1.
"ואכן, אשר יגר הינץ – בא לו! שוב הפתיע אותו קופיקו שנוא נפשו בתרגיל ששם אותו ללעג ולקלס… פתיחת הדלת שלפה, הודות לשרוכים, את מסמר התמונה ודיוקנו חמור הסבר של הצורר הנאצי צנח על קדקדו של השומר והטיח ארצה את כובע המצחיה שלו. ובעוד הינץ מנסה להבין במוחו המוגבל מהיכן נפלה עליו צרה זו, והנה מכושו של זלמן, שהיה מחובר למשקוף בקפיץ של עט כדורי, ננעץ בישבנו הורדרד וקרע את אחורי מכנסי העור המהודרים שלו – בצורת מגן דוד!
פניו של הינץ אדמו כקטשופ, זעה פרצה ממצחו וצווארו התעוות בפראות. בראותו שנפל מן הפח אל הפחת סובב את גוו ונמלט אל חדר השומרים בריצה, בעודו פולט מרובהו צרורות כדורים ופוגע בחבריו שעל המגדלים. שני כלביו, מקס ומוריץ, מהרו ביללה בעקבות אדונם המובס, כשזנבם שמוט בין רגליהם…",
קופיקו באושוויץ, דודו גבע
המשט והטיפול בו הם חלק מתסביך ישראלית ביחס לערבים, הדגמה קלאסית של קומפלקס "דנידין ואושוויץ" שאני רוצה לתאר כאן.
ישראל מסוגלת להתייחס לערבים בשני אופנים שנמצאים על שני קטבים:
הדרך הראשונה היא בזלזול מלגלג, כבספרי 'דנידין' של שרגא גפני\און שריג, סופר שאני אוהב מאוד את ספריו: דנידין מתאר ילדון שקוף שהגיע למצבו בשל טעות של דוקטור מבולבל. בזכות היכולת הזו, הוא מכה בהם שוב ושוב, שובה שיירות טנקים, 720 חיילים עיראקים ושלל גנרלים משופמים, והם חדלי אונים מולו ונותר להם רק לקלל באופן עסיסי מבין שיערותיהם מלאות הכינים. בזכות דנידין, ניצחנו את כל מדינות ערב בששת הימים והם רצו והשאירו את הנעליים.
אין בעיה, אמר דנידין לאלוף הפיקוד בלחש. אפעל על פי שיטתך
זהו בערך השלב הראשון של המערכה: ברור שהערבים יובסו ויכנעו. אחת מההצעות לטיפול במשט ונשקלה ברצינות בקבינט היתה שבמקום חיילים ייקבלו את אנשי הספינה נשים לבושות לבן. זה דבר שמאוד מזכיר את דנידין, או את עזית: לא חיילים חמושים, כי אם משהו חלש יותר ואנדרדוגי יותר (ילד, כלבה, אישה בלבן) שמבלבל את הערבים הטפשים ומביס אותם.
הנאצים גם כן זרקו דברים
בשלב השני, הערבים בני דודנו במפתיע לא מובסים ולעתים אפילו מגיבים. מה לעשות, הם לא כאלה מטומטמים כנראה. למשל במקרה של המשט עולים חיילים לספינה מחוץ למים הטריטוריאלים, ואנשי הספינה במקום לקלל ולהיכנע מייד, מנסים להעיף אותם בכוח (בניגוד לאקסודוס ללא חומר נפץ) עם אלות מאולתרות וסכו"ם. כאן אנחנו מגיעים לאושוויץ: מכאן, אנחנו הקורבנות של האירוע, הם, הטורקים עם הסכו"ם המרצחים הנחושים שעומדים להרגנו כמו אותם נאצים קרי-לב ורק כח ניסי יכול להם. עם ישראל (עם כל פצצות האטום שלו) עומד בפני חורבן. מהמאניה והיהירות אנחנו נעים לדיפרסיה ולפרנויה, כמו משה דיין ביום כיפור.
אין כמעט התייחסות לערבים כאנשים סטנדרטים, אפילו כאוייב מן המניין שצריך להגן מפניו, אנשים שנעים רוב רובם בתחום האפור כמו תושבי כל מדינות העולם. אין התייחסות אל הפוליטיקאים הערבים גם כן כמשהו שמזכיר את הפוליטיקאים שלנו, או הפוליטיקאים הארגנטינאים, אנשים תחמנים שעדיין מנסים לעשות טוב לעמם כל עוד יוכלו להמשיך לכהן.
ראו ידיעות בעיתונות על הערבים. כמעט כולן נעות על שני המישורים האלה. או שהם טפשים ומשונים, והאימאמים שלהם מציעים משהו מופרך לגמרי ובטלוויזיה שלהם יש איזו תוכנית פרמיטיבית, משהו שיצחיק את הצופים בבית ויתן תחושה שישראל מדינה מתוקנת ושאזרחיה נורמליים, או שהנה הנה הם עומדים להשמידנו בפצצת אטום ונאצר עומד לחגוג ברוטשילד 12.
אני חושב שדודו גבע קלט את זה בחושיו הברוזיים בקומיקס 'קופיקו באושוויץ'. חבל שהוא לא יכול היה לסקר את המשט.
2. בסוף שנות התשעים, אני והחברים שלי התחלנו עם בנות באמצעות שאלות פיק-אפ. כמו 'לאן היית נוסעת בזמן ועם מי היית שוכבת שם' או מוזרות יותר 'מי מאיתנו לפי דעתך זכה מקום שלישי?'. היום, משום מה, אני פחות מתחיל עם בנות בדרך גמלונית כזו. זה דבר שקצת חסר לי, ולו בגלל השיחה וכושר ההמצאה ביצירת השאלות. על כל פנים, מעולם השיטה הזו לא הצליחה.
בגלל אווירת הפוליטיקלי קורקט שקצת התחזקה, אני מרגיש פחות נוח להתחיל. אני אמנם נוטה לדבר עם אנשים בשולחן לידי, אבל פחות. ישראל אולי הפכה לסטרילית ואירופאית יותר וגל כזה משפיע גם עלי. משפטי פיק-אפ יצאו מהאופנה. גם בנות שאני מדבר איתן מספרות שכמעט לא מתחילים איתן בדרך סטנדרטית ברחוב, והעולם נע לכיוון סמסים והודעות פייסבוק באישון לילה. 'ערה?' סטייל. דבר שמושקע בו פחות יצירתיות ותשוקה.
על כל פנים, שאלות הפיק-אפ שלי באותה תקופה הפכו יותר ויותר מתוחכמות. אחת מהן היתה קצת סרת-טעם "בשואה, באיזה צד היית מעדיף להיות?". נזכרתי בשאלה הזו כשקראתי את החצי השני של המאמר של אסף אורון בבלוג החביב עלי "ארץ האמורי" (אף שאני לא בעד מדינה דו-לאומית, אלא בעד מדינה ישראלית שחיה בשלום עם שכנותיה, בהסכמי מעבר מיוחדים כמו בטאבה ועם מדים יפים לשוטרים הפלסטינים ודיוטי פרי ממוזג).
אף שזה לא נאמר בפירוש, אצל רבים בישראל, המסקנה מהשואה היא שעלינו להיות נאצים ולא קורבנותיהם. זו כמובן כמו בטקסט מס' 1 מניח רק שתי אפשרויות קיצוניות ולא מציג את שלל המרחק בין נאצים לקורבנותיהם. יצא לי לאחרונה להיות עם עיתונאי ימני חביב, ודיברתי איתו על כמה שאני אוהב את הטיולים בתחנה המרכזית הישנה, כמו שאני אוהב את העליות מצפון אפריקה והעליה הרוסית שאליה הוא שייך. הוא הביט אלי במבט ואמר לי שאינטרס שלי לזרוק עליהם נפלם. אמרתי לו בצחוק שזה כמו שאינטרס של הגרמנים לזרוק נפלם על היהודים בגטו ורשה (זו לא אנלוגיה כל כך מדויקת אגב), והוא אמר שכמובן שזה היה אינטרס של הגרמנים.
אגב התשובה הנכונה לשאלה "בשואה, באיזה צד היית מעדיף להיות?" יכולה להיות גם חייל בריטי, או גרמני משתמט שלא נתפס.
3. המלצה על ספר – שתי נובלות פורטוגליות מאת ברנקיניו דה פונסקה, "הברון" ו"נחל שוצף", שנכתבו ב1937 ו1940. הספר יצא בהוצאה קטנטנה בשם 'מבע', ראיתי אותו היום בספריה וקראתי אותו במהירות בזמן שהייתי אמור לסיים לכתוב כתבה לעיתון. אחר כך עשיתי גוגל, ולא מצאתי כמעט התייחסויות לספר הזה, כמעט כולן התייחסו בעיקר לאקזוטיקה בכך שהסופר ממוצא פורטוגלי, ולא יצאו מגדרם מהנובלות עצמן.
גם יוני רז פורטוגלי
הספר מזכיר קצת את הפרגמנטים של קפקא, התנועה של העלילה היא חלומית. הדמויות ממריאות מרוגע לטירוף בשני הסיפורים הנהדרים האלה, שמהדהדים בראשי. יש בהם משהו חשאי מאוד, נראה שמדובר במטפורה פוליטית שאיני מבין את מושאה, וכל העלילה כאילו מתרחשת במקום חשוך עם צללים דמויי עצים. אדם נע בין אדישות וטרחנות לבין יריה בכלבים. נראה לי שמעניין היה לפגוש את הכותב הזה.
הספר יצא בתחילת 2009, אני מקווה מאוד שאפשר להשיג אותו בחנויות. אני בכלל לא זוכר שהיה מוצג למכירה. זו תגלית גדולה מבחינתי. אם יותר לי לסכם: הספר לא נכשל, אתם נכשלתם. כדאי להתעקש לרכוש אותו ולבקש מהמוכרים לתת לו עוד הזדמנות. אם אתם אוהבים אותו, תכתבו עליו בבלוג שלכם או בפייסבוק כדי שעוד אנשים יידעו.
4. הדבר ששימח אותי השבוע: אנשים הפסיקו הצגת תאטרון בצעקות 'זו מדינת אפרטהייד' וניסו ליצור דיון על פוליטיקה במקום הצגות תיאטרון מטאפוריות. כל הויכוח הזה מראה שבניגוד לימי 'מלכת האמבטיה' התיאטרון הישראלי בכלל לא מעניין מבחינת תוכן הצגותיו, אלא בשל החלטות התעסוקה שלו (עובדי תיאטרון שלא מוכנים לעבוד באריאל\ תנאי התעסוקה המחפירים במזנונים ושל השומרים), הארכיטקטורה של האולמות (למשל, הבימה, ואי התשלום לעובדי הבניין הסינים) ומה שקורה לקהל התיאטרון. על כל פנים, הצעד הזה של הפסקת ההצגה כדי לדבר על פוליטיקה, מראה שאי אפשר לדבר על נורמליות במצב הנוכחי של ישראל. ההצגה לא חייבת להימשך.
5. אני בחופשה מהעבודה, והייתי שמח לטייל בארץ ולהתארח אצל אנשים במהלך החודש (כולל מעבר לקו הירוק). אתם מוזמנים לפנות אלי לאימייל הספאם שלי chickyplus @ yahoo.com.
רועי צ'יקי ארד 