התוספתן: הלילה הלבן\ יודית שחר\ דודו גבע\ ויזלטיר\שגיא אלנקוה\אמנות מנוונת\פסטיבל שירה פלסטיני

הלילה הלבן

הלילה הלבן היה מתיש וכהה. כמו כל אירועי המאה, או לפחות אלה שראיתי, זה היה עניין מאוד לא תל אביבי. יתכן שבגלריות היו דברים מעניינים, שיכלו להיות שם בכל מקרה, אבל רוטשילד היה עמוס במיצגים מכוערים וגמלוניים, עם נוסטלגיה לתל אביב הישנה או משהו, לא ממש הבנתי. אסנת מדוכן התרבות העצמאית "בסטרבות" היתה כלואה באירוע במגדל שלום, והצעתי לה שפשוט נעמוד ליד החברות המסחריות וננסה למכור ספרות אלטרנטיבית כמחאה, ואני אנסה לסחור בספרי החדש ולנדב הקדשות לבחורות יפות. בקושי בקושי, הצלחנו להידחק טיפין טיפין לרוטשילד-אלנבי, ונעמדנו לא רחוק מדוכן כביר לכרטיסי אשראי ודוכנית של עיתון מסחרי, פרשנו סדין מחומחם והנחנו את כתבי העת, חוברות הקומיקס ואת "רובים וכרטיסי אשראי". קראתי גם למשוררת הנונסנס מאירה מרום שתביא מספרה החדש. לכולם אמרנו שאנחנו הנציגים של תל אביב האמיתית באירוע.

אנשים הגיעו, קראו הרבה, קצת קנו, היתה מישהי שקראה את ספר הקומיקס "מר ממורמר" בקול לחברתה, ואנשים התאספו סביבה והאזינו. מספר מנומשים מגל"צ הגיעו וקראתי שיר לכתבת המתוקה נועה שפירא. אחרי שעתיים שלא הבחינו בנו, כאשר שתיתי קפה בבית הקפה הנחמד בלבונטין 2 אליו אני מגיע אליו כמעט כל יום אבל לא זוכר את שמו (בטה וגריגה?), הגיע פקחיקו, ואסנת נאלצה לסגור את הבסטה, לפני שעוד נקבל איזה קנס. ככה זה – אין מקום לתל אביבים ולתרבות לא מסחרית ב"לילה לבן" או באירועי המאה. כשיש איזו יוזמה עצמאית וספונטנית, תקבלו על זה קנס. והנה עוד מחוויות הלילה הלבן של בלוגרית שאני מקדם מזה זמן רב. ללא הצלחה.

יודית שחר

מזל טוב ליודית שחר על זכייתה בפרס טבע לשירה של פסטיבל מטולה על "זו אני מדברת".

קונכיה של שגיא אלנקוה

מומלץ לקרוא את "קונכיה", ספר הבכורה של שגיא אלנקוה, שיצא השבוע בהוצאת "ירון גולן" שחשבתי שכבר נסגרה לאחר מות המו"ל הנערץ. יש כל מיני משוררים, אלנקוה שייך לז'אנר שולה הפנינים. כמעט כל שורה שלו היא פנינה מסנוורת, שאלנקוה חילץ ממעמקי הים, תוך סיכון חייו. למשל "אם אכתוב אגס מספיק פעמים\ אז למילה יהיה ניחוח\ קל\ של נוכחות אגס?\ אבל אם אכתוב אגס\ פעם אחת\ כבר משב הרוח הקל שבקלים\ של\ ניחוח האגס" המהדהד את וואלאס סטיבנס או ויליאם קרלוס ויליאמס. או התת-הייקו הסוריאליסטי והאירוטי "כרס עסיסית ותכלכלה\ על צמרת העץ". את אלנקוה הכרתי ב"עמדה" וכמו יודית שחר, שהכרתי משיריה ב"מטעם" – הוא פשוט התבלט מאוד בערימה של מילים, סימני פיסוק וניקוד. כרגע אלנקוה הוא משורר מאוד נידח, עם מעט אזכורי גוגל, ואני מקווה שהספר הזה ישלוף אותו מהאלמוניות ויתן לו את המקום הראוי. אני מניח שיהיה לו קשה בגלל שהוצאת "ירון גולן" היא הוצאה קטנה ונטולת הדהוד, אז מומלץ להתאמץ ולחפש את הספר. ספר שירה הוא לא רק באחריות המשורר אלא גם באחריות הקורא.
שירים של אלנקוה מוויינט
עדכון: הספר היפה הזה עדיין לא ממש בחנויות, ולא ברור איך יגיע וכמה. אז צריך להתאמץ ממש. כרגע ניתן להשיג אותו ב"צומת ספרים" וסטימצקי, ולהזמין מ"בית עלים".

