קראתי את המאמר על 'לצאת' – אסופת השירה נגד המלחמה בתמיהה. עד כה החזקתי בעמדה שהמלחמה הזאת הצליחה לשפר את מצבו בקלפי של אהוד ברק, על חשבון דם 230 ילדים מתים בעזה, אך לאו. הכותב טוען כי המרוויחים מעסק הביש הזה, הם המשוררים יימח שמם שהתנגדותם למלחמה היא מסווה, "טרמפ נוח": הם מוציאים מיני חוברות פוליטיות חיש-קל כדי לפרסם את עצמם. אלא שההיסטוריה האנושית מראה שהמרויחים ממלחמות מיותרות כאלה הם המצביאים, הבנקאים וסוחרי הנשק ולא המשוררים (או האזרחים). עד שיובסו המצביאים הללו, כמובן.
האסופה 'לצאת' יצאה בבהילות על ידי שישה כתבי עת ששילבו ידיים, כדי להציג מחאה מיידית, לא אחרי שהגופות ירקיבו והנכים יהיו שסועי-רגליים. קול הקורא יצא ביום השלישי למלחמה והעורכים התכנסו בצהרי החמישי. גייסנו את 2500 הש"ח הדרושים להדפסת אלף עותקים במגבית מהירה מהעיתונים והעורכים. בית הדפוס הבין שמדובר במשהו נגד המלחמה, וסירב: נאלצנו למצוא במהירות בית דפוס אלטרנטיבי, בכפר קאסם, עוד לפני המהלך הקרקעי המתוכנן. כשהגיליונות אזלו, הוצאנו עוד מהדורה של אלף עותקים. את המהירות הזו, ואת זה שהאסופה ניתנת כולה להורדה חינם ברשת, מציג אלפרוביץ' כאופרטוניזם וכניצול הזדמנות. אבל מה הטעם באסופה נגד מלחמה שיוצאת אחרי שהמלחמה כבר תמה וכולם מבינים שהיא מטופשת, אפילו מבקרי השירה?
כשהתקשורת תשחרר לציבור הישראלי את העובדות והתמונות על הטבח בעזה, וכאשר יתגלה עד כמה הוא מחזק את החמאס ולא מזיז לקסאמים, אח תאום ומפגר של מלחמת 2006 ו1982, המאמר הזה יהיה לקלון לעיתון "העיר" שאני נוטה לחבב בשנים האחרונות, אך כאן הניח לאג'נדה של רוני דניאל לנצח.
המאמר תוקף ומלעיג להפגנת השירה מול ביתו של אהוד ברק באקירוב, שיום אחריה הודיע ברק על מעבר לאשקלון. יש בכך הישג פיזיקאלי מרשים: הכתב עצמו סיקר בחן אירוע שלא היה בו. ומבקר משוררים שלא קראו באירוע.
המדהים הוא שהמבקר החביב (אין לי דבר אישי נגדו) רואה את עצמו כנונקונפורמיסט העומד כסכר מוצק מול המאבק נגד המלחמה. בבלוג שלו הוא מספר על התמיכה העצומה לה זכה על המאמר. לא פלא שמניותיו טיפסו: כשאתה שט באשד העכור של ביוב הפטריוטיות, בוודאי תרגיש איזו חמימות. וכך, מעין חצי מבקר חצי טוקבקיסט, ייכנס הכותב להיסטוריה של מלחכי הפנכה המריעים לצבא התוקף בקרבות אוויליים ואסוניים.
טוב, הנחנו שיציאת האסופה בזמן שהתקשורת כולה מתגייסת להצדיק את ההרג, תהיה שנויה במחלוקת בעיתונות. אך כאן המאמר הוא כולו אד-הומינם, מנסה לנגח אישית את העורכים ולחפש מניעים נסתרים ואמביציות. אני מכיר היטב את קולות הצקצוק מכל פעולה חברתית. כשגרילה תרבות הגיעה לקריית גת כמחאה על סגירת פולגת (אגב, איש העסקים שסגר את פולגת, צביקה בארינבוים, העסיק את אהוד ברק בתקופה שזה "עשה לביתו"), לא ראיתי שם את אלפרוביץ' ותומכי המלחמה. חובבי הדרום מגינים עליו כשמדובר בתירוץ להרג ערבים. לטעמי, טראומה מפיטורים של עובדת פולגת בת חמישים קשה לא פחות ממקרה חרדה אחרי נפילת פצ"מר.
יותר מכל הביקורת, אני לא שותף למילה 'חלילה' שכתב המבקר כשמדובר על הפסקת ההרג. איך חובב-ספר מסוגל לשוש למלחמה כזו? לאחר שטוקבקיסטית האשימה אותנו בכך שכוחות הברית לא הפציצו את אושוויץ, אלפרוביץ' הסביר בבלוגו את הפירוש של אי-יציאה למלחמה, "עליך כנכד של מהגרים לשוב לארץ מוצאך". האם אלה שתי האופציות הקיימות: בריחה או רצח? זו בעצם המשמעות של 'לצאת!' – להתוות דרך נוספת מול הפראנויה של האלפרוביצ'יזם את דובר צה"ל – דרך שבה גם אנחנו נהנה מהשמש החורפית, וגם שהילדות אשר פגזים ריטשו את בטנן בעזה לא ימותו, ויהנו מאותה שמש.
(גרסה טיפה מקוצרת פורסמה בהעיר האחרון)