואה.
מדובר במנהיג מעצמה איזורית קטנה, עם כח צבאי זניח, שמעולם לא פתח במלחמה, שלא כבש אפילו רגב אדמה, שלא הרג אפילו יהודי אחד, שיחס מדינתו ליהודים טוב מאוד והוא ביקר בבית כנסת בחג. ישראל ואנגליה מוכנים לשלם אלפי פאונד כדי לשכנע יהודים לעזוב, והם לא מוכנים, כנראה כי לא רע להם שם. חסר להם לבוא לפה שיספרו עליהם שהם קמצנים.  
בקיצור, נראה שישראל מחפשת מאוד היטלר כדי להרגיש מאוימת וככה לדפוק פה את האזרחים ואת הפלסטינים. ככל שאדם יותר מנסה להפחיד מאחמדינג'אד, הוא גם יותר ידפוק אותך. השימוש שעושים פה באחמדינג'אד הוא פוליטי לחלוטין. זה היה התירוץ של ברק להיכנס לממשלה ולהשיג עור צבי (גם במדינות ערב, הדיקטטורים מאיימים על ישראל כדי לשרוד, זה לא יותר טוב כמובן).
אז אחמדינג'אד אמר שהציונות תתפרק כמו ברית המועצות – ירחם האל! – ואנחנו לא אומרים אותו דבר על אירן החומייניסטית? אז הוא רוצה נשק גרעיני ואני מתנגד לזה – אבל היי, אנחנו לא רוצים נשק גרעיני? לנו אין נשק גרעיני? אנחנו לא אסרנו אדם ל18 שנה ומתעללים בו ולא נותנים לו מנוח כי הוא חשף את זה בעולם? האם הוא פתח מחנות ריכוז? האם הוא הכניס טנקים לפולין וכבש אותה בסערה? הוא לא היטלר, מקסימום דני נוה עם זקן. להשוות אותו להיטלר זו בורות וזלזול בשואה. 

תוספת אחמדינג'אד

והנה דבר מצחיק שגיליתי בהשוואה בין הנוסח הרשמי של נאום אחמדינג'אד בשויץ בועידה נגד הגזענות שהופיעה באתר הממשלתי לתרגומים הישראליים (זה הראשון שמצאתי בגוגל):
 
הנה התרגום באנ.אר.ג'י:

. "לאחר מלחמת העולם השנייה, באמתלה של רצח היהודים ותוך ניצול של השואה ובמעשי אונס ובמלחמה, סילקו אומה ושלחו מהגרים מאירופה ומאמריקה וממקומות נוספים לתוך הארץ של האומה שסולקה והקימו שלטון גזעני חלוטין בפלסטין הכבושה"
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/880/865.html
 
הנוסח באתר הרשמי:

Following World War II, they resorted to military aggression to make an entire nation homeless under the pretext of Jewish suffering and they sent migrants from Europe, the United States and other parts of the world in order to establish a totally racist government in occupied Palestine. And, in fact, in compensation for the dire consequences of racism in Europe, they helped bring to power the most cruel and repressive racist regime in Palestine. 

http://www.presstv.ir/detail.aspx?id=92046§ionid=3510302
 
שימו לב שאחמדינג'אד מדבר על "תוצאות הרות האסון של הגזענות" שהיהודים ספגו באירופה, דבר שבתרגום באנ.אר.ג'י נשר, כי זה לא מסתדר עם הטענות כלפיו. ומול זה איכשהו מדברים באנ.אר.ג'י אולי בפנטזיה ארוטית של המתרגם על מעשי אונס שנעשו בפלסטינים שעליהם אחמדינג'אד לא דיבר כנראה. הנאום של אחמדינג'אד מאוד תוקפני ורווי שנאה, אבל התרגום מעיד על טירוף של המתרגמים ונסיונות להגזים אותו בכיוונים יצירתיים סקסואליים.
בזמנו היתה לי תאוריה על דמוניזציה, כלומר הפיכת אדם למפלצת, שתמיד נדרשת לאיזה אספקט מיני וגופני – זה קורה גם עם יגאל עמיר אגב (כשניסה להוליד ילד, או בהתמקדות על החיוך שלו). גם במיסטיפקציה של משהו יש את המיניות והגופניות (ידו הארוכה של צה"ל, מול הארוטיקה של הנשק בישראל של שנות החמישים). מעניין גם לדעת שהמושג 'מפלצת' הגיע ממונח מיני – מדובר במעין איבר מין עצום עשוי עץ ששימש בטקסים אליליים  שהיו נפוצים בימי ממלכת ישראל הקדומה, כך לפחות לפי הלקסיקון המקראי. מקור השם בשורש פ.ל.צ שקשור להרעדת הטוטם הזה.
ביקורת אישית: לאחר שכתבתי את מה שכתבתי בהתלהבות, נזכרתי שאני עצמי חטאתי עוד בפוסט הזה במשהו דומה, כשהשוויתי את מגדלי אקירוב בפוסט זה ממש לאיבר מין מלגו. גם לתושבי אקירוב, שאני בטוח שרובם אינם גנבים ולא הזיקו לאיש (בניגוד לברק שעשה את הונו בדרך לא כשרה לטעמי והרג אלף איש השנה כדי להתקדם בפוליטיקה), עשיתי כאן דמוניזציה. כך שגם אני לא נקי. אף שהייתי מגדיר את זה כדמוניזציה-מונעת, שמאזנת את הפרנויה בתקשורת מעובדים ועניים (חרדים\ערבים).

עוד

מבקר האמנות של עכבר העיר נועם אבידן סלע כתב עלי מאמר משעשע.

מת צבי כנר\ המימונה לעובדים הזרים

מת היום בבוקר צבי כנר, שחקן, פנטומימאי וסופר, אחת מהדמויות המרכזיות בסצינת היידיש הישראלית. הוא היה הרוח החיים באירועים של "האקדמיה החופשית" של שירה צעירה ושירת יידיש ב"בית שלום עליכם". ואחד האנשים המקסימים ביותר שפגשתי, שצבע את עולם היידיש באהבה ואור, גם כשהתייחס לנסיון השואה הנורא שעבר.

צבי כנר היה מעין חיוך גדול עטוף עור ונשמה. הוא היווה את אחת ההשראות למלך רובינשטיין, אמן המיצגים האוונגרדי המטורף שדיבר ביידיש, מ"המופע של רנו פסקל", אחת הדמויות היותר טובות ומוזרות שהרים יובל שגב. לאחרונה הוציא את הספר "סליחה שהרגתי אותך" בזב"מ, ספרו השני שיצא בעברית (אחרי "לחם נקמות"), ספר שעדיין לא ראיתי. לא היינו ממש חברים, אלא יותר ביזנס, עצוב לי פעמיים על איש כזה, גם בגלל שהוא באמת היה אחד במינו, דמות מתוך רומן של בשביס זינגר של פנטומימאי במה שנקרא "שפה מתה" וגם כי הוא היה קשור לעולם היידיש העדין של תל אביב, שאני בטוח שזו תהיה מכה אנושה בשבילו.
 

התקווה – וידאו של צבי כנר, סרטם של אבידע לבני ואסף גלאי

צבי כנר, ספרות ותרבות

—-
 
אתמול הייתי במימונה שארגנו ליאור ווטרמן, נטעלי שלוסר, רואי בונדי, נטלי לוין ועוד פוחחים לעובדים זרים בגינה של הר ציון, עם הופעה של להקה אפריקאית, אמנות לחימה פיליפינית, להקה מזרחית עם רקדנית בטן, מתורגמנים משפות שונות, סאונד עולה ויורד, אמנויות לחימה, ואוכל נפאלי מעורבב בסלטי פאסטה בקערית ירוקה. היו שם כמה אלפי איש, אולי אפילו כמה מאות. מבחינתי זה היה אירוע שנת המאה של תל אביב.
בשלב מסויים הודה המנחה מוטי ברכר לעיריית תל אביב וקרא לרון חולדאי שסייע לאירוע. אמרתי לעצמי: סוף סוף חולדאי התעשת והבין שצריך לתמוך ביוזמות מלמטה. המנחה ביקש מהאנשים למחוא כפיים, כי רון מתבייש. ואז הוציא בובה של קוף וחולדאי בירך את הנוכחים והנוכחות.

אתה גאון, שטייניץ + QTEXT

ביבי: שלום יובליקו.
שטייניץ: מה נשמע, ביבי? אתה נראה מעולה אחרי השיזוף בצפון.
ביבי: יש לך אולי איזה רעיון לפתור את המשבר הכלכלי הצפוי? אובמה שם 700 מיליארד דולר. אנחנו צריכים לעשות משהו להאצת המשק, לא?
שטייניץ: ודאי. ודאי. איזה שיזוף!
ביבי: נו, מה עושים להאיץ?
שטייניץ: יש לי רעיון שירים את הכלכלה מיד.
ביבי: יאללה. העיתונות מתה שנגיד משהו. נבחרנו, דפקנו את ציפי, אבל מה עושים עכשיו?
שטייניץ: בוא נצא מהקופסה. חשבתי על רעיון נפלא: משטרה עירונית כמו של ג'וליאני. במקום המשטרה הארצית, תהיה משטרה בכל עיר. אנשים יקבלו פה קצת משמעת. זה יפתור את בעיות הכלכלה. אנשים יוכלו ללכת ברחובות בלי לפחד מרימונים. לא ראית את הדיוידי של הסופראנוס?  אנשים לא יוצאים מהבית כי הם מפחדים מפצצות של המאפיה האיטלקית, ולא קונים שוקולדה תוצרת שוויץ.
ביבי: אתה גאון, שטייניץ. ידעתי שעשיתי בשכל כשבחרתי אותך. רמון ירד עלי.
שטייניץ: תגיד שלום לשטרסלר. הוא בדיוק מראיין אותי.
שטרסלר:הנה אני כותב, משטרות עירוניות הפתרון להאצת הצמיחה.
שטייניץ: עירוניות בע"ין, שטרסלר.
שטסלר: יש לנו מגיהות, אל תדאגו. חבר'ה, אל תציצו לי בדף. בכל זאת יש לי סטנדרטים.

—-
 
ביבי: בוקר טוב, שטייניצון.
שטייניץ: אל תקרא לי ככה. מה נשמע, ביבי? ראית את התגובות הטובות למאמר של שטרסלר? אגב, אתה נראה מעולה עם זקנקן צרפתי. שניה, אני כאן גומר איזה ספר.
ביבי: ביקורת התבונה הטהורה?
שטייניץ: לא, קופיקו. פשוט התחלתי לקרוא לילדים והם נרדמו. אז אני רוצה לדעת מה הסוף. הוא כרגע מסייד כרית. 
ביבי: גם הילדים של עוזי לנדאו אוהבים את זה. תגיד, יובליקו, יש לך איזה רעיון למשא ומתן עם הפלסטינים? אובמה כבר לוחץ, מצד שני יש את ליברמן. אם לא נזוז, אומרים שתהיה עוד אינתיפאדה. אנחנו צריכים לעשות משהו, לא?
שטייניץ: ודאי.
ביבי: נו..
שטייניץ: זה כבר על האש. לא אמרתי לך. סגרתי כבר עניין. יש לי רעיון שיפתור את זה מיד.
ביבי: יאללה. העיתונות מתה שנגיד משהו. נבחרנו, דפקנו את שטרית. אבל מה עכשיו?
שטייניץ: בוא נצא מהקופסה. חשבתי על רעיון נפלא: משטרה עירונית כמו אצל ג'וליאני. במקום המשטרה הארצית, תגיע משטרה מהעיריות. זה יפתור את הבעיות עם הפלסטינים. הם ייראו שיש לנו משטרה עירונית, ייראו שיש משמעת, וירגעו. אנשים מפחדים ללכת לים בגלל הטרקטורונים, ולא קונים בגדי ים שמיוצרים בסין.
ביבי: והשטחים? הם רוצים את השטחים, שטייניץ.
שטייניץ: נו באמת. ג'וליאני נתן שטחים? משטרה עירונית, זה הפתרון.
ביבי: אתה גאון, שטייניץ.
 
—-
 
ביבי: שלום שטייניץ. טוב שאתה עובד עד שעות כאלה, אני צריך מישהו וכולם בבית, אני מפחד להיכנס לליברמן. הוא התחיל לתלות פוחלצים במשרד, יש ריח נורא. מה זה הרעש הזה?
שטייניץ: גיטאר הירו. בוז'י הביא לי מלונדון. מה קרה? אתה נראה קצת מוזר.
ביבי: יש לי בעיה אישית. כואב לי הגב. יש לך אולי וולטרן?
שטייניץ: עזוב וולטרן. יש לי פתרון מיידי שישחרר אותך. משהו מנוסה. משהו טבעי.
ביבי: יאללה. ידעתי שאתה בחירה טובה. רן דנקר אמר לי שאתה לא בחירה טובה. למדת מסאז' תאילנדי?
שטייניץ: לא, בוא נצא מהקופסה. חשבתי על רעיון נפלא: משטרה עירונית כמו בניו יורק. במקום המשטרה הארצית, תגיע משטרה מהעיריות. זה יפתור את כל הבעיות.
ביבי: אבל כואב לי הגב. מה זה קשור לגב? 
שטייניץ: זה כמו אצל ג'וליאני. משטרה עירונית – אתה קולט? לכל עירייה תהיה משטרה. עכשיו אפשר יהיה לנסוע ברכבת התחתית כמו אחרי ג'וליאני.
ביבי: אבל כואב לי הגב. ואין רכבת תחתית ממילא. איך אפשר לנסוע ברכבת תחתית?
שטייניץ: זו התרופה שלי. תהיה יצירתי. תחליף דיסקט. עם משטרה עירונית לא תהיה בעיה לנסוע ברכבת התחתית. תיפתח, ביבי. ואני מתפלא שאתה כזה קטן אמונה: מה עם הכרמלית, נסעת בכרמלית?
ביבי: לא.
שטייניץ: אתה רואה. זה בגלל שאין משטרה עירונית בנוסח ג'וליאני.
ביבי: אבל כואב לי הגב. הגב. הגב שלי כואב, שטייניץ.
שטייניץ: מממ… לרדת מהמשטרה העירונית? אולי זה באמת רעיון לא כל כך טוב. אין לי תקציבים לזה ממילא. טוב, יש למזכירה שלי וולטרן. אבל קח קודם פוסטר של ג'וליאני שיהיה.
ביבי: אני כבר מרגיש יותר טוב, יובליקו.

גם יוסי דהאן במשבחים, העוקץ

המרה מקיוטקסט לוורד

לאחרונה ביקשתי בפייסבוק מחבריי שיעזרו לי להציל את הטקסטים שכתבתי בקיוטקסט, מעבד התמלילים המופלא תוצרת התעשיה הקיבוצית שאיתו כתבתי עד 2002 ושמאז שבק חיים. בזמנו עשיתי וידאו-ארט של אנימציה על תוכנת קיוטקסט, שכונה "ASCIImation' והצגתי באחת התערוכות.
הרבה רצו לסייע, כולל ממציא התוכנה, אבל דביר וולק, חברי לקנאק, היה הגאון מכולם (שטייניץ של עסקי התוכנה) ותוך חצי שעה מהרגע ששלחתי לו קובץ heb גרפומני עתיק בנה תוכנה שממירה מקיוטקסט לוורד והעלה אותה לרשת, כך שעכשיו כולם יכולים להמיר את קבצי הקיוטקסט בלי לשלם מאות דולרים.
זה הפתרון היחיד כרגע. חיפשתי בגוגל במשך כמה שעות ולא מצאתי פתרון. אתם כמובן מוזמנים לתת את הלינק הזה לכל מי שרוצה להציל את עבודתו.
אז הנה הלינק.

 

from qtext to word, from heb files to doc files

—-

 

במעריב סופשבוע יש מאמר מצחיק שלי על ימי הראשונים בתל אביב. מוזמנים להציץ. אעלה אותו לרשת בקרוב.

איך נקלעתי לפסטיבל נגני הרחוב בזכרון יעקב?

הבוקר פתחתי את העיניים לקראת שבע וחצי ושני נגני רחוב רקדו לידי בחור ובחורה בראסטות נקיות את ריקוד הציפורים כדי להעיר אותי, תוך כדי תיפוף דרבוקה אקראי. הם לא הפסיקו בריקוד עד שקמתי, כולל כל המהלכים והסיבובים. איך זה קרה? מי נתן את ההוראה? איך אני לא במיטתי הלא-חמימה? מדוע נעשה פשע זה נגד האנושות להעיר אותי בשבע וחצי? מהיכן ההומור הזה? להעיר אדם בעל בעמיו עם ריקוד הציפורים? מהחלון המכוסה וילונות צהובים ביזאריים עם גידים אדומים הציץ אל פני מכוסי קרום השינה הנוף של אולי המקום הכי יפה בישראל (מחוץ לתל אביב), כפר הנוער מאיר שפיה. מה אני עושה פה?
הסיפור התחיל כאשר לפני כמה שבועות הזמינה אותי המשוררת יודית שחר לקרוא שירה בפסטיבל בזכרון. אמרתי לה שזה קצת זמן לחוץ כי אנחנו מסיימים את העיצוב של מעין ומערבון בפסח, ואמרתי שמדובר על חמישים אחוז שאגיע, אבל היא יכולה לרשום אותי. כך אצלי – כשאני אומר אולי, זה בטוח. למעשה, גם כשאני אומר לא, זה בטוח. כשאני אומר כן  – קרוב לוודאי שצריך לחשוש.
וכך נסענו המשוררים החברתיים והחברותיים נוית בראל ומתי שמואלוף (ששניהם יפרסמו לראשונה שיר במעין הבא), והחבר של נוית, לכיוון צפון, תכננו לקרוא ולחזור. אלא שבדרך פגשתי את מפיקת-האמנות הנשואה היפה ביותר בישראל, אנה ברשטנסקי, שהיא גם אמנית בעצמה. היא התגלתה כאחת המפיקות הראשיות של האירוע, ושאלה אם סיכמו איתי לישון כאן בלילה והיא צריכה לשמור לי חדר, עניתי מיד שכן. היא מלמלה משהו ונעלמה. בחורה מסתורית.
היינו אמורים להופיע בבמה הראשית, אבל כשהגענו (המשוררים האמורים וגם ללי ציפי מיכאלי וסיגל בן יאיר, והד"ר דוד גורביץ' הנאה שבא על תקן מעריץ של שירת מיכאלי ומאהב) למקום הוא התגלה לא כבמה הראשית בדיוק, אלא כמסעדה יאפו-מזרחית רועשת בשם אל-מוכתר. סביב ישבו משפחות על ילדיהם ועיכלו טוגנים וחומוסונים, מתווכחים עם המלצרים בקול. זה נוף תמוי בהחלט למה שהוגדר על ידי מארגני האירוע כ"שירת משוררי המהפכה", דבר שנראה לי מראש מוזר בפסטיבל שקשור לזכרון-יעקב הרגועה ושממומן בחסות יקבי כרמל. חשבנו שהקהל הזה צריך בידור, מה שלא הסתדר עם החומרים היחסית-קשים שהכנו והחלטנו שחבל יהיה להפריע להם.
החלטנו שאי אפשר להופיע ככה, ושאם כבר הגענו, נופיע בשדרה הראשית מול באי הפסטיבל. יודית היתה קצת מיואשת. נוטים להאשים את המיואשים בפסימיות ואת המאושרים כמוני באופטימיות. אני חושב שדווקא המיואשים הם האופטימיים – אני תמיד מצפה לגרוע ביותר, וגם מקבל אותו, ואז נהנה לדשדש בתוכו. בעוד הנוטים לייאוש הם בעלי ציפיות כלשהן. בישראל, אם תוכנית לא השתבשה עד כה, צפה לאסון גדול.
וכך הופענו עומדים על עמוד של עשרים על עשרים סנטימטר באמצע הרחוב הראשי, מתחרים עם נגנים על מסור ולהקות חמצמצות של נגני טרומבון מהסביבה שניגנו משירת העמק ואת 'בוא אלי פרפר נחמד' בלופ (באמת). בהתחלה אנשים הסתכלו עלינו כחולי נפש, אך אט אט התאספו, והתקרבו כדי לשמוע אותנו נאבקים במערכת ההגברה שהכריזה מדי עשר דקות על זמרת בשם רונית שחר בחצר הרשקוביץ. אט אט הסתבר לנו שמדובר בפסטיבל הראשון של נגני רחוב בכלל, שארגן הקאוצ'ר הנודע אלון גל (אם הוא קרח איך הוא יכול להיות קאוצ'ר? אני מתנגד לתופעת הקאוצ'ינג כמובן ולכל סוג של ייעול) וגיא מרוז (שהערצתי בימי "נייס גיא" עם יוני להב והיום אני מעריץ פחות). 
זו יוזמה ברוכה להרים פסטיבל כזה, וסך הכול נראה שהארגון סביר. הבנתי שביום הראשון הגיעו 60 אלף איש. אני חושב שהיה עדיף אפילו להקצין אותי ולא לקחת להקות מרכזיות וזמרים ידועים  אלא להקפיד על נגני רחוב וחובבנים שובי לב. אני מאוד אוהב את הכנר הכורדי-צועני רחמים שמופיע בכרם, והמוזיקה היפה ביותר של נגן יחיד ששמעתי בחיי היתה של נגן קוטו באואנו פארק בטוקיו שניגן באופן דיסוננטי.
ואז התחילו לזרום סמסים שממתינים לנו וכדאי שנופיע במסעדה המזרחית אל-מוכתר. אז הגענו. ואחרינו הקהל שקצת גיבשנו (ובהם אחד ששאל אותי עם דוד גורביץ' הוא רוני סומק. אמרתי מיד כן, כדי לא לאכזב אותו. מה גם שדוד גורביץ' אמון על נושא הפוסט מודרניזם, כך שהוא יכול להיות גם רוני סומק). קהל אוכלי החומוס ומלחכי החמוצים קצת עזב והגיע קהל שחיכה להופעה, כולל ילדה חמודה בת חמש בשם יפעת שהקדשתי לה שיר. נערות "אלת המסטיק" עיתון השירה המוביל בחיפה (והיחיד), מיטל ניסים שפירסמה במעין שירה ארוטית מעולה ולילך ובר, מכרו עיתונים שלהם, וקניתי אחד. מלבד שולחן של מה שנקרא ערסים שמאוד חיבב אותי, ואף דרש שאשאיר לו את דפי השיר כדי שיוכלו לקרוא וראיתי אותם במשך זמן ארוך מעבירים את השיר (הנה הקרב נגמר) זה לזה. מה שאומר שאין כזה דבר ערסים ממש.
מוריה ויעל, שתי בחורות מתוקות מבנימינה נהנו במיוחד מהשירה, בין בולסני הטבולה. התגלה שמוריה היתה מנהלת של המקומון כל העמק והגליל, שהערצתי מאוד בצעירותי. שוחחנו על שירה והיא שאלה מי הכי השפיע עלי, אמרתי מיד שאני מושפע יותר מהמקומון הזה כל העמק והגליל, שהיה ביזארי מאוד בזמנו ומאז הדרדר. היא רצתה שם ספציפי של משורר, ועניתי לה שאני מושפע משחר שחר, שסיקר כמדומני את איזור נצרת.