ויזלטיר

אני עומד להשתתף בערב שירה לכבוד מאיר ויזלטיר ב18 בחודש ב"בית ביאליק", יום לפני השקת הספר שלי. זה עומד להיות אירוע מעניין מאוד, כמובן בגלל שיריו של ויזלטיר, אך גם כי לא יהיו בו רק  משוררי העסקנות המחזיקים בשירה כטובע מנומנם בלב אוקיאנוס, האוחז משום-מה באוצר לח של עופרת, אלא גם משוררים צעירים, שצררה עורכת הערב אפרת מישורי. אף שחשוב לציין כי החלוקה הגילית מלאכותית ומטופשת, משוררים צעירים רבים הם זקנים מאוד ולהפך. רבים רוצים את אוצר העופרת הזה משום מה. השורה התחתונה היא שיש לצפות שהערב לא יהיה ערב סטנדרטי של השקת ספר לאריה שירה.
הרגע קראתי גם את הראיון עם ויזלטיר במוסף הארץ (ורד לי). בחלקו הוא מעניין, אבל לגבי "שאלת השירה הצעירה" נראה כי ויזלטיר פשוט מדבר מתוך דמיונו ונלחם בחרבות דיו בג'ין לא קיים שיצא מתוך מנורה שלא שופשפה. הוא חושב או טוען שאין קשרים חברותיים בחבורות הספרותיות הצעירות, ומדובר בהכלאות מלאכותיות לצרכי טפסים, דבר שהוא מאוד לא נכון. יש חברויות, יש סקס, ישנה ידידות אישית בחבורות. ואני לא מדבר רק על "מעין", זה נכון גם לגבי "כתם", "עמדה" או "הו" באותה מידה. כמובן שלא כל הכותבים הם חברים, וטוב שכך, אבל כל אחד מכתבי העת הללו מתבסס במרכזו על ידידויות, לטוב ולרע. יש סוג טיפוס ששייך לכל כתב עת, זו הכרעה אסתטית ופוליטית – וגם אפנתית, יש להודות – להיות שייך לחבורה זו או אחרת. נוסף על כך, ויזלטיר מדבר על כך שהיום אי אפשר לפרסם בשני כתבי עת, וגם זו איולת גמורה. יודית שחר פרסמה כמעט בכל כתב עת, "מטעם", "מעין", "עמדה". רונן סוניס שהיה חבר ב"הו" תרגם ב"מעין". רומן באימבאיב פרסם ב"הו" ו"מעין". רוני הירש ב"עמדה" ו"דקה". אהרן שבתאי פרסם ב"הו" מס' 1, ב"מעין" מס' 2 ובוודאי ב"מטעם". מיטל ניסים ב"מעין" ואז הוציאה את "מאגמה". עובדתית, ויזלטיר טועה כאן.  מלבד עורך אחד שניסה לתחום את הכותבים, משיקוליו, ה"מפלגות" פתוחות למדי. זה שונה מימי "טורים" וכתבי העת של התקופה ההיא.

שירה וישראל

וידאו עצוב של חיילים סוגרים את פסטיבל השירה הפלסטיני בירושלים, שם בפרופורציות את מלחמות המשוררים שלנו.

דודו גבע ושנארד ווקר

כמי שאינו חסיד הגעגועים, שני אנשים שאני מתגעגע אליהם יותר ויותר הם דודו גבע ושנארד ווקר.

את דודו גבע הכרתי מעט לפני מותו. התירוץ היה עטיפה לספוטניק אין לאב. לא הרבה אחרי יציאת ספוטניק, כשערכתי עם החברים מאנטנה ודב אלפון פיילוט לתוכנית על כתיבה וספרות, חשבתי שהוא יהיה אדם שלא יעלב להשתתף בפרק הפיילוט. הוא היה אז בשלב מיוחד בחייו, רזה, מגשים את חלומו להוציא את "ספרות זולה". חמישה ימים אחרי הראיון, אני ושאול בצר וארז הימן מאנטנה הפקות אכלנו שניצל ב"קוסם" וקיבלנו סמס מדב אלפון, שהוא תמיד 40 שניות לפני כולם, שהודיע לנו שדודו מת. זה נראה לי עדיין כמו מתיחה. עכשיו, במסגרת אתר חדש ל"אנטנה הפקות" העלו חלק מהראיון איתו, ושוב אני חושב על דודו גבע, עם חולצת הפיקסו המוזרה שלו – אחרי הכול ירושלמי. אנחנו משתעשעים ברעיון לערוך את כל הראיון לסרט מלא שיביא את האיש החי הזה, ואת התקופה הטובה והחופשית שלו לפני שנפטר. ללויה לא הגעתי כי ערכתי את הסרט.

http://www.facebook.com/ext/share.php?sid=86270980447&h=oI1ys&u=CazUz

אגב דב אלפון, טקסט יפהפה שהוא כתב על משפחתו הטוניסאית הסוסית.

שנארד ווקר לא מת, אבל נפל לקומה בגלל הסתבכות של סכרת ומאז הוא לא מתפקד ונמצא בהוספיס בצרפת, ברמת תפקוד נמוכה שלא ממש הבנתי מה היא. שנארד הוא מוזיקאי שהוציא לפחות 51 אלבומים מז'אנר הקאט אנד פייסט, מהם שניים וחצי איתי. הוא היה גבר יפה וחזק, כשהגיע לארץ לכמה הופעות איתי. אני זוכר איך כל הבחורות ניסו לפתות אותו, והתייעצו איתי באיזה צעד לנקוט כדי להשיג אותו – כי מעט חתיכים ברמה מגיעים לכאן, מה לעשות.

אגב, שם ספרי "רובים וכרטיסי אשראי" הוא על שם אי.פי גנוז שאני ושנארד הקלטנו בפריז שנשא את אותו שם. מתוכו הוצאתי את השיר מעין כקליפ. זה השיר היחיד מכל אלבומיו שהוא גם שר בו, כלומר נוהם במבטא צרפתי את המילה 'מעין', לצד קולה היפה של אסתר אדלר היפה.

לאחר שנפגע, האתר שלו ושל חברת התקליטים שהקים נפל, כי החובות לחברת האינטרנט לא שולמו. היו שנתיים ששילמתי על התחזוקה של האתר כתודה לשנארד, כי אחיו נעלם. הבעיה היתה שהיה לי קשה לתקשר עם החברה הצרפתית (האדיבה מאוד), והצלחתי להציל רק את האתר האישי.

היום בבוקר אחיו מקסים צץ, והתגלה ששילם על חידוש האתר עד 2010. הזכרתי לו שצריך להציל גם את אתר החברה שלו, "פרי סמפל זון", והוא סידר את זה, ועכשיו ניתן לשמוע את המוזיקה של שנארד, שחשוב שתשרוד לנצח. אגב, אפשר להשתמש ברצועות בחינם, כי שנארד רק רצה להפיץ את המוזיקה שלו, כך שאם אתם עושים סרט – זו ההזדמנות שלכם לעשות קופה.

http://chenardwalcker.com/

http://freesamplezone.org/

אני כל כך מתגעגע לדודו ושנארד!

האמנות המנוונת

ביום שבת ב20:00 בגלריה שבגורדון 36 שווה לבחון את "האמנות המנוונת", תערוכה מעניינת אותה אוצרת מעין אמיר שמתייחסת לתערוכה של הנאצים נגד האמנות המודרנית (מה שהיום קוראים פוסט-מודרנית למעשה). משתתפים: ארנון בן דויד, אלין אלג'ם, בועז ארד, גיא בן-נר, איתן בן-משה, מיכאל גדליוביץ', יאיר גרבוז, ניר הוד, דנה יואלי, שי יחזקאלי, ארז ישראלי, איציק לבנה, מיכל נאמן, אמיר נווה, רועי רוזן, רפאל סלם, רותי סלע, שי-לי עוזיאל, מאיר פיצ'חזדה, אורי קצנשטיין, פיליפ רנצר, נטעלי שלוסר היפה.

רובים וכרטיסי אשראי

אני מקווה שהצצתם בספר או שקניתם כבר. אם לא, רשימת חנויות:

האוזן השלישית
תולעת ספרים
חותם שינקין
ספרים בבזל
צומת ספרים גן העיר
סיפור פשוט נווה צדק
מרסנד
סלון ברלין נג'ארה
הנסיך הקטן
פרוזה מודן דיזנגוף
לוטוס אלנבי
קפה קונפיסרי, טשרנחובסקי 4
צומת ספרים הספריה סנטר
צומת ספרים הגשר סנטר
סקצ'בוק טשרנחובסקי

חיפה: קפה מסדה, רחוב מסדה, הדר

ירושלים: אוגנדה, ירושלים, רחוב אריסטובולוס.
האוזן ירושלים (בקרוב)

ניתן לרכוש  את הספר באינטרנט דרך בסטרבות, שישלחו את הספר לכל הארץ ולתפוצות. כדאי גם להציץ באתר ולקנות עוד דברים.

כרגע סגרתי ארבע השקות ויתכן שתיסגר חמישית במכללת ספיר:

בבאר שבע ב4.6 יום ה' ב21:00 במסגרת פסטיבל סמילנסקי בבאר שבע, אוהל התימני, סמילנסקי-החלוץ. עם א.ב דן ועוד אורחים.

בתל אביב, ב19.6 יום ו' ב13:00 השקת רחוב ברחוב הלל הזקן ונג'ארה  מאחורי אלנבי 56, באיזור שבין
פיצריית הפאפאס וסלון ברלין.

בירושלים ב3.7, יום ה', ב20:00 באוגנדה, רח' אריסטובולוס.

בחיפה, ב6.8, יום ה' ב21:00 – בקפה מסדה, מסדה 16 חיפה (קרוב לתחנת מצדה בכרמלית)  – השקה ערבית-עברית משותפת למעין ולספר.

הראיון בידיעות ספרים על הספר.

לינקים לסופש

לרמן מפרגן

בויינט, בפרויקט חג חגיגי, יורם קניוק נותן כמה טיפים טובים לכותבים, הטיפון החשוב ביותר הוא העצה לכתוב רק אם אתה לא יכול שלא לכתוב. הלוואי שיכולתי לא לכתוב, זה היה יותר טוב לכולם. אני תמיד המום מכך שיש סדנאות פרוזה ושירה, בניגוד לאנשי "כתם" עיני אינה צרה בכך שזה נותן כסף ליוצרים תפרנים – להפך. אני תמיד המום מכך שאנשים כל כך מעוניינים לכתוב. זה דבר נורא, לכתוב.

מדוע לא חתמתי על העצומה נגד חוק הנכבה

בדרך כלל העמדה שלי אינה משיקה כל כך לגחמות הסהרוריות של חברי הכנסת מהספסלים האחוריים בישראל ביתנו, אבל הפעם אני איתם, ואף יותר קיצוני מהם. אני נגד ציון כל יום של אבל: השואה, הנכבה, הזכרון. בוודאי לעוד מדינות ולעוד עממים יש ימי אבל, יהיו אשר יהיו, אם כך, אני גם נגדם.
אני בעד הבנה אינפורמטיבית ולא רגשית של העבר. אני בעד רגש, כמובן, אבל עדיף שיהא רגש של אהבה, שמחה, מאבק ותקווה, או יום חג שמוביל לרגשות כאלה. אני מעדיף לזכור בחגים את הדברים הטובים בהיסטוריה – ניצחונות, נטיעות, שחרור, אהבה בין עמים. גם אם מדובר ביום שמציין מוות של מישהו, למשל מרטין לותר קינג, המטרה של יום זה היא לטעמי להתנגד לגזענות, להיאבק, לתמוך בשוויון זכויות. באירועי אבל מודרניים, אין אוכל ואין זיקוקים, דבר שמעיד על הריקנות שבהם. מדוע מפחידים ילדים כשבסוף אין אוכל מיוחד כמו המרור או הביצים המלוחות?
ימי אבל מוסיפים לשנאה. הם אינם עוזרים לאיש, מלבד לעסקנים וסוחרי הנשק. יום השואה לא מציל אדם אחד ממוות, ומשמש גם ככיסוי להתנהגות השערורייתית של המדינה מול ניצולי שואה, וכנ"ל מדינות ערב שהנכבה חשובה להן הצהרתית, יתייחסו לפלסטינים הפליטים כאל אזרחים סוג ג' (כמו בלבנון, למשל), ביום הזכרון יש הצהרות לוחמניות שמובילות לעוד מתים בסופו של דבר. כמי שביקר באושוויץ בטיול שואה, הבריחה הטבעית למקדונלדס או לשתיית מיץ קיווי (שהיה אופנתי בפולין בתחילת שנות התשעים) או הסקס בין התלמידים (לצערי, לא בזמני) – מעידה על כך שהצעירים מבינים שהחיים הם הדבר החשוב. לאחרונה הראו תמונות ישראלים בים ביום השואה, האם זה לא הנצחון על הנאצים, ואולי הצד הטוב של הציונות – יהודים שזופים בספידו וביקיני שלא חוששים מכלום? זה מה שהיה צריך להראות באושוויץ, ישבן יהודי שרוף מהשמש, לא מטוסי חיל אוויר!
בסגידה ודשדוש בימי אבל, האדם מדכדך את עצמו, ללא תוצאות חיוביות שנובעות מכך. זכרון? אני לא בטוח שהימים הללו מספקים אינפורמציה, אין בהם כמעט זכרון, אלא רק שלל מניפולציות שמנסות להדמיע את האזרח המדוכדך שנה אחר שנה, ולנפק מוספי חג לא צליחים. לכן אני חושב שדווקא הגישה הראשונית, המאצ'ואיסטית, של "יום השואה והגבורה" עדיפה על הגישה החדשה והאופנתית של "יום השואה". כי הגבורה בשואה – בקרב הלוחמים והלא לוחמים – היא פרק יוצא דופן בתולדות האנושות. הגבורה בשואה – הפסיבית והאקטיבית – היא שיעור חשוב לכל אדם. לא הטנק ינצח אלא האדם, זה משפט שיכול להיכתב בקיבוץ נירים ובאביב של פראג. ואגב, גם היהדות רואה ביום השואה עניין בעייתי כי הוא חל בחודש ניסן, האסור באבל. ובאמת, ניצולי שואה רבים שפגשתי – למשל צבי כנר עליו כתבתי כשנפטר לפני כחודש, שחוויית השואה שלו אכזרית במיוחד – לקחו את השואה והוציאו ממנה משהו, לא שקעו לתוכה.
טוב, אם הגעתם עד כאן, אמנם החוק של ישראל ביתנו פשיסטי ומתועב, אבל זה דבר שמצופה ממפלגה קצת פשיסטית – לחוקק חוקים כאלה. זו גם הוכחה שיום השואה לא יעיל, אם אנשים שהם קצת-פשיסטים חובבים אותו כל כך. למעשה, אני לא בעד לבטל את התאריכים הללו לגמרי, אלא בעד לנסות להפוך את התכנים שלהם לחיוביים יותר, ולא רק מבוססים על כאב ושנאה. יום הזכרון צריך להיות יום השלום וההתנגדות למלחמות, יום הנכבה ליום של סליחה והתנגדות לגזענות בישראל, כששני הצדדים מבינים שטוב שהם נמצאים זה לצד זה, יום השואה צריך להיות יום נגד קסנופוביה ושנאת מיעוטים. כרגע הימים האלה משרתים רק שנאה ועצב, גם אם הם מבוססים על כאב אמיתי.

 

יצא ספר שירה חדש שלי, "רובים וכרטיסי אשראי"

לפני יומיים יצא לאור ספר חדש שלי, "רובים וכרטיסי אשראי" בהוצאת "פלונית" של שלמה קראוס. הסתובבנו בעיר על הטוסטוס וחילקנו עותקים לחנויות. זה אחד הדברים שאני הכי נהנה לעשות. הכתיבה היא עניין שלא מסב לי סיפוק גדול – הכתיבה פשוט נעשית, אני מאשר אותה אחר כך.
דווקא מהפעולות האחרות שנחשבות כורח: סיבוב דוכנים למילוי עותקים, צילומי פרומו בים, חתימת חוזים, מסעי השקות בארץ, חתימה על הקדשות לחברים, ראיונות בתחנות רדיו קטנות – אני נהנה הרבה יותר. אלו פעולות אקטיביות שמשעשעות אותי.
יצאו לי שלושה ספרים עד כה, אבל זה למעשה ספר השירה-נטו הראשון שלי. בגלל שהפורמט של הוצאת פלונית הוא זעיר, הספר מרכז את ה"בסט אוף" של השירים שקראתי במאות ערבים בתשע השנים האחרונות. ובכל זאת, זה הספר עב הכרס ביותר בהוצאה – 54 עמודים.

אני לא ראוי כמובן לשפוט אם הספר טוב או לא מבחינה פואטית, אני כמובן אוהב אותו מאוד, אבל אני חושב שזה קונצנזוס שהוא יצא יפהפה מבחינת העיצוב והגימור של שלמה קראוס, שטרח, הטריח את הדפוס, והחזיר עמודים רבים של הפרדות צבעים כדי להביא לתוצאה מוקפדת כל כך. גם הנייר הזה מפואר – אף פעם שירים שלי לא הודפסו על נייר כל כך טוב, זה כמעט לא נעים לשירים. כך שאם מישהו לא אוהב את השירים שלי הוא יוכל להנות מהחלק הלבן של הדף בצד השירים הקצרים יותר.
בינתיים התגובות טובות ומרגשות, אף שאני רגיל שדברים שקשורים אלי מסתיימים במפח מהדהד. לקראת שעה שתיים ביום ההדפסה כבר נגמרו הספרים בחנות אחת שהונחו שם ב12. נקווה שהמכירות ימשיכו ככה, אם באחת החנויות שמוזכרות כאן הספר לא נמצא, אתם מוזמנים לנסות לפנות אלי ולהלשין.

 

על הספר:

הראיון עם יהודה נוריאל על הספר
שמשון הקורא על הספר

דרור בורשטיין על ספרי ועל ספרו של שגיא אלנקוה

 אנסה לארגן משלוח מהיר בתחילת השבוע לשאר הארץ. המקומות שניתן להשיג כרגע את הספר (מתעדכן):
 
האוזן השלישית
תולעת ספרים
חותם שינקין
ספרים בבזל
צומת ספרים גן העיר
סיפור פשוט נווה צדק
מרסנד

באצ'ו

סלון ברלין
הנסיך הקטן
פרוזה מודן דיזנגוף
לוטוס אלנבי
קפה קונפיסרי, טשרנחובסקי 4
צומת ספרים הספריה סנטר
צומת ספרים הגשר סנטר
סקצ'בוק טשרנחובסקי
שתיים שינקין

ירושלים: אוגנדה, ירושלים, רחוב אריסטובולוס.
האוזן ירושלים

 

חיפה: קפה מסדה, הדר

גולדמונד, רחוב מסדה

 

באר שבע: עשן הזמן, רח' רינגלבלום

 

ניתן לקנות את הספר באינטרנט בבסטרבות.
 
הנבלה \ רועי ארד (מתוך "רובים וכרטיסי אשראי")
 
העיט קרב אל הנבלה.
הבז חורק עיניו אל הנבלה,
הנחש זוחל בתאווה אל הנבלה.
זה יום סגריר
בכל זאת,
זוחל על גחונו נחש אל נבלה.
 
העיט והבז מהירים כרוח, מחישים נוצותיהם
אל הנבלה.
ראשיהם
 צמודים זה לזה,
אזי לפתע,
העיט נוקר בצוואר הבז.
ציפור של אש וזהר נופלת בציה.
ציפור גבורה נקברת בחולה.
 
הנדל החיוור זומם בסלע אל הנבלה
חיוור כדף! רגליו כלמ"ד מהופך!
עמלן כל כך, טופפות רגליו בקיא ופלסמה,
גם הנחש קרב, כבר מריח את הנבלה.
אך זה אני הראשון שהגעתי אל הנבלה.
אני הנבלה.

 
  
רשימה חלקית של השירים בספר:

הינשוף
פגר הפלדה
צואת הזהב
כל כך טיפשות החולצות
ההרוג הראשון של המלחמה הבאה
האפרשזיף
הנבלה
המנון סוף הלילה
שיר אהבה לדנה גווידטי
שכונה (הייתי הראשון בשכונה הזו)
שירי הלל לשר הבטחון
  
 

   סגרתי ארבע השקות ויתכן שתיסגר חמישית בשדרות:
  
בבאר שבע ב4.6 יום ה' ב21:00 במסגרת פסטיבל סמילנסקי בבאר שבע, אוהל התימני, סמילנסקי-החלוץ. עם א.ב דן ועוד אורחים.

בתל אביב, ב19.6 יום ו' ב13:00 השקת רחוב ברחוב הלל הזקן ונג'ארה  מאחורי אלנבי 56, באיזור שבין 
פיצריית הפאפאס וסלון ברלין.

בירושלים ב2.7, יום ה', ב20:00 באוגנדה, רח' אריסטובולוס.

בחיפה, ב6.8, יום ה' ב21:00 – בקפה מסדה, מסדה 16 חיפה (קרוב לתחנת מצדה בכרמלית)  – השקה ערבית-עברית משותפת למעין ולספר.

 

 

שירים שלי במצרים ובשבדיה

שלושה שירים שלי, "האשה שלא יכלה להסתכל להם בעיניים", "אני ואנונו" ו"מיחזור (הפשיזם)" תורגמו במצרים על ידי נאאל אלתוכי. אתם מוזמנים לראות בלינק כאן.
נאאל הוא איש המוסף הספרותי של אל-אחבר, כותב מוכשר בעצמו שב"מטעם" כבר פרסם סיפור על אמו והסכסוך, והוא היום המתרגם המרכזי של התרבות הישראלית במצרים. מלבד אתגר קרת, רביקוביץ', חנוך לוין ועוד, הוא כבר תרגם שירים מתוך "לצאת – נגד המלחמה בעזה" לשער של עיתון שירה לבנוני בשם "אלגאון", והמקבץ ייצא בקרוב בספר בקהיר, כמו כן פרסם סיפור של בועז לביא מתוך מעין 4 – כולם קיבלו תגובות מעולות.
בישראל, הכותבים של מעין לא כל כך חלחלו לעיתונות-הספרות או זכו להתייחסות, והם נותרו כמעין אופוזיציה רעשנית ומושתקת כאחד שניתן לקרוא רק ב"מעין" או לשמוע באירועי השירה של "גרילה תרבות" למשל. אבל בעולם, יש התעניינות גדולה באוונגרד הישראלי החדש, שיוצא מהכיוון של מעין על שלוחותיו, שלא לומר גרורותיו.
  
והנה עוד לינק, של קרולינה ג'נינגס, כוכבת פורנו לשעבר משבדיה שהפכה לאמנית ולדמות ידועה מאוד בחוגי הפופ והאמנות בסקנדינביה, שממליצה על השיר שלי "כל כך טפשות החולצות" בתרגום ליסה כץ (שייצא בספר השירה שלי "רובים וכרטיסי אשראי" שאמור להגיע עוד שבוע לדוכני) ועל "ספוטניק אין לאב".

הנה השירים בעברית:

האשה שלא יכלה להסתכל להם בעיניים (פורסם בעבר בבלוג)

לעדילולה היפה בנשים

היא אמרה שהיא לא יכולה להסתכל להם בעיניים
זה הגיע למצב כזה, לטעמה,
שהיא כבר לא יכולה להסתכל להם בעיניים
העיניים שלהם הגיעו לידי מצב, לטעמה,
שאי אפשר כבר להסתכל שמה
כמובן שהיא יכלה ביולוגית להסתכל להם בעיניים, 
אבל ההרגשה!
היה לה קשה מאוד לעשות את זה.
זה היה בלתי אפשרי, היא אמרה, 
להסתכל להם בעיניים.
אבל היא ידעה שבסופו של דבר צריך להסתכל להם בעיניים.
היא ידעה שבסופו של דבר תוכל להסתכל להם בעיניים
שלא תוכל שלא להסתכל להם בעיניים.
אי אפשר לקחת ציבור שלם – ולא להסתכל להם בעיניים.
 
בעיניהם,
לא היתה כל בעיה עם העיניים שלהם,
גם כשניסו להיכנס לתוך העיניים שלה,
לא היתה כל בעיה עם העיניים שלהם
הם חשבו שהעיניים של עצמם בסדר גמור, מאה אחוז,
להם לא היו בעיות עם עיניים כלשהן.
אבל לה היתה אשמה עצמית עמוקה 
וזעם עמוק 
לא עליהם אישית,
אבל הזעם היה כל כך עמוק 
והאשמה כל כך עמוקה 
שהיא פשוט הרגישה שלא יכלה להסתכל להם בעיניים.
 
הם כאמור, לא ראו את העניינים עין בעין.
גם להם היתה אשמה וכעס, 
אבל לא היה לכך קשר לעיניים של מישהו,
הם דווקא רצו שתסתכל להם בעיניים,
ולא היה אכפת להם להסתכל לה בעיניים,
למרות המלחמה.
 
 
אבל הם לא יכלו 
                        –  אי אפשר – 
                                               להכריח אף אחד להסתכל לך בעיניים.
אתה גם לא מעוניין שיכפו דבר כזה
זה צריך לבוא טבעי
כך שהם פשוט חיכו 
היו בטוחים שבסופו של דבר תבוא עם הרנו, תחנה,
ואז יסתכלו זה לזה בעיניים.
 
הגיעו כל יום בבוקר, 
ישבו מחוץ לחנות.
לעתים עם קנקן לימונדה, 
לעתים עם פכסם נגוס.
חיכו יום, יומיים ושבוע. הם עשו כמובן עוד דברים 
ובסופו של דבר, היא נשברה
הגיעה במיוחד עם הרנו, החנתה, הורידה את האמברקס מטה-מטה,
והסתכלה להם בעיניים
למרות האשמה והזעם
בגלל האשמה והזעם
שהיו עמוקים וכעת הפכו רדודים
הסתכלה להם בעיניים
ישבו והסתכלו זה בזה בעיניים
בעצב, ואחר כך בחיוך, לבסוף בשעמום
הביאו תה, המשיכו להסתכל בעיניים
ואז הופתעה לראות שם, בעיניים עצמן,
את מה שבמשך זמן כה רב לא ציפתה לראות שם
דבר מה שאף אחד לא הכין אותה שתראה שם
לא לונדון וקירשנבאום, לא רוני דניאל ולא סיגל שחמון! אף לא סיגל שחמון!
אף אחד לא הכין אותה לרגע שתסתכל להם בעיניים
שום דבר לא הכין אותה להפתעה העצומה
אף שזה היה עניין מובן מאליו – של מה שראתה שמה
כשהסתכלה להם בעיניים
כל כך הופתעה מזה!
הכול היה ברור ופשוט,
נהיר ובהיר,
היה צפוי לגמרי שתראה מה שתראה שם
כל כך הופתעה ממה שראתה 
כשהסתכלה להם בעיניים
 

(רכבת מנהריה לתל אביב, לאחר ביקור בכפר יסיף. תחילת פברואר 2009)

אני ואנונו

אני ואנונו
מתחת לשולחן
צופה בטלויזיה
אני ואנונו
עייף בחמש
בצהריים, אז נם, אחרי השניצל
אני מרדכי ואנונו
מביט במלצרית
עם צוואר שגידיו מזכירים חוט עפיפון
במעלית ובמשרד,
ואנונו
במשרד ובמעלית,
ואנונו
אני לא מתכנן לקנות דירה
אין לי מכונית, כי אני אוהב לשוחח עם נהגי המוניות
אני ואנונו
http://video.google.com/videoplay?docid=-6849977700412945098
 
מִחזור 

את הפשיזם המתוק
אטבול בקפה
הפשיזם המר
טוב בסלט, לצד השוּמַר.
את הפשיזם המהיר
אתחוב לנעליי.
ואת הזוחל
אשים בגינה לאכול
עכברים.

העיר כל כך יפה!
השמלות כל כך קצרות!
הקפה כל כך מתוק!
הסלט כל כך ירוק!
ובגינה אין עכברים
 

שירת האוניברסיטה הסגורה – קול קורא למשוררות ומוזיקאים באירוע סולידריות עם מרצות האוניברסיטה הפתוחה

יום שלישי ה-12 במאי בשעה 17:00 – שירת האוניברסיטה הסגורה –אירוע חמישי של גרילה תרבות.

הפעם מול ביתה של נשיאת האוניברסיטה הפתוחה, פרופ' חגית מסר-ירון, כמחאה על הניצול באוניברסיטה הפתוחה וכסולידריות עם השובתות המתאגדות.

משוררות, מוזיקאיות ומיצגניות מוזמנות להקראת שירה על הוראה ותנאי תעסוקה, על מאבק, על סגירוּת ואוניברסיטה פתוחה (שלא נכנסת למשא ומתן עם העובדים).

מרצים ומרצות מהאוניברסיטה הפתוחה וממקומות אחרים מוזמנים להגיע אף הם ולקרוא שירי תלושי משכורת.

 

ארגונים שונים מוזמנים לתת את חסותם.

בינתיים נותני החסות, מלבד "גרילה תרבות", הם כתבי העת "מעין","הכיוון מזרח", "דקה", ארגון העובדים "כח לעובדים" "בַּסְטַרְבּוּת", מען – עמותה לסיוע לעובדים ו"הירקון שבעים".

 

אתם מוזמנים לראות בטקסט זה הזמנה אישית להצטרף לאירוע.

תוכלו לבשר על בואכן והשתתפותכן באימייל שלנוculturegrill@gmail.com

בגלל המשוררים הרבים שבאו לתמוך, כל אחת מהקוראות תקרא שיר אחד או עד שתי דקות.

 

ניפגש ברכבת צפון תל אביב בשעה 15:50, נקח אוטובוס קו 567, כשכל הדרך ינעים את הזמן לנוסעים יובל בן עמי בגיטרה והראפ קינג, ונרד בבית חולים "מאיר" ונפגין בשירה מתאגדת מול הבית שנמצא בכתובת הסמלית רחוב משה סנה 24, כפר סבא. ניתן לראות פה את מפת האירוע למי שמעוניין להגיע בכוחות עצמו.

אירוע קודם שהיה שם ואורגן על ידי שרון לוזון היה הצלחה גדולה והשוטרים הפגינו חביבות.

 

יש לנו מגאפון!

מומלץ לקרוא על הרקע לשביתה:

אתר שובתים באוניברסיטה הפתוחה:

http://openu.cal.org.il/

"העוקץ" על השביתה:

http://www.haokets.org/article.asp?ArticleID=3141

"הפורום להשכלה גבוהה" מצטרף להפגנות מחאה בקמפוסים השונים:

http://www.publiceducation.org.il/?p=67

הבלוגר שוקי גלילי מסביר למה שביתה:

http://www.notes.co.il/shooky/55425.asp

בלוג שירת האוניברסיטה הסגורה, הפגנת התמיכה הפואטית של גרילה תרבות במרצות

http://openuniv.blogspot.com/

האירוע בפייסבוק

http://www.facebook.com/event.php?eid=76313419711&ref=mf

האירוע ב"קדמה", YNET, וואלה תרבות

משתתפים:

מאיה בז'ארנו

מתי שמואלוף

רועי ארד

אביה בן דוד

יודית שחר

הראפר קינג

אפרת מישורי

נוית בראל

נעמה צאל

איתן קלינסקי

מיכל גרוסברג

יעל פרידמן

רוני הירש

ללי ציפי מיכאלי

אסנת איטה סקובלינסקי

אייל בן משה

שי אריה מזרחי

יובל בן עמי

חן שרעבי שוקר

ניר נאדר

מעין שטרנפלד

גליה אבן חן

 

מנחה: יהושע סימון

(רשימה מתעדכנת)

תודה,

צ'יקי, מתי, ליאת ונוית

—-

אירועים קודמים של גרילה תרבות:

שירת המלצריות – בתמיכה במלצריות קופי טו גו במאבקן מול הנהלת שטראוס

שירת פולגת – בתמיכה בפועלות הטקסטיל של פולגת קריית גת אחרי סגירת המפעל

שירת המדע – בתמיכה בעובדי גן המדע במכון וייצמן, רחובות

שירה באקירוב – מול בית שר הבטחון אהוד ברק בזמן מלחמת עזה

ועכשיו: שירת האוניברסיטה הסגורה 12.5.09