Monthly Archives: ינואר 2008

רפובליקת הנשים השמנות – חלק אחרון

אם הגעתם לכאן במקרה, כדאי שתתחילו בפרק 1 ותמשיכו הלאה.

ובכל זאת תקציר:

תקציר המחזה
 
המחזה מתרחש ברפובליקת נשים שמנות שהוקמה בקווקז ב1962, בית לאומי לנשים שמנות מכל העולם, שבו יוכלו להאבק על זכויותיהן ועל כבודן. על אף שהמדינה היא סיפור הצלחה, לאחר שלושים שנה היא הופכת לדיקטטורה הנשלטת בידי עוצרת חסרת שם ומפלגה מיליטנטית.
המחזה מתמקד בשתי נשים צעירות, ביאטריס ומרי. ביאטריס היא בתה של שרה בכירה מהמשטר הקודם, שהוצאה להורג. על פי החוק אסור לדבר איתה ואף חובה לירוק בפניה. אלא שנערת הכפר מרי, מדברת איתה בחשאי, בניגוד לאיסור.
מקשיב לשיחתם גבר, עבד מין שמותר לו להסתובב ברפובליקה בלי זכויות, והוא מלשין עליהן לשירות החשאי. השוטרת לוכדת אותן, הן מתחצפות אליה ומותחות את החבל. והיא שופטת אותן למוות.

למחרת, ביאטריס ומרי קמות כדי להיות מוצאות להורג. הן עוברות תהליך מגוחך, שכולל תפילה לעוצרת שמוכרזת כאל. מעט לפני שראשן נועד להיערף, השוטרת מקבלת הודעה שהעוצרת נרצחה והמשטר הדיקטטורי נפל. הן משתחררות. ביאטריס אומרת שתגמול למרי על כך שהיתה היחידה שדיברה איתה בימי האופל.

כעבור 11 שנים, המצב ברפובליקת הנשים השמנות מתהפך שוב: המדינה נמצאת במצב מלחמה עם רוסיה השכנה. המפלגה המיליטנטית, מפלגתה של העוצרת המתה, עולה לשלטון באופן דמוקרטי, אבל הפעם המדינה היא לא דיקטטורה וזכויות האזרח נשמרות.
ביאטריס הפכה בינתיים לעשירה מאוד. היא בעלים של רשת בינלאומית לקצף אמבטיה בשם 'ביאטריס'. מרי מגיעה אליה מהכפר כדי לבקש כסף, אך מסרבת לומר למה הוא מיועד. ביאטריס מתנה את המענק בכך שמרי תחשוף את תוכניותיה.
מרי מגלה שהיא חלק ממחתרת טרוריסטית שנועדה לעצור את השלכת פצצת אטום על רוסיה מצד הרפובליקה. המחתרת נתמכת על ידי אויבי המדינה, הרוסים, אבל מטרתה להציל את הרפובליקה, שכן ברור שהמדינה תיכחד במכה השניה אם ישליכו את הפצצה.
ביאטריס "הפטריוטית" לא נלהבת מהרעיון, אבל אומרת שתחליט מחר.

הפרק האחרון במחזה 'רפובליקת הנשים השמנות'

מרי: הבאתי לך מתנה: פנקייק קוקוס. זכרתי שאמרת שאת אוהבת את זה.
ביאטריס: זה לא אני, זו אמא שלי. אני לא יכולה לראות את זה.
מרי: את לא רוצה לאכול?
ביאטריס: תני לי שניה להתאפס — חשבתי על ההצעה. האם חוכמה, הגיון או תבונה, עדיפות על נאמנות פשוטה למולדת. מה שאת אומרת חכם והגיוני. זריקת הפצצה האטומית תביא אסון.
מרי: השמדה כללית.
ביאטריס: אני יודעת כל זה, ובכל זאת.
מרי: בכל זאת מה?
ביאטריס: הגעתי למסקנה אחת: אין לי ברירה.
מרי: כן.
ביאטריס: הנאמנות למדינה קודמת על החוכמה וההיגיון. כך חינכו אותי. גם כשהיא מטורפת וצמאת דם – עלינו לשחק את המשחק.
מרי: מה זאת אומרת מבחינתי?
ביאטריס: לא אסייע לך.
מרי: טוב. אני מבינה.
ביאטריס: יש לי עוד משהו לומר. לא אוכל להישאר נייטרלית לגבי מה שאמרת, אחרת אחטא לעצמי כפטריוטית. לא אוכל לעמוד בצד ולא להחליט כשאני יודעת על זה. אני מאוד מצטערת, אבל החלטתי להסגיר אותך, חברתי היחידה.
מרי: להסגיר?
ביאטריס: אי אפשר לתקוע סכין בגב ללוחמות. את בוגדת.
מרי: את לא תסגירי את הקבוצה שלי!
ביאטריס: לא אוכל לישון אם אדע שלא עזרתי למדינתי לעצור את הפעולה. יצרת קשר עם הרוצחים הרוסים. אני נאלצת למעול באמון שלך ובהבטחות שנתתי, לשכוח את הטובה שעשית לי. אני רוצה כמובן להתנצל. אעיד לטובתך, ואקווה שתקבלי רק עונש קל. את מוזמנת לצאת ולברוח עכשיו, לנסות להגיע לחוץ לארץ. אני לא אנעל את הדלת.
מרי: סיכנתי את עצמי עבורך.
ביאטריס: כן.
מרי: דיברתי איתַך כשאיש לא הסכים.
ביאטריס: זו ההחלטה הבוגרת היחידה שאפשר לקבל, ואני עושה אותה בקושי.
מרי: זו הפרת הברית בינינו.
ביאטריס: את מוזמנת לחשוב עלי כל דבר נורא שתרצי. כל החלטה שאקח תהיה נוראית. אבל אני נותנת לך עוד אופציה, כדי להראות כמה קשה לי הדבר.
מרי: אני לא מבינה.
ביאטריס: את יכולה להרוג אותי. במזוודה כאן (פותחת) יש אקדח משתיק קול וכפפה, את יכולה לירות בי בראש ולהניח את האקדח בידי. יראה כאילו התאבדתי. ואז תוכלי לעשות את המהפכה הנוראית שלך.
מרי: מה זה משנה? אני לא מבינה.
ביאטריס: לא אוכל לחיות ולדעת שבגדתי במדינה או שלא עצרתי את דבר הבגד.
מרי: אני לא יכולה לעשות את זה.
ביאטריס: אם ממילא אמות מפצצת האטום, אין שום סיבה שלא תהרגי אותי. ממילא תכננת להרוג עם המיליציה שלך נשים שמנות אחרות, בשר מבשרך.
מרי: זה לא אותו דבר.
ביאטריס: יכולתי למות בטעות בפיצוץ שלכם, נכון?
מרי: זה אפשרי.
ביאטריס: ודאי.
מרי: אבל כאן זה אחרת.
(ביאטריס מלבישה את מרי כפפה)
ביאטריס: הנה, קחי עכשיו את הרובה.
(שמה את האקדח ביד שלה).
ביאטריס: תירי בי. כווני אלי. אל תכווני לתקרה. יש לי שכנה קשישה שם. כווני אל פני. אל הבטן. מה ההבדל? הרגי אותי ותצילי את המדינה.
מרי: ההבדל? לא כל דבר אפשר להסביר. אולי את צודקת: לא כל דבר הוא חישוב של הגיון, חישוב הוא אף פעם לא קר. אבל לא אוכל להרוג אותך. (מורידה את הכפפה ושמה במזוודה) אני מתחננת שלא תסגירי אותי.
ביאטריס: אין לי ברירה — (לטלפון) שלום, אני גרה בשדרה ב' רחוב  167, דירה 2. תוכלו לשלוח לכאן ניידת של השירות החשאי? (מנתקת)
יש לך זמן לברוח. ואל תלכי לכפר, אגיד להם שאת שם.
הן מביטות שתי שניות זו בזו.
מרי: נתראה.
(מרי יוצאת, ואחרי שניה טורקת אותה בעוז, ברעש שנשמע כמו יריה)

(cc) חלק מהזכויות שמורות לרועי ארד 2007

 

תודה לכל הקוראים והמגיבים.

 

רפובליקת הנשים השמנות – פרק לפני אחרון – בוגדת (תוספת 26 בינואר: שיר על עזה של אהרון שבתאי)

עזה

 

למרות רצף המחזה, אי אפשר להתעלם ממה שקורה בעזה. לפני שבוע פרסמתי שירים לשר הבטחון. אבל דבר אחד לא אמרתי עליו: שהוא מטומטם. צריך להיות עיור כדי לא לחשוב שאם שמים מיליון וחצי איש בלי אוכל ותרופות ובלי חשמל וסיגריות בימים קרים הם לא ינסו לברוח ולהשיג אוכל. קראתי איפהשהו שכבר 68 חולים מתו מתו בגלל הסגר (גם על תרופות) ושיש 450 חולי סרטן שהטיפולים שלהם הופסקו. אחר כך יתפלאו שאנשים מצביעים בהמוניהם לחמאס.

העלינו לאתר מעין החדש שיר של אהרון שבתאי על עזה.

 

————–

 

למי שמתחיל עכשיו בהרפתקה, מאוד מומלץ להתחיל לקרוא את פרק 1 ואז 2 ו3. לטובת העצלנים ואלה שקראו ושכחו, להלן תקציר לקוני:

בפרקים הקודמים – תקציר

המחזה מתרחש ברפובליקת נשים שמנות שהוקמה בקווקז ב1962, בית לאומי לנשים שמנות מכל העולם, שבו יוכלו להאבק על זכויותיהן ועל כבודן. על אף שהמדינה היא סיפור הצלחה, לאחר שלושים שנה היא הופכת לדיקטטורה הנשלטת בידי עוצרת חסרת שם ומפלגה מיליטנטית.
המחזה מתמקד בשתי נשים צעירות, ביאטריס ומרי. ביאטריס היא בתה של שרה בכירה מהמשטר הקודם, שהוצאה להורג. על פי החוק היא חייבת ללכת בשיניים מושחרות וגלימה צהובה, אסור לדבר איתה ומותר לירוק בפניה. אלא שנערת הכפר מרי, מדברת איתה בחשאי, בניגוד לאיסור.
מקשיב לשיחתם גבר, עבד מין שמותר לו להסתובב ברפובליקה בלי זכויות, והוא מלשין עליהן לשירות החשאי. השוטרת לוכדת אותן, הן מתחצפות אליה ומותחות את החבל. והיא שופטת אותן למוות.
 
למחרת ביאטריס ומרי קמות כדי להיות מוצאות להורג. הן עוברות תהליך מגוחך, שכולל תפילה לעוצרת שמוכרזת כאל. מעט לפני שראשן נועד להיערף, השוטרת מקבלת הודעה שהעוצרת נרצחה והמשטר הדיקטטורי נפל. הן משתחררות. ביאטריס אומרת שתגמול למרי על כך שהיתה היחידה שדיברה איתה בימי האופל.

שוב מומלץ לקרוא את פרק 1 ואז להמשיך לפי הסדר.

רפובליקת הנשים השמנות – פרק ד' – בוגדת

 

מספר שנים אחר כך. ביאטריס, בלבוש מעצבים ועם עניבה, הפעם ללא שיניים מושחרות, יושבת לצד שולחן מהודר במשרד יוקרתי מאוד, עם לפטופ. מרי, נראית בערך אותו דבר, עם צעיף מהוה ומלוכלך מעט, נוקשת בדלת ונכנסת.

מרי: איזה משרד עצום! 
ביאטריס: קפה? שאגיד למזכירה שאת רוצה אספרסו קצר?
מרי: לא, שום דבר. חבקי אותי. (מתחבקות) חזק יותר. את ממש יפהפייה: ללא שיניים שחורות נוראיות. לא שמתי לב לפנים החלקות שלך, לעיניים הנוצצות.

ביאטריס: לפחות תורידי את הצעיף, תרגישי בנוח.

מרי מורידה: לשים כאן?

ביאטריס: יש מתלה (מצביעה על מתלה).
ביאטריס: עברו כבר כמעט? 10 שנים?
מרי: 11 שנים. 11 וחצי, זה היה בקיץ.
ביאטריס: זמן ארוך כל כך. הייתי ממש ילדה, כמעט שכחתי את הימים ההם. הימים הנוראים ההם, של העוצרת והמפלגה.
מרי: הימים לא עברו. המפלגה המיליטנטית שהעלתה את העוצרת שוב בשלטון. 
ביאטריס: הם השתנו. המפלגה הרבה יותר מתונה, אין כבר רציחות. אין מנודים בשיניים מרוחות במשחת נעליים. המפלגה כנראה מתאימה יותר בעיני האזרחיות לנהל את המלחמה. אני ואת מבינות מה הן שוות, אבל הן עלו לשלטון ברוב גדול.
מרי: הם הרגו את אמא שלך.
ביאטריס: אני מוכרחה לומר שהמפלגה גם טובה לעסקים. יש פחות בירוקרטיה, פחות מיסים לכל מיני בטלנים. הזמנים משתנים. לפני עשר שנים התרגשתי לשמוע מישהי אומרת את שמי, היום נשים בכל העולם לוחשות בקופה, 'ביאטריס'. השם שלי הפך למותג. התעשרתי.
מרי: בגלויות השנה החדשה, סיפרת שאת גרה בארמון. אבל לא האמנתי שהוא רחב ידיים כל כך.
ביאטריס: כן, ענק, אני מעט בודדה כאן. את הפיצויים מהמדינה השקעתי ברשת חנויות קצף אמבט בינלאומית. בגלל המלחמה, מזל שפנינו לחו"ל, כי כל הנשים בחזית. היום, נשים שמנות בכל העולם עושות אמבטיה עם 'ביאטריס'.
מרי: אני כל כך שמחה לשמוע שהסתדרת.
ביאטריס: תוכלי לעבוד אצלי בתפקיד ניהולי בכיר. נוכל להיות חברות שוב.
מרי: אני מורה בכפר שלי.
ביאטריס: אתן לך לנהל איזור, יבשת. תקבלי את אפריקה.
מרי: אין מישהי שתחליף אותי בכפר. ועדת הכפר שלחה אותי ללמוד באוניברסיטה וחזרתי עם תעודת הוראה. אם אעזוב, מי ילמד את הילדים? אני המשכילה היחידה בכפר.
ביאטריס: אני מדברת איתך ברזולוציה אחרת. את צריכה להבין שזו רשת עצומה. כל שבוע אנחנו פותחים סניפים. השבוע זה קייפטאון. בשבוע הבא פותחים שני סניפים: בסייגון ובפיטסבורג. — טוב, מה רצית? בשביל מה צצת פתאום אחרי 11 שנים?
מרי: אמרת פעם שתוכלי לסייע לי. לא חשבתי שאצטרך את הטובה שלך, אבל עכשיו…
ביאטריס: את צריכה סיוע כספי? אין בעיה.
מרי: כן. תודה. לא חשבתי שזה יקרה, אבל כן.
ביאטריס: אני מבינה. (שולפת פנקס צ'קים וחובשת משקפי ראיה) ניתוח? לימודים? הימורים?
מרי: זה לא עבורי. בוא נאמר, מטרה חשובה.
ביאטריס: והיא?
מרי: עדיף שתתני את הכסף בלי לברר.
ביאטריס: אני לא נוהגת לעשות דברים בלי לדעת מהם.
מרי: אם תדעי, את יכולה להסתבך. אני כבר פעם אחת כמעט והובלתי אותך לאסון, עם הפה שלי. מה שאני מתכננת עדיף שלא ייוודע לאיש. זה נושא רגיש מאוד.
ביאטריס: לך כמובן אין מה לדאוג, פי סגור.
מרי: האם אין סיכוי שתתני לי כסף בלי שאחשוף את הסוד?
ביאטריס: עם כל אהבתי, לא אוכל לסייע בלי זה. את חייבת לומר לי מה את מתכננת.
מרי: ובכן, אני צריכה את הכסף בהקשר של מה שדיברנו קודם: המפלגה המיליטנטית.
ביאטריס: כן.
מרי: לא אגיד יותר.
ביאטריס: ו?
מרי: אני מעוניינת לנסות לעצור את מהלך העניינים במדינה, במיוחד את נושא פצצת האטום, בדרך היחידה האפשרית, בעצם.
ביאטריס: והיא?
מרי: (פאוזה) בהרים שליד הכפר שלי מתארגנת מחתרת. יש כבר חמישים אנשים אמיצים שמוכנים לפקודה. אבל מחתרת צריכה כסף. נשלחתי לגייס ממך.
ביאטריס: מהפכות? מחתרות? חשבתי שהימים האלה נגמרו. היום זה עידן כוחות השוק.
מרי: אני חייבת להציל את המדינה מעצמה. ההנהגה עומדת להשליך פצצת אטום על רוסיה, את יודעת.
ביאטריס: כן, זה כתוב בכל העיתונים.
מרי: זה יהיה נורא אם נפציץ את רוסיה.
ביאטריס:  אבל רוסיה כבשה לנו חלק ארץ נכבד במערב, והקרב לא זז כבר כמה חודשים. ההנהגה אומרת שאין ברירה, חייבים להשתמש בפצצה. צריך לסמוך עליהן, הן מבינות במלחמה. הרי כולם מסכימים עם זה.
מרי: הרי רק לפני שנה כבשנו את דחאסטן מהרוסים וכולם כאן הריעו.
ביאטריס: אני לא מבינה בזה. גם את לא. תני למומחיות לטפל בזה.
מרי: אני רוצה להקים מחתרת נגד הממשלה, שתפריע למלחמה, שתעצור את פצצת האטום. אם נזרוק על רוסיה פצצה, הרי הם יהיו חייבים להחזיר בפצצת אטום.
ביאטריס: גם אני לא מתלהבת מזריקת הפצצה, מלחמה רעה לביזנס. אבל הפתרון הוא לא טרור.
מרי: אין דרך אחרת.
ביאטריס: את תקימי חזית שניה בזמן מלחמה. זה נורא.
מרי: כך נוכל לשמור על חיינו. הברירה היא השמדת מוסקבה והשמדתנו שלנו.
ביאטריס: אבל גם לפי התכנון שלך ימותו אנשים. את תזרקי פצצות.
מרי: יש בקווקז פתגם ישן, שמעתי את זה ממישהו שאיכשהו נשאר כאן, גבר, שומר יער זקן. הוא אמר לי כשגודעים עץ, הוא מועך את הפרחים. הרעיון הוא לקרב את הפלת המשטר. כן, יהיו אנשים שישלמו מחיר, לצערי.
ביאטריס: אם את הורגת, מה מבדיל בינך לבין המפלגה המיליטנטית? גם הם מעכו פרחים.
מרי: הם מובילים את כולנו להשמדה, אני רוצה להפסיק את המלחמה הטפשית הזו. איך עולה בכלל בראשן המחשבה להשתמש בנשק אטומי?
ביאטריס: אתן פועלות לבד?
מרי: לא.
ביאטריס: יש גופים שעוזרים לכם?
מרי: עדיף לא להיכנס לזה. אני לא רוצה להתווכח על פוליטיקה, רק לקבל טובה אישית.
ביאטריס: מי עומד מאחוריכם?
מרי: הם, הרוסים, אין לנו ברירה.
ביאטריס: זה לתקוע סכין בגב לחיילים בזמן קרב. אני יכולה עוד להבין בחורה שמשתמטת מהמלחמה, כדי למחות. גם זה בעיה, כשאחרות משרות במקומה, אבל ניח
. מה שאת מציעה זה להצטרף לאויב שלנו. את אוהבת את הרוסים? את בעד האויב?
מרי: חלילה, הם אוייביי. מדובר אחרי הכול בגברים, שְרַצים סוסיים, זינים מהלכים, אימבצילים עם צחנת זיעה, נימולים מוכי שחין, פרונקלים מגובננים, חלאות קטטריות, מתעקשי לשכב מלמעלה, אנסים קֵרִיליים. הגברים הרי אשמים בשואה, בעבדות, הם חיסלו את האצטקים, את הארמים, הרגו את ישוע המסכנה. איך הכניסו מסמרים למשמניה.
ביאטריס: אבל את רוצה את עזרתם לעשות פיגועי טרור נגד המדינה, עם כספי שלי, כסף מקצף אמבטיה 'ביאטריס'?
מרי: כן.
ביאטריס: זו בגידה, מרי היקרה. תמיד אהבתי את המדינה, גם כשהייתי סמוכה למות בגיליוטינה, עדיין אהבתי את המדינה. כשרקקו עלי ברחוב, המשכתי לאהוב את מדינתי, את רפובליקת הנשים השמנות.
מרי: אבל גם אני אוהבת את המדינה: אני רוצה להציל את הרפובליקה מסופה. על כל פנים, את לא חייבת להסכים איתי, אני רק רוצה את הכסף.
ביאטריס: באיזה סכום מדובר?
מרי: סכום מזומן של מאה אלף דולר. לא צ'ק.
ביאטריס: זה סכום גדול. אין לי אותו בכיס.
מרי: אני יודעת.
ביאטריס: אני חייבת לחשוב על כך עוד. ניפגש כאן, מחר בדיוק, באותה שעה.
(לוקחת צעיף ויוצאת)
מרי: הפנים שלה צהובות, הן שונות. ידה יבשה וסדוקה. היא מלאת חרדה. היא אדם שיש לו מה להפסיד, לא ביאטריס עם הכובע עמוס הבּדָלים. אז רק רצתה שיקחו ממנה בדלים, כיום היא רק מפחדת שיקחו ממנה. אלמלא מה שקרה ביננו, הייתי אומרת שהיא תבגוד בי, תלשין עלי. אבל עלי להאמין.

 

והנה הפרק האחרון

 

 

 

 

רפובליקת הנשים השמנות – מחזה פוליטי בהמשכים, פרק 3: הוצאה להורג

שוב אפתח בתודות למגיבים מחממי-הלב באימיילים וברחוב ואף לאדם המסתורי שטוען כי למד איתי בתיכון מקיף ד' בבאר שבע ולא מוכן להזדהות. מאוד כיף לשמוע תגובות טובות. אני כתמיד חסר כל-הבנה בחומרים שלי, הנחתי שזה טקסט כבד מאוד. אבל אנשים חושבים שהוא מצחיק. אני חושב שבעיקר הפרק האחרון, פרק 5, קצת עכור.

אני מציע לעוד כותבים לנסות את שיטת הסיפור בהמשכים, שמוכרת מימים ימימה, וקצת נעלמה בתקופת "הטעם הטוב". ולעשות את זה כמוני – בלי תיווך של יחצ"נות דורסנית ויצירתית-מדי או הוצאת ספרים, אלא בשביל הקוראים וההנאה, עניין שקצת נשכח בתקופה הזו של סמנכ"לי השיווק השולטים בעולמנו התרבותי.

למי שהגיע לכאן בטעות, חיוני לקרוא את פרק 1 ואז 2.

 

רפובליקת הנשים השמנות – מחזה לשלוש שחקניות שמנות וגבר יפיוף מתחלף

חלק ג' – ההוצאה להורג
 
שתי הבחורות ישנות בתא המעצר, חבוקות. הן מתעוררות.

ביאטריס: היה כל כך טוב להרגיש גוף לידך כשאת ישנה. לדעת שמישהו בעולם מחבב אותך.
(מלטפות זו את פני זו)
מרי: אני פשוט לא נרדמתי. השטיח הזה ארוג פשפשים ומקקים שתִי וערב, זה על זה, בכמה שכבות, כמו ופלה של חרקים. השטיח הזה ראוי למחקר ביולוגי מקיף. תזכירי לי, העוצרת סגרה את תחום הביולוגיה?
ביאטריס: לא, חיסלו רק את מדעי הרוח. הביולוגיות טובות לכלכלה, לא יעשו להן כלום. הן מייצרות נשק ביולוגי וגם חברת התרופות שלנו גדלה מאוד.
מרי: אנחנו לא מועילים לצמיחה, כנראה.
ביאטריס: אני דוקא כן.
מרי: במה את מועילה?
ביאטריס: לפני שצבעו לי שיניים לשחור, למדתי מינהל עסקים. הייתי אפילו מצטיינת דיקן. יכולתי להועיל קצת אפילו בתקופה הזאת. האמת היא שחלמתי ללמוד פרסית עתיקה.
מרי: דוקא זה?
ביאטריס: היה משורר בשושן בשם חפיז שכתב 'איזהו עושר? שק לשפתי אהובתך ובוז להדר מלכות' — אולי זה טפשי, אבל רציתי לקרוא את חפיז בשפת המקור, והיתה מגמה טובה לפרסית עתיקה.  
מרי: ולמה לא למדת?
ביאטריס: אמא שלי אמרה שצריך משהו ביד, שאי אפשר לעשות עם זה כלום. מה אעשה עם פרסית עתיקה? אז ויתרתי.
מרי: גם עם מינהל עסקים לא תעשי כלום בחיים כבר. (ביאטריס צוחקת) טוב, אולי זה באמת היה מטופש לשוחח אתמול. אני לא רוצה למות, בסך הכול. הייתי צריכה להתאפק. הכנסתי את שתינו לבוץ עמוק.
ביאטריס: תדעי שהשיחה הזאת היתה הרגע המאושר בחיים שלי, למרות ש…. — את פוחדת?
מרי: לא. הגיליוטינה לא מפחידה אותי. זה קרש וכמה סכינים.
ביאטריס: והמוות?
מרי: לא. אני פשוט לא מעוניינת בו. המוות… הוא מאוד לא לעניין. לא אכפת לי על הצוואר שלי באופן מיוחד. יש כמה מיליארדים כאלה – סחורה די זולה. איך קוראים לזה במנהל העסקים שלכם? קומודיטי. זה כמו התירס שאני קוטפת היום. עוד צוואר, פחות צוואר. ומתירס אפשר להכין פופקורן.
ביאטריס: אני פוחדת מאוד. אין טעם להכחיש את זה. הביציות שלי משקשקות. גר-גר-גר.
שוטרת: טוב, הרגע הגיע, בנות. זו הזדמנות לשלב שנקרא טקס התוודעות אחרון, על פי החוק וטוּב הלב של העוצרת.
מרי: התוודעות?
שוטרת: סקס. הבאתי את העבד. אתן מוזמנות להתחיל. עבד, פה גדול!
ביאטריס: זה הבחור מאתמול?
שוטרת: אולי. אני לא מבדילה.
מרי מכריחה אותו לרדת למרי.
מרי: יא מלשן. טוב, פעם אחרונה. (מורידה מכנסיים, הוא יורד לה)
שוטרת: ועכשיו הנאשמת מס' 2.
ביאטריס: אני מעוניינת לוותר על זה. אתה לא חייב.
שוטרת: מה הכוונה? זה חלק מכללי הטקס. יש פרוטוקול.
לוקחת אותו בשיער ומכריחה אותו לרדת לביאטריס.
ביאטריס: אתה לא חייב. אם אתה לא רוצה… מממ… מעולה.
בחור מרים ראש ומתנשף.
ביאטריס: רצית? תנו לו מים.
(שותה מים ומשתעל)
שוטרת: חנקת אותו. עכשיו הוא יעשה פה פיפי על הבמה. צא.
(זוחל החוצה)
מרי: בואו נמשיך למנה העיקרית. אני רוצה לסגור את זה מהר. דחיה של המוות לא תעזור לנו ולא לך.
שוטרת: אני רוצה להגיד לכם משהו, אבל שלא ייצא מהחדר.
ביאטריס: כן.
שוטרת: אתן בוגדות, אתן חלאות, אתן מתנגדות להוד מעלתה הרחומה, אבל אני מאוד מעריכה אתכן. אני מתנגדת למה שעשיתן, אבל יש לכן אומץ ועקרונות. אני מצדיעה לכן (מצדיעה).
מרי (מצדיעה חזרה): את יכולה להפסיק. תודה. מה יוצא לנו מזה?
שוטרת (חוזרת לטון נוקשה) שום דבר. (נותנת סטירה למרי) עכשיו שלב ב'.
מרי (קצת משועשעת): הגיע שלב ב'.
שוטרת: שלב התפילה. אתן מוזמנות להתפלל לאל, על פי הפרוטוקול כמובן. (רעש בחוץ) אסגור את הדלת, יש המון רעש בחוץ. חשוב לי שתתרכזו. לעשות את זה מכובד.
(מגיעים מול תמונה גדולה של אישה סתמית)
מרי: העוצרת מחליפה את ישו?
שוטרת: כן, זה נוהג חדש, רפורמה בדת. ישו מוצתה, לפי העוצרת, ישו נתנה לאנשים רעיונות לא פוריים, לא מוטי-צמיחה. מעכשיו, העוצרת החַנונה דואגת ישירות לנשמות המאמינים בכנסיות ברחבי הרפובליקה. זה אמור להפוך את הכנסיות לעדכניות ויעילות יותר – מאז שזה קרה, הכנסיות מוצפות.
מרי: ממש אין מקום לזוז שם.
שוטרת (מסתכלת עליה בכעס): אם כן, יש לכן עשר דקות מול העוצרת, בדיוק. הביטו במנהיגה הדגולה, אֵם האומה, אולי משהו יוקרן על נשמותיכן הטועות, הבוגדניות, הקוויזלינגיות. אתן יכולות לכרוע ברך.
מרי: את מדברת כמו כומר.
שוטרת: כן, היו קיצוצים בשירות הציבורי. אני כומר.
בינתיים השוטרת מושכת חוט ולהב הגיליוטינה עולה.
 
מרי: שמעי, גברתי, אנחנו מוותרות על התפילה לישו החדשה. תהרגי אותי בלי דיחוי.
ביאטריס: תפילה לא תפילה. תמלמלי משהו. נרוויח קצת זמן. תני לי חיבוק. חיים, עוד קצת חיים.
שוטרת: זה הנוהל. עשר דקות תפילה. ככומר אני מנחה אתכם לחשוב על החלומות שלכן.
מרי: לא הייתי מתנגדת לנקניקיה וקפה. סליחה, כומר, אין ארוחה אחרונה? זה הנוהל שאני שמעתי עליו. ממתי מוציאים להורג בלי סעודה אחרונה, בקשה אחרונה?
שוטרת: היו יותר מדי הוצאות להורג השנה, זה יצר עומס על התקציב. את מכירה אנשים? זה חארות. הם זללו בלי חשבון על חשבון משלמות המסים. אכפת להם שיש קיצוצים? כל אחד חושב על עצמו. לקחנו חברת ייעוץ כלכלית מארצות הברית, מקינזי, והמסקנות שלה היו חד משמעיות – לבטל את הסעודה האחרונה.
ביאטריס: מה אמא שלי אכלה? שרת הפנים?
שוטרת: מממ… תני לי להיזכר… אישה גבוהה, עם שיע
בצבע של עורב? פאנקייק.
ביאטריס: היא תמיד אהבה פאנקייק.
שוטרת: כן, היה שם קוקוס. יש לכן עוד 3 דקות.
מרי: תפגשי בקרוב את אמא שלך.
ביאטריס: אני לא מאמינה בשטויות האלה.
מרי: גם אני לא. אבל זה מה שאומרים. (לשוטרת) סלחי לי שוטרת, על פי דת העוצרת, יש עולם הבא? או גם זה בוטל בקיצוצים?
שוטרת: אני קולטת את הציניות שלכן. אבל אם אתן שואלות ברצינות, אענה ברצינות. עברתי הדרכה לכמורה בדת הרפורמה.
מרי: כן, ברצינות. יש העולם הבא?
שוטרת:  זה לא קוּצץ, נראה לי שזה תחום שנמצא בגדילה וצמיחה. פתחו כמה כאלה חדשים. העוצרת תומכת בפתיחת התחום של העולם הבא לתחרות. תחרות שווה ייעול שווה צמיחה, אמרה העוצרת.
מרי: כל הכבוד לעוצרת.
שוטרת: רק שתדעו שיש לכן 2 דקות עד הגיליוטינה. אתן לא נראות לי קולטות את העניין.
מרי: אולי נגמור עם זה. אני משתגעת. אני מוכנה לוותר על הזמן הזה. תגידי כל דקה, עכשיו?
שוטרת: כל דקה ובדקה האחרונה כל עשר שניות ובסוף ספירה לאחור. זה הנוהל.
מרי: כמו בסילבסטר?
שוטרת: משהו כזה. דקה ארבעים.
(מסתכלת בשעון)
ביאטריס: וזה עדיף על סילבסטר. בסילבסטר כל המסיבות גרועות. עדיף להישאר בבית.
(טלפון)
שוטרת: שקט. מצטערת, זו המפקדת שלי. תוכלי להחזיק. עם שתי ידיים.
(נותנת למרי את החוט של הגיליוטינה)
מרי: קצת חוסר נימוס. דברי איתה אחרֵי. בואי נסיים עם זה. הולך לי כל הבוקר. את יודעת מה, אני לא מחזיקה.
שוטרת: אני בטלפון. (נלהבת) מה את אומרת?! את מותחת אותי.
ביאטריס: אני אחזיק.
שוטרת: תסתמי. (לטלפון) מה? כן, המפקדת. (מופתעת) ב-א-מת? ומי יהיה עכשיו? את הראש? יורקים על זה, המפקדת? בכיכר? הגיע הזמן. הגיע לחלאה, לכלבה הרזה.
שוטרת:  יש לי חדשות טובות לכולנו. הרגו את העוצרת הבוקר, היתה הפיכה עממית נגד הזונה הכחושית והמפלגה המיליטנטית.
ביאטריס עוזבת את החוט.
מרי: אבל עד לפני רגע…
שוטרת: יש חנינה כללית. הבנות שורפות את הפסלים שלה ושוברות את הגליוטינה. העידן השחור תם.
 
השוטרת לוקחת את התמונה ומכה בה בפטיש. מפילה אותה על הרגל של ביאטריס.
 
ביאטריס: זה כאב.
שוטרת: סליחה, בואו נחגוג! בוא, בחור, עוד סיבוב.
המסכן יורד לה והיא מתענגת.
ביאטריס: אמרתם שיש חנינה. תעזבי אותו.
השוטרת: שניה. אני כאן עסוקה.
מרי: אני חוזרת לכפר, אבל הברית בינינו תישאר לנצח.
ביאטריס: לנצח. עד יום מותנו. הלוואי ואוכל לגמול על שסיכנת את חייך כדי לדבר איתי.
מרי: אל תדברי שטויות. לא קרה כלום בסוף. ניצחנו.
ביאטריס: כן, זה מצחיק לומר, ניצחנו.
שוטרת: ניצחנו.
מרי: מה את מתערבת. מה ניצחת פה?
שוטרת (נלהבת): בואו נלך שלושתנו לכיכר העיר. עכשיו אנחנו חברות. ניצחנו.

פרק 4 (לפני אחרון) עלה.

רפובליקת הנשים השמנות, חלק ב'

.
כדאי לקרוא את חלק א' כדי להבין היכן אנחנו נמצאים,

רפובליקת הנשים השמנות – חלק ב'

שוטרת:  אני ממשטרת ההגנה הפנימית. את, כפריה, האם הפרת את החרם על הנתינה המנודה, בתה של הבוגדת שרת הפנים לשעבר?
מרי: הרגע עברתי כאן, עישנתי סיגריה ורציתי מקום לאפר. לא אמרתי מילה. אני סתם כפריה שמנמונת בביקור בבירה. האם יש חוק נגד עמידה בכניסות בתים?
שוטרת: אפשר לראות את הסיגריה?
 
מרי מוציאה בדל סיגריה מהכובע של ביאטריס ומראה. השוטרת מניחה ניילון על ידה, לוקחת את הבדל ובוחנת אותו בהמהום, מחזירה למרי שמשיבה את הסיגריה לכובע של החלוק של ביאטריס.
 
שוטרת: הבחור הזה דיווח שאת שוחחת עם מנודה.
גבר: אה…
שוטרת: בלוֹם, רד לי.
 
השוטרת מורידה את מכנסיה, הוא מתכופף.
ביאטריס: עדות גבר אינה קבילה לפי החוקה של 1962.
שוטרת: מסכימה. גברים הם צפעונים. (לבחור) יותר עדין. בלי שיניים.
מרי: אני רואה שאתן משוחחות, בניגוד לחוק.
שוטרת: כי היא דיברה, החצופה. הרי אסור לה לדבר.
מרי: היא דיברה לעצמה.
ביאטריס: מותר לי לדבר לעצמי, על פי תנאי הנידוי.
שוטרת: מה שקורה כאן מנוגד לחוקי העוצרת, אני לא יודעת אם לחוק ספציפי, אבל בוודאי שישנו חוק כזה. אאלץ לדווח לעוצרת.
ביאטריס: זו שאימי חילצה מבעל מכה והביאה לרפובליקה.
שוטרת: מה?
ביאטריס: זו שאמי סייעה לה להיכנס לפרלמנט למרות שהמשקל שלה היה גבולי, ולא היו לה מרפקים שמנמנים.
שוטרת: מה?
ביאטריס: זו אשר הרגה את כולן, את כל האמהות המייסדות, הנשים הטובות.
שוטרת: את מדברת על העוצרת?
ביאטריס: היא הרגה את כל הנשים הטובות, לטעמך? דיברתי על אחרת. על גברת בשם גברת לוי.
מרי: אתן שוב מדברות.
שוטרת: אדווח על דברייך. את צריכה להירגע. תעזור לה. (דוחפת את העבד לכיוון האגן של מרי)
עבד: אני קצת עייף… הלשון.
שוטרת: לך שתה מים, צחצח שיניים, ותחזור.
מרי: יום אחד תזרח השמש, בוקר אחד העננים יעלמו משמינו.
שוטרת: אני אצטט את מה שאמרת. (כותבת ומקריאה בקול) יום אחד תזרח השמש, בוקר אחד העננים יעלמו משמינו. תחתמי כאן שאמרת את זה?
מרי: (חותמת) בראשי תבות.
שוטרת: ליד זה תחתמי שהשמיים כרגע לא מעוננים, אלא מעוננים חלקית, ובכל זאת אמרת זאת.
מרי: איני מוכנה לחתום שהשמיים מעוננים חלקית. אני לא מומחית לזה.
שוטרת: את רוצה לחתום כעדה, מנודה?
ביאטריס: על מה?
שוטרת: על מזג האויר? אני רוצה להוכיח שהיא אמרה עננים כדימוי.
ביאטריס: מזג האויר אפור.
שוטרת (למרי): גברתי, אולי תגידי לי למה את מתכוונת במילה 'עננים'? אה?
מרי: אני מהכפר. עננים קודרים מביאים גשם וסופות ומטביעים את היבול. מהו ענן? למעשה גם חמורה טיפשה שדוהרת במדבר מסלסלת ענן של אבק מאחוריה.
שוטרת: מעניין מאוד… את רומזת שהעוצרת היא חמורה טיפשה שמסלסלת ענן אבק?
מרי: בכפר שלנו רק חמורים שמנים מעלים ענן מאובק מאחוריהם, חמור כחוש שהולך במדבר בקושי מותיר את פסיעותיו הדקות, העלובות.
שוטרת: התיק נסגר. רמזת שהעוצרת, אם האומה, כחושית?
מרי: אם את אומרת שהעוצרת חמורה. אבל כדאי שתודי כי מאז שהיא בשלטון, העוצרת היא יותר מאי פעם…
שוטרת: תאמרי את המילה 'כחושית', ונגמור עם זה. ניטול את ראשך בגיליוטינה.
מרי: מה שרציתי לומר, זה שמאז שהיא שולטת, העוצרת היא יותר מאי פעם… נחמדה.
שוטרת: נחמדה? בוודאי יש גם בכך עבירה. הרוסים שבגבול יחשבו שרפובליקת הנשים השמנות מנוהלת על ידי אישה חלושה וותרנית, ולא כך. אני רושמת את המילה. (רושמת) הנה, נחמדה, תחתמי.
מרי: אני חותמת בראשי תיבות.
שוטרת: טוב, נראה לי שיש מספיק עדויות, המילה האחרונה, נחמדה, הכריעה את הכף. אתן נעצרות, זה גם המשפט, אתן נשפטות למוות בגין בגידה חמורה והפחתת הפחד מהעוצרת.
מרי: ככה, בלי בית משפט?
שוטרת: יש קיצוצים.
מרי: אין שופטים?
שוטרת: יש רפורמה במגזר הציבורי, בנות. יש ייעול פה! —- בואו אחריי, בדילוגים.
(שלושתן יוצאות מהדלת)

המשך בפרק 3

ניסוי: פרסום מחזה קצר בהמשכים – רפובליקת הנשים השמנות

הקדמה

 

הרעיון לפרסום את המחזה בבלוג עלה לאחר מציאת גליונות עתיקים של 'עולם הקולנוע' שהושלכו לרחוב בשוק הפשפשים, עם סיפור בהמשכים. הרבה ספרים מכובדים מאוד התחילו כך וביפן זה אופנתי מאוד לעשות רומני בלוג.

על אף שאני תמיד מדבר נגד געגועים ונמצא בצד הלא נעים של ה'חדש והרע', המחזה 'רפובליקת הנשים השמנות' נכתב בנסיבות רומנטיות ומיושנות באופן מובהק.

נסעתי לסיני לפני חודש, לכתוב. סיני היתה ריקה כגיגית ריקה, בחוף שלי היו רק שלושה תיירים, אני ועוד זוג יאפי סקסי ברמה כלשהי. לא היו לקוחות, אז סגרו את החשמל ב23:00 כדי לחסוך את הדלק בגנרטור. אני הייתי עם מחשב אבל הבטריה שלו נגמרה. אז כתבתי את המחזה תחת נר על מחברת גדולה שקניתי בירדן. המחזה נהגה ונכתב בתנופה אחת, בלילה אחד, הלילה הסוער והצונן של ה27 בדצמבר 2007. כמעט לא שיניתי את הנוסח מאז. כדי ליצור סימטריה, התפחתי אירוע בן כמה שורות לסצינה נפרדת – סצינת ההוצאה להורג.

כשחזרתי מסיני לאילת, התעללו בי בכניסה. תמיד יש את הטיעון הבטחוני, אבל ברור לכל מי שחש על בשרו את הבדיקות הללו שהן פוליטיות לחלוטין. הרעיון הוא שלא אוהבים שישראלים נוסעים למדינות ערביות, אפילו לסיני (עוד יותר לא אוהבים שמגיעים ערבים), מבחינת "מה יש לכם לחפש שם?". בדקו במשך זמן ארוך את המחשב שלי, רטנו על כך שיש לי חוברת ללימוד ערבית, שאלו שאלות מביכות ואז הבודקת התחילה פשוט לקרוא את המחברת, שהיו עליה הרבה שירים. היא שאלה מה זה. הייתי במצב לא נעים, נלחצתי לפינה ואמרתי שאני משורר.
היא דפדפה במחברת וקראה כל שיר באופן מרופרף, כמו שאני לפעמים עובר על ספרי שירה חדשים בחנות, שואל את עצמי בלב בדרך כלל מי מוציא את הזבל הזה. לפתע נתקלה במחזה הזה. וזה נראה לה כמו הונאה, היא אמרה שזה לא נראה כמו שירים, והרי אני הזדהתי כמשורר. אמרתי שזה מחזה, שמותר לי לכתוב גם מחזה, על אף שאני משורר. היא הביטה בי לראות אם ניכר שאני משקר,
היא התחילה לקרוא בעיון יתר, ראתה את המילה קווקז (שהקורא שיגיע למחזה ולא יירדם בהקדמה יגלה במהרה). שאלה אותי מדוע מוזכרת קווקז, הרי הייתי בסיני?
אמרתי לה שיש עניין בכתיבה בשם דמיון, היא הסתכלה אלי בכעס. נראה כאילו הקנטתי אותה. שאלתי את שמה כדי להתלונן עליה או לכתוב עליה בבלוג, היא אמרה שם של בחורה יפה (אף שלא היתה יפה במיוחד), בסוף החלטתי שלא להתלונן. סך הכול בדיעבד הרווחתי חוויה נחמדה. ואני צריך להודות לה.

אנשים נוסעים לסיני בשביל לראות דגים, בוודאי שהשומרים בגבול יפים יותר ומורכבים יותר מהדגים. חלקם ברמת אינטלגנציה יותר גבוהה מרוב הדגים בטבע.לא רק בים האדום אלא אף מרוב דגי האוקיאנוס ובוודאי מהסרטנים של המים העמוקים!
על כל פנים, יש ב'הארץ ספרים' מדור בשם השאלון, שמכיל את השאלה 'מי הראשון שקורא את מה שאתה כותב', התשובה שלי זה המאבטחים בגבולות.

הנה המחזה. אני אוהב אותו, אבל הוא יכול לאכזב חלק מאוהדיי, כי מלבד המסגרת שלו, רפובליקה של שמנות, והסקס, הוא מאוד לא פופי ולא שמח, יש בו משהו עצי וכבד, לא מגניב, אולי עלוב, פוליטי באופן גס, פחות אלגנטי או קופצני מהשירים שלי למשל. אבל יש לי כנראה צד כזה, אם המחזה נכתב, ועוד בשטף שכזה.

אשמח לקבל תגובות באמצעות 'כתוב אלי' ואפרסם, מי שרוצה לשלוח לי בבקשה לא לפרסום, לא אפרסם את טוקבקיו. אשמח גם לעצות מקצועיות והפקתיות. אני הרי לא מבין במיוחד בתיאטרון. אני מודה שהתחום נראה לי מפחיד מאוד: במה גדולה, תאורה, כסאות ואנשים במבטא רוסי עם עיניים שנראות ככוס תה עם נענע. כתבתי מחזה אחד, קדימה, ולא שלחתי אותו לאף לקטור, כי הפחידו אותי שהתיאטראות הם מאפיה של מחזאים ספציפים.

 

אנסה לפרסם כל יום בערב פרק מהמחזה, זה יקח 4-5 ימים. מי שרוצה להיות מדווח על העדכון ראשון שירשם למחלקת הדיוור של הבלוג. ולמחזה:

 

רפובליקת הנשים השמנות – מחזה לשלוש שחקניות גדולות מימדים וליפיוף מתחלף

 

המשתתפות:
 
מרי – נערת כפר שמגיעה לבירה
ביאטריס – המנודה, בתה של שרת הפנים שהוצאה להורג
שוטרת
בחור – עבד מין

 
 
 פרק א' – באפֶלֵת
 
קריינות:
ב-1962, מדוכאות מיחס הגברים והנשים הרזות, מחליטות קבוצה של נשים עבות בשר מכל רחבי תבל, להקים בקווקז רפובליקה דמוקרטית של שמנות.
המדינה מוכיחה את עצמה במהירות: מספר הנשים השמנות מגיע למיליון, צבא הנשים מצליח להגן מפני השכנים והרפובליקה הופכת למעצמה טכנולוגית וכלכלית. הזכרים היחידים במדינה הם עבדי מין  חסרי זכויות.
בשנות התשעים, אחת ממייסדות המדינה השתלטה על המדינה, ויחד עם מפלגתה, הנהיגה בה משטר אימים. היא חיסלה את כל הנשים שיחד עמה הקימו את המדינה, והפכה את הרפובליקה האידיאליסטית לדיקטטורה, עם משטרה חשאית רצחנית.
זהו סיפורן של שתי נשים בעידן החושך של הרפובליקה.
 
 
תמונה ראשונה
 
בירת המדינה. ביאטריס, בחלוק צהוב, שיניה מושחרות במשחת נעליים, מהלכת עגמומית, פניה פונות אל המדרכה.
 
מרי (לוחשת): פסס פסס… את.
ביאטריס מופתעת מאוד.
מרי: בואי לכאן, לצד. לתוך המסדרון.
ביאטריס: קראת לי?
מרי: אני מכירה אותך, את הבת של שרת הפנים, האישה הטובה שעזרה למשפחה שלי, בכפר בדרום.
ביאטריס: כן, אני ביאטריס.
מרי: שלום.
ביאטריס: את לא מזהה סימנים? אני בחלוק צהוב ושיניי מושחרות כמו מוות. אני מקווה שאף אחד לא ראה שקראת לי.
מרי: זה לא אכפת לי.
ביאטריס: כמעט שנה שאיש לא דיבר איתי. אולי, בעצם, היתה הקבצנית… כן. לפני חודשיים היא ביקשה ממני כסף. היא היתה אולי עיוורת, אבל זה היה יום מרגש.
מרי: הלוואי וימי סער אלה יעברו.
ביאטריס: עלי להודות לאל שלא התיזו את ראשי כמו את ראשה המתוק של אמא. היום הדם זול ממים מינרלים.
יוציאו גם אותך להורג, אם יידעו שדיברת עם מנודה.
מרי: אני  לא פוחדת. הפחד הוא הגרוע בעונשים. מה הטעם להיות עשיר ופחדן? פחדן הוא עני.
ביאטריס: אני מדברת על חוכמה.
מרי: אין כזה דבר, חוכמה.
ביאטריס: את אמיצה. אני יכולה לבקש ממך משהו?  — תקראי לי בשמי, ביאטריס, ואז תבקשי משהו טרויאלי. מזמן לא דיברו איתי.
מרי: מה להגיד? זה קצת מטופש.
ביאטריס: תאלתרי.        
מרי: ביאטריס, (אלתור, משהו כמו 'מה השעה').
ביאטריס: תמשיכי. זה מרגש אותי.
מרי: ביאטריס, (אלתור).
ביאטריס (מתחבקות): את לא יודעת כמה שימחת אותי. אני בטוחה שלא אוכל לגמול לך. אבל אם פעם אצליח…
 
מרי מאתרת בחור ששוכב על הרצפה מאחורי משהו.
 
מרי: אוי, מה עושה הנקניק-קבנוס הזה? מה אתה עושה פה?
ביאטריס: הוא שמע שדיברנו?
מרי: מה קורה, בחורון?
(הבחור שוכב על הרצפה, אפאתי, בוהה באויר, מרי מושכת אותו וגוררת אותו למרכז הבמה)
מרי: הוא גבר, הם לא ממש מבינים מה קורה. הם טובים רק לדבר אחד. אני אוהבת שיער ארוך, זה שימושי כמו ידית של תרווד, אפשר לתפוס אותם בשיער ולכוון טוב יותר. זה חוסך בזבוז זמן והסברים. (רוכבת עליו ומאוננת עליו. הוא שוכב אדיש עם מבט סתום, עד שהיא גומרת, גם לא מתרגשת מזה יותר מדי). לך.
בועטת בו.
מרי: נשים פשוט מוצלחות יותר, בנו אותנו טוב יותר. בכל ההיסטוריה הגברים הרסו את העולם. הן חלאות. הפסדת את השיעור הזה?
ביאטריס: אבל יש גם נשים נוראות. נוראות יותר מגברים. העוצרת גרועה כגבר.
מרי: יש משהו במה שאת אומרת. היא גם הופכת לרזה כל יום. היא כחושית.
ביאטריס: אסור לומר זאת. אל תגידי את זה. יש מרגלים של המפלגה המיליטנטית בכל מקום.
מרי: לשם מה כל המהפכה והאומץ אם בסוף נונהג על ידי כחושית? אין לה בכלל מרפקים, רגליה דקות כשל תיש מת. ראיתי אותה בטוק-שואו בטלויזיה.
ביאטריס: טלוויזיה, טלוויזיה. טלוויזיה. טלוויזיה. פשוט נעים לי לשמוע אותך מדברת, לראות את הפה שלך זז. חסרות לי כל כך השטויות והזוטות, פטפוטי סרק וקרקושי שווא. (נוגעת לה בפה). תגידי שוב טלוויזיה.
מרי: טלוויזיה.
ביאטריס: טלויזיה, טלוויזיה. טלוויזיה

טלוויזיה

טלווי-לטווי-טלוויזיה

טלוויזיה

טל טלוויזיה

טלוויזיהיהיהיהיה

טל

טל

טלוויזיה

מרי: ביאטריס, טלוויזיה.
ביאטריס: אני כל כך אוהבת את הקול שלך. פשוט כל מילה. כמו צווארה של אמי שנשסף בגיליוטין, כן נשספו גם קולות האדם מאוזניי. כל בחורה שעוברת ברחוב מותר לה לרקוק בפניי אם היא תופסת אותי מביטה בה. נשים משליכות עלי את הסיגריות שלהן. הנה תראי.
מוציאה מהקפוצ'ון בדלי סיגריות.
מרי: מה אשמתך שאמך היתה בממשלה? ממתי ילדות משלמות על מעשי אמותיהן? זה לא היה בחוקה של 1962, שהן הבאישו אותה. פעם זה היה מקום שבו שמנות יכולות להלך בגאווה. לא עוד למצוץ לגברים. במשך אלפי שנים, גברים היו עם אישה חוקית כחושית ולמה רצו אותנו? למה היינו טובות? למצוץ. בשמנלנדיה, הם יורדים לנו. החוקה מ1962 של האמהות המייסדות גאונית ממש. כל רעיון האבהות מעוות: איך אדם שלא יולד את הילד, לא מניק אותו, ובקושי מגדל, חושב שיש לו אילושהן זכויות עליו?
מרי: ועכשיו כל המייסדות – מתות, כרותות צוואר כתרנגולות הודו.
ביאטריס: מי היה מאמין? לפני שנה וחצי הן ממש הלכו פה, נערצות על ידי כולן. כשאמי צעדה בשדרה א', הנשים מחאו כף מן המרפסות. איפה הן היו כשהובלה בבוקר עייף לגיליוטינה?
מרי: עוד קצת סבלנות, והצדק יגבר. שלטון העוצרת רופף וכתוש – כך ליבי חש – אפילו המפלגה שלה כועסת עליה. טירופה ידוע לכל. היא לוקחת מהעניים את ביתם הקטן, ולעשירים מתירה לבנות בתים שיחסמו את הים.
ביאטריס: אבל אנשים פוחדים לדבר.
מרי: העוצרת כבר עברה את הגבול. שמעת את דברה האחרון: היא ביקשה לקרוא לחודש יולי על שמה, חודש העוצרת.
ביאטריס: דוקא יולי?
מרי: היא הכריזה כי היא גדולה מיוליוס קיסר. לא רוצה שהחודשים יכונו על פי שמות של גברים. היא מכינה עכשיו את הצבא לכבוש את רוסיה. אנשים מבינים שהיא מטורפת. בכפר שלי, האיכרים מדברים בגלוי נגד המפלגה. בקרוב שלטון האימים ימוגר, והדמוקרטיה תחזור. ראיתי בדרך לכאן שכתבו על קיר 'עצרו את העוצרת', טוב, זה לא מקורי. אבל הכתובת לא נמחתה עד ארבע אחר הצהריים. פעם זה היה נשטף מיד והמשטרה החשאית היתה מרסקת את המרססים.
ביאטריס: הלוואי והיית צודקת. רק רע יותר יהא כאן! זאת ממלכת רשע. כמו הקוטב, השלג כבר ישכן כאן לעד. קרקורי עורב, פעיית בלי-ראש.
שוטרת: פעיית בלי ראש? אני ממשטרת ההגנה הפנימית. את, עיזה כפריה, האם הפרת את החרם על הנתינה המנודה, בתה של הבוגדת שרת הפנים לשעבר?

בואו אחריי ל:

חלק ב'

(CC) חלק מהזכויות שמורות לרועי ארד

לפני הדחפורים: גן יעקב ומוטיב ה"מא" היפני

הידיעות על הרס גן יעקב (וגם כאן), אחד הגנים המעניינים ו – אני מודה – המשונים בתל אביב, הזכירו לי מאמר מרתק שפירסמה בזמנו חברתי לשעבר, מוטוקו סוגאסה, שחזרה ליפן. המאמר העדין הזה מתייחס לתפישה היפנית של "מא", תפישה שמעט כותבים עליה בישראל.

כתבתי למוטוקו שעומדים כנראה להרוס את הגן והיא הסכימה לפרסם במיוחד את המאמר, שנכתב לכבוד התערוכה המעניינת "רשות הרבים" בהלנה רובינשטיין (אוצרות: סיגל בר-ניר ויעל מוריה, 2002).

עלי הארגמן נערמים על השביל: מוטיב ה"מא" בגן יעקב

    מוטוקו סוגאסה

  
עלי הארגמן של עץ האדר
נערמים על שביל הגישה
למקדש הנידח 
שעל ההר.
בדידות

                      (סאיגיו)
 
 גן יעקב עוצב באמצע שנות ה60 על
מנת למלא את החלל שבין תיאטרון הבימה, היכל התרבות וביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב לאמנות. החלל שבו מדובר לא היה בדיוק ריק: על התלוליות שכנו מזה 200 שנה ויותר שלושה עצי שקמה עתיקים.
מרדכי דוכובני, שהופקד על גינון הפרוייקט, לאחר שאברהם קרוון נסע לחו"ל, ניסה ליצור גן בהשראת הגנים היפנים – גינה פנימית שתושפע מהטופוגרפיה, הצמחייה וההיבט הארכיטקטוני של מבני הציבור הסמוכים. הכוונה הייתה לתחם במגרש גן מיניאטורי, מעין בונסאי, אך בקנה מידה רחב יותר.
האספירציות היפניות השיגו, במידה זו או אחרת, את מטרתן. קווי היכר "יפניים" ניכרים בכמה ממאפייני הגן: הגן מציג נוף נטורליסטי, בעל קומפוזיציה נטולת ציר סימטרי שליט; קיים קשר הדוק בין המבנים הגובלים לגן (הקשר בולט במיוחד במקטע שליד היכל התרבות); הקומפוזיציה שבין המוטיבים של המים (למרות שאלה אינם פועלים במלואם לאחרונה) – לגבעות, לאבנים, לגשרים ולסטרוקטורות המרושתות המתפקדות גם כתמיכות לפרחי הוויסטריה. השילוב של כל אלה יוצר את האווירה האינטימית – אולי, הביישנית  – שמאפיינת את גן יעקב.
 
 
מקורו של הגן היפני
 
על פי הכתב היפני, שמקורו סיני, פירוש המילה גן (טֶיי-אֶן) הוא "חלל מגודר בקדמת בניין". יש כאן חפיפה מעניינת עם הכתוב ב"אווסטה", ספר הקודש של ממלכת פרס הקדומה, שעמדה מצידה האחר, המזרחי, של דרך המשי הסינית. ב"אווסטה", המילה הפרסית ל"גן עדן" רימזה על "מקום מגודר", שבו צומחים עצים, מלבלבים צמחים והחיות משוטטות פרא (1).
 
בכל תרבות, תכלית הגן איננה שכפול הטבע, אלא שיקוף אידיאל הטבע, בכפוף לתפיסת המתכנן, בציביליזציה ובתקופה שלהן הוא שייך. כך גם ביפן: כשאידיאל "גן העדן" התפתח ושינה את צורתו, גם תפיסת הגן עברה תמורות.
 
על פי האמונה העתיקה ביפן, עץ עתיק יומין, או חבורת סלעים על הר סימלו את האלים. ההר היה הגן שבו התגודדו והשתעשעו האלים. אמונה אנמיסטית זו התפתחה לדת השינטו. הטקסים הדתיים נערכו על קרקע מישורית, שבה חול לבן – לפני מקדש שנבנה בעיבורה של חורשה קדושה.
 
המפגש עם הבודהיזם, שהגיע בראשית המאה השישית מסין, לווה (בין השאר) במהפיכה בתחום הגינון. הגן, שעד אז התבסס על החול הלבן של השינטו, הושפע מהקומפוזיציה הפיגורטיבית של הגינון הסיני, שבה מים ואיים מלאכותיים ביטאו את רעיון גן העדן.
אותו כור היתוך של תרבויות גינון, הבא לידי ביטוי בגינות בני האצולה ביפן – הוא שמהווה עד היום את דגם הגן היפני. יש לציין עם זאת, כי תפיסת הגנים העממיים ביפן של היום שונה בתכלית מזו של הגנים העתיקים, ולו בגלל העובדה שמטרת הגן היפני ה"קלאסי" היתה להעניק לבני התמותה הצצה אל נופו הנאדר של העולם הבא, שסומן באיים המלאכותיים, במים ובחול הלבן. מטרת הגן העממי של ימינו יומרנית הרבה פחות.
 
אמנות הגן –  הגן כאמנות
 
הגינון ביפן עומד בקשר עז עם האמנות ולמעשה נחשב לסוגה אמנותית בפני עצמה, שאינה נופלת בערכה מן הציור, או השירה.
"ספר עשיית הגן" (סאקוטֶיי-קִי) מהמאה ה- 11, קובע כיצד צריכים להראות גנים אידיאליים (2). על פי ספר זה, גן הוא תיאור של נוף טבעי ("סאנסואי", שפירושה המילולי הוא גבעות ומים), או של מקומות ביפן הנודעים בנופם מרהיב העין.  נופים פופולריים נבחרו לשמש לא רק כמודלים לקומפוזיציה של גנים, אלא כמוטיבים וכמקורות השראה בכל שטחי האמנות – ציור, שירה ותיאטרון.
החל מהמאה ה15- ובמאות שאחריה, הפך גינון הנוף ביפן לתחום עממי. פריחת אמנות הגינון מקבילה לשגשוג שפקד באותה תקופה מרחבי תרבות אחרים כמו שירה, סידור פרחים, קליגראפיה וארכיטקטורה. כל אלה היו קשורים לטיפוח ה"צ'אנו-יו", טקס התה.
חלקם הגדול של רבי-האמנים של טקס התה – סֶננו ריקיו, פורוטָה אוריבֶה, קובורי אנְשו ואוגורי סוטָן – היו מעורבים באותו זמן בתכנון ועיצוב גנים. כל אחד מהם החזיק בפרשנות עצמאית משלו באשר לעמדה שגן התה המושלם ראוי לנקוט (3).
ריקיו, למשל, שאף לבדידות מוחלטת והכריז כי סוד הכנת ה'רוג'י' (דרך המעבר בגן לבית התה) הנכון, מגולם בשיר הקצרו של הנזיר סאיגיו (1118-1190), הכתוב בסגנון ה'טנקה', שמופיע בתחילת המאמר.
למרות שהרעיונות לגבי צורת עיצובו היו שונים מאוד אלה מאלה, הכל הסכימו שגן המעבר – המוביל לבית התה – הוא תפאורה חיונית ליצירתה של אווירה "טבעית" ומבודדת בעיבורם של חיים עירוניים סואנים וידועי מאבקים ומלחמות. לכן, אין פלא שלפני צאת הלוחמים לקרב, הם נהגו להשתתף  בטקסי התה המאופקים, שארכו כיום שלם.
 ואגב, רק עם גיבוש קונספט גן התה, הפך טקס התה לאומנות המורכבת, הממזגת בתוכה חלל וזמן, הממלאת תפקיד כה ייחודי בתרבות יפן.
 
מא – זמן וחלל
 
תפיסת הזמן והחלל מכונה ביפנית "מא", מילה הכוללת את שני המרכיבים. כך, למשל, מתאר מא רגע של דומיה במוסיקה, אך גם חלל לבן בציור. המושג המבטא את הרעיון העיקרי בתפישת האמנות היפנית.
במקור, משמעות המילה מא היתה, המרחק בין שני עמודים. בחלוף השנים, הפכה המילה למונח כללי, לתיאור הזמן שבין תנועות והחלל שבין מקומות.
 
יש לציין, כי בניגוד לתפיסה המערבית של זמן וחלל, התפיסה היפנית אינה מבחינה בין "
חלל" ל"זמן" כמושגים נפרדים. רק בימינו, כשהחשיפה למערב דרשה לספק מילים מקבילות, נקבעו ביפנית  מונחים לשוניים נפרדים ל"זמן" ול"חלל".
 
תפישת המא – הלא מוחשי מעצם טבעו – חשובה ביותר בכל היבט של החיים,  וחיונית במיוחד בתחומי האמנות, על כל שדותיה. כאן המא חייב לא רק להיתפש, אלא גם לבוא גם לידי ביטוי ותיאור.  כאשר מדברים על מא, מתכוונים לחלל שבין קירות החדר, להפוגת רגע שבין שתי נשימות, לאתנחתא של רקדן – וגם למרחק הרגשי והפיזי בין אנשים. אדם חסר רגישות נקרא, לפיכך, ביפנית – מאנוק, שפירושו: אדם נטול מא.
בניגוד לגישה המערבית, הממוקדת באובייקטים, או במעשים כשלעצמם ובפני עצמם, מושג המא מייחס חשיבות זהה למרווח שבין האובייקטים, ויהיה טבעם וטיבם של אלה אשר יהיה.
 מושג המא תופס חלק מרכזי בגישה האסתטית העומדת מאחורי הגינון ביפן.  בימי קדם, הפונקציה העיקרית של הגן היתה לאפשר התבוננות והרהורים על אודות היופי האידיאלי של הטבע, תוך הסתכלות מהמרפסת או משטחו הפנימי של הבניין.
בהתאם להתפתחות אומנות טקס התה, החלה דרך המעבר אל חדר התה להיות מרכיב חשוב יותר ויותר בטקס התה עצמו. שבילי הגן הפכו, לפיכך, לאלמנטים חיוניים בקומפוזיציה של הגן ועיצובו.
כך הפכה החוויה הפרטית של דרך המעבר – דהיינו, גמיאת המרחק, המא – לחלק המהותי ביותר בתכנון הגן וכך קבע המא את אופי העידן הבא בעיצוב הגנים.
המעבר מגן התה הקטן לגן רחב ההיקף, ה"קאיושיקי-טֶיאֶן", "גן הפסיעה", שאנשים מטיילים בו להנאתם –  מורכב בין השאר מביטויים מושאלים של נוף כמיקרוקוסמוס: הגננים מזערו נופים מפורסמים ביפן אל תוך הגנים.
גם ב"גן התה" וגם ב"גן הפסיעה" – המא מתאם תנועה ממקום אחד למשנהו. כאשר אדם נע דרך חלל מסוים, החלל מתחלק באופן בלתי נראה על ידי קצב התנועות וקצב הנשימה של האיש. אבני הדריכה, המובילות לבית התה, ממסללות את נתיב הפסיעה. החללים בין האבנים, המא, מווסתים את קצב הפוסע. בגני טיולים גדולים יותר, מסלול השביל המומלץ מסומן בנקודות של נוף יפהפה, שהוא המכתיב במקרה זה את התנועה (4).
 
אחד מגדולי המעצבים של "גני הפסיעה"  היה משרתו של שוגון איאֶיַאסו – קובורי אנשו, שכפי שכבר צוין, היה מרבי האמנים הגדולים של טקס התה. אחת מיצירות המופת שלו היא קַאטְסורָה ריקיו – ארמון מרוחק הנמצא סמוך לקיוטו, ואשר שימש בעבר כווילה של הנסיך הַאצ'יג'ו. שלא כבגן התה, הסטואי והמינימליסטי, סוג זה של גן היה מיועד לטיול מהנה עבור הדַאימיו (בני האצולה הפיאודלית), ששוטטו בו, תוך שהם מתענגים על וריאציות הנוף שהוא מציג.
 
הגן והמא בעידן המודרני
 
"גן הפסיעה" של הדאימיו הפך להיות אחד המודלים לגן הציבורי של ימינו. כאשר ב1873, בעקבות הרסטורציה של מייג'י, לאחר יותר ממאה שנות בדלנות, החלה ביפן מדיניות לאומית של חשיפה למערב, הוחלט בין השאר על הפיכת הגנים הפרטיים של הדאימיו וחצרות המקדשים והמקומות הקדושים – לגנים ציבוריים.
בניגוד לגני הדאימיו, שהכניסה אליהם היתה אסורה להמונים, שטחי המקדשים והמקומות הקדושים תפקדו למעשה מאז ומתמיד כגנים ציבוריים. לקראת סוף המאה ה- 19, נחשבו מקומות אלה לפולחני תפילה ושטחי מפגש עונתיים של אנשי המקום: פריחת האביב, שינויי הגוונים של הצמחיה בזמן הסתיו ופסטיבלי הקיץ.
אחד הגנים הציבוריים הגדולים ביותר – והאופייניים לסוג זה של שטח ציבורי – הוא פארק אואֶנו שבמרכז טוקיו. הפארק נפתח לקהל הרחב, לאחר שהועבר לרשות הציבור מתחום מקדש השוגון (קַאנאֶייג'י) שעל הר אואנו. בתוך מתחם המשתרע על פני כ530 דונם, שוכנים חמישה מוזיאונים גדולים, אולמות קונצרטים, גן חיות ואוניברסיטה לאמנות ומוזיקה.
בעבר, היה הגן משכן האלים, מקום למדיטציה, אתר לאמנות המיקרוקוסמוס ולפעילות חילונית מהנה. המזרקה הגיאומטרית הגדולה שבפארק אואנו היא סימן ועדות להשראה המערבית שקיבל הגן, שבו האמנות כלואה היום בתוך הביתנים.
בחלל אחד המוזיאונים שבפארק, הוצגה בשנת 2000 תערוכה בנושא מא, שאצר הארכיטקט ארַאטה איסוזָאקי. התערוכה יובאה ליפן רק לאחר שהתערוכה האורגינלית של איסוזאקי בשם "מא, חלל-זמן ביפן" נדדה בסוף שנות השבעים מפריז לניו יורק ולמקומות אחרים. במקורה, תוכננה התערוכה לפתוח צוהר לאנשי המערב להבנת התרבות היפנית, על ידי  הצגת האסתטיקה של המא. לאחר כ20 שנה, חזרה התערוכה ליפן וקיבלה תוכן חדש בעולם ההופך במהירות לכפר גלובאלי.
בימינו, מושג הזמן ומושג החלל מתערבלים ומתמזגים זה בזה – ונראה שמוטיב המא, שטופח ביפן, חוצה היום גבולות.
למרות שגודלו הוא פחות מאחוז מגודלו של פארק אואנו, יש בגן יעקב כמה מאפיינים דומים. מבחינה היסטורית, כשם שפארק אואנו מצוי בשטח מקדש עתיק, גן יעקב ממוקם בגן בו נמצאו כבר עצי שקמה קשישים. מבחינה טופוגרפית, כשם שהפארק היפני נמצא על גבעה, גן יעקב מורם ושוכן על תלולית. מבחינה פונקציונלית, פארק אואנו מכיל מספר מוסדות תרבות וגם הגן הישראלי רובץ בין שלושה מרכזי תרבות חשובים.
 
גן יעקב כמא
 
בזכות המבנה הדו-קומתי שלו, גן יעקב נדמה כגדול יותר משהוא במציאות. באשר לגודל הגנים, ג'וזיה קונדור (1920-1852), הארכיטקט הבריטי, אשר בסוף המאה ה19 מילא תפקיד רב השפעה במודרניזציה של יפן, ציין בצדק כי "היפני טוען שעיצובו של גן גדול – קל מעיצוב גן קטן. תשומת לב רבה מוטלת על קביעת הסקאלה של הקומפוזיציה. גודל הגן, יחד עם אווירתו ואופיו, קובעים אם יטפלו בו
בסגנון 'מהוקצע', בסגנון 'פראי', או בפשרה בין השניים. גן של נוף יכול להיות רחב-מידות, ועדיין מטופל בסגנון 'מהוקצע', או קטן במידתו – ומטופל בסגנון 'פראי'" (5).
על מנת ליצור רושם של נוף רחב ידיים בשטח מוגבל, נמנעו היפנים מהפרזה ודחיסה וביכרו את הצמצום. נופים מוסתרים נוצלו לעיתים קרובות כדי לרמוז על עומק. 
 בגן יעקב, נעשתה פעולה הפוכה: כדי ליצור תחושה של שטח גדול יותר, נבנתה קומה שניה, דבר המגדיל פיזית את שטח הגן. 
 בגן יעקב, הקרירות מתקבלת כתוצאה ממאסות של עלים וההצללה של המבנים. תחושת הקרירות נחשבת לרצויה בעיצוב הגן היפני, ועל כן נמנע הגנן לשתול עצים בצפיפות גבוהה וגוזם אותם כדי ליצור פרופורציה.
 
עם זאת, יש לזכור שבמקורו, בשנות השישים, גן יעקב נראה מרוקן ודליל מהיום. היה זה גן מתון ומינימלי, בעיקר מבחינת הצמחיה, אשר מלבד שלושת עצי השקמה ניטעו. בריכת המים, עם המזרקה, בצד הקרוב להיכל התרבות, נועדה לשקף – במשטח הזכוכית שלה – את הצמחיה שמתחת לגשר המתוח מעליה ולפזר אווירה מרעננת על אלה החוצים אותו.
הפיכת הגן בימינו למקום עממי מאפשרת לבאי המקום להימצא בתוך מסגרת התמונה. קשה לחשוב היום על גן עכשווי מושלם שאנשים אינם מתהלכים בתוכו. האינטראקציה הזו, המיידית, שבין הגן לקהל, היא אחד המאפיינים של גן יעקב, שלאחר 40 שנה נראה כמקום שכאילו לא תוכנן  מראש.
 
המא של גן יעקב מתבטא בכך שהגן עומד בין שלושה מוסדות תרבות ומחבר ביניהם וכן מתוקף תפקודו כמקום מוצל למנוחה וטיולים עבור העוברים והשבים בחופזם ממקום אחד בעיר למשנהו.
שלושת עצי השקמה שעל הגבעות תואמים את שלושת המבנים שמסביב ואת שלוש השדרות המתפשטות מן הקומפלקס (שדרות ח"ן, רוטשילד ובן-ציון). גילם המופלג של העצים מעטיר על המקום איזו משמעות סימבולית. הגן מחבר לא רק בין אתרים בחלל, אלא משתרע גם לאורך ציר הזמן – העבר, ההווה והעתיד.

גשרים הם אלמנט דומיננטי בגן יעקב. המילה היפנית לגשר (האשי) מתייחס גם לקצה, למדרגות, למקלות אכילה – ולכל מה שחצה את התהום של המא, מילא אותו – או בלט מתוכו. בתיאטרון ה"נו" היפני, הגשר המקשר את הבמה עם אחורי הקלעים מסמל את החלל שבין העולם הזה, שבהווה (הבמה) לעולם המתים (אחורי הקלעים).
בגב הבמה, משמש קיר עץ כמקום מחסה לאלוהות המסומלת בידי עץ אורן זקן המצוייר על הקיר. בדרמה של "נו", המעבר האיטי של השחקן מעל לגשר מסמל את שקיעת הנשמה אל תוך האדמה, כשהגשר מסמל את ריק המא, שיוצר את המטמורפוזה שעובר הנפטר. 
בחברו את הזמן והחלל של האתר, גן יעקב אוצר בתוכו גשר סמוי אל המא. כאשר מטיילים בגן, פוסעים מעל לגשרונים ועוברים מן הצל אל האור, אפשר לאחוז בתחושת החלל והזמן – המא – הרובצת בשלווה בלב המולת העיר, תל אביב.
 
 
 
 
 
 
 
 (מתוך הקטלוג לתערוכה "ברשות הרבים", ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב. נוסח עברי: רועי צ'יקי ארד)
 
 
1
Beerque, Augustin, “MA and Liminal Nature”, Ma-Twenty Years on, ed. Seigo Matsuoka, Tokyo National University of Fine Arts and Music, Tokyo, 2000 (Japanese).
2
Inaji, Toshiro, Teien Kurabu, WATARI-UM The Watari Museum of Contemporary art, 1995 (Japanese).
3
Tenshin, Okakura, The Book of Tea, Kodansha International, 2000, pp. 118-9, 248. Conder, Josiah, Landscape Gardening in Japan, Kodansha International, 2000,  p. 35.
4
MA-Space Time in Japan, ed. Arata Isozaki, 1978.
5
Conder, J. Kandscape Gardening in Japan, p. 123.
 
 
 
 
מוטוקו סוגאסה, ילידת טוקיו, אוצרת של תערוכות ביפן והולנד.  
—-
באותו הקשר, יום שבת ב19:30, בבית הקיבוץ הארצי, לאונרדו דה-וינצ'י 3, כינוס יסוד של מפלגת 'עיר לכולנו'.
לא הגעתי, כי אני עובד על מעין 4, אבל הנה פיצוי: אתר הויקי החדש של המפלגה האופטימית.

מספר שירי הלל לשרי הבטחון לרגל המערכה האמיצה

 

*

מבינים זה את זה –
שר הבטחון,
העניבה

 

 

*
הרמטכ"ל צובע שיער.
שר הבטחון
מרים טלפון לנחום ברנע

 

 


הסִיר את הפלולה
או שהפלולה נותרה והוא הוסר –
שר הבטחון?
 
 

*
רוצח ילדים,
הוסף כמה דרגות –
דירת הפנטהאוז
 
 
 *
ביום הקר בשנה,
שר הבטחון
מנגב קקי מאחוריו
 
 

*
יותר טיפש,
או יותר אכזר –   
נוזל שטיפת ידיים?
 
 

*
שירה – בציבור
שרי  – אריסון
שר – הבטחון
 
 

*
טל קר המתייבש על זֶר
נבול
מתנת שר הבטחון
 
 

*
ואז בקוקטייל עם נוחי וסמי,
ידיו מלאות דם
עוזר הטבח
 
 

*
כל כך נבון לפתע
שר הבטחון
המת
 
 

*
לפתע, כה יפה
שר הבטחון
המת
 
 

*
ללא דולר בכיסו
כשהוא
נטמן בבוץ
 
 

*
ולוחץ יד איתו
פעם בחודש
בעשירי בכל חודש
 
 

*
האם יוכלו ללחוץ ידיים,
עמוד חשמל זקוף
ושר בטחון נמוך קומה?
 
  
 
*
שלושה אויביו של שר הבטחון:
עוד שר בטחון, 
כרסו, אני
 
 

*
ערום במסדרון האפל, השיערות בישבן
שר הבטחון
אדומות
 
 

*
על צלחת העוף
שסיים שר הבטחון –
גרוגרת

 

*

חלומות של שרי

בטחון:

חיי האנשים

 

 


היד שהצביעה
לשר הבטחון
מחטטת בתחת עכשיו
 


לפעמים הוא שולח סמס
לבוז'י:
מה אתה עושה?
 
 

*
הוא נפוליון
גבינה
משמינה ביצור המוני
 


ימוּת עבור השר בסבבה –
ישראלי אמיתי
בתשדיר פרסומת
 

 

 *
גם הוא ימות עבור תהילת
שר הבטחון בסבבה
פלסטיני כחוש
 

 

 *
לא מת
לא שר בטחון
רועי צ'יקי ארד
 
 
 
 18 בינואר 2008, פוסט קפה, תל אביב.

פולמוס תרבות: על עצומת עגל הזהב (תגובות 18 בינואר 17:30)

משחקנית נחמדה שנשקתי לה פעם ברחוב יהודה הלוי, הגיעה באימייל עצומה מעניינת. היא נשאה את הכותרת "עגל הזהב הוא לא פרה קדושה" ונועדה לעצור את התדרדרות מצב התרבות. קוראי הבלוג המסורים יודעים שגם לפי דעתי, התרבות בישראל היא מאובנת, חנפנית, מנותקת מהסביבה ולעתים קרובות משמימה ולא אומרת דבר על חיינו. לכן פניתי נלהב לאתר העצומה ורציתי לראות איך זו תוקפת באומץ את הנושא. שמא אחתום עליה את שמי באופן החשמלי.
 
אבל עצומת האינטרנט לא אומרת דבר. אין בה אזכור של השמרנות והאיבון של מוסדות התרבות, שהפכה אותם ללא רלבנטיים. לא מוזכרים יוצרי המוזיקה שפוחדים לכתוב שיר שעוסק למשל במלחמת לבנון השנייה, מלבד שירי אבל סתמיים וגרפומניים (מוזיקאי מוערך הסביר לי שרצה להופיע בערב בעד סרבנים וקיבל טלפון מתחנת רדיו צבאית כלשהי לא לעשות את זה. ויש לו ילדים וכו'). ואין אזכור למילה 'הפרטה', שהיא המהלך המרכזי שעוברת התרבות והחברה הישראלית.
העצומה הזו, שלא אומרת דבר וחצי דבר מלבד השמעת קולות נהי, מזכירה לי אנשים שמדברים על ערכים. בדרך כלל משמעות המילה 'ערכים' היא… מממ… כלום, אולי שמירה על הקיים ושנאת עניים. הרי הטילים מרטשים את הרגליים של האנשים ולא פוגעים באיבר הקרוי "ערכים". גם אדם שקשה לו לחמם את הבית, המילה "ערכים" לא תסייע לו להדליק את התנור או לקנות גרביים חמות בסופר.

העצומה מדברת בגנות דלות לשונית, אבל מעניין שבראש ובראשונה ליוצרים שהגו את עצם העצומה מוזכרים אומנים, שהם בניגוד לאמנים, אנשים שמייצרים קרמיקה ובובות עץ. האם זה מה שחסר במדינה? מעצורי דלת משוחים לקה נוסח נחלת בנימין?
אידיאל התרבות המוטח מעצומת הזהב מנותק מהמצב בישראל. הרי איך יכולה להיות תרבות בריאה עם מצב כזו של הבדלים גדלים בין עשירונים והרג יומיומי?
בעצומה נכתב "לצורך כך אנו מקימים פורום יוצרים רחב ככל האפשר אשר ישא קולו מעל לקולות המלחמה והפוליטיקאים(…)". חשוב לומר: המלחמה הזו אינה קול. אנשים באמת מתים ונפצעים בה, בתים נהרסים בה, עצים נעקרים בה. זה לא רק שידור בסי.אן.אן, שאפשר להחליש כי אוכלים עכשיו. פורום היוצרים הרחב המתואר כאן צריך לא לצעוק מעל הקולות של הפצועים וההרוגים, אלא נגד או מול הקולות של הגנרלים. זה התפקיד של תרבות בימים אלה. לא לכסות בלקה על הרצח, כפי שהיא עושה עד כה, אלא לנסות להילחם בו ולעצור אותו.
אני בטוח שהעצומה יוצאת מתוך כוונה טובה של אנשים טובים, מוכשרים ומודאגים. אבל איני מבין מדוע המטיפים לעובי לשוני משתמשים במילה 'אקט' ולא במילה העברית 'פעולה'? אזכור המילה 'פרה קדושה' בכותרת מעידה כאילו מארגני העצומה האמיצים הנה עומדים לשחוט פרה קדושה, אך בתוכן העצומה הזו אין לא פרה קדושה ולא פרד קדוש אלא ניסוח פתלתול ועקלקל כמו "אין אנו מתיימרים או מתעכבים לפענח בשלב זה את מכלול הסיבות והנסיבות שהביאו לרזון התרבותי- כפי שאנו מבחינים בו היום". אז מדוע אתם מעלים עצומה, אם אין לכם יומרות או אינכם יודעים את הסיבות והנסיבות?
מטרת העצומה היא "השבתה (של התרבות) אל המסלול בו תזכה לגדול". אם השאלה היא כמותית, התרבות בישראל נמצאת במצב לא רע. לפחות בתחומים שאני קרוב אליהם: בזכות כתבי העת החדשים, מאז שנות השבעים השירה לא היתה מעניינת כל כך, וכמובן נקראת כל כך, על אף המדורים הספרותיים בעיתונים היומיים שמאוימים מההצלחה; הקולנוע הישראלי, הדרמתי והתיעודי, מלא חיים ומגיע להישגים; וגם האמנות הפלסטית עומדת בשיאה מבחינת היקף, הכרה עולמית, עניין ודיון ציבורי וכו'. במוזיקה אכן יש משבר של מכירות, שהוא עניין עולמי, אך מולו עליה גדולה בגיוון שלא היתה מעולם. פעם תערובת אסקוט נחשבו אינדי, היום יש לך כמה להקות סקא מתחרות.
העצומה סותרת את עצמה: על אף שאנשי העצומה לכאורה מתנגדים (כנראה) לתרבות הרייטינג, הם מעמעמים מסרים בנוסח של מפלגת המרכז, ופועלים בדרך רייטינגאית של בקשת הצעות מטוקבקיסטים. אני רק מקווה שלא יעשו קבוצות מיקוד בנוסח ערוץ 2.

וכצפוי, רבות מההצעות שהתקבלו באתר העצומה פשיסטיות (בכך לא אשמים המארגנים). מישהו, למשל, מגדיר תרבות כקינוח בסוף סעודה – הרי תרבות שהיא קינוח היא פעמים רבות בידור, לאמנות יש יסוד מתנגד וקיצוני, היא לא עוגה עם קצפת ודובדבנים, אלא אם זורקים אותה בסוף בפנים של מישהו. וחשוב לציין שאיני מתנגד לעצם קיומו של בידור, או לקינוחים, וממליץ שלא בהקשר לנושא על עוגת הג'רבו במרסנד.
חלק מההצעות טובות, אך רובן מפחידות למדי, ועיקרן טהרנות וחזרה ריאקציונרית אחורה ל"ימים הטובים", גם בהצעות איש לא מדבר נגד הפרטה או בעד ריבוי וגיוון, אלא להפך: להחזיר את 'ודיֶק', להקים תחנת רדיו עם פלייליסט דורסני נוסח גלגלצ אבל של מוזיקה איכותית, להחדיר יותר אנשי עסקים לתחום התרבות, ולהפריט עוד יותר את התרבות, "לדעתי צריך ליצור כמה שיותר רצועות נוסטלגיה כדי למשוך את הילדים לאיכות של שנות השבעים השמונים ותהשעים המוקדמות" (הטעות במקור), כותב מישהו; "להרים 2 תחרויות ארציות במערכת החינוך: 1) תחרות איות. 2) תחרות נאומים. עם ספונסורים מתאימים ועבודה נכונה זה עוד יהפוך לריאליטי…" מציעה מישהי; "בתור התחלה ההיתי מציע "לחזור לשורשים" כשעוד היתה אידיאולוגיה ציונות והכי חשוב דאגה לזולת כשנפנים ערכים אלו מחדש נוכל ליצור דברים טובים בשביל עתידנו ועתיד ילדנו", כותב ברנש (הטעויות במקור). "חוק ענישה אוטומאטית על זיוף תעודות ותארים אקדמיים ואחרים (או יצירת מצג שוא שלהם). ענישה ברמה של פיטורים ופגיעה בפנסיה", מציע אדם יצירתי.  אם הצעות כאלה, ודאי שעדיף המצב הנוכחי, האנומלי.
 
אני קורא מה שכתבתי ונבהל מעט. הגזמתי כהרגלי בתקיפת העצומה הזו. למרות מה שכתבתי, אני משוכנע שהיא נוצקה מתוך רצון טוב וכאב אמיתי של יוצרים, ואני כן רואה כוונות כדבר חשוב ולא מאמין לפתגם 'הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות'. אני מניח שאם הייתי יושב על קרקרים עם מארגנות ומארגני העצומה, היינו בוודאי מסכימים על נושאים רבים. הרי ישנן בעיות אובייקטיביות בתרבות, שבוודאי דחוף לשפר, ובראש ובראשונה מצב אובייקטיבי של מחסור בכסף וחלוקה רעה שלו, ועלייה של כח ההון. ובאמת, בראיונות עם המארגנים של העצומה הם מדברים על דברים שאני מסכים איתם, בעיקר לגבי התיאטרון, תחום שאני לא מתמצא בו, אף ששלחתי השבוע מחזה לפסטיבל עכו. לא אתפלא אם רבים מהחותמים והמארגנים (שאיני מכיר אותם ואת יצירתם, אולי הם מוכשרים מאוד) מסכימים פחות או יותר עם הדעות הפוליטיות שלי, ואולי הם אף חרוצים ממני בצעידה להפגנות ובוודאי חייהם מוסריים יותר.
הנקודה המרכזית בטענה שלי היא שניכר כי המארגנים ניסו להשיג כמה שיותר חותמים ולכן עמעמו את המסרים והניסוחים למשהו כללי וערפילי. כתבתי את הפוסט הזה כי כל בעיות התרבות מתגלמות למעשה בעצומה הפחדנית – המשת"פיות הזו, הצנזורה העצמית, העקֵרוּת. חוסר הקונקרטיות הזאת, האמונה שאם תכתוב משהו ישיר ומתנגד, שאומר משהו, העולם יקרוס מעליך. 
 
 
נוסח העצומה (אפשר לחתום בלינק):
 
זהו אקט ראשון שמשמעותו התפקדות –
…..
………….
……… אנו יוצרים במדינת ישראל בכל התחומים: אומנים, סופרים, מחזאים, משוררים, אנשי תאטרון, ציירים, פסלים, מעצבים, צלמים, אדריכלים ומוסיקאים – תומכים בפעולה למען עצירת ההתדרדרות התרבותית במדינת ישראל. אין אנו מתיימרים או מתעכבים לפענח בשלב זה את מכלול הסיבות והנסיבות שהביאו לרזון התרבותי- כפי שאנו מבחינים בו היום. בכוונתנו למצוא דרכים חוקיות לעצירת ההתדרדרות ולשיפור המצב. לצורך כך אנו מקימים פורום יוצרים רחב ככל האפשר אשר ישא קולו מעל לקולות המלחמה והפוליטיקאים, בעקשנות, בנחרצות, במסירות מתמדת. בכוונתנו להתערב ולהשפיע על המוסדות המתאימים ועל דרג מקבלי ההחלטות – בסלילת דרכים יצירתיות לשיפור מצבה העגום של התרבות והשבתה אל המסלול בו תזכה לגדול.
אחרי שהתפקדתם נא כנסו לפורום הרעיונות ב- http://www.atzuma.co.il/petition/mbc/2/

 

——–

תגובות אפשר לשלוח לי באימייל או דרך 'כתבו אלי' כמכתבים למערכת. ציינו אתר או בלוג אם אתם מעוניינים שהוא יפורסם. אם אתם לא מעוניינים, ציינו בפירוש שמדובר במכתב אישי. נשיקות.

 

 

איריס חפץ כותבת:

 לא הגזמת.

 

 

 

 

עזה ועזריאלי (עדכון ותגובות 18 ינואר, 19:15)

1.

כותרת השער בידיעות אחרונות:

אש בעזה,

דם בשדרות.

 

זה כבר עניין ביולוגי: האם 20 איש מתים בלי דם?

(מיכלי בצד שלי. וולווט אהבה את העיצוב)

 

2.

הסתרת המודעות באיילון

מדהים שבתקופה שהורגים כ20 אנשים באיזור עזה ומכפילים את מחיר הלחם כשדוחים את עליית שכר המינימום, מה שמעסיק כמה צעירים שואפי צדק ובעלי אנרגיות חיוביות, זה הסתרת תמונות של דוגמנים ודוגמניות במחלף איילון. מדיניות ממשלת ישראל היא כשל רוצח שמנקה את ידיו באובססיביות (חוק העישון), או מסתכל בתמונות של בחורות – כוכבות השעה – ואז מכרסם אותן לחתיכות זעירות.

עם הארכיטקטורה המכוערת של ימינו, אדריכלות העודפות, בוודאי עדיף לראות אדם יפה על בניין המשרדים. מבחינתי, מודעות החוצות המציגות דוגמנים ודוגמניות משמען לראות אנשים, בני אדם. במיוחד בעידן הריאליטי שהופך אנשים כמו נינט לסלבריטאים (עוד על נינט בפוסט הנודע של בועז כהן עם טוקבק שלי). כל הרעיון בנינט זה שהיא אדם, בניגוד לכוכבים של ילדותי – ספיר קאופמן, מיכאלה ברקו, יעל בר זוהר, שאפילו שְמן מעיד על משהו חיצוני לבני האדם – זוהר (בר זוהר), ספיר (קאופמן) וברק (ברקו). נינט טייב (שאני לא אוהב כזמרת) קצת מזכירה לי בחיוכה המתוק ואורחה הפשוט את קים דיל מהפיקסיז והברידרז שהערצתי בילדותי, שהיתה הפוכה לכל הטיפוסים הלא נחמדים של האינדי, כל המוריסים. אפשר להגדיר את העמדה הפוליטית שלי בשלוש מילים: אני בעד האנשים. כאלה אנשים נהרגים ונפצעים בדרום כל יום השבוע, כמו נינט טייב.

טוב, אני נוטה לאהוב לעשות דוקא. ויכול להיות שהחוק הזה, נגד שילוט איילון, הוא חשוב, ושאם יתווכחו איתי בנידון, אשתכנע. או אגיד שהשתכנעתי, ובעצם זה לא יזיז לי. אבל גם אם החוק טוב, זה לא משנה את העובדה שאני עצמי הייתי שמח להופיע על שלט מעל גבי מחלף עמי איילון, כדוגמן, לנופף לכולם בחיוך, לומר בוקר טוב לכל הנהגים המסכנים שנוסעים לדיילי ג'וב המעוגמם שלהם, עם כרטיס העובד בכיס. אפילו לאלה עם הליסינג.

 

3.

עוד כותרת בידיעות:

היכונו – הצבע של השנה הוא סגול.

(או משהו כזה)

 

4..

עזריאלי בחורף

כפי שניכר דרך התחביר שלי, אין לי אוטו. אני כותב את הטקסט הזה בטיול רגלי מהשלט של נינט באיזור גבעתיים עד לביתי. חלפתי גם בקרבֵּי עזריאלי וקניתי פנקס במחיר מופקע של שמונה ש"ח בסניף סטימצקי המצונק של עזריאלי, שעליו אני כותב את שאעביר אחר כך למחשב.

סטימצקי: המוכרות של סטימצקי הן תמיד הפוכות מהחנויות. ככל שהחנות קטנה יותר וההיצע שלה מסחרי יותר, הן נראות יותר חכמות ועצובות. עשיתי סיבוב קצר בחנות וראיתי שהספר 'הסוד' בהנחה לבעלי סלקום. אבל יש מנכ"לית חדשה לסטימצקי, איריס בראל, שטוענת שהיא רוצה לשפר את הקשר של סטימצקי לספרות, ואולי העסק ישתפר ונסכים למכור שם מעין. באסופה המעמדית אדומה, יש שיר יפה ומורכב על מוכרות סטימצקי של יוני רז פורטוגלי. (תוספת בדיעבד: מאמר מעולה של ארנה קזין על המוכרות בחנויות ספרים, המאמר אמיץ במיוחד בגלל האמירה המגדרית הלא פחדנית במאמר)

על כל פנים, עברתי גם בשטח העצום של תעש בין גבעתיים לתל אביב, שבוודאי יתמגדל למגדל בקרוב. הקרקע שם ספוגה חומרים רעילים, ולכן ההתמגדלות לא מתרחשת מהר כצפוי. כדי להסתיר את השטח הרעיל מהציבור ולתת לו רושם מהוגן ולא מבעית (מי יודע איך הוא משפיע על סרטן תושבי גבעתיים), שתלו פרחים יפים ועצי תות יער יפים המפרידים בין הציבור והשטח. על אף שגבעתיים יפה, קצהו של השטח הרעיל הזה הוא היפה ביותר בגבעתיים (אף שזה כבר בנחלת יצחק), העלווה שם הסמיכה ביותר. גם השטח שצמוד לאיילון הסואן, מול בניין סיפולוקס המת, מכוסה פריחה רעננה.

זה גרם לי קצת לחשוב על שירה. יש שירה מיופייפת – כלומר שירה שבה במלים מסוגננות מתארים שטח רעיל ולמעשה ריק. גם ניקוד הוא מעין פרח על אותיות שחורות. זה ההגיון של המדינה – לכסות, ליצור מצב שבו יש שני דברים, אסתטיקה של "לכל דבר יש שני צדדים", (עזה\ שדרות – אולי אני מוזר, אבל אני מעדיף לכרוך את העצב שלהן יחד. מדוע שאהיה קרוב יותר למתנדב חביב מפרגואי מאשר לקשישה חביבה עזתית? שניהם אנשים), מעין קריצה. אני כותב שירה במילים פשוטות על הפרחים עצמם, ובמילים פשוטות על השטח הרעיל.

אני עובר עכשיו על פני גשר שמזכיר את גשר הזהב בסן פרנסיסקו, הגשר בין עזריאלי לקריה. הגשר הזה עמוס במידה מפתיעה. אני בוחן, אולי בתשוקה, את החיילים היפים והחיילות היפות, לעתים המאופרות מדי.

 

5.

תגלית

(מתוך מעריב, שער אחורי מול שער קדמי)

 

בנו של א-זאהר נהרג

באותו יום, בתו של טוני סופרנו מניחה זר על קבר בן גוריון

 

6.

התעצבתי לקרוא על הביטול של חלק ב' היומי בהארץ, המוסף הטוב בעיתון (מלבד החלק המקביל ביום שישי), לטובת התפחת דה-מרקר. איני יודע מי סמנכ"ל השיווק האוויל שאחראי על הגיית שטות כזו, אבל זה מזכיר לי את מחיקת המוספים היומיים הנהדרים בחדשות, ובמיוחד סגול, תוספת וקליפ, שקראתי כטינאייג'ר. מדובר בגרסת הדפוס לסיפור התנ"כי של כבשת הרש. כמה עמודים אודות כלכלה האדם הסביר יכול לקרוא כבר? כמה כלכלה מתרחשת בישראל מדי יום? הבורסה ממילא עומדת לקרוס. 

על כל פנים, שמחתי שמתרקמת בימים אלה קבוצת פייסבוק נגד הסגירה. עוד נרגנים: ירושלים האחרת וצבי טריגר.

 

7.

אני נכנס לבית הסופר ברחוב קפלן

אני זוכר שפעם החלום שלנו, כשנקראנו האקדמיה החופשית, היה לעשות אירוע בבית הסופר, שנראה לנו קוּל. המקום בקפלן 4 נראה כבית רפאים. אני יורד למטה, למה שפעם היתה מסעדה לא מצליחה וחנות ספרים מוזרה. אני עולה במדרגות, מביט בחלונות מאובקים של גנזך טשרנחובסקי. שלושה גברים רוסים מעניינים נכנסים לחדר שבו פעם עשינו ערב ובשעטה קלה מסתגרים בחדר, כנראה בחזרות לאיזו הצגה. בקומת המשרדים, אישה מדברת בטלפון. לפתע אני מרגיש כפולש. על אף שאם ישאלו מה אני עושה, אוכל להגיד: הייתי פה פעם, קראתי כאן שירה, הייתי חלק מאיזה רב-שיח. ובוודאי הם יהיו נחמדים לאורח – מי כבר מבקר בבית הסופר? אבל אני פוחד שיתפסו אותי. אני שוב ילד שחומק אל תוך שטח אסור, של גדולים. אני יוצא החוצה בבהלה. בחוץ, שמש נעימה עשויה קטיפה צהובה.

 

8. תוספת לשיר המנון

כל הזיונים טובים

כל השביתות טובות

יש ספרים טובים וספרים מחורבנים

אבל החיים טובים,

טובים כל כך!

 

העם מגיב

 

חייש כותב: הבעיה עם שלטי הפרסומת היא לא באנשים שנמצאים עליהם, אלא במוצרים שאותם אנשים מנסים למכור לנו. גם אני בעד אנשים, ואם אתה (או מסך מתחלף עם רנדום על כל תושבי ישראל) היית מופיע בשלטים הללו לא הייתה לי שום בעיה עם זה, אבל אני לא רוצה להחשף לזיהום כזה ללא הסכמתי וללא תמורה. נכון שההישג הזה מתגמד במדינה רצחנית כמו שלנו, אבל זה מאבק ממושך, לא מסוג הדברים שאתה יכול לתזמן בצורה מדויקת מה יהיו האירועים בזמן שהצלחת המאבק תבשיל.

אני אוהב את הכתיבה שלך על שירה למרות שאני לא כל כך אוהב שירה. אולי בגלל שנחשפתי בעיקר לשירה מיופייפת, והיא תמיד נדמתה בעיני לסימולרקה

 

צ'יקי עונה: אתה צודק, כמובן.

עם זאת, אני אישית אהנה יותר מקיר מכוער עם דוגמן או דוגמנית עליו, מאשר מסתם קיר מכוער. אני מתנגד לפרסומות בטבע, בבתי הספר, או על גבי הבניין היפה של הבימה. אם הייתי צריך לבחור צד, בצורת שחור לבן, הייתי בוחר בצד שנגד הפרסום. אף אמרתי ששריפת הגלובוסים היא מעשה אמנות. אבל אולי בגלל שאין לי טלויזיה, אני לא נגעל מפרסומות שברור כי הן פרסומות. ככל שהן יותר הרד סייל אני יותר נוטה לחבב אותן, והסלוגנים נתפשים אצלי בראש.

אני יודע שמדובר בשטיפת מוח, מכיר בצרות של העולם הצרכני, אבל במקביל נהנה מהויזואליות שלהן ואף מכיר בפרסומת כז'אנר אמנותי (כמו סריגה או מערבון או אדבאסטינג). בסך הכול הילדות שלי – כמו גם שלך, אני מניח – היא למשל פרסומות לזיפ. כלומר זה דבר שכבר טבוע בי. אז בוודאי שאם אראה פרסומת לזיפ, אחוש התרגשות (זה ממש סימולקרי, אף שאני שונא את המילה הדוחה הזו של סטודנטים מושפלים שמאמינים לשטויות שמלמדים אותם, כי למעשה אין זיפ וגם זיפ היה תחליף גרוע למשהו. והרי בזמן אמת לא אהבתי זיפ), כמו מישהו ששומע שיר ילדים נאיבי שהשמיעו לו הוריו כילד. באופן כללי, הבעיה שלי היא לא עם עצם הפרסומות כמו עם תנאי ההעסקה בקרב היצרנים, הפגיעה בסוחרים הקטנים וכו'.

מה שאני אומר, זה שפרסומות באיילון הן בוודאי לא הדברים החשובים. המאבק הסקסי הזה הוא קל מאוד, זוכה לחיבה בימין, במרכז ובשמאל. אין סיבה שעומרי שרון, למשל, לא יצטרף לעסק. הדברים החשובים הם העלאת מחיר הלחם, הקפאת שכר המינימום ומה שקורה באיזור עזה, כמה ימים אחרי שמטוס איירפורס וואן עופף מפה, מותיר עשן ורוד מהאגזוז על פנינו, הישראלים והפלסטינים, המצולקות.

 

רונה סגל כותבת:

הי מאמי, מסכימה איתך שהדם בעזה, וגם האש בשדרות, בוערים חזק יותר מאשר מטרד שלטי החוצות. אבל הדברים לא חייבים לעמוד זה מול זה, ממש כשם שהפגנה בעד תחבורה ציבורית אינה סותרת פעולות נגד הגדר, ולהיפך. מי כמוך יודע. בעבר סייעתי לעתירה המדוברת בתור מתנדבת ב"פעולה ירוקה" (הדבר היה כרוך בהקלטת עובדי עיריות מתווכים ביני, ה"לקוחה המעוניינת", לבין חברות פרסום פרטיות, וגוזרים קופון כמובן).

אני מודה שלפעמים הרגשתי שבעצם לא כזה מפריע לי דודי בלסר בהלכה ואולי אני סתם צדקנית. אבל, העתירה כוונה בעיקר נגד התופעה ההולכת ומתרבה של שלטי חוצות פיראטיים לאורך כל כבישי הארץ, בשדות פתוחים, בשטחי פארק הירקון המסכן ובשאר נאות הטבע האחרונות של ארצנו. לדעתי זו זכותנו כבני אדם להביט מדי פעם אל האופק ולראות… יו נואו… אופק. פשוט אוויר. וזה לא משהו אישי נגד גלית גוטמן או חברת האופנה אייץ' אנד או, זה פשוט המחנק הנורא שמשתלט עלי כשאין לי כבר לאן לברוח זהו ביי מאמי

 

צ'יקי עונה:

אני מסכים לגמרי לגבי שילוט בטבע, או אפילו על הפרטת הטבע, וכמובן גם על שילוט בבתי חולים שהופך להיות נפוץ ודרכים שטניות אחרות לפרסם. אבל אני חושב שעדיף לראות את גלית גוטמן או את דודי בלסר מאשר בניינים מכוערים. ממילא אין כאן אופק.

את צודקת שקצת הגזמתי בהעמדת הנושא מול ההרוגים.

 

בועז כהן כותב:

רועי היקר, נינט טייב כבר מזמן אינה הבחורה החמודה והתמה מקרית גת. וגם אני אוהב אנשים. מאוד אוהב. אבל אני שונא שמנסים למכור לי כל הזמן עוד ועוד מוצרים ומצרכים, בכל דרך אגרסיבית שהשלטון והעיריה מאפשרים, תוחבים לי את המודעות והפרסומות לכל חור, דרך כל חור בגדר או בין שני בנינים בנתיבי איילון.

החזון המבעית הוא שלי הוא שתוך 10 שנים יעמדו ברחובות "משמרות צריכה", יעצרו אנשים רנדומלית וישאלו אותם: "איזו פרסומת ראית היום ואתה יכול לשיר לנו?" – ואם לא תדע לשיר אותה, או לדקלם את המודעה, יעלו אותך לניידת או שיעצרו אותך לבירור "מה קנית היום? מה צרכת? מה רכשת?" – ואם לא תוכל להציג קבלה כלשהי, יעצרו אותך מיד כי האדם הצרכני הוא חסר תועלת למפלצות הנדל"ן והקנין. ורק השירה לעולם תישאר.

 

צ'יקי עונה:

גם בקרב השירה וגם בקרב הפרסומות, רק חלק ישרוד. לאו דוקא הטוב. אבל הרבה שירה שמתפרסמת היום, תעלם.

 

חילופי זוגות \ אודה למוכר הנקניקיות

חילופי זוגות\

 
חילופי זוגות אמיתיים הם לא כשהבחור מתחלף עם הבחור, או אשתו עם אשה של מישהו אחר, אלא כשהזוג כולו מתחלף בזוג אחר, עדיף לנֶצח.
 
 

אודה למוכר הנקניקיות  \

 
איזה כיף כשאתה פוגש את מוכר הנקניקיות
לא במקומו הנכון,
במקום אחר
למשל, בחופשה,
והוא חובש סומבררו ענק
 
איזה כיף למוכר הנקניקיות
בחופשה או במקום אחר
 
איזה כיף לנקניקיות
כשמוכר הנקניקיות בחופשה.
 
השמש זורחת
על מוכרי נקניקיות
(ועל אנשים אחרים)
הים מטיל גלים מתוקים
על מוכרי נקניקיות, על ילדים חיוורַנים,
החול נעים למדרך
מוכר הנקניקיות
הוא יודע מה הוא עושה –
הוא מוכר נקניקיות
הוא מזַמן את המלון המדויק
במקום כרוב כבוש ומיונית
הוא נִשחר בשמן שיזוף
תוצרת חו"לית.
 
איזה כיף לפגוש את מוכר הנקניקיות
עם סומבררו ענק
איזה כיף לסומבררו הענק
שנשכח במלון המדויק
ואולי הושאר שם בכוונה תחילה בסוף החופשה
כי בדוכן אין למוכר הנקניקיות מה לעשות
עם סומבררו ענק
(השמש לא זורחת לעולם על דוכן הנקניקיות
בקינג ג'ורג')
 
ואם פתאום זה יקרה
והשמש תזדהב לפתע
בזוית קהה, מקפיחה,
חיש קל יניח על פניו
נקניקית קפואה

(סיני, 28 דצמבר 2007)

%d בלוגרים אהבו את זה: