Monthly Archives: אוגוסט 2007

גליון עמדה החדש: מאבקי ירושה, נינוחות, ישבנך הקפוא

 

עמדה 16-17 יצא לאור. קיבלתי את הגליונות אתמול בהתרגשות רבה, וכבר במבט מרפרף איתרתי כמה טקסטים חזקים ובראשם חטיבת תרגומי השירה הסוריאליסטית הפרועה של משה בן שאול (שנפתחת בהקדמה לא נחוצה), עם שורות יפהפיות כמו "קליפת היהלום ממתיקה את ההרגל" של הנס\ז'אן ארפ. אני לא תמיד אוהב את עבודת התרגום של משה בן שאול (תרגומיו לגיום אפולינר, למשל, רכים מדי), אבל כאן נראה שהמילים קולעות, חורצות ונפלאות. ואגב – משה בן שאול כתב את אחד משירי הפופ היפים ביותר, "הפרפר הצעיר" של אבנר גדסי, שיר שיצא בתדעוכי שנות השבעים באוסף מעולה של דיסקו מזרחי (קוליפון) ולא זכה להצלחה גדולה מדי. חבל שמשוררים לא כותבים כבר שירי פופ.
גיליונות עמדה מאגדים כמה שירים מעניינים ולא מעניינים. אציין שירים מצוינים של משורר שאני לא מכיר (ולא מוצא בגוגל. אולי זה שם בדוי) בשם שגיא אלנקוה, עם שורות כמו "פרח\ הוא ענין פשוט בתכלית\ ואני סבוך כפקעת" או המטפורה האנאלית-פריג'ידית "ישבנֵך קפוא כמו פח לוהט". אני חסיד גדול של שירי משפט אחד-שניים, כשאלה מצליחים. ויש את יובל גלעד, שמפרסם שוב שירים יפים מאוד. מבחינת המחסן הפואטי, על אף כמה שירים יפים שמוצגים עם כבוד מירבי לדפוס, לאות ולניקוד, אני חייב לומר שאין ייחוד אמיתי ל"עמדה". שירים ומשוררים ברוח גליונות עמדה אפשר למצוא היום גם באורבניה, מאגמה, 03, עכשיו (של ימינו), הליקון, קשת, עיתון 77 או שבו. עורכיו נעזרים בכותבים שמפורסמים או ש"נתגלו" בכתבי עת אחרים, וכתבי עת אחרים מפרסמים משוררי עמדה, כך שאין תחושה של דחיפות או חידוש מיוחד בקריאה של צמד הגליונות הנוכחיים, אלא תחושה של נינוחות.
מי שראה את עורכי עמדה, הבחין על נקלה שיש בגופם איזשהו מוּצקוּת, שהיא הופכִית לגופם השברירי של עורכי מעין, 03 וכתם למשל. ואכן, המסות הידעניות ורחבות היריעה המנצלות את גודל הדפים של כתב העת הזה היו תמיד איזה יתרון יחסי של 'עמדה', עם התייחסות רצינית וכבדת ראש. בקריאה פזיזה, נראה לי שמתחם המסות הפעם רציני פחות מאשר בגיליונות הקודמים של 'עמדה'. במיוחד, המאמר של רן יגיל רב-הזכויות על 'עכשיו', שנדמה שקראתי אותו כבר, ובו הוא מחמיא ל'עכשיו' 69-70 ומציין "המשוררים החזקים בחוברת הם אריק א. בשירים קיומיים-חברתיים ועמוס אדלהייט". ככל שיהיו משוררים טובים, זו הצהרה בעייתית כאשר אותם עמוס אדלהייט ואריק א. הם שני אחיו לטרוייקת עריכת "עמדה". עדיף לו ולהם אילו דברי השבח הללו היו נגזרים מהעיתון שהם עורכים. מאמר זה סותר את הצעת היושרה הספרותית של עמדה, שאפשר להעריך (מדבר העורכים: "עמדה – אנטי רשת קורי עכביש מדיאלי ויחצני", או בגליון העשור: "ספינת 'עמדה' משייטת, תוך ניגוד חריף לציניות הכוחנית, הגסה והמלאה בעצמה, האופיינית לרוב אנשי הספרות. סופרים בחצי–גרוש שכרתו ברית במשקל נוצה עם חברים, עורכים וגו'"). המאמר על עכשיו מלא בחנופה כאילו רן יגיל הוא אורי דן של מוקד, דבר שלמעשה גם פוגע בדיון אמיתי ב"מוקד המאוחר", שנמצא לאחרונה בתקופת פריחה.
 
לפני חצי שנה, בהשקה הנוצצת של הספרים של עודד כרמלי ויהודה ויזן, עורכי כתם, בקולטורה, היה ניכר שחלק גדול מהמוטיבציות של "כתם" ו"עמדה" היא לראות עצמם כיורשים בטאבו של שטח הבּוּר המסולע ועתיר והחפרפרות של "עכשיו". בטקס נאם גם רן יגיל, שהציג את עמדה כצאצא החוקי של עכשיו ומצידו הכתיר כג'סטה את 'כתם' בתואר נכדי 'עכשיו' (אני מקוה שאני מצטט נכון), כאילו כתר של שירה הוא לא כתר בן-קוצים. ירושה שמנה הם מחלקים לעצמם, כמעט כל מה שטוב בשירה העברית נמצא בין דפי עכשיו – אבל עדיף לנסות לזכות בירושה על ידי עבודה קשה, עקביות, אומץ והימור נועז על משוררים, כפי שעשה מוקד בזמנו (וכפי שרן יגיל כן מצליח לאתר במאמר, מוטיב ה'הימור'), ולא בזכות אזכורו של השם 'מוקד' שוב ושוב. בכך שאדם שב וחוזר על השם מוקד, הוא לא הופך למוקד. יותר מכך: בכל פעם שמשורר יאמר שהוא מעריץ את אבידן, הוא יתרחק שני מילין מאבידן, שלא העריץ איש. זה כמו שצ'ה גוורה לא היה רוכש חולצה עם דמותו של צ'ה גוורה בסניף מרסל בקניון או בחנות שבמעלה שוק הכרמל. הרעיון הבסיסי של 'עכשיו', כשמו, הוא מפץ של דבר חדש וטרי. כשהם סוגדים ל'עכשיו', שני כתבי העת האלה רק מתרחקים מרוח "עכשיו". כי החדש והעכשיו צריך להימצא בעתיד ובהווה ולא (רק) בעבר. למעשה, שני כתבי העת החשובים האלה (אני יותר אוהב את "כתם", כי אני אוהב נועזות), בכך שהם משכפלים בזירוקס צבעוני אבות-מזון מודרניסטיים, ומחלקים תארי-ירושה כדרך חצר רוזנים וויקונטים (פיאודליזם פואטי? פואטו-פיאודליות?), הופכים עצמם לפוסטרים פוסט מודרניסטיים. האם יש משהו פוסט מודרניסטי יותר מלזמום בקיץ של 2007 לשחזר עיתון כתב עת שנקרא "עכשיו" שפרץ ב1957?

 

דוסטויבסקי. לא אידיוט

מסה מעניינת יותר עוסקת בדוסטויבסקי. בשנה האחרונה אני שקוע בדוסטויבסקי. לפני שבוע ירדתי לסיני עם "אידיוט" בתרגום ישן וקשוח (השארתי את הספר בחוץ בלילה וכמה דפים נקרעו וכנראה שימשו לאיזה אקט מיני בין ישראלית ובדווי נאה), וקודם השנה חיסלתי את "שדים" ו"קרמאזוב". כך שאני קורא מעולה למאמרו של אריק גלסנר אודות דוסטויבסקי, שנושא את הכותרת 'פיודור דוסטויבסקי'. הרעיון המרכזי למאמר מפתה ומחדש. אחטא להסתעפויות ואציגו בקצרה כך: גלסנר מראה שדוסטויבסקי אינו ריאקציונר-שמרן כפי שהביקורת בוחרת לראות אותו. גלסנר עשה עבודה טובה ויסודית, עם תזה מעניינת ולא-בנאלית, אבל המאמר שלו זקוק לעריכה דחופה והאחדה. יש בו איזורים רוויים שבהם בזוקים לפתע תקצירים עֵציים שנראים כראשי פרקים שלא פותחו, עם משפטים כמו "4. 'החטא ועונשו', 1866. דומיננטת היצירה: שוויון. רסקולניקוב מבקש את החירות המוחלטת". אחרי מאמץ, ניתן להבין מה גלסנר רוצה לומר, אבל אין סיבה שלא לפשט את הקריאה המקורקשת. בקטע מופיעים איזורים אקדמיסטיים באנגלית לצד תיאורים קריאים ומרתקים ותובנות מעניינות. גם הכותרת 'פיודור דוסטויבסקי' מוזרה, שהרי מחלצים אספקט יחיד של הסופר האדיר הזה. עריכה הגונה היתה הופכת את המאמר הטוב הזה לטוב ושוצף יותר.
תיקון קטנטן למאמר: ב'שדים', הספר האהוב עלי מהשלישיה, דמותו של מנהיג הקבוצה המחתרתית מבוססת על ניצ'ייב האנרכיסט-ניהיליסט, ידידו של בקונין, ועל מקרה אמיתי שהסעיר את רוסיה. גלסנר חרץ כאילו מדובר בסוציאליסט וחבורת סוציאליסטים. איני מומחה אמיתי לנושא ואולי לגלסנר, שזכה לאחרונה בפרס חשוב, ידע רחב משלי.
עוד בתחום המסות: עמוס אדלהייט מתוך ערב ללאה איני (בחלק מהמאמר הוא פונה ללאה איני עצמה בשמה הפרטי), רן יגיל מספיד את עזריאל קאופמן (ומשתמש בכינוי 'עזרי'), מאמר קולח של המתרגמת צילה אלעזר ("רודף העפיפונים") על תרגום אז והיום, עם כמה אנקדוטות חמודות, מזל קאופמן על שיר של דליה רביקוביץ על מות אביה (הפסקה הראשונה מיותרת ובה מספרת הכותבת שבכתה בגלל השיר), אריק גלסנר על ברנר המבקר מול ברנר הסופר, ואלי אשד, שתמיד תענוג לקרוא, על דוד פרישמן. גם מבחירת הנושאים, יש תחושה של עיסוק בישן ובכבד, שלא לומר המת. כל המסות, מלבד זו של צילה אלעזר על עצמה וזו העוסקת בלאה איני, עניינן כותבים מתים. 
בכותבים, רשימה מכובדת (לא הספקתי לקרוא את קטעי הפרוזה): יחזקאל רחמים שפותח את שני הגליונות, אריאל קרס (השפן הנכון, בסיפור רוק שנראה מעניין) והמשוררות נוית בראל, חגית גרוסמן, שלמה קראוס, יואב עזרא, ים המאירי היפה, מתי שמואלוף היפה עוד יותר, שלומי חסקי, יחזקאל נפשי, יוסי גרנובסקי, עודד פלד, מקסים גילן, ישראל אלירז, רוני סומק בשיר בשם  'ברית מילה', פאר פרידמן ואביה בן דוד.
בקצרה אומר, שאני מלא הערכה לעבודה של עורכי עמדה, אבל מעבר לשיר טוב ושיר פחות טוב, התוצאה סולידית מדי לטעמי. אני רואה שירה כיצור קיצוני ובעייתי. הם רואים אותה כמשהו ששואף להיות מרכזי ומכובד. זה כמו ההבדל בין טרור או גרילה לצבא סדיר. כמעט בכל גליון של עמדה יש כמה שירים מעולים, שבשבילם שווה להוציא את העיתון (לא במחיר הזה – 148 ₪ על שני הכרכים). השאלה היא מיהו משורר. אני רואה משורר כאדם פראי וחופשי, כמטורף. הם רואים אותו כפקיד חרוץ, שקדן ודקדקן, כך שלפעמים נראה שהשירים שהם בוחרים מעובדים ומתורבתים מדי. בשפת העורך רני יגיל, הייתי אומר שהבעיה של עמדה מבחינתי היא שהוא "מתון ושפוי".

אני מקווה שהביקורת שלי לא חריפה מדי, שכן אין ספק שחשוב שעמדה יוצא. קל לבקר, אבל במדף כתבי העת יהיה חלל גדול בלעדי עמדה.

הודעה

in our own words

 
השבוע התפרסמה באסופה In our own words (שירים של כותבים צעירים מהעולם בהוצאת 'מרלו פירס וויבר' האמריקאית) גרסה אנגלית לשיר "הינשוף", שכתבתי במקור ב2002 עבור עבודה של מיכל הלפמן בביאנלה בוונציה וגם פורסם ב"עכשיו" והולחן פעמיים. התרגום היפה והצ'וסרי נעשה על ידי האמן הירושלמי פסח סלבוסקי. יש באסופה עוד טקסטים רבים יפים. בקרוב ייצא לאור באנגלית גם תרגום של ערן הדס ויאן גרינברג לשיר "הנבלה" באנתולוגיה אחרת. והתחלנו לדבר על אסופה של שירה חדשה בישראל, שקשורה למפץ כתבי העת החדשים. כך שיש למה לחכות.
 

עוד על עמדה:

 

פאר פרידמן מפרגן 

וגם אלי אשד

מחקר מרתק של יחזקאל רחמים בבננות בלוגים (יאללה, מו"לים, להוציא לאור)

עוד ביקורות שירה ופולמוסים:

על הו! האחרון
העלון של הליקון נגד מעין וכתם
שירתו של אריק איינשטין

בעקבות ביקורת על אדומה
 

 

לעניין גל השובניזם הישראלי בימי אווירת התבוסה

איך קוראים לאדם ששונא את הסביבה בה הוא נמצא, מתעב את מזג האויר, ההנהגה, היבשת, אסיה, וגם האיזור, המזרח התיכון, מתנגד למערכת המשפט, הטלויזיה, התרבות, האמנות, השירה, התקשורת, שונא את כל המיעוטים – ערבים, חרדים, הומואים, מזרחים – ישמח להחליף את האזרחים אחד-אחד באזרחים אחרים, שונא מתנחלים כמו שהוא שונא שמאלנים, איך קוראים לזה שישמח אם המדינה לא תטפל בכלום, תופרט לגמרי, בלי איגודים, בלי אגרה, בלי חברת חשמל, בלי המשכורות של עובדי חברת חשמל, שונא את הפקידות בישראל, את הבירוקרטיה, שונא "שאי אפשר להזיז כלום במדינה הזו", שונא כשהעובדים שובתים כדי לשפר את תנאיהם העלובים והוא צריך להמתין בשדה התעופה עוד שעה, שונא עובדים, שונא שאין כאן שירות כמו שצריך, שונא את המדינות השכנות, חושב שכולם מרמים אותו, אדם שלא ייסע בתחבורה הציבורית בכל מחיר, איך קוראים לאדם שאף פעם לא שותה מים מהברז, יקלל גם אחרי שניה אחת במיזוג מקולקל, אדם שמזהם את האוויר באגזוז של ג'יפ גדול ומכוער, חלומו הוא לגור בבית צמוד קרקע שיתפוס עוד שטח ירוק, והוא מנסה בחישובים יצירתיים עם רואה החשבון לשלם כמה שפחות מיסים?

 

קוראים לו פטריוט.

המלכה ברניקי\ לח"י\ סרבנות בחברון

1. דילמת ברניקי: חרפה או מוות

 

לאחרונה אני מהרהר הרבה במלכה החשמונאית ברניקי, שעמדה בפני הברירה אם לתמוך במעצמה העולמית רומא, או לצאת למלחמה בלתי אפשרית מולה. בזמנו הוצאתי באלבום שלי בשם "ידידים טובים" (בירדסונג, 2006) שיר לואו-פופ בשם 'ברניקי'. לפני שבוע נסעתי לסיור בעתיקות דור, ומול הים הגועש, ומדפי הבזלת בחוף, הרהרתי בה שוב. אולי היא עניינה אותי בגלל חיי המין הסוערים שלה, יופיה ופתיינותה, אולי כי בגדה. על כל פנים, היא מעניינת הרבה יותר מהדמות השטוחה והפסיבית של אסתר המלכה, הרבה יותר עצמאית, אולי יותר בעייתית ואנושית.
 
שלשום משכתי אימייל מהתיבה הצידית והמעצבנת שלי ביאהו. למי שמכיר, אתה לא יכול להימנע מהחדשות שלהם כשאתה מושך מייל. עד שהספקתי לתקתק 'אינבוקס' עלה לשניה ראשו נשיא אפגניסטן הפרו-אמריקאי קרזאי, חבוש כובע צמר אפרפר, יחד עם בוש, כובש ארצו, בתמונת ג'ייפג קטנה, כנראה במדשאות אמריקאיות מכוסחות היטב. ודאי על עגלת גולף שנגזרה מתמונת היאהו.
מרומנים שניהלתי עם שלל צעירות ערביות ומכמה שיחות עם צעירים פלסטינים, "משכילים" מה שנקרא, אני חושב ש'דילמת ברניקי' זו גם הדילמה של ערבי אינטלקטואל בן-גילי היום. האם לתמוך בארה"ב ולזכות בשקט וכסף, או לפעול לפי המצפון ולהתנגד לארה"ב, כובשת עירק ומחמשת ישראל, במלחמה חסרת סיכוי – כלומר לתמוך מן הסתם בגורמים כמו נסראללה, שעבורנו הם מעין שטן, אך עבור צעיר ערבי, מסמל הגינות, חוסר-שחיתות, חוט שדרה וכבוד, מול שחיתות המשטרים הפרו-מערביים החנפים. אפשר לשאול את השאלה כך: חרפה או מוות.
לאחרונה, נראה שקדאפי החליט כמו ברניקי, ובחר בדרך הפרגמטית לטובת ברית עם המערב. כמו ברניקי, הוא אפילו לא נשאר פסיבי אלא ממש עבר צד ואפילו גילה מספר סודות מודיעיניים והסגיר אנשים שסייעו לארצו. אישית, כאדם פרגמטי, אני חושב שמנהיג פוליטי מכהן עדיף לו להיות ותרן, ולא להיכנס למלחמה בשום מקרה שאפשר למנוע אותה או לפחות לנצח. כלומר עדיף לו לפעול בניגוד למצפונו. כך שקדאפי גם אם התכופף, עשה נכון לטובתו האישית ולטובת אזרחי מדינתו. במקרה של קדאפי, זה יותר קיצוני, כי אמריקה גם הרגה את בתו.
 
אני לא מומחה לברניקי, אבל הדילמה של ברניקי היא במידה רבה הדילמה של יוצר כיום. האם ללכת לעבר הכסף והאהדה או לעמוד על שלך, מול כשלון ודאי, ולזכות בחיים של חוסר כסף מיצירה והעדר הערכה.
 
כך כותבים בויקיפדיה על ברניקי והמרד:

פסל ברניקי, נפולי

 

 

 

 
אגריפס הגיע לירושלים ומצא את העם במצב הקרוב למרידה כללית. אגריפס, וברניקי לצדו, ניסו לשכנע את העם שלא למרוד, בנאום ארוך אשר מובא על ידי יוסף בן מתתיהו, ועיקרו כי למרידה אין כל סיכוי כנגד המעצמה העולמית הרומית. תחנוניו של אגריפס נכשלו, והוא נאלץ לעזוב את העיר יחד עם ברניקי.
לאחר שאחד הכהנים אלעזר בן חנניה שכנע את הכהנים שלא לאפשר הקרבת קרבנות לשמו של הקיסר (כפי שהיה נהוג עד אז), הפך המרד לגלוי. אגריפס שלח 3,000 פרשים ממלכותו בצפון, על מנת לדכא את המרידה. משהגיעו הפרשים לירושלים, גילו כי רובה נכבשה בידי המורדים.
במהלך דיכוי המרד עמדו ברניקי ואחיה לצדם של הרומאים, וסייעו להם בחיילים ובאספקה. כאשר הגיע אספסיאנוס לדכא את המרד, סייע לו אגריפס במשלוח חיילים. הוא אירח את אספסיאנוס וצבאו, ואספסיאנוס סייע לו לדכא את המרד בערים טבריה וטריכיי שהיו חלק מממלכתו. תוך כדי כך נוצרה אהבה בין בנו של אספסיאנוס, טיטוס ובין ברניקי, אשר הייתה לפילגשו. באותה העת הייתה ברניקי בת כ-40, וטיטוס בן 30. סווטוניוס, ההיסטוריון הרומי בן התקופה, מספר כי טיטוס הבטיח לברניקי לשאת אותה לאישה.
לאחר עלות הקיסר גלבה לשלטון במקומו של נירון, נשלח טיטוס לברכו, אך בעת המסע הגיעה אליו הידיעה כי גלבה נרצח. הוא מיהר לשוב ליהודה וההיסטוריון טקיטוס מציין כי היה זה רצונו לעמוד לצד אביו בעת המלחמה, אך גם געגועיו לברניקי.
לאחר המלחמה שהתה ברניקי ברומא, כפילגשו של הקיסר טיטוס. על פי גרץ קינא טיטוס לברניקי בצורה מטורפת, ואף הורה על רצח הקונסול קיקינה אשר חשד בכוונותיו באשר לברניקי (בעוד שעל פי סווטוניוס הלה הוצא להורג מכיוון שהתכוון להמריד את החיילים כנגד אספסיאנוס). על פי גרץ הוצב באתונה פסלה של ברניקי, כשעליו הכיתוב "המלכה הגדולה בת המלך הגדול יוליוס אגריפס". אולם הקשרים בין השניים היו לטיטוס לרועץ, כאשר העם הרומאי לא יכול לשאת את המחשבה כי אשת הקיסר תהיה מלכה מזרחית, בזכרם את קליאופטרה מלכת מצרים, והשפעתה על יוליוס קיסר ומרקוס אנטוניוס.
עד כאן ויקיפדיה.
 
2. אנחנו כישראלים לא עומדים בדילמות כאלה, אבל 'דילמת ברניקי' העסיקה את כולם עד הקמת המדינה. כניסוי אני פותח את הספר הענק והמאובק הכורך את הפמפלטים של הלח"י בעמוד מקרי וקורא (מתוך המעש, חשון תש"ז): "כאשר ינהגו האנגלים בהם, כן הם נוהגים בציבור העברי. הם – ההנהגות וההנהלות… בסה"כ, אותו תריסר "מנהיגים" המופיעים פה ושם, במועד פלוני ואלמוני, אף ללא שינוי באיפור. הם סיגלו לעצמם את כל המידות המגונות שביחס השליטים הבריטיים אל עמים זרים… הם גנבו את דעת הנוער בשעה שקראו אותו ל"מאבק עד הסוף"…".
 
אפשר לקרוא את הטקסט הזה גם כטקסט של חיזבאללה היום נגד השלטון הלבנוני, או כטקסט של התומכים במרד נגד ברניקי ואגריפס, אבל המאבק בבריטים היה בכל זאת שונה. שכן בריטניה היתה מעצמה בנפילה שהתפוררה ממושבותיה, והיה איזה טעם הגיוני במלחמה ובטרור. ארצות הברית או רומא הן עדיין מעצמות שולטות, שמדינות ערב או יהודה לא יכולים להביס.
 
3. אני לא מבין את הבעיה בסירוב הפקודה של תריסר החיילים המתנחלים בחברון, שמוצגת בעיתון כמשהו מפלצתי ומסוכן. לטעמי, אפשר להבין את הקושי הספציפי של מתנחל או חובש כיפה לעשות דבר כזה. אני נגד השליטה באזרחים פלסטינים, אבל נראה לי אכזרי לבקש ממאן דהו לעשות דבר שנוגד את העמדה המוסרית שלו. לא הייתי מבקש מצמחוני להרוג סנאים, למשל, ואם צה"ל היה לוחם במכת סנאים, עדיף היה שאותו בחור היה מוכר בשקם באותו זמן. על פי דיווחים ממקורות זרים של מימדי צה"ל, אני בטוח שיהיו תמיד די חיילים או שוטרים שיכולים לפנות התנחלויות (או להרוג סנאים). ובוודאי שהתריסר האלה הם לא סוף הציונות. גם הסערה סביב הלל וייס שקילל איש צבא נראית לי מוזרה. מסוכנים הרבה יותר איומי הצבא על החרמת בר אילן אם וייס לא יפוטר. וואוו, הוא אמר שהוא צריך למות!
אני חושב שהבעיה הגדולה של צה"ל אינה השתמטות או סרבנות, אלא להיפך. אובר-מוטיבציה היא סכנה אסטרטגית גדולה בהרבה מהשתמטות או מוטיבציה. ילדים מורעלים שיכולים להרביץ למתנחלת מבוגרת, להפוך ילד פלסטיני לנכה או לירות על עיתונאי, חמורים הרבה יותר בעיני מאדם צעיר שיש לו קווים מוסריים, גם אם איני מסכים איתם. אני כמובן לא משוו
את המוטיבציות האנטי מילטריסטיות של סרבני השמאל לאלה המיליטריסטיות של סרבני הימין (כפי שציין הטוקבק), אבל לא רואה לחלוטין באלה האחרונות סכנה גדולה למשהו.
אל תדברו איתי על אומץ או גבורה. במאבק של צבא סדיר מול אזרחים, פלסטינים, יהודים או אנשים שלא שילמו משכנתא אף אחד לא גיבור. בוודאי שסרבן מתנחל שיכנס לכלא על סירובו אמיץ יותר מאדם שיפנה משפחה בניגוד לאמונתו האישית הבסיסית. טיס שמאלני שלא הפציץ אמיץ יותר מזה המקהה את אמונתו לטובת מלחמה מיותרת. או איש הוצאה לפועל שיפנה משפחה שחייבת ריבית לבנק או עובד זר. 
 

על האלבום החדש של קובי אור

 
1. אני רוצה לבשר על יציאת "צודק כמו גשם", אלבום חדש שיצא ברשת לקובי אור, אחד הכותבים המרתקים ביותר בשפה העברית. המעטפת המוזיקלית של בועז כהן ויוסי בבליקי עדינה מאוד, מזכירה אולי מנגינות באיזור החלב של קלאבמרקט (אם המוזיקה תמשיך לפעול בלופ אחרי פיצוץ אטומי), ויוצרת צֶרֶם אוטיסטי מול הטקסטים של קובי אור שכאילו עברו דיסטורשן מילולי, עם שורות כמו "רוקנרול זו הפעם הראשונה בה המאהבת של אלוהים ראתה את זריחת השמש" או השורה על העובד הזר שמנשק את האפרכסת בטלפון הציבורי בבוקר שבת.

 

2. יש שתי אפשרויות ליצירה. יש יוצרים שחושבים שהם גמרו לעבוד על שיר כשלא ניתן להחליף אף מילה או צליל במילה או צליל יותר טובים. הם לפחות חותרים לכך. יצירה כזו לא מעניינת אותי. שלמות היא הדבר הפשוט ביותר להגיע אליו, פחדנות לשמה! הרי אם דבר מושלם, איך הוא יכול להיות דומה לחיים? איפה אני כאן? מעדיף יוצרים שעושים את כל הטעויות האפשרויות. כשאי אפשר למצוא מילה נכונה יחידה אחת במקומה, כשכל הצלילים לא מתאימים וניתנים להחלפה. מעין שיוף הפוך: במקום להחליק את הקרש, לזֵףזֶף עליו זיפים.

3. זה מאמץ טפשי כמו להוציא אלבום מוזיקלי שמוקדש לנערה חרשת.

    4. אינני יודע אם קובי אור הוא משורר אבל הוא בוודאי המשורר היחיד בסביבה. כאן חוזרים לשאלה מהי שירה (מהי שירה בקיץ 2007?). התשובה היא, לטעמי, שירה היא כל מילה, כל משפט, או כל צירוף משפטים, שהמשורר לא טוען שהם שירה ואינם כתובים עם ניקוד או בשורות קטועות.

      5. קובי אור שר? לא, קובי אור כותב צוואה בטושים צבעוניים.

        6. הנוטריונים (הפעם) הם יוסי בבליקי ובועז כהן.

        7. קובי אור: "האמת לא נמצאת ליד מזבח התפילה, אלא במטפחת הלא נקיה ששומרת על הלחם השחור ששרת בית הכנסת פורס על הקרקע לפני הארוחה, במבט שלו בחזי הנערות הצעירות מאוד שבאות לשאת תפילה, בישיבה סתמית על אבן ובפיצוח גרעינים, באכילת פלאפל גרוע, ובקללה עסיסית אודות אמו של זה שמכר את המזון הקלוקל, בישיבה עצלה מול תוכנית טלויזיה גרועה, בשתיית בירה מתוך שעמום, אולי זו הגדולה שבמוזיקת פופ, הדיבור הסתמי על הסתם, מסטיק, עוגת קרם, משקה מוגז".

        8. קובי אור עושה את הטעות הגדולה ביותר. הוא הלחין את ביקורות המוזיקה שלו. אפשר להגיד עליו שהוא האדם שעשה את הטעות הגדולה ביותר. תגידו בעיר: קובי אור עושה כרגע את טעות חייו.
         
        9. בתחילת השיר האחרון באלבום אני רוצה לבכות. אבל מה הטעם? שאלה נוספת, שאני שואל: מה הטעם בתעשיית המוזיקה הישראלית, בעצם?
         

         
        את "צודק כמו גשם" היפהפה של קובי אור (בליווי בועז כהן ויוסי בבליקי) אפשר להוריד מהרשת בצורה חופשית במסגרת 'מכירת אמון'. כלומר, אוהדי האלבום מוזמנים לשלוח 15 ש"ח או 20 ש"ח.
         
        עוד על האלבום:
        הבלוג של בועז כהן
        קובי אור בויקיפדיה

        %d בלוגרים אהבו את זה: