ארכיון חודשי: ספטמבר 2007

בצל וסטרימינג – העבודה שלי בביאנלה לאמנות הרצליה + קורותיו של שו' סאן-גואן, סוחר דם

ביום א' נפתחה הביאנלה בהרצליה שכותרת הגג שלה הוא "העורף". אני אחד מ77 המשתתפות והמשתתפים באירוע הענק. העבודה שלי, הישראלי היפה, מוצבת בסנדלריה ישנה ברחוב ראשי בסוקולוב 18.
העבודה שלי עושה שימוש בסטרימינג ובירקות (עבודה וגיסטרימית). במסגרתה אשדר להרצליה בשידור חי בַּצָל שאני מגדל בכוס בבית שלי בתל אביב. וכך העוברים והשבים ברחוב הסואן-למחצה יוכלו לעקוב אחרי הצמיחה האיטית של השורשים בשידור חי, ואולי יצמח מתישהו במהלך הביאנלה גם גבעול.

מטבע העניינים, החדר שלי קטן, אז מדי פעם אפשר יהיה לראות גם אותי, באיברים נבחרים, אוזן או שתיים, מעט גב ועורף, בעיקר בדרך לשירותים, ובחורות ובחורים שקופצים לביקור ונעמדים ליד הבצל (בבגדים או לא). הכל ישודר באמצעות מצלמת אינטרנט שמוצבת אצלי בבית, דרך בלוג טי.וי של תפוז אל מחשב נוסף שמוצב בסנדלריה הגוועת בהרצליה. אף שבדרך כלל ייראו רק בצל וקיר.
הישראלי היפה מתעסק בתקופה היפה של שנות התשעים, שבה פלשה לכותרות ג'ני-קאם – נערה אמריקנית צהבהבת שכל מהלך היום שלה תועד על ידי מצלמות האינטרנט. ג'ני הקדימה את הריאליטי, סוגה שהראתה שהעולם עומד מוקסם מול החיים הפשוטים היומיומיים – אותו עולם שבמקביל מתייחס לבני האדם כאל נתונים חשבונאיים ואשפה, במסגרת התפיסה הניאו-ליברלית.
זו עבודה שלישית שלי ששטה על התפר בין לואו-טק להיי-טק. התערוכה הראשונה שלי שהתעסקה בנושא, בימי שיא הבועה (שנת 2000), היתה "בחירות 96" שהוצגה בגלריה טל אסתר. התערוכה הציגה מעין כיתת לימוד עמוסה במחשבי אקס.טי עתיקים כבר-אז כשעל המסך שלהם דימוי אבסטרקטי. בשנת 2003 עשיתי עבודה שנקראת "אסקימיישן", שבמסגרתה עשיתי אנימציית ASCII פרימיטיבית בתוכנת QTEXT הקיבוצית, שנעה פריים-פריים על ידי כפתור הפייג' דאון. בעבודה (שאני מקווה שלא הלכה לאיבוד) תוארה עלילה של סרט אקשן פוליטי. בחצי השני של העבודה, המוניטור נמצא על גג ולידו שלוש בנות מצועצעות עם עגילים, וכולנו רוקדים לפי כוריאוגרפיה מטופשת שלי.
ועכשיו, כאמור – הישראלי היפה. נשמח לחגוג בפתיחה (קו 47 ו48 הוא להיט) וכולם מוזמנים גם לבוא אלי החל מיום ראשון ולהיות חלק מהעבודה.
 
אפשר לראות את הבצל כבר עכשיו דרך

http://he.blogtv.com/Livenow
 ולחפש את הבצל
או דרך

http://he.blogtv.com/avokado
 
 

 אני רוצה להודות לרחל מהביאנלה ולכוכבית קדושים, שבלעדיהם העסק לא היה זז.

 

תוספת קטנה: על "קורותיו של שו' סאן-גואן, סוחר דם" (עם עובד)

 

ביקשתי מהוצאת חרגול ספר מסוים, וקיבלתי גם את "קורותיו של שו' סאן-גואן, סוחר דם" שיצאה בכלל בעם עובד. עברו כמה ימים ולא היה לי חשק לקרוא את הספר, חששתי שמדובר בעוד רב-מכר שמציג את "ריחות המזרח" ו"העיר האסורה" וכל הזיקוקין האלה שדודות מעוניינות למצוא במיטתן כשמדובר בסין. היו לי ספרים אחרים לקרוא והכריכה שלו נראתה מבריקה מדי. אבל טעיתי, זהו ספר שמתאר בהומור קשיח ומפוחם סין תעשייתית, סין של פועלי משמרות, בלי אֵלים, תבלינים ואמנויות לחימה. כשיש קצת אלים, הם אימפוטנטים למדי וקשורים לישבנו של אחד הגיבורים. למעשה בישראל היו קוראים לסינים המתוארים בספר פרח'ים. טיפוסים המוניים, שאריות החברה – אנשים שמסייעים למרכז החברה בתרומת דם, או כחלק מקו ייצור.

קל מאוד לקרוא את הספר העצוב הזה כיחס בין קורות המשפחה לפוליטיקה הסינית בתקופת מאו, כשהמשפחה היא מיקרוקוסמוס של ההתנהלות של הקומוניזם הסיני. הנה, שמם הפונקציונלי של הילדים שכונו לפי מספור לידתם, והשיא – הטקס שבו עושים אירוע הוקעה פיקטיבי בבית לאם שהואשמה משום מה כזונה, נראה שזה המתח העיקרי שהמחבר ניסה להעביר. זה קצת מעיב על קריאות אחרות, אנסה להציע התחלה של אחת, בשעה מאוחרת זו של הלילה.

הספר משתמש בסמל בסיסי – דם. גיבור הסרט מוכר דם כדי לשרוד, כדי להתחתן, כדי לקדם את בנו, ובסופו של דבר מתמכר לסחר בדם. אני לא רוצה לגלות את העלילה, אבל יש בה גם התייחסות לקשר דם של האב לילדיו.

אני מעדיף לראות בספר התייחסות למתח שבין הקדוש לחי. הדם הוא קדוש ובעל מטען סמלי ברור,אבל השיקול של שו סאן-גואן למכור דם היה נכון, אחרי הכול. הוא מתאר את חוליי ההווה שמגיעים אל סיני תמים: האפשרות להעביר דם מאדם לאדם כקומבינה, מול החיים כמגדל משי. דווקא בקומבינת ההווה מתגלה הרבה יותר רוחניות – סוחר הדם מתאהב בכך – מול העבודה במפעל המשי, שמובילה לפרימה איטית של כפפות לבנות וחסכון משמים. גם בהגחכת המאואיזם יש משום הגחכת "האידאולוגי" ו"הרעיון הנשגב" מול הסימפטיה להישרדות פשוטה.

גם בתרגום היפהפה של דן דאור יש את הקפיצה הזו בין הקדוש לבזוי (והעדיף). אציין רק את השורה המסיימת. לעתים, השורה הפותחת היא השורה הזכורה יותר. אבל כאן אי אפשר להתעלם מהשורה הנועלת:

 "על זה אומרים השיער של הזין צומח יותר מאוחר מהשיער של הגבות, אבל הוא צומח יותר ארוך".

נעמה גרשי על הספר

על איראן

 

אחת הטענות הבסיסיות נגד נשיא איראן היא שהוא מתנגד לקיומה של ישראל וקורא למחיקת הציונות. והנה, אני קורא שציפי לבני המומה ואומרת "בעולם מתוקן, לא היה ייצוג לאיראן באו"ם". מדינה עתיקה כל כך עם 70 מיליון איש, כלכלה עצומה ואדירה, עם עשרות אלפי יהודים, ולבני מעוניינת למחוק אותה.

 

אודות הספָּרים \ מרק טוויין


 

כל עניין ועניין בעולם דינו להשתנות מלבד הספָּרים, אופיים של אוחזי-המספריים וסביבת העבודה של הספר. על אלה נגזר לעמוד במקומו לעולם ועד. כשם שתיכנס אל היכלו של ספר בראשונה, כך יתרחש אצל כל הספרים שתחת קורותם תבקר במהלך ימיך על פני האדמה.

באותו בוקר, הייתי זקוק לתגלחת מהסוג הרגיל. בחור אחד התקרב אל דלת המספרה מרחוב ג'ונס, כשם שאני העפלתי מרחוב מיין. דבר שקורה תמיד במקרים כגון אלה. החשתי את צעדיי, אך לשווא. הברנש חדר לדלת בצעד יחיד לפניי, ואני רק יכולתי לעקוב אחר עורפו ולצפות בו משתרע על הכסא הפנוי, זה של הספר הטוב ביותר במספרה.

כך קורה תמיד. התיישבתי, מייחל לרשת את הכסא של הספר העדיף מבין השניים שנותרו. זה החל לסרק את שיער הלקוח, כשרעו למקצוע השתהה בסידור ולִחלוח תלתלי הלקוח שלו. חישבתי בהתרגשות רבה את הסתברות הסיכויים העומדים בפניי להסתפר אצל הגלב הטוב מביניהם.

כשראיתי שמר 2 עומד להוביל על מר 1 הפכה ריגשַתי לדאגה. כשספר מספר 1 עצר לרגע קט על מנת לנקב את כרטיס החפיפה של לקוח חדש, ונסוג במרוץ, הפכה הדאגה שלי לחרדה רבתי. כשמספר 1 התעשת ובבת אחד יחד עם עמיתו הסיר את המגבות והבריש את אבק הפודרה מלחיי הלקוח, ושניהם השתוו בסיכויים למלמל "הבא בתור", עצרה נשמתי מלכת. 

 אך בדיוק ברגעי הסיום, עצר מספר 1 כדי להעניק מספר לטיפות-מסרק לגבות הלקוח. וניכר היה שהוא יובס במירוץ. בלב זועם, נטשתי את המספרה כדי לא ליפול לזרועות מר 2, היות ואיני ניחן בתכונה מעוררת הקנאה המאפשרת לאזרחים מסויימים להביט בלב צונן אל עיני הספר הממתין ולומר לו שהם מחכים לספר האחר.

טיילתי כרבע שעה, ושבתי למספרה, מקווה שהמזל יאיר לי פניו הפעם. מובן מאליו שכל הכסאות היו תפוסים עכשיו, וארבעה אנשים חיכו ללא-אומר, מטושטשים, לא חברותיים, ובעלי מבט המום, כשם שנוטים הבריות להראות כשהם ממתינים בתור אצל הספר. התיישבתי אפוא על אחת מיחידות הספה הישנה, ספה ולה מסעדי ברזל. וניסיתי להעביר את הזמן בעלעול במודעות לתחליבי פלא לגילוון השיער. לאחר מכן, עיינתי בכינויים השמנוניים על בקבוקוני מי הקולון, קראתי את השמות ושיננתי את המספרים על מגוון ספלוני הגילוח שעל המכתבה, למדתי את ההדפסים הזולים והמוכתמים שעל גבי הקיר, שתיארו קרבות, נשיאים לשעבר, סולטנים שרועים בחושניות ונערה נצחית ומעייפת למדי שחבשה את משקפי סבה. קיללתי בלבי את הקנרית העליזה ואת התוכי שרק ספַרים מעטים מצליחים להימנע מהם. לסוף חיפשתי את הירחון המאוייר שפחות הושחת מבין אלה שריפדו את השולחן העלוב, ושיננתי את הפרשנויות המוטעות למיני פרשיות ואירועים נשכחים שהוצגו שם.

לבסוף תורי הגיע. קול קרא "הבא בתור", ונכנעתי ל— מספר 2, כמובן. הן תמיד זה כך. בקול עניו ציינתי שאני ממהר. הדבר היכה את הספר שלי בפליאה קשה, כאילו מעולם לא שמעו אוזניו אודות מקרים שכאלה שבו זמנו של הלקוח דוחק. הוא גילח את שערי ולחץ מטפחת תחתיו. הוא דחס את אגודליו אל תוך צווארוני והתקין שם ממחטה. הוא רפרף את שיערי בטלפיו וקבע שהשיער זקוק לקיצוץ הגון. אמרתי שאיני מעוניין להסתפר. הוא ריפרף בשנית במבטו על רעמתי והחליט שהשיער מעט שופע מדי עבור האופנה האחרונה, ועדיף להוריד קצת, בייחוד בעורף. אמרתי שרק לפני שבוע הסתפרתי. הוא שקק מעל שיערי, בוחן אותו בכובד ראש, ואז הקשה בזלזול בולט, מי היה זה שסיפר אותי. הגבתי באופן מיידי, "זה היית אתה". ובכך, נגעתי בלב העניין, מן הסתם. הוא שקע בקציפת הקצף תוך כדי שהוא בוחן את בבואתו בראי, עוצר מדי פעם כדי להתקרב על מנת לבחון את לחיו במדוקדק או כדי להיטיב להביט באיזו שומה שבקעה מעור פניו. אחר כך, הקציף צד אחד של לחיי והיה ממשיך לצפות בקצף עבה גם את הצד השני, אם לא היתה מסיחה את דעתו תגרת כלבים. הוא מיהר לחלון ונשאר שם עד שהוכרע הקרב, מפסיד שני שילינג בהימורים עם ספר אחר, דבר שמילא אותי סיפוק רב. רק אז סיים להניח את הקצף על לחיי והחל לעסות את התקצופת באצבעותיו.

עתה, החל להשחיז את התער באמצעות כתפיה עתיקת יומין, מתעכב זמן ממושך בשל ויכוח על נשף מסכות מפוקפק שבו נטל חלק בליל אמש, כשהוא מחופש לסוג כלשהו של מלך בעזרת מלבוש שנתפר מפשתן ארגמני ופרוות חולד הרים מזוייפת. הרושם שהקרין על עלמה מסויימת שהכה בקסמיו אמש מילא אותו סיפוק גדול כל כך עד שעשה כל שיכול לגרור את הדיון בנושא זה, מעמיד פנים שהוא נפגע מלגלוגם של ידידיו. עצם העלאת הסוגיה הביאה לידי כך שסקר את עצמו ברצינות רבה יותר במראה. הוא הניח את התער על השולחן, והבריש את שיערותיו בשימת לב מרובה, מסתיר גבחת ליד מצחו, על ידי הנעת חלק של שיער ממרכז הפדחת. לאחר מכן, במחוייבות מרובה לענין, הבריש שני אגפים משיערו קדימה. בזמן זה, הקצף התייבש על פני וכנראה פעפע לתוך הרקמות בכמה איברים חיוניים שלי.

עתה, לראשונה, החל לגלחני, מטמין את אצבעותיו ברקותיי, כדי למתוח את עורי. הוא שקשק את ראשי בעוז, משוכנע שהגילוח דורש זאת. כל עוד גילח את החלקים הנוקשים של פניי לא הבעתי כל התנגדות למחוות שלו, אך כשגרף, ניסר ושיסה את סנטרי, החלו דמעות יורדות בזווית עיני. כעת הפך את חוטמי לידית כדי שזה יסייע לו להתכוונן אל זוויות השפה העליונה שלי. ובדרך זו חשפתי בעדות נסיבתית שחלק מהגדרת המשרה שלו היתה להבריק את תנור הנפט. פעמים רבות ביושבי במקומות כאלה הרהרתי אגבית האם זהו תפקידם של הספרים או של בעל הבית לעשות זאת. 

שעשעתי את עצמי בשאלה היכן הסיכוי הרב ביותר שהוא יחתוך אותי בפעם הבאה, אך הוא הקדים את מחשבותיי וכרת את קצה סנטרי עוד לפני שהעליתי בראשי שכך יקרה. לפתע השחיז את התער— הוא היה צריך לעשות זאת קודם. איני אוהב גילוח למשעי, ולא רציתי שיעבור עלי בשנית. ניסיתי לשכנע אותו להניח את התער, חרד שיפגע גם בצדי הלחי, האיזור החביב עלי בפנים, מקום עדין שבו תער לא יכול לעבור פעמיים בלי גרימת נזק. דרשתי ממנו זאת במפגיע, אך הוא אמר שברצונו להחליק איזו גבשושית מחוספסת. ובאותו רגע הוא המעיד את התער על האיזור האסור ופצעון נורא של גילוח עמוק פרח שם. 

כעת השרה את המגבת במי קולון וברשעות טהורה הצליף וריסק עם המגבת על פניי. כאילו מנהגם של בני האדם לשטוף בדרך הזו את פניהם. לאחר מכן ייבש את פניי על ידי כך שהצליף בי עם הצד היבש של המגבת, ממש כאילו בני האדם נוהגים מימים ימימה לייבש את פניהם באופנה כזו. רק לעתים רחוקות ינגב אותך הספר כאילו היית נוצרי הגון. אז נעץ עוד מי קולון אל תוך החרכים, ודיכא את הפצעים על ידי בזיקה של אבקת עמילן, השרה שוב את המטלית במי קולון ואין ספק שהיה ממשיך להשרות ולפדר אותי עד קץ כל הימים, אילולא הייתי מתמרד ומתחנן שיפסיק עם זה. הוא פידר את כל פניי עכשיו, יישר אותי על הכסא, ובאמצעות אצבעותיו החל לחרוש במעבי שיערותיי. הוא הציע שמפו, ואמר ששיערי זקוק לחפיפה באופן דחוף, בהול, גרסתי שחפפתי את שיערי בשמפו באופן מקיף ביותר רק אתמול. כך ניצחתי אותו בשנית לעת קצרה. לאחר מכן המליץ על "משביח השיער של סמית'" והיה נכון למכור לי בקבוק. סירבתי. הוא היה מלא תשבוחות לדגם בושם חדש, "עינוגי הטואלט של ג'ונס" והציע למכור לי משהו מזה. סירבתי בשנית. הוא ניסה להציג בפניי תגעולת רחיצת שיניים פרי שפיתח במעבדה. סירבתי גם להצעה לסחור עימו בסכינים.

הוא שב לעיסוקו לאחר כשלון אחרון זה של היוזמה, והתיז על כולי, מרגל ועד ראש, טבל את שיערי בנוזל סמיך על אף מחאתי, שפשף ומרח הרבה מזה על שורשיי, וסירק והבריש את היתר, מסתיר את החלק הריק בשיערי באמצעות הנעת שיער המצח, ואז, כשהוא מסרק את הגבות הזעומות שלי, מזהם אותם במשחה, מציג את הישגיו, מספר על נצחונות במשחק קלפים כלשהו. או אז עלו באוזניי שריקות המעידות כי בדיוק 12 בצהריים עכשיו ואני מאחר את הרכבת בחמש דקות. הוא חטף את המגבת, הבריש אותה ברכות על פניי, העביר מסרק בגבותי ושורר בעליזות "הבא בתור".

ספר זה איבד את הכרתו בשל שבץ והלך לעולמו שעתיים מאוחר יותר. אני ממתין ליום הנקמה שלי – קבעתי לבקר בלווייתו.


עברית: רועי ארד

 

ראיון עם הסקס פיסטולס מ1976 \ האם אתם עושים את זה ברצינות או בצחוק?

תמלול ראיון עם הסקס פיסטולס מ1 בדצמבר 1976 ב"תוכנית היום" של ערוץ תמז הבריטי, בהנחיית ביל גרונדי, שנחשב לראיון הקלאסי שלהם.

אפשר לראות את הוידאו פה (תודה למירי):

http://www.youtube.com/watch?v=0knFHyDD150

ההרכב המקורי של הסקס פיסטולס יושב על כורסא – ג'וני רוטן, סטיב ג'ונס, גלן מטלוק ופול קוק. ביל גרונדי, המנחה, יושב לשמאלם, מאחוריהם עומדת חבורת פנקיסטים ופנקיסטיות הומה, שאחת מהן היא סוזי מסוזי והבנשיז כמדומני, מישהו עם מדים ועליהם צלב קרס. ביל גרונדי מציג את החבורה למצלמות.
 
גרונדי (למצלמה): הם כולם פאנקיסטים. הטירוף החדש, כך נאמר לי. הם גיבורים? הם ודאי לא הרולינג סטונס הנחמדים והנקיים שאתם מכירים… עיניכם הרואות שהם שתויים כמוני, הם נקיים באופן יחסי. שם הלהקה הוא ה"סקס פיסטולס", והם מקיפים אותי מכל כיוון
 
ג'ונס (מציץ בטקסט של השדרן): בפעולה
 
גרונדי: בואו נראה את הסקס פיסטולס בפעולה. בואו, חבר'ה
 
(צילומים מהופעה)
 
גרונדי: נאמר לי שההרכב קיבל 40000 לירה מחברת תקליטים. זה לא נראה לכם, המממ, מעט מנוגד לתפישת העולם האנטי-מטריאליסטית שלכם?
 
מטלוק: כמה שיותר, זה יותר שמח.
 
גרונדי: באמת?
 
מטלוק: בטח.
 
ג'ונס: כבר ביזבזנו את הכסף הזה, לא?

גרונדי: אני לא יודע, הוצאתם את כל הסכום הזה?
 
מטלוק: בטח, הכול נגמר.
 
גרונדי: באמת.
 
ג'ונס: הכול הלך לבר.
 
 
גרודני: באמת? אלוהים, עכשיו אני חייב לדעת דבר אחד. יש לי שאלה אחת.
 
מטלוק: מה?
 
גרונדי: האם אתם רציניים או שזה בצחוק?
 
מטלוק: לא, הכול הלך. הכול.
 
גרונדי: כן?
 
מטלוק: ברור.
 
גרונדי: התכוונתי לשאול לגבי מה שאתם עושים. האם אתם רציניים?
 
מטלוק: אה, כן.
 
גרונדי: האם אתם רציניים בקשר לזה?
 
מטלוק: ממממ
 
גרונדי: בטהובן, מוצרט, באך וברהמס כולם מתו.
 
רוטן: הם המודל שלנו.
 
גרונדי: באמת? מה? מה אתה אומר, אדוני?
 
רוטן: הם אנשים נפלאים.
 
גרונדי: באמת?
 
רוטן: בטח. הם מגניבים אותנו.
 
ג'ונס: אבל הם כולם מתים.
 
גרונדי: אבל בואו נאמר שהם עדיין גורמים לאנשים לחשוב שהם מגניבים?
 
רוטן (לוחש): זה רק חרא מזוקק.
 
גרונדי: זה מה.
 
רוטן: כלום, מילה גסה, שאלה הבאה
 
גרונדי: לא, לא, מה היתה המילה הגסה?
 
רוטן: חרא.
 
גרונדי: הו, זה מה שהיא היתה? אלי הטוב, אני משקשק מהמילה הזו.
 
רוטן: או.קי, זיגפריד.
 
גרונדי (פונה אל האנשים מאחורה, להקת סוזי והבנשיז)
 
גרונדי: ומה עם הבנות פה?
 
מטלוק: הוא יכול להיות אבא שלכן, הזקנצ'יק הזה.
 
גרונדי: האם, מממ…
 
מטלוק: הוא יכול להיות הסבא שלכן.
 
גרונדי (לסוזי): את מודאגת מהמצב, או נהנית?
 
סוזי: נהנית.
 
גרונדי: באמת?
 
סוזי: כן.

גרונדי: טוב, ככה זה נראה.
 
סוזי: תמיד חלמתי לפגוש אותך.
 
גרונדי: את מתכוונת לזה ברצינות?
 
סוזי: בטח.
 
גרונדי: אז ניפגש אחר כך, לא? (סוזי משרבבת שפתיים)
 
ג'ונס: סוטה מלוכלך, איזה זקן מלוכלך.
 
גרונדי: אז נתקדם. נשארו חמש שניות. תגידו משהו מזעזע.
 
ג'ונס: חרמן מלוכלך.
 
גרונדי: עוד, תמשיכו.
 
ג'ונס: מניאק מלוכלך. (צחוק בלהקה)
 
גרונדי: איזה ילד טוב. תמשיכו.
 
ג'ונס: איזה שמוק.
 
גרונדי: טוב, זה להלילה. נתראה בקרוב, אני מקווה. אני לא אראה אתכם (מצביע על הלהקה) יותר. ממני, על כל פנים, לילה טוב.
 
צליל הסיום של התוכנית. רוטן מביט לשעון, ג'ונס רוקד לצלילי אות הסיום.

 

אחרי התוכנית, הושעה גרונדי לשבועיים ולאחר חודשיים התוכנית ירדה מהמסכים. הראיון והרעש שהוא גרם הרס את קריירת הטלויזיה של גרונדי, שהפך לכותב הספדים בעיתון, עד שמת ב1993 מהתקף לב. גם האדם שהחליף אותו בכתיבת ההספדים מת באותה שנה.

על הסגידה לאמריקה\ על חנוך דאום

הגישה של ישראל לארצות הברית ואירופה מזכירה מורה בדימונה עם משכורת רעב שמוצאת כסף לעשות מנוי ל"ביג טיים", הירחון של האלפיון העליון.
 
הראיון עם חנוך דאום לא זעזע אותי. אני מעריך חשיפות אישיות שהולכות עד הסוף כמו כאן: הוא חובש כיפה וגר בהתנחלות אבל הוא בעצם חילוני, קצת הומו, וקצת בשמאל. השילוב הזה לא מפתיע ודווקא נחמד. זהו שילוב ישראלי, צימעס בסחוג. הדבר היחיד שצרם לי זה שהוא לקח את יאיר לפיד כעורך לספרו. יאיר לפיד?! זה מה שמוכיח שהדבר שמבדיל בין דתיים לחילונים, הוא שחובשי כיפה באופן עמוק בתוכם הרבה יותר מעריכים סלבריטיז.

 

פנימי גובלן במאמר נרגש בעד 'אלוהים לא מרשה'

הדג המעופף – שיר לחג

הדג המעופף
 
אי אפשר לא לשיר על
הרווח בין המרצפות
 
האוויר החמים ליד המאפיה הזאת
רעשי קציצת סלט
 
איש עם עניבה לא צריך אותי
כדי לצעוד ישר
 
המאבטח הדרוזי עונה
לסלולר בנימוס
 
על הגג הזה – אין יונים לבנות
יש עורבים אפורים
 
ממולי – הרים גבוהים
מאחוריי מתוח כביש אספלט ארוך ורותח.
 
אתה לא יכול להפסיד בתחרות
אתה צרעה מתה

תערוכה חדשה ב"חדש והרע": מיצג של נואו הופ

האמן המרתק Know Hope, הידוע גם בזכות עסקי הגרפיטי שלו, ישיק את ספרו הראשון " just because you are listening (dedications to anyone who misses anything)" במיצג מיוחד.
הספר ייצא במהדורה מוגבלת בהוצאה עצמית\עצמאית ויודפס ב 400 עותקים. מאה מתוכם הינם בעבודת יד, כלומר ספרים מודפסים וכרוכים אחד אחד בצורה ידנית.
 ביום א' הקרוב, 16 בספטמבר 2007, בשעה 20:00, תתקיים תערוכת השקה בגלרייה שלנו, החדש והרע, ברכבת 12 אשר תעסוק גם היא במורכבות של מושג ההקדשה, הזמניות וה"בדיעבד". נא להגיע בזמן.

 לכבוד התערוכה אייר נואו הופ שתי הזמנות יפהפיות:

 

 

 

האמריקאי השקט של גרהם גרין וביטחוניזם\ דוקומנטלי

אני קורא בשנית את "האמריקאי השקט" שקראתי כנער, ספר יפהפה ומר של גרהם גרין על הכיבוש בוויטנאם. גרהם גרין לא זכה להערכה שמגיעה לו, משום מה. אולי כי הוא קריא מאוד ולא סימבולי, כך שאינו מסייע לפרנסת מרצים לספרות. נגזר על אלה, כדי להתקדם מבחינת כלכלת-כח אקדמית, למנף יוצרים עמומים וסתומים (ומתים), שמתייחסים לתאוריות מסוימות שהם מקדמים, או המרצים שלהם מקדמים. גרהם גרין הוא אנטי-פרשני, החומרים צפים על המים המלוחים של העלילה, ולכן מחקר עליו לא יסייע לאיש במנגנוני הכח הפארא-צבאיים הללו.
על כל פנים, אני ממש מתמוגג מכל פרק. פאיל, האמריקאי השקט, הדמות הראשית בסיפור, זו שמתה בתחילתו, מזכירה מאוד את הבטחוניסטים של בתי הקפה בישראל. הוא אמריקאי בתול מהמשלחת המסחרית. הוא מוצג כבחור טוב, בניגוד לשאר האמריקאים והעיתונאים, אבל מעריץ את הצבא ומתייחס אל המציאות כאילו מתוך ספרי אוריינטליסטים ברוח "מלחמת הציביליזציות" (של שנות החמישים). מולו, המספר הוא מפוכח לגמרי, גיבור מותש קלאסי של גרהם גרין, אולי כמו בריטניה המותשת, כובשת העולם שהתעייפה מהפעולה הזו.
לאחר שהצרפתים כבשו חזרה של שני כפרים שאיש לא ידע שהוייט-קונג השתלט עליהם, אומר פאיל האמריקאי דברי שבח לגנרלים: "אני מניח שהם היו יכולים להרויח כפליים ממשכורתם אילו עסקו במסחר, וזה מבלי להסתכן".
והמספר עונה, "אבל אז הם היו צריכים לעבוד".

 

ראיון שבמקרה התפרסם היום עם גרהם גרין בגארדיאן

התייחסות של נשיא ארצות הברית לספר האמריקאי השקט

—————

 

"דוקומנטלי" של ידידתי מעין אמיר, שיצא לא מזמן כיוזמה יפה של "הקרן החדשה", הופך לספר התאוריה הבסיסי של הדוקומנטרי העברי. בספר מרוכזים מאמרים מגוונים. אתייחס רק למאמר של צבי טל על "האם שמעת על הפנתרים" של ניסים מוסק, סרט שהתוודעתי אליו במקרה כי הגיטריסט שלמה מזרחי, חבר טוב שלי, היה ממונה על פס הקול שלו.

הסרט מתחיל מנקודה מעניינת. ב1971, כשהיה עלם חמודות צעיר, צילם ניסים מוסק סרט תדמית לפנתרים. הסרט אבד ואפילו היו טענות שהממסד חטף אותו. לפתע, בתחילת האפסטיז, נמצא עותק של הסרט בארכיון סינמטק ירושלים, מכאן מתחיל מוסק במסע חיפוש בלשי לגלות את כוכבי הסרט. התוצאות מרתקות.

התזה המבריקה של המאמר היא שהסרט עבר את אותו תהליך קואופטציה של הממסד שעברו הפנתרים השחורים, כדי להגיע לשידור. צבי טל (שגם תרגם למערבון את המניפסט של הרעב של גלאובו רושה) מגדיר את הנימה של הסרט כ"כנועה ונוסטלגית", ומתייחס בביקורתיות לפיצול שלו לשני סלוטים כדי להפוך לנגיש יותר. ואגב, גם הפנתרים השחורים התפצלו נדמה לי למספר מפלגות.

אף שאיני פוסל את הז'אנר באופן גורף, אני חושב שבישראל יוצאים יותר מדי סרטי חיפוש דוקומנטרים. הבעיה עם "סרטי חיפוש" היא שהם מראש מסירים את הפוליטיות ומורחים עליה שכבת חלווה של שלל דרמות אנושיות בנאליות הנלוות לחיפוש. שכן גם כשמחפשים את האדם עם האף הכי ארוך, גם כשמחפשים את אשכיו של היטלר – חזקה על הבמאי שיפגש בהרבה דרמות-זוטא וטיפוסים אקזוטיים. מלבד זאת, סרט חיפוש הוא מראש בעייתי: שכן, במאי חכם ויותר מכך מפיק חכם לא יתחילו סרט חיפוש שלא יימצא בו כלום, שכן אז הוא ייכשל, ולכן בחלק מהמקרים הבמאי יודע את כל הנתונים ובכל זאת בוחר להראות כאילו זה סרט חיפוש (איני יודע אם במקרה של הסרט של מוסק. הדיבור הוא כללי. בסרט של מוסק החיפוש דווקא מוביל להישג: רוב המשתתפים בסרט חזרו בתשובה, דבר שמחזק את ההקשר פנתרים-מהפך-ש"ס). אם מדובר בסרט חיפוש היסטורי, בסגנון "איפה הם היום" הוא יורכב תמיד מאלמנט ההפתעה של אדם צעיר שנראה פתאום מבוגר. זה אלמנט רגשי ש"עובד", כמו שאומרים בתעשיה, אבל אין בו שום פוליטיות אמיתית.

אבל סרטי חיפוש חביבים על הקרנות כיום, כי הם יכולים לעטוף את הפוליטיות של היוצר (או "האווירה הפוליטית\ האווירה הנוקבת") בהרבה פיצ'יפקס. אחד הדברים היפים בסרט "האם שמעת על הפנתרים" הוא הסרט הראשוני מ1971 על הפנתרים, שנקרא (אם איני טועה) בשם המלא "האם שמעת על הפנתרים, אדון משה". צבי טל כתב שהצופה מקבל כל הזמן נגיסות קטנות מהסרט הזה במקום לקבל את כולו. ואגב, בסרט המוקומנטרי "זהירות מצלמה" שעוסק במתיחות, דיברתי על מתיחה בהשפעת הפנתרים השחורים שלכאורה צולמה בסרט "זהירות מצלמה" ובה דמות בשם 'איש השערות' (המגולם על ידי אלי זולטא מ'אלמנה שחורה') נכנס למשרדי מס הכנסה, משתלט על המשרד ודורש בפשטות עבודה.

צבי טל, הבקיא בקולנוע מאמריקה הלטינית, עושה גם השוואות מעניינות עם קולנוע אקטיביסטי דרום אמריקאי. הוא מדבר על היחס של הממסד הדיקטטורי מול הממסד הדמוקרטי לקולנוע: דוקא בשלטון הגנרלים הדיקטטורי, הקולנוע היה ממומן. זה מעניין, לאחרונה קראתי קצת טקסטים של היינר מולר, מחזאי ומשורר מזרח גרמני. בנאום שלו ערב נפילת הדי.די.אר, מזרח גרמניה, גם הוא מדבר על זכויות-היתר של המחזאים, שגרמו להפיכתם רחוקים מהעם המזרח-גרמני, והוא מבקש שאלו יבוטלו. על כל פנים, ברכות על האסופה היפה.

עוד משתתפים בדוקומנטלי: מיכל פרידמן, ענת זנגר, שמעון אדף, רועי רוזן, שמעון לוי, גבריאל דהאן, גדי אלגזי, סניורה בר-דוד, דן שדור, אבתיסאם מרעאנה, דיאנה סילברמן-קלר, אמיר בן פורת, אבי שגיא, מעוז עזריהו ועמינדב דיקמן, גליה יהב, דרור בורשטיין, קציעה אלון ודליה מרקוביץ', נועה גרינברג, חנן חבר, מרדכי גלדמן, רות גולן, ויעל מונק,

 

———-

 

אנחנו מנסים להניע את המסע שלנו לסוריה, כדי לעצור את "מלחמת אולמרט השניה". התפרסמה עלינו הבוקר כתבה חיובית בקומנט איז פרי של הגארדיאן וקודם לכן בג'ואיש כרוניקל.

http://commentisfree.guardian.co.uk/seth_freedman/2007/09/dreaming_of_damascus.html

 

 

מכות הלילה בחצות בגלל הבלוג

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה לפני כחצי שנה, לא חשבתי שאי-פעם ירביצו לי בגללו. ואם כבר, מי היה מאמין שמישהו ייתן לי בוקסים בגלל ויכוח על שירה? אני משתדל לכתוב כאן ביקורות מתונות יחסית, כשגם על דברים שאיני אוהב אני מתעקש לגבב בדל מילה טובה.
 
הפוסט הזה החל את הסערה. אני ממליץ לקרוא אותו כדי להבין את הרקע לכל הסיפור. אגלול בקצרה את הפרקים הקודמים: נועם וואהל הוא משורר מתחיל. הוא היה בין משתתפי עלון בשם "הפיצוציה של התרבות" שהוציא כתב העת הליקון ביוני ונועד להגיב נגד כתבי העת מעין וכתם. העלון עצמו הוא די מצ'וקמק, לא קריא, משעמם מבחינת תכניו ונע בטווח שבין תחביר לאה לעקלתוני. אבל לטעמי היה מדובר ברגע בעל חשיבות מסוימת בכרוניקת השירה. לאחר התפוגגות שירת שנות השבעים, נוצרו חבורות שונות, ביניהן בלטה בפעלתנותה עמותת "הליקון" בראשות המשורר אמיר אור, שברוב שירתו אני לא מוצא עניין גדול במיוחד, אבל יש לו רגעים יפים, כמו למשל התרגום יחד עם חברתו לספר השירה היפנית "לאישה". הליקון השיגו בעבודה קשה הכרה ממסדית ותקציבים, ובהחלט שלטו בכיפה, ולו בזכות כך שהשירה היתה לממלכה שאיש לא רוצה לשלוט בה, אם הם בעניין. הליקון יצרו בחוכמה רבה מערכת מסועפת דרך הסדנאות שלהם שסיפקו ג'ובים ואפשרויות חשיפה למשוררים שונים, שמצידם קידמו את אנשי הליקון הלאה, אולי ברוח עסקי "הפירמידה" (שהפילו את ממשלת אלבניה).
חבורת הליקון והמערכת סביבה הפכו משמעותיות פחות כשהוקפו באינספור כתבי עת צעירים, שאני עורכו של אחד מהם, מעין. המדיניות הראשונית של אנשי הליקון הייתה להתעלם מדגי הרקק, בתקווה שהם יתמוגגו. אלא שצעירי "כתם", אחד מכתבי העת הללו, החליטו להפוך את הליקון לשק חבטות, לעתים באופן מוגזם. לאחר זמן מה של ספיגה, וניסיון להעביר את הויכוח לשדה הפלילי, הליקון החליטו שהם יילחמו בכתבי העת האלה בכלי הנשק שלהם: על ידי חינמון שמודפס באיכות נמוכה. זהו ניסיון מעניין לריאקציה. על כל פנים, כל ביקורת על מעין היא לברכה. בדוכן ששכרנו בשוקולטורה הפצנו את העלון נגד מעין לקוני מעין, ואף חתמנו והקדשנו אותו לנערות שצבאו על הדוכן. במעין עצמו אין מילה על הליקון, לטוב ולרע, היות והליקון אינו עיתון רע או טוב, אלא אוסף של שירים גרועים וטובים זה לצד זה שאין מה להתווכח איתם, ובוודאי שבתקופת המדבר הפואטי היה לעיתון תפקיד חשוב. אני עצמי פירסמתי בהליקון.
עם זאת, שמרתי את הזכות להתגונן בפני הפמפלט, ופרסמתי בבלוג הצנוע הזה את מה שאני חושב על המהוהון, על הליקון ועל אותו משורר זוטאי, נועם וואהל. נועם וואהל כתב לי בתגובה מכתב מעט לא ברור, שהעיד על סערת רגשות שלא קלטתי את עוצמתה:
 
היי, לפחות אני צהוב ויפה. מוזר לנהל שיחה מחויכת עם מישהו באיזו מסיבה רועשת, כשהוא ממלמל על זה "שאנחנו בעצם מסכימים" ואז לגלות כמה ימים לאחר מכן שכמעט פרצת בבכי, שאלוהים יודע מאיפה הוקרצת, קטעי שיחה שלא ניהלת (אלן גינסברג? מה?) ועוד תופינים לגבי חוסר ההומור שלך, בורות חפורים בויכוח שלא ניהלת וכו'. בקיצור, אחלה. השתלחת בי בכל דרך אפשרית. "שלא ברוח רעה". אין לי רצון או שנאה מספקת כדי לענות לדברים אחד לאחד או לכתוב השתלחות נגד, אז נישאר עם הבלוג הזה, בסדר?
 
ביקשתי לפרסם את התגובה והוא סירב ואמר שזו תגובה אישית אלי ושהוא לא מעוניין לפרסם אותה. בצדק, מותר לציין. על כל פנים, המהוהון הוא די כושל. אחד מכותביו די התנער ממנו כבר כשיצא ואמר שהוא תכנן שהטקסט שלו יהיה לחוברת הליקון עצמה. אמיר אור הזדעק לכתוב לי במייל שהוא לא עורך את המהוהון ומשדובר למעשה ב"ברושורה". למעשה, לא מצאתי שום ביקורת או פרומו על הפמפלט הזה, חוץ מזו שלי וספיחים שלה. ביניהם, תומר ליכטש שהפך את נועם וואהל לחוכא ואיטלולא כשהתייחס לביקורתו הוירטואוזית מבחינת תחביר לא-תקין על המשוררת סיון בסקין.
 
כן כך, אני הולך לי ברוטשילד בצעד רופף, יחד עם ידידי הקולנוען ארי ליבסקר, וכבר מתקרב לצומת בסמוך למסעדת ההמבורגרים מוזס, אחרי ליל נחמד במידה משמימה. לצידי, אני רואה את אותו נועם וואהל עם חברתו, בחורה נאה באופן סולידי למדי. מכיוון שאין לי שום דבר נגדו, ואני סבור שהעניינים כבר נרגעו, אני בא ללחוץ לו את היד באופן ג'נטלמני, אלא שהוא מעקם לי אותה ומתחיל לחנוק אותי ולהרביץ לי, כששפתיו חשוקות במשטמה. היום היתה סטטיסטיקה בעיתון בעקבות האלימות, ושאלו מה היית עושה. רק 40 אחוז היו בורחים. אני בהחלט בליבה של 40 האחוז האלה. בלי לחשוב, פרצתי בריצה עזה ופחדנית, כשהסלולר שלי מוטל על הכביש. הפקרתי את ליבסקר, בוגר נווה שאנן, לנער הסדנאות הלז, כשאני נסוג מתנשף לכיוון המבורגריית מוזס. מכיוון שאני בלי סלולר, ביקשתי טלפון כדי להגיש תלונה במשטרה נגד הג'ינג'י חסר הכשרון. התחלתי לחייג ואז הפסקתי. העדפתי לחשוב עד מחר אם להתלונן על וואהל. על כל פנים, בסופו של דבר לא התלוננתי למשטרה (אחליט על כך מחר בבוקר).סיפרתי על המקרה לשומר ולמארחת הנחמדים ב"מוזס" שנתנו לי כוס מים כי ראו שאני נסער. השומר הנחמד במוזס אמר לי "זה מה שקורה כששמים תמונה בבלוג". כשאמרתי שאלה עסקי השירה היום. אמרה המארחת שחשבה ששירה זה דבר רוחני.

בזמן ששהיתי במוזס, ליבסק
שוחח עם הנער הזה והרגיע אותו. על פי ליבסקר, וואהל סיפר לו שהוא יכול היה לתבוע אותי על דיבה בכל משפט שכתבתי. אז ליבסקר, אמר לו שזו הדרך, לתבוע, ולא מכות. נועם וואהל אמר לו שהוא חשב על זה הרבה ואלימות היא דרך ביקורת לגיטימית כמו מאמר. וזהו אותו וואהל שנראה לי כנער מבוהל ונחמד בהתחלה, ילד טוב הליקון. ליבסקר שאל אותו למה אינו כותב מאמר תגובה נגדי. וואהל טען שלא יכול להגיב כי אין לו פלטפורמה כמוני. כאילו שקשה להירשם היום לבלוג. להפך, וואהל היה שותף בפרויקט של עשרות אלפי עלונים שחולקו חינם נגד מעין, עם המון טעויות (הוא ביסס את מאמרו על כך שאני דוקטורנט לפילוסופיה כשלא למדתי יום באוניברסיטה). אני פרסמתי פוסט צנוע כתגובה בבלוג. וואהל גם כעס שאין לי טוקבקים לומר את דעתו. כאן הוא לא אומר אמת. הרי הצעתי לו לפרסם את התגובה שכתב לי, כמו שפרסמתי את תגובת אמיר אור, ולבקשתו גם הוספתי את כתובת האתר שלו. באופן אירוני, אני קורא עכשיו את המייל שכתב לי אמיר אור על הפוסט הקודם, שבו הוא כתב לי "קח את החיים בקלות".
אחד הדברים המדהימים שוואהל אמר לליבסקר היה שהוא כועס על כך שהושטתי לו יד בחיוך, ושזה מעיד על כמה שאני צבוע ופחדן. הוא לא העלה על דעתו שבאמת אין לי דבר נגדו.
לפחות כרגע, אני מעדיף לראות את האירועים האלה במובן הסמלי (זה אולי יותר מעניין מלהתמקד בכך שמישהו החטיף לך מכות). כמצב שבו הליקון, ששמם מעיד על ריחוק ודיסטנס, הר מיתולוגי גבוה, משכן מוזות, מתעמת עם הפוליטיות והקונקרטיות של מעין הצעיר. וכך נחשף שאם מגרדים את הציפוי, מאחורי הפאסון התרבותי הזה מסתתרות אלימות ופאניקה. זה קצת מזכיר את סיפור שאול שאחזה בו רוח רעה לפתע נגד דוד. אפשר גם לציין שברחתי למסעדה בשם מוזס – משה, כאילו היתה קרנות מזבח. כמו במקרה דוד, איני מסוגל לשנוא את נועם וואהל (האם הוא כאן מפיבושת בן שאול, שבזמנו כתבתי עליו שיר?) ואת הליקון. כמו שאול, גם הם יודעים שהקדנציה שלהם הסתיימה. שהשירה שלהם היא חסרת דורש. גם שאול ידע שהוא יפסיד, אבל לא היה מסוגל לעצור את הרדיפה אחרי דוד שהיתה מלווה בהערצה-שנאה. אף שכאמור מדובר ברעיון של סמליות – וואהל זה אינו מייצג רשמי של הליקון, אף שהוא יופיע בפסטיבל הליקון הקרוב. אני משוכנע שהם אנשים שקולים ולא היו פונים בקלות כזו לאלימות.
אם נצא מהרמה הסמלית, אני מהרהר מה לעשות, אלימות על טקסט שנכתב בבלוגים (או לא בבלוגים) היא דבר חמור למדי ולא לגיטימי, גם אם אני כותב שטויות. זהו גם סמן של הדרדרות לתהומות נמוכים במאבקי כתבי העת לשירה. מצד אחד, אני לא שש לערב משטרה בויכוח משוררים, זה תמיד נראה לי כהפרת כללי המשחק (אף שלטפסי תלונה בוודאי יש קסם משלהם). מצד שני, זהו אינו ויכוח משוררים. מדובר באלימות, וטוב להרתיע אנשים כאלה, שיבינו שיש מחיר למהלומות בשדרות רוטשילד. אני בינתיים לא תובע כנראה, אך עלה לי רעיון לנקמה יצירתית בנועם וואהל. תעקבו אחרי החדשות.

 

עדכון: אמא שלי איכשהו שמעה על האירוע במהלך ראש השנה, מה שמעט חששתי ממנו. כנראה זו היתה שמועה ממדרגה שניה, עדות שמיעה. כי אמא שלי הבינה שהרביץ לי אליקו. היא קראה כך לעמותת הליקון. הרי מוזר להגיד שחטפתי מכות מהליקון, יותר סביר להגיד שהיה זה בריון בשם אליקו שתפס אותי.

כתמיד, אתם מוזמנים להגיב למייל שלצד שמי. עדיף בצירוף שם.

 

מזדהים:

מתי שמואלוף

רפרם חדד

פאר פרידמן.

אייל גרוס (בניגוד לטוקבק, זו לא היתה לחיצת יד)
 

אחרים:

רונן אלטמן קידר

 

תגובות:

אלמונית כותבת:

יקירי, כדאי מאוד שתלמד להגן על עצמך. לא צריך להיות לוחם-על, רק להבחין בסימנים המקדימים לכך שמישהו עומד להתנפל עליך. רק בריאות.
 
אני עונה:
סימנים מקדימים? זה כמו סרטן שד?
 
צ'אפק כותב:
ליבסקר טעה. אני לא אומר שמשורר צריך להרביץ, אבל עדיף שירביץ מאשר שיגיש תביעה.
 
נופלת מגרייס כותבת:
מניאק קטן. זו פנטזיה שלי, לחטוף מכות על בסיס שירתי. מצד שני, זה גועל נפש (זה מקרה חמור שבו הנפש נגעלת, כן?) לאות הזדהות עם אף אחד מכם, רק עם השכינה, אדומם את הבלוג עד לאחר יום כיפור. (קח את המילה שלווה ודחוף אותה למקפיא. אחרי שהיא תקפא, תוציא אותה ותניח על המקומות הכואבים) כי למרות הנטייה שלך להתבדח על כל דבר (שזה יופי, באמת), עבורי החיבור בין אלימות של ממש לבין שירה לא מסתדר בכלל. לא עשיתי דבר. רק כתבתי שירה.
 
צ'יקי: למה שתדוממי את הבלוג? לא עשית דבר רע.
 
הני כותב:
אני מצטרף חדש לאתר רשימות. כשקראתי את הרשימה שלך הבוקר הייתי קצת בשוק. היום התפרסמה רשימה שלי בNRG שעוסקת בדיוק בחולי הזה בחברה הישראלית.
 
האיש כותב:
1. סביר שאי אפשר לגזור מן האינסידנט הספציפי על המתרחש בשירה העברית. מישהו שהסתלבטת עליו בקטנה זיהה אותך כמי שיספוג אלימות בלא להוות סיכון חוזר, ולכן הסתער עליך בהזדמנות אקראית.
2. היות וכך, ובהמשך לתגובה שעימה אני מסכים בהחלט, עדיפות מכות על פני תביעות. תארגן כמה חבר'ה עם קרשים ותחזיר לו. צדק פואטי.
 
צ'יקי עונה: זה לא הסגנון שלי – אנשים שמחזיקים קרשים גדולים. אני מפחד שהם יתמרדו ברגע האחרון ויכו אותי.
 
יעל צדוק כותבת:
פעם ילד אחד היה מרביץ לי בגן עד שאבא שלי המליץ לי להחזיר לו ובגלל זה רק חטפתי יותר מכות. לא חזרתי לגן הזה יותר. כבר אז הגעתי למסקנה שמכות לא בריאות לי אני מציעה לכל האלימים שבינינו להתבגר או להצטרף למשפחת פשע. טוב שברחת, אני אומרת
 
אוגאנה כותב:
אוי, ציקי, אתה חושב שהמשטרה תעשה משהו? קרבות משוררים בתל אביב, זה ישמע לה קוריוז מרענן, אנקדוטה חביבה, אחרים יראו בלהט הזה משהו חיובי ומדליק, אחרי הכל, מהי שירה אם לא אגרוף קשה בבטן הרכה, ואם ב"יאללה מכות" עסקינן, כמה נחמד לראות שכתבי עת בענייני שירה יכולים להפעיל משהו בעולם, אפילו אם אלה אגרופים
 
אוטוביוגרפיה כותב:

לא נעים, אבל נראה שהפכת לסוג של שניצר
 
יהודה "הקברן" טלמור: צר היה לי לשמוע את מלחמת הגליאטורים שניהלתם ברוטשילד אלנבי על קדושת השירה אני מקווה שאתה בסדר ותחזור לסורך, אך מעבר לעניין הפיזי נראה לי שבלי כוונה זה היה שירות יחצני טוב גם לשירה וגם למעיין, מה שאלפי שעות בירידים דוכני שירה וכו' לא עשו לך. בשנה הבאה תחגוג באיצדיון טדי לצד בית"ר ירושלים ואולי בהפסקה יהיה איזה קרב גלדיאטורים בין נציגי מעיין לנציגי חוג האוהדות של בית"ר מחוזקים בהיליקון. שנה טובה מהקברן
 
איריס חפץ, "קדמה", כותבת:
אני מוצאת את האירוע החבלני עם נועם וואהל מעניין מבחינת האיום שלכם על יחסי הכוח בשוק השירה (אם שירה מוציאה כאלו תגובות, מה יהיה על חלק בעוגה של הספרות, ממשל וכו'?). אם יש משהו ללמוד מזה הוא אולי שיש אנשים שצריך להראות להם שמאוד מתרגשים מהם ולתת להם את זה בשלבים מוקדמים באופן סמלי. הנועם הזה שלא כשמו הוא: מעדיף לחטוף תשומת לב שלילית ולשחק אותה ג'ון בריון מאשר שיתעלמו ממנו או יחשבו שהוא לא ראוי להשבת מלחמה… בענין גרין (פוסט אחר בבלוג – ר.א). תודה על ההמלצה. ראיתי רק את הסרט והוא מתאר יפה גם את ההבדל בין הקולוניאליזם לבין הגלובליזציה (האמריקאי שם נדמה לי לפחות מפתח קשרים אישיים עם "מקומית", מה שהיום בעירק כבר בלתי אפשרי). יש לגרין גם ספר סיפורים קצרים טוב בהוצאת פינגווין.
 
צ'יקי מגיב: הניתוח שלך כנראה נכון. גם אני חושב איפה טעיתי. ייתכן שבאמת הייתי צריך לכעוס עליו ועל אנשי הליקון בהתחלה ולא לחייך. ואז היינו מגיעים לאחר מאבק לאיזו השלמה. אבל האם אפשר ללמוד להעלב?
 
עומרי לרר כותב:

לדעתי עניין המכות באמת מדגיש את זה: אתם מסתובבים יותר מדי סביב הזנב של עצמכם. אז תפסיקו ללכת מכות בבקשה ותתחילו לכתוב ולערוך ברצינות. אז אולי די באמת? אחרי שקראתי את כל ההתגוששות באלף-מליון בלוגים בא לי גם לתת מכות למישהו (מטאפורית,מטאפורית).
 
גל מגיב: צריך אקשן בשירה, צריך עניין. אלתרמן לא הרביץ לזך. הפכנו לחברה אלימה. אם משורר כבר לא משתמש במילים, שוין לאן הגענו. אך צריך להודות שגם "הפצצה" של 'כתם' וגם המכות הנ"ל יוצרות עניין. עניין זה טוב. אני בעד. מה דעתך על הורדת ידיים ב'נסיך הקטן'?
 
צ'יקי: נראה שאני אפסיד גם לעורכות "מאגמה" בהורדת ידיים.
 

אל תתנו יד למלחמת אולמרט השניה

בילדותי קראתי ספרי היסטוריה רבים אודות מלחמות טפשיות וחסרות טעם. למשל מלחמת העולם הראשונה, או מלחמות שנעשו עבור האגו של מנהיגיהן. קראתי על כישלונות בטוחים כמו מערכות נפוליון השלישי. המלחמות עצמן היו מרתקות ויצירתיות, אך תהיתי איך העם משתף פעולה, כי הוא עצמו לא הרוויח כלום מהעניין האסטרטגי הזה. האם הם טיפשים כל כך? איך אמהות מוכנות למסור את ילדיהן בשביל מנהיג חולה נפש או אינטרסנט?

ישראל, ביוזמות התוקפניות שלה נגד סוריה, מוכיחה שהיא מדינה של טפשים. הרי ברור שכל תזזית המלחמה הזו נועדה להציל את ה7 אחוז פופולריות של אולמרט (הוכחה שבוע אחרי שהמאמר הזה נכתב). אולמרט מתנהג כאדם שהימר על כל כספו ברולטה והפסיד, אז עכשיו הוא שם את אשתו על המספר 7, מקווה שאולי יוכל להחזיר את הוילה. הרי הוא ממילא הפסיד את אשתו. עתידות: אם תהיה מלחמה, אולמרט יפסיד בה, יפוטר, יקים חברת יעוץ ויהפוך למליונר ואז יילכד בשערוריה כלשהי. עוד נבין ששנים הנבלות האלה רימו אותנו.

כל אדם שישראל חשובה לו, חייב לעשות משהו לעצור את המלחמה הבאה עם סוריה. 
 
ההרוג הראשון של המלחמה הבאה
 
אני מן הסתם הראשון שלא התעניין
בהרוג הראשון של המלחמה הבאה
ריחו לא נעים
עוקף בתור בתירוצים משונים
אמו – אשה שמנה בלי ייחוד
אשכיו – תלתלים עד לתחת, סתמיים.
 
 
אני, מותר להניח, הראשון שלא התעניין
בנופל הראשון של המלחמה הבאה
תחילה, יאמרו מה טוב היה וחייכן
אולי המלחמה תפרוץ בגלל מנוול שכזה
בעיתונים – השם ייקום דמו
ודמיי שלי? עדיין חייב לי 7 ₪ מהמסיבה הגרועה
איך קיבל שער במעריב?
אבל, אחרי התבוסה
איש לא יזכור את השם
של השמוק הזה, האפסון, המקק הממוקק
 
ביום השנה יגיע סגן ראש העירייה
מטעם העבודה: עוד מעט בחירות
והבטיחו שיתנו לו לדבר.
ראש הסתדרות הפקידים ישלח זר
שושנים מנוולות.
ובאזכרת השנתיים – רק האם השמנה
וכמה שכנים יבואו ויבכו כְפרות.
תזמון מחורבן לגבות ממנה את החוב.
והסתדרות הפקידים תשלח מברק
נוסח סטנדרט, שתי שגיאות כתיב.
 
ואותי, כבר עכשיו,
כמה חודשים לפני שהמלחמה פרצה,
אולי כמה שבועות,
הוא כבר משעמם,
כמקרר לא שלי, כפשטידה שבורה.
 
 
 

תערוכה חדשה בגלריה של כתב העת מעין, נדל"ן \ אפרת קדם

 

החדש והרע גלריה לאמנות עכשווית גאה להציג:

 

נדל"ן
אפרת קדם

 

אפרת קדם (נ' 1980), מציגה בתערוכת היחיד הראשונה שלה "נדל"ן" רהיטים וטבע: בִּדלֵי חומרי בנייה והדבקה על מתלה בגדים, ארגזים פעורים מורכבים על דלת עם ידית, בריכת השתכשכות מעושבת, רישומי אבק על קרטון ביצוע, חוברות שירה ורישומים. אוטוביוגרפיה ודלות, חומרים מן הנמצא ומודלים, תהליכי מִדבור וקורוזיה, אמנות טבע ומעבר דירה – העבודות של קדם בנויות על מיזוגים סוריאליסטיים של עבודה מבוססת-תהליך ושורה תחתונה נדל"נית.

 

כינויי העבודות מדברים על מטרופולין תל-אביב-יפו: "הרצל פינת פרנקל" (פסל ארגזי קרטון ערומים על שולחן של איקאה עם ידית); "תחנת כוח" (מתלה בגדים ושאריות קרשים, נייר טואלט ושפכטל); "בריכה" (בריכת פלסטיק ודשא); "התאומים – רישומי אבק" (היטלי אבק על קרטון ביצוע); וחוברות שירה ורישומים בקומה השנייה של הגלריה.

 

ישנו גם המדבור הדמוגרפי: שוק השכירות הפרוע בתל-אביב-יפו החולדאית מייצר בימים אלה הגירה פנימית של צעירים מן "המעמדות המעשנים" (סטודנטים, עובדי כפיים, רווקים ושכירי יום בתחומים היצירתיים), מרובעי מהגרי העבודה מזרחה ודרומה לערי הלווין של המטרופולין. הנדל"ן של תל-אביב-יפו עם הבנקים, בעלי ההון ותושבי החוץ המזדקרים במגדלים (ומפַנים את התושבים הקודמים בלב ת"א ובדרומה, ביפו ובכפר שלם), אינו נפרד מהנדל"ן של יישובי איכות החיים לאורך כביש 6, ההתנחלויות במורדות המערביים של הגדה המערבית וחומת ההפרדה. שינויי שיווי משקל בין ניידות לנייחות מנווטים את עבודותיה של קדם וטוענים אותן בפוליטיוּת. עניינה של קדם בתערוכה הוא מקומו של האדם בתוך שתי המערכות הגדולות של הנדל"ן והאבק.

 

 

     מסיבת הפתיחה של תערוכת היחיד הראשונה של אפרת קדם תתקיים היום, ה1 בספטמבר 2007, בשעה 21:00

 

גלריה החדש והרע, רחוב הרכבת 12, פינת לבונטין בערך (מול בית המכס, צמוד למשטרה), תל-אביב

  

גלריה החדש והרע תהיה פתוחה בימי ה' בין 18:00 ל21:00
או בתיאום עם האמנית ב
balalaika101>AT<gmail.com
 
www.maayanmagazine.com