רציתי לבלות איתן בפאב ההוביט האופנתי, אבל כנהוג באיזור בנימינה-זכרון, היו להן ילדים. הן הסיעו אותי לישון כפר הנופש במאיר שפיה, שם הלינו את נגני הרחוב ואת אנשי ההפקה שברובם קשורים לעולם האמנות המתעורר. ישנו ארבעה בחדר, כשאת הזמרים הידועים יותר ואת הזמרים הסלבס הלינו במקומות אקסלוסיביים יותר.

 

 

אני, ויקה המאבטחת היפה ואביה מיכאל, נציגי חברת האבטחה גשש.

 

שוחחתי עם מוריה, אחת המפיקות, אל תוך הלילה על אמנות, היא ארגנה אירוע של "אמנות וכלכלה", והתרשמתי מאוד מדעותיה ומחוטמה. הייתי המום מכך שהיא לא אוהבת דקלים, דבר שהרס מעט את הרושם הזה.
כפר הנופש שפיה הוא מקום יפהפה, במיוחד בעונה, שהיה נראה כחצי נטוש. איני יודע אם אפשר להגיע אליו להתארח סתם כך, אבל הוא נראה לי מעולה כמעון משוררים (או לחולי נפש, ולשילובים). זה נראה לי מוזר, אני חושד תמיד כשמקומות מוצלחים כל כך ריקים, שיש איזה תכנון נדל"ני עליהם. אלוהים, עקור את ידיו של מי שיהרוס את כבר הנופש מאיר שפיה! (ככל הנראה זה סתם קשור לחופשה, כי מדובר בפנימיה אחרי הכול, ואני פרנואיד נדל"ני. זה שאדם הוא פרנואיד זה לא אומר שהוא צודק תמיד).
על כל פנים התעוררתי הבוקר לריקוד הציפורים והאוטובוסים כבר צפרו להגיע לפסטיבל. הלכתי המום ברחובות זכרון, ולקחתי את המקומון "מגזין המושבות", שעל השער שלו מצויין שיש לו קבוצת פייסבוק. הפרסומת למקומון חזקה: 'גם ניו יורק טיימס הוא מקומון'. אני כרגע נמצא מחוץ למקדונלדס על חומת אבן, וכותב את הבלוג אליכם. לידי נמצאת מאבטחת יפהפיה ממעלות בשם ויקה עם ציפורני פרנץ' מניקור בגודל עיירה, ששומרת על השטח עם אביה מיכאל (החבר שלה במקום אחר בפסטיבל). היא הסבירה לי את מהות עבודתה. צילמתי איתה בתוכנת הצילום של הלפטופ. טוב, הבטריה על 20 דקות אני חייב לסיים. ולידי מנגן כנר חסר כשרון את 'אביב הגיע פסח בא'. אני חייב לזוז. אני חייב לס

 

נכה עם תלתלים

 

פברואר 2002
 

*
השמש מאחורי ענן
הרקדניות סוחבות
זו את זו
 

*

בין הרקדנים והחזיות
נכה עם
תלתלים
 

*

בחורה עם מכנסי פלסטיק
אדומים יורדת לחוף
יום הולדת לחבר
 

*
העננים הדלילים לא מכסים
את השמש
נער ונערה

 


שמש, חכי מעט
נערה
בסוודר כחול

 


הולך על הצוק
מתקרב סלע אחד לשמש
אני כשלון
 

*
כמו כדור גלידה עשוי גזר
השמש ביום
הולדתו של אחר
  

 *
פשעי מלחמה ותרבות
או בקיצור פ"ת
או באירוך תרבות
 

*
אפילו בפיצריה
מחפשים עובדים
לפני צבא
 

*
בחורה חדשה
בחורה ישנה
שני ג'חנונים גמורים
 

*
זה נראה כמו סרט שחסכו
בו בסטטיסטים
ובכל זאת מזג האויר נעים
 
17.3.02
 
 
גשם אחרון השנה
החלזון ואני
יוצאים החוצה בטעות

 

(השירים מתוך פנקס בעטיפת בד כחולה מרופטת שמצאתי מאחורי הארון)

 

—–

 

סיפור קצר על חיות של בועז לביא מתוך "מעין 4" פורסם לאחרונה במצרים. מתרגם: נאאל אלתוחי.

העגבניה

העגבניה
 
 
על השולחן מונחת עגבניה
ללא טעם של עגבניה
ללא האדמדמות של העגבניה
ללא הזרעים הכתומים
של העגבניה
ללא קרירות המגע
של העגבניה
גם השולחן אינו ממש שולחן
אין בו דבר שולחני מלבד שמו
 
לילדים אין מה לעשות איתה
הם בוכים וריר נוזל מפיהם
הנשים מנסות למשש
ומניחות חזרה בכעס:
מה נתתם לנו?
אנחנו רוצות עגבניה
אנחנו רוצות טעם של עגבניה
אנחנו רוצות את האדמדומות של העגבניה
את המגע הצונן של העגבניה בלחי
תן לנו עגבניה!
תן לנו עגבניה!
לא את זה!
תן לנו עגבניה!
לא רעיון של עגבניה
שמונחת על רעיון של שולחן
אי אפשר לאכול את זה
אי אפשר לירוק את זה
זה לא משאיר לכלוך
אי אפשר להריח את זה
תן לנו עגבניה!
לא את זה!

(מרץ 2008, אכזיב)

 

מוות ורצח – מהנעשה בעיתונות הישראלית + לסקלי\אבידן\הנפילה\יובל בן עמי

"את המדינות הבאות יש לעזוב מיד או להימנע מביקורים בהן: עיראק, סודן, סוריה, לבנון, סומליה, תימן, איראן ואפגניסטן. לגבי אלג'יריה, ג'יבוטי, סעודיה, אינדונזיה, מלזיה ופקיסטן יש להימנע מביקור ולעזוב את המדינה בהקדם האפשרי. בנוסף קורא המטה שלא לבקר בכוויית, איחוד האמירויות, תוניסיה, קטאר, מרוקו, בחריין, מצרים וירדן. לגבי לוב, עומאן, בנגלדש, קניה, ניגריה, טג'יקיסטן ומאוריטניה נמסר כי עדיף לדחות נסיעות שאינן חיוניות במיוחד. לישראלים הנמצאים בקולומביה מומלץ להצניע את זהותם הישראלית, להעדיף תעבורה אווירית, לנוע רק בכבישים ראשיים ורק בשעות האור", המטה נגד טרור, מתוך ויינט או הארץ, לא זוכר. אני כמובן בעד נסיעה לסיני, וכתבתי על כך כאן. סעו לסיני!

"אתה לא תאשים את המדינה שלנו ברצח. האישום הזה לא יהיה פה כשאני מנהל ישיבות. כשאני מנהל ישיבות, ישראל לא תרצח ילדים", ח"כ אופיר אקוניס, סגן יו"ר הכנסת. הוא אגב היה כתב במעריב לנוער כשאני הייתי בראש אחד. תראו לאן אני הגעתי ולאן הוא, יש לו הרבה מה לעבוד לאקוניס.

ועכשיו לחלק התרבותי, מוקדש לשרה החדשה לימי

המלצה חזקה על "באר חלב באמצע עיר" (עם עובד), ספר כל כתבי חזי לסקלי שיצא החודש: בעבודת עריכה נקיה וצנועה של ויזלטיר, הספר מציג את אחד מחמשת המשוררים החשובים או לפחות המצויינים שהניבה אדמת ישראל. הספר החדש מניח אותו על הבמה המרכזית, עם עלי דפנה מוכספים משוחים זרע ודם, לאחר שנים של העלמות ממדפי הספרים בשל סיבות הנוגעות לציניות של ענף המו"לות או חוסר עירנות\עילפון – אפשר להגדיר את החלל הזה ללא לסקלי כתקופה. "באר חלב" הוא ספר שגורם להבין למה אתה בעסק הזה של השירה בכלל. אולי אכתוב עליו עוד בהמשך, בינתיים הפרומו בגלריה של מיה סלע שמכיל כמה שירים.

כמו כן, יצא (בחסותן של חמש הוצאות) סוף סוף הכרך הראשון של כל כתבי אבידן. גם כאן זהו ספר חובה (אם יש מושג כזה). אני הייתי משמיט את השירים הקומוניסטיים החיוורים והחיגרים לטובת פרסום המחזה של אבידן למשל, או מאמרים מהתקופה המצוינת, אם הולכים על "כל כתבי", אבל אלוהים יעזור לי שלא אצטרך לערוך "כל כתבי" בחיי.

 

הפסדתן:  אני מפציץ היום בסופרלטיבים ומאמץ את מאגר שמות התואר שלי כאילו הייתי ספר תחמן בסניף שוקי זיקרי בראשון. אחת התערוכות המרגשות ביותר שהיו כאן בשנים האחרונות היא "הנפילה" שארגנה רות פתיר בבניין פנרמה, תערוכה שכולה התרסה נגד מגמת האמנות וההון, שעליה כתבה גם גליה יהב ב"השוק והשדה" שהתפרסם במעין האחרון (ניתן להשיג כמעט רק באוזן השלישית). בישראל לא נעשתה פעולה בינתחומית מדויקת כל כך כמו הנפילה (שילוב אמנות-שירה-מוזיקה-קולנוע-פוליטיקה) וללא הטררם של כאילו זה נעשה כחריגה מיוחדת. תערוכה שמילאה רבים באושר מוזר.
גם הטקסט של התערוכה (מאת רות פתיר והמסאי בועז לוין) מעניין, הוא מדבר על כך שמעולם לא היה בעולם דור צעיר שהוא כל כך לא מסוכן – ואכן מדהים שהיום התרסה וייחוד זה ללכת עם אייפון או אייפוד. אני זוכר את הכעס כשהתגלה שאובמה משתמש בנגן המוזיקה זון של מיקרוסופט ולא במתחרה הלבן. הכעס עליו היה הרבה יותר גדול מאשר אחרי פעולה אמריקאית באפגניסטן שבה מתים ילדים. זו היתה ממש תחושה של בגידה. עניין הזון היה כמובן שמועה, עלילת דם. המארגנת רות פתיר, שלומדת בבצלאל כרגע, היא מבחינתי האדם מספר אחת והכי חתיך באמנות הישראלית, אחרי יעקב אגם, מיכל הלפמן והדס קידר.

תמונות מתוך התערוכה

 

כאמור הסקצייה האמנותית בבלוג מוקדשת לשרת התרבות לימי. אז בואו נמשיך. הם עוצרים גם קולנוענים: המשטרה עצרה את סמיח ג'בארין, במאי קולנוע ותיאטרון. איני מכיר את המקרה, אבל הוא נראה חמור למדי. מוזמנים לחתום על עצומה עצומה.

 

זוטא 1 של רונן אלטמן וענת אבישר יצא לדרך ומומלץ מאוד להציץ.

 

הסופר, המשורר, המתרגם ואיש הרנסנס יובל בן עמי פרסם ברשת את ספרו הבא, הים והבקבוק, לקריאה חופשית כמחאה נגד שוק הספרות. עדיין לא קראתי אבל כל דבר שיובל נוגע בו הוא זהב טהור.  אתם מוזמנים לקרוא.

ויש גם מייספייס למוזיקה שלו, מומלץ במיוחד השיר "אפרוס".

דיון על גליון דליה הרץ בכתב העת עמדה חושף שאלות עקרוניות. אני אחד המשתתפים בגליון המיוחד ובמאמר בעין השביעית, איתמר ב"ז 

 

זוטא 1 יצא לרשת. מומלץ להציץ ושיהיה בהצלחה.

%d בלוגרים אהבו את זה: