1. בשורה התחתונה ארטפוקוס 5 היא תערוכה טובה. תערוכות ענק הן בדרך כלל אירועים מחרידים. אתה צועד וצועד כאדם הפוסע בערבת-טונדרה ורוצה רק את מותו. כושל ומדדה, עוקף את האמן האוסטרי המרדים המתעסק כבר 20 שנה בפרסות ואבזמים, וממשיך כאילו יש איזה משהו בסוף. אף פעם אין משהו בסוף. ובארט-פוקוס, כאמור, נהניתי; לא הרגשתי את המועקה הסטרילית הזו, שחשתי במניפסטה, בדוקומנטה ובביאנלה בוונציה ובוודאי בעוד מקומות ממוּסדרנים שהדחקתי, שמצליחים לשלב בוירטואוזיות-רבת-דרישה אובר-דוז וריקות, קקי וטעם טוב, שילוב שנכנס לקטגוריית 'תרבות באירופה'. הרגשתי ככה גם כשהייתי בותיקן עם אמא. אולי לא סבלתי כי באתי דוקא לפתיחה, יש אנשים שיכולים להנשים אותך אם תתעלף, אולי אחד מהם למד עזרה ראשונה. סיבה נוספת לכך שלא סבלתי היה קשור לצניעות בעבודת סידור החלל (לא בטקסט) ששיחקה לטובתה, וגם למבחר לא זעיר של עבודות מעולות.
2. הנישול הכללי של האמנות המצוירת מהתערוכה הזו, כתערוכה מז'ורית, עשוי לכאורה להפוך את עצם הציור כיום למשהו חתרני, ואת הציירים לעם נרדף. כך שזו טעות אסטרטגית מצד האוצרים לעשות דמוניזציה\מיסטיפקציה כזו לציור. עיסוק בעצם המדיום ב2008 הוא ניג'וס. כל המדיות והז'אנרים והטכניקות גרועים באותה מידה, טובים באותה מידה, או לפחות טובים וגרועים במידה שהם טובים וגרועים. אנא, אל תטרידו אותי בנושא זה בעשור הקרוב, אני תחת הצל של שלט גדול בחוף גאולה.
3. הארטפוקוס מתכנס תחת הכותרת "האם האמנות יכולה יותר?". באופן אירוני, אף שעשו עבודה לא רעה כאמור, היו אזורים שהאנשים שידעו הכי מעט היו האוצרים הצרפתים. התערוכה התחוללה באולם חתונות\אירועים בשם פביליון, כשבמהלך הפתיחה בקומה השניה התרחשה חתונה. המיצב העילי של ברק רביץ, "ורסאי", המתייחס לאולם החתונות ורסאי שקרס היה לכן מדוייק מאוד לאיזור הפשע, ברוח הפל-קל (וגם עבודתו האחרת: הוידאו של שמשון המשוכפל המנסה להפיל את גלריה דביר, שהזכירה את תמונת הפוטושופ של אולמרט משחק בכדור בקרית שמונה ופורסמה יום אחרי הפתיחה בשער ידיעות אחרונות). אלא שבקטלוג היפה נראה שהאוצרים הזרים לא הכירו את סיפור ורסאי המוכר לכל ילד ישראלי, וציינו את הקונטקסט האירופי-צרפתי, על ארמון ורסאי ונברשותיו, ולכן לא הבינו את העבודה בכלל.
ואירוניה דומה-שונה בפענוח הוידאו של רונה יפמן המתארת את בילבי מנסה, א-לה יהושע בן נון, להזיז את חומת ההפרדה. בעין ישראלית, העבודה יכולה להתקשר לפתטיות של האירופים הבאים לעזור, אך אינם מצליחים להזיז דבר, ובמיוחד הדבר נכון לגבי מפשרים סקנדינביים ברוח אוסלו וטריה לארסן המשולים לאותה בילבי נטולת כח הנכשלת מול חומת ההפרדה. האוצרים הזרים בטקסט ראו את מעשיה של בילבי בחיוב יתר, וטענו בין השאר שהמשמעות היא שאדם אחד לא מספיק. האירוניה ברורה: הם עצמם אותה בילבי נטולת כח אך טובת לב.
4. אני זוכר בחורה שהגיעה מחו"ל כנראה לתערוכה עם גרביונים ירוקים ותיק ירוק. אני לא זוכר את הפנים שלה. אבל אזהה אותה, אם היא לא החליפה בגדים או את איבריה.
5. כל השמות הלועזיים האלה, ארט-פוקוס וארט טי.אל.וי, ומוזיאון בת ים המתקרא MOBY, מזכירים לי להקות רוק מחורבנות מנתניה שחושבות ששם לועזי ייקח אותם רחוק. אני לא גר בטי.אל.וי, אני גר בתל אביב. איזו מילה יפה זו אביב! כמה רפויה היא הב"ית שלו. אל תמתגו אותו החוצה, את האביב.
6. מומלץ להגיע לארט-פוקוס ולהישאר בירושלים, להתכרכש בחיי הלילה בפאבים הלוהטים אוגנדה, התקליט, סטארדאסט וסירא, במזג האוויר הצונן והלא יאמן של הבירה. עכשיו כשחולדאי נועל את הריפרף, ירושלים היא אופציה סבירה, אף שמפוצצים שם שמאלנים אחת לזמן מה. אבל היות והמלצתי על נסיעה לסיני, לא ארתע גם מללקק את חומר הנפץ הזול שיש למשקופי בירת ישראל להציע.
7. מה אני זוכר מהתערוכה? הגעתי באיחור, גרשו אותי לפני שהספקתי לראות את כולה, דבר שקורה לי פעמים רבות. מלבד העבודות שכבר הוזכרו, אציין את העבודה הבמבוקית של ז'נג גואוגו הסיני, שהבנתי בהקשר לתנופת בניה פתטית, בקטלוג מרחיבים שמדובר בקישור למשחקי מחשב ברוח 'אימפריה', הרכבת של חיים סטיינבך (ישראל-ארה"ב) המובילה ומגיעה משום מקום לשום מקום, אני מבין אותה בהקשר למעשה האמנות, רכבת חשמלית במדבר גדול, הגיטרה החשמלית הנגררת על הקרקע של כריסטיאן מרקלי שאני ראיתי כחגיגה של האמריקניות הגברית, שילוב בין רודיאו לגראנז', והאוצרים מתארים כביקורת נגד כוחנות וגזענות לבנה נגד שחורים (אני מקוה שהם לא צודקים), הוידאו של דיימנטס נרקוויציוס הליטאי המתעד את הפסל לב קרבל הבונה פסל מונומנטלי של מרקס ומסתת את שפמו בחומר. ומכונת (אפאראט) הברביקיו לבועות של אריאל שלזינגר (ישראל-ברלין) שעושה רעש רב וריח. ויש עוד.
פורסם גם במארב עם העבודות.
—
לאחרונה, הספר "עין הכמהין" שיצא לואן נוין בהוצאת מעין מקבל את התהודה שמגיעה לו:
ואן נויין ברשימת הדור הבא, וויינט
ואן נויין אצל אלי אשד
בתרבות וספרות של הארץ נרעשים מואן נויין.
מנחם בן על ואן נויין.
רועי צ'יקי ארד 