Monthly Archives: מרץ 2011

יום שישי \ רבקה בלאק

תרגום זריז לעברית לשיר הלוהט שמסמן את התקופה:

.

יום שישי \ רבקה בלאק

rebecca black/ Friday

.

שבע בבוקר, מתעוררת

חייבת להתרענן, חייבת לרדת למטה

חייבת את הקערה, חייבת את הקורנפלקס

רואה את העניינים, איך הזמן זורם

מתקתק ומתקתק, כולם ממהרים

חייבת למהר לתחנה

ואז ממש ליד האוטובוס, רואה את כל החבר'ה

.

דופקת ת'מושב הקדמי

יושבת במושב האחורי

חייבת להחליט

איזה כסא אני תופסת?

.

פזמון:

זה יום שישי, יום שישי

חייבת לשחרר ביום שישי

כולם רק רוצים להיות בסופש.

.

זה יום שישי, יום שישי

חייבת לשחרר ביום שישי

כולם רק רוצים להיות בסופש.

.
מסיבות, מסיבות, כן

מסיבות, מסיבות, כן

כיף כיף כיף.

כולם מחכים רק לסופשבוע

.

7:45 על האוטוסטרדה

טסים כל כך מהר, שאני מתה כבר לעוף

כיף כיף, חושבים רק על כיף

אתה מכיר את זה

יש לי את זה, יש לך את זה

חבר מצד ימין

יש לי את זה, יש לך את זה

עכשיו אתה מבין את זה
.

אתמול היה חמישי חמישי

היום שישי שישי

אנחנו כל כך מתרגשים

אנחנו כל כך מתרגשים

נארגן מסיבה היום

מחר שבת

ויום אחר כך ראשון

אני לא רוצה שהסופש יילך

.

ראפ:

ר"ש ב"ית רבקה בלק

נרגעים במושב הקדמי

במושב האחורי

אני נוסע, טס

במסלול המהיר, מחליף מסלולים

ואיתי המכונית

לידי חולף אוטובוס בית ספר

עושה טיק טוק, טיק טוק, מת לצעוק

בודק את היום, זה שישי, זה מוצש

אנחנו רוצים לכייף, יאללה יאללה כולם

.

זה יום שישי, יום שישי

חייבת להשתחרר ביום שישי

כולם רק רוצים להיות בסופש.

זה יום שישי, יום שישי

חייבת להשתחרר ביום שישי

כולם רק רוצים להיות בסופש.

האגם הגדול – גרסת 2011

במעין האחרון, מספר 6, פרסמתי שיר בשם "האגם הגדול" שנכתב באכזיב באוגוסט 2008. מאז, קראתי את השיר פעמים רבות, בין השאר בלחן של אלי זולטא ונאנק מלהקת רוק הכבד אלמנה שחורה בהשקת מעין. ההקראה המרגשת ביותר של 'האגם הגדול' התרחשה בפסטיבל שירה במדבר האחרון, שעורכת אילנה שחף, מול הילדים של פנימיית שדה בוקר. אף שעל פי תוכניית הפסטיבל נקבע לנו אירוע בחדר האוכל בשעה שש, המורים והמדריכים, אולי למודים מנסיון ערב השירה שלנו בזמן 'מלחמת עזה 2008' , אולי סתם לא מתואמים, לא הרשו לנו להופיע בפני התלמידים שרצו לשמוע שירה, עמדו בכניסה, וחסמו בגופם בנימוס את כניסת המשוררים לחדר האוכל. שבנו עצובים לחדר האוכל של המשוררים ואורחי האכסניה.

במקום להיכנע, הופענו מחוץ לחדר האוכל ללא הגברה, במקום שבו נבנתה העדלאידע המסורתית. הילדים הצטרפו אט אט, וגם כתבו שירה מוצלחת מאוד בעצמם. שירו של ערן הדס 'מתה המורה לספרות שלי' קיבל משמעות מיוחדת. זה היה שיעור לגבי מהי שירה או אמנות טובה – כזו שגורמת חרדה. כזו שהפוליטיקה שבה לא נמצאת רק בתוך הטקסט, אלא גם בתחביר החיצוני שלו, מול העולם.

על כל פנים, הרגשתי תמיד נבוך לגבי צמד השורות שנועלות את השיר. אבל השיר נכתב ככה, בבולמוס מסוים, ולא יכולתי לחשוב על סוף נכון יותר. אני מעדיף לא להתווכח עם ההשראה, מה שאנשים קוראים 'עריכה'. לאחרונה, שוב באכזיב, לפתע עלה סוף חדש לשיר. אולי כי לקחתי ספר עם שתי גרסאות ל'נסיכה אמריקאית' של ניסים אלוני. שוב, חשוב לציין שלא מדובר בעריכה, ליטוש ושיוף, אלא בכתיבה חדשה של התוספת. והנה הגרסה הנכונה והחדשה של השיר, כשהשורות החדשות מופרדות מאחיותיהן הותיקות בשורה ריקה:

האגם הגדול

שוחה לבד בתוך האגם הגדול

שוחה על בטני באגם הגדול

שוחה על גבי באגם הגדול

על צדי שוחה באגם הגדול

מדוע איש לא מצטרף אלי באגם הגדול?

אין גדר סביב האגם הגדול

משתכשך בתוך אגם הגדול

צולל בתוך אגם הגדול

הדרך לדפוק את השיטה: האגם הגדול

הצטרפי אלי אל האגם הגדול

הצטרף אלי אל האגם הגדול

מדוע אני לבד באגם הגדול?

דבר לא מונע מכם לבוא אל האגם הגדול

למשל אתה הקורא,

אל נא תאמר 'אני רק הקורא',

הפשל המכנס, השלך החזיה,

בוא עכשיו אל

האגם הגדול!

שחה עמוק בתוך האגם הגדול!

שחה חיש בתוך האגם הגדול!

שחה על גחונך בהאגם הגדול!

שחה על העורף בהאגם הגדול!

שחה על לבך באגם הגדול!

בוא עכשיו לכאן.

פעם היו כאן רבים באגם הגדול

אני היחיד שטבל באגם הגדול

אפשר לטבוע בהאגם הגדול

(אבל) אפשר למות מצחצוח יתר במרידול

אז בואו בואו בואו אל האגם הגדול

נצוף נצוף נצוף באגם הגדול

אין כאן מים, רק קול

נתחכּך בתוך האגם הגדול

בשרכם יוטח בבשרי באגם הגדול

בוא עכשיו לכאן.

מדוע אני לבד בתוך האגם הגדול

מדוע אני לבד בתוך האגם הגדול

כי אני לבד בתוך האגם הגדול

כן, אני לבד באגם הגדול.

אני לבד לבד לבד באגם הגדול

לפעמים עם עוד כמה חברים

מדוע אינכם מבינים שהכי סבבי באגם הגדול

שהכי חינמי באגם הגדול

שזה המקום היחיד בעיירה בלי גדרות, האגם הגדול

ולא איזה אשד הפכפך, האגם הגדול

והוא לא ממש גדול, האגם הגדול

אפשר לשים אותו בבגאז' של פג'ו,

בתא מטבעות מעור שסק

בפנקסון סגול

האגםהגדולהאגםהגדולאגםהגדול

הצטרפו אלי עכשיו לאגם הגדול

הצטרפתו עמי באגם הגדול

יש מקום לכולם באגם הגדול

יש מקום לכולן באגם הגדול

יש מקום לקולר באגם הגדול

האגם הגד גד גד גדול

האגם הגדול דול דול דול דול

בואו אל האגם הגדול

בואו אל האגם הגדול

למה אתם באים רק עכשיו לאגם הגדול?

אחרתם לאגם הגדול

אין צורך שתיכנסו לאגם הגדול

הוא יבש, הוא בוץ עצוב, האגם הגדול

חזרו לאמבטיה, שובו לדוּש הדולף, הוציאו את הבידה מהאינטרסול

אל תיכנסו לאגם הגדול

למה כולכם באים פתאום אל האגם הגדול

אין כבר מקום באגם הגדול

אתם מטנפים את האגם הגדול

בשרכם מלכלך את האגם הגדול

תלתליכם נכנסים לגרון האגם הגדול

אז קישטה, קישטה, קישטה מהאגם הגדול

תצאו תצאו תצאו

תלכו, תלכו, תלכו מהאגם הגדול

אין כאן מים, רק קול

(אכזיב, 08.08.09, עריכת סוף באכזיב 2011)

 

—-

לאחרונה קיבל הבלוגר תומר פרסיקו תביעה מצד דמות רוחנית שהוא פרסם עדויות כנגדה. תרמתי סכום צנוע לקרן ההגנה המשפטית שלו וכן התחייבתי לסייע במקרה הפסד בתביעה ככל שאוכל, כמו בלוגרים וגולשים רבים.

זו הזדמנות עבור הבלוגוספירה, אם יש דבר כזה, להראות סולידריות, לסייע לאנשים שכותבים בהתנדבות, לתרום לקרן ההגנה ולסייע במקרה של הפסד. הפסד של פרסיקו, הוא אסון לכולנו. כל אחד מאיתנו, עם קצת אומץ, יכול היה להימצא בנעליו של תומר.

אני חושב שכדאי אפילו למסד קרן הגנה עתידית כזו, אולי באמצעות פרסומת למשרד עורכי דין מסוים בכל הבלוגים המעוניינים להיות חברים במטריה. זה גם יכול לסייע בהדיפה ראשונית של תביעות ואיומים מצד אלה שרואים בבלוגרים אנשים חלשים (בצדק), ובפיקוח הדוק יותר על התכנים של הפוסטים הרגישים מבחינה משפטית.

יום אחרון בבלארוס: נקניקיה, מחירו של רומן חטוף וקרל מרקס

מלון בלארוס, מינסק. בארוחת הבוקר אני משוחח עם תייר מחו"ל. הוא מספר שפגש בחורה באתר שידוכים רוסי סליזי ששמו בתרגום לעברית הנותנת' וקבע איתה אמש. אחרי הדייט, הם הגיעו יחד למלון, אבל החדר שלו היה יחיד. בכל קומה, עומדת אישה שמפקחת בנוסח סובייטי, וזו קראה לשומרים. הוא היה צריך לשחד כל אחד ב10000 רובל, 12 ₪ בערך כדי שיעזבו אותו.

אנחנו נוסעים למסיבת עיתונאים משונה, עם שר התיירות והשגריר הישראלי. כולם רוצים לראות את העיתונאים הישראלים. הגיעו לפגישה כ40 עיתונאים ושלושה צוותי טלויזיה. כמקובל, לא נאמר בה דבר ראוי לציון. אף אחד מהאורחים והמארחים לא מעז להתעסק בבעיות זכויות האדם ובחופש התקשורת במדינה. גם אני לא גיבור גדול מדי. שבוע במדינה והפנמתי את השתיקה, למדתי להיות עיור ואילם בזכות הררי הנקניקים. פיזית, אני עייף ומלא. זה אומר משהו על הפחדנות הבסיסית של האדם: כמה קל לקלוט בחושים מדיניות שאיש אפילו לא אמר לנו אותה. על כל פנים, היו רגעים שחשבתי שהדיבור על פגיעה בזכויות האדם הוא עניין של תעמולה מערבית או הסברה לקויה, כמו שאומרים בישראל, אבל יום אחרי שחזרנו לארץ, הייתי אמור לראיין אמן שקשור לאופוזיציה והוא לא שב אלי. ואז הסביר שהוא מוטרד מאוד: מייסד אתר האופוזיציה המרכזי צ'רטר 97, נמצא תלוי בביתו באופן מסתורי. חיכו עד שהעיתונאים יעזבו, והעלימו גם אותו.

בהכנות

הטיול שלנו אמור להכניס כסף למדינה המצורעת והיפהפיה הזו. אולי הסיבה ששתי ידידותיה הטובות של בלארוס הן אירן וישראל קשור בכך ששתי המדינות לא מתעניינות בדוחות ארגוני זכויות האדם. להפך.

הולכים לקניון ברחוב העצמאות שנמצא מתחת לפסל לנין, שהוקם לפני שלוש שנים. הבניין היפה ביותר בשדרה הראשית הוא בניין הקג"ב, בניגוד לרוסיה מנגנון המשטרה החשאית לא טרח להחליף את השם. מול בניין הקגב שלט על הגעת נבחרת כדורעף הנשים מישראל. לא ברור מדוע ברחוב ראשי שלט כזה, אולי הוא מסמן את התחזקות הקשרים בין שתי המעצמות, איזה אביב ביחסים שקשור לתפקיד של ליברמן בשתי המדינות.

זאב זאב

לפני החזרה, אני צועד לגן מקסים גורקי שבקצה רחוב קרל מרכס. אוכל נקניקיה, אני מביט בברווזים בנחל. על גשר שעובר עליו זוגות שמו מנעולים עם שמותיהן כדי לשמר את אהבתם. את המפתח זרקו לנחל. וגם אני התאהבתי איכשהו בדיקטטורה האחרונה באירופה ובאנשים הטובים שם.

לבלארוס, הנחשבת לדיקטטורה האחרונה באירופה, נסעתי במסגרת המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים למדינה בהזמנה ובמימון משרד התיירות המקומי. למעוניינות לקרוא באופן סדיר: עלילות היום הראשון כאן.

המעוניינים בסקירה מקצועית יותר, מוזמנים לקרוא את רשמיו של משה גלעד.

חמש דקות לגלעד שליט, עם המארגן במרצדס

בצומת קפלן, ליד מגדליו של מר עזריאלי, מתקבצים אט אט העיתונאים שיסקרו את חמש דקות העצירה לתמיכה בגלעד שליט. נער מבית ספר עמל הסמוך, נושא שקית ובה ביסלי ובאגט, מבשר בהתלהבות שישחררו את תלמידי הבית ספר, עגיל זוהר באזנו.

העיתונאים יושבים אבודים בכיכר, ממתינים ליוזמי האירוע. אני שואל אם אנחנו יושבים באי התנועה הנכונה, שאליה יגיעו המארגנים. "אל תדאג", אומר עיתונאי, "הם יראו מצלמות ויבואו אלינו". מעלינו, מעופף מסוק של אחד מגופי התקשורת.

עופר בנטל, קצין המבצעים של הפרוייקט מתראיין לכתב ערוץ 2. "הוכחנו שלכל עם ישראל לב עם נשמה טובה. בפורים, יגון יהפוך לגילון". לאחר מכן, הכתב מתנצל ואומר שהסאונד לא יצא טוב בגלל רעש האופנועים ועופר חוזר על הכול, ושוב יגון הופך לגילון.

עופר לא נראה כמארגן אירועים פוליטיים, אלא כביזנסמן שדפק קופה. הוא לובש מעיל עור, ג'ינס עם קרעים ומשקפי רייבאן. ידיו רועדות מאקסטזה ומרוב סמסים. והוא שם את בוהניו בכיס. כמי שרגיל לאירועי מחאה, זה מרענן לראות מארגנים עם מכוניות מפוארות כל כך.

אני שואל את עופר אם הוא לא מפחד שפתאום אף אחד לא יעצור את האוטו. "לא תהיה להם ברירה, אנחנו נעצור אותם", הוא אומר. מאחוריו, קבצן עם ידיים מנוקדות בכתמים בהירים מרים כוסית פלסטיק חד פעמים לקבל שם כסף. בין הקבצן לעופר נעמד לפתע מאבטח של שכר מינימום שרוצה לתפוס גם הוא מקום במהדורת החדשות, פניו רציניות. "המדינה בהזדהות ברמות שאין כאלה. התקשרו כל הרבנים הגדולים לתמוך", הוא אומר. לפתע, הוא משווה את הלכידות עכשיו לכך שבמחנות הריכוז כל אחד דאג לעצמו.

צומת קפלן מלאה שלטים של ההתנחלויות "כולנו ישראלים", אולי לאחר הרצח באיתמר, אולי לכבוד התקשורת שתגיע היום. בשעה 10:58, עופר רץ ברמזור אדום, עובר על אי-התנועה שממנו מנסים לבקוע פרחי פטוניה ונעלם בין המכוניות. אני רץ אחריו ולא מוצא אותו.

ואז, בין מגדל השופינג הענק למטה הצבא, כולם עוצרים. גם אם אפשר להיות ביקורתי כאן, האירוע מרגש בגלל שהוא אחווה כל-ישראלית. הוא גם מראה את הקלות הישראלית: איך אדם יחיד מראשון לציון, שמחליט מול הטלויזיה לעשות משהו, יכול לעצור מדינה שלמה. כולם עמדו: סקייטבורדיסטים קשוחים, פקידות מבנייני הממשלה, אנשים במכוניות חדשות וישנות. רק הומלס מזוקן, שנושא עגלת-שוק מאובקת, לא מוכן לשחק את המשחק, והוא מושך את עגלתו מתעלם מההמונים, יודע שבשבילו איש לא יטרח לעצור את המדינה. אבל יש עוד מישהו שהולך: עופר בנטל, שאיבדתי קודם, צץ ומתחיל לרוץ, ואני אחריו. הוא מזנק על סמיטריילר שנעמד באמצע צומת קפלן ומניף שלט של גלעד שליט על גגו. הצלמים מנצנצים במצלמותיהם. "גם ביבי צריך לראות. זה הכי גבוה שאפשר". הוא צועק לאיש העסקים קובי סידי, היוזם של כל האירוע העצום הזה. סידי עומד למטה, בין המכוניות שעוצרות ליד עזריאלי, אוחז בידו כלבה אופנתית זעירה עטופה סוודר ורדרד, שנראית מאושרת מתשומת הלב.

"אני מכיר את עם ישראל, הוא פה כשצריך אותו. כמו שניצחנו בכל המלחמות, ננצח כאן", אומר לי קובי סידי, אוחז במפתחות המרצדס הלבנה המפוארת. "יש תקציב לכוס קפה לחבר'ה?", מברר אחד הפעילים. לאחר חמש הדקות, אני משתחל למושבים הנוחים של המרצדס של סידי. שנינו לבד, בדרך לקפה ג'רמיה בצפון תל אביב שבו התחיל מטה המאבק. "התת-מטה", מכונה הבית קפה בפי הפעילים.

מדי שניה מקבל סידי שני סמסים לבלקברי, או טלפון. "אנשים, ניצחנו", הוא אומר לאחד. לתושב אשדוד שבה העסק לא דפק הוא מסביר "כל המדינה עצרה, אתה היית כנראה במקום לא טוב. לא מאות אלפים היו שם. יצאו מיליונים"."אתה יודע כמה אני בוכה בשביל הילד", אומר לו הפעיל מאשדוד בעצב. על סמס מסוים הוא אומר לי בקול שקט "זה סגן ראש השב"כ". אני מברר אם הנוכחי, אבל הוא אומר "לשעבר". מיד אחר כך הוא מקריא לי סמס מאקי אבני. "זה היה מדהים. כל הקאמרי יצא החוצה. זה בזכותך. בזכות האש שלך. היום קנית את עולמך". וגם ריטה: "אוהבת אותך, תודה על מה שעשית". הקשר עם המפורסמים התחיל מכך שהביא לארץ אמנים. הוא מראה לי תמונה ששלחה לו הרגע פנינה רוזנבלום, מחובקת עם עובדיה בצומת שנעצרה. "יש לי דמעות בעיניים", הוא אומר לי לפתע. אני לא חושב על גלעד שליט, אלא מפחד שהוא יעשה תאונה, כי כל ההתכתבות בבלקברי והטלפונים נעשים תוך כדי נסיעה. ולכן אני מהנהן. "אני צריך יום חופש, עשרים יום לא ישנתי", הוא אומר ואני נלחץ עוד יותר. כל רגע נשמע בליפ של הודעה או טלפון: הפועלים של גיבור ספורט, בחורה נלהבת מצומת הסירה, שייח בדווי שסתם את הדרכים בנגב ועוד. "תותח", אומרת לו מישהי ואז מציעה לו להתראיין ברדיו קול חי.

הוא מספר לי שפוליטיקאים ניסו לקחת עליו טרמפ והוא סירב. לפוליטיקה הוא לא מתכוון לרוץ. "חשוב לי שתרשום ששר התחבורה אדם מגעיל, ממש נבלה. האמירה שלו לנהגי האוטובוסים לא לעצור, תחזור אליו כסטירת לחי", הוא אומר. גם על דף פוליו שבו הכין טקסט להקראה, אולי בראיון רדיו, מופיע הטקסט "לגבי השר כץ נבוא איתו חשבון".

אנחנו מגיעים לתת-מטה בקפה ג'רמיה ברחוב ירמיהו, שם הוא מתקבל כמלך. הפעילה אתי אפריאט-כחלון, סטייליסטית וקניינית אישית, אשה מטופחת עם שרשרת צבעונית, מנסה לענוד עליו מדליה שכתוב עליה 'קובי התותח'. הוא מסרב. "דאגתי לו מבחינה סטייליסטית", היא מספרת. "דברים קטנים, כמו לסדר לו את הצווארון. אבל הוא מתלבש יפה".

פורסם לפני כמה ימים בגרסה מקוצרת בהארץ

אוירת פורנו בצפון קוריאה של אירופה והשגריר: בלארוס 7

יום שביעי בבלארוס

בגן הלאומי “Narochanskyj” על גדות אגם נרץ' בית הבראה ממשלתי, מהסוג המפא"יניקי. אנחנו עוברים בין החדרים, מביטים באימה על חדר הטיפול בעלוקות, ,תחום שהפך פופולרי לפתע. כשאנחנו יוצאים, נטפלת אלי אמריקאית כבדה בסוודר ורוד שמגיעה מדי שנה לבלארוס ואומרת כמה פעמים 'לוקשנקו איז ורי גוד'. אני חושד שהיא שתולה של הממשלה.

אנחנו חוזרים למינסק. את פנינו מקבלות כמה פרסומות ברוסית לנייקי ולתכשיטי זורקה. אני שם לב שכמעט שבוע לא ראיתי פרסומות רחוב, תודה לאל. השגריר הישראלי רוצה לפגוש אותנו, לנו אין ממש חשק, כי מטופש לנסוע עד פה כדי לפגוש ישראלי, וכולם מעדיפים להסתובב קצת בעיר הגדולה. כדי לא לאחר לשגריר, אנחנו מוותרים על אתר הנצחה לשואה, דבר שמעורר עצבנות במשלחת. אבל אין ברירה. השגריר היה כנראה אחד מיוזמי המשלחת, במטרה לחזק את הקשר בין המדינות.

הסניף היחיד כנראה של מקדונלדס במינסק

האוטובוס טס במהירות מפחידה, אבל כשאנחנו מגיעים, נראה שלאיש לא אכפת מהאיחור. מעמידים אותנו בתור איטי. כל אחד צריך לעבור תשאול לפני פגישה עם כבוד השגריר, אף שאנחנו עיתונאים ישראלים. באתי לתאר את סימני הדיקטטורה האחרונה באירופה, אבל המקום הראשון שהרגשתי אוירה טוטליטרית היתה באבטחת היתר בשגרירות ישראל. הם מחזיקים את הסלולריים ואת אביזרי ההקלטה בארון, כאילו מדובר בראש השב"כ ולא בשגריר ישראלי במדינה משנית אם לא שלישונית. אנחנו מוצבים לכמה דקות בחדר מבודד ונעול, ללא חלונות, עם תמונות של ים המלח על הקירות.

יש ויכוח עם המאבטחים אם הצלמים יכולים לקחת את המצלמות. הבעיה נפתרת כשאנחנו אומרים שלא אכפת לנו שיקחו. בסוף השגריר מאשר את המצלמות. להפתעתנו, השיחה עם השגריר כלל לא לציטוט. השגריר עצמו אדם די חביב ועושה עבודה טובה וחרוצה, הייתי אפילו אומר נמרץ יתר על המידה. הוא מראה סרט על קשרי ישראל-בלארוס שמקריין שדרן ספורט מקומי (יהודי, על פי בכיר בשגריר שביקש לא להיות מצוטטים). הדבר הטוב שיצא מהפגישה: סיכה של בלארוס וישראל, שאני נותן כעבור כמה חודשים כמתנה לידידתי כוכבת הטלויזיה התפוסה אפרת אברמוב.

זמן חופשי לסיבובים במינסק. גשם קל מטפטף ואני צריך מטריה. המטריה הצהובה השבורה שלי הפכה לסמל המשלחת, בושה לישראל אף יותר מהכיבוש של השטחים. אני הולך לחנות המלון, ממתין בתור, מצביע על מטריה ומגלה שמחירה 70 ₪. אני תמיד קונה מטריות ב10 ₪ ומאבד אותן, כך שזו נראית לי מלכודת תיירים מינסקאית, שאהיה לוזר אם אפול לתוכה, בשביל יום אחד של גשם. אני מחליט לצאת לעיר ולחפש, גם אם יש קצת גשם. אני הולך קילומטר בגשם מתגבר, ומגלה סופרמרקט. אך אין שם מטריות. וכך גם בחמישה סופרים קרובים. אני כבר לומד שמטריה ברוסית היא זונטיק. לבסוף אני מוצא כלבו, ובקומה השניה שלו יש מטריות (זונטיקים). אבל מגלה שגם שם מחיר המטריה המתקפלת 70 ₪. אני מניח שזה כי לא מכניסים סחורה סינית זולה שתפגע בתעשיה המקומית, דבר שאני תומך בו, מצד שני, לך תבזבז 70₪ על מטריה שתאבד בהזדמנות הראשונה.

בבית קפה שאליו אני בורח מהגשם, אני משוחח עם המלצר החביב שמספר לי שהוא עקרונית בצד האופוזיציה ללוקשנקו. אני מנסה להבין מה זה להיות באופוזיציה ולמה זה מפחיד, הוא מספר שהפחד הגדול של אנשים זה כלא או פיטורים. והוא מתפלל שלא יקרה כלום לבן דוד שלו שהוא עיתונאי אופוזיציה. אבל גם על האופוזיציה יש לו ביקורת. "אין ממש מנהיג לאופוזיציה. האופוזיציה מקבלת המון סיוע כספי מאירופה, אז הם בורחים לאירופה ואומרים שרודפים אותם. לוקשנקו מאוד פופולרי. באזורים הכפריים אוהבים אותו, הוא עוזר להם מאוד. מבקרים אותו בעיקר בחוגים אינטלקטואליים וצעירים. למשל סטודנטים. אבל היום אין לאף אחד כוח נגדו, זה נראה אבוד להיאבק".

בבחירות שמונים אחוז הצביעו לו. הנתונים אמיתיים?

אולי שישים אחוז בעדו. בסך הכול לוקשנקו משקיע. אף שהוא מצחיק, עם השיער שהוא מושך והעובדה שהוא בונה בכל עיר קטנה מגרשי הוקי, כי הוא משחק הוקי.

בערב, אני לוקח מונית לנקסט, המועדון המרכזי בעיר. כבר במעלית אני מאבד את הריכוז. נמצא כאן ריכוז החתיכות הגדול שראיתי בימי חיי. הן מגיעות בקבוצות של חמש, עם אפטר שייב וסטילטו בגובה יוצא דופן. שמונים אחוז מהקהל הוא נשים, כולן נראות כמועמדות מבטיחות לתחרות מלכת היופי. גם המכוערות יותר נראות כמועמדות מכוערות לתחרות מ1985. אט אט זורמים גם כמה גברים לא יפים שנראים כבדים מאוד, כל בקבוק שהם מזמינים מחירו כמשכורת מקומית והם מוקפים בבלונדיניות מנותחות אף, חזה ואיברים פנימיים כנראה. אני די מסמורטט וברור שאין לי סיכוי כאן.

בדיסקוטק, שצמוד למלון קראון פלאזה, מתקיימת תחרות 'מיליון דולר בייבי'. זו תחרות צילום זנותי שאליו ששות להתחרות רוב הבנות. הפרס הוא של אלף דולר. שני גברים בעלי לוק פורנואי מסויים, עומדים בכניסה ללא חולצה ומציקים לבנות שעוברות כשצלם מצלם את הכול. טרַזן אחד מרים את החצאית של מישהי ומראה שאין תחתונים, או מושך את הבנות מטה ועושה איתן פוזות אורליות. הבנות אחר כך מבקשות להצביע להן כדי לזכות בפרס הנכסף, שכאמור אינו מיליון דולר, אלא אלף, משכורת של קצת יותר מחודשיים.

הזמנה לתחרות הנודעת

שני הגברים, שריריים וסתמיים באותה מידה, חיוך מטומטם פרוש על שפתיהם, פוגשים בחורה שמהלכת לאיטה פנימה, לא ברור אם היא רוצה. הם תופסים לה את היד, שמים אותה ביניהם, ונדחקים אליה, כל אחד מכיוון אחר. אחד מהן מנסה לשים יד על החזה. היא אומרת לא. זה נראה רע מאוד. הם מניחים לה לעזוב, והיא נשארת. ואז אחד שם יד אל המפשעה מעל הג'ינס של הבחורה כשהחבר מהצד השני בתחתונים (תחתוני לבבות) מאחורה. ואז הם מסמנים לה להמשיך.

חולפת בלונדינית עם חזה גדול שצרור בתוך בגד יחסית הגון, הם מכניסים לה יד לחזיה. היא מוציאה את היד שלהם בכוח, וממשיכה. נראה שהיא נפגעת, אבל תוך שניה היא מביאה חברה שלה. הם מנסים להרים לחברה את החצאית והיא נאבקת בשלב ששאר החברות מוחאות כפיים. ההרגשה שלי רעה. אני משותק, לא מבין מה בדיוק קורה.

לבלארוס, הנחשבת לדיקטטורה האחרונה באירופה, נסעתי במסגרת המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים למדינה בהזמנה ובמימון משרד התיירות המקומי. למעוניינות לקרוא באופן סדיר: עלילות היום הראשון כאן.

והנה עלילת היום השמיני והאחרון במסע

עצוב על מותו של גיורא לשם \ גרילה תרבות עם העובדות הסוציאליות בשדרות

גיורא לשם ואני לא חלקנו את אותו מחנה פואטי. הוא הגיב כאן הרבה בבלוג, לעתים החמיא, בדרך כלל התפלמס או תיקן. תמיד עשה את זה באופן ענייני. למרות גילו, בכירותו ונסיונו הרב, לא היתה אף פעם התנשאות בדעות, או בושה לענות בטוקבק או אימייל. הוא פשוט הציג דעה אחרת.

פעם התקשר אחרי שמעין יצא, אמר שהוא אוהב שירים רבים, ואחרים פחות, אבל היה לו חשוב לתקן טעות. הוזכרה באחד השירים מכונת הלינוטייפ שליד בית הסופר, הוא הזכיר שהיא נמצאת ליד בית העיתונאים הסמוך ולא ליד בית הסופר. לטעמו שיר היה חייב להיות בראש ובראשונה מדוייק, אני חשבתי ששיר חייב להיות בה בעת גם לא מדוייק, ושזה לא ממש משנה בעצם. הוא התייחס ברצינות גמורה למילה ולדיוקה, אני מזלזל במילים ומעדיף את העולם ואת בני האדם שמסביב למילים האלה.

לפני שבוע המשורר ערן הדס (צאלה כץ ז"ל) הציע לי ללכת לבקר אותו בבית חולים. אמרתי לו שאני לא אוהב בתי חולים, ומשתדל להימנע מהם. אולי עשיתי טעות.

אם ביני לבין גיורא לשם שררה אי הסכמה פואטית, בינו לבין מתי שמואלוף, חברי לגרילה תרבות (גם אני ומתי לא מסכימים על דברים רבים), היתה פעורה תהום עמוקה. אבל הויכוחים שלנו היו לגבי 'מהי שירה', ואם בכלל חשוב לשאול את זה, או על פוליטיקה. לא היתה שאלה לגבינו כחברים וקולגות, מפלגות במעין סנהדרין חסר כל זכויות תחיקה שנקרא 'השירה הישראלית' או העברית. נפגשנו בתמר ובנסיך הקטן וידו של גיורא היתה תמיד חמימה ומושטת. גם כשהיה עייף ורפה, קם מכסאו ולחץ יד.

לפני כמה שבועות גרילה תרבות יזמה יחד עם ג'קי אדרי הפגנת שירה נגד תאגידי המים בדימונה. מתי שמואלוף הציע לפנות לגיורא לשם לפרסם בבלוג שלו את דבר האירוע, כדי שאנשי בננות יידעו עליו, שכן העיתונות לא מעוניינת לדווח על אירועים של גרילה תרבות בזמן האחרון, אז קשה יותר ויותר להודיע על אירועים.

אני לא זוכר שגיורא לשם השתתף אי פעם באירוע של גרילה תרבות,  גם מסיבות בריאות, ולכן לא האמנתי שהוא יפרסם את דבר האירוע בבלוג שלו, אבל הוא פרסם ותמך ופרגן. זהו הפוסט האחרון שלו בבלוג.  הוא היה איש טוב.

הודעה על מותו בוואלה תרבות

ההודעה ביקום תרבות, שבה שימש כעורך השירה

ולאירוע הבא של גרילה שיזם איש הספוקן וורד רותם מלנקי – שירה סוציאלית: גרילה תרבות עם העובדות הסוציאליות בשדרות.

אנשי ונשות צליל, מילה, במה ובגלמה,

שביתת העובדות הסוציאליות החלה, במחאה על תנאי העסקתן המחפירים. במהלך השביתה יהיו הפגנות גדולות מול משרד האוצר בי-ם, והרבה הפגנות מקומיות ברחבי הארץ.

גרילה תרבות מתכננת הפגנת שירה, ספוקן וורד וצליל לתמיכה במאבק, שתתקיים במרכז המסחרי של שדרות ביום שלישי, 15.3.11, 19:00. משוררות, מוזיקאים ואנשים מודאגים מוזמנים לשלוח טקסטים ולהרשם כבר היום להשתתפות בהפגנה. הסעה לשדרות ובחזרה מת"א ביום האירוע תצא ממסוף אל-על ברכבת צפון בחמש וחצי. אם יתארגנו משתתפים מערים אחרות, נוכל לסייע בהסעה משותפת.

בחרנו בשדרות כי היא נמצאת בלב איזור מצולק וחבול, שבשמיו נשמעים כל הזמן פיצוצים. קנים משני צידי הגדר שמקיפה את רצועת עזה יורים, חפים מפשע רבים נפגעים והמתח המתמשך שמלווה חיים באיזור הזה הוא מתיש ושוחק. אזרחים רבים עדיין סובלים מסמפטומים של חרדה, ובכל פעם שנשמעת אזעקה או קול נפץ, נדמה כי מעולם לא היה רגע של שקט.

מי שנמצאות בקו הראשון ואמורות לעזור הן העובדות הסוציאליים, שמתמודדות  בנוסף לבעיות שניתן למצוא בלשכות הרווחה ברחבי הארץ,  – אלימות במשפחה, נוער במצוקה, עוני, ילדים בסיכון ועוד – גם עם פגיעות חרדה ופוסט טראומה. על טיפול במאות מקרים כאלה בחודש, מקבלת עו"ס עם תואר ראשון שכר שלא עולה על 3,700 ₪ בחודש. ברוטו.

העו"סות שנושאות על גבן את הטיפול באוכלוסיות המוחלשות ביותר במדינה, ובמידה רבה גם את האחריות לשלומם של מטופליהן, זקוקות לתמיכה במאבקן הצודק על שיפור משמעותי בשכרן ובתנאי העסקתן. בואו לשדרות להזכיר באיזו מדינה אנחנו מאחלים לעצמנו לחיות.

משתתפות: (לצערנו הרשימה נסגרה, משוררים מוזמנים בכל זאת לשלוח אימיילים עם שירים שיתפרסמו באתר)
אביה בן דוד
אהרון שבתאי
אור דהן
אורנה ריבלין
אליסף קובנר
אליענה אלמוג
אלמוג בהר
ברכה סרי
גיורא פישר
יודית שחר
מעין שטרנפלד
מתי שמואלוף
נוית בראל
נעם לוי
ענת זכריה
ערן הדס
ערן צלגוב
רועי צ'יקי ארד
רותם מלנקי
תהל פרוש

צריכים מידע נוסף על ההסעה? רוצים להציע עזרה? צרו קשר במייל

culturegrill@gmail.com

לקריאה נוספת והשראות לכתיבה:

היום, שני, בחמש וחצי ארצה בשנקר על שירה א-פוליטית במסגרת כנס הצעירים. יהיו גם עפרי אילני, נעם יורן, יהושע סימון, יעל בירנבאום ואלמנה שחורה.

מעניין: קבוצת פייסבוק שנועדה למחות על העלמותו המסתורית של המהנדס דיראר אבו סיסי, אני לא יודע על זה יותר מדי וכנראה יש על זה איזה צו איסור פרסום אז הנה הלינק וערך הויקיפדיה.

 

כך סחבו אותי באמצע הלילה לראות את הבאר של שמעון פרס הקטן: בלארוס 6

יום שישי בבלארוס

מתחילים את היום ב“Dudutky”', חווה קרירה ונעימה ובה הוקם מוזיאון המוקדש לסמגון, האלכוהול הביתי המנצח. הרוסים אסרו למכירה את הסמגון וגזרו חמש שנים בפועל על המזקקים. היום מותר למכור אותו רק בארבעה מקומות, אבל למעשה בכל מקום שבו ביקרנו מייצרים את הפלא ומסדרים לתיירים המעטים כמה כוסיות. זהו למעשה החומוס הבלארוסי, הדבר שבו מתגאים ועל איכותו מתקוטטים. האיכותי ביותר עשוי חיטה, וניתן להבין את הריח אם מזליפים מעט על היד ומריחים. הניחוח הוא כשל לחם.

הסמגון

ממשיכים לבית קברות של בית הוריו של פרס בכפר הולדתו וישנבה Vishneva, מקום שבו קבורים הוריו של פרס לדברי המדריכה המקומית שמתלוננת שפרס לא נותן כסף לבית הקברות. נראה שפרס בכלל מתנער מהאפיזודה הבלרוסית, ומעדיף להציג את עצמו כפולני.

גשם עז יורד ורק עיתונאי אחד יורד לחפש את הקברים בבוץ וחוזר בידיים ריקות. כולם עצבניים, כי חיכו באוטובוס. הוא חוזר רטוב ואומר שלא מצא את הקברים. לאחר שחזרתי לארץ, גיליתי שהוא מומחה לטיולים בכרם התימנים, ותמיד מגיע עם המון נשים רעשניות לבית הקפה המפורסם הקבוע שלי (והסודי).

לקראת עשר בלילה אנחנו ממשיכים מותשים לביתו הקטן של פרס הקטן. כבר חשוך. זו נראית כמו משימה אבסורדית, לראות בגשם כזה את הצריף שבו גדל שמעון, שלמעשה חרב לגמרי ונשאר ממנו רק באר ושהוא עצמו מתנער ממנו.

חלק מהעיתונאים נשארו בואן, ואני ועוד כמה עיתונאים מובילים רצנו אל צריף. סווטלנה, 28, גרה פה שבע שנים, עם הילדות שלה ואמה. היא מוציאה מים מהבאר של פרס ואנחנו שותים. יאמר לזכותו של הנשיא, שהמים שלו טעימים מאוד. לא ברור איך סווטלנה סובלת את התיירות המוזרה שמגיעה מישראל לבית שלה, אבל היא שמחה וחברותית. אילו היו טוענים שבחצר ביתי מסתתרת המלונה של הכלב הראשון של נשיא בלארוס לוקשנקו, לא הייתי שמח כל כך לאורחים בשעות הקטנות.

עייפים, אנחנו מגיעים לחווה בשם גנקה “Ganka”, האוטובוס מדדה על דרך עפר אבל מגיע למקום שהוא לא יכול לעבור, אחרת יישקע על כל עיתונאיו המפוטמים. אנחנו לא יודעים מה לעשות. מחליטים לארגן מכונית שתעשה משלוחים. מגיעה דייהו מתוצרת אוזבקית, לוקחת כל פעם שלושה, ואז מאיצה ומתחילה לגלוש בתוך שדה בוצי כאילו היתה אוניה.

בארוחה משוחחים בענייני מסים כשלפתע נכנסת לחדר מוזיקאית בלונדינית עם חוט על ראשה וחגורת צמר, עיניים גדולות, עם כלי שהוא מעין שילוב בין חמת חלילים לצפצפה בשם דודה. שניגנו בה בתקופה הפגאנית בחורף במקביל להקרבת תישים. האווירה עולצת.

לבלארוס, הנחשבת לדיקטטורה האחרונה באירופה, נסעתי במסגרת המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים למדינה בהזמנה ובמימון משרד התיירות המקומי. למעוניינות לקרוא באופן סדיר: עלילות היום הראשון כאן.

ליום הבא בעלילותיי בבלארוס, היום הסקסי, לחצו כאן

נרדם באמצע ישיבת פוליטבירו, נלחץ בבית חרושת לזכוכית ומתווכח עם אלת ציד מקומית: בלארוס

יום חמישי בבלארוס

רדום ושמן, אני נסחב למתחם תיירותי בשם קרופשיצ'י, לא רחוק מהעיר גרודנו. בחורה צהובת שיער בקרעי פרווה ועור מקדמת את פני, על מצחה קטע עור נוסף, ברוח שבט דב המערות. היא מסבירה שכך נראית זיבנה, אלת ציד מקומית. כרכרות נוסח ימי הביניים חולפות וכמעט דורסות אותי.

כל העסק היה בית חרושת לנקניקים שרצה להרים את נושא השיווק והדרדר לדבר הזה, מעין דיסנילנד של ימי הביניים. וברור שגם הנשיא לוקשנקו מעורב ביוזמה המוגזמת הזו, זה הכיף בלהיות דיקטטור. כדי לאזן את העניין האלילי באתר, הכניסו צלבן עץ שמגשים משאלות וביקשו מכולם לעבור דרכו, סירבתי כמובן. רכבת עם כוכב קומוניסטי משלימה את התמונה הביזארית. נראה שמישהו כאן איבד את הצפון כשניסה ליצור אטרקציה תיירותית. עוד אני מהרהר בכך, מגיע אייל קורא ענק וכולם מצלמים אותו. לפתע, הוא מתקרב ומתחיל לתקוף עיתונאי. בהתחלה כדרך אגב, אבל לבסוף כאילו תכנן מראש להתנכל לעיתונאי המסוים הזה. אנחנו בורחים.

משם אנחנו מתקדמים לבית הלבן של גרודנו (הרודנה), בית מושל המחוז, יהודי ששם משפחתו שפירו שהיה שר החקלאות לשעבר, והוא הבוס של מיכאיל, הבחור הסימפטי שמלווה אותנו. המקום נמצא סמוך לבית דז'רז'ינסקי, ראש הצ'קה יליד בלרוס, השירות החשאי שהקדים את הקג"ב. ממתינים לנו שני צוותי טלוויזיה ושני עיתונאים, אחד מהם כנראה מעיתון נוער מקומי. הם באו לסקר את המפגש עם העיתונאים החשובים מישראל. שלושה צעירים עומדים מנומנמים מאחור- לא ברור מה הפונקציה שלהם.

זה חדר ישיבות קומוניסטי עצום, שבקצהו מבליח סחלב. אנחנו יושבים משני צידי שולחן. מושל המחוז החביב, שפירו, ושמונה סגניו, יושבים מולנו. אני מנסה לא להירדם הפעם. אף ששפירו נחשב לאחד המושלים היותר פתוחים, קשה לי נורא עם נאומים רשמיים. זו אחת הסיבות שאני לא הולך על פוליטיקה. הסיבה השניה קשה יותר להסבר: שנאתי לתאריכים.

מזלי הרע ששמו אותי בכסא שנמצא בדיוק מול פניו של שפירו והוא נאלץ לנעוץ בי את עיניו. כאן מסוכן אפילו לנקר. זה עניין של כבוד לאומי. דגל ישראל ניצב לידי, ומול המושל, דגל בלרוס. כך שיכולים לטעות ולראות בי את ראש המשלחת. אני מנסה להזיז את אצבעות הרגליים כדי שלא אשן. אחר כך בארשת רציניות של מי שרושם סיכומים אני כותב כפולות של שתיים עד שאני מגיע למספר בן שמונה ספרות. ואז פתאום מתקשרים לשפירו לאייפון, הוא לוחש משהו וממשיך לנאום.

אנחנו עושים סיבוב בעיר בכיכר הראשית. התיק שלי מתפרק ואני שוקל לקנות תיק יפה אחד, שנראה זוהר דיו. אני שואל את המוכרת עד כמה התיק איכותי. והיא אומרת, בטח, הוא מתוצרת ישראל. אני קונה.

הבעלים המאושרים של החווה נד נמאנום

כאמור, הארגון שהזמין אותנו למסע קשור לעולם האקו טוריזם. כך שאנחנו הולכים בעיקר לאכול בחוות. הנה רשימה שלהן. אנחנו ממשיכים לעוד חווה בשם נד נימנם “Nad Nemanom”, שעתיים ממינסק. גם פה האוכל נהדר, אבל אני לא יכול יותר לאכול. אני מפוטם לגמרי. בעל המקום מנגן גוסלי, כלי סלאבי מהמאה ה11. לא ברור מדוע לפתע בתוך משטר קומוניסטי שמנסה לפנות למערב מגיעים לפתע לימי הביניים. חברי המשלחת מתעניינים יותר באשתו המצודדת (בתמונה). צץ לפתע סגן ראש האיזור, פ"פ בשם אנטולי, גבר דובי עם שיער נהדר ומספר בדיחה שובניסטית ארוכה על עיתונאית ישראלית שחוזרת מטיול בבלארוס כשהיא בהריון. הפואנטה קשורה למשחק מילים על איבר מין גברי. הוא כנראה מספר את הבדיחה לכל עיתונאי זר, ולאף אחד לא נעים לומר שהבדיחה לא מובנת. אף שנראה שזה הצד הטוב שלה. אני כבר לא מרגיש טוב מהכמויות העצומות והאיכותיות שאכלתי ומחליט לרדת לארוחה ביום, והולך לנחל הסמוך בזמן שכולם מתפטמים.

כדי לראות עובדים אמיתיים אנחנו נוסעים למפעל זכוכית עצום בשם “Neman”, על שם נהר עם שם זהה, שנמצא בעיר בשם Beryozovka. העיר למעשה כולה כמעט מועסקת בביזנס השביר הזה, כך שאם המפעל יפשוט רגל התושבים בצרות צרורות. על במה נופחים כולם בזכוכית חמה. הלבוש שלהם סטנדרטי כאילו היו לקוחות בבאר: צעירים עם רסטות, בחורות צעירות עם מחשופים וחולצות צהובות שנראות כמלצריות. הרוב עובדים ללא כפפות, מלהטטים בצינורות לוהטים ויוצרים קריסטלים וסרוויסים.

אבא שלי זגג. ניימן, 100 שנה בעסק

אני שואל את האחראית מה המשכורת של 3500 העובדים. המתורגמן, עיתונאי רוסי נמרץ מהקבוצה, מסרב לשאול. אני מתעקש. היא אומרת 'לא הרבה'. עם כל מעטה הסוציאליזם, תנאי העבודה לא נראים שמחים במיוחד. אני גם חושש שזו מצגת לתיירים, העובדים פוטוגנים מדי מכדי להיות אמיתיים, ונראה כי הם נבחרים לייצג את חזית החברה.

משם אנחנו מגיעים לעיר בשם נובוגרודוק, Novogrudok, בעברית 'עיירה חדשה', כך לפחות היתה משמעות השם כשהעיר הוקמה לפני כאלף שנה. זו היתה הבירה ההיסטורית של דוכסות ליטא. מאז ומעולם רוסיה הלבנה נשלטה בידי מדינות כמו ליטא, פולין ורוסיה. וגם עכשיו היא נאבקת לא להיות גרורה של רוסיה, שבה היא תלויה בהספקת אנרגיה. בעיר פועל מפעל ישראלי מבשרת המדריכה, בשם ליאור פלסטיק, שמייצר הרינג. אנחנו מגיעים לבית שבו רצחו את היהודים, ואחר כך למוזאון אדם מיצקביץ', המשורר הפולני הלאומי שגר בעיר. המדריך להוט מדי, לבוש בחליפה בסגנון הדור הישן ופניו עצובות מאוד. נראה שכמעט לא מגיעים אליו משלחות מחו"ל. הוא פתח את הרצאתו בכך שידבר בקצרה. ידעתי שזה יגמר רע. לא היו כל כך מוצגים במקום. בגלל שהמשורר שהה בבית הזה בגיל מאוד צעיר, לא נותר שום זכרון לכך. ולכן המוזאון מכיל בעיקר דברים שיכלו להיות. מיצקביץ' גר במקום בין גיל 10 ל18, שנים לא פוריות במיוחד אצל חלק ניכר מהמשוררים, דבר שהתבטא במוזיאון. עם זאת, מעניין יהיה לחקור את חשיבותו של מיצקביץ' לשירה העברית. הוא היה השפעה גדולה על משוררים שהגיעו ממזרח אירופה בשירתו, אך גם בהיותו מעין פוליטיקאי – בשיאו, ארגן צבא בתורכיה שיכבוש את פולין. שילוב בין שירה צבא ועצמאות היה גם נפוץ אצלנו, בהקשר של למשל ז'בוטינסקי. אני משתעשע שנים בכתיבת מחקר שיתעסק בהשפעה הפולנית על האופי הישראלי. כידוע, הפולנים היו טרוריסטים לא קטנים שנלחמו על עצמאות, כך שיתכן שייבאו את כל האנרגיה האובססיבית הזו שנוספה אליה הקיצוניות הרוסית למזרח התיכון. כצפוי, מיצקביץ' מת בקונסטנטינופול מכולרה לפני שהשלים את הקמת הצבא לכיבוש פולין.

התקשרו אלי בטעות מעריצות של אדם. אדם מיצקביץ'

לבלארוס, הנחשבת לדיקטטורה האחרונה באירופה, נסעתי במסגרת המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים למדינה בהזמנה ובמימון משרד התיירות המקומי. למעוניינות לקרוא באופן סדיר: עלילות היום הראשון כאן.

עלילות היום החמישי בבלארוס מוקדשות לידידי יוני רז פורטוגלי.

להמשך קריאת היומן, היום השישי בבלארוס

הפסל האחרון של סטלין, ארמון ב10 דולר ונהג מונית לוהט: יום רביעי בבלארוס

יום רביעי בבלארוס

אנחנו הולכים לראות נחל סמוך לאחוזה שבה ישנו בליל אמש. במסגרת התפרקות המדינה מנכסיה המארחת שלנו, יונינה, רכשה מלבד אחוזתה הענקית, שישה קילומטר של נחל וגדותיו, מקום יפהפה שעלה סכום מצחיק. משם אנחנו ממשיכים בשדה לעבר ההשקעה הבאה שלה: ארמון ירקרק שנבנה על ידי אציל פולני לפני יותר ממאה שנה, ולזמן מה הפך לבית חולים. המחיר הוא עשרה דולר. לא כדימוי. הקטש: היא חייבת לשחזר אותו. אני מטייל בין עשרות החדרים בארמון המט לנפול הזה, מהרהר במחירי הנדל"ן בישראל, ומקלל.

יונינה והשקעה של עשרה דולרים

באיזור סוויסלץ' Svislach, עדיין לא רחוק מפולין, אנחנו נאלצים להגיע לבית העיריה כדי להיפגש עם סגן ראש המחוז, אילוץ מפתיע של לוח הזמנים. יושבים בחדר הישיבות הבולשביקי ואני מאזין לאחת השיחות המשמימות בימי חיי: סגן ראש המחוז, פ"פ מאין כמוהו, מספר על 20 אלף איש שבמחוז, ועל הצרכים החקלאיים שלהם. אני מניח יד על מצחי, כדי שלא יראו שעיני נעצמות. כעבור חמש דקות, חבר בקבוצה נותן לי מכה ברגל. נרדמתי כנראה.

חדר הישיבות משרה הנמנום

בסיום, כל אחד מקבל ספר אפור ענק ברוסית בן 500 עמודים, שמציג את האנשים החשובים באותה עיירה. אנחנו מודים בנימוס. בבלארוס זרועים פסלים רבים של לנין ומרקס, אבל העיירה הזו היא האחרונה שבה שרד פסל של סטאלין. לדברי המדריכים, הסיבה שהפסל נשאר הוא לאו דווקא חיבה למר סטאלין, אלא רצון לא למחוק את ההיסטוריה. על פי גוגל, אני מגלה בעיתון אפריקאי כתבה על כך שבשנת 2005 החליטו לפתע תושבי העיירה להחזיר את הפסל.

מיכאיל, שר התיירות של איזור גרודנו שגודלו כשל מדינת ישראל מגיע, מספר שהיה בישראל והוא מעריץ שלנו. הוא חנוט בעניבה, ואני קצת חושד בו בהתחלה שהוא מעין פוליטרוק שנשלח לפקח עלינו. ייקח לי יום להבין שהוא אדם מתוק. זה קרה כשויתר על הדיסטנס, ועזר לבעלת הבית להוריד את הצלחות מהשולחן למטבח. עם הזמן, הוא מאבד את הגינונים, מפסיק ללכת עם העניבות הטפשיות ומתחיל להסתחבק. כשניפרד, יעמדו דמעות בעיניו. חבר אישי שלי והוכחה לכך שיש לי אינטואיציות גרועות בקשר לאנשים.

שמש העמים ימש

גרודנו (הרודנה), עיר גדולה סמוך לגבול עם פולין, היא בעלת השפעה אירופית חזקה. אנחנו הולכים לבית כנסת המקומי שמתפורר לאיטו ובוחנים את השלט היפהפה על בית מכבי האש המקומי, בנוסח להקת אנשי הכפר, שהוקם על ידי היהודים הרבים שחיו במקום עד המלחמה ונרצחו כמעט כולם במהלכה. בית הכנסת והרובע היהודי נטה להישרף כי נבנה מעץ.

בערב, אנחנו מקבלים מלון בוטיק נהדר, המלון הטוב ביותר במסע. כולם מחליטים לישון ואני היחיד שיוצא לבלות בעיר. אחד העיתונאים הרוסים בקבוצה אומר לי לא להניח את כל הכסף עלי. גם שר התיירות מיכאיל מזהיר אותי ולפני שאני נפרד מכולם אחת המדריכות אומרת 'תדע שהבחורות החמודות לא תמיד טובות'. אני די מפוחד, חושב להרים ידיים, אבל מחליט להסתכן בבילוי.

ציור בנוסח הווילג' פיפל הסובייטי: מכבי האש של גרודנו

מרכז חיי הלילה של גרודנו נמצא במדרחוב העונה לשם סובייט, זה היה גם שמו של ג'ינס ישראלי בשנות התשעים שכמדומני התחרה בסאבי. הרחוב רדום כשמו. רק פיצריה-בר בשם רטרו נראית טיפה מעניינת. הרגשתי שאני התייר הזר הראשון בחיי הלילה של גרודנו, אבל זה לא מלהיב: רק נערי ונערות אוניברסיטה חנונים נמצאים במקום, היפוך לאזהרות של המקומיים.

זוג מחייך אלי. הבחור הוא איוון, יבואן מכוניות יד שניה שמאוד נהנה מהמחירים בגרודנו. אני שואל בנימוס איך בלרוס. הוא אומר מיד 'זו דיקטטורה'. הוא מספר שהיה בכלא שבוע על שאמר משהו נגד השלטונות. הוא לא מבין למה אוהבים את לוקשנקו, חושב שפשוט כנראה מפחדים להגיד מילה רעה. אבל הוא לא מוכן לפחד כבר. מתנגד שלטון אמיתי הוא אחד שפועל לא מתוך אומץ יתר, אלא מתוך רפלקס, כמו בהקאה.

אני לוקח מונית לדיסקוטק פלינט. כדי שלא אוסגר כתייר היחיד בעיר ויקחו ממני מחיר גבוה, אני אומר לנהג פלינט במבטא רוסי. הוא שואל משהו ואני מהנהן ואומר 'דא' לקוני. ואז הוא מגביר את הרדיו לגובה הכי חזק ששמעתי אי פעם במונית. זה דאנס רוסי זול והנהג הנחמד רוקד עם אגרופיו כדי לשמח אותי.

פלינט הוא מועדון גדול, בגודל של הפורום בבאר שבע בימי ילדותי. היתרון הוא שאפשר להזמין כאן פיצות, וזה מה שעושים כולם. אולי בגלל הפיצות אין במקום מתח מיני ואני מסמן עיר א-מינית, אם להתעלם מנהג המונית. אני כנראה מגיע מוקדם מדי אבל חייב לחזור למלון.

ליום הבא בבלארוס

לבלארוס, המכונה גם הדיקטטורה האחרונה באירופה, נסעתי במסגרת המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים למדינה. למעוניינות לקרוא באופן סדיר: עלילות היום הראשון כאן. הסברים מסודרים יותר ניתן לקרוא אצל משה גלעד, כתב התיירות מספר אחת.

מסע לבלארוס, הדיקטטורה האחרונה לאירופה. והפעם: ידידי הביזון

לפני חצי שנה נסעתי לבלארוס במסגרת המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים למדינה המכונה גם הדיקטטורה האחרונה באירופה. למעוניינות לקרוא באופן סדיר: עלילות היום הראשון כאן.

יום שלישי בבלארוס

העיירה מוטול בדרום בלארוס. אני מתעורר בבית המשפחה. ישנתי על ספה בחדר המחשבים. שני ילדי המשפחה נכנסים לחדר וצופים במחשב בסרטון ילדים שחור לבן מהתקופה הסובייטית. אני נשלף מהחדר אל תוך ארוחת בוקר של דג מעושן ענק, שתי פלצ'ינטות גבינה, קציצות בשר, גבינה צהובה, חמאה, ביסקוויטים, דגים מלוחים וכבושים, כמה סוגי נקניקים ולחם שיפון טוב. בשלב מסוים מגיע קנקן סמגון, האטרקציה המקומית: מעין וודקה בזיקוק ביתי שנחשבת לטובה בהרבה מהוודקה התעשייתית. כל בלארוסי לוגם כ50 ליטר אלכוהול בשנה, על פי הסטטיסטיקה. בעצב, אני נפרד מהמשפחה המארחת שממש נתנה את כל הלב.  אחרי סיור בביצות בחיפוש כושל אחרי ציפור נדירה, אנחנו מגיעים לחווה נוספת שמשתתפת בתיירות הכפרית. מחיר השהות במקומות האלה מצחיק בהשוואה מול צימר ישראלי: 30 דולר לאיש על אירוח ושלוש ארוחות.

אנחנו בודקים חרדל מטורף מקומי, גרסה של ווסאבי, שהבנתי שאפשר לקנות גם בארץ. הלחם ביצור מקומי. כמו כמובן הסמגון, הוודקה מתוצרת הבית. חלק מהרעיון היפה של התיירות הכפרית הוא עידוד הייצור המקומי, בעולם שבו האוכל מתועש וחסר אופי וכתובת. ולריה מורחת סמגון על הידיים ונותנת להריח. הניחוח הוא של לחם כך שזה סמגון שהופק מחיטה, ולכן איכותי יותר.

שולפים את האקורדיון באירוח הכפרי

אנחנו מפליגים הלאה למחוז גרודנו, בצד הקרוב לפולין ולליטא. זה למעשה המחוז האירופי ביותר ברפובליקה, גודלו כשל ישראל אך חיים כאן מיליון וקצת אנשים. סמל המחוז הוא הביזון, הפרה הפראית, אביה הזועם של הפרה המוכרת לנו. אנחנו נכנסים למוזאון שמשחזר את הביזון הפראי בפארק הלאומי הראשון בעולם שיוסד לפני 600 שנה ונפרש בין פולין ובלרוס. ליברמן נסע לסוג כזה של יערות יפהפיים כשנעלם לביבי ולציפי בזמן המגעים הקואליציוניים. לראשונה אני מסכים עם צעד שלו.

הביזון – חיית האהבה

אנחנו צופים בביזון במכלאתו הגדולה. זו חיה מטריאלית, הביזונית היא המנהיגה, מתגאה ולריה הפמיניסטית. החיה השמנמנה באירופה, משקלה 1200 קילוגרם וקיבתה דורשת מדי יום כ60 קילו של עשב. בהתחלה, הביזון שלנו היה רחוק מאיתנו וחסר עניין. אבל לאט לאט הוא קרב, גיבן ומזוקן. לשונו משתלשלת ומלאה זבובים, כמנהיג מובס בכלוב של מדינה שנעלמה, הוא מתנהל כאילו אינו מתעניין בנו. אחרי כמה שניות הוא מפנה אלינו אחוריו ואז מביט שוב בשנאה, זקנו טובל במים. ואז מחייך אולי. פניו טובות לב וטיפשות, רגליו מבוססות בבוץ. הוא מכניס ראש למעקה הירוק ולוחך את העשב, מהמהם ונוהם, זנבו מסיט את הזבובים. נער מקומי מחליט לזרוק לו פרוסות לחם. הוא אוכל, אבל לא נראה כמודה לאיש, אדון לעצמו בכלוב.

ביער היפהפה והסמיך, עומד עץ אלון בן 550 שנה. אני הולך לעשות לידו פיפי ורואה חזיון אופטימי: עץ שנשאר ממנו רק עשירית מעובי הגזע, אולי בגלל מכת ברק, ובכל זאת צומחים ממנו ענפים. אני מלטף את העץ, אבל קוראים להמשיך הלאה.

עץ אופטימי

לאחר מכן מוצג עץ האורן העתיק ביותר באירופה ומשם ממשיכים לעץ האשוח העתיק ביותר באירופה. הקטע ממצה את עצמו די מהר. בלב היער, כפר אגדות שבו גר הסאנטה המקומי, המכונה סבא כפור, כשסביבו מעין גמדי-עץ כעורים וחמודים להפליא.

סבא כפור מדבר ברוסית ומברך אותנו לשלום, עם כתר שנקרא כעוגה ומקל מאיר, מהסוג שפופולרי ברשתות צעצועים. הוא נועל מגפי-נשים לבנים, מתוח עליו מרבד אדום וצעיף שנראה כשני זנבות של תאו. הוא מסביר על חשיבות הנשמה, אבל לא רואים את שפתיו בגלל הזקן הלבן המזויף.

סבא כפור

סבא כפור מכניס אותנו לבית שלו. יושב על כסא מלך, לצד קיפוד מתכת, שנראה סקרן או מת. הישראלים רוצים לשאול כמה הוא מרויח וממלמלים לעצמם 'אחלה ג'וב'. בחדר העבודה של סבא כפור תמונתו של לוקשנקו הדיקטטור. כל הפרויקט המשונה והצבעוני הזה הוא רעיון של לוקשנקו, המנהיג היצירתי מדי.

לילה. אנחנו נכנסים לסאונה המקומית, המכונה בַאניַה, שנראית כחבית גדולה. אני שוהה כעשר דקות וסופג הצלפות מסורתיות בעלי לבנה, ואז טובל את בשרי בחבית מים קרים בחוץ. הבאניה היתה קיימת באיזורים שבהם לא יכלו להתרחץ במים חמים, אבל עם השנים הפכה למשהו שטוב לשים בצימר.

נמשיך ליום הרביעי

%d בלוגרים אהבו את זה: