Monthly Archives: יוני 2012

האם סלקום יצליחו לעשות עלי סיבוב?

באמצע 2011 בערך התנתקתי מחברת סלקום וחשבתי שחובי הוסדר. כבר צברתי כעס גדול על החברה כי מבצע הנחה טלפוני מדהים שהם ערכו לי שבמסגרתו אשלם משהו כמו 240 ש"ח לחודש על הכול, אולי אפילו 140 ש"ח, התפיח את החיוב החודשי שלי, על טלפון שממנו כמעט ואיני משוחח, לכשש מאות ש"ח לחודש.

לפני חודש וחצי, כשנה אחרי ההתנתקות, קיבלתי מכתב מפתיע על חוב מסלקום בסך 313.41 ש"ח. ניסיתי לברר בגין מה אותו חוב מסתורי, הרי מזמן לא היה לי קשר עם החברה. התקשרתי שלוש פעמים לטלפון שצוין במכתב, נקשתי על כל הכפתורים, המתנתי על הקו עשרות דקות כשהטלפון על הספיקר ואני עושה את ענייני היומיום שלי. נשברתי לבסוף. הם לא ענו. נכנסתי לאתר של סלקום ושלחתי הודעה במקום שמצאתי. לא חזרו אלי.

ואז כעבור חודש, הגיע אלי מכתב רשום מעורך דין בשם 'נח ושות' שהעלה את החוב ל565.45 ש"ח שכולל 252 ש"ח עלות המכתב לאותו משרד והצמדה של 4 אגורות. כלומר שווה ערך לריבית של 71 אחוז בחודש אחד, שגם בשוק האפור לא נהוגה.

אם לא אשלם, נכתב לי כאיום לכאורה במכתב, החוב יגדל. כמו כן, אתבע בהוצאה לפועל, כשהם מדגישים בפונט בולד שזה יהיה בלי הליך בבית המשפט. מפוחד, פניתי אל סניף סלקום הסמוך לדואר, הייתי אמור לחכות שעה בתור, אבל הייתי במצב רוח עכור לא כהרגלי, ודרשתי לדבר עם המנהלת. זו אמרה לי שזה כבר בידיים של משרד עורכי הדין החיפאי (בבעלות דמויות בשם יואב נח ואהוד נח, ששם משפחתם כנראה לא מעיד על דבר) ולא בידיה. על מה החוב? היא לא יודעת. הטיפול כבר בידי משפחת נח. אני נמחקתי ממחשב החברה.

התקשרתי אל משרד עורכי הדין נח ודיברתי עם עו"ד בשם ורד ובחורה נוספת. שתיהן הבינו כי הן חשודות ושהעניין לא נעים. לכן סירבו לתת את שם משפחתן, אבל סיפרו שהחוב הוא המשך התשלום על ציוד. אמרתי שאם זה כך, אין בעיה – אני מוכן לשלם. אבל ורד דרשה שאשלם את הקנס. היא אמרה שהייתי צריך לגשת לבנק הדואר לשלם. בתגובה, אמרתי לה שתסכים איתי שלא יכולתי לשלם את החוב כשאיני יודע על מה החוב. אז היא אמרה שהייתי צריך לגשת למרכז השירות. שאלתי אותה מה היה קורה אילו אני הייתי שולח לה מכתב שהיא חייבת לי 313.41 ש"ח בלי הסבר על מה החוב ולא הייתי עונה לטלפון שלוש פעמים וגם לא לאימייל, האם היתה מגיעה אלי הביתה וממתינה כשעה בתור? היא אמרה שחברות ואנשים זה לא אותו דבר. בכך, היא צודקת.

בשלב מסוים הציעה לי ורד הנחה של 50 ש"ח. היא גם אמרה שהיא לא מאמינה שבמענה של סלקום לא ענו, ואמרה שהייתי צריך להתקשר עשר פעמים עד שיענו, הצעתי לה להתקשר ולבדוק את זמן המענה. היא אמרה שהיא לא צריכה להתקשר כדי לדעת שהם עונים, והיא גם לא תתקשר. וחוץ מזה, אמרה, ככה זה אצל כל חברות התקשורת. בכך, היא צודקת.

השאלה היא מה אני צריך לעשות. 1. לשלם את החוב, לשכוח וללכת לים. 2. לערער בהוצאה לפועל, או מה שזה לא אומר. 3. לשרוף את מכתב העורך דין במשרדי סלקום או מול בית הבעלים – הרי המכתב עלה כסף רב וזכותי לפחות להנות מקצת אקשן – ואז לשלם (בכעסי כי רב הודעתי לורד כי זה מה שאעשה והיא ענתה 'זו מדינה דמוקרטית'). 4. לפנות למשרד התקשורת ולהתלונן על החברה.

כן, יכולתי לפנות לרני רהב, יחצ"ן החברה. אז בוודאי כל החיוב היה נעלם ונעטף באריזות שוקולד שוויצי רך וניחוח זרים. בזמנו, כשעבדתי בעיתון אחר התחלנו תחקיר על עובד שירות שסיפר לכתב שחלה באיידס ופוטר מהחברה. החברה טענה שהוא לא היה טוב, למרות שהעובד קיבל תעודת הצטיינות שבאופן אירוני הגיעה אחרי שפוטר. והנה פתאום העובד כבר נמוג מהנוף וירד מהעניין. מה שגנז את הכתבה, שכמעט אף עיתון החי מפרסומות לא ממש רוצה לפרסם ממילא.

ופעם ביקשתי תגובה מדוברת בנק הפועלים על העלאת העמלה החודשים לעמותות פי חמש בין לילה, מ120 ל600 ש"ח בשנה, במעין מחטף. כמובן שהעמלה של עמותת מעין שאני עומד בראשה הוחזרה, ללא התנצלות. אז אני מניח שגם פה, כשמדובר בעיתונאים, ישנה גמישות שאני לא מוצא הבדל גדול בינה לבין שוחד. כך שהיה לי חשוב שלא לציין שאני עיתונאי או בלוגר, כדי לא לקבל יחס טוב יותר.

אני כמובן יכול לשלם. זה הצעד החכם, זה מה שהייתי יועץ לידידיי. לשלם וללכת לים, לאכול אבטיח עם בולגרית. אבל האם ההגיון הוא שעולם כזה ימשיך לסוב על צירו? בשביל הרבה אנשים החיים מהיד לפה הסכומים האלה הם גדולים מאוד.

השאלה היא מדוע לתת לחברה פוגענית כזו רשיון עסק? מדוע אנשים רבים חושבים שהבעיה הגדולה היא פליטים שיסחבו טלפון כדי לאכול לחם ולשלם על מיטה בחדר צפוף, ולא בעלי חברות סלולר שבעים ועורכי דין שבעים? האמת היא שמעולם אפריקאי לא גנב לי סלולר, אבל ברור שבשנים ששוק הסלולר נחסם לתחרות, חברות סלולר גנבו לי אלפי ש"ח, וכנראה יגנבו ממני את ה252 ש"ח הללו ואולי יותר? מדוע אותם לא מניחים בבית הכלא הגדול בדרום? דווקא הם אלה שצריכים את הדיאטה.

למה אני מפרסם את זה? יאוש. חוסר אונים. רצון לקבל קצת סימפטיה לפני שאשלם. ואולי, לגרום להרתעה בציבור מול חברות הפועלות בדרך כזו. מי יודע, אם כל צרכן היה נאבק על כסף פומבית שנלקח ממנו בדרכים אפלוליות, החברות היו מנסות להתפרנס ביושר.

צד – ארבעה ספרים שלא פשוט להשיג ברשתות

צד

מילים טובות על ספרים שלא פשוט להשיג ברשתות המובחרות

עשן ואמיץ – אמרות ופתגמים מתרבות יהודי אתיופיה – דניאל בלטה

עשן ואמיץ הוא אוסף משפטי חוכמה אתיופיים. חלקם מצויינים. למשל, 'מי שאין לו חמור – מזלזל בסוס של אחרים'. הכותב מפרש: 'אדם הבוחן את חייהם של אחרים במקום להתמקד בחייו וענייניו, עשוי למצוא בהם פגמים רבים'. או 'אל המדף הגבוה ניסתה להגיע ואת שאחזה תחת בית השחי שמטה'.  אפשר לבקר את הספר על שהוא מאפיין את האתיופים בחוכמה עממית וכפרית, כביכול לא שוות ערך לחוכמה המערבית, ובכל זאת 'עשן ואמיץ' מעניין כי כל כך מעט נכתב מפיהם של יהודי אתיופיה. תמיד מדברים עליהם ולא שומעים את דעתם שלהם על העולם. בראש ובראשונה הספר טוב כי האמרות מלאות חוכמה והומור. אפשר לסיים בפתגם העסיסי המדבר על כך שצרות אדם יכולים לשרת מטרות של אנשים אחרים – 'מוות של עכבר – שמחה לחתולים'.

(הוצאה עצמית)

 

דיוקן יד הממשלה – כתב: אורי ב.ש, איור: אורן נחום

קומיקס חברתי רווי הומור על מנהיג לאומי שרק ידו שרדה וממשיך לפעול ולהנהיג את העם ללא עוררין, על ידי ציורים. מעין גרסה מודרנית ישראלית הירוגליפית ל'להיות שם'. זהו גם משל על חשיבותה של פרשנות וקישור בין מיסטיקה לדמוקרטיה. נדיר שמתפרסמת בישראל סאטירה חברתית כלשהי בספר קומיקס, ולכן כדאי לנסות להשיג את הספר, שהגיע אלי במקרה באיזור המוסכים על ידי המאייר.

(הוצאה עצמית)

שורות – דוד וולצר

ז'אנר האמרות לא נפוץ בישראל. בזמנו ניסיתי לפרסם ספר אמרות פרי עטי, ללא הצלחה. מדי פעם יוצאים ספרי שולחן של אמרות מפורסמים, מאוסקר ויילד ועד סיינפלד וודי אלן, כאלה שלא צריך לשלם תמלוגים עליהן. לכן המעשה של וולצר להוציא ספר אמרות הוא חלוצי. גם אם חלק מהאמרות מוצלחות פחות מרעותן, יש כמה שהספר שווה בגללן. למשל: "עקפו אותי בתור למוזיאון, כאילו יספיקו לראות דינוזאור חי" או "החיטוט באף העיר את חברה שלי. הייתי צריך להסתפק באף שלי". על פי ההקדמה, וולצר הוא קופירייטר, למד במנשר, וניסה את אמרותיו בטוויטר.

(הוצאת בוטן. 48 ש"ח. 88 עמודים)

הקלושר – יצחק וקנין 

ספר שירה לא מנוקד של וקנין, יליד קינטרה שבמרוקו ב1945 ומתגורר בנצרת עלית, שפרסם ספרי שירים רבים בעברית וערבית. הוא נשלח אלי על ידי קרוב משפחה של המחבר. לספר ייחוד בנוף עולם השירה הישראלי שאליה וקנין לא הצליח לחדור, אף שספרו הראשון נערך על ידי אמיר גלבע ושובח על ידי דן עומר. זו שירה יומנית על הביקור בפריס אמיתית ורוחנית. אחד הרגעים היפים הוא המפגשים שלו עם עובדים זרים בפריס. למשל, נער, ילדם של עובדים זרים ממרוקו שמזכיר לו את המולדת המרוקאית. או עם העצרות הגזעניות של לה-פן. ספר עם הרבה ארוטיקה, תשוקה לשירה ולאמנות ומשיכה לנדודים של הקלושר: "האיש אשר על ראשו\ כובע הירח\ בהופעות המסיימות את העונה". כ

(הוצאה עצמית, 71 עמודים, 1999)

%d בלוגרים אהבו את זה: