כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה לפני כחצי שנה, לא חשבתי שאי-פעם ירביצו לי בגללו. ואם כבר, מי היה מאמין שמישהו ייתן לי בוקסים בגלל ויכוח על שירה? אני משתדל לכתוב כאן ביקורות מתונות יחסית, כשגם על דברים שאיני אוהב אני מתעקש לגבב בדל מילה טובה.
הפוסט הזה החל את הסערה. אני ממליץ לקרוא אותו כדי להבין את הרקע לכל הסיפור. אגלול בקצרה את הפרקים הקודמים: נועם וואהל הוא משורר מתחיל. הוא היה בין משתתפי עלון בשם "הפיצוציה של התרבות" שהוציא כתב העת הליקון ביוני ונועד להגיב נגד כתבי העת מעין וכתם. העלון עצמו הוא די מצ'וקמק, לא קריא, משעמם מבחינת תכניו ונע בטווח שבין תחביר לאה לעקלתוני. אבל לטעמי היה מדובר ברגע בעל חשיבות מסוימת בכרוניקת השירה. לאחר התפוגגות שירת שנות השבעים, נוצרו חבורות שונות, ביניהן בלטה בפעלתנותה עמותת "הליקון" בראשות המשורר אמיר אור, שברוב שירתו אני לא מוצא עניין גדול במיוחד, אבל יש לו רגעים יפים, כמו למשל התרגום יחד עם חברתו לספר השירה היפנית "לאישה". הליקון השיגו בעבודה קשה הכרה ממסדית ותקציבים, ובהחלט שלטו בכיפה, ולו בזכות כך שהשירה היתה לממלכה שאיש לא רוצה לשלוט בה, אם הם בעניין. הליקון יצרו בחוכמה רבה מערכת מסועפת דרך הסדנאות שלהם שסיפקו ג'ובים ואפשרויות חשיפה למשוררים שונים, שמצידם קידמו את אנשי הליקון הלאה, אולי ברוח עסקי "הפירמידה" (שהפילו את ממשלת אלבניה).
חבורת הליקון והמערכת סביבה הפכו משמעותיות פחות כשהוקפו באינספור כתבי עת צעירים, שאני עורכו של אחד מהם, מעין. המדיניות הראשונית של אנשי הליקון הייתה להתעלם מדגי הרקק, בתקווה שהם יתמוגגו. אלא שצעירי "כתם", אחד מכתבי העת הללו, החליטו להפוך את הליקון לשק חבטות, לעתים באופן מוגזם. לאחר זמן מה של ספיגה, וניסיון להעביר את הויכוח לשדה הפלילי, הליקון החליטו שהם יילחמו בכתבי העת האלה בכלי הנשק שלהם: על ידי חינמון שמודפס באיכות נמוכה. זהו ניסיון מעניין לריאקציה. על כל פנים, כל ביקורת על מעין היא לברכה. בדוכן ששכרנו בשוקולטורה הפצנו את העלון נגד מעין לקוני מעין, ואף חתמנו והקדשנו אותו לנערות שצבאו על הדוכן. במעין עצמו אין מילה על הליקון, לטוב ולרע, היות והליקון אינו עיתון רע או טוב, אלא אוסף של שירים גרועים וטובים זה לצד זה שאין מה להתווכח איתם, ובוודאי שבתקופת המדבר הפואטי היה לעיתון תפקיד חשוב. אני עצמי פירסמתי בהליקון.
עם זאת, שמרתי את הזכות להתגונן בפני הפמפלט, ופרסמתי בבלוג הצנוע הזה את מה שאני חושב על המהוהון, על הליקון ועל אותו משורר זוטאי, נועם וואהל. נועם וואהל כתב לי בתגובה מכתב מעט לא ברור, שהעיד על סערת רגשות שלא קלטתי את עוצמתה:
היי, לפחות אני צהוב ויפה. מוזר לנהל שיחה מחויכת עם מישהו באיזו מסיבה רועשת, כשהוא ממלמל על זה "שאנחנו בעצם מסכימים" ואז לגלות כמה ימים לאחר מכן שכמעט פרצת בבכי, שאלוהים יודע מאיפה הוקרצת, קטעי שיחה שלא ניהלת (אלן גינסברג? מה?) ועוד תופינים לגבי חוסר ההומור שלך, בורות חפורים בויכוח שלא ניהלת וכו'. בקיצור, אחלה. השתלחת בי בכל דרך אפשרית. "שלא ברוח רעה". אין לי רצון או שנאה מספקת כדי לענות לדברים אחד לאחד או לכתוב השתלחות נגד, אז נישאר עם הבלוג הזה, בסדר?
ביקשתי לפרסם את התגובה והוא סירב ואמר שזו תגובה אישית אלי ושהוא לא מעוניין לפרסם אותה. בצדק, מותר לציין. על כל פנים, המהוהון הוא די כושל. אחד מכותביו די התנער ממנו כבר כשיצא ואמר שהוא תכנן שהטקסט שלו יהיה לחוברת הליקון עצמה. אמיר אור הזדעק לכתוב לי במייל שהוא לא עורך את המהוהון ומשדובר למעשה ב"ברושורה". למעשה, לא מצאתי שום ביקורת או פרומו על הפמפלט הזה, חוץ מזו שלי וספיחים שלה. ביניהם, תומר ליכטש שהפך את נועם וואהל לחוכא ואיטלולא כשהתייחס לביקורתו הוירטואוזית מבחינת תחביר לא-תקין על המשוררת סיון בסקין.
כן כך, אני הולך לי ברוטשילד בצעד רופף, יחד עם ידידי הקולנוען ארי ליבסקר, וכבר מתקרב לצומת בסמוך למסעדת ההמבורגרים מוזס, אחרי ליל נחמד במידה משמימה. לצידי, אני רואה את אותו נועם וואהל עם חברתו, בחורה נאה באופן סולידי למדי. מכיוון שאין לי שום דבר נגדו, ואני סבור שהעניינים כבר נרגעו, אני בא ללחוץ לו את היד באופן ג'נטלמני, אלא שהוא מעקם לי אותה ומתחיל לחנוק אותי ולהרביץ לי, כששפתיו חשוקות במשטמה. היום היתה סטטיסטיקה בעיתון בעקבות האלימות, ושאלו מה היית עושה. רק 40 אחוז היו בורחים. אני בהחלט בליבה של 40 האחוז האלה. בלי לחשוב, פרצתי בריצה עזה ופחדנית, כשהסלולר שלי מוטל על הכביש. הפקרתי את ליבסקר, בוגר נווה שאנן, לנער הסדנאות הלז, כשאני נסוג מתנשף לכיוון המבורגריית מוזס. מכיוון שאני בלי סלולר, ביקשתי טלפון כדי להגיש תלונה במשטרה נגד הג'ינג'י חסר הכשרון. התחלתי לחייג ואז הפסקתי. העדפתי לחשוב עד מחר אם להתלונן על וואהל. על כל פנים, בסופו של דבר לא התלוננתי למשטרה (אחליט על כך מחר בבוקר).סיפרתי על המקרה לשומר ולמארחת הנחמדים ב"מוזס" שנתנו לי כוס מים כי ראו שאני נסער. השומר הנחמד במוזס אמר לי "זה מה שקורה כששמים תמונה בבלוג". כשאמרתי שאלה עסקי השירה היום. אמרה המארחת שחשבה ששירה זה דבר רוחני.
בזמן ששהיתי במוזס, ליבסק
שוחח עם הנער הזה והרגיע אותו. על פי ליבסקר, וואהל סיפר לו שהוא יכול היה לתבוע אותי על דיבה בכל משפט שכתבתי. אז ליבסקר, אמר לו שזו הדרך, לתבוע, ולא מכות. נועם וואהל אמר לו שהוא חשב על זה הרבה ואלימות היא דרך ביקורת לגיטימית כמו מאמר. וזהו אותו וואהל שנראה לי כנער מבוהל ונחמד בהתחלה, ילד טוב הליקון. ליבסקר שאל אותו למה אינו כותב מאמר תגובה נגדי. וואהל טען שלא יכול להגיב כי אין לו פלטפורמה כמוני. כאילו שקשה להירשם היום לבלוג. להפך, וואהל היה שותף בפרויקט של עשרות אלפי עלונים שחולקו חינם נגד מעין, עם המון טעויות (הוא ביסס את מאמרו על כך שאני דוקטורנט לפילוסופיה כשלא למדתי יום באוניברסיטה). אני פרסמתי פוסט צנוע כתגובה בבלוג. וואהל גם כעס שאין לי טוקבקים לומר את דעתו. כאן הוא לא אומר אמת. הרי הצעתי לו לפרסם את התגובה שכתב לי, כמו שפרסמתי את תגובת אמיר אור, ולבקשתו גם הוספתי את כתובת האתר שלו. באופן אירוני, אני קורא עכשיו את המייל שכתב לי אמיר אור על הפוסט הקודם, שבו הוא כתב לי "קח את החיים בקלות".
אחד הדברים המדהימים שוואהל אמר לליבסקר היה שהוא כועס על כך שהושטתי לו יד בחיוך, ושזה מעיד על כמה שאני צבוע ופחדן. הוא לא העלה על דעתו שבאמת אין לי דבר נגדו.
לפחות כרגע, אני מעדיף לראות את האירועים האלה במובן הסמלי (זה אולי יותר מעניין מלהתמקד בכך שמישהו החטיף לך מכות). כמצב שבו הליקון, ששמם מעיד על ריחוק ודיסטנס, הר מיתולוגי גבוה, משכן מוזות, מתעמת עם הפוליטיות והקונקרטיות של מעין הצעיר. וכך נחשף שאם מגרדים את הציפוי, מאחורי הפאסון התרבותי הזה מסתתרות אלימות ופאניקה. זה קצת מזכיר את סיפור שאול שאחזה בו רוח רעה לפתע נגד דוד. אפשר גם לציין שברחתי למסעדה בשם מוזס – משה, כאילו היתה קרנות מזבח. כמו במקרה דוד, איני מסוגל לשנוא את נועם וואהל (האם הוא כאן מפיבושת בן שאול, שבזמנו כתבתי עליו שיר?) ואת הליקון. כמו שאול, גם הם יודעים שהקדנציה שלהם הסתיימה. שהשירה שלהם היא חסרת דורש. גם שאול ידע שהוא יפסיד, אבל לא היה מסוגל לעצור את הרדיפה אחרי דוד שהיתה מלווה בהערצה-שנאה. אף שכאמור מדובר ברעיון של סמליות – וואהל זה אינו מייצג רשמי של הליקון, אף שהוא יופיע בפסטיבל הליקון הקרוב. אני משוכנע שהם אנשים שקולים ולא היו פונים בקלות כזו לאלימות.
אם נצא מהרמה הסמלית, אני מהרהר מה לעשות, אלימות על טקסט שנכתב בבלוגים (או לא בבלוגים) היא דבר חמור למדי ולא לגיטימי, גם אם אני כותב שטויות. זהו גם סמן של הדרדרות לתהומות נמוכים במאבקי כתבי העת לשירה. מצד אחד, אני לא שש לערב משטרה בויכוח משוררים, זה תמיד נראה לי כהפרת כללי המשחק (אף שלטפסי תלונה בוודאי יש קסם משלהם). מצד שני, זהו אינו ויכוח משוררים. מדובר באלימות, וטוב להרתיע אנשים כאלה, שיבינו שיש מחיר למהלומות בשדרות רוטשילד. אני בינתיים לא תובע כנראה, אך עלה לי רעיון לנקמה יצירתית בנועם וואהל. תעקבו אחרי החדשות.
עדכון: אמא שלי איכשהו שמעה על האירוע במהלך ראש השנה, מה שמעט חששתי ממנו. כנראה זו היתה שמועה ממדרגה שניה, עדות שמיעה. כי אמא שלי הבינה שהרביץ לי אליקו. היא קראה כך לעמותת הליקון. הרי מוזר להגיד שחטפתי מכות מהליקון, יותר סביר להגיד שהיה זה בריון בשם אליקו שתפס אותי.
כתמיד, אתם מוזמנים להגיב למייל שלצד שמי. עדיף בצירוף שם.
מזדהים:
מתי שמואלוף
רפרם חדד
פאר פרידמן.
אייל גרוס (בניגוד לטוקבק, זו לא היתה לחיצת יד)
אחרים:
רונן אלטמן קידר
תגובות:
אלמונית כותבת:
יקירי, כדאי מאוד שתלמד להגן על עצמך. לא צריך להיות לוחם-על, רק להבחין בסימנים המקדימים לכך שמישהו עומד להתנפל עליך. רק בריאות.
אני עונה:
סימנים מקדימים? זה כמו סרטן שד?
צ'אפק כותב:
ליבסקר טעה. אני לא אומר שמשורר צריך להרביץ, אבל עדיף שירביץ מאשר שיגיש תביעה.
נופלת מגרייס כותבת:
מניאק קטן. זו פנטזיה שלי, לחטוף מכות על בסיס שירתי. מצד שני, זה גועל נפש (זה מקרה חמור שבו הנפש נגעלת, כן?) לאות הזדהות עם אף אחד מכם, רק עם השכינה, אדומם את הבלוג עד לאחר יום כיפור. (קח את המילה שלווה ודחוף אותה למקפיא. אחרי שהיא תקפא, תוציא אותה ותניח על המקומות הכואבים) כי למרות הנטייה שלך להתבדח על כל דבר (שזה יופי, באמת), עבורי החיבור בין אלימות של ממש לבין שירה לא מסתדר בכלל. לא עשיתי דבר. רק כתבתי שירה.
צ'יקי: למה שתדוממי את הבלוג? לא עשית דבר רע.
הני כותב:
אני מצטרף חדש לאתר רשימות. כשקראתי את הרשימה שלך הבוקר הייתי קצת בשוק. היום התפרסמה
רשימה שלי בNRG שעוסקת בדיוק בחולי הזה בחברה הישראלית.
האיש כותב:
1. סביר שאי אפשר לגזור מן האינסידנט הספציפי על המתרחש בשירה העברית. מישהו שהסתלבטת עליו בקטנה זיהה אותך כמי שיספוג אלימות בלא להוות סיכון חוזר, ולכן הסתער עליך בהזדמנות אקראית.
2. היות וכך, ובהמשך לתגובה שעימה אני מסכים בהחלט, עדיפות מכות על פני תביעות. תארגן כמה חבר'ה עם קרשים ותחזיר לו. צדק פואטי.
צ'יקי עונה: זה לא הסגנון שלי – אנשים שמחזיקים קרשים גדולים. אני מפחד שהם יתמרדו ברגע האחרון ויכו אותי.
יעל צדוק כותבת:
פעם ילד אחד היה מרביץ לי בגן עד שאבא שלי המליץ לי להחזיר לו ובגלל זה רק חטפתי יותר מכות. לא חזרתי לגן הזה יותר. כבר אז הגעתי למסקנה שמכות לא בריאות לי אני מציעה לכל האלימים שבינינו להתבגר או להצטרף למשפחת פשע. טוב שברחת, אני אומרת
אוגאנה כותב:
אוי, ציקי, אתה חושב שהמשטרה תעשה משהו? קרבות משוררים בתל אביב, זה ישמע לה קוריוז מרענן, אנקדוטה חביבה, אחרים יראו בלהט הזה משהו חיובי ומדליק, אחרי הכל, מהי שירה אם לא אגרוף קשה בבטן הרכה, ואם ב"יאללה מכות" עסקינן, כמה נחמד לראות שכתבי עת בענייני שירה יכולים להפעיל משהו בעולם, אפילו אם אלה אגרופים
אוטוביוגרפיה כותב:
לא נעים, אבל נראה שהפכת לסוג של שניצר
יהודה "הקברן" טלמור: צר היה לי לשמוע את מלחמת הגליאטורים שניהלתם ברוטשילד אלנבי על קדושת השירה אני מקווה שאתה בסדר ותחזור לסורך, אך מעבר לעניין הפיזי נראה לי שבלי כוונה זה היה שירות יחצני טוב גם לשירה וגם למעיין, מה שאלפי שעות בירידים דוכני שירה וכו' לא עשו לך. בשנה הבאה תחגוג באיצדיון טדי לצד בית"ר ירושלים ואולי בהפסקה יהיה איזה קרב גלדיאטורים בין נציגי מעיין לנציגי חוג האוהדות של בית"ר מחוזקים בהיליקון. שנה טובה מהקברן
איריס חפץ, "קדמה", כותבת:
אני מוצאת את האירוע החבלני עם נועם וואהל מעניין מבחינת האיום שלכם על יחסי הכוח בשוק השירה (אם שירה מוציאה כאלו תגובות, מה יהיה על חלק בעוגה של הספרות, ממשל וכו'?). אם יש משהו ללמוד מזה הוא אולי שיש אנשים שצריך להראות להם שמאוד מתרגשים מהם ולתת להם את זה בשלבים מוקדמים באופן סמלי. הנועם הזה שלא כשמו הוא: מעדיף לחטוף תשומת לב שלילית ולשחק אותה ג'ון בריון מאשר שיתעלמו ממנו או יחשבו שהוא לא ראוי להשבת מלחמה… בענין גרין (פוסט אחר בבלוג – ר.א). תודה על ההמלצה. ראיתי רק את הסרט והוא מתאר יפה גם את ההבדל בין הקולוניאליזם לבין הגלובליזציה (האמריקאי שם נדמה לי לפחות מפתח קשרים אישיים עם "מקומית", מה שהיום בעירק כבר בלתי אפשרי). יש לגרין גם ספר סיפורים קצרים טוב בהוצאת פינגווין.
צ'יקי מגיב: הניתוח שלך כנראה נכון. גם אני חושב איפה טעיתי. ייתכן שבאמת הייתי צריך לכעוס עליו ועל אנשי הליקון בהתחלה ולא לחייך. ואז היינו מגיעים לאחר מאבק לאיזו השלמה. אבל האם אפשר ללמוד להעלב?
עומרי לרר כותב:
לדעתי עניין המכות באמת מדגיש את זה: אתם מסתובבים יותר מדי סביב הזנב של עצמכם. אז תפסיקו ללכת מכות בבקשה ותתחילו לכתוב ולערוך ברצינות. אז אולי די באמת? אחרי שקראתי את כל ההתגוששות באלף-מליון בלוגים בא לי גם לתת מכות למישהו (מטאפורית,מטאפורית).
גל מגיב: צריך אקשן בשירה, צריך עניין. אלתרמן לא הרביץ לזך. הפכנו לחברה אלימה. אם משורר כבר לא משתמש במילים, שוין לאן הגענו. אך צריך להודות שגם "הפצצה" של 'כתם' וגם המכות הנ"ל יוצרות עניין. עניין זה טוב. אני בעד. מה דעתך על הורדת ידיים ב'נסיך הקטן'?
צ'יקי: נראה שאני אפסיד גם לעורכות "מאגמה" בהורדת ידיים.
רועי צ'יקי ארד 