כתבות מפייגלין ועד החרמון, תוכניות רדיו והאירוע שירעיד את תבל השירה ב29 בפברואר

כתבות שכתבתי בהארץ

אפשר להגיע לכתבות שלי בהארץ דרך כאן ולהירשם לאר.אס.אס. אבל בכל זאת הנה הן:

ביקור בחרמון בשעות הלחץ

מותו של יונתן יוהנס ברקו (או ברקאו) איחד בין הפליטים, לאתיופים ולפעילים החברתיים

בפריימריז בליכוד מלווה את משה פייגלין 

האייטם שלי על גדי סוקניק שקיבל חסות מאחת החברות המזהמות בארץ, כימיקלים לישראל, ושיבח אותם בתוכניתו האקולוגית. בעקבות הכתבה, התוכנית הורדה

עם מולט אררו במסע למען זכויות האתיופים מקריית מלאכי לכנסת

המחאה החברתית מתחממת עם נסיון לבנות אוהלים חדשים

שמעון פרס משכנע ילדים אתיופים שישראל אוהבת אותם

סיור בין מסיבות הסילבסטר

ולחובבי הטראש: ההופעה שלי עם ישראליות בחלל עם רוגל אלפר בינשופים:

תוכנית הרדיו העם

מדי יום שני בשבע ב'כל השלום', אני משדר עם משורר אורח אחר את 'העם', שהיא למעשה תוכנית השירה היחידה ברדיו הישראלי. אפשר להקשיב לה כאן. הנה כמה תכניות שניתן להאזין להן:

אני ותהל פרוש – תוכנית בנושא אלוקים

אני ומרחב ישורון – תוכנית שמוקדשת לרומן באימבאיב עם מוזיקה של חברת המזרחי-אולדסקול קוליפון

אני ומתי שמואלוף – השותף הראשון והמוביל

קצת אייטמים על דברים מהסביבה

שבעה שירים לרגל שבע שנים למעין – יותם שווימר – YNET. כידוע יש חרם מיום ראשון נגד האתר בגין הפיטורין של מארגני איגוד העיתונאים, אבל אפשר עד חצות לקרוא

ראיון איתי על עיר הקיט החביבה עלי -עקבה – ליידי גלובס

מתוך הספר 'הקומדיה התל-אביבית' של יובל בן עמי שמכסה לראשונה את התככים של כסית של האלף השני, הנסיך הקטן

דקת השירה

משוררות ומשוררי כל העולם – התאחדו! לקראת יום השירה הבינלאומי אנו קוראים לאירוע פלש מוב פואטי.ביום רביעי ה – 29.2.2012, יצויין יום השירה הבינלאומי ברחבי העולם. כאן, בישראל, נציין את יום השירה על ידי אירוע אינטימי והמוני בה בעת.באותו יום, ו' באדר ה'תשעב לבריאת העולם, בשעה 17:13 בדיוק, אנו מבקשים מכל משוררת, משורר, ומכל אוהבי השירה, לקרוא שיר אחד במקום בו הם נמצאים. זה יכול לקרות במשרד, ברחוב, בהפגנה, בבית הקפה, תוך כדי נשיקה צרפתית, על חוף הים, ברדיו, באיזור החלב בסופרמרקט, בחדרכם הפרטי, בתחנת הרדיו או ברכב. באותה דקה תהדהד השירה בכל רחבי הארץ, בעברית, בערבית, ברוסית, באמהרית, באנגלית, ביידיש, בשפת הב', ובכל שפה אחרת, ומשם, אל התבל כולה. אנו מזמינים אתכם, משוררות, משוררים, קוראים ואוהבי שירה להשתתף במפגן האחווה הזה ולמלא את החלל שיכול להתמלא בשירה, אנו קוראים ליצור רגע פרטי שיתמזג עם קול השירה החדש בישראל ועם התבל הפואטית כולה שעוברת התעוררות אדירה. כדי שהרגע השירי יזכר ויתועד אתן מוזמנות לצלם אותו בוידאו או בסלולר ולהעלות ליוטיוב או לשלוח אלינו לכתובת  igudpoets@gmail.com

בעניין מנחם בן

"זה המקום להבהיר, לא היתה פה שום רדיפה, היתה פה התגוננות. אדם הקורא לשלילת נטייתך המינית והוצאתה מחוץ לחוק, ואומר בראיונות ("הארץ", ו"ערב טוב עם גיא פינס") שיש לאסור ברים להומואים, יש לבטל את המצעד, יש להקצות תקציבים להמרת הומואים לסטרייטים, הוא לא יותר טוב מהיטלר",

דביר בר, מארגן המאבק בפייסבוק שהוביל לפיטוריו של מנחם בן מ"רייטינג" ומ"קשת"

.

כמי שלא מחזיק באותן דעות במגוון נושאים ועניינים, אני מתנגד לפיטוריו של מנחם בן. העמדה שלו על הומואיות היא עמדה חצי הומוריסטית: בן למשל הודה שהוא נמשך מאוד לדנה אינטרנשנל ואסי עזר ופעמים רבות מחמיא לטקסטים הומואיים. בכך הוא מציג עמדה מורכבת ומעניינת יותר מהרבה כותבים שדעתם היא 'חיה ותן לחיות', אשר מאחוריה נחבאות פעמים רבות פשוט בעתה ואימה של הסטרייט מההומו. הגישה של בן היא אקסצנטרית ופרובוקטיבית, דבר שאני רואה באופן חיובי דווקא. בן מנסה להתנגד לאמירות פוליטיקלי קורקטיות ולאתגר אותן, כך גם אפשר לראות את מגוריו בהתנחלות, מי יאמין. מצד שני, התנגדותו לברית מילה בסכין – האם יש קונצנזוס יותר מזוייף וברברי ממילת העורלה שעושים גם חילונים? לבן יש דרך מסוימת להתבונן בעולם: מצד אחד הוא מעליב באופן קבוע וגזעני מוזיקה מזרחית ואז לפתע מתאהב באבי ביטר. יש אנשים שרוקדים בשתי חתונות, בן הוא המוהל בשתיהן, מהלך סהרורי ושמח ונוגס בעוף. אפשר להגיד שיש לו נטיה משלו.

אני רואה חופש כמצב שבו המתחם הצר עליו מותר לכתוב ולדבר הולך ומתרחב ולא מצטמצם, נע לא רק לצדדים, אלא גם מטה ומעלה, אל איזורים שאני עצמי חושש מהם, למה חופש דיבור מעניין אם אסכים עם הדובר? דווקא בגלל שאני לא מסכים עם בן לגבי התנחלויות, הומואים ומוזיקה מזרחית, ופה ושם גם על שירה, חשוב לי להאבק על כך שיוכל להמשיך לכתוב את דעתו. על דעותיו האיומות-לעתים צריך וכדאי להגיב ולמחות, או אפילו להזדעזע, ולהוקיע אם אפשר, אבל בוודאי לא לפטר ולהשתיק. על כל פנים חשוב להגן על האפשרות להיות אידיוט, אדם שאומר דברים שמעצבנים את כולם. גם האידיוטים הם מיעוט, הרוב סתם טפשים.

צריך גם להיזהר מטענות נוסח 'אדם יכול לקרוא את הטקסטים המשונים של בן ולעשות מעשה'. אמירות כאלה אפשר להניח על כל טקסט ביקורתי. מבחינה לוגית, אדם עשוי לקרוא כל טקסט חריף ולהחליט לירות באדם המבוקר. גם הטענה של דביר בר למעלה בדבר הקשר בין מנחם בן והיטלר יכולה להוביל איזה מופרע לירות. אם מישהו יפטר את דביר בר מעבודתו בגין מלחמתו הלגיטימית במנחם בן והשוואתו להיטלר, אצא להגנתו. וחשוב לציין שיוזם הקמפיין נגד מנחם בן, דביר בר, כפי שנרמז בטוקבקים, היה קשור לקמפיין של ציפי לבני וקדימה, שהתרחש מעט אחרי ההרג בעזה – זה משהו שלטעמי חמור מעט יותר ממה שעשה בן, וקשור בהריגת אנשים ישירות באותה מלחמת בחירות של 2008.

אני רואה את פיטוריו של בן כהמשך לפיטורים החודש של אלון עוזיאל מוואלה, כי רקד במרפסת על קברו של סמי עופר (נושא ששווה לכתוב עליו בנפרד, כאחת המחאות החשובות של השמאל), ולפיטוריו של יובל בן עמי (ידידי) מעכבר העיר אינטרנט כי מחה על כך שתעריף המבקר הוא חצי ממחיר הנהג שמסיע אותו למקום הביקורת. בזמנו אגב כתבתי גם נגד סגירת ערוץ 7 בשל שידור מהמים הטריטוריאליים. רע לראות את הזדרזפות העיתונות הישראלית לכיוון של טהרנות, השתקה, פוריטניות ואי הבנה של התפקיד של העיתונאי כדמות פוליטית שמניעה קדימה את גבולות הדיבור – ישראל היא מדינה שהוקמה כקונספט של עיתונאי. אבל היום, הדבר הקל ביותר הוא לפטר. אין טעם לשמוח על פיטורים כאלה.

.

כמה דברים שכתבתי בהארץ:

החתונה של אלעד תשובה, הבן של

דיווח מועידת הנשיא של פרס ושאקירה

על משמעות הסגירה של הספריה בקריית שמונה, בהפגנת המחאה הארצית של הספרניות שכמעט לא דווחה

עם הסופרים במסע לקריית שמונה

סיקור יחיד של המחאה האנרכיסטית בכנס שוק ההון

עתיד הפתיליות במסעדות כרם התימנים עם עליית מחירי הנפט

מי יאהב את תושבי ג'סר א זרקא, שקיבלו את הציונים הגרועים ביותר בבגרות?

שביתת המנקות באוניברסיטת באר שבע

עם חבריי מאם תרצו בירושלים

ביזה – מאמר שלי על הכיבוש הכלכלי של ישראל

שבועות במג'דל שמס אחרי יום הנקבה

ציד שיכורים עם המשטרה בתל אביב

במאבק מול המדוזות עם ד"ר בלה גליל שגילתה את החוטית הנודדת

.

ועוד:

קטע השיא בהצגה אנרגיות טובות בירושלים, בהפקת תיאטרון מעין וגרילה תרבות: יהושע סימון בתפקיד תשובה נכנס לעניינים. בקרוב המהדורה השניה של הספר

הנצחון -שיר שלי בסגנון חדש – העוקץ

.

שתי תגובות מעניינות על המאמר נגד פיטורי מנחם בן

חני שטרנברג

 

איה מינסטר

אקדחי הרסס

ובכן, אלה תוצאות תחרות "בלוג השנה" שכוללת את הבלוגים שאני הכי אוהב מבין הבלוגים הפחות מוכרים והחדשים, שמופצים מחוץ למערכת בלוגים תומכת כמו רשימות או אורנג'. הנה הם המופלאים, שמומלץ להכניס לRSS שלכם.

נבחר בלוג מצטיין 2010

ארץ האמורי – ניתוחים פוליטיים מצויינים ומידע לא נחוץ אך רלבנטי לחיינו הרבה יותר מחדשות ערוץ 2. בעיתונות הישראלית אין כרגע כותב שמנתח פוליטיקה וחברה באופן כל כך רציני אך עם זאת חדשני, כמו כותבי הבלוג הזה, שרובם שועלי עיתונות. לעתים, הבלוג הופך טיפה אקדמי מדי (אני מתנגד לפתרון המדינה האחד, ובעד שתי מדינות לשתי עמים, ולמעשה בעד כמה שיותר מדינות מהים לירדן, כאספן בולים לשעבר)

בית ספר ציבורי – פאבליקסקול הוא בלוג שאיני יודע מי עושה. הוא למעשה מחסן של חומרי-אמנות, כמו למשל גליונות קו משנות השישים, אך גם תמונות של אמנות בנקים, נושא שאני תמיד מתעניין בו, ולפני שמונה שנים נתתי הרצאה על הנושא ב"מדרשה" שהסתימה בדרישה לפטר את מי שהזמין אותי, רועי רוזן, מצד הקהל הכועס. עוד תמונות: אתרי נופש וקיט בישראל ועוד. כמו כן, יש גם אלבומי פאנק שמזכירים את הימים הטובים שבהם שלט האתר 'מונו וסטריאו' המיתולוגי (מלפני חודשיים).

השמרן – הבלוג של יוני רז פורטוגלי, עוסק במסעות ובטיפוח הגבר. הוגדר בזמנו כבלוג המרגיע ביותר בישראל. אף על פי כן, רבים לו האויבים והמתנכלים.

שותה וקם – בלוג שאני נכנס אליו בגלל הטקסטים היפים.

ויה – בלוג לינקים גאוני. לא ברור איך לכותב, טל מסינג, יש אנרגיה לחפש את האתרים האלה.

הבלוג של נתי מאיר – רמה גבוהה

Wfmu blog – הבלוג של תחנת הרדיו האהובה עלי,  WFMUמניו ג'רזי, עם הסברים על מוזיקה נהדרת, אמנות וכו'

קו חוץ – בלוג חזק לחובבי חדשות חוץ, מפורטות ומסודרות.

אופנן – הבלוג האקטיביסטי, שתמיד מביא ניתוחים מעניינים ואף סקופים.

Everywhere – אם יש לכם חבר מחו"ל שרוצה לקרוא דיווחים מעניינים ורלבנטיים על ישראל, זה הבלוג שלכם. יובל בן עמי, מסתובב בארץ ובתרבותה.

מקוה לראותכם מחר, יום שני ה10 במאי, בהשקת מערבון 6 באוגנדה, ירושלים, עם הקרנת הסרט 'האגם' של בועז לביא (לינק לפייסבוק) וביום חמישי ברמלה, בהפגנת השירה נגד גירוש שבט דהמש של גרילה תרבות.

מוות ורצח – מהנעשה בעיתונות הישראלית + לסקלי\אבידן\הנפילה\יובל בן עמי

"את המדינות הבאות יש לעזוב מיד או להימנע מביקורים בהן: עיראק, סודן, סוריה, לבנון, סומליה, תימן, איראן ואפגניסטן. לגבי אלג'יריה, ג'יבוטי, סעודיה, אינדונזיה, מלזיה ופקיסטן יש להימנע מביקור ולעזוב את המדינה בהקדם האפשרי. בנוסף קורא המטה שלא לבקר בכוויית, איחוד האמירויות, תוניסיה, קטאר, מרוקו, בחריין, מצרים וירדן. לגבי לוב, עומאן, בנגלדש, קניה, ניגריה, טג'יקיסטן ומאוריטניה נמסר כי עדיף לדחות נסיעות שאינן חיוניות במיוחד. לישראלים הנמצאים בקולומביה מומלץ להצניע את זהותם הישראלית, להעדיף תעבורה אווירית, לנוע רק בכבישים ראשיים ורק בשעות האור", המטה נגד טרור, מתוך ויינט או הארץ, לא זוכר. אני כמובן בעד נסיעה לסיני, וכתבתי על כך כאן. סעו לסיני!

"אתה לא תאשים את המדינה שלנו ברצח. האישום הזה לא יהיה פה כשאני מנהל ישיבות. כשאני מנהל ישיבות, ישראל לא תרצח ילדים", ח"כ אופיר אקוניס, סגן יו"ר הכנסת. הוא אגב היה כתב במעריב לנוער כשאני הייתי בראש אחד. תראו לאן אני הגעתי ולאן הוא, יש לו הרבה מה לעבוד לאקוניס.

ועכשיו לחלק התרבותי, מוקדש לשרה החדשה לימי

המלצה חזקה על "באר חלב באמצע עיר" (עם עובד), ספר כל כתבי חזי לסקלי שיצא החודש: בעבודת עריכה נקיה וצנועה של ויזלטיר, הספר מציג את אחד מחמשת המשוררים החשובים או לפחות המצויינים שהניבה אדמת ישראל. הספר החדש מניח אותו על הבמה המרכזית, עם עלי דפנה מוכספים משוחים זרע ודם, לאחר שנים של העלמות ממדפי הספרים בשל סיבות הנוגעות לציניות של ענף המו"לות או חוסר עירנות\עילפון – אפשר להגדיר את החלל הזה ללא לסקלי כתקופה. "באר חלב" הוא ספר שגורם להבין למה אתה בעסק הזה של השירה בכלל. אולי אכתוב עליו עוד בהמשך, בינתיים הפרומו בגלריה של מיה סלע שמכיל כמה שירים.

כמו כן, יצא (בחסותן של חמש הוצאות) סוף סוף הכרך הראשון של כל כתבי אבידן. גם כאן זהו ספר חובה (אם יש מושג כזה). אני הייתי משמיט את השירים הקומוניסטיים החיוורים והחיגרים לטובת פרסום המחזה של אבידן למשל, או מאמרים מהתקופה המצוינת, אם הולכים על "כל כתבי", אבל אלוהים יעזור לי שלא אצטרך לערוך "כל כתבי" בחיי.

 

הפסדתן:  אני מפציץ היום בסופרלטיבים ומאמץ את מאגר שמות התואר שלי כאילו הייתי ספר תחמן בסניף שוקי זיקרי בראשון. אחת התערוכות המרגשות ביותר שהיו כאן בשנים האחרונות היא "הנפילה" שארגנה רות פתיר בבניין פנרמה, תערוכה שכולה התרסה נגד מגמת האמנות וההון, שעליה כתבה גם גליה יהב ב"השוק והשדה" שהתפרסם במעין האחרון (ניתן להשיג כמעט רק באוזן השלישית). בישראל לא נעשתה פעולה בינתחומית מדויקת כל כך כמו הנפילה (שילוב אמנות-שירה-מוזיקה-קולנוע-פוליטיקה) וללא הטררם של כאילו זה נעשה כחריגה מיוחדת. תערוכה שמילאה רבים באושר מוזר.
גם הטקסט של התערוכה (מאת רות פתיר והמסאי בועז לוין) מעניין, הוא מדבר על כך שמעולם לא היה בעולם דור צעיר שהוא כל כך לא מסוכן – ואכן מדהים שהיום התרסה וייחוד זה ללכת עם אייפון או אייפוד. אני זוכר את הכעס כשהתגלה שאובמה משתמש בנגן המוזיקה זון של מיקרוסופט ולא במתחרה הלבן. הכעס עליו היה הרבה יותר גדול מאשר אחרי פעולה אמריקאית באפגניסטן שבה מתים ילדים. זו היתה ממש תחושה של בגידה. עניין הזון היה כמובן שמועה, עלילת דם. המארגנת רות פתיר, שלומדת בבצלאל כרגע, היא מבחינתי האדם מספר אחת והכי חתיך באמנות הישראלית, אחרי יעקב אגם, מיכל הלפמן והדס קידר.

תמונות מתוך התערוכה

 

כאמור הסקצייה האמנותית בבלוג מוקדשת לשרת התרבות לימי. אז בואו נמשיך. הם עוצרים גם קולנוענים: המשטרה עצרה את סמיח ג'בארין, במאי קולנוע ותיאטרון. איני מכיר את המקרה, אבל הוא נראה חמור למדי. מוזמנים לחתום על עצומה עצומה.

 

זוטא 1 של רונן אלטמן וענת אבישר יצא לדרך ומומלץ מאוד להציץ.

 

הסופר, המשורר, המתרגם ואיש הרנסנס יובל בן עמי פרסם ברשת את ספרו הבא, הים והבקבוק, לקריאה חופשית כמחאה נגד שוק הספרות. עדיין לא קראתי אבל כל דבר שיובל נוגע בו הוא זהב טהור.  אתם מוזמנים לקרוא.

ויש גם מייספייס למוזיקה שלו, מומלץ במיוחד השיר "אפרוס".

דיון על גליון דליה הרץ בכתב העת עמדה חושף שאלות עקרוניות. אני אחד המשתתפים בגליון המיוחד ובמאמר בעין השביעית, איתמר ב"ז 

 

זוטא 1 יצא לרשת. מומלץ להציץ ושיהיה בהצלחה.

כמה מילים טובות לנוסעים לסיני + יובל בן עמי + אינטרנציונל + התחתונים שלי

אחת החוצפות הכי גדולות היא להציג ישראלים הממשיכים לנפוש בסיני כחסרי אחריות. קלות הדעת, אם היתה, היא בחיסול עימאד מורניה. הרי ברור שחיסול כזה יביא עמו איזה סבב נקמות מדמם. אם הדבר לא היה ברור, סימן שמתכנני החיסול וכל השמחים לאיד באמת מטומטמים.
בואו נהיה יצירתיים והגיוניים: הנקמה יכולה להיות למשל הטסת מטוס אל המגדל שבו גר אהוד ברק. פיצוץ בתל אביב הרבה יותר קל מפיגוע בסיני, ששורצת אינספור אנשי בטחון ושיריוניות על מעט הישראלים שם. סיני, שבה כל הזדמנות טובה למצרים לענות בדווי, ושמשתף פעולה יודע שייצלו את משפחתו בשמן רותח. סיני, הדלילה כל כך, שבה לא שווה למחבל להתאבד ולקחת איתו שניים-שלושה משתזפים איתו. אני, כמי שהיה יו"ר ועדת כיבוי אש בשכבת כיתה ג' בבית הספר היסודי מצפה באר שבע, דורש שברק יפנה את ביתו, או לפחות לא יישן ליד החלון. ההגיון של הפיגוע בו גבוה בדיוק כמו הגיון הפיגוע בסיני. הרי הוא המקביל למורניה, ולא חובבי השיזוף בסיני.
אם לומר את האמת, אני רוצה לגלות סוד: זה לא רק קשור להתראות על סיני, אבל אני לא מאמין כל כך לשום הערכה של צה"ל. אולי אני מוזר, יתכן ואני קצת משונה, אבל איך לומר, אני לא סומך על המוחות המזהירים שמנפק הצבא שלנו. אני פונה לקורא בשאלה: אתם סומכים על תבונתו של מופז? ברור שלא. מדובר באדם לא חכם. זו לא דעתי, יובל שטייניץ אמר אתמול שהוא "לא חכם" והדבר לא זכה לכותרת אפילו, כי זה די ברור לכולם. מדוע כשהוא עם מדים הוא נבון ושקול יותר לדעתכם? מדוע כשאותו ברנש אומר בקול עבה שיזכה בבחירות בקדימה כשהוא מקבל 43.7 אחוז בדיוק, נדמה לאדם הפשוט שהוא לוקה בפנטזיות שונות ואולי לחרולים המסתובבים בתוך מעגלי מוחו, אבל כשאדם מקביל אליו מכריז שיהיה פיגוע בסיני במהלך החודש הקרוב, הדבר נראה כאמת משמים? כאילו באמת יש איזו התרעה אמיתית ובעלת הגיון יותר מאותו סקר ממופז? גם על המוסד והשב"כ העושים ימים ולילות אני לא כל כך סומך, אחרי הכול אותם אנשים שהביאו להערכה כי מסוכן בסיני יגיעו בסוף ל"ישראל ביתנו" להיות מספר 4 ויגידו כי צריך לפוצץ את סכר אסואן, ינסו לחוקק חוקים בזכות צנזור סרטים שאין בהם אהבת המולדת או משהו שכזה (ח"כ חסון). מדובר בפוליטיקאים במדים, לא באנשים אמינים, אלא בטיפוסים מפוקפקים שבחלקם נמצאים על גבול של פרנויה משולבת עם פיגור שכלי קל והדעות הפוליטיות שלהם משפיעות מאוד על ההערכות שלהם ("מה אני צריך את החשישניקים האלה בסיני"). ואצטט את הערכת ראש השירות החשאי לשעבר דיכטר, שלשום: "אני מתכונן לסיבוב השני בבחירות של קדימה".
טוב, בניגוד לאנשי הצבא, אינני יכול להגיד באופן מוחלט שלא יהיו פיגועים בסיני, תורכיה, תאילנד, האיים המלדיביים, קירגיסטן, קנדה (!)  וכו'. אני חסר כל חוש נבואי, ואני מאוד ללא מתכוון לקחת אחריות על בריאות קוראי הבלוג האהובים שלי, במיוחד שישים המנויים. ההתראות הללו, בדרכן של התראות, לפעמים נכונות ולפעמים לא. מי יודע, יתכן שיהיה פיגוע בסיני. יתכן גם שהתזה שלי על המגדל של אהוד ברק נכונה. יתכן שדיכטר יגיע לסיבוב השני בקדימה ושמופז ינצח בקדימה כשהוא מגיע ל43.7 אחוזים, מה אני יודע?
כמי שנוסע הרבה לסיני, כבר כשנה שלמה (עוד לפני מורניה) יש התראות ממוקדות של עוד רבע-דקה אודות סיני, שהצליחו להרתיע במקרים רבים גם אותי. אבל הרי אם היו באמת מתכננים, באותה שנה היו מצליחים לפוצץ שם כבר איזה מלון כושל, או נתפסים כבר. אני זוכר שהייתי שם בפסח והמקום היה ריק באופן מיוחד: הבדווים סיפרו לי בעצב שבחורה עברה לאורך החוף וצעקה "תצאו מהחוף, מחבל מתקרב. הפעם זה רציני" והבריחה את כולם. בחיי הבחנתי שיש אנשים שנהנים מהיסטריה. למרות שכאן נטען כי הגיעה מטעם המלונות באילת שעולים בערך פי שלושים מביר סוויר.

אם המדינה היתה מפנה את שדרות, אשדוד ואשקלון מיושב בעידן הקסאמים זו היתה פחדנות וכניעה לטרור, לעומת זאת כשמכריחים ישראלים לנטוש את סיני מדובר במפעל לאומי גאה שכל הטוקבקיסטים מאמצים. דוקא הנופשים שלא נכנעים לבהלה נחשבים לנבלים וחסרי אחריות עוכרי כל העם. הרי מדובר כאן במדינה שכופה על תושביה להיכנע לטרור. החיזבאללה מפיץ קצת שמועות, ומדינה שלמה משקשקת והולכת לסבול באיזה צימר יקר ומעופש. שילכו לעזאזל, חיזבאללה.
ויש את הטענה שכאן מדובר לא רק באחריות אישית, שכל אחד יכול לקחת בעצמו, אלא בעניין לאומי. הרי יידרשו תמורת הבליין המצחין שייחטף בסיני כמה מאות פלסטינים, שלא לדבר על פתיחת השערים לאוכל ונפט לעזה. זה ממש אוי ואבוי. וכשפושעים חטפו 15 תיירים מגבול מצרים סודן, איך כולם קיוו שיהיו שם ישראלים (שימו לב לטוקבקים ברוח 'הגיע להם').
ואני אומר, אדרבה: לישראל יש מספיק אלפי אסירים פלסטינים שהוריהם או ילדיהם יהיו שמחים לראות אותם. הורים שאינם שונים מהוריהם של חטופינו המסכנים אנו.
אגב, הפחד מחטיפה הוא ממש פרנויה. אני זוכר איך כילד הייתי בהיסטריה מחטיפה על ידי ערבים. למרות שסטטיסטית למעשה רק אחד מכל מיליון ישראלים נחטף. בסיני או בקטמנדו, יש יותר סיכוי למות שיפול עליך פסנתר ברחוב, או שתמותו מפיצוץ של שקית טרופית.

נסיעה נעימה. אל תשכחו כפכפים. הדבר הכי מפחיד זה קיפודי ים. אה, וגם מלפפוני הים.

על הספר "ניפגש באמצע הדרך" מאת יובל בן עמי

"ניפגש באמצע הדרך" של יובל בן עמי (גילוי נאות: חבר שלי בשנה האחרונה, מנחה קבוע באירועים שאנחנו עושים ב"גרילה תרבות", והולך לפרסם שירים במעין הקרוב) הוא למעשה שיר אהבה לאהבה ולנדודים. המתח המרכזי של הגיבור הוא בין האהבה שנמצאת בכיס ובין שתי הציפורים על העץ. בסופו, מובן שעצם האהבה היא חיפוש הציפורים על העץ.
לטעמי, דוקא היתרון הגדול של הספר, הוירטואוזיות שבו – השנינות של הכותב, הדימויים המבריקים והתיאורים הצולפים – היא המעצור הגדול שלו. הספר הוא הכלאה בין רומן יומני, הכתוב באופן לא כרונולוגי, לבין מדריך טיולים מושלם, כשהאהבה של הכותב מדבקת ממש לנשים ולמקומות. הוא מצליח לעשות חשק לאירוסקפטי כמוני לנסוע לפינלנד! ובכלל הספר עושה חשק לצאת לטיול. הייתי בעיר אחת ובעקבות הקריאה הייתי חייב לנסוע לעיר אחרת.
זהו שיר הלל לאדם הבודד, שלוקח את הגיטרה על גבו וממשיך לחפש אהבה וטרמפ. הספר מתחיל לקבל תנועה דווקא בנסיעה ממוסדת על חשבון משרד החוץ הפיני: דוקא המיסוד הזה, הרכסון הזה של המטייל הפרוע, מראה שוב לגיבור שהוא צריך להמשיך בדרכו, לעזוב שוב את האהבה הקבועה.

**ספויילר**

לכאורה, רוב הפרקים בספר ביוגרפיים, והוא ממש על גבול הבלוג החווייתי, דבר שאני חושב כמחמאה. יובל בן עמי כותב את אחד הבלוגים הטובים ביותר בישראל וקשה לא להשוות בין הבלוג לבין הכתיבה הספרותית שלו. רק בפרקים האחרונים, שבהם נינה, אותה פגש כשראה רק את עיניה, מתגלה בסוף כבעלת שיער שיבה. רק אז, בפרק האחרון הזה, הטקסט היומני הזה, הופך לרומן.
על כל פנים, הספר הזה הוא חתרני בנוף הספרים הישראלים והטלוויזיה הישראלית המטיפים למונוגמיות ול"הכי טוב בבית" הדכאני. אם בסוף ספר בדרך כלל הגיבור חוזר לאהובתו, כאן הגיבור חוזר לנדודיו. למה למצוא, אם אפשר לחפש.

הפרק הראשון בספר

אינטרנציונל!  – תערוכה

תערוכה חדשה שבה אני משתתף למעשה לא כיוצר, אלא מוצגים שני קליפים שלי שנעשו על ידי אמני וידאו: אני ואנונו שביים ארי ליבסקר וי"ח שושנים שביימה האמנית המצליחה מאוד היום באירופה קרן ציטר.
פתיחה: יום ה' 18.9 20:00
הגדה השמאלית, רח' אחד העם 70, תל-אביב-יפו

מארגנים: יהושע סימון וג'פרי סטוקר
משתתפים: איתמר ג'ובני רמי מימון ורועי רוזן, קלרה גל, נעה גרוס, פהד חלבי, ארי ליבסקר, פליסה פונס, פרנצ'סקו פיניציו, נועה צאושו, קרן ציטר ורועי צ'יקי ארד, זויה צ'רקסקי, אסף קוריאט, ברק רביץ, מעין שטראוס, ענבר שרמן
משך תצוגת התערוכה: 18.9 – 27.9
שעות פתיחה:
ה' (18.9) 20:00-24:00 ; ו' (19.9) 12:00-16:00 ; ב' (22.9) 18:00-22:00 ; ג' (23.9) 18:00-22:00 ; ד' (24.9) 18:00-22:00 ; ה' (25.9) 17:00-21:00 ; ו' (26.9) 12:00-16:00 ; נעילה: יום שבת (27.9)

דף הפייסבוק של התערוכה

מתנה – תערוכה

ביום שבת, 20:00, פתיחת התערוכה "מתנה", גלריה ארטופיה, פוריה 8, יפו. שם אני משתתף כאמן של ממש. כאמן, אני מתכוון ללכת לשירותים, להפשיל את התחתונים ולהעניק לקהל. בניגוד לשמועות, התחתונים של האמן יהיו בני יום אחד, כלומר מאותו בוקר, ויבושמו קודם בבושם מיוחד וזול שניקנה בדאונטאון של עמאן, ירדן, ליד מסעדת ירושלים. התחתונים יוענקו לנערה או לנער (או גם לגברת המבוגרת) שישכנעו אותי שהם מגיעים להם.

משתתפים: אורית אדר בכר, לי אורפז, אורן אליאב, אלה אמיתי סדובסקי, בועז ארד, רועי צ'יקי ארד, איתן בוגנים, יעל בלבן, עדו בראל, אנה ברשטנסקי, קרן גלר, יאיר גרבוז, אורי גרשוני, הינדה וייס, מאיה זאק, נטע זוהר, הדס חסיד, נועה יערי, רועי יריב, ארז ישראלי, טליה ישראלי, חגי לוריא, ליאב מזרחי, אוהד מטלון, אוהד מילשטיין, קרין מנדלוביץ, אסי משולם, מיכל נאמן, גוסטבו סגורסקי, הדס עפרת, גילית פישר, רינת קוטלר, ורה קורמן, גבי קליין, רועי רוזן, אורה ראובן, פיליפ רנצר, זמיר שץ, עדי שמעוני.

אוצרת: רקפת וינר-עומר.

הנה מאמר של גליה טלמור.

וביקורת נוקבת על תחתוניי של חגית פלג רותם.

עוד

כתבת השער מתוך "פירמה", העיתון בגלובס שאני עורך, על האלימות נגד עיתונאים ערבים בישראל.