לרגל חג הגבינות, החלטתי להעלות לרשת את הסיפור 'איש עקרונות' שנועל את הספר הקודם שלי 'החלום הישראלי' (חרגול-עם עובד. ערך: אלי הירש) ואני חושב שהיה גם האחרון שנכתב.
'איש עקרונות' הוא סיפור קצת שונה משאר הסיפורים בספר, שחור יותר, אפוף ערפל, אבק, זרע ודם. הוא לא בדיוק סיפור לחג. אלי אשד הגדיר אותו כסיפור מופת וכתב שמדובר בסיפור אימה ישראלי, מעין בי-מובי, אני חשבתי יותר שזה סיפור פוליטי שנכתב על רקע מלחמה.
על כל פנים, אשמח לשמוע תגובות. אתן מוזמנות לכתוב בפייסבוק וברשתות החברתיות ולשתף אם אהבתן. האורך: 12000 מילה.
איש עקרונות – רועי צ'יקי ארד
זה היה אחרי שמפעל התת-מקלעים נסגר. היינו צריכים לבדוק כמות עצומה של קני רובים ולא עמדנו בקצב. כל בוקר היה קשה מקודמו. בסוף המפעל שלח אותנו הביתה.
למעשה התקבלתי לעבודה אחרת, לקו יצור של מפעל להרכבת מכשירים להתססת סודה בטעמים, אבל הציבור שתה פחות סודה. לא ברור איך דבר כזה יכול להתרחש – אבל הסודה הפכה למשהו שאין לו דורש. היתה דעיכה ובסופו של דבר העסק קירטע ורק זקנים עוד התסיסו בבית גזוז. כל תופעת המשקאות התוססים הממותקים סומנה כלא בריאה על ידי אותם מוספי העיתונים שמנסה תמיד להפחיד ממשהו, והילדים, שהגזוז מיועד להם, עברו למיצים טבעיים סחוטים.
המפעל, שיוסד בשנות החמישים, ניסה לשנות כיוון. הבעלים החליפו את צוות השיווק הוותיק. הם לקחו שלושה צעירים, שניים מהם קרחים לגמרי, לתפקיד. אנשי השיווק החדשים הגיעו למפעל עם תגי-פלסטיק וערכו סקרים, הטיסו מומחה מאירלנד, ראיינו אנשים, והחליטו שמבחינה מדעית מוכרחים לשנות את שם החברה, שהשם הוא נטל ולא נכס.
הם נאבקו על הרעיון. אמרו שכבר אין מה להפסיד. החליפו את השלט בכניסה למפעל, והודיעו שאנחנו צריכים לבוא לעבודה עם בגדים סגולים, כי זה הצבע של המותג החדש.
את הבגדים בצבע החדש, שעיצב אופנאי אירי, היינו צריכים לממן בעצמנו, כי הכסף בקופת המפעל כבר עמד להיגמר. זה די עצבן את הצוות. כולם אהבו את השם הקודם, במיוחד העובדים הוותיקים. המדים החדשים נתפרו מבד לא נוח שהתאים לקור של דבלין. אנשי השיווק כינסו אותנו ואמרו שנתרגל. הם חזו שילמדו את המהלך בבתי ספר לשיווק.
אבל המכירות קרסו. העובדים הזיעו בתוך המדים החדשים שלא היו מותאמים לחום ששרר במפעל. אנשי השיווק אמרו שהם חזו את התרחיש. אמרו שצריך סבלנות. למזלם הם החתימו את בעלי המפעל על התחייבות שייתנו להם כמה חודשים לנסות את המהלך, אבל בסוף הם נכנעו, והודיעו שהם מוכנים לפשרה. הם הסכימו לקרוא למותג בשם החדש בצירוף השם הוותיק, ולתת לעובדים לבוא בכל בגד שהם רוצים, אבל הבהירו שמבחינתם זו טעות. הם אמרו שזו פגיעה בזכויות היסוד שלהם כיוצרים.
שילוב השמות היה מכת מוות לעסק. אנשי השיווק התפטרו והאשימו בקריסה את המיתון ואת זה ששכרו אותם מאוחר מדי, ועם זאת טענו שמדובר בהצלחה. הם מיהרו למפעל הבא.
הייתי מהעובדים האחרונים במפעל הסודה-סטרים, כי הייתי עובד נאמן ומסור. פס הייצור נמכר תמורת כיסוי החובות שלו למפעל "אלון" שהרכיב תת-מקלעים. אלון ניסו להתחרות בעוזי, לייצר חיקוי שלו שיעלה פחות. במוספים שמפחידים מסודה אף פעם לא כותבים איזה דיכאון זה לבדוק חמישים קני רובים בשעה, חמש מאות רובים ביום.
המיתון היה קשה. לא יכולנו לראות באופק איך הסערה תשכך. מפעלים נסגרו כל בוקר. לעתים העובדים התבצרו בהם ושרפו צמיגים שהבהילו את השוטרים המקומיים ומילאו בצחנה את טרקליני הבתים ליד המפעלים. מתישהו זה התחיל להיות מדכא מדי לכתוב על השביתות בעיתונים, וכל העמודים התמלאו בנושאים כמו דוגמניות, סקווש ומסעדות יוקרה.
המשכורות ירדו לכולם. כל מי שיכול היה פיטר את העובדים הוותיקים ושכר צעירים זולים. אנשים רק רצו לשמור על מקום העבודה שלהם כדי לעבור את התקופה עם הראש – או לפחות עם נחיר אחד – מעל המים. זה לא היה זמן טוב להיות חכם גדול. זה אף פעם לא זמן טוב להיות חכם גדול, אבל התקופה הזאת ממש לא התאימה לזה. היה צריך להיצמד אל הקיר ולמשוך. ולי לפחות היתה עבודה.
פגשתי במקרה, בדיזנגוף סנטר, את אחד מחברי ללימודים וסיפרתי לו על עלילות המפעל שבו עבדתי. זה היה כחודש אחרי שהבעלים התחלפו והתחלנו לייצר תת-מקלעים. הופתעתי לשמוע שהוא לא ידבר איתי יותר, כי לדעתו אני תעשיין נשק. לא היה לי כוח להגן על עצמי. לומר את האמת, חששתי רק מדבר אחד – שיפטרו אותי.
לא עשיתי משהו רע בעבודה הזאת. גם אם הייתי מודיע על התפטרות, ביום המחרת מישהו היה רץ למלא את מקומי, ובדיוק אותם קנים של תת-מקלעים היו מורכבים ומביאים לאותן תוצאות. בסך הכל, נשק או לא, קיבלנו שקל וחצי מעל שכר המינימום לשעה, וזה היה הרבה, הם לא היו חייבים לנו את זה. סביבי כולם דילדלו ירושות, מכרו דירות, לקחו הלוואות בבנקים ובשוק האפור, הפכו למנקים בבתים של אנשים שרק הרוויחו מהמצב, התנסו בפשע ובצילומי פורנו לשוק האירופי. הבחור שתקף אותי היה בעל זקן תישי מיושן. הוריו קנו לו דירה גדולה ברחוב חברון בתל אביב, ליד בית קברות טרומפלדור. הוא שכר כמה אריתראים מהתחנה המרכזית, שם בראשם סיני שיודע עברית, פיצל את הדירה לשלוש על ידי קירות גבס, גר בשליש הגדול יותר, עם החלון, וחי מהשכירות של שני השלישים הנותרים. כך יכול היה ללמוד באוניברסיטה ולהטיף לכולם. היה לו כסף להתלבש טוב, אבל הוא בחר ללכת בבגדים מוזנחים וקרועים. עוד בלימודים לעג לחיבה שלי לבגדים נוצצים ומטופחים.
הימים הראשונים במפעל התת-מקלעים היו נסוכי אופטימיות. מתנות החג השתפרו. קיבלנו תלושים ולא בונבוניירה זולה מקרטון צבעוני עם שוקולדים שנעוצים בתוך פלסטיק מרשרש. העבודה הפכה קלה יותר. לא הקפידו על הלבוש שלנו וזכינו לדמי הבראה. על פי חוקי התעסוקה הרשמיים היינו אמורים לקבל דמי הבראה גם לפני זה, אבל השוק הפך עמום יותר ותסוּס פחות, ותנאי העובדים נשחקו מדי כמה חודשים בצעדי ייעול יצירתיים.
מנהלי מפעל התת-מקלעים היו בימים הראשונים נדיבים עד כדי חשד שהם סתם טפשים. הם הציבו בכל חדר ייצור מסכי פלזמה לסרטים. מעכשיו בזמן העבודה הקרינו סרטי אקשן. זה היה סוג הסרטים שרוב העובדים בחרו בו בשאלון, אבל זה הפריע לכולם. הבוסים החליטו שחשוב להיראות נחמדים, כי כנראה היו זקוקים לכל עובד אפשרי.
הלקוח של המפעל היה כנראה דיקטטור במדינה אפריקאית כלשהי. רכילות אמינה קבעה שמדובר בקולונל שהשתלט על מדינה ומנסה לחסל את האפשרות שהיא תחזור להיות דמוקרטית יותר. השמועה אוששה כשהגיעו בלי הסבר כמה גנרלים שחורים כעשן שחור ובחנו את פס היצור. היינו עסוקים מבוקר עד ערב, ולא היה לנו זמן להתעניין בשם המדינה המזמינה, ובשם תנועת הגרילה שאיתה נלחמה. ייתכן שזה לא היה אפילו סוד. אף אחד מעובדי המפעל לא חשב שראוי לשאול, ואף אחד בהנהלה לא חשב שצריך לספר. היתה מעין הפרדה בין אגף הייצור לאגפים אחרים שהיו בסוד העניין. אנחנו אכלנו טבעול ומוסקה תפלה בחדר האוכל, והם אכלו במסעדות עם תלושים בצבע תכלת. האנשים באגף השיווק, או במחקר ופיתוח, העדיפו להאמין שאנחנו פשוט לא קיימים, שאנחנו משהו שקשור למכונות, מעין בורג בעל יכולת דיבור מסויימת, שצורך מעט אוכל וכסף במקום מעט גריז. ברור שזה יהיה מוזר מבחינתם ללכת לאכול ולהתידד או להסתכסך עם מעין בורג כזה.
הימים הראשונים של מפעל התת-מקלעים היו קלים מאוד. היתה לנו מִכסה נמוכה יומית של קני רובים, חמישים ליום. סיימנו אותה בצהריים ויצאנו לעשן גראס על הגג בזמן שנשאר. בשלב מסוים היו כמה אנשים שהתחילו לעשן אופיום, אבל הבטלה נחשפה על ידי אחראי משמרת זוטר שהיה קלפטומן. הוא נעלב מכך שהוסגר, וכשפוטר הלשין על כולם. בעקבות האירוע פוטרו שאר אחראי המשמרת, שלושה אנשים סימפטיים מאותה משפחה רוסית, משפחת בבאייב מפרדס כץ. המִכסה גדלה וגדלה. הגג נחסם וגלאֵי עשן יקרים ומצלמות אבטחה הוצבו בכל מקום בשטח המפעל.
בוקר אחד כינס מנהל הייצור הראשי את העובדים וגילה שהחברה התחייבה בפני הקונה על אספקת כמות מסוימת של רובים לתאריך יעד כלשהו, ושאנחנו לא עומדים ביעד. הוא איים שאם לא נייצר את התת-מקלעים עד למועד הנקוב, שאותו לא ציין, הלקוח יתבע את המפעל ואז הוא ייסגר בלי לשלם חובות לפועלים. העובדים התחילו לתהות באימה "מי יהיה עם החוזה?" כאילו הם עצמם חתמו עליו, או עומדים לפתוח במלחמה האפריקאית וזקוקים לתת-מקלעים האלה.
הניהול היה כושל. המנהלה כללה צוות גדול, אבל הם אף פעם לא חישבו אומדן ייצור סביר לסיום העבודה. זו פעולה אריתמטית די פשוטה, לקחת את כמות הרובים ולחלק לזמן העבודה ולחשב את ההספק הממוצע וככה לדעת כמה פועלים דרושים, אבל הם היו עסוקים בעניינים מבניים, בייעול לא ברור ותמידי, במיתוג. החברה של שלושת אנשי השיווק שעזרו למפעל הסודה התפרקה, אבל אחד מהם הקים חברה חדשה והתחיל לייעץ למפעל הנשק, יחד עם אשתו. מומחה ייעול מיוחד הגיע מאירלנד, והזמין כמה אנשים מהמפעל לפגישה במסעדת יוקרה.
ההספק לא זז. בכל זאת כנראה מישהו נלחץ, ואחרי חודשיים הם פתחו בירדן מפעל ענקי להדקים כדי לעמוד בלחץ. אמרו שבירדן עובדים שלוש עשרה שעות ביום, ושמותר להכות שם את העובדים בסרגל. יכולתי להאמין לכל דבר. בפעם היחידה שראיתי את הביג-בוס הוא נראה לי לחוץ, אולי מטורף. הוא צרח וצווח על המנהל, "שיעבדו! עצלנים! איך הם לא עובדים! מה הבעיה שלהם?" כרסו היתה עצומה אף שגופו לא היה גדול, והוא התקשה להסתובב במפעל כי הרווח בין העמדות היה צר יותר – הצרת מעברים שהיתה חלק מצעדי הייעול שהוא עצמו זמם, ושבזכותה אפשר היה לדחוס יותר עמדות עבודה לאולם הייצור, עד שהיה קשה להזיז בו את הידיים.
הביג בוס הגיע בדיוק כשהוקרן סרט של ואן דאם. הוא הודיע שהוא שונא את ואן דאם כי הוא שיחק פעם דמות של נאצי, והורה להחליף את הסרטים ולהקרין במקומם תמונות נוף פסטורליות. זה שימח אותי מאוד, אך שאר העובדים רטנו. בתו בדיוק התקשרה, והציעה לו לשחק בתרגיל וידאו שלה בבית הספר לאמנות. הוא חמק בנימוס, ואחרי שניתק הביט בנופים המרגיעים ושב לצעוק על כולם כחולה כלבת.
עמדתי ממש מאחוריו, כי העמדה שלי קרובה לכניסה. כולם הפסיקו לעבוד כדי להקשיב לצעקות ולטלפונים מבִתו (אחר כך היא חייגה שוב ואמרה שהיא רוצה לקחת חתול רחוב מצער בעלי חיים, והוא הסכים אם יממנו לו את החיסונים), אבל לי יש מזג בריא והמשכתי לבחון את קני התת-מקלעים ולהמשיך לעבוד בקצב מוגבר כדי לעמוד בהספק שנקבע, שהיה בלתי אפשרי.
פועלים רבים רצו לעבור מפס היצור במפעל שלנו למפעל ההדקים באירביד שבירדן. אם היית בצוות הישראלי של המפעל הירדני, המשכורת שקיבלת היתה זהה לזו שנותנים במפעל הקנים בישראל, אבל המגורים והאוכל היו חינם. חיכו להם שם תפקידים ניהוליים כמנהלי משמרות, משימה קלה יותר מעבודה פיזית. לא היית צריך להיות זה שעומד במכסה, אלא זה שבודק את המכסות של העובדים.
הייתי אחד מהעובדים היחידים עם תואר אקדמי, ולא היתה נגדי היסטוריה של תלונות או אלימות, כך שהייתי מועמד טבעי למפעל הירדני וציפיתי שיפנו אלי, אבל לא עשיתי שום צעד, ובסוף אנשים אחרים הגיעו לשם ואני לא.
כפי שצפיתי, התאגיד לא הצליח להכין את כל הכמות של התת-מקלעים שהבטיח לתאריך המיועד, ונאלץ להיסגר. לא נראה שלמישהו בהנהלה היה באמת אכפת. הבעלים קיבל כנראה את הכסף, כי כל המשכורות שולמו בסופו של דבר. אמנם לא קיבלנו את דמי ההבראה וימי החופשה שדובר עליהם בימים הראשונים, אבל שמחנו שלפחות קיבלנו משהו. חבר שהצליח לעבור לירדן סיפר שהעובדים מסרי לנקה לא קיבלו את המשכורת האחרונה, וכמה מהם ניסו להרביץ למנהל העבודה הראשי, צרפתי מגמגם אחד, ובסופו של דבר המשטרה הירדנית ירתה במפגינים ופצעה כמה מהם קשה, ובסוף גם גירשה אותם בחזרה לסרי לנקה בלי שיקבלו כסף.
שמחתי שהעבודה הסתיימה. כל העניין הפך בלתי נסבל. בימיו האחרונים של המפעל עבדנו שבעה ימים בשבוע, אחת-עשרה שעות ביום. הצינורות חדרו גם לחלומות שלי שהפכו מצונרים לחלוטין. התחילו להיות לי טיקים גם סתם ככה, למשל כשחישבתי משהו. הרופא הציע לי לקחת כל מיני כדורים, ואלה בסופו של דבר הרגיעו את התנועות הלא רצוניות.
כשהמפעל נסגר כולם הסבירו לי שהכל לטובה. הייתי באמת מאושר מהחופש, חוזר וממלמל לעצמי את דברי הנחמה שנאמרו לי, "הכל לטובה". הגעתי ללשכת האבטלה בבנייני ממשלה ששכנו מול קניון גדול ובצמוד לבסיס צבאי. עברתי בדיקות בטחוניות כפולות. השומר, שנראה כמו מין ולנטינו, ביקש שארוקן את כל הכסף הקטן לתוך קערה ואז שאקח אותו בחזרה. יותר מאשר פחדו מטרור, חששו ממישהו שידקור מזעם את עובדי לשכת התעסוקה.
הייתי השלישי בתור, והגעתי לפקיד יחד עם בחורה יפה שלבשה בגדים צבעוניים בגוונים עליזים. על אף שהקדמתי אותה בשבריר שנייה הצעתי לה שתיכנס לפני. היא התמקחה איתי במבטא רוסי קל ובנימוס, טוענת שהייתי קצת לפניה, ולבסוף ויתרה בחיוך.
השלושה לפני עברו מהר. הם ביקשו עבודה, אבל לא היה משהו בשבילם, והם נשלחו להחתים את האצבע במכשיר. הבחורה נעצרה אצל הפקיד די הרבה זמן, אבל לא היה אכפת לי. לא מיהרתי לשום מקום.
בגלל שישבתי קרוב, נאלצתי להקשיב לשיחה ביו הבחורה והפקיד. מסתבר שהיא נשלחה לעבודה חדשה, התייצבה במקום העבודה אבל סירבה לעשות אותה, כך שדמי האבטלה שלה נשללו.
מהשיחות בתור לבדיקה הבטחונית כבר ידעתי שהעובדים בלשכה מקבלים בונוס על כל מובטל שהם מצליחים לשלול ממנו את דמי האבטלה. אין מה לעשות, זו הדרך היעילה ביותר של הממשלה למתן את סטטיסטיקות האבטלה.
מסתבר שהוצע לבחורה לעבוד במפעל שימורים לייצוא בייקון לאירופה. היא הסכימה לעבוד על הנייר, אבל סירבה לגעת בבשר חזיר, כך שלא היה מה לעשות איתה. במפעל טענו שהיא לא דתייה, שהיא אפילו רוסיה, ולובשת בגדים חשופים. היא התעקשה שלמרות שהיא חילונית, היא לא נוגעת בחזיר. אמרו לה: אם ככה למה לא סירבה להגיע למפעל הזה כבר מראש? היא אמרה שאין לה ברירה, בגלל חוקי האבטלה.
הפקיד קרא בקול את הדו"ח והיה כתוב בו שהוצע לה לעבוד עם כפפות ניילון וגם אז היא סירבה. שני דפים כללו הערות שונות על הלבוש שלה, שאינו לבוש של דתייה. טענו שהיא בעצם מתחמקת.
היא לא הצליחה להסביר בבהירות את הסרבנות שלה, ופרצה בבכי מהלחץ, אולי בגלל שהבינה בעצמה שחייה אינם הגיוניים והאמונות שלה מבולבלות.
"אני יגיד לך מה את, את בטלנית," אמר עובד לשכת הרווחה, והיא שוב פרצה בבכי. "את פשוט לא עובדת, כי זה יוצא לא משהו לחודש ומשתלם יותר לקבל אבטלה, אה? את בטח צמחונית?" שאל כדרך אגב.
זה היה טריק, הבנתי אחר כך. על פי החוק, אפשר היה לסרב לעבודה מסיבות דת או מצב בריאותי, אבל לא בשל צמחונות או אמונה חילונית אחרת. הפקיד ניסה להאשים אותה בצמחונות, כי אז יוכל לשלול את זכאותה לדמי אבטלה.
היא לפתע נזכרה שהיא קרובת משפחה של חבר כנסת רוסי שלא הכרתי, והתחילה להתקשר אליו, ממלמלת שוב ושוב את שמו. אמרה שהיא יכולה לעשות ממה שאמרו לה שערורייה, אמרה שמפלים ישראלים ממוצא רוסי. לפתע הבינה את הכוח שלה, והתחילה לאיים על הפקיד, לקחת את השם המלא מהתג שלו. היא רשמה על מגזין נשים שהיה לה בתיק את שמו והתקשרה לחבר הכנסת בעודה יושבת מולו. הפקיד נראה מבוהל מעט, כי מצבו פתאום התהפך. למזלו חבר הכנסת לא ענה.
"את אדם לא ישר, את בטלנית וצמחונית," צעק עליה הפקיד והרים על המגזין. "כסף לעיתוני נשים יש לך. זה גם עיתון נשים חודשי, שעולה כפול מהשבועי! ומאיפה הבגדים שלך?"
"מהשוק."
"אלה מותגים."
"זה זיוף."
"פתאום זה זיוף. למה כתוב על הזיוף שמות של מותגים?"
"כי זה זיוף."
הם השתתקו.
"אני לא קמה מכאן עד שאתה מאשר לי את האבטלה," היא אמרה.
"אני אקרא למשטרה. הבחורצ'יק מחכה פה," אמר וקם, מצביע עלי. אחר כך התיישב. אז גם הבחנתי שהוא עצמו, ששלח אותה לעבוד במפעל החזירי, חובש כיפה.
היא פרצה בבכי. הוא ישב ושתק. לבסוף התלחששו והוא אישר לה לנסות בשבוע הבא מקום עבודה אחר. היא הלכה בלי לומר תודה.
יחס הפקיד כלפי היה שונה לגמרי. הוא חיבב אותי, אולי כי הריח שאני מהזן שלא עושה בעיות, ואולי כי בחדשות אתמול הודיעו בעצב על סגירת המפעל "אלון", ודיברו על זה כאילו אדם ששמו אלון מת וצריך להספיד אותו. היו גם כמה שרים ומפורסמים שדיברו בזכותו. הפקיד התעניין לגבי מה שהיה במפעל, שאל איך אני מרגיש, לקח את הפרטים שלי, ושבוע אחר כך קיבלתי ג'וב אצל קבלן ניקיון בשטיפת בית חולים פרטי שמיועד לחולים סופניים או לאנשים במצב של צמח.
העבודה נמשכה שלוש וחצי שעות ביום, בין אחת לארבע וחצי לפנות בוקר. השכר היה מינימום אבל שליש משרה, כלומר שליש משכר המינימום החודשי, כך שהייתי חייב לעזוב את הדירה השכורה שלי. הוסבר לי שחלק מהרווח של הקבלן זה הכסף שהוא מקבל על כל מובטל שמסרב לעבוד בג'וב הלא משתלם הזה, ולכן הזכאות שלו נשללת.
בהתחלה טיאטאתי ושטפתי היטב, אבל אז הסבירו לי מה צריך לעשות. היינו מציפים את הרצפה במים ואז מסתתרים בחדרים, ננעלים בתוכם ומשאירים את מפתח המאסטר בדלת. היו כאלה שפשוט פתחו צינור ונעלמו לכמה שעות. לפעמים היינו שוכבים זה עם זה בחדרים ריקים, לעתים גם בחדרים שאושפזו בהם חולים סופניים עשירים. שם היו המיטות הנוחות יותר, שהוצבו בקומות העליונות, עם נוף לים שאיש מהחולים לא היה במצב בריאותי מספיק ליהנות ממנו, אבל עשה רושם בפרוספקט.
כולנו נשלחנו מלשכת העבודה, רוסים, ערבים, דרוזים ומזרחיים. כולנו היינו צעירים יחסית. על פי חוקי התעסוקה, אחרי גיל שלושים וחמש אתה לא חייב לקחת כל עבודה מייד. אחרי חודש הגיעה לשם גם הרוסייה הצבעונית שבכתה בלשכת האבטלה. היא לא זכרה אותי. ברגע הראשון הרגשתי שהגורל שלח אותה אלי. אני נוטה להתאהב, אבל אני גם ביישן עם בחורות, ועד שמצאתי שהות לדבר איתה היא כבר מצאה מישהו אחר מבית החולים. כעבור כמה שבועות התברר לי שהיא התארסה עם העובד ששכבה איתו, מתחילן כפייתי מצפון הארץ בשם עיסא ששכב עם כמה עובדות בלונדיניות לפניה. הם ברחו אחרי זמן מה לפניקס, אריזונה, בלי להודיע לאיש.
כשעבדתי בניקיון הייתי חייב לשוב לגור עם הורי. זה היה אחרי שנים ארוכות שלא התגוררתי אצלם. בסך הכל הם היו סבלניים ושמחו שחזרתי, אף שקיוו שעם התואר בגיאוגרפיה שהם לחצו עלי להשלים אוכל להגיע ליותר ממנקה או פועל ייצור במפעל. שניהם היו מורים למתמטיקה, והאמינו שלחינוך יש ערך, אבל זה לא היה זמן טוב להטיף ולסגור חשבונות.
הייתי עייף בבקרים לאחר העבודה הלילית. נהגתי לשוטט בין חנויות ספרים יד שניה, מתחיל ברובינזון בנחלת בנימין, ממשיך לנ.ב. באידלסון שבו הכינו לי תמיד תה ליפטון עם לימון, ואז לבית הקפה של הנסיך הקטן ליד פסל האריה ולחנות הקטנה של הנסיך הקטן בקינג ג'ורג', ובסוף לויקרא בכיכר רבין. לא הייתי מהלקוחות האהובים. המוכרות לא התרשמו ממני, כי בניגוד לשאיפות שלהן הייתי קורא ספרים על הצלחה בעסקים והשקעות בבורסה – שני דברים שמעולם לא עשיתי – ונרדם מול כרכים פתוחים. אף שלא היה בי רצון גדול מדי להצליח, הספרים האלה הקסימו אותי. לא רציתי באופן מיוחד להיות מיליונר, וגם אם רציתי, בניגוד לרוב הקוראים של הספרים האלה לא חשבתי שיש לי סיכוי. אבל מצאתי בסגנון הספרותי הברור והוודאי שלהם, ובדוגמאות האופטימיות שהציגו, משהו ששיפר מאוד את מצב הרוח שלי לזמן מה. אפשר לומר שנמשכתי לצד האמנותי בספרים האלה. מדי פעם דמיינתי את עצמי פוגש במקרה סופר מצליחן של ספרים כאלה, למשל בלובי של מלון. ראיתי בעיני רוחי איך הוא פונה אלי ומציע לי לשבת לידו, ואיך אני מתרווח על ספה נוחה בלובי והוא מזמין אותי לשאול אותו משהו על הספר שכתב. בשלב הזה לא ידעתי איך להמשיך את החלום.
הייתי מיואש לחלוטין מהשתלשלות חיי כשפגשתי את רני היפה בבית הקפה-גלידריה באצ'ו. עברתי שם בדרך לחנות הספרים ויקרא, לעוד שעה ללא מילים עם המוכרת היפה וכלבה החמוד, פודל שנראה כמו מרשמלו לבן שנצרב בחלקו התחתון. רני סביר למד איתי בתיכון והנחתי לו תמיד להעתיק. הוא היה ברנש טוב בסך הכל, אבל בעל זיכרון גרוע לעובדות לא נחוצות, תכונה שקשה להמעיט בערכה. תמיד חיבבתי אותו וייעדתי אותו לגדולות, ולכן הוא נאלץ להרשים אותי. רני סיפר לי שהפך לבכיר במחלקת כוח אדם במזכירות של קונצרן ליפץ, קונגלומרט רב זרועות. הוא היה נלהב במיוחד מהטייקון אלי ליפץ, אף שאמר שבכל השנים שעבד בקונצרן ראה אותו רק פעם אחת, וגם אז חצץ ביניהם חלון אטום לרעשים. מעטים ראו את ליפץ. זה היה כנראה חלק מהעניין. "ליפץ הוא אחד שרואה את התמונה המלאה," אמר לי רני.
ליפץ היה מיליונר לגיטימי ומכובד, נחבא אל הכלים וכמעט לא מתראיין. הוא היה בעלים של עיתון, תחנת טלוויזיה קטנה ובנק גדול שקנה מהמדינה. הוא עמד להפעיל בית כלא פרטי יחד עם חברה קנדית, והיה קשור לעוד כמה קטנות עסקים קטנים יותר. הוא לא היה אחד שבורח עם הכסף או סוחר בנשק עם אוכלי אדם. שמו הוזכר כתומך במפעלי דו-קיום ופסטיבלים של תיאטרון ומחול, וכולם ידעו שתמך בסתר באירועים נוספים בלי לקחת קרדיט. ידעתי כל זאת כי הייתי קורא את מדורי הרכילות והפרפראות בעיתונות הכלכלית. קראתי אותם בדיוק מאותה סיבה שחיבבתי את ספרי ההצלחה בעסקים. ידעתי מתי נערכה מסיבת יום הולדת לטייקון אל"ף שבו השתתפו כמה אנשי עסקים, מחזאים וסופרים, ואיפה הוצגה תערוכת צילומי עירום אמנותיים שארגנה רעייתו של מולטי-ביליונר בי"ת לצורכי תרומה ונדבנות, שם פגש את זיליונר גימ"ל, וכו'.
התחננתי שרני סביר יסדר לי ראיון עבודה. אמרתי לו שאני חייב עבודה. לא יכולתי יותר להבריש קיא של חולי סרטן אחרי כימותרפיה. לא יכולתי ללכת עוד במגפיים גבוהות בתוך מים מעורבבים באקונומיקה, כשכולם מסביב שוכבים עם כולם וממתינים כפירנאות לבשר חדש מהלשכה.
רני חיבב אותי מאוד, כמו שרק גברים יפים יכולים לחבב ידיד ותיק, וסידר לי פגישה במשרדים של "אקולוגיה אנושית בע"מ", אחת מחברות הבת של ליפץ שעסקה בהשמה, ושכנה בקומה השלישית של בניין שקוף בשכונת משרדי-הפאר מזכוכית-פלדה של רמת החי"ל.
כשהגעתי לשם כעבור יומיים, הבנתי שבחברה בחנו כבר הרבה אנשים למשרה. יאוש מסוים היה נסוך על פני האיש שקיבל אותי, גבר מקריח כבן ארבעים, שעור קרחתו כאילו התכווץ אל תוך הגולגולת בדרך שהעידה על הצלחה ויעילות שאין דומה לה. הגיעו חמישה אנשים נוספים שנבחנו לאותה משרה. יצאתי מהפגישה בתחושה טובה, אף שהבוחן הסתכסך עם מישהו ממחלקה אחרת ולא ממש התרכז בראיון איתי.
לא גילו לי מה מהות העבודה, אך אני אדם מאוד לא סקרן, וכל עוד יקבלו אותי זה גם לא כל-כך שינה לי.
אחרי יומיים ביקשו שאגיע בדחיפות. לא אמרו לי שהתקבלתי, אבל מזכירה החתימה אותי על מספר הצהרות סודיות, ביטוחים וחוזים שונים. נדרשתי להפקיד את הערבות מהבנק, אבל אמרתי שאין לי ושאיש לא ביקש ממני. אמרו לי שאני חייב לחתום על שטר ערבות בנקאית וטענו שהודיעו לי. ציינתי שהעבודה מאוד חשובה לי אבל אני אדם ללא כל רכוש, ושהורי גרים בשכירות והם פנסיונרים, כך שהבנק לא יתן גם להם לחתום על כלום. הם נזפו בי ואז קראו בדחיפות לגבר הקרח שבחן אותי. הפעם הוא הציג את עצמו כמולי, עוזר אישי בכיר של משפחת ליפץ, ואישר לוותר לי על הערבות, גם כי זה לא ממש חשוב וגם בשל הנסיבות, לצערה הגלוי של המזכירה.
תהיתי אם אצטרך מאמץ פיזי. מולי הסביר לי שהעבודה דווקא קלה מאוד ונקב בגובה המשכורת, פי חמש מהסכום שקיבלתי במפעל התת-מקלעים. כששתקתי, המום, הוא חשב שזה לא מספיק בשבילי, התנצל והסביר שלא יהיו לי הוצאות כי אני מקבל מגורים ואוכל, ושמדובר כמובן בשכר התחלתי. שאלתי אם זה חוקי והוא אמר שבוודאי, ושהם כבר בדקו לגבי במשטרה. אחר כך מיהר משם. לא היה איש חוץ ממני במשרד. חיכיתי חמש דקות ויצאתי.
אחרי שבוע הוא התקשר ואמר שהוא מאוכזב שלא הגעתי.
התברר שלמזכירה היה מספר טלפון שגוי שלי, ובגלל זה ההודעות לא הגיעו אלי. למולי זה נשמע כמו תירוץ. הוא ציווה עלי למהר להגיע לעבודה עוד היום. הוא כבר שם, אמר בכעס, והוא מחכה לי כדי שיוכל להסביר לי מה תפקידי. ארזתי במהירות מזוודה, וביקשתי מהורי המופתעים להחזיר את מדי עובד הניקיון שלי לבית החולים.
לקחתי רכבת מתחנת ההגנה לנהרייה. כשיצאתי מהרכבת ראיתי אנשים עייפים יושבים במוניות שירות גדולות שהמתינו מול התחנה. הנוסעים פרשו את רגליהם לפנים עד הכסאות ממול, יוצרים מעין וי דמיוני שבקצהו נעליים ישנות תוצרת חוץ. הצטרפתי אליהם. ישבתי ליד בחורה עם קעקוע בצוואר. כשהמונית התמלאה, הדלתות ננעלו ונסענו לעבר אכזיב. ירדתי לבדי חמישים מטרים אחרי חוף הבננות, איפה שעברה מסילת הברזל לביירות בתקופה הבריטית. התוואי הקולוניאלי חרץ את הכביש. סביב הכביש ניצבו קירות דקים של קני סוף.
חששתי מעט מהשקט הזה. על פי ההוראות, הייתי צריך לחצות את הקַנים ואז לראות מריצה אדומה שלידה שביל קטן, ומשם להמשיך עם המשעול עד שאני רואה וילה חד-קומתית יפה בנוסח מרוקאי. התקדמתי בשביל, והתבקשתי על ידי שומר שלא הבחנתי בו קודם להציג תג כניסה. אמרתי שאין לי אבל שבאתי לפגישה עם מולי והוא הכניס אותי. אמר שאמהר כי מולי עצבני.
מולי חיכה לי שם, בחליפה מלאה עם חפתים. הוא היה עייף וזיעה ניגרה מקרחתו המכווצת. היתה לו עניבה של דונלד דק שכנראה חשב שהיא מציגה אותו כאיש עסקים יצירתי, הרמוני ונועז. בעיתון ניהול שקראתי בשם "מהון להון" המליצו להגיע עם לבוש לא רשמי לפגישות עם עובד חדש, כדי לתת לו תחושה ביתית. הנחתי שזה מה שקורה כאן. הוא שאל אם אני סקרן לדעת מה יהיה התפקיד שלי. אמרתי שלא. הוא חייך בחביבות ואמר שאני טיפוס מיוחד.
רק אז גיליתי למה אני שם. הוא הניח יד על גבי, מעשה שהוזכר גם הוא בעיתון "מהון להון" כמחווה מומלצת בפגישה ראשונה, ואמר שהעבודה שלי היא פיקוח על קורל וטל, שתי תאומות בנות שלוש עשרה וחצי. הוא אמר לי שהדבר הכי חשוב זה לא להתווכח איתן. זה מה שהרשים אותו בראיון העבודה – שאני שווה נפש. הנהנתי. הוא סיפר שהם קיבלו אותי כי ישבתי בלי ניע כשהוא צעק על מישהו שלא עשה כלום. הוא אמר שהבוס, וקרא לו בשמו הפרטי, אלי, מאוד אוהב את התאומות, אבל קשה לטפל בהן. "הן בלתי צפויות."
שאלתי מה המשרה כוללת. הוא אמר שהיא לא כוללת דבר מעבר למה שדובר ולדברים לא צפויים שאולי יידרשו.
הוא אמר שאני נראה שברירי, אז יתכן שלא אחזיק מעמד אפילו חודשיים, הזמן שקודמי הצליח לשרוד, "אבל הוא היה יהיר ואתה לא. זה מה שמפיל את כולם. אתן לך עצה: שמור על הצניעות שלך."
"אני אשמור עליה."
"יופי. אל תקפוץ מעל הפופיק."
"לא אקפוץ."
"יופי."
החווה היתה קילומטרים אחדים מגבול לבנון. נאמר לי שאם יתחיל מצב עדין, אני צריך להעלות את הבנות במהירות על מונית דרומה ולקחת איתן טיסה לחו"ל. זה היה הנוהל בחיכוכים קודמים עם לבנון.
מולי הסביר שאצטרך לדאוג לתשלומים לחלק מאנשי השירות, ואולי אשלח למשימות מיוחדות שאינן צפויות להיות מיוחדות במיוחד. מלבד זה ועוד כמה דברים קטנים, לא אמרו לי כלום.
התפניתי להכיר את האזור שבו אשהה בחודשים הקרובים. מגורי הבנות היו מפוארים ומשופצים, והיו בהם קשתות מאבנים ועץ. החדר שלי, מבנה מודרני אבל די מדכא, היה צמוד לחדר מוזנח שבו השתכן העובד הערבי הצעיר עַלי, אחראי התחזוקה. בחוץ, מול הכביש שהוביל מנהריה לראש הנקרה, ניצבה עמדת שמירה חבויה שבה המתין השומר שראיתי. שומר נוסף פיטרל בעצלות בים, וישב מתחת לשמשייה באפס מעשה כשהשמש קפחה. המתחם היה מוקף בגדר תיל רצוצה, שהמשיכה וחדרה כמה מטרים אל תוך הים.
השמים היו תכולים, בצבע אחיד, כמו פרסומת שצולמה באולפן. ענן בלתי נסבל, חסר צורה, הגיח בדיוק בארבע וחצי ונתקע עד שש במקום שבו השמש נועדה לשקוע. הענן האפיר את החן של השקיעה, שבה השמש אמורה להפוך מיצור מאיים וסנוורני, לעיגול אדום לא נורא. בלילה ההוא גמגם הירח עלוב וזלוח על קני הסוף, שארית תפלה.
לצד הבריכה, באור הסהר, דהו אי אילו בונגלו ריקים של כפר נופש נטוש בבעלות הולנדית. כשירו קטיושות לאזור באחת המלחמות כפר הנופש נסגר, ליפץ רכש מייד את השטח להשקעה, ואז העביר לשם כנראה את הילדות. מצפון לאחוזה אפשר היה לראות את הגן הלאומי אכזיב ואת מדינת אכזיב של אלי אביבי, סדרה של בתים עתיקים ומתחם קבורה קטן של שיח'ים שנראה מוזנח מאוד והפך למזבלה של בקבוקי שתייה.
מדרום שכן חוף בננה ביץ' המגובב בנערות ובנערי נהרייה שהשתזפו בביקיני זעירים, ובצעירים מהכפרים המוסלמיים והנוצריים בסביבה שחלקם רחצו עם בגדי ים וחלקם בבגדים מלאים. כולם בחוף הזה זרקו זה על זה גושי בוץ, בעיקר יהודים על יהודים וערבים על ערבים, והמציל הרעיש וזעם בקולו הנרגן. לאחר זמן מה בעבודה, קולו הצועק של המציל היה מה שהחזיק אותי בקו השפיות, ונתן מעט גיוון בחיי.
עלי היה טיפוס נוגה ושתקן בדרך כלל, אבל חיבב אותי מאוד – הרבה יותר, לטענתו, מאשר את זה שהחלפתי, "שהפך לדיקטטור שחצן ובורגני." עלי היה משועמם, ואף שלא באמת רציתי בכך, תמיד תפס אותי לשיחה כשנפגשנו. הוא סיפר לי על תככים שבהם בחש. התככים הללו הלכו והסתעפו. וכמעט כל שיחה הוא סיים באזהרה שאסור ללכת עם זונות בצפון, ופעם אף אמר שחבר שלו הלך לחשפנית וחטף איידס. הוא טען שגם קודמי בתפקיד הלך לפי דעתו לזונות. הוא כל הזמן דיבר על זונות ועל הצורך להימנע מהן. לא קשה היה להבין שהוא הולך אליהן, כשם שבחורה שמדברת כל הזמן על דיאטה או על מזונות שהיא נמנעת מהם אוכלת מן הסתם די הרבה. הוא היה סטודנט לקולנוע וסיפר שהוא עובד על תסריט. היה לי ברור שהסרט הזה לא יצא, שהוא רק מפטפט.
בשבוע הראשון לא ראיתי בכלל את הילדות. עלי אמר לי שהן בחופשה בזנזיבר. הלכתי משועמם לים ואחרי זמן מה שבתי לחדר וישבתי על הספה או שוחחתי עם עלי על קולנוע. ביום השלישי נסעתי במונית שירות שלקחתי מקיבוץ גשר הזיו אל נהרייה וישבתי על החוף לשתות קפה שחור תפל יקר. ביום הרביעי הלכתי ברגל לראש הנקרה אבל בחרתי לא לרדת ברכבל. בערבים צפיתי בטלוויזיה.
אחרי כמה ימים משמימים הבנות הגיעו. הן היו כמעט זהות לחלוטין – שחורות שיער ושמנמנות מעט בדרך מתוקה, עם פנים מלאכיות שהזכירו סוס יפה. אחת מהן לבשה חולצת פסים שהדגישה את החזה שלה שהיה קטן מאוד, והשניה לבשה טרנינג. שתיהן חבשו חצאיות צהובות. הן היו שקטות מאוד, כמעט חסרות הבעה בעיניים שלהן, שהיה בהן שילוב של מרגרינה וסוס. הן לא אמרו לי שלום אלא פסעו דומם לחדרים. גם אני לא בירכתי אותן לשלום. עלי אמר להן "זה ארנון, הוא מחליף את…" אבל הן לא שמעו את הסוף ונכנסו לחדר, מביטות בו בגועל ומתייחסות אלי כאילו הייתי אוויר.
אחרי הפגישה התקשר מולי ואמר, "מה שלא תראה, בתוך תוכן הן ילדות טובות."
"מה לא אראה?"
"מה שלא יקרה, תמיד תזכור שהן ילדות טובות. אנחנו משלמים לך כדי שאף פעם לא תשכח את הדבר הזה."
העבודה שלי היתה חדגונית. למעשה היא לא היתה מוגדרת, אם היתה שם עבודה בכלל. שתי הבנות לא הלכו לבית הספר, כי חינוך סטנדרטי נראה לאביהן עניין וולגרי ולא יעיל. הייתי ממתין שהן יצאו מהחדרים. אני חושב שהייתי אמור לדווח אם הן בורחות או הורגות זו את זו. אסור היה לי לעשות שום דבר בכל מקרה, רק להשגיח השגחה סבילה. למעשה לא הייתי צריך אפילו להשגיח אלא להעלים עין. היה צורך במישהו שלא יעשה דבר, ואני לוהקתי כי הייתי האדם המתאים ביותר למשימה.
כבר בגיל צעיר הייתי מכונה בתיכון "השקול". כל חיי זה הפריע לי למצוא בת זוג שתשרוד אתי מעל חצי שנה, כי בחורות רוצות אדם שיגלה איזושהי התלהבות. אחרי האוניברסיטה התכונה הזאת הקשתה עלי למצוא עבודה שתהלום את ההשכלה שלי. בשלב מסוים הפסקתי לספר שיש לי תואר בגיאוגרפיה כדי שיוכלו להעסיק אותי. אבל במקרה הזה דווקא האדישות שלי הצילה אותי. בעזרתה השגתי את המלאכה המשתלמת הזאת.
ובכל זאת, אחרי זמן מה שלא עשיתי דבר, רציתי לשאול אם אני מיותר או שבאמת צריכים אותי, אבל חששתי שאחשב ליהיר אם אתהה על כך בקול. שאלתי את עלי מה עלי לעשות, אם כדאי לברר אם באמת זקוקים לי, והוא אמר שבשום אופן לא. הדבר שממנו פחדתי יותר מכל היה להיות כמו זה שהיה לפני, השחצן, שלא ידעתי עליו יותר מדי. העברתי בראשי את כל המכות הקודמות שקיבלתי, כל העיסוקים הנוראים שהיו לי וראיונות העבודה שלא הובילו לכלום, והחלטתי לשמור על צניעות ועל הג'וב החדש שלי בכל מחיר.
בנהרייה נרשמתי לספרייה המקומית, שהיתה הגדולה ביותר שראיתי מעודי. מחיר הבנייה שלה היה מיליוני דולרים, ובתמורה יצרו הארכיטקטים עוגת חתונה כחולה ענקית ורעילה מבטון. היו דיבורים על איזה טריק שמישהו עשה עם קבלן מקורב. הספריה היתה בדרך כלל ריקה ממעיינים והספות היו נעימות. קראתי תמיד כמה עמודים ראשונים של ספר, והתחלתי לנמנם.
אחר כך הלכתי לאכול לַבָּנֶה מגולגלת בלאפה עם זעתר בקיוסק של צד"לניקים לשעבר. זה היה כנראה אוכל לבנוני. המוכרים היו חביבים מאוד ונתנו לכל מי שאוכל אצלם זיתים בכוסות פלסטיק קטנות ועצובות.
שתי הילדות שיחקו כל היום וראו סרטים. הגיעו אליהן מורים פרטיים. הבנות לא הכניסו הביתה חלק מהם. היה מורה לגיטרה שעזב בכעס וסרב לקבל תשלום. מוזר מכולם היה לב גולדטוך, ניצול שואה משופם ואדיב מנהרייה, שאלי ליפץ התעקש שילמד את הבנות היסטוריה יהודית. הוא היה בן מעל תשעים, גבר אצילי והדור, ואהב לנסות לדבר איתי בצרפתית. כנראה התבלבל עם העובד שהיה לפני, שידע מעט צרפתית.
הבנתי שגולדטוך הציל מישהו ממשפחת ליפץ בשואה. בתמורה הביאו אותו ללמד את הילדות. פעם הקשבתי לשיעור כזה. גולדטוך נאם כנביא על הצרות שניתכו על העם היהודי, וסיפר על נסיונותיו שלו בבריחה מגיא ההריגה. הבנות מלמלו "ואוו" ו"זה עצום", ולעתים, כשהיה עוצם את עיניו בהתרגשות, הצליפו זו לזו בישבן המכוסה בחצאית צהובה, מנצלות את השמיעה הלקויה שלו. כשביררתי אצל מולי כמה אני אמור לתת לגולדטוך, כי הייתי אמור לדאוג לדברים כאלה, הבנתי שהוא עובד בהתנדבות. "ליפץ עושה לו טובה שהוא מעסיק אותו. זה הדבר החשוב בחייו כרגע: נותנים לו הזדמנות להיות קרוב למשפחה. זה יותר ממשכורת. לב כבר רגיל לחיות על לחם ותה בדירת חדר וחצי. מה הוא יעשה עם כסף? הוא ערירי. זה אדם שסבל כל כך הרבה." להפתעתי לב גם שילם על המונית בעצמו, ולעתים היה מביא מתנות קטנות שעטף בעצמו, והיו נזרקות אחרי לכתו או הולכות לאיבוד בחדר של הבנות.
הייתי פותח כל בוקר בשליקת ביצה רכה ובשיסוף פומלה. הבנות קיבלו קייטרינג מיוחד, אורגני, אף שהזמינו במקביל מהבורגראנץ' שבתחנת הדלק של גשר הזיו. הן לא נהגו לומר לי בוקר טוב או לברך אותי בכל דרך אחרת. לעתים חייכו אלי, אבל רק כשהיו ממילא מחויכות. אחרי ארוחת הבוקר הייתי הולך לים ומביט בנמלים. זה עיסוק שיכול להימשך כמה שעות, בכפוף להתפתחויות אצל הנמלים. במיוחד אהבתי לראות את הנמלים נאבקות על סחיבת משהו שהים פלט ליבשה, למשל גרעין. הנמלים ניסו להזיז אותו, ומדי פעם חלק מהן טבעו בין גלי הים. לעתים היו מאבקים ממושכים בין שתי קבוצות של כמה עשרות נמלים כל אחת על כיוון התנועה של הגרעין. הן הקיפו אותו, שיטחו את החול לידו, הגרעין היה זז לכיוון מסוים, ואז היתה מופיעה תגבורת של גדוד נמלים מקן אחר שסחבה אותו למקום אחר. לעתים הייתי בוחר צד במאבק, ולעתים סייעתי לאחד הצדדים על ידי הריגת נמלים מתחרות או הנעת הגרעין במקל לכיוון הרצוי. הילדות עשו דברים אחרים באותו זמן. עקבתי אחריהן בצורה רופפת. משום מה חשתי שבשעות האור הסיכוי שיגרמו נזקים קטן יותר.
היתה רק פעם אחת שקיבלתי משימה של ממש. מולי ביקש ממני ללכת למערכת מקומון קטן בשם "נהרייני" ולנזוף בהם. זה היה אחרי שהבנות אוזכרו במדור כלשהו במקומון. הסיקור היה חיובי ולא צוינו כל פרטים חודרניים, וניכר שהאייטם נכתב בכלל כדי להתחנף.
בנהריה הקטנה פעלו כמה מקומונים זעירים שהתחרו ביניהם על כל שטות, והיה סביר שאחד מהם יאזכר מתישהו את התאומות בנות המיליונר. ובכל זאת מולי נזעם כאילו רומה, וביקש שאבהיר לעורך "נהרייני" שאלי ליפץ לא מרוצה. הנחתי שהמיליונר הקשיש כלל אינו יודע על הפרסום.
חשתי חוסר נעימות לפנות בטענה קלושה כל כך לעיתון, במיוחד שבערוץ הטלוויזיה של ליפץ עסקו מבוקר עד ערב ברכילות אכזרית פי כמה. הייתי בטוח שישליכו אותי משם, ולכן היצגתי את כעסו של מולי כמעין הערה כללית. ובכל זאת העורך נבעת. הוא אמר שהכתב יבוא על עונשו. האייטם היה תמים לחלוטין: על ספר כלשהו בשם בֶבֶר בן, מומחה החלקה יפנית עם תעודות בינלאומיות, שחגג שנה למספרה "ברוב הדר וג'ל עם כל פרנסי העיר", ואז הופיעה רשימה של אנשים אלמוניים לחלוטין. בין השאר צוין שהבנות נמנות עם חוג לקוחותיו של בבר בן, ואף התקשרו אליו ממרטיניק (הן היו בזנזיבר).
העורך שמע באימה שליפץ לא מרוצה. ראשו נקבר בשולחן. הוא הציע לי ברעד בקבוק ברנדי, וכשהסכמתי השיב במהירות את הבקבוק למקומו, שוכח שהציע לי לשתות ממנו. עיניו הבהבו. הוא רצה לספק את כל גחמותי, אבל לא היו לי כאלה. למולי לא היו דרישות ספציפיות מהעיתון או עונשים שתכנן להטיל עליו. ידיו של העורך רעדו מתחת לשולחן. לא יכולתי לראות אותן אלא רק את הכתפיים, אבל ידעתי שהן רועדות. העורך שאל אם אני רוצה לראות בעצמי את הכתב מפוטר. אמרתי שזה לא נחוץ. הוא בכל זאת ניסה לעכב אותי. כשיצאתי מהמערכת נכנס לתוכה בבהלה גבר פרוע-שיער וכבוי כבן חמישים, שעל פי הבעת פניו הנחתי שהוא העיתונאי, שהוזעק כנראה כדי שאזכה לחזות בפיטוריו.
הייתי צריך לשמור על הבנות, אבל לא באמצעות מניעה של משהו מהן, אלא באמצעות שיטוח וסיגול הסביבה לרצונותיהן ולמשוגותיהן המתחלפים. ואלה היו רבים. למשל, הן הזמינו פיצות מכל הפיצריות בנהריה ובשלומי שמפעילות שירותי משלוחים, והניחו את הפיצות ליד הדלת של עלי. הן חשבו שזה מצחיק. הן גם סירבו לשלם לשליחים ולעלי לא היה מזומן. השליחים עמדו כעוסים ולא רצו לצאת. אני ניגשתי ושילמתי בשקט, בלי שהילדות, שכבר שיחקו בסוני פלייסטיישן בחדר, יראו. למחרת עלי נראה עצוב. הוא סיפר לי שוב על הסרט שהוא מתכנן, הסרט שלעולם לא יעשה, שמנסה להיות הומאז' איטי לאינגמר ברגמן. הסרט נשמע משעמם מאוד, וקיוויתי שלא יושלם כדי שלא יביך את הצופים והבמאי.
פעם עברתי וראיתי אותן מתרוצצות על שפת הים בשעת דמדום. ישב שם על בגדיו נער ערום, בטנו עולה ויורדת בנשימה מאומצת. הן רצו סביבו ונגעו בו, צוחקות. הנער לא נראה מאושר. הוא היה כבן גילן, ילד בהיר שראיתי כבר. אביו היה דוקטור מבית החולים בנהריה, גבר תימני עם מבטא תימני כבד שהתחתן עם מתנדבת נורווגית. את הסיפור עליו סיפר לי עלי, שאמו עברה ניתוח אצל הדוקטור, שכנראה נחשב בתחומו. הבנות נפלו לבסוף על הנער והפילו אותו, מתקוטטות על בשרו.
פחדתי שהילד יתלונן, אבל שום דבר לא קרה. היה ברור לכולם שזה לא לעניין להתעסק עם משפחת ליפץ. יום אחד עלי אמר לי שהוא בדק, והן כנראה ילדות לא חוקיות של ליפץ. הוא אמר שלדעתו ליפץ הכניס מישהי להריון ואז קנה את התינוקות בכסף. הוא אמר שליפץ כנראה הולך לזונות. הוא כבר היה מאוד מריר בגלל ההתנהגות שלהן. הוא אמר שבניגוד לבני המשפחה האחרים, על הבנות לא כתבו בשום מקום. נזפתי בעלי. אחר כך ביקשתי סליחה, והסברתי שאני לא רוצה לשמוע דברים רעים עליהן בכל מקרה. הייתי תוקפני, ואחר כך הגעתי ביני לבין עצמי למסקנה שאני מאוהב באחת מהן או בשתיהן.
עלי שאל אם גם דברי אמת אני לא רוצה לשמוע. אמרתי שדברי אמת אני במיוחד לא רוצה, כי אמת זה עניין שעשוי להיות מביך לכל הצדדים. עלי המשיך ושאל אם אני גם לא רוצה לשמוע שאנחנו יושבים על כפר ערבי בשם א-זיו. אמרתי לו שזה לא נכון, כי אנחנו נמצאים בבניין חדש, והכפר היה בעצם כמה מאות מטרים למעלה, במקום שבו נמצא היום הפארק הלאומי. עלי אמר, "טוב, טוב." לא היתה לו תשובה לטענה הפשוטה שלי.
לילה אחד קמתי ורציתי ללכת לים להשתין. הירח היה גרום ובשרני. ראיתי שקורה משהו על החוף ולכן לא התקרבתי. בכל זאת הצלחתי לראות את עלי קשור בידיו לצלב שהבנות בנו או השיגו איכשהו, והן רצו סביבו ושחקו, גוררות אותו מכאן לשם. אולי שכנעו את עלי לבנות את הצלב בעצמו. מתישהו עלי שכב על החול והגלים ליחכו אותו. טל איימה שתבדוק אם הוא יכול לצוף וצחקה. גם עלי צחק או העמיד פנים שהוא צוחק. היה קשה לראות מהמקום שבו הייתי, על אף שהירח היה גדול כל כך.
הלכתי לישון ומאז לא שמעתי מעלי. הוא נעלם. לא דיברנו עליו. אולי פרש מרוב בושה, אולי עזב את הארץ או התאבד.
כמה ימים אחרי שעלי נעלם התחילה האשפה להצטבר בפחים. מנורה נשרפה בחדר העבודה של קורל והיא כעסה. התקשרו להגיד שבוחנים עובד שישמש איש תחזוקה, ושהפעם לא רוצים ערבי. אמרתי שאנחנו לא צריכים עוד מישהו, ושאני יכול לעשות את כל התיקונים והנקיונות. מולי שתק ואמר שיותר טוב שיהיו כמה שפחות אנשים שם ושאני מתפקד מעולה, ושהוא ימליץ שאחליף את עלי ואקבל עוד כמה שקלים.
"הן אוהבות אותך?" שאל מולי.
"עדיין לא דיברנו."
"אתה איתן כבר מעל שבועיים ולא החלפתם מילה?"
"לא היה לנו מה לומר כנראה."
"אני בטוח שהן אוהבות אותך. בדרך כלל יש המון תלונות."
"אני חושב שהן מחבבות אותי בסך הכל."
העדפתי לעבור לחדרו של עלי שהיה אמור לשמש כמחסן. הוא היה קטן יותר מהחדר שבו התגוררתי עד אז, אבל פחות מנוכר. כבר למחרת בבוקר גיליתי שהחדר של עלי הוא מוקד לחשופיות שזחלו באצילות איטית על הקירות, החפצים והרצפה. בהתחלה הרמתי אותן והנחתי על העצים בחוץ. אחרי כמה ימים התחלתי לאסוף אותן לתוך קערה שהנחתי בתוכה רקבובית והרטבתי במי עדן. אחרי שהיו לי עשר חשופיות העברתי אותן לאקווריום שקניתי בנהרייה. הייתי מביט בהן מזדחלות ומִידבקות לזגוגית. האקווריום היה ההוצאה הגדולה היחידה שירדה מהמשכורת שלי. הבאתי את האקווריום באישון לילה, כי התביישתי שאני מתעסק עם חיות כאלה שאינן זוכות לתהודה חיובית, ולא עם כלב או חתול. לחשופית הקטנה והחיננית ביותר קראתי עלי, לזכר ידידי האבוד, אבל אחר כך הגיעה חשופית בגודל כמעט זהה, ולא היה לי ברור מי מהן היא עלי.
אחרי שבוע התעוררתי לקול צעקות וקללות של דייג שהתווכח עם השומר שניצב בצד הים. הדייג היה נוצרי. אפשר היה לזהות את זה לפי השרשרת ששִרשר על צווארו. הוא אמר שהתחיל לדוג על סלע בים, ליד הפארק הלאומי, כשלפתע נפצע בירך. הוא לא הבין מה קרה ואז ראה את הילדות יורות ברובה אוויר על הנופשים. הם ירו על עוד כמה אנשים, אבל פגעו כנראה רק בו. הוא הציג את הפציעה שוב ושוב וסיפר בכעס שהוא צד"לניק לשעבר. השומר כעס ואמר שהוא שקרן, ואז הדייג הצד"לניק התחמם והתחיל להאשים את הבנות בטרור והתייהר שהוא ישחט את שתי הבנות ואת משפחתו של השומר.
הם עמדו להיכנס לקטטה. לא ידעתי מה לעשות. נתתי לו את הטלפון של מולי. הצד"לניק שוחח איתו, אבל לא נרגע ונותר עצבני. הוא לא ידע מי זה ליפץ ולא רצה כסף אלא לנקום בבנות. אחרי כמה דקות הגיעו שלושה שוטרים ממשטרת נהרייה ואזקו אותו לקול צעקותיו.
מצאתי את רובה האוויר של הבנות ושברתי אותו בסתר. קברתי את השברים בשדה סרפדים ליד קיבוץ סער הסמוך. זה נראה הדבר הנכון לעשות. הבטתי בקנה הרובה המעוקם והדבר העלה בי זכרונות מהמפעל, אף שהיה זה קנה אחר לגמרי.
בדרך כלל שררו ביני לבין הבנות יחסי נימוסים, שעמדו על המהומים וצקצוקים. לא מצאנו טעם לשיחה ארכנית. פעם הגנתי עליהן מאחד השומרים שאמר שמגיע להן סטירה. הוא טען שאחת הבנות פיתתה ושכבה עם מישהו מחברת השמירה ואחר כך התעלמה ממנו. השומר אמר שהבחור נפגע כל-כך, עד שעזב את חברת השמירה ונזרק לרחובות, והיום הוא עובד במאפיה בטבריה.
היה לי קשה לישון אחרי הסיפור של השומר. התחושה שהתאהבתי בבנות הפכה לוודאית יותר. למרות המראה המשרדי המצוּיית שלי אני ממהר לשקוע באהבה מיוסרת. הן היו אדישות לקסמי המצומצמים, אבל אני משוכנע שחיבבו אותי. לא חשבתי שיש סיכוי שישיבו לי אהבה. הן היו יפהפיות, ואני לא הצלחתי עם בחורות. למרות השיער המלא שלי, אולי המלא מדי, לא נראיתי צעיר. למעשה היה לי מראה ישראלי רגיל, אולי מעט כהה. הן היו ילדות ואני הזדקנתי במהירות בגלל העבודות האחרונות שלי, ואף השתפלה לי כרס קטנה בשל הבטלה והלאְפות עם הזעתר והלבנה.
החלטתי להוריד משקל בריצה על הים. רצתי כמו טיפש פעמיים, אבל הריצה עייפה אותי ולא גרמה לי הנאה.
מדי פעם עלתה בי המחשבה שהבנות סוערות ומיניות אל כולם, וחשבתי שזה הגון לצפות שגם אני אקבל משהו. מיד סילקתי את המחשבה.
בוקר אחד התעוררתי כשטל ניצבת ליד מיטתי. חיכיתי לרגע הזה וידעתי שהוא יבוא, אף שלא העזתי לחשוב על כך בפרוטרוט או להחליט מה אעשה כשזה יקרה. טל לבשה מכנסונים צהובים קצרים והברכיים שלנו נגעו אלה באלה. היא הביטה בי בעצב והתחילה לכרסם את שרוולה, גופה מקושת מעלי. לא הגבתי, אז היא נתנה לי נשיקה ארוכה על שפתי וברחה בשתיקה שובבה. אחר כך ראיתי אותה מהחלון מביטה בי. כנראה רצתה לראות איך אגיב. הפניתי את מבטי וחזרתי לישון.
אי אפשר היה לדעת אף פעם אם הבנות חומדות לצון או מלאות תשוקה למשהו. הנחתי שכל עולמן הוא שילוב של לצון ותאווה – ואולי זו דרך טובה להבין את העולם בכלל.
התרחשו אירועים מוזרים רבים הקשורים לילדות, ששובצו בתוך שגרה סתמית ולא מעניינת, אבל שום דבר לא העכיר את שלוות רוחי, לא רגעי השעמום ולא הצרות. את גופות החיות הסתרתי, כולל סוס גדול, לבן ומנוקד, שהן חיסלו וניקרו את עיניו, או שזו היתה סוסה. האירוע העיד שיש להן עוד כלי נשק, וחיכיתי לרגע ששתיהן יסעו לנהרייה או לחברה באחד בקיבוצים הסמוכים כדי לחפש את הנשק ולהשמיד אותו. על כל פנים, קבר לסוס זה עניין מסובך, אז שכרתי קבלן בשביל זה.
היו לבנות מאהבים מוזרים, או לפחות ידידים מוזרים: נהג מונית שירות ששר בסגנון אלביס ואנגלברט הומפרדינק, מרוקאי מבוגר בשם שרלי, מורה לסטפס, הומלס בן שישים, ספר חתיך שנראה הומו, זונה מנהריה שאודם סגול עמוק היה מרוח על השפה העליונה של פיה. כנראה שכחה למרוח על התחתונה או שהליפסטיק בדיוק נגמר לה. לעתים הן קראו בשיחות באינטרנט לכמה נערים לחגוג איתן, וכל הלילה היה געש ורעש, אף שלא ברור אם הן ממש שכבו איתם. לא התייחסתי למאהבים למרות קנאה קלה שצרבה בי. הייתי עוקר יבלית או ממלא מריצה בזבל מהפח כשהם היו מהלכים לדרכם בבוקר. זה היה במסגרת עבודתי כמחליף את עלי, שלבש תמיד כובע צבאי, כנראה שריד של איש תחזוקה קודם. הם לא התייחסו לקיומי. לעתים הבחורים הפטירו בוקר טוב, אבל כזה שמפנים כלפי שרת, משהו שמאחד את המילים 'בוקר' ו'טוב' למילה אחת המצומצמת לתוך נחרה, כאילו כל האותיות מוטחות בבת אחת מתוך שעמום וייעול.
באחד הבקרים הודיעו על סופת חול איומה המתקרבת לארץ מכיוון סיני. במצרים היו כבר כמה הרוגים. דווח גם על עדר עיזים שטבע במדמנה של סיד. הבנתי שזה מסוג העניינים הצפויים להתרחש מדי פעם במדינה השוכנת סמוך למדבר, אבל התקשורת זעמה, כאילו היתה כאן יוזמה מרושעת של מישהו. חבר כנסת שנון מהאופוזיציה אפילו הסביר בצורה משכנעת מדוע העניין הוא באחריות הממשלה שמזניחה את המצב, ו"לא עושה כלום מלבד לזרות חול בעיני התושבים."
לחץ האופוזיציה השפיע. כמה שרי ממשלה החליטו להפוך את הדְברת הסערה לפרויקט שלהם. בתוכניות הבוקר סיפרו שמטוסי ג'מבו יטוסו ליד הגבול עם מצרים ויזרימו סילוני מים לעבר הסופה כדי להחליש אותה, אף שמומחה אחד קבע שזה חסר תועלת לחלוטין, בזבוז של כסף ומים. אבל התקשורת לחצה כי "אי אפשר לחכות, חייבים לעשות משהו," ולכן תמכה ברעיון שהיה די אווילי. האזרחים נצטוו לאטום את הבתים בניילון, לעטוף מכשירים חשמליים רגישים ולדאוג לתינוקות.
שמי הבוקר היו בהירים ותמימים. מי הים שקטים. סטי"לים שמנמנים השתכשכו בהם מצוחצחים ומזעיפים. נסעתי לנהריה במונית שירות לקנות ניילונים ונייר דבק לאיטום.
בשופרסל ברחוב הגעתון בנהריה עמד פקק גדול של לקוחות. התור לקופה השתרך עד עמדות הביסלי. חלפה שעה שלמה עד שהצלחתי לקנות כל מה שצריך, נאבק בנחיל של עקרות בית דאגניות ואלמנים רוטטים ורטננים. כולם אחזו בדפים עם הנחיות מטעם הממשלה מה צריך לעשות, גזורים מעיתונים יומיים או מודפסים מאתרי אינטרנט.
תחנת מוניות השירות היתה סגורה בגלל הסערה הצפויה, ונאלצתי לקחת ספיישל. היה לי די כסף בשביל זה, כי מלבד האקווריום לא היתה לי הוצאה כבר כמה חודשים והמשכורות הצטברו למשהו שהוא סבבה לגמרי, סגרו את חובותי הקטנים ומילאו את חשבון הבנק שלי בכסף.
תחילה ליפפתי בניילונים את האגף של הבנות. הן השתכנו בכמה חדרים עצומים עם חלונות שמש, ולא היה קל לאטום את הכל בעצמי. עמדתי שם עם סרט מדידה ושעה ארוכה חישבתי את גודל החלון. לבסוף גזרתי והדבקתי. עשיתי את זה בעדינות, שהדבק לא יגרד את הסיד מהקיר.
הבנות כעסו כי הפרעתי להן. הן לא הבינו את חשיבותם של אמצעי הזהירות. יתכן שלא שמעו על הסערה או הבינו את משמעותה, כי הן לא קראו עיתונים ולא ראו חדשות בטלוויזיה. יתכן שלא האמינו שיש איתני טבע שאינם ניתנים להסדרה על ידי שיחה נוזפת מצד אחד העוזרים של אבא ליפץ.
לאחר שהחדר לופף ונהדק עמדתי לצאת. טל העדיפה לתלוש את הניילונים ולהתעטף בם כבטלית. קורל נהגה בערך כמוה והפכה למעין מומיית ניילון וסלוטייפ. טל היתה מעט שיכורה, אפשר היה להריח את אדי הערק מפיה – חתלתולי אלכוהול – והיא התקרבה אלי כאילו כדי לנשק אותי ואז עשתה גרפס. זה הצחיק את קורל. לא הערתי להן על הריסת האטימה אלא הלכתי להכין לקראת הסערה את החדרון של עלִי והתכוננתי ללכת לישון מוקדם, אולי אחרי שאקרא קצת.
סגרתי את הדלת ואטמתי בנייר טואלט את נקבת המפתח כמו שהומלץ בעמודי החדשות של ידיעות אחרונות. פתחתי רדיו כדי לשמוע את המשדר המיוחד על הסופה. הרדיו בינתיים נצווח כולו היפ הופ עברי, ופרשני סרק שלא הגידו דבר העלו לשידור את שלושת מומחי האבק שפיזמו כבר בתוכנית הבוקר. אחריהם ניסתה שרה לא מוכרת מהממשלה (ששמה הפרטי שרה) לדבר באחריות, אך גם היא לא אמרה דבר.
במפתיע התקשר אלי בן דוד שלי, אלכס, באמצע הראיון עם השרה. אף פעם לא אהבתי לדבר עם אלכס המתחכם, מעקל הגבה, שהיה איש עקרונות. תמיד הוא נשא על פניו ארשת לא סקרנית ולא מרוצה. בסוף כל שיחה איתו היתה הרגשה כאילו הוא רוצה להוסיף עוד משפט, אבל זה מעולם לא קרה. משהו לא סימטרי ולא מסופק כזה בפניו של אדם עלול להרוס חייו של אדם, ואולי אף לגזור על חייו הגינות גמורה.
הוא למד עיתונאות אבל בגלל המיתון לא מצא עבודה, והפך למורה לתקשורת באופקים. אחרי שהמגמה נסגרה הוא נאלץ להפוך למורה לחינוך גופני, עבודה בעלת אופי בירוקרטי מעיקרו, שכן היה גבר צנום, מגוצגץ וחלוש, שלא אהב ספורט.
אלכס אמר לי שהוא צריך טובה. זה היה מוזר כי מעולם הוא לא ביקש ממני דבר. אמרתי שאין בעיה. הוא סיפר שהוא תקוע בנהריה כי הוא אסטמתי והיה כתוב בשער של החינמון "ישראלי" שהסערה לא תגיע מעבר לעכו. בגלל השמועה כל המלונות היו מלאים. הוא אמנם הזמין מראש, ואישר שהחדר ממתין לו, ובכל זאת החדר שלו נתפס איכשהו. הוא הרים צעקות על פקיד הקבלה, דרש להיפגש עם המנהל, ובסופו של דבר הושלך מהמלון, ובינתיים החזאים הודיעו שהסערה תגיע הרחק צפונה, אל מעבר לנהר הליטאני, אולי עד ביירות. שאלתי את אלכס איך הוא בכלל יודע שאני כאן, והוא אמר שאמא שלי התגאתה בזה.
כעסתי מעט. חתמתי על סודיות, וכשסיפרתי לאמי על העבודה השבעתי אותה לא לגלות לאיש. אבל זה לא היה הזמן לטפל בעניין. אמי גאוותנית, והנחתי שהיא אמרה לדודים שאני גר בבית יפה בצפון כי מישהו בטח שאל למה אני לא מגיע לארוחות המשפחתיות או קינטר אותי בדרך אחרת, והיא לא יכלה לשאת את המחשבה שאני מסודר והיא לא יכולה להתגאות בכך.
אלכס התנצל שוב שהוא במצב ביש כזה, אבל אמר שאין לו ברירה, הוא חייב לבוא לפני שסופת החול תתחיל. אמרתי לו, "בטח, תגיע."
לא יכולתי לא להכניס אותו. כשביקרנו בניו יורק לפני שש שנים השתכנתי אצלו במשך שלושה ימים, אני וחברתי דאז, כדי לחסוך את המלון. אלכס היה עומד עם סינור מכוער מאין כמותו, עשוי פלסטיק זרחני, ומכין לנו ארוחות בוקר גדולה, רבגונית וחסרת טעם. הוא לקח אותנו לכל המקומות המומלצים במדריך, בהתמסרות מלאה אבל בלי שום התלהבות, תמיד עם איזו מרירות, ובלווית שנינויות שאינן מעלות חיוך אלא נוסכות קדרות. תמיד ידע יותר מהנחוץ. אם נהנינו באיזה גן או אהבנו איזה בניין, סיפר משהו שהרס לגמרי את היופי. רק כשיצאנו ממנהטן לניו ג'רזי, כי חברתי רצתה לצלם את ביתו של המשורר אלן גינסברג לבקשת אחיה שהיה ד"ר לשירה וסגן יושב ראש אגודת הסופרים ואחר כך הודח בגלל חשד למעילה, התחלנו פתאום להנות. כתוצאה מכך פשוט עברנו לניו ג'רזי. היה באלכס משהו ששואב את ההנאה, אף שכל הדברים שעשה נשאו כוונות טובות.
אסור היה לי לאכסן אותו אצלי, אבל היה לי ברור שאיש לא ידע מזה. חשבתי שזה יהיה מאוד לא הגון מצדי ויוציא לי שם נורא במשפחה אם אפקיר אותו לחסדי הסופה. הוא היה טיפוס דברן יחסית. זה מה שהוא עשה בעיקר, דיבר, ובוודאי היה מספר לכול שהופקר.
אלכס נכנס באיזה חיוך עקמקם והניח את תיקו ליד הדלת. אילו היה זה מישהו אחר, הייתי שואל אם משהו בחדר לא בסדר, אבל כבר ידעתי שככה הוא נראה כשהוא מחייך. הוא הפגיז את השולחן בחפיסת שוקולד מריר מיובא מתוצרת חברה לא מוכרת. תמיד היה טיפוס מנומס, אירופי משהו, והפגיז במתנות קטנות, אף שלא היה בהן חן. אף פעם לא חיבבתי אותו. כילד, בערך בגיל שש-עשרה, התאהבתי בו והיו לי חלומות מוזרים שבהם נטל חלק. זה הגיל שאוהבים אנשים עם עמדות נחרצות. אבל גם אז היה קשה לחבב אותו. בשלב מסוים התחלתי אפילו לתעב אותו, ממש רתיעה גופנית, כמו של אדם שאינו יכול לשמוע חריקת גיר.
שאלתי בנימוס מה חדש. אלכס סיפר שעבר שינוי גדול בחייו. הוא החליט לעזוב את ההוראה ועשה תואר בליצנות רפואית. עכשיו הוא עובד בזה בהילוך נמוך, תחת שם הבמה ג'וקי קרטר. הוא מתכנן לפרוש בקרוב מבית הספר, לפתוח עסק עצמאי ולהתמקד בליצנות כעוסק זעיר. אבל גם כליצן זעיר הוא לא נראה מאושר.
הוא התחיל את השיחה על הליצנות בהתלהבות כלשהי, אבל מהר מאוד דעך והפך נרגן. אמר שהלקוחות לא נסבלים. שאנשים חולים, במיוחד כאלה שעומדים למות, חושבים שהכל מגיע להם. דיבר ממש בשנאה על החולים הסופניים, בעיקר על הנכים. סיפר שהוא איש עקרונות ולכן הוא אינו מוכן לשרת את החולים הלא סימפטיים בבית החולים.
שאלתי איך ליצן רפואי יכול להגיד לא, והתחלתי לצחוק כי חשבתי שגם הוא צוחק, אבל הוא הביט בי ברצינות ואמר, "משהו מצחיק אותך?"
מהחלון ראינו אבק מתאבק שהאביך ת'אוויר ממרחק. סביון יבשן ענקי שמכסה את תחתונ הכרמל. ובכל זאת היתה הרגשה שאלה לא התגשמות הבשורות שסיפרו לנו, שאולי האבק לא יגיע כל כך רחוק והחינמון הספקני צדק. הכל היה שקט כל כך, נעים כל כך וטוב, הגלים היו ידידי הסלעים ונשמעו מרחוק כפצפוץ תפוצ'יפסי. "הסערה אמורה להתחיל עוד מעט," אמר אלכס. הוא הלך וצחצח את שיניו.
בבת אחת הפכה הרוח שורקקית ופירצצה בסדרת יבבות נמריות שועליות. העצים נטו תחת התנועה המוחשת הכבדה הקשיחה של האוויר. לפתע, הרוח עצרה והשמיים נתבהרו והתרדדו. מרחוק שקע הסיד הסחרחר והחצר נשתחצה ונתחצצה בציפורים בגונים ומינים שונים. גם כשהכל היה אטום, עלו ציוציהם של ציפורי המדבר, ציפורי היער, ציפורות הכרך ועופות הים – שחפים וכרבולות דוכיפת מחרידה, אגמיות ודרורים צנועים, מקורים וכנפונים נשו את הגינות והגנים בשטיח ציוציהם ומשקיהם. בשמים הכחולים והמלוטפים דאו הסיסים בנחרצות הסיסית.
אלכס לא התעניין בציפורים ושלף בידענות ספר כחוש ומרופט של עמוס עוז בכריכה רכה. אני הרמתי מדריך איך להתעשר מאת נפוליאון היל, שנחשב מומחה בינלאומי בתחום ספרות ההדרכה לאנשים שרוצים להיות מיליונרים, כך הוסבר בכריכה האחורית, שטענה שהספר תורגם לשמונים שפות ונמכר במעל עשרים מיליון עותקים. קניתי אותו בבוקר בחנות הספרים שבתוך מסעדת פינגווין, לא רחוק מהשופרסל. גם שם היה תור גדול, כי בידיעות אחרונות המליצו לרכוש ספר לסופה. אבל הסערה כנראה הפסיקה, והתברר שכל העניין היה בהלה שנבדתה על ידי התקשורת. ברדיו אמר מישהו באכזבה שסופת האבק בירושלים ותל אביב תמה אחרי שעה-שעתיים והחיים חוזרים למסלולם, אך הוסיף שקריית מוצקין טבעה בחול, דבר שהצחיק שדרן אחד. השדרנים לא ידעו אם להמשיך את השידור המיוחד והמתינו לבאות.
מהחלון הכל נראה כרגיל. הרוח נרגעה פחות או יותר. מכוניות התחילו לזרום על הכביש בתפלות הרגילה. אלכס עמד לשוב לאוטו כשלפתע הרוח עלתה והשמיעה קרקור נורא. מטחי עוועים של חול עירני יודו על הדלת, כאילו כיתת יורים החליטה להוציא אותה להורג. האוויר מחוץ לחלון הפך לבן בן רגע. מהזגוגית כבר לא ניתן היה לראות דבר, רק מסך לבן עכרכר, טבלה של לובן, ורק הרעש הנורא העיד שמשהו שאינו לבן קורה שם.
החדר שהתאכסנתי בו היה יחסית ישן. סדק הצטנף ברווח בין הקיר והגג, וממנו חדרה רוח שנשאה סיד. אלכס הניח את ספרו על כוננית הפורמייקה, אני הנחתי עליו את הספר שאני קראתי, והבטנו שנינו בסיד הנושב. הספר שלי היה פתוח כשגבו כלפי מעלה, שלו סגור. אלכס, שהיה גבוה ממני, עמד על השיש של המטבחון ותחב ניילון מגולגל לתוך החור כדי לחסום אותו. אחזתי בנעליו כדי לעזור לו ביציבה, כי השיש נראה רופף למדי.
לא הבחנו בכך כשזה קרה, אבל פתאום טל וקורל היו בחדר, פניהן לבנות כסיד. ללא מילים הן ניגשו לברז ופתחו אותו כדי לרחוץ את הפנים והידיים, להסיר את החומר הלבן. שתיהן היו צעופות בטריינינג מכף רגל עד ראש, ונראו מתוקות גם מטונפות. הן עם הגב אלינו. הברז הצטרד וכחכח ואז פרצו המים, שועטים לעבר ידיהן הפרושות בקילוח לא אחיד האופיייני למערכות אינסטלציה עתיקות.
סימנתי לאלכס לעזוב את המיטה. הןהשתחלולמזרוניםשלנובטבעיות כאילו היו שלהן מקדמת דנא. אלכס סידר את הדלת כי בהיכנסן הן חרבנו חלק מהאטימה. מזלנו שעל הרצפה היתה פרושה השמיכה הערבית העבה של עלי, שעליה יכולנו לשכב בנוחות יחסית.
איני בעל דרישות רבות, אבל אני חייב כרית כדי לישון, ולשמחתי הבנות השליכו את הכריות ושכבו על המזרן בלעדיהן. שתיהן לא נראו מופתעות מהימצאותו של זר בבית, אולי כי היו צעירות מאוד, אבל מבחינתן היתה כאן הזדמנות להקניט מישהו, והן אחזו בה מייד כבמעדר קטן. הן התחילו לקפוץ על המיטה, אוחזות זו בידי זו, וצעקו "מניאקים".
הן נטו להפריש על סביבתם שמות גנאי כמו "טמבליקו" או "אנטישמי מניאק", כינוי שהיה אולי פרי שיעורי ההיסטוריה של גולדטוך ניצול השואה. אחרי שהיו אצלו בשיעור האשימו כל אחד בנאציות. למדתי לא להתייחס לקללות ולתלונות שלהן. הן נרגעו במהירות ונטו לשכוח את ההאשמות התקיפות ביותר בתוך דקות מספר.
קורל אמרה, "אני ישנה, אל תפריעי לי," ונרדמה על מיטתי, פניה כשל מלאכית או כשל כלב יקר, מהסוג שמוכרים לפעמים ברחובות ראשיים. היא היתה יותר יפה מטל, אף שהיו זהות כמעט לגמרי. טל קמה ופתחה בשובבות את רוכסן התיק של אלכס למרות מחאותיו העדינות. היו שם אביזרים שונים של ליצן רפואי – אף אדום, מגבעת צילינדר שחורה, דברים כאלה. טל הניחה את חוטם הפלסטיק של אלכס על פניה אבל קורל נאבקה בה, חטפה את האפון והניחה אותו על חוטמה שלה. אלכס ביקש בתקיפות לקונית שיעזבו את התיק שלו. הוא הסיר את האף האדום מעל חוטמה של קורל והטיל אותו בחזרה לתיק.
הילדות לא נראו כעוסות. הן בעיקר השתעממו מהיחס הלא כיפי של אלכס. אם היתה להן שנאה ברורה למשהו – זה היה לכך שמתייחסים אליהן באופן קורקטי.
לבנות היה מחשב נייד. קורל סחבה אותו מתחת לטריינינג החולצתי כדי שלא יתקלקל ויתלאלא, והן התחילו להקרין עליו סרט שהורידו קודם. זה היה סרט פורנו:: ראו בו אישה כבת שלושים או קצת יותר שמציעה לגבר מפודח-פדחת ללגום חלב משדיה. האשה נראתה רגילה לגמרי:: שדיה היו רגילים ופניה היו עייפים, אך הגבר נראה כמו כוכב פורנו מצליח ממוצא גרמני כפרי. "פראו, פראו," אמר הגבר והיא צעקה מעונג. "פראו, פראו," המשיך הגבר לצעוק, כנראה כי הבין שהיא מרוצה:: הבנות העמידו את המחשב כך ששנינו נוכל לראות שהן רואות את הסרט.
טל הכניסה יד לתחתוני קורל וקורל הכניסה יד לתחתוני טל. הן נגעו זו בזו אך כמעט לא נאנחו. עיניהן היו שקועות לגמרי בסרט. לפתע התחילו להתנשק בתאווה. שקעתי בספר של נפוליאון היל כאילו לא קורה כלום והגשתי לאלכס את ספרו. הוא לא קרא אותו.
בחוץ נשבה רוח נוראית שהלכה והתחשלה. מהחלון אפשר היה לראות רק קצה על ענף רענן שנאבק במשב, כחצי מטר מהחלון. העולם מאחוריו כוסה בעוכר האבק. אלכס לחש לי שהוא יעצור אותן, שהן ילדות ושאסור להן לראות דברים כאלה. שזה גילוי עריות. הרגעתי אותו. אמרתי לו, "טיפל'ה תחכה."
הוא אמר, "איך אתה נותן להן לעשות את זה? אתה המחנך שלהן. הן עושות ממך סמרטוט."
"הן בסדר," אמרתי.
כנראה שנמאס להן כי טל קמה, סידרה את בגדיה ואמרה, "אני משועממת."
שתקתי. אלכס הביט בהן ואמר "אז?"
היא אמרה, "אתה לא משעשע אותי. אני סוֹ משועממת," ואז התחילה לצעוק, "אני סוֹ משועממת, כמו סוסון! טמבל."
טל הילכה בחדר כשעל ראשה הספר של עמוס עוז. היא הלכה בחדר כשאפה פונה אל-על. אלכס ניסה לחטוף ממנה את הספר והיא חמקה ואיבדה איזון. הספר נשר על האקווריום שדאגתי להסתיר, ומכסה האקווריום נפתח.
לפני שאלכס הגיע הנחתי את האקווריום עם החשופיות במקום חבוי והנחתי עליו מגבת, כי לא רציתי שיראה. כעת הסוד המטופש התגלה. הייתי נבוך. היו לי תמיד סודות מטופשים כאלה. כילד, בהשראת סבא שלי, שהיה גם סבא של אלכס, איש בוהמה ותיק עוד מבגדד, אספתי כפתורי מעיל צבעוניים. משום מה החלטתי בגיל מסוים שזו חרפה גדולה לאסוף כפתורים כאלה, והטמנתי את האוסף בכל פעם שהגיע אלי חבר. אף פעם לא מצאו אותו, אבל גם אם היו מגלים את הסוד לא היה בכך שום רע. היום לא ברור לי ממה בדיוק פחדתי.
"קורל, בואי תראי, חשופיות," אמרה טל בהתלהבות.
"זוזי, מפגרת, תני לשחק איתן," אמרה קורל.
הן לקחו עפרון בלי חוד והתחילו לגעת בחשופיות. זה גרם לי נחת, ולו בשל העובדה שהן לא צחקו עלי בגלל האוסף. להפך, החשופיות ריתקו אותן. הסערה רק גברה, והחול ניטח על הדלת והקירות. הדבק ליד הדלת נפרם, ודרכו השתרק פנימה אויר מאובק. חזרתי וסגרתי את המסקינגטייפ במקומות שהֶדף הרוח פתח אותו.
ראיתי אותן בגבן, משחקות עם החשופיות.
"ארנון, הן שמות עליהם ערק," אמר אלכס.
"מה?"
"הן שמות ערק על החלזונות שלך."
"לא נכון."
"בוא תסתכל. זה התעללות בבעלי חיים."
"חשופיות זה לא בדיוק חיות."
"זה שבלולים ערומים, זה לא צמחים."
"אבל הן לא יונקים. חשופיות יותר קרובות לחרקים מאשר ליונקים."
"זה עינוי, זה כמו לשפוך מלח על פצעים של תינוק."
"אני לא רואה מכאן מה הן עושות," אמרתי. "אני בטוח שהן לא ילדות רעות." ובאמת, מהמקום שבו הייתי, יכולתי לראות רק את הגב של טל וקורל.
"מה הבעיה, בוא לפה," הצביע אלכס לקרקע של ישראל שהיתה מתחת לרגליו. הוא התכופף ונגע ברצפה, כדי להיות בטוח שזה המקום. "בוא ותראה." הוא כבר לא לחש אלא ממש זעף, אבל הן לא ממש התעניינו בדבריו המעפנים אלא המשיכו לשחק בחשופיות.
"אני לא יודע מה קורה, וגם אם משהו קורה זה לא נורא. יש הרבה חשופיות. הן מגיעות כל הזמן."
"אתה לא מריח אלכוהול?"
"אתה מגזים," אמרתי.
כשהבנות זזו לשנייה ראיתי שהחשופיות מתפתלות.
"בנות, מה אתן עושות עם החשופיות?" שאלתי.
"שום דבר מיוחד, דוד ארנון," אמרה טל.
"באמת?" שאלתי.
"קצת שיחקנו איתן," אמרה קורל.
"היתה להן ילדות קשה," אמרתי לאלכס.
"היתה לנו ילדות לא קלה, נכון," הן הסכימו. "וגם לאבא."
"בתוכן הן ילדות טובות, הן לא מזיקות לזבוב."
"לא נכון," אמר אלכס. "הן לא אומרות אמת. הן צריכות חינוך."
"אתה לא מכיר אותן. אתה מחלק הכל ללבן ושחור," אמרתי. "אני מכיר אותן כבר כמה חודשים. זה שונה לגמרי ממה שרואה אורח שהגיע לפני כמה דקות. זה מורכב."
אלכס אמר, "הן מתעללות בחיות."
"אתה מפשט את העניינים ונכנס לדיבור מלוכלך. אתה לא יכול להיות בטוח בזה," אמרתי.
"לא עשינו כלום. אין ילדות יותר טובות מאיתנו במצבנו. אתה יודע, כולם שונאים אותנו ומעירים לנו."
"זה לא משנה, אסור לכן לעשות את זה," צעק אלכס ונעמד. "תעזבו את החשופיות המסכנות!"
"אם אלכס ימשיך לעצבן, בסוף באמת נהרוג את החלזונות."
הן הביטו בי. אני שתקתי. הן בחנו אותי. אני שתקתי. הן נראו עצבניות בגלל הביקורת של אלכס. אני שתקתי.
"מה תעשה לנו, איש? זה הבית שלנו, איש," אמרה טל.
"אנחנו יכולות להתקשר למשטרה ולהגיד שאתה פורץ," אמרה קורל.
"שאתה אנס," אמרה טל.
"הוא אנס ופורץ וגנב, נכון, ארנון?" אמרה קורל. היא קרעה חלק מהטריינינג כדי שיראה כאילו נאבקה באנס. "לא, אל תגע בי! זה כואב! די! די!" חיקתה קולות של נאנסת וצחקה. אלכס הביט בהן במבט חמוץ.
שתקתי.
"ארנון הוא איש של אבא ושל מולי, הוא חייב לאהוב אותנו, הוא יגיד מה שנרצה, נכון?" אמרה טל.
"הוא חייב," אמרה קורל. "אני אוהבת את ארנון. הוא שומר עלינו."
"כן, ארנון תמיד דואג לנו. אנחנו אוהבות את ארנון."
הן הסירו בבת אחת את חולצות הטרנינג שלהן. על צווארן היה מתוח קו של סיד בצורת וי. לא היו להן חזיות כי שדיהן היו קטנים מאוד, חזה חיוור של ילדות, מזכיר קצת חזה של בחור צעיר. גופה של טל היה בהיר. קורל השתזפה יותר והיה לה פס ביקיני.
הן ניגשו אלינו. קורל התקרבה אל אלכס, נפלה על ברכיה, ופתחה את חנות המכנסיים שלו. הוא פנה הצידה אבל היא יישרה את גופו כלפיה. היא היתה יפה, היא היתה תכליתית, ולמרות כל דבריו הנמלצים הוא לא עצר בה. היא אחזה בג'ינס שלו והורידה אותם מתחת לברכיים, אחר כך משכה את המכנסיים והניחה אותם בצד. ואז גם הורידה את התחתונים שלו.
טל פתחה את חולצת הכפתורים שלי. תכננתי לעצור אותן כי הן היו ילדות אבל כשזה קרה לא הצלחתי לעשות כלום. הייתי משותק. היא הפשילה את מכנסי והורידה את תחתוני השיקגו בולס המזוייפות שלי.
שתיהן התכופפו. פיותיהן הזעירים התינוקיים רפרפו כמה סנטימטרים מהמפשעות שלנו.
אחר כך הן צחקו והשאירו אותנו ככה, עם התחתונים מופשלים. כנראה עשו כבר את הטריק הזה. זה נראה להן הדבר הכי מצחיק בעולם. הן הלכו למזרון שלהן, התכסו בשמיכה שלי וחייכו. ואנחנו התלבשנו והרגשנו כאילו נזפו בנו.
הן צפו דרך מסך המחשב בסרט פורנו אחר. בסרט היתה מישהי ביאכטה. הקפטן צעק עליה כי היא החליפה את דגל האוניה בדגל האהבה החופשית. בתגובה לצעקות היא התכופפה והתחילה לרדת לו. הוא צעק שוב אבל אז התחיל להאנח. במקביל, בחדר אחר, אשתו של הקפטן פצחה ברומן עם המכונאית הראשית לאחר שהחליטה לראות את חדר המכונות והדוודים של היאכטה הגדולה.
טל וקורל הורידו לעצמן את הטריינינגים וקיפלו אותם היטב בפנים רציניות. הן ישבו על השמיכה, לבושות בתחתונים בלבד, והמשיכו לצפות בעניין בסרט. אחר כך הן הורידו את התחתונים. להפתעתי היו לשתיהן איברי מין גבריים לא מפותחים, כמו של ילד, דבר שחלף בראשי פעם כשראיתי אותן בבריכה.
בסרט אשתו של הקפטן המשיכה עם המכונאית. היא לשה את שדיה על חוף ים מול דקלים. הן התנשקו ואז היא התחילה לרדת לה. המאפרת, מריסה פאואל, המתינה בצד, שמנה, עד שהצילומים ייגמרו, וקראה עיתון נשים. היה לה כלב קטן שנבח כל הזמן, אז הרחיקו אותה מהסט. אף אחד לא אהב את המפיק של הסרט, עדי גל-זר, ישראלי יורד שתרם כל שנה לליב"י. כולם גם ידעו שהוא לא ישלם בזמן אם בכלל ישלם, אבל לא היתה ברירה בשוק הפרוע הזה. הם ניסו לשמור על אווירה חיובית.
והרחק הרחק משם, בצפון הארץ, באחוזה, בסערה, בחדר של עלי המת, טל וקורל נשכבו על המיטה. טל למטה. קורל למעלה. השדיים של כל אחת על הקורקבן של השנייה. כל אחת מהן אחזה באיבר המין של רעותה. הן ירקו לתוך כפות הידיים וליטפו זו את הזין של זו בפנים רציניות של פוליטיקאי, ואז שאבו בפיהן זו את איבר זו, והפסיקו מדי פעם כדי להיאנח. טל גמרה. הזרע שלה נשפך על שפתיה של קורל שהמשיכה לנסות להתיז את הזרע בידיה, אבל כבר לא היה הרבה. היא ניגבה את פיה בכרית שלי ואז נעצה עיניה בגלובוס שהשאיר עלִי וסובבה אותו במכות נוקשות עד שיצא ממקומו.
קורל הפכה משועממת מוות כי טל כבר נמה, ואילו היא, כמי שנותרה ערה, חשה די תחושה מעפנית ודפוקית מול אחותה השולתת בעליל. היא התקדמה לעבר אלכס ובתנועות זעיר-פה זעיר-שם קירבה את מעלה איבר מינה לפיו. הוא לא עשה דבר, רק הפנה את פניו בכעס. היא נגעה בעצמה עד שבאה כנראה על סיפוקה. העדפתי לא להתייחס למה שקורה. נרדמתי. לא ברור כמה זמן חלף. הסערה היתה עדיין עזה למדי אך נחלשה. התעוררתי לקול צעקה של אלכס, "אתן לא עושות את זה."
הוא טען שהבנות השתינו על החשופיות. אני שכבתי על השטיח ושוב לא ראיתי דבר.
"ארנון, אתה חייב לעצור אותן. הן לא מתנהגות כמו שצריך ואתה המבוגר האחראי כאן."
"אני אטפל בזה. אין מה לדאוג," אמרתי.
הן שוב הביטו בי. אז גם הבחנתי שיש בינינו מין טלפתיה. הן ידעו שאני משלהן ואתמוך בהן בכל דבר. הפכנו למרכז אנושי אחד.
"עזבו אותו," העברתי.
"הלבב שלנו, הלבב שלנו," הן אמרו במחשבה, רוצות להרוג, רוצות לכייף, מפוחדות עד מוות מהאסון, כאילו יש בעולם משהו רע עד כדי כך שאין לבטאו, בולמוסיות, שובבות, שחורות וצהובות, מחוספסות, שיניים ללא פה, לבב ענקי ללא עורקים.
"אני וארנון דורשים מכן לא לגעת בחשופיות," אמר אלכס.
"הלבב, הלבב", הן מסרו. "הלבב שלנו." הן הצמידו אגרוף לעורן, סמוך ללב. עצמתי את עיני וניסיתי לנמנם.
לפתע שמעתי מכה. אלכס והבנות, בידיהן בקבוק ערק, היו ליד החשופיות. אלכס רצה לעצור אותן פיזית וטל הביאה לאלכס סטירה מצלצלת.
"מה זה היה? חצופות, אתן לא יכולות לעשות מה שאתן רוצות רק כי אתן עשירות!" אמר אלכס.
"למה אתה מדבר ככה?" אמרתי. "אתה יכול להשמיע ביקורת, אבל זה כבר דיבור מסריח."
"אני אגיד לך מה מסריח," הוא אמר, לקח את היד של קורל וסטר עליה. ידעתי שזה יוביל למשהו נורא. אני חושב שקורל מעולם לא פגשה דבר כזה, אף שאולי המתינה לזה כל חייה. היא מייד אמרה, "אל תגע בי, אל תגע בי. תעזוב את היד שלי, מניאק." פניה הפכו צהובות, בצבע המכנסונים. גם טל הפכה צהובה.
אלכס הידק את האחיזה בידה של קורל. לפתע החשמל פסק, כנראה עמוד חשמל נפל איפשהו, כי גם האורות על הכביש כהו. הסערה דעכה מעט, אם כי עדיין אי אפשר היה לצאת. מדי פעם הסערה התחשלה לפתע.
ובכל זאת אור קלוש של הירח נטף על כולם. וניתן היה להבחין פחות או יותר בתווי פנים. אני שכבתי ולא רציתי להתערב.
"תעזוב את אחותי," אמרה טל.
"אני אגיד מה שאני חושב. אתן לא יכולות לעשות כל מה שאתן רוצות. מישהו צריך לשים לכן גבולות, לחתוך עניינים."
"הוא אמר שהוא רוצה לחתוך אותנו", אמרה טל. "פסיכופת."
"לא אמרתי את זה," אמר אלכס.
"בתור התחלה, תעזוב את היד שלה, אלכס," אמרתי. "אני אטפל בזה, עשה טובה."
"לא אעזוב עד שתבקשי סליחה על שנתת לי סטירה. אני אדם בוגר."
"זו לא אני, זו אחותי, טל. אתה מתבלבל בינינו, מותק. אתה פשוט מתעב את המשפחה שלנו. אתה בטח גם שונא את אבא. נכון? אתה מקנא במצליחנים. אני מזהה את הקנאים האלה. כשאנחנו הולכות ברחוב, הם מסתכלים עלינו עם עיניים קטנות, רעבתניות, אכפת להם מכל דבר קטן שאנחנו עושות. כולם מקנאים בנו. גם אם הם נחמדים, תמיד הם רוצים משהו. אנשים כמוך חושבים שמה שיש לנו שייך להם. הם לא יודעים שאבא השיג את כל מה שיש לו בעבודה קשה וכישרון. תמיד עזרנו למדינה, אנחנו עוזרים לכלכלה ותורמים מיליונים לנכים ולמפגרים. לא קיבלנו שום מתנה."
"אין לי שום דבר נגד המשפחה שלך," אמר אלכס.
"למה אתה צועק עלינו ולא הולך לאטליזים וצועק על הקצבים? הם מתייחסים יותר גרוע לחיות. אתה אדם צבוע."
"כן, צבוע," אמרה טל.
"זה לא קשור. נתת לי סטירה וזה לא מקובל עלי," אמר אלכס.
"זו לא אני, זו אחותי, עזוב אותי."
"זו אני," אמרה טל מרחוק. "זה כי אמרת שתחתוך אותנו, איש משוגע."
"אשחרר לך את היד אם תבקשי סליחה בשמה."
היא התחילה לבכות. "סליחה, אני מצטערת."
"עזוב אותה, אני מבקש, אתה מסבך אותי," אמרתי. "הכל בסדר."
"על מה את מצטערת?" הוא הידק את האחיזה שלו.
"על הכאפה שאחותי הביאה לך."
"ועל מה עוד? תגידי שאת מצטערת ששפכתן אניס על החשופיות."
"זה לא היה אניס, זה היה ערק."
"תצטערי על זה."
"סליחה על הערק. זה היה מגעיל מצידנו."
"ועל זה שהשתנתן על החשופיות. תסתכלי על החשופיות המתות, תראי כמה הן סבלו פה, חיות עדינות כל כך." הוא לקח את ראשה וכיוון לאקווריום שבו החשופיות מתו, פרט לאחת שעדיין פרפרה בגסיסתה.
קורל בכתה, "סליחה, דוד אלכס. עכשיו אני מבינה ומצטערת."
"היא בוכה, קשה לה, עזוב אותה," אמרה טל. "גם אני מתנצלת." טל פרצה בבכי. "לא היינו צריכות לעשות את זה. אתה סולח לנו?"
"לא היינו צריכות לעשות את זה," יבבה קורל. "אני לא מבינה איך עשינו את זה."
"כן, מסכנות החשופיות הקטנות. אנחנו כל כך עצובות על זה עכשיו."
"סלח לנו, עכשיו אנחנו מבינות לגמרי מה עשינו. אתה סולח לנו, דוד אלכס?"
"בטח," אמר אלכס בחיוך ועזב את קורל. מצאתי גם את עצמי בוכה קלות. "אתן ילדות חמודות," הוא אמר.
"תמיד כולם שונאים אותנו כי אנחנו עשירות וסתם שונאים אותנו גם אם אנחנו נחמדות," אמרה קורל.
"עכשיו עצוב לי על מה שעשינו," אמרה טל.
"כן," אישרה קורל.
"זה בסדר," אמר אלכס.
"בואו נתחבק כולם," הציעה טל ובקולה היה איזה צליל ריגוש. "חיבוק כללי של כולנו."
החשמל חזר. האור החשמלי עלה על כולם ועל החפצים וגוויות החשופיות והאקווריום וספרו של עמוס עוז וספרו של נפוליאון היל ועל השמיכות ועל השרפרפים ועל טל וקורל. טל באה וחיבקה אותי. קורל חיבקה את אלכס.
אחר כך התחלפנו. טל חיבקה את אלכס וקורל חיבקה אותי. זה היה חיבוק אמיץ, כמו בסרטים אמריקאים של פעם, עם צבע משוחזר כי בהתחלה צילמו לשחור לבן.
"בואו נסגור את האור," אמרה טל.
"כן, נכבה את האור," אמרה קורל.
"סוגרים את האור," אמרה טל בהתרגשות.
רציתי להשאיר אור פתוח כדי שאוכל לקרוא, אבל שתקתי.
החושך עלה. נישבה רוח עצומה בחוץ שטפחה בחלון. הירח נראה לשניה ואז הוסתר בחיק האבק הנורא העצום שנפתת למיליוני פְּרוּדִיות שדגדגו את הארץ היפה. ולפתע, כל חילות האבק פרשו אוגדותיהם והשמיים היו בהירים וטהורים, והירח זהב בשחץ המרהיב, כאילו על האדמה יש משהו מגניב את התחת להאיר עליו. והכל נראה כמו שדה קרב של מלחמה חדישה ואיומה. והחצר הנקייה הפכה בבת אחת לבית קברות של שקיות ניילון, כאילו מישהו גנב ניילונים ותלה אותם על העצים ועל השיחים ועל העשבים ועל המחסן של חברת קנה ובנה ועל האבנים ועל הגדרות ועל העלים הנושרים ועל הבונגלוס המתים. והכול נויילן. ועץ תאנה ותיק נפל. וחלק משורשיו היו באוויר ולכדו שקיות נוספות. ואולי אפשר יהיה להחזיר אותו לאדמה מחר. ולפתע הסערה פרצה שוב, והניילונים נטשו את העצים ופרחו לשמיים כמו עופות.
ניגשתי לחלון והבטתי שמה בעניינוֹת ובענייניםִ. מאחורי נשמע טֶרֶטֶוֶרֶ של מכשיר חשמלי. אלכס התחיל לזעוק. הבנות צחקו וניסו לכסות את קולו. הטֶרֶטֶוֶרֶ נפסק.
"הן חתכו לי את הרגל!"
"אלכס רע," אמרה טל. "לא נותנים למשפחה שלנו סטירה. מספיק סבלנו ברוסיה!"
"תציל אותי, ארנון," צעק אלכס. "זה כאבי תופת. אני בלי רגל עכשיו. אני לא מאמין! למה חתכתן לי רגל?"
"איך הן חתכו לך את הרגל?" אמרתי בחשדנות. "הן לא בנות כאלה."
"הן הפעילו את המסור החשמלי. לא שמעת? קרא לאמבולנס. תברח, רוץ קרא לאמבולנס ולמשפחה."
"למשפחה?"
"למשטרה אמרתי. הכלבות האלה חתכו לי את הרגל."
"אז למה אמרת משפחה?"
"ניסרו לי רגל, טמבל, אתה מתעסק בשטויות, מה זה משנה משפחה או משטרה. זה טעות לשונית. אין לי רגל!"
"הן לא יודעות להפעיל את המסור החשמלי," אמרתי.
הבנות היו עסוקות כבר בנושא אחר. "כשאני אתחתן, אני רוצה לעשות קעקוע בירח הדבש," אמרה קורל.
"קעקוע של השם של בעלך?" שאלה טל בזלזול.
אלכס צעק, שתיהן הביטו בו רגע בחוסר עניין ושבו לדבר.
"לא כדאי, המשיכה טל, "כי היום אי אפשר לדעת כמה זמן חתונה מחזיקה, מתחתנים בגלל הטקס היפה והרומנטיקה. אני בעד חתונות, אבל את חייבת לדעת שיש סטטיסטיקה. אי אפשר להיות עיוורים או תתרנים לזה. אני רוצה גם ראסטה."
"ראיתי שבקינג ג'ורג' בתל אביב יש מקום שנקרא מוסך שיער של אתיופיות מתוקות ומצחיקות שזה מה שהן עושות. תקשיבי לי טל, הן עושות שיער – אין דברים כאלה."
אלכס גנח בכאב.
"קראתי שאפשר להסיר קעקוע בניתוח."
"אני חושבת שצריך חוק שיאסור על לעשות דבר כזה," אמרה קורל. "זה הורס את הרומנטיקה של הקעקוע."
הן התקרבו אלי וטל ליפפה לקורל את השיער למעין ראסטה, אבל השיער היה עדין מדי. היא מצאה קשיות ירקרקות לשתיה ונעצה את הקשיות הירקרקות בשיער, שיחזיקו אותו. היא היתה מוכשרת מאוד והיה נעים לחזות בפעולה העדינה אך ההחלטית של ידיה, שהיו קטנות, כשל ילד בן חמש. היו לה ידיים של תינוקת בת שנה, קטנות בהרבה מאלה של קורל. אולי היה כאן איזה עניין גנטי. אלכס היה בצד השני של החדר, בחושך, ממשיך לקטר שרגלו נכרתה ולבכות. הייתי מהופנט לשיחת הבנות.
"ארנון, תעשה משהו," גנח אלכס. "פתח את האור."
"בשום אופן לא, יכאבו לנו העיניים," אמרה טל.
"אני חייב לפתוח את האור," אמרתי. "לראות מה הוא רוצה."
"זה הבית שלנו, לא?" אמרו הבנות. "ולא בא לנו להסתנוור."
"שמע, אלכס, זה הבית שלהן. הן לא רוצות. הן אמרו לא," אמרתי לאלכס.
"תלכו לעזאזל," אמר אלכס.
"שניה, אתה מוכרח להודות שהבנות מוכשרות כמו שדות," אמרתי. "יש כאן כישרון ואיכות."
"ארנון, תעזור לי. תציל אותי. מה אתה מסתכל על איך שהן מסתרקות? תוציא אותי מפה. אני מאבד דם. לאן הבאת אותי?"
לפתע השתתק. יתכן שהתעלף לשניה ואז התעורר.
"את מאמינה באלוהים?" שאלה טל.
"אני מאמינה שכולנו זה אלוהים," ענתה קורל. "כו-ל-נו."
"תדעו לכן שזה ממש ממש לא בסדר, זה רע," הוא גנח.
"סליחה," אמרה אחת. "אבל זה לא אני, זו אחותי."
"זה כן את."
"הוא סתם אוהב להאשים אותך," אמרה קורל. "מההתחלה הוא מאשים אותך."
"בני אדם", אמרה טל בגועל. "ככה זה. נצלנים. לא בשביל זה סבא בא מרוסיה."
"אני לא רוסְיה. מה אתן חותכות לי רגל כי רוסים רדפו את סבא שלכן?"
"קוראים לך אלכס," אמרה קורל.
"אבל אני לא רוסי, אני עירקי."
"אל תהיה שמוק. נו, אתה מבין למה אנחנו מתכוונות."
"אם כבר אז אתן אולי רוסיות."
טל ליפץ: "וויי, הוא אומר שאנחנו רוסיות, ארנון."
"מה אתה אומר?" הוא שאל אותי. "למה אתה שותק?"
"הן ביקשו סליחה קודם, בוא נגמור את זה יפה. יש רצון טוב. הן גם נותנות לך להגיד מה שאתה רוצה, הן לא רעות. גם אתה צריך לחשוב מה עשית לא בסדר וגם הן."
"אני מתקשר עכשיו למשטרה ולמגן דוד. עכשיו," איים אלכס ודידה לעבר הטלפון, אלא שהבנות הפעילו שוב את המסור ושיספו את הקו, והוא החזיק שפופרת שלא מחוברת לכלום. כעת היה קרוב לחלון. באור הירח יכולתי לראות שהוא באמת בלי רגל. בקצה הג'ינס שלו היה גדם מדמם שנטף על השטיח.
הוא ראה שאני מסתכל. "הנה, עכשיו אתה מאמין?" הוא אמר. "אין רגל."
"בנות, תענו בכנות, זה אתן?" שאלתי.
"לא," אמרה טל. "זה מגעיל. אנחנו לא עשינו כלום. שלא ילכלך את הרצפה שלנו."
"זה לא אני," אמרה קורל.
"אז מי יכול היה לחתוך לי את הרגל?", זעק אלכס. "רק הזונות האלה."
"דבר יפה," אמרתי. "היינו עד עכשיו תרבותיים. הן אמרו שהן לא עשו את זה."
"מי יכול היה לחתוך לי את הרגל? מי? אני?"
"בטח שאתה," אמרו הבנות. "אתה יודע שאנחנו עשירות ובטח רוצה פיצויים. אבל אנחנו נדפוק אותך בבית משפט, סחטן. מולי תמיד מנצח."
"לא היית צריך לבוא לכאן," אמרתי. "תראה מה קרה."
"אתה נוזף בי? בי? חתכו לי רגל. רוץ, קרא לרופא ולמשטרה. אני מאבד דם. זה עניין של חיים ומוות. ארנוני, תעזור לי!"
קמתי ועמדתי לצאת.
הבנות אמרו, "אל תשאיר אותנו לבד עם האיש הזה, הוא חולה ומלא בדם מגעיל. אנחנו מפחדות. אתה לא יכול להפקיר אותנו עם כזה פסיכי. זו העבודה שלך להגן עלינו מכל הדם הזה, שלא יתקרב אלינו, שלא נתלכלך."
"אבל אתן עשיתן את זה," אמר אלכס. "רוץ ארנון, הן משוגעות, הן חתיכת זונות שרוצות להרוג אותי ואז הן יהרגו אותך."
"אתה רואה, הוא מקלל אותנו," אמרה קורל.
טל: "הוא אמר שאני זונה מסריחה. תקשיב לי, בחור: אני משתמשת בבושם שעולה 240 יורו. זה פרייבט קולקשן."
"אם תלך, לא תהיה לך עבודה," סיימה קורל והביטה בי. "אבא יכעס ממש."
"אין לי בכלל מושג מי האבא שלכן" גנח אלכס. "מה אשמה הרגל שלי עכשיו?"
"אבא שלנו קוראים לו אלי," אמרה טל בגאווה. "הוא הכי חזק בארץ."
"יש עליו בעיתון ובטלויזיה ובאינטרנט," אמרה קורל. "הוא חבר של כל הממשלות. הוא חבר של כל החשובים בעולם."
"אני מאבד דם, קרא לרופא."
"אל תדאג, אלכס. נסדר את כל העניין אחרי הסערה," אמרתי.
"אלכס, קרא לעזרה. לפי החוק, אתה חייב."
"החוק שונא את אבא. הכל זה מקנאה. אתה יודע כמה קשה לאבא לעשות עסקים?"
הן לקחו את המסור והוא ניסה לבעוט בו, אבל קורל תפסה את הרגל הבועטת וגזרה גם אותה, ואז גזרה עוד יד. נותרה לו יד אחת.
הייתי המום. האיברים היו זרוקים על הרצפה. עמדתי להקיא. הריח היה נורא. קורל סימנה לי לכרות את היד הנותרת. החזקתי בחשש במסור והנחתי אותו בצד. "נו," הן אמרו. "עדיף שכבר תעשה את זה אתה. היד שלך טובה ויציבה, זה יכאב פחות," ומצאתי את עצמי חותך את הגף האחרון של אלכס. זה לקח שתי שניות, כמעט לא ירד דם הפעם. כיביתי את המסור וחזרתי לכסא. אלכס היה מעולף או מת. לבן דודי כבר לא היו ידיים ורגליים. כל הקיר היה מלא דם וגם המזרון שישב עליו. חשבתי להתקשר למולי אבל הטלפון נותק.
פתאום הוא גנח איכשהו, "אתן לא בסדר." הייתי בטוח שהוא כבר מת או איבד את ההכרה מהדימום.
"שתוק," הן אמרו.
"אני לא אשתוק, תדעו לכן שמישהו צריך להגיד שאתן לא בסדר."
"יש לך קול יפה," אמרה טל.
"וואלה, בתכלס יש לו קול יפה," אמרה קורל. "אתה צריך לעבוד ברדיו. מה אתה עושה?"
"ללל… ליצן… ר…פואי", הוא גנח, כל גפיו חתוכים. "כואב כל כ…ך."
"אני אוהבת את הקול שלך", אמרה טל והתחילה לרדת לו. לא עמד לו אבל שערותיה התלכלכו בדם וזה עצבן אותה. היא גם התאכזבה מכשלונה. היא לקחה את המסור וחתכה את האיבר הרפוי. אלכס צעק בכאב והתעלף. רצתי לשירותים והבאתי נייר טואלט. העסק הפוך מאוס ואדום. נראה לי שהוא היה צריך למות כבר, לטובת כולם. העסק נמתח יותר מדי זמן. העסק דיכא את כולנו והיה צריך לחשוב על עסק חדש. הן לקחו את האף האדום מהתיק והניחו על חוטמו. "הוא ליצן. יאללה, ליצן, תצחיק אותנו," אמרה קורל, והניפה את המסור החשמלי כדי להפחיד אותו. "אף אחד לא אוהב ליצן לא מצחיק."
הלכתי לחשמל ושלפתי את השקע, שלא יפעילו שוב את המסור.
"בוא ננסה להרגיע," אמרתי. "מעכשיו, בוא נרגיע לשעה שעתיים ואז נראה."
"לך הצידה," ציוותה טל. "יהיה בסדר. אתה יודע שאנחנו תמיד מנצחות ואנחנו תמיד חמודות."
"הרי אנחנו תמיד חמודות ותמיד מנצחות," חזרה קורל.
הן צדקו. הן היו חמודות ומנצחות. אלכס היה לא חמוד ולא מנצח. נאלצתי ללכת הצידה.
שוב הוא התעורר. "לא בסד…ר. אני לא אפסיק להגיד: אתן לא בסדר… צריך לחנך אתכן. תפסיקו עם זה. אר… ארנוני…"
טל לקחה סכין יפנית שהתקנתי איתה קודם את הניילונים. היא פתחה אותה וערפה את ראשו של אלכס. לא יכולתי להסתכל על זה, אבל אחרי כמה דקות שמעתי שריקה של שיר: "איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה," שרו שתיהן, ואז שוב "איפה איפה" ארוך ואז "העוגה", והסתכלתי וראיתי את ראשו מגולגל ועיניו פקוחות. הוא היה לגמרי מת. הכול כוסה דם שכבר התחיל להשחיר. גם אני התלכלכתי אבל המוות שלו הפך לחלק מהרקע של העסק הזה. משהו שאין טעם להתנגד לו – נוף.
ניגשתי לכיור ורחצתי את הרגל. מראה החדר היה נורא. בחוץ נשבה רוח איומה. חיכיתי שהבוקר יציג את בהונות רגליו.
הלכתי לישון על הכסא כי איפה שישנו קודם היה מלוכלך כבר. לפתע נשמע קול שחשבתי שאני מדמיין. "זה לא בסדר, זה לא בסדר."
הבנות הדליקו שוב את האור, כועסות. באמת שלא היה טעם בהתנהגות הזאת של אלכס ובכל הקיטורים שלו.
"אתה גם לא בסדר, ארנון," אמר אלכס. "אם ההורים שלך היו רואים אותך. אם אמא שלך…"
טל לקחה את המסור החשמלי והפעילה אותו, היא חתכה את הראש בקו הפה, אלא שהשפה העליונה והתחתונה התחילו להזדחל זו אל זו, ממש כמו החשופיות שטיפסו קודם על האקווריום, ואז השפתיים התחברו, ושוב הוא אמר "זה… לא… בסדר." המלים רק נלחשו, אבל לכל הדעות הן הפריעו לנו.
"אתן צריכות חי… חינוך, יש כאן בעיה של חינוך" המשיך אלכס.
"זה מפחיד שהוא ממשיך לדבר," אמרה טל. "אנחנו ילדות, אחרי הכל. גם אם התנסינו במלאן דברים. הוא איש מפחיד נורא. שמעת בעצמך מה הוא אמר, הוא אמר שיחתוך אותנו. שמעת את זה, נכון?"
"זה לא מדויק," אמרתי.
"הוא מסוכן נורא," אמרה קורל. "איש רע וביקורתי."
"יש לי אטמים," אמרתי. "שימו באזניים ולא נשמע אותו."
לפתע התחיל לרדת גשם נורא ששטף את הסיד מהאוויר. הצלחתי להירדם על הכסא אבל הן משכו אותי אל תוך המזרון וישנתי ביניהן. התפרקדנו זה בזרועות זה. בגלל הלילה הנורא והרועש זו היתה שינה נהדרת שנמשכה גם בשעות האור, אולי השינה הערבה ביותר שלי מאז שעברתי לצפון. כבר זמן רב לא נרדמתי כשאני מחובק. טל וקורל היו ילדות ובשרן היה רך ונעים.
כשהתעוררתי התקשרתי למולי והתחלתי לספר מה קרה. הוא אמר שזה לא לטלפון, ושהוא ישלח מנקה ויבוא בעצמו תוך כמה שעות. בינתיים הדלקתי את האש, שמתי עליה מחבת והכנתי לכולנו חביתות וצנימים מלחם אורגני מלא וסעדנו בחצר.
רועי צ'יקי ארד 