Monthly Archives: דצמבר 2008

מעודכן – ערב שירה מול מגדלי אקירוב: קול קורא לאסופה נגד המלחמה

הפגנת שירה מול מגדלי אקירוב (מגדלי צמרת), פנקס 74, צפון תל אביב, במחאה נגד המלחמה ביום חמישי, ה1 בינואר 2009 בארבע אחר הצהריים, כחלק מההתארגנות החדשה נגד המלחמה המטופשת של ברק והחברים הטובים שעכשיו הגיעה גם להורים שלי בבאר-שבע עיר הולדתי. אולי החמאס יהרסו את הבניין המכוער והיקר בשדרות רגר, שהיו פעם שדרות הנשיאים.

האירוע נערך על ידי קבוצת 'גרילה תרבות', שארגנה עד עכשיו שלושה אירועים, כסיוע במאבק עובדי גן המדע המוכים במכון וייצמן, מול שערי פולגת קרית גת שננעלו, וערב שירה עם מלצריות קופי טו גו שיום לאחריו נענו דרישותיהן מהנהלת עלית.
 
משתתפים:
נטלי ברוך, אהרון שבתאי, אלמוג בהר, בועז יניב, נוית בראל, תומר גרדי, יעל ברדה, איתי מאירסון, יהושע סימון, אביה בן דוד, מתי שמואלוף, מיכל דר, רועי ארד, ללי מיכאלי, נמרוד קמר (רשימה חלקית).
בגיטרה: יובל בן עמי

 

מומלץ להביא עוד זוג נעליים או ערדליים ליתר בטחון.

 

המעוניינות להשתתף מוזמנות לתאם דרך כפתור התגובות.

——

קול קורא למשוררים, סופרים, אמנים, כותבות, מוזיקאיות, אמניות וידאו, בלוגרים וכו' בעברית, ערבית ושפות שמיות אחרות, לאסופת יוצרים מיוחדת ובהולה נגד המלחמה בעזה ברוח האסופה הסוציאליסטית 'אדומה'. האסופה היא פרי שיתוף פעולה של כתבי העת מעין, אתגר ודקה, ארגון גרילה תרבות, אקטיבסטילס, אתר התרבות מארב,  וההתארגנות החדשה נגד המלחמה שעליה יהיו עוד פרטים בקרוב. כתבי עת, גלריות וגופים נוספים שמעוניינים להצטרף, מוזמנים.
נשתדל שהאסופה תוציא כבר השבוע מהדורה ראשונה, בדפוס או בזירוקס.
אפשר לשלוח שירים, מאמרים, סיפורים ואיורים, גם כאלה שפורסמו בפורמטים אחרים. חלק מהחומרים יכנסו לאתר האינטרנט מארב.
נשמח אם תשלחו חומרים עד ה31 בדצמבר בחמש אחר הצהריים.
אם חומרים ישלחו באיחור, לא נורא. 
 
אתם מוזמנים להעביר את קול הקורא למי שתרצו.
נשמח אם כל אחת ואחת תראה את קול הקורא כהזמנה אישית.
 
כתובת למשלוח חומרים
poetsforgaza@gmail.com
 
 
כמו כן מתארגן ערב שירה מאולתר וגרילאי מול הדירה במגדלי אקירוב.
 
זה בידיים שלנו
 

——

היום, בעקבות התמיכה או התמיכה בקריצה מצד מרצ-מפלגת השמאל הישנה במלחמה, עזב ד"ר אבנר בן זקן ממפלגת השמאל הישנה את מרצ. אני קורא לכל האנשים הטובים שבמרצ או במפלגת השמאל הישנה לפרוש או להשעות את עצמם עד שהמפלגה תגנה את המלחמה, דבר שבטח יקרה בקרוב, וכמו תמיד מאוחר מדי.

עוד על האשרור של מרצ-הישנה בפוסט הקודם שלי והארוך מדי "תודה לך, ג'ומס".

 ממליץ על ארבעה לינקים לחג:

של עמירה הס

ושל נתי יפת

הצצה מעניינת על מה שקורה לעזה ומה בכלל החמאס רוצה, דבר שאי אפשר ממש להבין מהפרשנים לענייני ערבים המוטים שלנו, ניתן לשמוע בטעות ב'שיחת טלפון מפתיעה' של שי ודרור. שי ודרור די מעצבנים, אבל שיחת הטלפון כאן הפתיעה דוקא אותם.

בלוג התמונות של אלכס ליבק, שמראה שעם כל הביקורת והתעוב שלי לסוג הפוליטיקיאים שיכולים להחליט על הרג ילדים ופגיעה בבטחון האזרחים בשביל כמה מנדטים, אני אוהב את ישראל. (תודה לוולווט על הלינק)

 

——–

טוקבק שלי למאמר בעד המלחמה של דובי קננגיסר
# צ'יקיבתאריך 29 דצמ' 2008 בשעה 3:51 ראשית תענוג להתעמת עם עמדה מנוסחת היטב ולא אמוציונלית. אבל לא כל כך הגבת על הטיעונים שאני מכיר נגד המלחמה.
3 הטיעונים הבסיסיים שלי נגד המלחמה הם1. המלחמה תביא את ישראל למצב פחות טוב משהיתה קודם: יהיו יותר קסאמים, ויעופו יותר רחוק, מצבו של שליט יכול להיות יותר רע, החמאס יתחזק בשטחים ובעזה, כפי שחיזבאללה התחזק במלחמה הקודמת, אבו-מאזן שלא יעשה כלום ייחלש ועשוי לעזוב לטובת מנהיג יותר תקיף, החלקים המתונים בחמאס כמו הנייה שהכיר בישראל בגבולות 67 לפני חודש, יוכו, יש סיכוי שישובו הפיגועים לזמן מה, החיזבאללה יתחזק כנציג אוטנטי של העם הערבי מול המשטרים הפרו-ישראליים, יחסינו עם מדינות ערב יתעררו, מצרים תהיה חייבת לעשות פרצוף לא נחמד לישראל כדי לא להיחשב בוגדת, הדו-קיום בישראל יפגע, כבר אני רואה הרבה טוקבקים נגד ערבים והיום קיבלתי ממישהו שחשבתי כידיד לינק לקבוצת פייסבוק שפתח שקוראת להחרים בתי עסק ערבים בנוסח שמזכיר קריאות מ1933, האופטימיות של אובמה בתחילת שלטונו להביא שלום תמוסמס, כי הערבים יהיו חייבים להגיב ולא לדבר. זו רשימה של דברים צפויים – אבל המסוכנים יותר הם אלה שאני לא חושב עליהם או לא מעלה על הכתב. בהתקפה הקודמת על עזה ב2006, מלחמה שכבר שכחנו אותה, לאחר חטיפת שליט, קיבלנו כספיח את מלחמת לבנון 2006, למי שזוכר. בקיצור, יקרו רק דברים רעים, האם אתה יכול להציג דבר אחד טוב שיקרה טוב לישראל בעקבות המלחמה? ההרתעה תעלה? למי זה יעזור חוץ מלרוני דניאל, אם ממילא יירו קסאמים? ביום השלישי של המלחמה קראתי ידיעה קטנה בעיתון שאומרת מה באמת קרה: 'המערכת הצבאית של החמאס לא נפגעה'. הטיעון השני והיותר חשוב מבחינתי הוא שמתים המון אנשים שלא היו מתים אם לא היתה המתקפה, ולא היו נפצעים. לא בעזה ולא בישראל. כלומר במקום שימותו אפס אנשים בישראל ימותו עשרה או עשרים, אולי יותר, ובעזה במקום שימותו נגיד-ארבעה ימותו אלף. כבר מתו עשרים פעוטות לפי הבלוג של אייל גרוס שמצטט מרופאים לזכויות אדם. תחשוב שבת-דודה שלך היתה מתה, זה לא נעים. אני לא מניח שיש מישהו שרשם לעצמו להרוג עשרים פעוטות, אבל עזה היא המקום הצפוף בעולם ועם בניה מחורבנת, כך שפשוט אין בו אפשרות לפעולות כירורגיות, כפי שמציגים בגאווה בתקשורת הישראלית ואנשים מסוגלים להאמין לזה. הטיעון השלישי, שאחרי המלחמה יהיו צריכים להגיע לאיזה הסכם כדי להפסיק את הקסאמים ובו יהיו תנאי מינימום מצד הפלסטינים כמו לפתוח את הרצועה ולקבל אוכל ותרופות, הסכם שהיה אפשר להגיע אליו גם עכשיו. הרי זה הסכם הרגיעה שהם רוצים, בטח הוא יוצג שוב אבל לבני תגיד שהיא השיגה אותו בזכות הנצחון. כמו במלחמת לבנון השניה.
הדבר דומה לכך שתבוא אלי ותגיד לי שאתה סובל ממקום עבודתך כי כל הזמן צועק עליך הבוס כשאתה מאחר. ואתמול הוא זרק עליך צלחת. ולכן אתה רוצה למלא את המשרד בשעות הלילה בחומצה, ואז כולם יסבלו כשהם עובדים, כמו שאתה סובל מהצעקות. אומר לך, דוביל'ה, הקשב, תרגע, יש פתרון אחר, ניסית למשל להגיע בזמן לעבודה? תגיד לי שזה בוס משוגע, ומי רוצה לראות אותו בבוקר כשהוא כזה מגעיל. וגם תספר לי שאתמול שברת עליו קומקום. אז אומר לך שמה שלשפוך חומצה במשרד רק יחמיר את המצב, אבל ישאיר את הבעיה על כנה. ואז תגיד לי, זה טיעון רפה. למה אתה תמיד נגד פעולות? יש אנשים שמבינים רק כח. אתה מכיר מישהו שהיה מוכן לסבול שיזרקו עליו צלחת? 
אני מסכים שלא כל פעולה צבאית היא טפשית, למשל מלחמת העולם השניה (בניגוד למלחמת העולם הראשונה), אבל אדם שתומך במלחמה שיש לה סיבה כל כך שקופה (העלאת המנדטים של אהוד ברק מהרצפה מ11 ל16 הבוקר) וספין כל כך ברור (לא היו אפילו הרוגים בדרום בניגוד לתירוץ למלחמת לבנון השניה. ישראל, כפי שאתה בוודאי יודע, תקפה ביום בחירת אובמה כדי שלא ידווח שהיא התחילה בעולם), הוא בעיני מעט פרייאר שיהיה מוכן לקנות כל לוקש. ברור שהמלחמה הזו שונה מהמלחמה הקודמת קצת, כמו שהמלחמה הקודמת שונה ממלחמת לבנון הראשונה קצת, המשותף
לשלושתן הוא שבשלושתן מאמינים פרייארים.

מעודכן: תודה לך, ג'ומס + תגובתו של חיים אורון + רשימת בלוגרים נגד המלחמה בעזה


אנשים שפוגשים אותי לאחר קריאה בבלוג המומים למדי. אני לחלוטין לא האדם המצטייר בבלוג. אם פה אני נשמע נחרץ, נחרד ומזועזע, בחיי אני כמעט לא נותן לפוליטיקה להעכיר את רוחי. הרי אף אחד לא מרוויח מכך שמצב רוחי יהיה קודר או זועם. דווקא הטוקבקיסטים שמניחים שאני נהנתן ושרוי במזג אידיוטי דיוגני תמידי צודקים: הדבר החשוב לי יותר הוא ליהנות בזמן שאני חי מתחת לשמש. אני לגמרי לא מזכיר דימוי של עוכר ישראל, קשה לי לחשוב על מישהו שאוהב ונהנה בישראל כמוני. תנו לי פיתה עם שניצל וסלט חצילים של ציון, קצת בננה ביץ', ואני מאושר. אני מאוד רחוק מפלגים מסוימים שאני מכיר בשמאל, אנשים שמאשימים ומתייסרים, ועסוקים בלהרגיש נרדפים. אנשים שלא נהנים ולא רוצים שיהנו סביבם. 
אני אוהב את ישראל, אוהב את הישראלים וחושב שהם אנשים טובים. האהבה שלי לישראל היא כמו שיש אנשים שאוהבים ליצ'י – פשוט אוהב את ישראל וישראלים, שזה כולל גם ערבים, טרנסקסואלים, דוגמניות רוחניות ומהנדסי בטיחות. אני אוהב שירים של שמוליק קראוס, אריאל זילבר, צביקה פיק וזוהר ארגוב. זו ישראל לדעתי. כשאני כאן מתלהם – זה רק אומר שיש לי בעיה עם כמה פוליטיקאים שיפתחו מלחמה כדי לקדם את עצמם, או אנשי צבא שיהרגו ילדים כדי להבהיר איזו נקודה, אבל אין לי בעיה עם הישראלים שהם אנשים מעולים, אחלה חבר'ה, יצביעו אשר יצביעו. אני בהחלט מעדיף אותנו על רוב העמים והעממים שפגשתי, אולי חוץ מהדנים והמצרים. וגם הצ'כיות שנמשכות אלי יותר מהישראליות, ואני חייב לזקוף זאת לטובת האומה הזאת. אה, אני גם אוהב דרום אמריקאים.
כאדם שהוא פרגמטי הרבה יותר משניכר בבלוג, הצבעתי בפעם הקודמת כמו אוויל לעמיר פרץ, ולפני כן למרצ. מה שנקרא, שמאל רך ומשיי כשטיח מקיר לקיר במלון 3 כוכבים. אנשים שנוטים לראות בי שמאל קיצוני לא כל כך קולטים אותי. הדעות שלי די מתונות בשורה התחתונה. אפשר לסכם אותן די בקצרה: אני בעד שלא יהרגו או יפצעו אזרחים סתם כך, אלא אם הם ממש מעצבנים, אני בעד שהעניים יהיו קצת פחות עניים משהם היום ושיוכלו לצאת מזה איכשהו ושאנשים עובדים יוכלו לקנות בית, לאכול וללמוד, אני בעד שישראל ושכנותיה יהיו ביחסי שכנות טובים, כמו רוב מדינות העולם החיות בסדר עם שכנותיהן. זו בערך האידאולוגיה שלי. לא ממש מהפכנית. אם זה שמאל קיצוני או סהרורי, המדינה בצרות.
הפעם שקלתי בין שלוש מפלגות: מימד-הירוקה, מרצ-החדשה וחד"ש. אני גם תומך בדע"ם ותמיד שם פלריג שלהם על הגג שלי, אבל מעדיף לבחור במפלגה שקולותיי יסייעו בלהכניס חבר שלה לכנסת. אם היה לה סיכוי גדול יותר לזה, הייתי שוקל להצביע גם לניר ולאסמא היקרים לליבי.
מה יש לי ממימד- המפלגה הירוקה? אני דווקא לא אקולוגי במיוחד, וחושב שאקולוגיה היא לא הבעיה המרכזית פה כרגע, ברמה הלאומית. מצד שני, תמיד חיבבתי את הרב מלכיאור, ואני מסתדר טוב עם דתיים ודתיות. הם מעריכים אותי משום מה. כולל מפד"לניקים ומתנחלות, אולי כי יש את היסוד החזק של דעת המיעוט ביהדות, שאני מאוד קרוב אליו. אני גם אוהב את זה שהרב מלכיאור שמן: הוא נראה לי שמן מרוב אושר והנאה. בניגוד לשרון, שנראה כי אכל תינוקות, כמו שהיטיב לצייר דייויד ריב, או ישראל כץ, שלא נחוץ להסביר מדוע איני נמשך אליו. אני יכול לדמיין אותו עם כתמי קטשופ על שפתיו. על כל פנים, נח לי להצביע למישהו עם שיער פנים, אם יש הזדמנות. האמת שככל שאני כותב מתגלה שאין לי טיעונים טובים מדי להצביע למימד האלה, אבל הוא עדיין נראה לי איש עם לב, שזה דבר חשוב. אף על פי כן, אם לא יעברו בסקרים את אחוז החסימה, לא אבזבז עליהם את קולי. לגבי חד"ש, הם נראים לי תמיד שמרנים מאוד, מלבד חנין וגוז'נסקי שהם פרלמנטרים ואנשים טובים וצנועים ממה שהתרשמתי באופן אישי, ממש המפא"י של הערבים, תנועה חמולתית עם מסורת ויותר מדי כבוד עצמי. הבעיה הגדולה יותר היא שחד"ש, בגלל הגזענות כאן, לא במשחק. והיא גם לא עושה יותר מדי כדי לחדור למשחק. וקשה לי עם הטהרנות הזו. בניגוד לחנין שרץ עם איזו מטרה לשינוי בתל אביב, התחושה שלי שהצבעה לחד"ש היא כדי לצדוק, כדי להיות בסדר מבחינה מצפונית. אבל המשמעות שלה היא כמו להגיד אני לא מאמין במערכת הקיימת, אני משחק בקלפים אחרים. מה שאולי נכון לפעמים. זה קורה הרבה מאוד לא באשמתם. בגלל שלא מכניסים אותם לקואליציה. יש אמירה של יהושע סימון, שממשלת אחדות זו ממשלה שבה יש גם מפלגות יהודיות וגם מפלגות ערביות. חד"ש היא מצפן, אבל אני חושב שאתה צריך לא רק מצפן, אלא גם רגליים כדי להגיע לאיפשהו. הרי הקונספט הבסיסי של חד"ש הוא הכי מגניב ועדכני, אבל איכשהו ברור שהם לא עדכניים בגרוש. האשימו את עיר לכולנו שהיא טרנדית, זה מה שחסר בחד"ש. אני רוצה לבחור מישהו שיהיה שר, שיצעק על לבני או על ראש ממשלה אחר, שיוכל להיכנס לממשלה, לפרוש מהממשלה, לקבל וולוו, לוותר על הוולוו –  ולא איזו הצבעת מחאה בשביל העקרון.  אלא אם אין ברירה. מעבר לעמדות ולרעיונות ולמילים, אני אדם מעשי ורוצה בטוב בסופו של דבר. אם לא הובן, אני לא איש של עקרונות גדולים, אלא של כיופים. ורוצה שלכולם יהיה כיף – בתל אביב, בשדרות, בביירות ובעזה. זה אולי נשמע אינפנטילי, אבל זו שאיפה אידאולוגית בסיסית. כך שחד"ש נותרו עדיין על השולחן, וצריך להצביע למשהו.
אבל הי, יש גם את מרצ שהוזכרו למעלה, התקוה הלבנה הגדולה. כבר מזמן החלטתי שלעולם לא אצביע למרצ האלה, אך אט אט הזמנים השתנו. כמובן ש"מפלגת השמאל החדשה" זו חרטבו
ה ברורה שלא ברור לי איך התקשורת קיבלה בלי לבדוק, אבל הפריימריז קצת עמעם את ההחלטה. ג'ומס הוא בטיקט חברתי יותר והוא אדם שמאז ומעולם חיבבתי. לאו דוקא בזכות משהו שעשה, הוא נראה לי אדם מתון ולא רודף מדון, איש פשוט במובן הטוב, ואהבתי את החיוך הקטן שלו. ואילן גילאון נתן בועידת העשוקים את אחד הנאומים החזקים ביותר של פוליטיקאי ישראלי  – כך ראיתי בטלויזיה החברתית. את הורוביץ אני לא מכיר כי אין לי טלויזיה, אבל אומרים עליו טובות והנהנו זה לזה בפריימריז של עיר לכולנו, הבמאית איבתיסאם מרענה, מספר 12, היא בחורה פייטרית שאני מעריץ ונמשך אליה ואל אקסים שלה. כמו כן, אני חייב טובות אישיות רבות מדי לקרובות משפחה מסוימות של אורי זכי שהוא גם מקום מוביל במפלגה. אולי מרצ השתנתה ואני נותר מקובע? אולי כל המגעילולים עזבו ופתאום ייצא מהם משהו? למה אני לא נותן להם צ'אנסה?, אם להשתמש בז'רגונו של שמעון פרס.
ובכן, אני רוצה להודות לג'ומס ששכנע אותי סופית. בשורות למעלה התעסקתי בשטויות וכתבתי הבלים. מה אכפת לי משיער הפנים של מלכיאור, לעזאזל הנאומים של גלאון והעיניים היפות והקול הנעים של ג'ומס, או נחמדותו והופעתו הקולחת של ניצן הורוביץ. נזכרתי למה אני שונא כל כך את המפלגה הזו. ג'ומס קרא לתקוף את עזה"ללא פשרות". מזל שזה קרה כל כך קרוב לבחירות. כלומר, אם הייתי מצביע למטומטם הזה הייתי נותן את ידי השעירה לכך שישראל תפציץ את עזה ותהרוג אנשים, ביניהם חפים מפשע, כשהדבר בכלל לא יעזור לשדרות. כמו שמלחמת לבנון השניה לא עזרה לאיש, אלא להפך, שרפה את הצפון, ועל כך כתבתי כבר כאן. וגם אז מרצ תמכו במלחמה המיותרת הזאת. במקום לבדל את עצמו ולהגיד שיש פתרון מדיני של פתיחת המעברים, ולהוות אלטרנטיבה שפויה שמייצגת את קהל המצביעים שלו, ג'ומס קרא להפציץ. יש באתר מרצ סקר אם לקרוא לג'ומס ג'ומס או חיים אורון, אז אני אקרא לו נבל. למה נבל? כי אני בטוח שהוא לא שש בעצמו לזה, הוא חכם מספיק לא פחות ממני להבין שמדובר בטעות שלא תעזור לשדרות. הוא חכם מספיק להבין שימותו מאות אנשים, ערבים ויהודים. אני לא מדבר רק עליו: אני משוכנע שחלק ניכר מהתומכים במלחמה מתנגדים לה בליבם הקטן ומבינים שהיא מיותרת, אם מטעמים ההומניטריים ואם מטעמים פרקטיים. אבל יצא לי לפגוש את היועצים של מרצ במספר הזדמנויות. חלאות אחד אחד. כסילים אחד יותר מהשני. יצירתיים כמו אבזם מקולקל. יועצי אחיתופל שלא היית רוצה לפגוש כשאתה במדבר עם מימיה ריקה ולהם יש ג'ריקן בג'יפ הצ'ירוקי. יועצי הברנדינג האלה אומרים למר אורון להתמתן ולנסות למתג את עצמו כ"חדש", "מגניב" ו"סוציאל דמוקרטי" ו"פייסבוקי" (שימו לב לטעות הפרוידיאנית כאן), ולא כ"שמאל קיצוני פציפיסטי לא מוריד שיערות ברגליים". וכך לעלות מ5 ל6 מנדטים. או לה לה!
תוספת: כתבה לי תמר זנדברג, חברת מועצת מרצ לעיריית תל אביב, וגם היא נגד המתקפה.
נמרוד ברנע, חבר הנהלת מרצ והמזכיר הבינלאומי של צעירי מרץ גם כתב לי שהוא נגד המלחמה. הנה, יש שם גם אנשים עם קצת מוסר.
כלומר, העסקה היא – ג'ומס מאשר את המלחמה ואז מרצ מקבלת יותר מנדטים, כי ממילא הבוחרים של מרצ משמאל אין להם ברירה, כי משמאל יש רק את חד"ש. אולי הוא צודק מבחינה מתמטית וג'ומס יקבל חצי מנדט על הרצח של כמה ילדים עזתים שאיש לא מכיר את שמם. ועל כן הוא נבל. הוא מוכן לרצח ישראלים ופלסטינים כדי לקבל עוד קצת קולות ולהצליח לשרוד בראשות מרצ אחרי הבחירות.
דיברתי עם איבתיסאם מרעאנה היום, מספר 12 במפלגה של האדם ששמו הפרטי – כה אירוני – חיים. היא היתה מול הטלויזיה, מזועזעת לא פחות ממני מהרצח בעזה. בגלל שאין לי טלויזיה, אני עוד רגוע, ומקבל את המספר 140 הרוגים באופן שכלתני. היא צופה באלג'זירה ורואה בשר חתוך ושרוף. אמרתי לה שעכשיו היא צריכה להגיב, כי היא במרצ. היא אמרה שאיש לא מעוניין לשמוע אותנו, ושאין ברירה, הכול זה סקרים, ושהסקרים מראים שהעם רוצה מלחמה. ורוני דניאל רוצה מלחמה. ושאף אחד לא מעוניין לשמוע אותנו. אמרתי לה שזה לא נכון ש46 אחוז נגד המלחמה ו40 אחוז בעד. זה סקר של ידיעות או מעריב שנערך לפני יומיים. תושבי שדרות עצמם מתנגדים למלחמה הצינית של לבני. אנשים לא טפשים כמו שהיועצים של מרצ חושבים. איבתיסאם אמרה שהיא מוכנה לעשות דברים נגד המלחמה וכמובן תבוא להפגנה בסינמטק, אבל מה אפשר כבר לעשות? 
חשוב לי לציין שאף שמרצ לא בממשלה, היא מאוד חשובה. מהרגע שמרצ מאשרת בפה מלא משהו ימני, הדבר הופך למשהו שהוא "קונצנזוס". כלומר לבני אומרת, הנה, הופה, אפילו מרצ תומכת בזה. ברור שלבני לא תרצה להיות שמאלה למרצ. גם במלחמת לבנון השניה בועידת וינוגרד היה ברור שלמרצ היה תפקיד חשוב באישרור המלחמה, כמו גם לעולם ששתק כשם שהוא רגיל לשתוק. גם כאן דם הילדים נמצא על ידיו של ג'ומס, בדיוק כמו על ידיה של ציפי לבני ויועציה, אהוד ברק ויועציו, אהוד אולמרט ויועציו, אשכנזי האשכנזי, וידיי שלי כישראלי. אגב האדם החכם ביותר בסיטואציה היום הוא ביבי שלא אמר מה היה עושה בעזה, כי הוא מבין שמדובר בבור של דם חסר תכלית ושהקסאמים יתגברו אחרי המתקפה וסיכויי חמאס להשתלט על הרשות יגדלו מאוד. כולם יצביעו חמאס, כמו שכולם הצביעו לביבי ולשרון א
רי הפיגועים.
השבוע ראיתי יועץ של אהוד ברק במסעדת חצי-יוקרה בשם רדיו רוסקו. הוא נראה חנוט ומפוחד כמו דג מלוח עם עניבה. ראיתי אותו כשהיה צעיר יותר, כשהיה גברבר יהיר ונחמד, אבל עכשיו הוא מקריח כולו, קרחתו מדובללת מקדימה,  ומריח מכסף. הוא ישב עם שלושה תחשים עם אזניות סלולר. נראה שאלה אנשים שלעולם לא ראו שמש, וכשהם הולכים ברחוב השמש מסרבת להאיר על השרצים האלה. אם זה היה היום, הייתי זורק עליו נעל או הולך לAMPM וזורק עליו ביצה. אולי אתחיל ללכת באמת לקנטינה לתפוס את האנשים האלה, שמרעיבים מיליון וחצי איש ויושבים על סלט קפרזה.
בראיון נוסף מווינט,  ג'ומס שצירף אייל גרוס הוא נשמע פחות נחרץ בלהיכנס בהם, שם הוא מתנגד לתקיפה קרקעית ומדבר רק על תגובה ממוקדת. רק יום אחרי זה דיבר על מתקפה ללא פשרות. לא ברור אם הוא מכחיש את הראיון הזה. כך שלאיזה ג'ומס אאמין? האם זו פוליטיקה רצינית כשלא ברור אם אדם בעד הרג או נגד הרג? הרי זו השאלה החשוב ביותר. והאם היה גינוי תקיף של מרצ של הרצח בעזה? גם משיחות שלי עם אנשים במרצ, הם אומרים שהם מתביישים בהנהגה ומסבירים שמדובר בלחץ של קיבוצי הסביבה. כל הפעולה הזו בעזה היא טרור: הרג סיטונאי כדי שכמה פוליטיקאים כמו ברק יקבלו עוד קצת מנדטים. והגינוי לטרור לא נשמע מטעם מרצ הפעם. מדוע מצפים מפלסטינים לגנות טרור, כשבישראל אפילו מרצ לא מגנה הרג ילדים (אני בטוח שיובע צער)? אני לא מסכים עם הטענה שמרצ היא לא שמאל, בוודאי יש לה הישגים – לא צריכים להיות קיצוניים. אבל ברגע החשוב, כשצריך אותה – מרצ היא מפלגת ימין, שתומכת במלחמת בחירות מסוכנת לישראל ורצחנית לפלסטינים. אחרי המלחמה היא תדאג כמובן לגנות ולהזדעזע, אנשיה ידברו בכנס על "האחר", ינאמו בהשקות של מטעם בבית ביאליק ויגיעו ללוויות של לייבוביץ'. אבל כשרצחו לידיכם, שתקתם, חייכתם, מילמלתם.
על כל פנים, גם אם אתם אוהדי מרצ, אתם חייבים להצביע נגד מרצ הפעם. כי אם תמיד תצביעו למרצ, מרצ תלך ימינה ותהפוך לקדימה-בלי-מופז, כי משמאלה יהיה רק קיר פסיכולוגי. עצם הצעד הזה שאתם הולכים להצביע לחד"ש או למפלגת שמאל אחרת, תביא את מרצ להבין שאי אפשר לשחק עם בוחריה. אחרת, גם במלחמה הבאה, המנהיג הבא יבחר במלחמה כדי להוסיף חצי מנדט. 
כדי להראות עד כמה נוראית וחשובה של ג'ומס במלחמה, אני מצטט מהמכתב של חברת הכנסת שלי יחימוביץ' (תודה למתי שמואלוף): "בימים שיבואו כדאי שנזכור כולנו את ההתלהמות הדוחה של הליכוד… מילא הם, אבל אליהם חברו כתאומים סיאמיים ציפי ליבני, שאול מופז, צחי הנגבי, חיים רמון ואפילו יו"ר מרצ חיים אורון שקרא לברק לתקוף בעזה לאלתר (!) כאילו ברק, הבטחוניסט המובהק, והחייל המעוטר ביותר בעולם, צריך את הקריאות להסלמה של ג'ומס, ליברמן, ציפי וביבי".
אז תודה לך ג'ומס. הצלת אותי מבחירה במפלגה שלך. אני מקווה שאתה רואה את הילדים המתים, אני במקרה זוכר שם אחד ממעריב, ילדה קטנה בשם חנין, כי שמה מזכיר את דב חנין, אני מקווה שאתה ונהנה מהמלחמה שסייעת לבשל ולהקדיח, או אולי רק סיפקת את הפפריקה. והנה, תומכי המלחמה היאפים, בואו נראה עכשיו איך אתם מפסיקים את הקסאמים ככה, ואיזה פנאן אתם עושים לתושבי נתיבות שבשמם אתם רוצחים ולא אכפת לכם כמה פצמרים יחטפו עכשיו, כי אתם הולכים לרדיו רוסקו.
 
(הנימה של הטקסט בחציו הראשון משועשעת כי הוא נכתב ברובו אתמול בערב, כשהייתי במצב רוח מעולה, לפני פתיחת המלחמה)

.תגובת חיים אורון לפוסט:

1. מעולם לא אמרתי שיש לתקוף בעזה "ללא פשרות" ואם דברים כאלה הובאו בטעות בשמי בתקשורת, אני מצטער על כך וזו אחריותי לדאוג שדברים מעין אלה לא יישנו.
עמדתי הובאה במפורט בווינט – http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3643701,00.html
2. דעתי, ודעת כל חברי להנהגת מרצ, אינה גורסת שלישראל אסור בכל תנאי ובכל עת לפעול באופן צבאי כאשר אזרחי ישראל מותקפים באופן מתמיד בירי רקטות על-ידי ארגון טרור.
3. זכותה של ישראל לפעול באופן צבאי, אך יש לעשות זאת באופן ממוקד, רק במידה הדרושה להגנת האזרחים ורק בשילוב מאמצים מדיניים – שבלעדיהם אין תועלת בפעילות צבאית.
4. במסגרת מאמץ מדיני אנו תומכים גם בהידברות עם החמאס, כדי להביא להפסקת אש.
5. הרגיעה כשלעצמה אינה מטרה, ובזמן רגיעה חובתה של ממשלת ישראל לפעול באופן שיחזק את המתונים שבקרב הפלסטינאים וישלול את הקרקע מתחת לתמיכה בחמאס, ויש להצר על כך שממשלות ישראל לא עשו זאת עד כה.
למיטב ידיעתי עמדה זו משקפת את דעת כל חבריי להנהגת מרצ.
אנחנו מחויבים בשעה כזו בזהירות. דברים שנראים לנו מובנים מאליהם, אינם מובנים לרבים – לא רק בציבור הרחב, אלא בין תומכינו וחברינו הנאמנים ביותר, אנשי שמאל, פעילים למען זכויות אדם, הנתונים בבתיהם שלהם בהתקפת טילים מתמשכת. כאשר אנו מתבטאים ברבים, אני מציע לחשוב גם עליהם, לצד המחויבות שלנו להתנגד להסלמה צבאית כאשר היא מיותרת ולפגיעה בחפים מפשע באשר הם.
לבסוף, להלן ההודעה הרשמית שיצאה היום מטעמינו:
  "בשלב הנוכחי, ולאחר שצה"ל פעל ברצועת עזה, יש אינטרס ישראלי עליון להגיע מוקדם ככל האפשר לחידוש הסכם הפסקת האש. ביטחון תושבי הדרום ושלומו של גלעד שליט מחייבים משנה זהירות מפני הרחבת הפעולה ובעיקר, מפעולה קרקעית, שמשמעותה שקיעה בבוץ, שהבוץ הלבנוני רדוד לעומתו".
בידידות,
חיים אורון (ג'ומס)
 
תגובת הכתבת רוני זינגר:
 
הדברים שכתבתי הם מדוייקים והם מילה במילה העתקה של הודעת הביפר שהוציאו דוברי מרצ ביום ה-25 בדצמבר, ארבע דקות לשעה עשר בבוקר. הדובר שחתום על ההודעה הוא בועז גרייסלמר, והיא נפתחת במילים האלה: "הגיע הזמן לפעול ללא פשרות וללא שיקולים פוליטיים צרים…" כך שהפעם, ולדעתי כמו שכמעט תמיד, לא ניתן להאשים אותי בסילוף או אפילו לא באי-דיוק. מזל ששמרתי את הודעת הביפר.
בברכה,
רוני זינגר
 
מקורות שלי במרצ אמרו שהאשמים נמצאים במחלקת הדוברות, ושיש כעס רב במרצ על אי ההבנה. אבל רוני זינגר אומרת שנוסף לביפר היא גם עשתה סבב טלפונים עם בכירי המפלגה.
תגובתי שלי:
 
ראשית, אני מעריך מאוד את זה שאורון מתפנה להגיב ברצינות ובענייניות להאשמות שמופנות בבלוג שלי. כפי שנראה כאן, הכתבת רוני זינגר עומדת על דבריה. אבל גם אם מדובר באי הבנה חמור, יש תחושה שמרצ יושבים כאן על הגדר, ולא אומרים דבר ברור: אמור לי, ג'ומס, האם אתה נגד או בעד המתקפה בעזה? בעיתון אחד, אתה בעד, בעיתון שני, אתה ככה-ככה. כמובן שמרצ נגד מתקפה קרקעית גדולה, אבל מי בעד? כאן אתה מתפתל עם טקסט משפטי כמו "דעתי אינה גורסת שלישראל אסור לפעול…". זו לא סוגיה קלה, או עט שנופל מתחת לשולחן כבד ולא מוצאים אותו אבל שום דבר לא יעלם. מדובר כאן בהחלטה החשובה ביותר שמקבל פוליטיקאי, החלטה לחיים או למוות, החלטה שטובלת את הלוגו הירוק של מרצ-התנועה החדשה בדם סמיך כפי שצוייר בקבוצה נגד מרצ בפייסבוק. זו בוודאי ההחלטה החשובה ביותר שבה ניתקלת כמנהיג מפלגה. ואם הפוליטיקאי הזה מחליט למרוח, אז מה הטעם בפוליטיקה? מה הטעם להצביע למפלגה שממסמסת שאלה מוסרית ופוליטית בסיסית כל כך, שנוגעת בכל דבר בחיי האיזור ובעתידה של  ישראל במזרח התיכון? מדוע להפוך החלטה שקשורה למתים וךפצועים בשני הצדדים, למספר סעיפים מעורפלים שהולכים לכאן ולכאן? אני מנסה לשים את עצמי בסנדלי-הטבע של ג'ומס, ומבין שבפוליטיקה כדי להשיג משהו צריך גם להתפשר, לעתים לעגל פינות ולקרוץ לקהלים כאלה ואחרים, כדי ליצור אהדה ציבורית, אתה לא יכול לעשות בלי לטעות פה ושם, אבל כאן לא מדובר בנושא קל, אלא בנושא החשוב ביותר, אם מפלגת שמאל בסופו של דבר תומכת ברצח, טרור ובמלחמה שאי אפשר לצאת ממנה, למה בכלל לקרוא לה מפלגת שמאל? נראה לי שמרצ נכשלה פעמיים, במלחמת לבנון השניה ובמלחמת עזה השניה, ומגיע לה כרטיס אדום.
 
קבוצת פייסבוק לא להצביע למפלגה שתומכת במלחמה
לחובבי הנוסטלגיה: טקסט שכתבתי על היום הראשון של המתקפה הקודמת בעזה ב2006 לעיתון בשם 'ישראלי' שנסגר בינתיים, וממילא צונזר ולא הותר לפרסום. ממליץ לקרוא.
 
עדכון 30 בדצמבר: מרצ תומכים בהפסקת אש.
 
 

מתנגדים למלחמת בחירות 2009:

 
זו אולי המלחמה הראשונה שבה הבלוגוספירה הצטרפה כמעט כולה, או ברובה הגדול, נגד המלחמה, מיד עם פריצתה. אני חושב שזה קשור לתחושה שהבלוגוספירה לא עשתה מספיק במלחמת לבנון השניה ולהצלחה של הבלוגוספירה, עם דב חנין, ששוב הוא הדובר המרכזי בכנסת מקרב חברי הכנסת היהודים שמדבר נגד המלחמה בקול בהיר ושקול:
 
אמיתי סנדי נגד המלחמה
אייל גרוס נגד המלחמה
שוקי גלילי נגד המלחמה בעזה
שרון אאא נגד המלחמה בעזה
מתי שמואלוף נגד המלחמה בעזה
יונתן קלינגר נגד המלחמה בעזה
יוחאי נגד המלחמה בעזה
אסתי נגד המלחמה בעזה
איתי נאור נגד המלחמה
צביקה בשור נגד המלחמה
יאיר רוה נגד המלחמה
רון ניולד נגד המלחמה
נמרוד אופנת רחוב נגד המלחמה
רפרם חדד נגד המלחמה
דותן נגד המלחמה
טלי כוכבי נגד המלחמה
אורי אילון נגד המלחמה
איריס יער אדלבאום נגד המלחמה
עופר נ נגד המלחמה
אורי חורש נגד המלחמה
שמאי ליבוביץ' נגד המלחמה
נתי יפת נגד המלחמה
רונן נגד המלחמה
עידן נגד המלחמה
אסף פדרמן נגד המלחמה
יובל סער נגד המלחמה
צ'ה בן ה16 נגד המלחמה
אליענה אלמוג נגד המלחמה
דניאל עוז נגד המלחמה
זו שנגד המלחמה
מתוך הרשימה המרשימה של שוקי גלילי:

 ירון בלומנטל, יגאל סרנה, רומי יצחקי, hadarska, חייש הראל, אמיתי סנדי, מוטי היינריך, עמית מהדרום, The Witch, דוידי, מולי בנטמן, GJ Green, בנדן1, יוחאי עילם, יונית מוזסנימרוד אבישר, שרון גפן, סמסון בלינדד, אורן פרסיקו,, 
(אשמח אם עוד בלוגרים שכתבו נגד יכתבו לי בטוקבק או בתגובות האישיות ואוסיף)

אם יש למישהו רעיון יצירתי לעצירת המלחמה או רוצה לסייע לי לאתר בכירים שתמכו ברצח מוזמן ליצור איתי קשר באימייל או בתגובות. נראה לי שאולי במקום לזרוק נעליים, אפשר לזרוק גרביים או לשים להם את הגרביים בקוקטייל שזה יותר משפיל ונשמע חוקי. במיוחד אם הגרביים לא נקיים. אני גם מוכן לתרום אלף שח לערבות אם מישהו מצליח.

קפה רומא

אלוהים נמצא במפיות
של קפה רומא
אלוהים נשרף במיקרוגל
של קפה רומא
אלוהים ניצת בפלורוצנטים היבשים
של קפה רומא
אלוהים נחבא בסינר
של טבח קפה רומא
אלוהים פרוס לאורך צפון רחוב בן יהודה
שבו ממוקם קפה רומא
לצד חברת התעופה של אזרבייג'ן
לא רחוק מרומניה הקטנה, אלוהים
אבל אלוהים לא אוכל
בקפה רומא
הוא לא אוכל שמה
 
אלוהים זועק בגניחות
עובדי הלילה בקפה רומא
אלוהים נוזל בנוזל הנס
של קפה רומא
הוא הבירה הנפוצה בקפה רומא
אלוהים מסתתר ברגלי הכסאות המטונפים
של קפה רומא
אלוהים הוא האדום
בפצעוני מלצרית קפה רומא
אלוהים נקשר בשרוכי הנעליים
של לקוחות קפה רומא
נעליו של אדם בשם קשת
בחליפה הדוקה אפורה
בעל מכונת הימורים באור יהודה
פנים של ציפור טרף טובה
אלוהים נקשר בשרוכיו
אבל אלוהים לא אוכל
בקפה רומא, הוא לא אוכל בקפה רומא
 
אלוהים נשזר כתוספת שיער
על עובדות קפה רומא
הוא מתקלף ליד האות היפנית בקעקוע הזול על גבן
אלוהים נחלל בקשיות
שעל השולחנות בקפה רומא
אלוהים משקף
את המראות שקיבלו בקפה רומא מחברת משקאות מוגזים לפני כך וכך שנים
אלוהים זורם בורידי
המנקה של קפה רומא
הוא המדרגות
לשירותים
אלוהים מבהיק במבטא השיער הצרפתי של הבעלים
של קפה רומא
אבל אלוהים לא אוכל שמה,
הוא לא אוכל בקפה רומא הלילה

(נובמבר 2008)

 

ובעניין דומה:
שיר על מזללת מונופול במגדל שלום

שוב הטפשים מוצצי הדם מרימים ראש

אחרי שוינוגרד הורידה להם את הראש, הנה שוב האידיוטים מחרחרים מלחמה בעזה. ושוב ישראל מחסלת כדי להבעיר את השטח. הנה שוב העיתונאים המשועממים במשרדים המחוממים רוצים אש. והפוליטיקאים הפחדנים רוצים מוות, כי היועצים ממליצים ליצור ככה בידול. רוצים פצועים. רוצים הרס. רוצים תבוסה. רוצים לנצח בבחירות, ושישרף המזרח התיכון. התירוץ שלהם הוא הקסאמים, שמלחמה רק תכפיל פי כמה, והדרך היחידה להפסיק היא פתיחת המצור והפסקת ההרעבה של מיליון וחצי איש שרובם מתחת לגיל 18 או מעל גיל 60. אבל הם לא יכולים בלי המלחמה הזו, החבר'ה האלה. העיתונאים חמים כבר על מלחמה והמקורות היודעי דבר שאינם יודעים דבר יתאכזבו אם נפספס אותה הפעם בגלל עוד איזה רגיעונת כמו היום. ולעזאזל שדרות. ולעזאזל אשדוד. ולעזאזל חן יונס. ולעזאזל עזה. מה לעשות, אדלר אמר.

 

 

הערה על הטוקבקים: מאוד מעניין שכל הטוקבקים שנגדי שרובם ככולם אנונימיים הגיבו אד הומינם, כלומר ניסו לסתור אותי אישית, ואת הזכות שלי להביע דעה על המצב בעזה. במה הפרשן של ידיעות אלכס פישמן (למשל) או דליה איציק זכאים יותר ממני להביע דעה? האם ביתם מופצץ יותר משלי? אני ישראלי, וזו דעתי. גם אם הייתי רועה זונות או מוכר חישגד בטבריה היתה לי אפשרות להציע ניתוח. לא אני ולא אהוד ברק גרים בשדרות. בזמנו, התנגדתי ליציאה למלחמה בלבנון, אני חושב שהיום רבים תומכים בעמדה שלי דאז, למרות שבזמנו מעל 90 אחוז היו בעד. היו כמובן מקרים שטעיתי. אבל כאן נראה לי בניתוח פשוט שהמלחמה טפשית. ניכר כי גם אחרי כיבוש עזה כולה יירו קסאמים ואף יותר מעכשיו, כשבכיבוש עצמו ימותו לפחות מאה ישראלים וחמש מאות פלסטינים. ואגב, מה מיוחד עכשיו, כמה דקות לפני שאובמה נכנס לתפקיד, שדורש מלחמה? הרי ברור שאין כאן עניין דחוף או אפילו הרוגים שדורשים את העניין, אלא רצון פוליטי להעכיר את העולם ולנצל את זה שאין נשיא. קל להאשים את החמאס בהפרת הרגיעה, אם שוכחים שהרגיעה כללה את פתיחת הרצועה תמורת שקט, דבר ויראל ישראל לא כיבדה את הצד שלה. ראו את הניתוח של רביב דרוקר שמסביר שלאהוד ברק הסיכוי הפוליטי היחיד זה לעשות קצת בלגן בעזה. האם מישהו חושב שאני טועה בזה ומציע תסריט שלפיו פלישה לעזה תשפר את מצבה של ישראל? מה אפשר לעשות? ניתן להגיע לאיזו פשרה עם חמאס על הסרת המצור תמורת שקט שבמסגרתה כמות הקסאמים תפחת מאוד או תעלם. זה כבר נעשה, והצליח למדי. אני מרגיש ששוב, כמו במלחמת לבנון השניה, פותחים כאן במלחמה שתוביל לאסון, כדי לקדם זמנית אישים פוליטיים. זו עמדתי. אתם יודעים מה, היא אולי לא נכונה, בוודאי לא פופולרית. אבל כדאי להתמודד מולה ולא מולי. ואגב, משורר הוא לאו דוקא אדם שמומחה בחמשירים כפי שניתן לראות מתחתיי.

 

דב חנין אומר דברים דומים וקורא למרצ להתנגד עכשיו למלחמה ולא רק אחרי שנכנסים לבוץ כמו שהם רגילים.

למי שעדיין לא חושב שיש קשר בין הטעות עכשיו לטעות לפני שנתיים: השוואה בין הנאום של ציפי לבני לזה של אולמרט בפתיחת המלחמות.

הספין של תאגיד המחזור אל"ה וקוקה קולה \ ארי ליבסקר, גלובס

הכתבה פורסמה לפני שלושה חודשים בערך בפירמה-גלובס, העיתון שאני עורך. פירסמתי אותה בבלוג, הורדתי והחזרתי. כך שהיא עכשיו עלתה למעלה משום מה.

 

זבל מי שמלכלך

 

כתב: ארי ליבסקר

 

הכתבה שלפניכם התחילה מנסיון של תאגיד המיחזור למכור לתחקירן פירמה ארי ליבסקר מאמר סקסי על קשר בין מיחזור לבין ארגוני העולם התחתון. הקישור בין מיחזור לפשע נועד ללחוץ נגד הרחבת חוק הפקדון, חוק שיכלול גם מיחזור בקבוקים גדולים. לאחר בדיקה מקיפה שערך ליבסקר, התברר כי מדובר בספין: הגורם הבעייתי בתחום הוא לא ארגוני הפשע, שלמעשה מתנגדים גם הם לחוק החדש. למעשה, במצב הנוכחי, לתאגיד המיחזור יש את כל האינטרסים למחזר כמה שפחות, כי ככל שהתאגיד אוסף יותר בקבוקים הוא עושה פחות כסף עבור "האופרציה". בכל שנה הוא לא עומד ביעדים, ומשיג הכנסות נוספות של מעל 27 מיליון שקל. על כך כתב גם מבקר המדינה דו"ח חמור. לכתבה זו התראיין אספן שמספר כי התאגיד עוצר אותו, "אני תקוע עם אלפי בקבוקים כל חודש שהם לא מוכנים לקבל ממני". במקביל, מפעיל תאגיד המיחזור לחץ על ידי סוללה של לוביסטים, יח"צנים, עורכי דין ויועצי-תקשורת, שמסייעים לו לקבל הקלות, כדי לא לשלם את הקנסות על אי עמידה ביעדים. במהלך פעילותו של תאגיד המיחזור, הפסיקו רשתות השיווק את שיתוף הפעולה עם התאגיד, וכרגע ישנם רק 17 מוקדי איסוף בכל הארץ, במקום אלפי מוקדים כמקובל בחו"ל. גדעון עזרא, השר לאיכות הסביבה, תמך בשיפור והרחבת החוק, אבל אחרי פגישה אחת עם נשיא קוקה קולה, השתכנע שהם צודקים, ועבר לצד השני. התאגיד עצמו הוא חברה פרטית בבעלות חברות המשקאות, ובראשן קוקה קולה, המנוהלת על ידי נחמה רונן, שנאבקה בזמנו בחוק הפקדון. הארגונים הירוקים טוענים כי תאגיד המיחזור הוא למעשה הדרך של קוקה קולה להסתתר. הפתרון הוא אחד: פירוק התאגיד והעברת האיסוף לידי חברות המשקאות. כך או כך, הארגונים הירוקים הפסידו, התאגיד וחברות המשקאות נצחו, ומאות מיליוני בקבוקי פלסטיק לא מתכלים ימשיכו לזהם את המדינה. מיכה כרמי, מנכ"ל תאגיד המיחזור (לשעבר מנכ"ל נביעות, השייכת לקוקה קולה): "הגיע הזמן שמישהו יפרגן לתאגיד וימחא לו כפיים".

בגופים הירוקים לא מבינים כיצד קרה שאחרי עבודה מאומצת מצידם ומצד מומחים במשרד להגנת הסביבה, שינה לאחרונה השר גדעון עזרא, שתמך בהם לכל אורך הדרך, את דעתו, ממש בין לילה, והחליט ללסגת מתמיכתו ברפורמה בחוק הפיקדון, וזאת אחרי פגישה אחת שקיים עם נשיא "קוקה קולה" ("החברה המרכזית ליצור משקאות") רוני קוברובסקי.
עו"ד ציפי איסר-איציק, מנכ"לית אדם, טבע ודין, אומרת כי עכשיו ניתן לומר בוודאות שחברת "קוקה קולה" אחראית לכישלון חוק הפיקדון. אם בעבר הם הסתתרו מאחורי תאגיד המיחזור, הרי שבימים אלה הם מנהלים מו"מ ישיר עם השר להגנת הסביבה שלטענתם נעתר לכל הדרישות שלהם.
היועץ הסביבתי דניאל מורגנשטרן נסער ונרגש ממצבו הנוכחי של חוק הפיקדון. מדובר בבייבי שלו, פרויקט אותו יזם לפני כמעט חמש-עשרה שנה, והוא מלווה אותו מאז. "מי שמנהל פה את המשחק זה מוזי ורטהיים וחברת 'קוקה קולה', שהיא חברת המשקאות הגדולה ביותר בארץ. הם אלה שקובעים את הטון, והמנהיגים הם מריונטות. אם רוצים אשמים לכך שחוק הפיקדון לא עובד, צריך להפנות את האשמה לאדם אחד, מוזי ורטהיים".
גם העיתונאי הותיק אריה אבנרי, יו"ר עמותת אומץ (אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי ומשפטי) תומך בעמדת מורגנשטרן. "תאגיד המיחזור הוא גוף בו השתמשה תעשיית המשקאות לפגוע בחוק הפיקדון, כמו גם ברשתות השיווק הקמעונאי ובכסף הגדול העומד לרשותה של תעשיית המשקאות וקשריה המסועפים עם השלטון. התאגיד מגייס את מיטב הפרקליטים והשתדלנים המומחים והתקשורת כדי להפעיל לחץ בלתי פוסק. בינתיים לא מוחזרים עשרות מיליוני ש"ח בכל שנה."

חוק על דף

מומחים מעריכים כי הזמן שלוקח לבקבוק פלסטיק להתכלות הוא קרוב לאלף שנה, במקרה הטוב. בעקבות הזיהום הסביבתי הרב שיצרו בקבוקי הפלסטיק, החלו מדינות שונות לחוקק חוקי פיקדון, שהטילו את האחריות למיחזור הבקבוקים על יצרני המשקאות, בטענה שעל המזהם לשלם.
בשנת 1992 פנה דניאל מורגנשטרן, יועץ כלכלי וסביבתי, לח"כ אברהם פורז והעלה בפניו את רעיון חוק הפיקדון. "הגשתי את ההצעה לפורז על דף שורות בכתב יד" נזכר מורגנשטרן כאילו קרה הדבר אתמול. על אף התנגדות נחרצת להעברת החוק בוועדת הכלכלה מצד איגוד התעשיינים וחברת "קוקה קולה", החוק עבר. לשניה חשב מורגנשטרן שחלום חייו מתממש.

בגרסתו הראשונה של החוק חויבו חברות המשקאות למחזר בעצמן ולהיות אחראיות ישירות על תהליך איסוף הבקבוקים. דמי פיקדון של עשרים וחמש אגורות, לבקבוק קטן – נכללו במחיר המשקה הכולל. אלא שלחוק נוסף תיקון בלחץ חברות המשקאות. על פי החוק החדש, יוקם תאגיד משותף ללא כוונות רווח, אליו החברות מזרימות את כספי הפיקדון, כאשר תפקידו של התאגיד לדאוג לאיסוף הבקבוקים והשבת כספי הפיקדון לציבור. כדי שיבצע את עבודתו נאמנה, הוחלט להטיל על התאגיד יעדי איסוף שנתיים שאם לא יעמוד בהם ישלם קנס של 50 אגורות על כל בקבוק מתחת למכסה.
היתרון התפעולי, היה להקמת התאגיד יתרון נוסף מבחינת חברות המשקאות היצרניות – יצירת חציצה ביניהם ובין תהליך המיחזור, כך שהאחריות על אי עמידה ביעדים לא תוכל להיות מוטלת עליהן באופן ישיר. גם לכתבה זו, כשפניתי לקוקה קולה לקחת תגובה, הופניתי הישר לידי תאגיד המיחזור.
בתחילת הדרך, חברות השיווק הגדולות היו שותפות בתאגיד, ופחות או יותר ניתן היה להחזיר בקבוקים ריקים בסניפיהם ולקבל את כספי הפיקדון בחזרה. הן הציבו מכונות איסוף אוטומטיות ומיכלי איסוף ידני בסניפיהן. ואולם, שיתוף הפעולה בין הרשתות הקמעוניות והתאגיד לא החזיק מעמד, והן הפסיקו להחזיר לציבור את דמי הפיקדון. כתוצאה מכך לציבור כמעט שלא נותרה אפשרות להשיב את הבקבוקים ולקבל חזרה את דמי הפיקדון.

גסיסת הטנדרים

בהתחלה היו אספני הבקבוקים יזמים פרטיים בעלי טנדרים שהיו לוקחים את הבקבוקים מבתי עסק ואשר הסתמכו על התמריצים הכספיים שניתנו להם עבור כל בקבוק שהביאו לתאגיד. אך עד מהרה הרחיקו משפחות הפשע את האספנים הפרטיים מהענף בדרכן הייחודית. "הם הבינו שמדובר במכרה זהב. כסף במזומן זרוק ברחוב ובפחים ואין צורך לדווח עליו לאיש", אומר אספן לשעבר שעזב את תחום האיסוף אחרי שמשפחת פשע איימה על חייו והודיעה לו בצורה חד משמעית כי עליו לעזוב את התחום. הכספים אותם נאלץ לתת תאגיד המיחזור למשפחות הפשע שהביאו לפתחו בקבוקים ריקים, הובילו למלחמת עולם בין כמה משפחות, שכללה קרבות יריות במתחם הבורסה ברמת גן, ופציעה בינונית של שוטר שחטף כדור בבטן כתוצאה מסכסוך שפרץ בעקבות מחלוקת שליטה על אזורי איסוף בין האברג'ילים לאלפרונים.

מאז השנתיים הראשונות לקיומו, מרבה תאגיד המיחזור לא לעמוד ביעדי המיחזור הקבועים לו בחוק. שנה אחרי שנה מכנס התאגיד את ועדת הכלכלה ומודיע כי אינו יכול לעמוד ביעדים ומבקש הקלות.
זאת הוא עושה באמצעות לוביסטים וחברי סיעת ש"ס בכנסת, שבמפתיע תומכים בעמדת התאגיד. טענתם היא כי מס הפקדון על בקבוקים פוגע במשפחות מרובות ילדים. גלעד אוסטרובסקי מעמותת אדם טבע ודין, אומר כי הרושם שמתקבל בוועדת הכלכלה הוא שיש קריצות הדדיות בין חברי ש"ס לאנשי התאגיד וחברות המשקאות. על החריגות שלו מהיעדים זכה תאגיד המחזור ל"פרס הגלובוס השחור 2007", אות הגנאי של האיגודים הירוקים, שמגיע לחברות עסקיות שפוגעות בסביבה. בתגובה, איים התאגיד בצעדים משפטיים נגד נותני הפרס.
חישוב פשוט, שעשה גם מבקר המדינה, מראה שלתאגיד המיחזור יש את כל האינטרס להיכשל: זאת מכיוון שככל שיאסוף פחות בקבוקים כך יישאר לו יותר כסף בקופה להוצאות השוטפות. לפי הנתונים של המשרד להגנת הסביבה, בישראל מיוצרים כ-550 מיליון בקבוקי פלסטיק קטנים בשנה, עליהם גובות חברות המשקאות 25 אגורות פר בקבוק כדמי פיקדון למיחזור, ובסך הכול 137,500,000 ש"ח שאמורים לחזור לציבור. בפועל, מחזיר תאגיד המיחזור רק כ-65% מתוך כספי הפיקדון השנתיים, כלומר כ- 89,375,000 ש"ח בשנה. וכאמור, רוב הכסף מגיע בצורה חוקית לגמרי למשפחות הפשע, ולא לציבור. על פי החוק, התאגיד היה אמור לאסוף 85% מהבקבוקים שנמכרים, השווים 116,875,000 ש"ח, ואשר במצב אופטימלי היו חוזרים ישירות לציבור, אם נקודות ההחזרה היו נגישות. עולה השאלה מה נעשה בכ-27,500,000 ש"ח הנותרים, שכרגע עוברים לתאגיד, במקום לחזור לציבור, מחברות המשקאות השולטות בו, והמחויבות להעביר אליו את כל דמי הפיקדון המתקבלים כתוצאה ממכירת בקבוקים שנתית?
אריה אבנרי, יו"ר עמותת אומץ טוען: "בעלי התאגיד המציאו את שיעור ההחזרה של 65% בלבד כנקודת איזון, כאילו שיעור גבוה מזה יגרום לכאורה להתמוטטות התאגיד ולקריסתו כביכול".
בוועדת הכלכלה האחרונה ב-2008 טען התאגיד כי אם יעבור את המכסה של 65% מאיסוף הבקבוקים הוא יקרוס כליל ויפשוט את הרגל. במקרה כזה הוא מזהיר לא יהיה מי שיאסוף את הבקבוקים בכלל. הוועדה אישרה את ההקלה שביקש התאגיד ביעדי האיסוף והעמידה אותם על 65% בלבד, במקום 85%, כשם שעשתה זאת שנה אחר שנה מיום שהוקם התאגיד. בשוודיה, ממנה נלקח המודל של הקמת תאגיד המיחזור הישראלי, עומדת מכסת איסוף הבקבוקים על 85% מהייצור, וכך גם בנורווגיה.

בדו"ח האחרון של מבקר המדינה קבע המבקר כי שיקוליו העסקיים של התאגיד אינם עניינו של המשרד להגנת הסביבה. חוק הפיקדון קובע לתאגיד יעדים לאיסוף מיכלים שנתי והיה על המשרד לאכוף את מילוים. ב-2005 קבע דרור שטרום, מי שהיה הממונה על ההגבלים העסקיים, כי התאגיד מהווה מונופול והזהיר כי התאגיד עלול לצמצם את תפוקת איסוף המכלים הנאספים ולא להעמיד אמצעי איסוף מספקים עבור הציבור, וכך לשמור לעצמו שאריות גדולות יותר של דמי הפיקדון. הרי לתאגיד יש מניע חלש ביותר לאפשר לצרכנים נגישות להחזרת מכלי משקה. בנוסף, מוסיף מבקר המדינה, על פי חוק, אם לא עומד התאגיד ביעדי האיסוף, עליו לשלם קנס לקרן לשמירת הניקיון, שסכומו הוא כפל הפיקדון שלא הושב לצרכנים. אבל בגלל ההפחתה שאישר המשרד לאיכות הסביבה בשיעור האיסוף בו נדרש התאגיד לעמוד, פחת הקנס שהיה על התאגיד לשלם בשנים 2002, 2004 ו-2005. בשנים 2003 ו-2006 כלל לא הוטל קנס על התאגיד. על פי חישוב שעשה משרד מבקר המדינה, אילו אכף משרד איכות הסביבה את ההקפדה על יעדי האיסוף מצד התאגיד בכל שנה, היה עליו להטיל על התאגיד בין השנים 2002 ו-2006 קנס בסכום כולל של מעל 200 מיליון ₪. הקטנה כה משמעותית של הקנס, קובע מבקר המדינה, יש בה הטבה ניכרת לתאגיד.

יו"ר חברת אל"ה, תאגיד המיחזור, נחמה רונן, היתה בעבר המנכ"לית של המשרד לאיכות הסביבה. אז היא התנגדה בכל תוקף לחוק הפיקדון. בפרוטוקולים של ועדת הכלכלה אפשר למצוא התבטאויות של רונן לפיהן היא אומרת בפירוש שהיא מתנגדת לחוק, בהתלהבות כה רבה עד שאמנון רובינשטיין, שהיה אז יו"ר הוועדה, העיר לה על כך כמה פעמים. לפעילי הארגונים הירוקים כלל לא ברור מדוע דווקא היא, שהתנגדה לחוק, נמצאת כיום בתפקיד של מי שאמון על יישום החוק.

כאשר פניתי אל חברת "קוקה קולה" כדי לקבל מהם תגובה, הם הפנו אותי אל התאגיד בטענה שכל מה שקשור לחוק הפיקדון לא נוגע אליהם. כשהתעקשתי ואמרתי שיש טענות המופנות ישירות אל חברת המשקאות בע"מ, התקשר אלי תמיר סגיס, דובר "קוקה קולה", והודיע שהדובר של תאגיד "משקאות ישראל בע"מ" שוהה כעת בחו"ל ויחזור רק בעוד שבוע וחצי.

אספן בקבוקים

אספן בקבוקים שסירב לחשוף את שמו מחשש להעכיר את יחסיו עם תאגיד המיחזור, אומר דברים אחרים: "עד היום היינו בגדילה, אבל בתאגיד עצרו אותנו. אני מבחינתי ערוך היום להביא להם יותר בקבוקים, יש לי עוד הרבה מחסני אחסון, אבל הם עוצרים אותי, הם אומרים שהם נהפכים לגרעוניים. אין לי שום דבר נגד האנשים שם, הם נחמדים מאוד, אבל אני אומר לך בכנות – בקלות אני יכול להביא להם עוד בקבוקים. היעדים שהמשרד לאיכות הסביבה הציב להם הם ריאליים, אני תקוע עם אלפי בקבוקים כל חודש שהם לא מוכנים לקבל ממני."

הארגונים הירוקים ומומחים בתחום טוענים כי הפתרון הוא ביטול התאגיד, החלת חוק הפיקדון גם על הבקבוקים הגדולים, של 1.5 ליטר, וכן הגדלת יעדי האיסוף של הבקבוקים הקטנים ל-85%, כפי שכבר נקבע. כל אלה היו בחוק החדש שנתמך על ידי משרד לאיכות הסביבה עד שלפתע נעצר. החוק, בניגוד לספין, היה גם מונע תופעות של עבריינות.
ד"ר מיקי הרן, מי שהיתה מנכ"לית המשרד לאיכות הסביבה והתמחתה בתחום, טוענת כי האחריות צריכה ליפול על היצרנים ולא על תאגיד המיחזור. "זה שהאחריות היא על התאגיד זה מגוחך לגמרי. אותי זה לא מעניין מה מצבו הפיננסי של התאגיד. ברגע שהמשווקים קמו ויצאו מהתאגיד זה אומר שהשיטה לא עבדה. הדברים נבדקו לעומק על ידי מומחים והם הגיעו למסקנה כי לא צריך את תאגיד המיחזור".

– אז אם דעתך כה נחרצת, מדוע בתקופתך לא הצלחתם לבצע שינויים בחוק?

"באופן טכני, בכל פעם שהגענו להעביר את זה נפלה הממשלה. אני לא יודעת לומר לך מה בדיוק קרה".

כאשר השר גדעון עזרא נכנס לתפקידו הנוכחי כשר לאיכות הסביבה, הוא היה נחוש בדעתו לבצע רפורמה בחוק, על פי המלצת המומחים במשרדו ולהכיל אותו גם על הבקבוקים הגדולים. דניאל מורגנשטרן: "כשהוא רק נכנס לתפקיד הוא פגש אותי בכנס סביבתי, לקח אותי לצד ואמר לי שהוא הסתובב בארץ ולא מצא אף מרכול שהסכים לקחת בקבוקים. גם בסופרים ענקיים אין אפשרות להחזיר בקבוקים והשדות ושמורות הטבע מלאים בבקבוקי ליטר וחצי. המצב יותר גרוע מכפי שאתה מתאר אותו".
כשהתאגיד וחברות המשקאות הבינו שהשר נגדם, הם שכרו לוביסטים שישיגו את תמיכתן של הסיעות החרדיות בכנסת. בעיתונות החרדית התפרסמו כתבות רבות נגד חוק הפקדון. יחד הם החלו לפעול למניעת שינוי החוק בוועדת הכלכלה. בין השאר הוגשה תביעת דיבה נגד דניאל מורגנשטרן בגין טענותיו נגד תאגיד המחזור.

מיקי הרן: "השאלה שנשאלת כרגע היא האם צריך לטפל בבעיה בצורה וולונטרית או שחייבים חוק, והתשובה היא לדעתי שחייבים חוק. יש כלובים למיחזור וולונטרי ואנשים משתמשים בהם. הבעיה מתחילה כשאתה סופר את הכמויות, אז מבינים שסדר הגודל של ההחזרה ההתנדבותית הוא בערך כ- 20% מכמות הבקבוקים הגדולים".

בנוסף ללחצים שהפעיל בוועדת הכלכלה, יצא התאגיד בקמפיין תקשורתי ברדיו, בעיתונות ובטלוויזיה שסיסמתו היא "זה מטורף לא למחזר". מבחוץ, נראה כי קמפיין הרדיו נועד לא רק להגביר את המחזור הוולנטרי אלא גם כדי ללחוץ נגד שינוי חוק הפקדון. על כל פנים, אחרי שהשר לאיכות הסביבה חזר בו והחליט שלא להעלות את ההצעה, נראה כי הקמפיין דעך בטלויזיה. בנוסף שכר התאגיד יחצ"ן שיצר ספין תקשורתי המקשר את התיקון המבוקש בחוק הפיקדון לגורמים עברייניים ופליליים. השיא היה בתוכנית "עובדה", אצל הזכיינית "קשת", שאחוז ניכר ממניותיה נמצאות בידי מוזי ורטהיים, מבעלי "קוקה קולה" בישראל, בעלי תאגיד המיחזור. בכתבה נחשף הקשר בין ארגוני הפשע לחוק הפיקדון והוצג האופן שבו חילק העולם התחתון את הארץ לאזורי איסוף.
הכתבה עוררה הדים רבים בעקבות תקרית שאירעה במהלך הכנתה, בה הותקפו העיתונאי יגאל מוסקו וצוותו על ידי אנשיו של קבלן הבקבוקים הגדול בארץ דאז, שלומי קדם, לאחר שזה נשאל על הקשר בינו לבין מי שהמשטרה מכתירה כיעד ראשי שלה, אמיר מולנר.
באותה תוכנית כיכבה גם מנכ"לית התאגיד נחמה רונן, שהעידה שארגוני הפשע השתלטו על עסקי מיחזור הבקבוקים. גלעד אוסטרובסקי מעמותת אדם טבע ודין טוען כי העמותה פנתה לעורכי "עובדה" כדי להעביר את עמדתה בנושא, אך נענתה בסירוב. לטענתו, הכתבה שהוצגה היתה מגמתית והסיטה את הפוקוס מהבעיה האמיתית שהיא תאגיד המיחזור עצמו ודרך התנהלותו, שהובילה למצב העגום (קשת: "הכתבות בעובדה חשפו כיצד גורמים עברייניים משתלטים על תעשית מיחזור הבקבוקים. בכך תרמה הכתבה לאיכות הסביבה. עמותת אדם טבע ודין ביקשה לשלב בכתבה עמדה שלא היתה רלוונטית לנושא").

עם זאת, סביר להניח כי הקשר בין בעלותו של מוזי ורטהיים על "קשת" או "עובדה" ובין הופעת הכתבה, הוא מקרי. תוכנית נוספת שהעדיפה ביתר עוצמה את הספין אותו שיווק התאגיד, שהוא ללא ספק הרבה יותר סקסי מאשר דיון מורכב, היא חדשות השבת עם אושרת קוטלר, המשודרת בערוץ 10.
בינואר פתחה קוטלר את המהדורה בהתרעה בפני הציבור על הסכנות הכרוכות בתיקון חוק הפיקדון. "בעוד כמה שבועות תועלה בכנסת הצעת חוק המציעה להטיל פיקדון גם על בקבוקי הפלסטיק האלה" אמרה קוטלר בעודה מצביעה על בקבוק מים של ליטר וחצי. "כל זאת כדי לגרום לנו להחזיר אותם לרשתות השיווק. מחוקקים יקרים, רגע לפני שאתם מתפתים להצביע כדאי לשים לב לכמה עובדות. הפיקדון שהוטל על הבקבוקים הקטנים, רק גרם לארגוני הפשע להשתלט על השוק המפואר הזה. אם יוטל פיקדון על הבקבוקים הגדולים יפתח בפניהם שוק כלכלי יותר".
גם כאן לא ניתנה תגובה או כל ביטוי לדעתם על הנושא של כל הארגונים הירוקים הפועלים בתחו
ם.
גיל יעקובי ממגמה ירוקה: "מה שעשתה קוטלר, במקרה הזה, זה בדיוק להיות שופר של קוקה קולה, בדיוק כפי שעושה זאת נחמה רונן, יו"ר התאגיד."
גם אדם טבע ודין וארגונים ירוקים אחרים טוענים, כי בתקשורת מתקיים קמפיין המחבר את חוק הפיקדון לעולם הפשע. "אין ספק שעולם הפשע קשור לתחום איסוף הבקבוקים. השאלה היא כיצד זה קרה", אומר גלעד אוסטרובסקי האחראי לתחום המיחזור מעמותת אדם טבע ודין. "איני יודע מאין אושרת קוטלר קיבלה את האינפורמציה שלה. בכל מקרה היא גם לא פנתה אלינו לתגובה". בערוץ 10 סירבו להגיב.

ידפקו לכם בדלת וידרשו קינלי

על הדרך שבה נוצר הספין אני יכול להעיד ממקור אישי. כחודש וחצי לפני שההצעה לתיקון חוק הפיקדון היתה אמורה לעבור בקריאה שנייה בכנסת, כדי שיאספו גם את בקבוקי הליטר וחצי, התאגיד יבוטל והאסיפה תחזור לחברות, זומנתי לפגישה עם גורם בכיר בתאגיד המיחזור, שהציע לי להכין כתבה על כך שהתיקון לחוק החדש יגרום למשפחות הפשע שהשתלטו על תחום הבקבוקים הקטנים לעבור לבקבוקים הגדולים.
הגורם אמר כי כשם שהם השתלטו על תחום האיסוף על הבקבוקים הקטנים בה הם מחייבים בעלי בתי עסק למסור להם את הבקבוקים, איש לא ימנע מהם לעשות את אותו הדבר גם לדיירים של בית משותף למשל. כל שעליהם יהיה לעשות זה לדפוק לדיירים בדלת ולומר להם כי את הבקבוקים הם צריכים להעביר להם בסוף היום. זה יהיה אסון בלתי נמנע, הוא הוסיף. אותו גורם גם דאג לספק לי את השמות ומספרי הטלפון של הקבלנים הקשורים למשפחות הפשע, דבר שכל כתב אוהב לעטר איתו כתבות ויוצר עניין רב בתקופות כאלה. רק לאחר תחקיר ממושך ושיחה עם עוד גורמים, הבנתי שתאגיד המיחזור ניסה למכור לי ספין שמטרתו קישור בין מיחזור לבין משפחות הפשע. יותר מזה, גיליתי מראיונות עם גורמים עבריינים שהם עצמם מתנגדים לחוק, שכולל גם הרחבת נקודות האיסוף, דבר שיפגע בפרנסה שלהם.
א', מועסק על ידי דמות מאוד מוכרת בעולם התחתון, היה מאוד חשדן בתחילת השיחה. הוא ביקש לשאול כיצד הצלחתי להשיג את הטלפון שלו ומאין שמעתי עליו. כשהסברתי לו שאני מכין כתבה על אספני המיחזור בישראל, בעקבות חוק הפיקדון, והייתי מעוניין לדעת האם הוא נערך לוגיסטית לרגע בו הכנסת תאשר את התיקון, כך שהוא יוכל גם להרוויח כסף מבקבוקים גדולים. הוא פרץ בצחוק מתגלגל.
"אתה באמת קונה את הסיפור של תאגיד המיחזור", הוא אמר. "אני מכיר את התיקון לחוק יותר מכל חבר כנסת. כי הפרנסה שלנו תלויה בזה. אני מאוד מתנגד לו. בסופו של דבר הם רוצים ליצור מצב בו הסופרמרקטים והמכולות הם אלה שירוויחו מכל העניין. הם רוצים להוסיף עוד אלפי נקודות איסוף בכל מקום, ואני אומר לך שזה לא יעבוד כי למכולות ולסופרים לא ישתלם להתעסק עם זה. אני הרבה יותר מנוסה מהם ועובד עם כמויות יותר גדולות, לכן זה משתלם לי. אבל במידה ויתקבל החוק החדש, אני חושש כי בהתחלה זה עלול לפגוע לי בהכנסות. ולא רק לי, אלא למאות חסרי בית שמתפרנסים מהבקבוקים. מה שאני עושה זה מצווה. האנשים האלה שאוספים את הבקבוקים הם מסכנים ואומללים. אני עוזר להם ונותן להם פרנסה. זה לא הרבה, אבל זה גם משהו. במיוחד שאין להם מקור פרנסה אחר.
– אבל גם אתה מרוויח מזה. אתה לא עושה את זה לשם שמיים. ומדובר בכסף שאמור לחזור לציבור ולא לכיסך הפרטי.
"כמה כסף אתה כבר יכול להרוויח מכמה בקבוקים? אתה, יש לך את הכוח ללכת למכולת בשביל כמה שקלים? אז מה איכפת לך שאנשים מסכנים עושים קצת כסף מכל הבקבוקים האלה? אני מרוויח כמה גרושים. אם אני לא יעשה את זה אז מישהו אחר יבוא במקומי. מה אתה בוכה, במקום שתקבל חזרה את דמי הפיקדון אתה נותן כמה גרושים לצדקה ומצווה. תרגיש טוב עם עצמך"

סובארו 85

תאגיד האיסוף, שלכאורה אמור להיות גוף ביצועי בלבד שמטרתו לאסוף בקבוקים ריקים ולהביא אותם למפעלי מיחזור, מעסיק בנוסף למשרד הלוביסטים של עליזה גורן גם את משרד יחסי הציבור של אירינה שלמור. מרב מלובן, האחראית על תיק יחסי הציבור של התאגיד במשרד אירינה שלמור, ביקשה ממני שאשוחח אוף דה רקורד עם נחמה רונן. התעקשתי שהשיחה תהיה לציטוט. היא חזרה אלי וארגנה פגישה עם מיכה כרמי, לשעבר מנכ"ל חברת "נביעות" מקבוצת קוקה קולה. מלובן התעקשה להיות נוכחת בשיחה. לאחר שסירבתי לנוכחות יחצ"ן בשיחה, נאמר לי כי אפגוש את כרמי לבדו. באמצע השיחה עם כרמי, הצטרפה אלינו למרבה ההפתעה אירינה שלמור. למרות שביקשתי ממנה לא להיות נוכחת, היא הציבה את נוכחותה בשיחה כעובדה מוגמרת.

– למה לא עמד התאגיד ביעדים שנקבעו לו?
כרמי: "85% אלו מספרים שהיו נכונים לסקנדינביה, לשוודיה, ואם אתה שואל אותי זה עדיין לא מתאים למנטליות שלנו. בתחילת הדרך הגענו ל-50% וזאת היתה פריצת דרך. גם אם אני רוצה, אין לי יכולת כספית וגם אין מי שישיב 85%. אנחנו במצב מאוד מתקדם מגיעים ל-65%. 65% זה מספר שהיה קשה מאוד להגיע אליו. וזאת למה, מפני שאין יותר בקבוקים. אנחנו ממחזרים את הכל. אנחנו אוספים מכל המסעדות והמרכולים ומחכים לכך שרשתות השיווק ישתפו יותר פעולה. גם הציבור לא עומד בתור כדי להחזיר את המיכלים".
– הציבור לא עומד בתור, כי אתם לא דאגתם שיהיה לו מקום להחזיר את המיכלים.
כרמי: " כל חנות שגודלה מעל 28 מטר אמורה להחזיר".
– היית לאחרונה בחנות כזאת, ניסית להחזיר בקבוקים?
כרמי: "אתה נותן לי את התשובה, והיא שאין אכיפה על החוק של 28 מטר והציבור לא משיב. הדבר שנותר לנו כתאגיד לעשות הוא להתאמץ מאוד. יש לנו כבר 17 מקומות איסוף, אני חושב שהתאגיד עושה מעל ומעבר".
– ולאן הולכים 35% הנותרים?
כרמי: "זה הולך לנו על אופרציה".
שלמור: "אין אפשרות לאסוף יותר. עם כל הכבוד ועם כל החוקים ועם הרצון הטוב של מבקר המדינה, אין לתאגיד אפשרות ללכת אל תוך פחי הזבל של האנשים ולחפש שם בקבוקים".
כרמי: "יש חוק נגד זה".
שלמור: "יש חוק נגד זה עכשיו. הוא צודק. מה שכן, אנחנו אומרים בוא נחנך את הציבור, בוא ניקח את המשאבים האלה ונצא בקמפיין טלוויזיה כמו שעשינו 'זה מטורף לא למחזר' ולגרום לציבור לזרוק את זה במקומות המתאימים. זו הגדולה שלנו וזה לא דבר שעושים מהיום למחר".
– אני על כל פנים לא מבין לאן ה-35% הולכים, ולא ברור למה אתם לא אוספים 85% כפי שקבע החוק?
כרמי: "החוק שנקבע הוא פשוט משולל כל היגיון. אנחנו אוספים כל בקבוק שרק אפשר. אנחנו לא עומדים ביעדים של החוק המקורי אבל אנחנו משקיעים בפעילות בבתי ספר".
שלמור: "אתה יודע שאת כל מה שהארגונים הירוקים אומרים, אנחנו נביא לך נתונים שמראים אחרת. אנחנו משתדלים להגיע ל-65%. יש את כלובי האיסוף הוולונטרים שאנחנו עושים להם קמפיינים".
– אבל כלובי המיחזור הם לא תחת חוק הפיקדון, זה לא המנדט שלכם בכלל לדאוג לאיסוף הוולונטרי, זה התפקיד של העיריות.
כרמי: "אנחנו פועלים בצורה פתוחה הכל במכרזים. אנחנו כתאגיד תפקידנו לאסוף ולמרות זאת לקחנו על עצמנו את תפקיד המחנך. אנחנו מחנכים. עשינו פעילויות חינוכיות שהן לא מתפקידנו. ביחד עם בית ברל יצרנו קמפיין שלם עם סטודנטים".
– אנחנו מדברים על רווחים של מיליונים שאתם מרוויחים מכך שאתם לא עומדים ביעדים. באיזה תקציב נעשה הקמפיין החינוכי?
כרמי: עשרות אלפי שקלים בודדים.
– ולמה שלא תשקיעו את הכסף במקום בפרסום באיסוף למשל, שזה מה שאתם אמורים לעשות.
כרמי: "אתה שואל אותי למה לא להשקיע עוד כסף באיסוף, כי אין עוד בקבוקים. אני מת לאסוף עוד בקבוקים קטנים, אבל אין, כי אנשים לא מחזירים".
– כלומר, אתה עכשיו אומר שהציבור הוא זה שאחראי למחדל שאתם מסוגלים לאסוף רק 66% ולא 85%?
"כן. ובקושי מצליח להביא גם את זה. אתה יודע כמה פעילות אנחנו עשינו כדי לשכנע את הציבור להחזיר".
– יש אספנים שאומרים שאתם מגבילים אותם באיסוף. שאומרים, שאתם לא רוצים לקחת יותר.
"אנחנו מעודדים כל הזמן להביא כמה שיותר. שמביאים אנחנו שמחים לקבל כמה שיותר".
שלמור: "זה לא בסדר מה שאתה עושה עכשיו, זה ממש לא בסדר"
– מה לא בסדר, אני שואל שאלות.
"אתה מדבר כאילו אתה מודע לכל מיני נתונים, מה זה צריך להיות?"
– אני שואל שאלות לגיטימיות עד כמה שאני מבין את זה.
"תהיה פתוח לעוד דעות".
– אני לא מבין מה הבעיה.
"אתה צריך להבין שלגורמים הירוקים יש בעיות משלהם, אינטרסים משלהם ולתת הזדמנות גם לצד השני".
– הנה אני מדבר איתכם.
"זו לא הזדמנות שווה. אתה אינטרסנט, אז מה עם מבקר המדינה קבע, תהיה פתוח לעוד דעות, עושים כאן דברים"
כרמי: "כולם יורדים עלינו, ואנחנו עושים עבודה שהיא בקנה מידה בינלאומי בלתי רגילה".
– כלומר אתם קוראים לציבור להביא כמה שיותר, אבל אין לו נקודות איסוף להביא אליהם, יש רק 17 נקודות איסוף.
"אנחנו מעודדים את כולם להביא כמה שיותר, אנחנו דואגים לשוויוניות. הגיע הזמן שמישהו יפרגן לתאגיד וימחא לו כפיים. בין השאר ירוקים. זה נכון, 85% זה לא אפשרי. מי בכלל הביא את המספר הזה, איך אפשר למחזר את זה בכלל, זה לא קשור לכסף, אל תעביר את זה לעניין של תקציב, לא ניתן לאסוף 85%, כי אין בקבוקים. אני הייתי ביום ראשון בחיריה, עמדתי שם עם מנהל של האתר וראינו שם בקבוקים ריקים, אבל יש חוק נגד נבירה, אסור לנבור באשפה. אני לא קבעתי את זה, זה חוק. אני מעודד להביא כל בקבוק שרק ניתן ומעודד כל אס
פן מקטן עד גדול, וזה בתום לב וזה פתוח ושיוויוני לכולם וכך אנחנו עובדים".
– אז איך תגיעו ל-75% כמו שהבטיח רוני קוברובסקי נשיא החברה הכללית למשקאות לשר גדעון עזרא בפגישתם האחרונה?
"אתה שואל אותי שאלות שאני לא יכול לענות. אל תכניס אותי לזה".
– כי השר אמר שזה ההסכם אליו הוא הגיע עם רוני קוברובסקי, חשבתי שאתם מודעים לזה?
"אני יודע שאנחנו יכולים לאסוף רק 65%. זה מה שהציבור נותן".
שלמור: "מה זה קשור? חינוך, רק חינוך יביא לשינוי. צריכים ללמד את הציבור".
כרמי: "הייתי עכשיו בכנס מאוד גדול בדנמרק שדיבר שהכל עובר לוולונטרי".
שלמור: "במקום להשקיע סכומים כה גבוהים – אנו מאמינים כי יש להפנות חלק מהמאמצים להסברה וחינוך, באמצעות קמפיין הסברה של 4 חודשים בלבד הצלחנו להגדיל את המיחזור של בקבוקי הליטר וחצי, שעליהם אין פיקדון, ב- 95% בהשוואה לחודשים מקבילים אשתקד".

יבנו כלובים

השר לאיכות הסביבה, גדעון עזרא: "דיברנו עם קוקה קולה והגענו למסקנה שנעלה את המכסה מ-65% ל75% והם התחייבו לסבסד כלובים, להעלות את המספר שלהם מ-7,000 ל-25 אלף. זה יוריד בצורה חד משמעית את מספר הבקבוקים הגדולים בשטח. אנחנו עדיין במשא ומתן. ב-16 בחודש יש פגישה בין המקצוענים של קוקה קולה למקצוענים שלי כדי לסגור את העניינים"
– למה לא אכפתם את החוק הקודם בו הם היו אמורים לאסוף 85%. למה אתה מוריד להם את המכסה עכשיו?
גדעון עזרא: "אוקיי. שאלה טובה. תדע לך דבר אחד. מי שהיה אמור למחזר 85% היו התאגיד, ללא סיוע של היצרנים".

– מה זאת אומרת בלי סיוע, היצרנים מקבלים את כספי הפיקדון שהלקוחות משלמים, הם הבעלים של התאגיד.

"היצרנים לא היו בקשר עם התאגיד בכלל. תראה, אם היו אומרים לתאגיד למחזר 100% של הבקבוקים לא היה לו ממה לחיות, אני רוצה שתבין את הנקודה הזאת".

– התאגיד מקבל את כספי הפיקדון מהיצרנים והוא אמור למחזר 85% ולחיות מ-15% הנותרים.

"לא, עד היום הוא לא קיבל פרוטה אחת מהיצרנים".

– אז לאיפה בא הכסף של הפקדון, ה25 אגורות על כל בקבוק משקה שאנחנו משלמים?

"תראה, היצרנים לוקחים 25 אג' ואת זה הם נותנים לתאגיד. אם התאגיד ממחזר 100% של הבקבוקים הקטנים אין לו כסף לשלם לעובדים שלו".

– אבל הוא אמור למחזר 85% לא 100%.

"תראה, הוא מממן 85%. אז אין לו כסף למימון התאגיד. על פי החוק החדש, המימון יהיה על היצרנים".

– למה לא לפרק את התאגיד?

"מי יאסוף את הבקבוקים?"

– היצרנים בעצמם. מי שמזהם שישלם.

"היצרנים הקימו את התאגיד ולתאגיד יש את כל הכלים לצורך העניין הזה. יש מחסנים שלמים ומערכת שלמה שעושה את כל הדברים האלה. לבנות את המערכת מההתחלה?"

 

 

אפשר לקרוא את הכתבה בקצרה גם באתר גלובס או בנענע.

זלא טוב

למי זה טוב.
לְמה זה טוב.
לך זלא טוב.
לי זלא טוב.
לחקלאים זה לא טוב.
לפשע זה לא טוב.
לצמיג זה לא טוב.
לקורקבן זלא טוב.
לאמריקאים זה לא טוב.
אז למי זה טוב.
למה זה טוב.
לדליה איציק זה לא טוב.
לעמוס גליקשטיין זה לא טוב.
לפלסטינים זלא טוב.
לעדות המזרח זה לא טוב.
ליצרני הסיגריות זה לא טוב.
לרב הראשי זה לא טוב.
לנמרוד קמר זה לא טוב.
לגילית פישר זה לא טוב.
לרינת ברקוביץ' זה לא טוב.
לאהרון שבתאי זה לא טוב.
לגברים זה לא טוב.
לנשים זה לא טוב.
להומואים זה לא טוב.
לטראנסים זה לא טוב.
למורים לחינוך גופני זה לא טוב.
אז בואי נשכח מזה.
כי זלא טוב.
הנה, כבר שכחנו מזה.
אז בואי נשכח מזה.
פשוט נשכח מזה.
תשכחי את זה.
נעבור הלאה.
כי למי זה טוב
אני שכחתי מזה.
כי למה זה טוב
תשכחי את זה.
כי העיר יפה.
כי העציץ יפה.
כי הזיון יפה.
כי הכובע יפה.
כי הקפה טעים.
כי הנפט יפה.
כי השכונה יפה.
כי הרגע יפה.
כי הנשיקה יפה.
כי אורות הסמטה יפים.
כי ססמת הבחירות יפה.
כי הצבע יפה.
כי הרעש יפה.
כי האהבה יפה.
כי המקרר יפה, עם כל הדגים המלוחים בגבינה האלה שוחים בצנצנת פלסטיק שקופה

(ליבת השיר נכתבה בסמס באלנבי-רוטשילד, 18 בצדמבר 2008)

 

שירי אחרֵי

*
היא יוצאת עכשיו
עם מוכר בגדים מפורסם
אבל איך אשכח את החזה שלה
מרוח זרע מטומטם

*
רוצה לשכב איתך בתוך כיור
זה קר, זה סר
אבל אני רוצה לשכב איתך בתוך כיור
עם פטרוזילנון באף ומרק של קנור
לשכב איתך בתוך כיור
אני רוצה לשכב איתך בתוך כיור
רוצה לשכב איתך בתוך כיור
עכשיו, מחר ועוד כְּדור 
לשכב איתך בתוך כיור

רוצה לשכב איתך בתוך כיור 
רוצה לשכב איתך בתוך כיור
אני רוצה לשכב איתך בתוך כיור

*
זה כמו להשאיר לה בבוקר שיר
באקרוסטיכון של שְמה על המקרר
אבל לא למצוא מגנט

*
יום יפה כל כך
הדמעות זולגות הפוך
פנימה

מדינת ישראל כפיצה שרגא ועוד

בפירמה-גלובס שמופץ הערב, מופיעה כתבה על פיצה שרגא. ציבור שלם בחר לו אויב רע ומר – מוכר פיצות בפיצריה זעירה בסנטר, סמל לכל הנורא בעולמנו. מדובר אכן במוכר לא נחמד וממושקף, שהיה חסר סבלנות לאמא של אוטיסט שרצתה ללמד אותו לקנות פיצה. לטענת שרגא, זה בגלל שהיה צפוף ורצה להזיז עניינים בשעה בוערת, במקום הקטן שיכול להכיל רק שישה אנשים. לטענתה, הוא לא הסכים לקחת כסף מהילד שלמד לרכוש פיצה, וביקש ממנה לקנות, אז היא עזבה בזעם ושלחה מכתב לחברותיה ומשם המכתב נשלח לכל עם ישראל. כך או כך, הפך מוכרן הפיצות הלא חביב הזה לאויב הציבור מספר אחת, עם מאות טוקבקים איומים עליו וקריאות לרצח, חרם והשמדה. 25 אלף איש בקבוצת הפייסבוק נגדו, כמות חסרת תקדים. אני אישית קיבלתי את מכתב השרשרת מכמה מקומות. והמוכר מספר שזרקו לחנות זבל וקיללו אותו 'מנגלה' וכדומה. בכל המקומות, לא לקחו תגובה מאותו בכור שטן ללא תוספות. ובמקומות שלקחו נתנו לו שורה קטנה שבה אמר שהסיפור לא נכון.
בפירמה, בכתבה של דפנה יודוביץ' שזכתה תוך זמן קצר להיות הכתבה הנקראת באתר גלובס השבוע, אנחנו מנסים להציג בצורה הגונה יותר את ציד המכשפות האינטרנטי הזה, של אדם לא נחמד. מהכתבה ניכר שאין לכך קשר ליחס שלו לאוטיסטים, אלא סתם לאדם עצבני ואולי מעצבן, והוא כמובן מכחיש יחס מפלה לאוטיסטים, וטוען שהוא לא נחמד לכולם באותה מידה. אבל ראו פלא, הטוקבקיסטים של גלובס עדיין ממשיכים והולמים בו, במקום לבקש סליחה. הם מציינים סיבה חדשה: הם כועסים בגלל שהוא לא יודע לתת שירות. אולי בגלל שמדובר בקוראים עם אוריינטציה מסוימת, הרמה של השיחה נסבה על הסוגיה האם באמת הלקוח תמיד צודק, או שמותר למוכר להיות במצב רוח רע ולא לחייך. האם מותר למוכר לא להיות חייב לראות בלקוח שאינו חברו – חבר, בניגוד לאתוס השירות האמריקאי, שהוא, אפשר להודות, די נוח כשאתה צרכן, על אף דבריו המלבבים של הטוקבקיסט עפרי. ובכך אני קרוב יותר לדבורית בטוקבק. גם אני לא אשוש ללכת למקום שמחציף אלי פנים (כמו למשל שיח קפה בשינקין), אבל זאת בוודאי לא טענה לחרם קולקטיבי, ואדע גם שזכותו של המוכר להיות במצב רוח רע. השאלה היא במילים אחרות: האם בכך שאתה משלם 7 ש"ח למוכר אתה קונה לא רק פיצה, אלא גם את החביבות שלו. הטוקבקיסטית הכואבת ר' שכותבת על 'תרבות השירות' היא דוגמא לזה. לטעמי, אין כזה דבר 'תרבות השירות'. שירות זה לא תרבות, זה ביזנס. היא כותבת שהוא חי בבועה – זכותו של אדם לחיות בבועה, זכותו של מוכר להיות מוזר ותמהוני, לגהק ולהתלבש מוזר. אין עליונות ללקוח על העובד.

הסבלנות לאחר (האחר זו מילה אפנתית לסימפוזיונים שאני שונא, שכן אין כזה דבר אחר. הרי גם אני אחר וגם הקורא אחר) צריכה להתייחס גם לעובדים, פקידים, מוקדניות וכו' ולא רק ללקוחות. אחד המאפיינים של סרטים כחולים זה שהבחורה נראית נהנית. יש לי ידידה שעסקה בסוג-של-זנות והיא סיפרה לי שכל הזמן היתה עסוקה בלהגיד ללקוחות כמה הם מדהימים וחכמים, שזו העבודה למעשה אם רוצים שהלקוח יהיה מבסוט. אתה שוכר את הסרט – בשביל החיוך הזה והאנחות המזויפות של האושר, ועפעוף העונג. זה לא הכוס או השד, כמו הפנים שחשובות בפורנו. אבל הנה האדם – אאוטסיידר שאכן לא מבין את כללי המשחק היום – לא מוכן לחייך ולהתנחמד בשביל ה7 ₪ שפיצה עולה. 

האמת היא שעם כל ההקדמה הזו ומעל 200 הטוקבקים לכאן ולכאן, אני אישית מסמפט יותר את האמא מאשר את מוכר הפיצה הלז, ולו בגלל שאני עצמי מחייך וקשה לי שלא מחייכים אלי, וגם נשמע שלא קל לגדל ילד אוטיסט בישראל. כך שאין לי דבר נגד האימא שרצתה לספר על קשייה, אף כי צר לי מאוד שהדבר הביא בסוף לחורבן למוכר הפיצה. הבעיה שלי היא עם אנשים שמוצאים את הטרף הקל ביותר, מוכר פיצה זעיר וחסר סבלנות, כשבמקביל הבנקים זורקים אנשים מהבית כי הם לא עומדים בריביות שלהם, האחים עופר מזהמים, יש לך את מכון ויצמן ששולח ביריונים להרביץ למפגינים בגן המדע שרוצים את זכויותיהם, וגם מה שכתבה טלילה למטה, שלא עורר עניין ולא קיבל קבוצה עצומה בפייסבוק, כשמדובר על פגיעה ב200 חלשים. יש לך אנשים שמנים ומבוססים שהחליטו על הרעבה של מיליון וחצי אנשים בעזה, ש99 אחוז מהם לא עשו דבר רע לישראל, מלבד זה שהם חיים; ילדים שלא מקבלים תרופות ודיאליזה ומתים; הרעבה של אוכלוסיה שלמה שאוכלת חוביזות כדי שתלחץ להדיח את השלטון, דבר שכמובן רק מחזק את החמאס ומאחד סביבו את האוכלוסייה. במה אשם ילד בן שנתיים שלא יקבל אוכל? ואת כל זה עושה אדם אחר שמודה שהוא אנטיפת ולא סחבק, אגב, והוא גרוע בעיני הרבה יותר ממוכר הפיצה, כמובן, עם כל הפוליטיקלי קורקטנס שבעולם. ורעים ממנו – כל שר ושר בממשלה הזו שנותנת להרעבה הזו להימשך, ונתנה להימשך גם כשלא היו קסאמים או פצמרים. אני לא חושב שיש כאן עניין של ימין ושמאל, אלא של אנושיות ורשע ואטימות מוחלטים. אני לא אדם צדקן במיוחד ולא טהרן, אבל יש דברים שלא עושים. ואדם שלא אכפת לו מרעב של תינוקות וממניעת תרופות וטיפולים מחולים – הוא חלאה. 

עוד על עזה: הפתרון שלי למצב בעזה.

ולכל חובבי האוטיסטים, אולי תפתחו קבוצת פייסבוק נגד השר שקרית? המקרה הבא קצת חמור יותר ממוכר אנטיפת (גילוי נאות: אני מיודד עם שלי דביר עורך הדין הנשמה שטיפלה במקרה).
 

תגובות לטקסט:

דובי קננגיסר, כהרגלו, מאיר מנקודות אחרות. אני מסכים עם חלק מדבריו. אבל הטענה שלי היא שיחס לא חייכני עשוי לגרור באמת אי הגעה למקום, או אפילו ביקורת צרכנית – שניהם לגיטימיים – אך כאן היה חרם ושנאה והתעללות, קללות, וזריקת זבל. אתה לא רוצה, אל תקנה. יש את המישור הצרכני ואת המישור העקרוני, שהוא חשוב יותר לטעמי. האם אנחנו יותר צרכנים מאשר עובדים? כולנו הרי גם עובדים במשהו, ויכולנו עקרונית גם להיות מוכרי פיצות, ולא רק קוני פיצות. יש הרבה מוכרים לא נחמדים, ופי כמה יותר אנשי הייטק לא נחמדים, ואף אחד לא מקים עליהם קבוצה בת 25000 איש בפייסבוק. (עכשיו ראיתי שהוא התייחס לקללות בהערה קטנה למטה).

מורן כרמון האהובה גם מגיבה על המשפטיזציה בדברי טעם. הטענה שעשירים הם חפים מפשע עד שמוכחה אשמתם נכונה, הבעיה היא שהם חפים מפשע גם כשאשמתם מוכחת.

חייש הקורא הותיק.

מבין הכתבות הנוספות בפירמה (שאני עורך עם יעל שחם):

תסמונת אקירוב – איך הקיבוצניקים של אתמול הם סייעני הקפיטליסטים החזיריים של היום: על הקיבוצניקים אהוד ברק, אלי גולדשמידט ורון חולדאי. יהושע סימון
חשיפה: בנימין ארביב מתכנן להקים תחנת טלויזיה ראשונה באינטרנט. רותי זוארץ
מדוע הרשות השניה נותנת לזכייני ערוץ 2 לא להתייחס למכרז ולהחריב את הטלויזיה. ארי ליבסקר
ראיון ניצחון עם צלם הפפראצי בוצ'צ'ו, שניצח במשפט את גיל ריבה לאחרונה. הוא מסביר שבישראל אין פפראצי והכול מתואם מראש. ארי ליבסקר
מדור המחשבים: נמרוד קמר על מחשבי בית שחי
מדור המוח: על אפשרות להכלאה בין אדם לקוף. יוני רז פורטוגלי ושחר כסלו

מהגליון הקודם: על הטיפוסים הנאלחים של התעשיה – פרויקט מיוחד

אוכל לשלוח כתבות בפי.די.אף למעוניינות שיבקשו באימייל או דרך אופציית התגובות בבלוג. אולי חלק מהכתבות יעלו לתחתית אתר גלובס באדיבותו של דורון אביגד. כדאי לבדוק מחר.

אגב גלובס (מחוץ לפירמה), צריך לפרגן לעיתון על בחירה ראויה לאיש השנה 2008. לא ראיתי שהתייחסו לזה. אבל הנה, כמובן דבורית זרקה עצם.

 

האח הגדול

 

האמת היא שאני לא כל כך האדם הנכון להגן על האח הגדול, אף שיתכן שזה יעלה את כמות הכניסות לפוסט הזה מצד ילדים. מעולם לא ראיתי את התוכנית הזו, אולי מחוץ לצפיה מקרית בבית הוריי (אמי הפכה לאחרונה לטוקבקיסטית קבועה כאן, אם שמתם לב, כך שאני לא יכול לכתוב על סקס) בערוץ 20 שבה בעיקר התאכזבתי שאין בתוכנית חתיכות. אבל כולם מדברים עליה ואני מניח שאני יכול לגבש דעה גם בלי ממש לצפות בה.

על כל פנים ההפגנה נגד השידור היא מדהימה. מדהים שבזה מתעסקים אמנים, כאילו אין צרות. זה לטעמי אסקפיזם גדול הרבה יותר מהתוכנית עצמה. אנשים רבים מאוד כנראה רוצים לראות את התוכנית הזאת, היא כנראה עשויה טוב מאוד, היא גורמת לאנשים הנאה, למעשה לחלק גדול בישראל. לא ברור איזה נזק היא גורמת יותר משהיה גורם שעשועון, למשל, או סיטקום עבש. זה לטעמי נחמד שרואים אנשים לא מהוקצעים בטלויזיה. ולכל הטוענים למניפולציה, הרי בכל דרמה יש פיקציה, לא סתם ספרות קרויה פיקשן בשפת הגויים אשר לא ידעוך. אפשר לחשוב מה היה קודם בפריים של ערוץ 2? איזה הפסד אנחנו מפסידים שם? רוב הדרמות המשמימות של ה"הפקות מקור" הן גם לא ממש יצירת מופת לטעמי. דליה בטוקבק ציינה כמה שמות כמו "הבורר", אבל האח הגדול גוזל שלוש שעות בשבוע מקסימום, עדיין נותרות עשרות שעות שבהן הפקות המקור יכולות להיות משודרות סדרות עם איבגי. אני תומך כמובן במאבקי היוצרים והערוצים צריכים לקיים את המכרז, אבל המכרז לא שולל את האח הגדול. וגם בדוקומנטרי אין שחקנים ועם כל הכבוד הדקומנטרי הוא ז'אנר נצלני לא פחות מהריאליטי. על כל פנים לומר שריאליטי זה רע ודרמה זה טוב זו אמירה בעייתית, ואני אומר זאת כמי שקצת התפרנס כתסריטאי. אבל יתכן שאני טועה, כי הרי לא יצא לי לראות את התוכנית. מצד שני, גם המפגינים כנראה לא רואים את התוכנית, לא? בכמה הדקות שראיתי את התוכנית היה משעמם וקשה להבין מה אומרים, אבל נהניתי לראות אדים על המצלמה או על הזכוכית החד כיוונית. אין לך כמעט אדים בטלויזיה. אולי בתוכניות בישול. 

ואגב מצחיקים השלטים המשווים בין גלעד שליט לבין יוסי בובליל. הם אולי נעשו כמחאה, אבל שני המצבים באמת מאוד דומים, שניהם רגעי תקשורת המעלה אדם אחד ולא אדם אחר. הרי יכלו לבחור באלמוני אחר ולהפוך אותו למיתולוגיה. הרי כל פיפס משליט מעוות כדי ליצור כאן דרמה למכור עיתונים ולהעלות רייטינג, בדיוק כמו עם אותו בובליל. השימוש במחלקת הפרומו של קשת ובמחלקת הפרומו של שליט הוא תמיד באמצעים העדכניים ביותר, כמו פייסבוק ועוד.

על כל פנים, ההוכחה הגדולה ביותר לעליבות של הפגנת הנגד היא שהמארגן של ההפגנה הוא יו"ר אמ"י, מי שהנחה את התוכנית המיתולוגית בערוץ 33, "הלילה יענקלה לאן" שעליו כבר כתבתי בבלוג הקודם שלי בנענע שעצוב להציץ בו, הייתי יותר שנון ורדיקלי פעם.

עוד משהו על אירוע המחאה נגד המציאות.

ויהודה נוריאל רוצה להכות את ארז טל. צריך פייסבוק

 

בולע רוק

תערוכה מעניינת של בועז גולדברג ("בולע רוק") מוצגת בפאב-חנות בגדים סלון ברלין, נג'ארה 15, קרוב לאלנבי 56. התערוכה יוצאת-דופן כי היא כוללת צילומים שהוצמדו לטקסטים על מוזיקה שכתב בועז גולדברג ב"עכבר העיר". זה מהלך מעניין, שקובי אור התחיל אותה פה – ביקורת הרוק עצמה כאמנות. אצל בועז גולדברג, הצילומים הנלווים לביקורת מקבלים את ההדהוד. העבודות מאופיינות בזוהר מעופש ובעופש מזדהר. את גולדברג אני מכיר כבסיסט המעולה של קנאק\פופ להקתי והוא אדם מיוחד מאוד ונדיר. מכיוון שהעבודה היא רמה שלישית של "משהו". כלומר ממוזיקה הפכה לטקסט (הביקורת) ואז מטקסט לתמונה. כך שלמעשה התערוכה היא למעשה צילום של מוזיקה, של רטטי אוויר, וזה דבר מושך ונדיר. 
 
על התערוכה כתב האוצר הנכבד, שהגיע לפתיחה לבוש כפיראט:
 
בולע רוק (2008-2006)
 

תערוכת היחיד של בועז גולדברג מציגה סדרת צילומים שנוצרה כחלק מטור עיתונאי הדן בנושאי מוזיקה ותרבות, ושהתפרסם בעיתון "עכבר העיר" בין השנים 2006 ל- 2008. מתוקף "תפקידי" כשודד אוצרות, בזזתי מבין התמונות שהוצגו בטור ("בולע רוק", עכבר העיר) כשבע עבודות לערך, המייצגות – לטעמי – קו ייחודי. "אבחנותיי" בדבר קו ייחודי מתבססות על העובדה הפשוטה שבאף אחת מן התמונות אין נוכחות של בן אנוש – דבר הנדיר באופיו, להימצא בקרב אילו, המופיעות מעל גבי עיתון הפונה לקהל הרחב.
הצילומים מבוימים, מציגים עולם אסקפיסטי, עלילתי, צבעוני וזוהר, המנותק במידת מה מן המציאות הישראלית וטומן בחובו רמיזות עבות למתח ואלימות. ההקשרים לבין עולם המוזיקה קלים לאבחון, אך לדידי התעמקות מרובה בנושא תהא לרועץ – העולם האסוציאטיבי מתעורר לחיים בהינף מבט על כל אחת מן התמונות.
הפלגה נעימה!
 
על החתום:
שודד האוצרות.  
 

מהנעשה בעיריית תל אביב

 

יואב לרמן נרגש מישיבת המועצה הראשונה של עיריית תל אביב ששכחתי ללכת אליה. מומלץ לקרוא גם בטוקבקים.

מולו, תמי זנדברג (מרצ) דווקא מזועזעת. פגשתי היום במקרה גם את סגן ראש העיריה הנאה אסף זמיר (רוב העיר. גילוי נאות: הקלטתי שיר עם אחותו המרשימה) וגם הוא נראה המום.  גם יעל דיין על הישיבה הראשונה, מהצד של היו"ר המקורקס.

וזה מה שיש להגיד למשורר (מעין) והסופר איתי מאירסון על ישיבת המועצה של עיריית תל אביב.

על כל פנים, ישיבות המועצה הפכו למעוררות עניין וזה דבר חשוב. נקווה לבוא בשבוע הבא. נראה שזה מקום טוב לדייטים. אם אחת מהקוראות מעל גיל 50 מעוניינת.

ועוד בעניין העיריה: סקופ-אולי של עידו קינן שאיש לא שם אליו לב.

—-

 

כדאי לקרוא

 

המלצה נוספת על הטור המוסלמי המרגש של זהייה קונדוס בNRG. והפעם עיד אלאדחא

ג'ורג' טנט בחשיפה מעניינת שלא ראיתי שתורגמה לעברית

ואסיים באחת האמירות המוזרות ביותר, שיצאה מפיו של בני בגין שטען שלא יכול להיות שלום:

"נצטרך להגן על עצמנו שנים רבות. אך גם בתנאים האלה אנו יכולים לשגשג, ולעסוק בספרות יותר משאנו עוסקים בכך היום"
 

 

זה אולי הפוסט הארוך בהיסטוריה. הוא גדל וגדל כתחש, משמין ומשמין כבייגה.

שיר אהבה בורגני

המכונית נוסעת
הילדים צהבהבים
הליסינג הוא הרוטב
במישורים בכייניים
 
רצתה שני ילדים
ואוטו
ישובי איכות חיים
היה המוטו
 
הוא נראה לה כמו סיכוי למַזדה
אז למה לא
למה לא
למה לא
 
(שיר שמצאתי, כנראה מקיץ 2007)
 

מתקן המפיות במסעדת מונופול

*
 
בסוף היום
מִתקן המפיות
עדיין גא,
מגובב על המתקנים האחרים למפיות
מתחת לכיור
של סוף היום 
במסעדת מונופול
 
בסוף היום
מבין לראשונה

שצבעו כמו של שאר
מתקני המפיות.
הבשר צונן כמו של שאר
מתקני המפיות.
העורף מתכת כמו של שאר
מתקני המפיות
צוחק מי שצוחק אחרון!
אידיוט שכמוך!
מרגיש כה עלוב
בסוף היום
במסעדת מונופול
 
(14 בדצמבר 2008\ ממתין לספריה במזנון מונופול בקומה 2 במגדל שלום)

%d בלוגרים אהבו את זה: