ארכיון חודשי: נובמבר 2010

פסטיבל ירוחם

1.

השעה תשע וחצי בבוקר. המטה של אילן אלמקייס, אחד המועמדים לראשות עיריית ירוחם, רק נפתח. אשה כבת שלושים ומשהו וילדתה מנסות להפעיל את הקומפקט דיסק שיפעיל את הג'ינגל. אבל זה לא עובד. הן מאשימות פעיל שטח פלמוני. אני ניגש לעזור ולוחץ על כמה כפתורים. כשלון. לפתע נשמע צפצוף וכולנו שמחים. אבל אלה רק צפירות של מכונית של המועמד המתחרה מוטי אביסרור שנוסע וצופר.

2.

אני מגיע לשתות קפה במסעדה שעל השלט שלה כתובה מילה לא ברורה באנגלית, אולי קבב. במקום יושב ד', גבר מבוגר עם קרוקס. בהתחלה חשבתי שהוא בעל המקום, אבל הוא רק לקוח קבוע. הוא לא החליט למי יצביע. ד' עבד במפעל 'אומן' באופקים, ואחרי שזה נסגר ("בטח התבאסתי. עבדתי שם 25 שנה"), עבר לירוחם הזולה. "בבחירות הקודמות הצבעתי לברוך אלמקייס", הוא אומר על ראש העיר שפינה את מקומו למצנע. אני שואל אם הוא היה מרוצה מאלמקייס. "הוא היה חרא", הוא עונה.

מולי, מסך אל.סי.די מציג משחק כדורגל בצ'כיה. ראוף, בעל המקום, אומר לי "אתה נראה לי איש של מיכאל ביטון". הוא עצמו תומך במיכאל ביטון, הרבה בגלל המלצת הרבנים מאמש, החדשה החמה במערכת הבחירות, שיתכן ובסוף הביאה לבחירתו הבוקר בסיבוב הראשון. "מיכאל היה כאן, אכל על האש ושתה מים", הוא מספר.

עוד אנחנו מדברים נכנסים בריצה פעיל ושתי פעילות בתשלום של מיכאל ביטון, אחת מהן עם שרשרת בצורת לב, ומבקשים להשתמש בחשמל. ראוף כמובן מסכים. והם מפעילים מערכת צעקנית שמשמיעה ג'ינגל מושקע, בסגנון דיסקואי עם החרוז 'חינוך לכל מגזר\ מבט אל המחר'.

3.

המטה המרכזי של מיכאל ביטון עמוס במפות וברשימות של קלפיות. העסק מתוקתק מאוד כאן והתחושה היא של מטה ארצי ולא מאבק על 6300 בעלי זכות בחירה. ביטון גייס את הרב דוד אבוחצירא ואת ציפי לבני, שהגיעה במיוחד השבוע, מנסה לתת משקל נגד לליברמן שתומך באלמקייס ולתמיכה של נתניהו במוטי אביסרור, שמוצגת בצילום משותף על סטיקרים. היום, לאחר שביטון זכה, מיהרה לבני לחבק אותו ולהתחבר לנצחון, אבל הנוכחות של קדימה בשטח היתה סמלית למדי.

אני ניגש למטבח ומכין תה עם כמה פעילות ומקשיב לטלפנים מתוסכלים שמרימים טלפונים למצביעים פוטנציאליים. אחד הטלפנים עלה על רעיון 'אם הבעל לא יכול, פונים לאשה'. הבחורה לידו נלהבת מהשיטה. 'עברתי קורס, לא סתם', הוא מסביר. מישהו מגיע. אולי יועץ חיצוני וצועק, 'רק נצחון'.

אני מביט בתמונתו של ביטון שמופיעה בצורה של חמסה על הדלת ושואל למה בעל המסעדה חסרת השם חשב שאני איש של ביטון. אולי כי הוא משקפופר. במטה מסתובב כלב חמוד ללא דורש. ומישהי מציעה לקחת אותו לשכונת הוילות, העיקר להעיף אותו מכאן.

מחוץ למטה, חולפות המכוניות של אילן אלמקייס וצופרות בדרך מקנטרת. חרדי פעיל של ביטון אומר 'זה כמו הפועל ירושלים. כשהם מפסידים, הם עושים רעש'.

4.

פופ ופרווה, פרווה ופופ

שלוש נערות בנות 14, מהלכות ושרות סיסמאות של אילן אלמקייס ברחוב הראשי. אחת עם עגילים ורודים היא קרובת משפחה שלו. הן מסבירות לי למה להצביע לאלמקייס: "אילן איש של צבא. הוא הקריב את חייו. מיכאל בן 35 הוא צעיר ולא מבין. אילן גדול יותר, יש לו נסיון, הוא בן 42".

5.

הרחוב הראשי עמוס מודעות תעמולה, בכמות שאף פעם לא ראיתי מרוכזת במקום אחד. על בניינים מסויימים, שלושת רבעים מהדירות החליטו לשים שלטים. לבחירות רצות גם רשימות, למשל זו של דני לוגסי שמנסה לרוץ על טיקט הצעירים. פעיל מסביר לי את היתרונות של הפטרון שלו: "לוגסי עוזר לצעירים. באים אליו, אומרים אין עבודה. הוא מיד מסדר. יש לי חבר, בא אליו, שלח אותו לאילת לעבוד במלון. אתה מקבל שם עבודה וחדר יפה".

לפתע עמרם מצנע, ראש המועצה הממונה שינטוש עוד מעט, חולף, מלווה עם צוות טלוויזיה של ערוץ 2, על מרפק ידו פלסטר. מגיע אלברט אדרי, פעיל מקומי ונוזף במצנע על שלא התחרה: "כציוני, אתה צריך להמשיך. אני הרי הראשון שקרא לך לבוא. כל שערה בראשך זה ירוחם". לוגסי, לידו, מבקש להחליש את המוזיקה כדי לעשות כבוד למצנע. אבל הפעילים נהנים ממנה ומגבירים מדי פעם. ללוגסי כנראה לא היה כסף לג'ינגל, וסתם שמים מזרחית בשביל העידוד.

6.

אני מגיע למתנ"ס המטופח של ירוחם. צעירים יושבים בסככה של המועמד מוטי אביסרור ולצידם כובעים, אני מברר אם הכובעים לחלוקה כדי שתהיה לי מזכרת מהבחירות השמחות האלה. "זה של הפעילים. קח כובע ותהיה פעיל", אומר פעיל. אני מסביר שאני לא יכול ללכת עם כובע. אז הפעיל אומר "זה הכובע שלי, לא אשאיר אותך בלי כובע". אני מוותר, אבל הוא רץ אחריי ונותן לי. אני אוהב את אנשי ירוחם. ברקע לשיחתנו, הג'ינגל שמתכתב עם הזמריר המיתולוגי של הליכוד "אצל מוטי, כל אחד יכול".

7.

אני פוגש את אלישיב רייכנר, עיתונאי "מקור ראשון" ומי שפגשתי במאבק של אנשי אקרשטיין ירוחם האמיצים להשיג אישור לועד. הוא מבשר לי שהמאבק הסתיים בהצלחה מסוימת והתנאים שלהם השתפרו. פעם תמך באביסרור, היום הוא מספר 6 אצל מיכאל ביטון, על משבצת חובש הכיפה, אבל אומר שאין סיכוי שייכנס למועצה. הוא חוזה אחוזי הצבעה יוצאי דופן של 75 אחוז ומגלה שבחירות הארציות הרדומות, אחוז ההצבעה בירוחם דוקא קטן מהממוצע. "זה ממש קרנבל, כל המועמדים הם טובים הפעם. אנשים כאן יודעים שהמקומי יותר משמעותי מהארצי בשבילם. הם גם רואים את המועמדים בסופר", הוא מסביר.

8.

הקדשה של ילדה במטה מוטי אביסרור, ירוחם

אני במטה של אביסרור, מי שהיה פעם ראש העיר והיום נראה שלא הצליח להרים את הרחוב, שהמתחרים שלו הציפו בפמפלטים. אולי כי נכנס למירוץ מאוחר, אבל הוא עדיין שם חזק. במרכז המטה, מיכל גדול של גז לניפוח בלונים. אבל אין הרבה בלונים. על הקיר, תבליט עתיק של בן גוריון עם אוזן שיצאה ממקומה. פנחס דדון בכל זאת בטוח בנצחון "כל מי ששכר את הסניף הזה זכה".

פעיל מנסה לבדוק את המגאפון, אבל הוא עובד במצב של סירנה וכולם כועסים. מישהי זורקת עליו גליל נייר טואלט.

9. ליד קלפי מרכזית, חולף הג'יפ היאפי של אילן אלמקייס. מאחוריו, מכונית של צעירים שיוצאים מהחלונות עם הצפצפות ושרים 'הו הא מי זה בא? ראש המועצה הבא'. מישהי לידי ברחוב טועה וקוראת 'הו הא, מה קרה?'. אלמקייס, בארשת פנים ווינרית, חוסם את הדרך ולוחץ יד מהג'יפ ואז יוצא בחליפה. לא ברור איך הוא יכול לשרוד את החום. ברקע, פעילה מתווכחת עם הפעיל הקולני ביותר כי גם היא רוצה צפצפה. אלמקייס אומר לטלויזיה, "התקשורת לא תוכל לחגוג כמו שהיא חגגה עד עכשיו. אני יכול הטיל וטו על התקשורת".

ואז לפתע מגיע מיכאל ביטון, המועמד המתחרה, מהעבר השני. הם מתחבקים שעה ארוכה. וגם הסאונדמנים של ערוץ 2 וערוץ 1, שכל אחד מהם עוקב אחרי המועמד שלו, מחליפים כיפים ברגע מרגש. הפעילים המתחרים שרים יחד 'שמחה גדולה הלילה'. הם מבטיחים זה לזה מול המצלמות שיעזרו אחד לשני עם יפסידו. הפעילים של אביסררור בצד מתוסכלים. אף שיש להניח שאם היה מגיע במקרה, גם הוא היה מחובק.

אני פוגש את טל אוחנה, בחורה מרשימה בת 26, מספר 2 ברשימה של ביטון, שתהיה בוודאי הסגנית הצעירה בארץ בקרוב. בהתחלה לעגו לגילה, אבל כשראו את ההישגים שלה בעיקר בעזרה לצעירים המקומיים, התגובות שככו. "מגיל שמונה אמרו שאני יהיה ראש מועצה. אבל לא מעניין אותי", היא מגלה.

לאחר סיבוב קצר, מיכאל ביטון פונה לשברולט שלו, כשמאחוריו מתופף צמוד. כבר בשתים עשרה וחצי הכביש ברחוב הראשי מלוכלך בפתקי שמו – מיכאל ביטון.

10.

בשוק קטן ליד המטה של אביסרור, אבי, בעל בסטה לנעליים, מספר למוכר הטריינינגים ממול, שלפני כמה שנים פגש את שמיר במסע בחירות. לאחר שוך הנאומים, שמיר שאל אותו איפה השירותים. וכשיצא, הודה לו. "הפוליטיקאים הם בני אדם כמונו", אומר אבי. "פשוט חבל על כל הכסף ועל זה שהם שורפים דלק. ירוחם כולה 9000 איש, זה כמו שכונה אחת בחיפה".

11.

הבוקר הגיעו תוצאות הבחירות: מיכאל ביטון קיבל 44 אחוזים מהקולות ונבחר. אחריו אביסרור עם 30 אחוז ואילן אלמקייס עם 21 אחוז.

הכתבה פורסמה בקיצור לפני כמה ימים בהארץ

אומץ

אני לא מכיר את שגיא בשן ולא גיבשתי עליו דעה מעולם לטוב או לרע. שמו הדהד בראשי ככתב הדרום של ערוץ 2, אבל לא נזכרתי במשהו מסוים עליו דיווח. הערב קראתי ששגיא בשן מונה לדובר דשנים-כי"ל, חברה של האחים עופר שידועה ככזו שלא היית רוצה לגור בסמיכות למפעל שלה. הסתקרנתי לראות איך סיקר את החברה שבה יעבוד ואת כימיקלים לישראל בכלל. סבא שלי אגב עבד שנים ארוכות בדשנים בקריות, אבל לא נראה לי שזה ממש קשור למה שקורה היום.

לאחרונה, מבעבע גל של כתבים שהופכים ליחצנים ודוברים. בחלק מהמקרים זה עניין סביר. אני לא חושב שיחצן או דובר זו עבודה בזויה לאיש שצריך להתפרנס באופן יציב ולחזור הביתה בשעות נורמליות. מה רע בלדברר איזו רשות מקומית סימפטית אחרי גיל מסוים? במקרים רבים עיתונאים, גם כאלה שפועלים על פי כל כללי האתיקה, גורמים יותר נזקים מייחצנים. ובכל זאת, תמיד מעניין לראות מה כתבו העיתונאים על הבוסים העתידיים שלהם. זה יכול להיות דבר חמור במיוחד כשמדובר במפעל שאולי פוגע בבריאות האנשים, לכו תדעו, והציבור צריך לגבש על כך עמדה ממקורות נקיים והגונים.

לא התאמצתי במיוחד. אף שאת רוב הכתבות של בשן אי אפשר לאתר דרך גוגל, חיפשתי  "שגיא בשן כיל" ולא מצאתי תוצאות מעניינות. תכננתי לעזוב את העניין. ניסיתי בכל זאת וחיפשתי "שגיא בשן ברום", כי תרכובות ברום היא חברה מרכזית בקבוצת כימיקלים לישראל, בעלי דשנים כי"ל. וגיליתי את ההמלצה הזו של אנשי רמת חובב בעד מפעלי רמת חובב ונגד הירוקים:

שגיא בשן, כתב ערוץ-2 בדרום, אזר אומץ והכין כתבת טלוויזיה, המציגה את השקעות המפעלים במתקני טיפול בשפכים. למה אזר אומץ? כי ב-6 השנים האחרונות לא הייתה שום כתבה המציגה בחיוב את הנעשה ברמת חובב. הבמה ניתנה אך ורק למפגינים נגד. העורכים והכתבים של אמצעי התקשורת, צינזרו וחתכו בקנאות, כל מידע או תגובה המציגה פן אחר, כנגד טענות "הירוקים". האמנם הכל רע? האמנם לא נעשה שום דבר לטובת איכות הסביבה?


נכנסתי לבדוק את תמלול הכתבה של בשן בעד מפעלי הברום ונגד הירוקים ששודרה לפני שנתיים וחשכו עיני. אני ממליץ להיכנס ולקרוא. אנשי רמת חובב כתבו ששגיא בשן אמיץ. אם כך, זו דוגמא לכך שאומץ היא עניין משתלם.

בשנת 2008 אגב, שנת שידור הכתבה,  פורסם כי 57 אחוז מהזיהום התעשייתי בישראל נוצר על ידי מפעלים של כימיקלים לישראל, לפי דיווחי המשרד לאיכות הסביבה.

הצ'ק של גבי אשכנזי

האירוע השנתי של תורמי אימפקט, ידידי צה"ל האמריקאים, בהיכל התרבות בתל אביב, התגלה מהר מאוד כמפגן כח לרמטכ"ל גבי אשכנזי. אם כל נואם קיבל תשואות לקוניות, אשכנזי זכה לפרץ מחיאות שהגיעו עד לכ80 שניות בהערכה גסה. רמי קליינשטיין, הצימוק האמנותי, הקדיש לו שיר בשם כל עם ישראל, עם הפזמון 'שתישאר צעיר לנצח'.

לאירוע היה אמור להגיע גם אהוד ברק, האויב, אך למזלו נעלם מסיבות לא ברורות. נראה שאני היחיד שהבחין בכך. פניתי לברר אצל אבי בניהו מה קרה, והוא לא ידע בכלל שברק בתוכנית. הוא דרש מקצין סמוך את התוכניה. ואז באור סלולר בחן אותה וגילה ששמו אכן שם. כתבת-חיילת התבדחה "אולי אהוד עושה כושר כרגע. הוא ירד שמונה קילו. מה איתך, זה היה בגיא פינס". לאחר כמה ימים התגלה שנפגש עם פעילים במטה.

אף שלצלמים המאוכזבים לא היתה אפשרות לצלם את ברק ואשכנזי לא מדברים. גלנט הרמטכ"ל הנכנס, נמצא באירוע סמוך לאשכנזי, כשביניהם מפריד רק גדעון סער. וגם אחרי שאשכנזי נאם ולחץ ידיים לכולם, שניהם הקפידו לא לגעת זה בזה.

האירוע היה אופטימי בסך הכול וכלל שירים יפים, להקות צבאיות בגרסת דאנס, זמר שמחקה בדיוק מרשים את יהורם גאון והרכב בשם "מייד אין אימפקט", בכיכוב צעיר במראה ג'ון לנון, בוגר קרן המלגות ללוחמים. מלבד נאומים של סלבז צה"ליים, הטקס כלל הרבה עדויות של סטודנטים. למשל המנחה התחיל בשכונת הארגזים וסיים כעורך דין חתיך בזכות המילגה. כל סטודנט שזכה במלגה עלה לבמה ובירך את התורם האישי, שצולם במסך הגדול. חלק מהתורמים חבשו עניבת טקסנית וכובע בוקרים, בדרך כלל עם אוזניות כדי להבין מה קורה. כמו בריאליטי, היה סטודנט אחד שלא ידע מי התורם קיבל לפתע מעטפה (מעורך הדין החתיך) ובשידור חי התגלה שזה הרב יחיאל אקשטיין מהקרן לידידות שעלה לבמה דומע. סטודנט אחר נתן קרדיט למקום העבודה שלו – אדלר חומסקי "משרד הפרסום מספר אחת בארץ" וכולם מחאו כפיים למשרד בגלל הטון הנרגש. אחר, אולי אותו אחד בעצם, הודה "לאלוהים, ולידידי צה"ל בארצות הברית".

אני מתביית אל אשה בלונדינית הדורה כבת חמישים, עם עגילי פנינה, צמיד כסף ויהלומים, שעון זהב ועגיל פנינים. בהתחלה חשבתי שהיא הח"כית לשעבר נעמי בלומנטל, וניסיתי לוודא זאת בדרך עקיפה, אבל זו היתה מישהי אחרת. "אני לא אגיד את שמי, כי אני לא אשת הקרן, אלא רק מקורבת לקרן. זה אירוע לדוגמא. הוא נותן לתורמים תחושה שהם חלק מהמדינה".

-הטקס הוא כדי שהתורמים ירגישו טוב?

"אתה מציג את זה קצת מופשט. אדם יושב בארצות הברית, נותן כסף, הוא צריך להיות מחובר".

-תודה.

"בכיף. אני מציעה שפשוט תרגיש את האירוע".

את שיחתנו קוטעת נילי פאליק, נשיאת ארגון ידידי צה"ל בארצות הברית, היא עולה לבמה, חמושה בתכשיטים יפים: "אנחנו חוגגים תשע שנים לקרן. המילה אמת היא בגימטריה 9. וגם המילה 'מכבי'. וזה מה שאתם: מכבים! ואנחנו חוגגים בכסלו".

קהלני עולה, במצב רוח מצוין. הוא עכשיו הבוס בועד למען החייל. והתחושה היא שהוא צריך לחזור לפוליטיקה. "אם היה אימפקט בזמני", הוא אומר, "הייתי לומד, אבל נדפקתי". אני ניגש לכמה סטודנטים שקיבלו מלגה מהקרן, כדי להרגיש את השטח. עודד שלומד מנהל עסקים מספר שהם צריכים לכתוב פעמיים לשנה מכתבים לתורם ומקבלים 4000 דולר לשנה: "זה אירוע מושקע, אבל גדעון סער דיבר על מה הוא עשה כשר ולא על התוכנית. קהלני יצא מלך עם ה'נדפקתי'".

שיא האירוע מגיע. הצלמים מקבלים רשות להתקרב לבמה. היחצ"נית משפילה "זה לצלמים, לא לך".

מישהי מאחוריי מנסה לסדר שרשרת יהלומים שהתפס שלה יצא. ואז עולה אלוף במיל' ג'רי גרשון ואומר "איי וונט טו אינבייט דה רמטכל, אַווֶר רמטכל, דה ג'ואיש פיפל רמטכל", ואז מעניק צ'ק קרטון ענק על סך 16 מיליון דולר לרמטכ"ל המאושר, שעומד ליד גברת הדורה ולאיש עם שפם בריטי שנראה חביב מכולם.

פורסם לפני כמה ימים בגרסה מקוצרת בהארץ

קלון

התפרסם אתמול בגרסה מקוצרת בהארץ.

.

גורלו של צחי הנגבי, מי שיש הרואים משום מה כעתיד הפוליטיקה הישראלית, הוכרע בחדר קטן וחנוק בבית המשפט השלום בירושלים. שלושה שופטים ישבו בחוסר נוחות ליד דגל מגולגל וגב של מחשב עתיק. בצד, עמד ארון תיקיות עם תיקיה שנראה כאילו עוד שניה עומדת ליפול על מי מהם.

אולמי בתי משפט שלום לא כל כך מורגלים להיות בעמודים הראשונים. חדר הדיונים כלל רק ארבע שורות ספסלי-עץ נזיריים, שאל האחורִיים שבהם הודבק שלט פלסטיק 'תקשורת'. העיתונאים מחו על החום ונופפו בעיתונים בכעס, מביטים בשנאה אל המזגן העייף שממנו מסתלסל צינור אוויר מאולתר אל החלון, מודבק בסלוטייפ סגול. אני העיתונאי האחרון שהוכנס וכמעט והתיישבתי במקום הריק ליד הנגבי. עד שהתעשתי ונדחקתי מאחורי משה נוסבאום מערוץ 2.

מהלך הקראת גזר הדין היה דרמטי למדי. הוא נפתח בנאום של השופט יואל צור, מי שלפני כמה חודשים זיכה את הנגבי מכל אשמה. צור הכריז שאין להטיל על הנגבי בשום אופן קלון אף שהורשע בעדות שקר. כדי להצדיק את פסיקתו הוא דיבר נגד עצם מושג הקלון שלדבריו נוגד את כבוד האדם. הוא השווה בין הענקת קלון לאנטישמיות, בטענה שהגויים העמידו יהודים על עמוד הקלון. הוא אף ציטט השוואה בין קלון ובין אונס. בין ציטוטים מרהיבים מהמשפט האנגלי והאמריקאי, הוא הודיע שהוא נגד שקר, אבל רמז שזה לא כל כך מוחלט, בצטטו את מבקר המדינה הראשון שאמר משהו בזכות שקרים לבנים. הנאום שלו היה ארוך למדי, ובזמן הזה הסתכלתי אל תוי פניו העדינים של הנגבי, ששמע את שבחיו ללא ניע.

משפט הנגבי עמד על ההבדל בין אדם רגיל שעובר עבירה ומשוויץ לבין איש ציבור שעושה עבירה, משוויץ ואחר כך משקר, אבל יש לו יועצים טובים שידאגו למכתב מכמה אנשי רוח, כמו אלי ויזל,  שיש לו חברים במערכות העיתונים ואת עורך הדין יעקב וינרוט. אילו אתה הקורא היית נקלע לצרות עם החוק, היית מצליח לגייס את יצחק נבון? לסגור פתקית מאברום בורג? האם אנשי הציבור תומכי הנגבי היו מתגייסים לטובת כייס קטן? ובמה חיוני כל כך דוקא צחי הנגבי לחיים הציבוריים? איך חיינו היו או יהיו טובים יותר בזכותו? איך מסתדרות המחמאות על רוחו המתונה של הנגבי עם ההאשמות: מינויים פוליטיים סיטונאיים, ואז התייהרות ואז שקר לשופט? מדוע כשכל כך הרבה מדברים על בגידה ונאמנות, לא מתייחסים באותם מושגים לאדם שמפורר את המשרד לאיכות הסביבה על ידי הצפתו בחברי מרכז ובדודניהם?

לאחר הנאום הנמלץ של צור בזכות הנגבי, נאומם של שופטי פסיקת הרוב, אריה רומנוב ועודד שחם, שהחליטו להטיל קלון על הנגבי היה משמים ומנומנם. הם פשוט טענו, כמעט בהתנצלות, שהנגבי שיקר, ולכן מגיע לו עונש הקלון. הנגבי לא הזיז גבה, אשתו רנדי נשענה קדימה. הילד היפה שלו יצא מהאולם. אולי יצא לבכות, ואז שב רגוע. העיתונאים יצאו לשדר שיש קלון. כמו בכדורגל, שתיים אחת נגד הנגבי. מי שנראה הכי לחוץ בשלב הזה היה שופט המיעוט הצבעוני, שתמך בהנגבי קודם. הוא הצמיד אל פניו כוס פלסטיק והנהן בעצבנות. "מייגע", לחש מישהו לפניי.

המשפט תם. נוסבאום מוציא מצלמת וידאו קטנה, נראה כדוד חביב בטיול בוארנה עם הילדים, ומצלם את התגובה של הנגבי. מוטי, אחד האחראים לסדר בבית המשפט נוזף בו שהוא שולף מצלמה באולם המשפט. יועץ התקשורת של הנגבי, אדר אבישר בעל רעמת הענק שבשנות השבעים היה חבר בלהקות רוק שונות, זועק לעיתונאים שיהיה תדרוך, "למטה בחצר, חמישים שקל", הוא אומר.

אנחנו עומדים מחוץ לחדר הדיונים, עם הצלמים שמחכים שהנגבי ייצא, כדי לצלם את הטרף. בגלל עדר הצלמים שמטפסים אלה על אלה, הקהל הרגיל של בית המשפט לא יכול לרדת במדרגות. קשיש פלמוני בכובע כחול וחולצה אדומה שנקלע למקום אומר "זה נוכל, הכרתי אותו לפני שלושים שנה" וממשיך למטה. הצלמים חוסמים את עמדת אימות החתימה (ב44 ₪). עומד בה גבר רוסי שמנסה להיות מאבטח ומבקש להשיג דף, אבל הלבלר לא מבין מה הוא רוצה. ועכשיו הרוסי נהדף אחורה. הצלמים זועקים אלה על אלה ועל השומר המסכן. צלם ידיעות אחרונות, עטא עוויסאת, שפעם עבדנו יחד על כתבה שעסקה בחיי הלילה בשטחים, נחוש מכולם. הוא מטפס על כוננית תה על גלגלים ומכין את עצמו לצלם מלמעלה את פדחת הנגבי. 'אני עצבני על מה שקורה כאן', הוא אומר לי. אני אוחז את כוננית המתכת כדי להצילו ממוות בטוח. מוטי מגלה את נוסבאום וממשיך לנזוף בו על הצילום באולם בית המשפט. פניו של נוסבאום מאדימות, והוא צועק על מוטי שיוריד את הטון.

לאחר כמה דקות, צחי הנגבי עובר את שורת הפלאשים וממשיך למטה ואנחנו אחריו. לא ברור מדוע הצלמים מתחרים אלה באלה בתמונות משעממות כל כך של אדם שמתמחה בחוסר הבעה. בחצר, יושבות כבר כמה משפחות ממשפטים אחרים, כאלה שמכניסים בגינם ממש לכלא או שגוררים קנס שקשה מאוד לשלם. כמה מוסלמים אדוקים מביטים על המתרחש בפליאה מעורבת באדישות. אדר אבישר משתלט על שטח, ודורש מכמה אנשים מסכנים לזוז כדי שנגבי יוכל לנאום ולא ייראו טיפוסים מעשנים מאחורה. אבל המסכנים ממאנים לקום. בקול תקיף, הוא דורש מהם לפנות את הספסל. אבל להם לא אכפת, הנגבי או לא הנגבי, מצלמות או לא מצלמות. הם רוצים לגמור את הסיגריה. לבסוף, מאבטח נשלח לטפל בהם והם מוזזים, אך עדיין מביטים על המתרחש מקרוב. גם שולחן גדול ומטונף של כתר פלסטיק מורם מהמקום. השטח מוכן לנאום: הנגבי מסביר בקול חלש שהוא עצוב ושהמליץ על הג'וב של ראש ועידת חוץ וביטחון לשאול מופז. הוא לא נראה עצוב מדי. אם קודם שמר על איפוק מוחלט, כרגע פרוש חיוך דק על פניו.

אני ממהר לכנסת, שם הנגבי אמור להודיע על התפטרות. אבל אני מעוכב בכניסה. בבידוק הבטחוני מודיעה מכונת השיקוף שנמצא אצלי בתיק ריבוע לא ברור, וכמה מאבטחים מפשפשים בו. מאבטחת מתלוננת על חול הים בתיק שלי, סמלי המסחרי. לבסוף היא לוחשת שהריבוע הוא זוג קונדומים מפירמה מפוקפקת. אני ממהר אל לשכת היו"ר, אבל מישהי דורשת ממני תרומת דם. בגלל כל התלאות, אני העיתונאי האחרון שמגיע לחדרו של רובי ריבלין. כל העיתונאים כבר עזבו, והמאבטח של ריבלין מעט מרחם עלי. הוא מסביר כי הנגבי ממילא ביטל את הגעתו, הוא ישלח את הודעת ההשעייה באמצעים אלקטרונים "אחרת ההחלטה לא חלוטה". אני מהנהן כאילו אני מבין מה הכוונה, ומחפש את המעלית. לפתע אני רואה את אדר אבישר, יועצו של הנגבי. הוא לבד, כל העיתונאים נעלמו, וזו הזדמנות לשאול שאלות קשות. אבל אין לי מה כל כך להגיד. "אז מה קורה עם הנגבי?", אני ממלמל. "מה אתה רוצה שיקרה?", הוא שואל וממשיך.

.

—-

המלצה: בלוג חדש ומצוין על אדריכלות לשרון רוטברד

אהוד ברק\ הפועלים השחורים של תל אביב \ נצחון הקימו

הקימו שולט

בשנת 2000 הגיתי סוגת שירה בשם קימו, שמושפעת מההייקו היפני אבל עובדת במשקל של 10,7,6, הספר הראשון שלי, "הכושי", כלל כמה שירי קימו, ואחר כך פרסמתי עוד קימו בספר "שירים וציורים" . אתר במה חדשה הכניס את הקימו לרשימת הז'אנרים וזה הוביל לכמה שירים מעניינים של יוצרים ישראלים. אבל הקימו לא יצר יותר מדי רעש, כי ההייקו לא היה ממש מוכר כאן כמעט.

השבוע גיליתי שאתר שירה בינלאומי  בשם RAID ייחד ספיישל לקימו (בניגוד לדברי הטוקבקיסט אכול-הלב, גיליתי, ולא הכנסתי על עצמי), ושהמשוררת האמריקאית ג'ן אליזבת וורד פרסמה ב2008 ספר עם שירת קימו. בדיקה מחודשת בגוגל, גילתה משוררת קימו נוספת ברומניה. אעקוב ואבשר אם יתגלו משוררי קימו חדשים.

.

מטבחי תל אביב ומטבחון מפלגת העבודה

לאחר טבילת האש בהארץ, העורך הציע לעשות משהו עם זה שתל אביב דורגה במקום השלישי בעולם על ידי הלונלי פלאנט (אחרי ניו יורק וטנג'יר). זו היתה הזדמנות להגיע לפועלים השחורים והאפורים מאחורי ההצלחה של העיר הלבנבנה: שוטפי הכלים, המאבטחות בברים ומוכרי הגלידות. אחד הטוקבקים הפנה אותי לפרוייקט מרתק שנעשה בגרמניה עם סאבטקסט דומה.

המאמר עדיין לא התפרסם והודיעו לי אתמול מריכוז הכתבים שיש כנס עם אהוד ברק ושאלו אם אני בעניין. לקחתי מונית במהירות עם נהג חביב למדיטק היפה בחולון וכתבתי עוד כתבה על טקס רבין המוזר ואחר כך הנאום של ברק.

היום התפרסמו שתי הכתבות, בעיתון היומי. שווה לראות את הכתבה על הפועלים השחורים בעיתון המודפס בגלל התמונות היפות של המרואיינים.

אבל אם אתם רוצים לקרוא רק כתבה אחת השבוע, נסו את הסיפור של אילנה המרמן על החקירה בעקבות פשע חמור שביצעה.

טקסט ראשון שלי בהארץ

אתמול אחר הצהריים, הגעתי לעיתון הארץ באוטובוס כדי לחתום על חוזה העסקה, לאחר שנה וחצי שעבדתי בידיעות אחרונות. התרגשתי מאוד מהעניין במידה שלא ציפיתי, כי אני כבר שנים ארוכות בעיתונות. בגלל שאני לא אדם שחושף רגשות, צמח לי אפילו פצע לחץ בשפה כשהגעתי לבניין עמוס הציורים ברחוב שוקן, שבמקרה קומת הכניסה שלו הריחה מביוב. יום ראשון קלאסי בעבודה.

באופן מוזר, אף פעם לא עבדתי ברשת שוקן. הייתי כמעט בכל משפחות התקשורת האחרונות,  כולל החינמון ישראלי, אבל חוץ משתי כתבות לגליון מיתולוגי למחצה של עיתון חדשות שכתבתי בגיל 17 (שעדיין לא שולמו לי), קיפחתי את שוקן.

לאחר שלל הבירוקרטיות (הבחורה הנחמדה במדור שכר אמרה שאני נראה כמו אורי בלאו), שוחחתי קצת עם אחד העורכים והוא זרק שאצא לדיוני השכר בירושלים, לנסות לערוך פרופיל על עופר עיני, לקראת השביתה המדוברת. אמרתי מיד כן, כי אני חובב הרפתקאות. בדרך כלל כשאנשים אומרים שיתחילו לעבוד מעכשיו, זה פשוט דרך של ביטוי, אבל אני הייתי נכון למשימה.

הייתי בבגדים קצרים (למזלי לא לבשתי מכנסיים קצורים כי בכל זאת הייתי צריך לחתום על חוזה העסקה) שלא מביאים תועלת בירושלים לכן קניתי בשוק הכרמל סוודר ירקרק לא מכוער ב50 ש"ח ויצאתי במונית שירות לכיוון ירושלים, עדיין בסנדלים. כבר בדרך הבנתי שכנראה ההסכם נסגר ואין שביתה. רציתי לחזור. נראה שהאייטם מת. אבל האנשים הטובים בדסק החדשות היו יותר רגועים ממני ואמרו לי להמשיך בכל זאת. גם בידיעות, חיבבתי מאוד את הבנות בדסק.

איכשהו בסוף היום, דנה וייס שזה היום העבודה הראשון שלי ב'הארץ', והבשורה עברה במשרד האוצר. אנשי האוצר וההסתדרות ברכו אותי, במקביל למשא ומתן על השכר, שכאמור היה נינוח. אילנה כהן, היו"רית של הסתדרות האחיות, אישה מקסימה, בירכה במיוחד. סיפרתי לה שסבתי ז"ל היתה רוקחת, אבל היא הפנתה אותי ליו"ר הסתדרות קופות החולים, גבר מופנם שישב בצל, והתעורר כששמו עלה.

כך שכבר הבוקר, במהירות שיא, הופיע הקטע הראשון שכתבתי, שהוא בעיקר דיווח על האין-דיווח. בעיתון האייטם בגרסה מקוצרת בשל בעיות מקום. באתר של הארץ, באופן יוצא דופן הוא בגרסה מלאה שאני מעדיף.