Category Archives: Uncategorized

שכר הולם, נובלה חדשה שלי, שני סרטים, אלבום ועוד שרקרקים

לאחרונה יצאה הרבה תוצרת וזו הזדמנות להודיע לציבור על דברים שעשיתי ובדרך כלל לא מצאו את דרכם לתקשורת:

הנובלה שכר הולם יצאה תחילה בפורמט דיגיטלי לטאבלטים וקינדלים וביום חמישי יצאה לאור גם מהדורת הדפוס. זהו סיפורו של מצביע לעתיד למפלגה של יאיר לפיד, בן טובין שלפתע עובר תהליך ביולוגי משונה –

Image

מגרונו יוצא קרש. והכול קורה תוך כדי מלחמת לבנון השנייה. ניתן לקנות גרסה דיגיטלית או לרכוש באחת החנויות העצמאיות. כרגע ניתן בשני סניפי תולעת ספרים, האוזן השלישית, מגדלור, לוטוס והאחים גרין (חנות ספרים יד שניה מובחרת בכיכר רבין עם מדף מיוחד להוצאת מעין) ובקרוב גם בעוד חנויות מחוץ לעיר ובעיר. המהדורה הראשונה היא בת 200 עותקים והמחיר שערורייתי – 10 ₪. אשמח אם תרכשו כדי להראות שאפשר להוציא נובלות בישראל ושיש לזה שוק. עיצוב: רביד רובנר. עריכה: קרן גרין.

הסרט הדוקומנטרי שביימתי 'אין עניין בפועלי בניין' העוסק במות פועלי בניין בישראל, שהוא למעשה טבח של ממש, שודר בסדרת ואקום בערוץ 2 בהנחיית גל גבאי. בעקבות הסרט דב חנין פנה לכנס דיון מיוחד של ועדת העבודה והרווחה. הנה משהו שכתבתי עליו ולינק לצפיה חופשית.

מעט קומי יותר – הסרט זהירות מצלמה, הסרט

Image

המוקומנטרי הראשון בישראל העוסק במקס טונה שרייבר, חלוץ המצלמה הנסתרת, שהייתי בין יוצריו, הועלה לאינטרנט סוף סוף לכבוד עשר שנים לשידור בערוץ 2 בפורים 2003. אפשר לצפות באופן חופשי.

הוצאת מעין שוחה נגד הזרם כסלמון מסומם ועומדת להוציא השנה מספר ספרי שירה בסדרה חדשה. הספר הראשון יצא לאור וזכה לביקורות מצוינות, באימבאיב של רומן באימבאיב ז"ל, אולי המשורר הטוטאלי ביותר שפעל פה. (עורכים: רונן סוניס, מרחב ישורון). ניתן לקנות במגוון חנויות עצמאיות בארץ או דרך אינדיבוק. השנה נוציא גם את ספריהם של ואן נוין וערן הדס שאערוך, וספר שירה פרי עטי שיערוך אהרן שבתאי.

באינדיבוק גם ניתן לרכוש את כל הקטלוג של מעין במחירים לוהטים. אני מניח שכבר יש לכם את הגיליון האחרון של מעין, החדש והרע ומערבון, אבל יש גם את שירון המהפכה ו אנרגיות טובות, פרוטוקול ועדת הכלכלה על הגז הטבעי. מומלץ לשוטט באתר הזה המקדם יצירה מיוחדת ומתגמל יוצרים בהגינות ולרכוש משהו.

נעמית מור חיים בפרומו לסרט הדוקומנטרי 'סרט גרילה' על גרילה תרבות שאני אחד מפעיליה. מור חיים היא בעצמה אקטיביסטית ונאבקת על החוף של כולנו.

בזמן הקרוב להקת העבר שלי קנאק\פופ תוציא את אלבום להיטי הזהב עם כל להיטיה, אם תצליח להתגבר על אופיה הפטליסטי שהותירה ללא אלבום מאז 1994. יש כבר כמה שירים שעלו לרשת ותוכלו לשמוע, פגשתי נערה בדיסקו (פלוס ראיון), השיר נגד אוסטרליה, ב.ו.ג.י. אני אומר זאת בהנחה שאתם כבר מכירים את הלהיט ישראליות בחלל שיצא בסרט זוכה הפרסים 'השוטר' של נדב לפיד (כאן בגרסת הטלויזיה החינוכית)

עיתון הארץ בנה לכתביו דף כותב מיוחד, אפשרות לקרוא כתבות שלי בנושאים שונים ממשונים. מפוליטיקה וזכויות עובדים ועד שיאן הפלינדרומים בעברית והאיש ה24 בכ"ג יורדי הסירה. כדאי לעקוב מעת לעת. ויש לי גם בלוג שוקניסטי שוקיסט.

אתם מוזמנים לעקוב אחריי דרך הדף האישי שלי בפייסבוק והדף של מעין ודרך טוויטר.

אם אהבתם משהו, אתם מוזמנים לשתף בפייסבוק או סתם לספר לחברים. תודה לכולן ונשיקות ממכמורת.

בכנס הנשים במצודת זאב

הכנס לחיזוק הנשים בליכוד שהתקיים בחלל האלגנטי של מכון ז'בוטינסקי הביא קהל של 22 אנשים, מתוכם 18 נשים. מחציתן היו מועמדות לפריימריז בליכוד. מלבד סגנית השר גילה גמליאל והח"כית ציפי חוטובלי שהגיעה בשמלה בצבע תכלת, רוב המתמודדות היו פחות מוכרות. "אני רואה שרק המועמדות הגיעו. אין קהל", אמרה מישהי.

"ואני לא קהל?", ענתה מועמדת כשברקע נשמע הרינגטון של מתמודדת אחרת, הג'ינגל 'רק הליכוד יכול'. יחסית למפלגות השמאל-מרכז, הליכוד לא מרשים מבחינת ייצוג נשים, רק שמינית מחברי המרכז נשים, והכנס היה אמור לנסות למחוק את הנחיתות הזו, אך למעשה אולי רק המחיש את הבעיה.

את האירוע פתח יוסי אחימאיר, יו"ר המכון, שהגדיר את ז'בוטינסקי "הפמיניסט  הראשון". ותלה את זניחת מורשתו ב"תופעות של סטייה כמו קדימה". הוא התלונן שהליכוד לא תומך מספיק במכון, "כמו שתומכים בסניף מעלה אדומים מזרח שיתמכו ביהלום שבכתר".

"הליכוד גם לא תומך במדינת ישראל", אמר לפתע מישהו שלא הבחנתי בו קודם.

"באת לעשות פרובוקציות", ענו לו.

ראשונה עלתה גילה גמליאל שפרשה את העשייה שלה בכנסת, בין השאר למען סטודנטיות שנכנסו להריון. "אבל יש הרבה נשים כאן שרצות לכנסת", אמרה. "ואותי אתן יותר מכירות". ציפי חוטובלי היתה הרדיקלית והמוצלחת שבדוברות, "עייפנו לראות את הרמט"כלים שמדברים בדיקציה צבאית ומקשיבים להם כי יש להם דרגות על הכתף", אמרה. "צריך שיהיו בליכוד חצי גברים חצי נשים, ועד שזה לא יקרה – זו לא מפלגת שלטון".

היא סנטה בכוכבים של העבודה ו'יש עתיד', "יש היום אינפלציה עם כל מיני מפלגות בלון, עם כל מיני מקומות לפחות בסקרים" ובחרה לשבח את המתמודדות המתחרות, אלא ששכחה את שוש הלוי, שהביעה התמרמרות. חוטובלי התנצלה שהיא פשוט לא מכירה אותה. "איך את לא מכירה אותי? רצית שאני אעשה לך חוג בית", אמרה שוש הלוי והחריבה את האוירה הדביקה.

שוש הלוי שעלתה אחריה גנבה את ההצגה. אף שחוטובלי וגמליאל נטשו מיד לאחר שדיברו, ולא יכלו לראות את ההופעה. היא פתחה בכך שסיפרה שהיתה מקימת ועידת בייסקי, ויוזמת המועצה לבטחון לאומי, "נלחמתי בגרעין האיראני לפני שזה עלה לכותרות. אני יודעת על זה הכול. כמה יש להם. כל דבר שיש להם אני יודעת". אבל היו לשוש עוד קלפים, "הבחירות הקרובות יהיו על הנושא החברתי. לא יעזור כלום. כל השמאל הולך על זה. אז שלוש שנים לפני שסתיו שפיר יצאה לרחוב, כתבתי על זה מאמר". חלפו שבע הדקות שניתנו לה, וגם עשר. בשלב מסוים, מחאו כפיים מספר פעמים כדי שתרד, אבל הלוי המשיכה למנות את הישגיה. "תשאירי משהו לכנסת", אמרה מישהי. "אגב מי שגרם לצאת לעופרת יצוקה, זו אני", התגאתה הלוי. היא כמעט ירדה ואז עלתה לפתע ואמרה "אני אגב מייבאת כסף וזהב".

תמר הרפז, מארגנת הכנס, הסבירה, "תמיד בליכוד קידמנו זכויות נשים, אבל אנחנו לא יודעות למנף את זה. בקדימה ובעבודה הציגו בבחירות האחרונות נשים בחזית, בליכוד שמו חמישה גברים. זה נראה רע", ובכל זאת, תקפה את יחימוביץ' "סגנון הפמיניזם שלה מחוספס מדי. היא כועסת על גברים. לנשות ימין יש פמיניזם אחר, פמיניזם שהוא לא נגד גברים". כמו בשמאל, הגברים שהגיעו לכנס נעמדו מאחורה ורק עשו רעש וקשקשו, כשהם בוחנים בעניין את חרבו של ז'בוטינסקי שאופסנה באקווריום מרשים לצד עוד חפצים אישיים.

מועמדת מעניינת אחרת היא אורלי בני דייויס מאיפא"ק, מי שניסתה לרוץ לסנאט האמריקאי, ועכשיו מנסה את מזלה במצודת זאב. היא מנסה להשתמש בטכניקות אמריקאיות, נוטשת את הפודיום ומתקרבת לקהל. אבל הקהל גונח בכעס, כי היא נמצאת באיזור החשוך ואי אפשר לראות אותה. במהירות, דייויס מתעשתת וחוזרת לפודיום. דייוויס הציעה שמהגרים מישראל יוכלו להצביע בשגרירויות והזכירה רשימת מדינות שבהן אפשר להצביע בחו"ל. "הם יצביעו  שמאל", פוסלים החברים. "יהדות ארה"ב יותר ימנית", היא מנסה לשכנע, ותוקפת את "ההתבוללות, השואה השקטה שלקחה 9 מיליון יהודים". דייויס מספרת שתפעל לפתיחת המקומות הקדושים, "זה שאסור לעלות להר הבית, זו בעייה סימבולקלי".

ואז מגיע תורה של הלוביסטית קרן ברק שמתמודדת בפעם השלישית לפריימריז ונעמדת ליד מפת ארץ ישראל השלמה כולל ירדן עם הכיתוב 'כולה שלי'. בזמנו, תחקירן "גלובס" איתי רום התחזה ליזם ניסה שתסביר מדוע הוא צריך לשכור את שירותיה. היא סיפרה לו שתוכל לסייע בעצירת הממונה על ההגבלים העסקיים, "אתה יכול ללכת לח"כים גם לבד. אבל זה יהיה שווה לתחת", אמרה. לפתע למישהי בקהל נמאס. "אני לא מאמינה לאף אחד, לא נלחמתם אף פעם עלינו. אתם עוזרים רק לטייקונים. לא נלחמתם על היוקר. אין מתחרה, אז אבחר בביבי, אבל אני לא מרוצה מכלום".

לבסוף, עולה חיים רבינוביץ' שביקש לדבר למרות שהוא גבר ומתבדח על "הדרת גברים". תוך כמה שניות הוא מצליח לפגוע ביהודית בנד, אשה רבת-מעש מותיקות הליכוד, כשהוא רומז לכך שהיא 'חסרת תרבות'. "אני 47 שנה בליכוד, יש כאן מישהו יותר ותיק ממני?", הוא אומר. "זו שאין לה תרבות", אומרת בנד ויוצאת בכעס. "אתה לא מוזמן לדבר, ואז אתה עולה ומעליב נשים", היא אומרת.

הכנס תם. ועל אף חשיבות הכנס, כי ככל הנראה מדובר במפלגת השלטון בכנסת הקרבה ולכן באפשרותה להשפיע הרבה על מצב הנשים, הריב בין יהודית לחיים נמשך. "היא לא תגיד לי מה לעשות", אני שומע את חיים אומר על רקע מפת ארץ ישראל השלמה הכוללת את עבר-הירדן, עם הכיתוב 'כולה שלי'. המיקרופון לא מונח טוב ומתחיל לעלות רעש של אזעקה, כשכולם עוזבים את מכון ז'בוטינסקי.

(התפרסם בגרסה מקוצרת מאוד בגרסת הדפוס של הארץ)

אם כך

אם כך

אם כך

אם כך

אז כך

אז כך

אז כך

אם לא

אם לא

אם לא

אז לא

אז לא

אז לא

גם אם

גם אם

גם אם

אז גם

אז גם

אז גם

אם כש

אם כש

אם כש

כש מה

כש מה

כש מה

כש זה

כש זה

כש זה

רק אם

רק אם

רק אם

רק כש

רק כש

רק כש

אוי נו

אוי נו

אוי נו

אז בוא

אז בוא

אז בוא

ו אז?

ו אז?

ו אז?

טוב לא

טוב לא

טוב לא

טוב נו

טוב נו

טוב נו

 

עם הרופאים במסע נואש אל הפליטים האריתראים בגבול – גרסה מלאה

המיניבוס האדום והישן של רופאים לזכויות אדם שעליו כתוב וי.אי.פי נעצר במחסום צבאי מאולתר כמה קילומטרים מדרום לאיזור שבו נמצאים 21 מחפשי המקלט האריתראים. השטח, לא רחוק מהחממות המאובקות של קדש ברנע, הוכרז כאיזור צבאי סגור, אף שלמעשה מי שלא היה רופא או עיתונאי יכול היה להכנס לאיזור בקלות. מדי פעם חלפו משאיות או טרקטורים לכיוון שאליו הרופאים רצו כל כך להיכנס.

בצוות היו שבעה רופאים, שניים מהם מבית החולים יוספטל באילת. בניגוד לאקטיביסטים שבאו אתמול עם אוכל ושתיה ונהדפו, במיניבוס לא רצו להתעמת אלא לנסות להסביר לחיילים שמדובר בצעד הומניטרי דחוף לבדוק את מצב מחפשי המקלט. רן כהן, מנכ"ל רופאים לזכויות אדם, גבר צעיר ומזוקן, מסביר לנו, "אנחנו יודעים שהחיילים לא מרגישים טוב עם מה שקורה כאן. הם אלה שדווחו לתקשורת על המקרה". "יש גם חיילים טובים", אמרה מישהי באוטובוס, אולי מלמלה לעצמה.

אחוזים ניכרים של האריתראים החולפים בסיני סובלים עינויים כדי לסחוט כספית את משפחותיהם, וגם מעשה אונס הוא עניין שגרתי. אם יוסיפו לכך את שמונת הימים בשמש הלא נסבלת של המקום, סביר להניח שחלק מהם צריכים טיפול רפואי דחוף. ולא צריך להיות עילוי רפואי כדי להניח שחלק מהם בסכנת חיים ממש. גם אם מי מכם הקוראים מתנגד בתוקף להכנסת מחפש מקלט אחד לישראל, ברור שבדיקה וטיפול רפואיים הם עניין שאין לאיש זכות למנוע.

המחסום הצבאי היה משונה מאוד, שכן איישו אותו בעיקר שוטרים זוטרים ומשועממים שלוו במשטרה צבאית, לא משהו שקשור ממש לנושא. הצלמים ואנשי התקשורת הסתערו לצלם את האייטם, שתפח בימים האחרונים לסיפור מתגלגל, מזיזים את האחות הנזירה עזיזה קידאנה שהובאה לתרגם לטיגרית, והיתה חמושה בצלב גדול. בגלל הידע שלה בשפה של מחפשי המקלט האריתראים, היא עזרה לחשוף את ההיקף הגדולים של האונס והסחיטה שעוברים מחפשי המקלט מהמבריחים הבדווים. קשה לדמיין את קידאנה המופנמת והעדינה עושה את זה.

אחרי שכולם מתראיינים, רן כהן פונה לשוטר הזוטר שנמצא שם ומסביר למה דחוף כל כך להיכנס, "אנחנו רופאים ורופאות. לא באנו להאבק, רק לבדוק את המצב הבריאותי ולעזור לכם ליצור קשר עם האריתראים. יש כאן סכנת חיים, אני לא מבין למה עוצרים אותנו בגבול. זו הפרה של אמנות בינלאומיות. הנזירה הרי לא תעשה שום נזק".

החייל הזוטר שאמור היה לטפל במשבר ההומניטרי, לא היה סבלני כל כך. כשיד אחת שלו נעוצה בחגורה ויד שניה מגרשת זבובים מפניו המזיעות, אמר, "סיימת לנאום? יש לנו פשוט צו אלוף. אנחנו לא יכולים להכניס אתכם. מצטער".

רן כהן ביקש להגיע לממונה שלו, אבל החייל אמר "הרמה הממונה יודעת שאתם פה". השוטרים דרשו מאיתנו לחזור אחורה, ולעמוד בקו המדומיין בין שתי בטונדות, שעל אחת מהן כתב מישהו 'אחמד סלים'. וכך נוצרו שתי קבוצות אלה מול אלה, החיילים מול הרופאים והתקשורת, שהסתכלו זו בזו בחשד.

ואז הגיע בנצי ממשטרת דימונה, שנראה נחמד יותר. כשהגיע, סבבו אותו הצלמים והעיתונאים. "אתה אישיות מיוחדת, תראה כמה צלמים", אמר לו מישהו בצחוק, כשיצא מהמכונית עם רובה שלוף, לא ברור מאיזו סיבה.

"אתה הרמה הממונה?", ניסו אנשי רופאים לזכויות אדם.

אבל אף אחד לא הגיע מ"הרמה הממונה", וגם לא יגיע עד שנמשיך משם. "אני לא הרמה הממונה", אמר בנצי בעצב. אם אחד הפליטים ימות, איש הרי לא יהיה חייב אחריות. גם שופטי בג"צ לא הכריעו.

"הגענו רק להעריך את מצבם של מחפשי המקלט. אנחנו מבינים שמדובר בשטח צבאי אבל אנחנו מבקשים שמספר רופאים יכנסו באופן חריג. לא באנו לעשות רעש, אלא רק לבדוק אנשים", ניסה קובי ארד, מנהל המחלקה לרפואה דחופה ביוספטל. "מצטער, הממונה הוא הצבא. אני רק מסייע לצבא", אמר בנצי השוטר. היה ברור שאנחנו מבזבזים את הזמן. מישהו אמר שתגיע מישהי מדובר צה"ל בבאר שבע ואיתה אפשר יהיה לדבר. הבחירה בדובר צה"ל מעידה את ההבנה של צה"ל את המקרה: עבורם לא מדובר בבני אדם, ובהם נשים וילדים כנראה, אולי אישה בהריון אפילו, שנמצאים בסכנת מוות, אלא בעניין הסברתי. איזו כותרת שצריך להדוף.

הבטתי בלטאה צהובה שמיהרה על הקרקע לתפוס מחסה וחשבתי לעצמי על ההיסטוריה היהודית. על אנשים שהיו בסכנה, ממתינים באיזה גבול, במעין איזור הפקר, בין שתי ממלכות שלא ממש עניינו אותם, עם מזוודות. ותמיד היה איזה בנצי שלא ממש ידע מה לעשות איתם. בלימודי ההיסטוריה תמיד עשו מהאנשים האלה מפלצות. אבל הנה, הם אנשים חביבים, הבנצים האלה. האפיזודה של פליטים שמחפשים מקלט יכולה להזכיר את "הילד חולם" של חנוך לוין, אבל מה שקורה כאן יותר "גבעת חלפון". לא היה רוע במחסום המאולתר בקדשברנע, שעצר את הרופאים לעשות את חובתם המקצועית והאנושית, פשוט כל אחד עשה את התפקיד שלו.

ואז הגיע קצין נוסף שלא יכול להכריע ולקח את אנשי רופאים לזכויות שוב לצד. "אנחנו רק ממלאים פקודות", סיפרו שאמר להם. כבר היינו מיואשים. קשה לדמיין כמה החום היה נורא. רק 11 בצהריים והשמש התחילה לעלות בשמים. חלק מהעיתונאים התחילו להתלונן על מכת שמש, רק עיתונאי אנגלי אחד נותר נמרץ ושלף גדג'ט אחרי גדג'ט ממזוודה. מצאתי צל עם עוד אנשים לצד מיכלי דשנים ענקיים. קובי ארד סיפר על כך שהשנה שבר את החרם שלו על גרמניה, ונסע לשם לראשונה עם המשפחה. מרוב אשמה על שבירת החרם, הטיול הפך לטיול שואה. שוחחתי עם סטודנטית לרפואה בסורוקה שהגיעה ממיאנמר (בורמה), הדיקטטורה שעוברת בימים אלה רפורמות, והיא סיפרה לי על התקוות והפחדים שלה מהמהלך. גם השוטרים לא הצליחו להחזיק מעמד וברחו למזגן במכוניות שלהם.

אם בהתחלה חלק מאיתנו הגיעו עם תחושה מנופחת של כאלה שהולכים להציל את העולם, היא פינתה את מקומה לאווירת חוסר ישע. כבר שלוש שעות ולא ממש קרה משהו, מלבד השמש הרעה. הרופאים המיואשים הרגישו שפשוט מעבירים אותם מיד ליד, והתכנסו להחליט איך להמשיך. "יש שתי אפשרויות", הסביר רן כהן. "אפשר לקבל החלטה להגיע ברגל לגבול, אבל זה אבדן של יתרון, כי עד עכשיו הלכנו לפי הספר. ואפשר להרים ידיים, ולמצות את הדרך אחר כך".

לבסוף מכריעים להמתין עוד קצת. זה צעד חכם. אט אט מתקרב ג'יפ סופה של המג"ד. מבקשים שרק שני נציגים ידברו איתו, במרחק מהעיתונאים. מרחוק אפשר לראות בחור צעיר עם שכפ"ץ ענק, כמעט בגוגל גופו, שמדבר כשידיו בכיסיו, כאילו כל הגוף שלו יקרוס אם יוציא את הידיים משם. הם משוחחים ארוכות עם המג"ד מנסים לשכנע אותו ונכשלים. אחר כך הם חוזרים ומספרים שהתרשמו שהמג"ד לקח את דבריהם ברצינות, אבל אמר דברים מדאיגים. הוא סיפר שבניגוד לפרסומים מחפשי המקלט לא קיבלו אוכל. באופן משונה, הם קיבלו עירוי דרך הגדר, על ידי חובש ולא רופא.

ח"כ דב חנין בדרך, אולי יצליח לחדור את מסכת הבירוקרטיה עם החסינות שלו. אנחנו משאירים את עזיזה עם רופאה, שינסו להיכנס איתו, ועולים לאוטובוס הממוזג.

התפרסם בגרסה מקוצרת בהארץ. אחרי שהלכנו, עצרו את חנין ליד המחסום. בזמן הזה, הכניסו את שתי הנשים והילד לסהרונים ואת הגברים הרעבים והצמאים גירשו בגז מדמיע למצרים. שם, יתכן והתעללו בהם המצרים או שהם נשלחו למוות כמעט בטוח באריתראה, או לכו תדעו. זה לא באחריותנו.

יריד קרח \ ג'ון ברנסייד

הקלישאה הישנה ההיא: כאילו הזמן

עמד מלכת

.

ואנשים שחשבנו שאנחנו מכירים

התקרבו בלאט מתוך הכפור

.

כדי לפגוש אותנו.

היו שהעריכו

.

שהיה לכך קשר לשמש,

אחרים, לסידור כוכבי הלכת,

.

אבל אחר כך, כאשר לאורך מיילים קפא הנחל,

פסענו צעדי טירוף ראשונים אל אוויר

.

שעד אז לא שאפנו אל קרבנו. יקירינו

חייכו, כשהצבנו אוהלים ודוכנים

.

צוהלים למראה הדגלונים

והנסים, כאילו צהוב היה דבר

.

שלא ראו עד כה – ואדום וירוק –

כאילו עבורם

.

העולם תמיד היה לבן:

שלג על שפתיהם ועל זרועותיהם וזוהר בעיניהם

.

שהזכיר לנו ילדים כמונו

צופים בפנס קסם בעלטה

.

שקופית אחרי שקופית,

עד שהכול מובן.

מדוע אני בעד מתקפה על איראן

כי פצצה איראנית תביא להשמדת מדינת ישראל. המנהיגים האיראנים חוזרים ואומרים שהם רוצים להשמיד אותנו. כשדיקטטור אומר משהו – כדאי להקשיב לו ברצינות.

אומר דבר מדאיג יותר: אין מה לחכות לפצצה גרעינית. כבר מחר בבוקר איראן יכולה להביא על ישראל אסון קיומי השווה לפצצה אטומית. שיגור מאות רקטות כימיות וביולוגיות על ישראל, שעומדות כבר מוכנות, יכול להחריב את גוש דן ואת הכלכלה הישראלית. אין הבדל בין האפקט של מספר טילים כאלה לבין פצצה אטומית מבחינת היקף הנזק, כמות ההרוגים והנזק לטווח ארוך. ובכל זאת, מטח כזה יכול היה לצאת לדרך גם לפני חמש שנים, גם שש. אבל משום מה מעולם לא נשלח טיל כימי לעבר תל אביב.

האיראנים והסורים לא באמת פנו להרוס את הישות הציונית ממבחר סיבות. אם כי אינם רוצים להשמיד את ישראל יותר משאנחנו רוצים להשמיד אותם. ואם כי הם פוחדים מתגובת הנגד – שלל פצצות אטום ישראליות שישוגרו לכיוונם מלווה בהתקפה אמריקאית. אם תהיה פצצה אטומית איראנית (ולכו תדעו אם באמת עומדת להיות אחת כזו, אכלנו את אותו הלוקש לפני מלחמת עירק מאותם אנשים), היא תהיה פצצה אחת נוספת ל600 רקטות נשק השמדה המונית שכבר ישנם, כלומר תהיה הפצצה ה601. וגם בה לא ישתמשו. השלכת פצצה אטומית על ישראל משמעה ברור: החרבת הפלסטינים ואיראן עצמה. אף מדינה לא תרצה להתאבד כך. אף מנהיג לא ירצה להימחות מהאדמה בקלות כזו, יחד עם שר הפנים שלו ומזכירתו, סמנכ"לי משרד התחבורה ודודתו. גם מדינות משוגעות יותר כמו צפון קוריאה לא שיגרו פצצת אטום ובוודאי לא מדינה גדולה ומורכבת כמו איראן שחושבת שיש לה עוד הרבה מה לעשות על פני האדמה הזו. ההנחה המוקדמת לשיגור נשק אטומי לישראל הוא שאיראן היא מדינה שבצמרת השלטון שלה עומדים פסיכים גמורים שיסכימו להימחות מפה רק כדי שנסבול. העובדה היא שזה לא ממש קרה. ההנהגה האיראנית אולי לא מחבבת אותנו ובוודאי הם היו שמחים להתעורר ולגלות שנעלמנו (כשם שרוב הישראלים היו שמחים שזה יקרה לאיראנים), אבל הם לא רוצים להתאבד על ילדיהם רק כדי שנסבול.

אוקי, אמנם אין הגיון בכך שאיראן תזרוק עלינו פצצת אטום, אבל הם יכולים להעביר אותה לחיזבאללה, ואלה יאיימו עלינו ויוכלו להפציץ את הארץ ברקטות באופן קבוע ולהפוך את החיים כאן ללא אפשריים. מה נעשה אז?

שוב, איראן לא העבירה נשק כימי או ביולוגי לחיזבאללה או לחמאס, אז מדוע שאיראן תעביר את הפצצה האטומית שלה, עליה שקדה כל כך הרבה?

יש לי ידיד מקבל החלטות, והוא אמר, "אם איראן תהיה גרעינית, האייתוללות יוכלו לפעול בברוטליות בלתי מרוסנת נגד שוחרי חירות איראנים. העולם יעמוד מנגד, המשטר ישרוד ותוחלת החיים שלו תוארך".

תזכיר לידידך שהמשטר בברית המועצות לא שרד על אף פצצות אטום רבות שהיו במחסניו. גם דרום אפריקה היתה גרעינית ולא שרדה. כמו עם ברית המועצות, אי אפשר להגיד שהעולם עמד מנגד מול משטר האפרטהייד (דווקא ישראל היתה זו שעמדה מנגד, אבל זה נושא אחר). חוץ מזה, לפתוח מלחמה בשביל לסייע לשוחרי החירות האיראנים מעיד באמת על טוב-לב וקוסמופוליטיות, אבל כדאי לשאול קודם את שוחרי החירות באיראן אם הם רוצים את הטובה הזו, את המלחמה.

אבל אומרים שאם ישראל תהיה בסכנת השמדה של פצצה אטומית, רבים ירדו מהארץ, לא יירצו לגדל כאן משפחה.

גם על יפן ודרום קוריאה ישנו צל גרעיני קבוע של מדינה מטורפת בהרבה מאיראן, צפון קוריאה. וגם את סין מהצד השני.  ובכל זאת, למרות הטראומה היפנית, אין ממש הגירה משמעותית מתוך פחד מיפן. כדאי לשים לב שהאסון הגרעיני האחרון שקרה ליפנים בא מבפנים. אם כל כך בוער למדינה להשאיר כאן את הדור הצעיר, כדאי שהממשלה תשקיע את הכסף בחינוך וברווחה ולא במירוץ חימוש. אם חשוב לה שהצעירים לא יעזבו, שלא תלהג על כך שאנחנו נמצאים ב1938 ושארובות אושוויץ בדיוק מסוידות בטיח ובלבנים אדומות. אם משהו מפחיד אנשים מחיים כאן זה הקלות שבה מוכרזות מלחמות על ידי ישראל, והעובדה שתהליך השלום עם הפלסטינים ועם שאר השכנים שלנו נתקע. צעירים רבים עוזבים באכזבה את המדינה, מאז ריסוק התקווה לצדק החברתי, שנעשה באלימות קשה הקיץ. פקחים שברו ידיים למנהיגה אזרחית כמו דפני ליף, במדינה שמכנה את עצמה דמוקרטיה. זה קורה ללא קשר לפצצות אטום איראניות. אבל לא נראה שצעירים זה ממש הדבר שחשוב לפוליטיקאים הישראלים. הם לא ממש מתעניינים במה שהם דרשו בקיץ שעבר, אלא בהשרדותם הפוליטית ובתשורות למקורביהם ובפנסיות התקציביות שלהם כאנשי צבא. הצעירים בישראל הם אויב השלטון, כמעט סכנה אסטרטגית. אז שלא ישחקו אותה.

ומה עם פצצת מלוכלכת במכולה?

אני לא מומחה לנשק גרעיני, אבל האם צריך פצצת אטום בשביל פצצה מלוכלכת כזו? אולי דווקא הריסת כורים תקדם אופציה מייאשת כזו כנקמה? לך תדע.

קראתי את דרור בן ימיני ב"מעריב". אתה נשמע פציפיסט כמו אנשי הרוח שהתנגדו למלחמת העולם השניה. אתה פשוט עמוס שנאה עצמית אוטו-אנטישמית. האם בראיה היסטורית, אין מלחמות צודקות?

בוודאי שהיו מלחמות צודקות, כמו למשל מלחמת העולם השניה שהזכרת, או מלחמות הגנתיות. אבל כל אדם שמכיר היסטוריה צריך לדעת שהיו גם הרבה מאוד, הרבה יותר, מלחמות טפשיות, ואפילו מטורפות, שהרסו את המדינה שפתחה בהם. המלחמות הללו נבעו מתוך אגו מנופח שלא התבסס על הערכת המציאות, אינטרסים של אנשים קטנים, והדייסה החמוצה שנוצרת מערבוב מאניה-דיפרסיה וחנופה. כל המרכיבים האלה ישנם פה בישראל, בבתי היוקרה בהם גרים המנהיגים. האנשים הראשונים שנאבקו נגד המלחמות האלה, כמו למשל מלחמת ויאטנם, מלחמת העולם הראשונה או מלחמת לבנון שלנו, היו אנשי הרוח. הם תמיד הוקעו כבוגדים בזמן אמת ורק אחר כך הובן שהם הפטריוטים האמיתיים בעידן של טירוף מערכות.

אני אגיד לך מה הבעיה הגדולה שלך, שאתה מדבר בהיגיון. כמו שאתה מדבר עכשיו בניחותא כך גם דיברו על היטלר. איראן היא נאצית-נאצית-נאצית נקודה. אחרת איך תסביר שמנהיגי שתי המדינות מתבטאים אותו דבר על היהודים. צורר זה צורר. מה ההבדל בעצם בין אחמדינג'אד לבין היטלר?

החונטה הדתית האיראנית איומה בדרכה שלה, לא צריך להשוות אותה לנאצים. נראה כאילו בישראל קיימים רק שתי אופציות להסתכלות על מה שמעבר לגבולותינו, מיקרונזיה או גרמניה הנאצית. יש לישראל מסורת של השוואת מנהיגים אנטי-ישראליים להיטלר. למשל ערפאת, סדאם, נאצר, בווין. היום זה נראה משעשע מעט לחשוב שאנשים ראו בהם היטלר. וכך גם יהיה עם אחמדינג'אד. יש שלושה דברים שלא ששים לספר על אחמדינג'אד, הראשון הוא שהוא יאלץ לפרוש ב2013 מהנשיאות אחרי שתי קדנציות. השני, שלא מדובר כלל במנהיג איראן, אלא במספר 2, במי שאחראי רק על ענייני פנים וכלכלה, ולא עושה זאת טוב מדי. על כל פנים, אחמדינג'אד לא רשאי לפתוח במלחמה, בלי הוראה של המנהיג העליון של המדינה, חמינאי, מי שנכנס לנעלי חומייני, וגם בכך הוא שונה מהיטלר. השלישי, שלקראת בבחירות האחרונות באיראן כשנראה שעומד להיות מהפך, פורסם שהממסד הבטחוני בישראל מקווה שאחמדינג'ד ינצח. ההתבטאויות שלו הן נכס לשמירה על תקציב בטחון גבוה בישראל. כך שנגלה לכם סוד צבאי: אנחנו לא באמת פוחדים ממנו, רק צריכים לעשות את עצמנו, בשביל ההסברה. למעשה, אחמדינג'אד טוב לנתניהו כשם שנתניהו טוב לאחמדינג'אד כמי שמשכיח מהאיראנים את קשיי הכלכלה והחיים תחת דיקטטורה איסלמית מקרטעת וחסרת קשר למציאות. כך שההשוואה בין אחמדינג'אד להיטלר מעידה בעיקר על האדם המשווה והאווירה הציבורית בישראל.

השוואה בין איראן של היום לגרמניה הנאצית היא לא נכונה ולא רצינית, אבל בנקודה אחת היא שונה בתכלית. באיראן חיים כ-25000 יהודים ברווחה כלכלית יחסית ועם חופש דתי, חבר פרלמנט יהודי ותחנת רדיו יהודית. חומייני הוציא צו שיש לשמור על היהודים. כמובן יש גם בעיות קשות. גם המיעוטים בישראל לא מלקקים דבש, אבל נסיונות להעלות את הקהילה לאנגליה ואף לשלם ליהודים עשרות אלפי לירה שטרלינג כדי להגר, כשלו. וגם הטענות כאילו אולצו ללבוש טלאי התגלו כברווז עיתונאי. הדבר שבאמת יעמיד את הקהילה בסכנה הוא מלחמה, גם אם תסתיים בהצלחה ישראלית מוחלטת. להשוות את איראן לגרמניה הנאצית זו פרופגנדה זולה הגובלת בהכחשת שואה.

אבל מנהיגי איראן אומרים שהציונות היא סרטן. ההשוואה הזו מוכרת לנו מאיפהשהו.

ממירי רגב?

צחק צחק, הם קראו להשמיד אותנו.

גם אצלנו השבוע המנהיג הרוחני הגבוה ביותר, הרב עובדיה יוסף, קרא להשמיד את איראן. הוא התכוון לכך? בוודאי שלא. הקורא יכול לתאר לו שהאיראנים מודאגים כרגע מאותו עובדיה יוסף, והפוליטיקאים שלהם משתמשים בהתבטאות שלו בדיוק כפי שהפוליטיקאים שלנו עושים שימוש בהתבטאויות שלהם. כך עושים כולם: מפחידים מאויב חיצוני כדי לגנוב בזמן הזה את הארנקים.

תגיד מה שתגיד, שווה להקריב 500 אנשים או 300 אנשים כדי שהמדינה לא תושמד בפצצה. אפילו מתמטית זה משתלם.

הקרבת 500 איש תמורת הצלת מיליוני איש ממוות היא עסקה עם הגיון.  אבל המשוואה המתמטית אחרת. התקפה על איראן לא תמחק את התוכנית הגרעינית האיראנית. איש לא טען כך. מייקל אורן, שגריר ישראל בארצות הברית התומך במלחמה מטבע שגרירותו, אמר שהמתקפה תעכב את הגרעין בשנה עד ארבע שנים וטען שגם במקרה של עיכוב בשנה שווה לתקוף. ומה אז? מתקפה מדי שנה? כלומר מדובר על 500 איש מדי שנה. ומה אם המתקפה תאיץ את ייצור הפצצה בסתר, כי פצצה היא הדבר היחיד שיכול להציל את החונטה הדתית ממתקפה? כך שלמעשה יוקרבו ישראלים ואיראנים, והפצצה תגיע מוקדם יותר? והרי איראן כרגע חייבת פצצה, כדי שתוכל להימנע מהתקפה ישראלית.

האם זו עסקה סבירה? גם המספר 500 הוא מקרי. איך הגיעו אליו בעצם? נרמז כבר שהמספר נקבע על פי חישוב נפגעי הטילים של סדאם חוסיין. אבל מאז עברו 21 שנה. שוב, אינני מומחה בליסטי, אבל יש לי תחושה שהטילים אולי קצת השתכללו. המספר יכול להפוך גם ל600 או ל50000. תתארו לכם מלחמה של ארצות הברית בשנות החמישים שנועדה לדחות בשנה פצצת אטום רוסית, כי ברור שמוסקבה תשמיד את אירופה. האם ההיסטוריה היתה חושבת שהיא היתה נבונה ואחראית לארצות הברית? למעשה היום ברור שברה"מ פחדה מפצצה אמריקאית בדיוק כפי שהאמריקאים פחדו מפצצה רוסית.

חביבי, ב1 פברואר 2013 יש להם פצצת אטום! בארבע ורבע. אפילו רון בן-ישי אמר.

כבר בשנות התשעים אמר נתניהו שעוד שנתיים לאיראן תהיה פצצת אטום. ואיפה האקדח המעשן מעיראק שהבטיחו לנו, גם אחרי שהמלחמה נפתחה והחיילים שעטו במדבר?

אני איש שמאל, תמיד הייתי בעד שתי מדינות לשני עמים, ובכל זאת חביבי הפעם אני לא יכול לסבול את השנאה העצמית שלך.

נישאר בעיראק (כדאי לקרוא גם את מאמרו של יהודה עתי על הפצצת הכור העיראקי). האם בדיעבד אמריקאי שהתנגד למלחמה בעיראק, שהיא בין הסיבות למיתון הנוכחי בארצות הברית ולהיחלשות כוחה, עשה זאת משנאה לארצו או משאיפה שיהיה לה יותר טוב? האם ישראלי שהתנגד למלחמת לבנון ויצא לרחובות ב1982 עשה זאת משנאה עצמית? מאוטו-אנטישמיות? אולי במבחן התוצאה דווקא שואפי המלחמה מלאים שנאה למדינתם הם.

נתניהו אמר למיט רומני שהמשטר האיראני יקרוס אחרי מתקפה ישראלית. הוא נתן כדוגמא את משטר אידי אמין שנפל אחרי אנטבה. אתה טוען שהאיש לא מבין באוגנדה?

נתניהו מאוד מחבב את המלחמה, עד שמתוך התלהבות בריאה מסר לראשונה אצלו מידע לא מדויק במיוחד. מומלץ לפתוח את דפי ההיסטוריה, ולהסתכל על מה שסיים את הקריירה של אידי אמין. מבצע אנטבה התקיים ב1976 ונפילת אידי אמין ב1979. הזמן ביניהם ארוך כמעט כמשך הקדנציה הנוכחית של נתניהו. בין אנטבה לנפילת אמין קרו אירועים רבים שהחישו את קריסת המשטר: בשנים האלה, אמין נחשד בחיסול סגנו, ובעקבות זה ניסו להדיח אותו; אוגנדה הגיעה כמעט למלחמה עם קניה ולבסוף יצאה למלחמה מגלומנית עם טנזניה ביוזמת אמין. אבל המלחמה נכשלה ובסופה צבא טנזניה הדף את המתקפה, הגיע לבירת אוגנדה וגירש את אידי אמין. כלומר, זה לא ממש קשור לישראלים, אלא לטנזנים ולשיגעונות הגדלות של אידי אמין עצמו. נתניהו רואה בעצמו אולי ממשיך של אחיו, מי שעושה מבצעים נועזים בעורף האויב (מי אמר החיסול של חאלד משעל על ידי משקה תוסס?). אבל למעשה, הוא תיאר לרומני תוצאות של מתקפה שחצנית שהסתבכה. ההגיון אומר שיקרה דבר הפוך: תחת לחץ חיצוני העם יתאחד תחת האייטולות והמשטר יתחזק. כל התנגדות למשטר האימים באיראן, תיחשב לבגידה בזמן מלחמה.

השגריר מייקל אורן אמר שארצות הברית תמיד תומכת בישראל אחרי מלחמה מוצלחת ונתן כדוגמא את ששת הימים ומבצע קדש.

שוב איני מומחה צבאי, אבל מהמעט שאני יודע מבצע קדש הוא בדיוק מלחמה שנעשתה בחוסר תאום עם האמריקאים בגלל חוסר הבנה של השפה הדיפלומטית האמריקאית. האמריקאים לא ממש קיבלו את המלחמה, למעשה הם זעמו על מלחמת קדש, שהתרחשה במקביל לפלישת הרוסים להונגריה ב1956, והפריעה למאמצים הדיפלומטיים האמריקאים נגד הרוסים. הם הכריחו את הכוחות לסגת ולעצור את המלחמה. אבל יש דבר חמור יותר, המלחמה גם יכולה להיכשל כמו מלחמת לבנון השניה, ולאמריקאים יתברר שאנחנו חלשים, ומה יהיה אז לפי שיטתו של השגריר? דבריו של השגריר הנאה הם למעשה תמרור אזהרה נגד המלחמה.

אז אם אתה כל כך חכם, מה יקרה אם תהיה מלחמה?

שאלה טובה, העניין ברור לחלוטין: אין לי צל של מושג. גם זה שבטוח שהוא יודע כמה צעדים קדימה, אין לו באמת מושג למה תוביל מלחמה והנזקים העתידיים שלה או ההישגים שלה. אף אחד לא ידע לחזות את התגלגלות מלחמת לבנון הראשונה (שעל פי התוכניות אין סיכוי שלא תדחק את ערפאת לירדן) ולא את השניה (כאן דווקא דן חלוץ ידע מראש את תוצאותיה ומכר מניות). מלחמה מהסוג הזה היא הימור. אנחנו הז'טונים ששמים על המרבד הירוק. יש סיכוי שבמלחמה לא יהיה הרוג ישראלי אחד, בדרך נס. מצד שני, יש אינספור אפשרויות להסתבכות.

תן דוגמאות להסתבכויות כאלה.

אני לא כל כך רוצה, כי הן לא טובות בהרבה התחזיות של תומכי מלחמה. אבל למשל, ישראל תפציץ את כורי איראן בהצלחה, ובתגובה חיזבאללה ואיראן יפגיזו את מרכז הארץ. ההפצצות לא יפסיקו גם אחרי זמן ארוך וצה"ל יכריע בעד פעולה קרקעית במסגרתה ישראל תתקע בבוץ האיראני. זה נשמע מופרך ודמיוני, ממש מעלה גיחוך עכשיו. ברק ונתניהו לא אומרים על זה כלום בשער "ישראל היום"? אפילו לא דיכטר ואבי דואן. אבל דברים כאלה קרו. אפשר לדמיין את קולם של קולו של רוני דניאל מכין אותנו למבצע קרקעי מוגבל וקצר, בן 48 שעות בלבד, באתרי השיגור במערב איראן. ולפתע כולם יבינו את ההיגיון בכך, כאילו תמיד היה טבעי שחיילי צה"ל ישהו באיראן. היינו כבר בסיפור הזה.

אפשרויות אחרות הן שבמהלך המתקפה מספר חיילים ישראלים נשבים וישראל שוב נכנסת לתסבוכת כפי שהיתה עם גלעד שליט. אחרי חמש שנים שאנחנו אומרים שלא נשחרר איש, אסירים פלסטינים רבים משוחררים ובסוף איראן יוצאת מנהיגה איזורית והרשות הפלסטינית קורסת.

עוד אפשרות היא מלחמה ארוכה שבסופו של דבר גובה אלפי הרוגים מישראל. היו כאלה בהיסטוריה האנושית, אגב. אפשרות נוספת היא שהמלחמה תהיה משהו כמו מלחמת לבנון השניה ותחשוף את חולשת צה"ל. הרי לא קרה נס, והצבא של היום הוא זה שכשל מול כעשרת אלפים לוחמי חיזבאללה, מה יעשה מול מדינה של עשרות מיליונים שנוספת לחיזבאללה? גם לא קרה איזה פלא בעורף מאז מלחמת לבנון השניה וועדות החקירה. נראה שברור שמצב המקלטים הוא קטסטרופה מוחלטת. הבריחה של שר העורף מתן וילנאי המזכירה את מכירת המניות של דן חלוץ היא לא סימן מעודד לעורף. מערכת הבריאות קורסת גם ללא מלחמה. כשמשה סילמן הצית את עצמו, מחלקת הכוויות היתה כבר מלאה ולא היה לו מקום בחדר. מה יעשו עם הנכווים במלחמה? הם ישכבו במסדרון ויצעקו לעזרה, יקללו את ברק עד שגרונם ייחר. ברק לא יבוא אליהם, הוא ינחר במקלט האטומי במיטות נעימות בשכנות לשאול שמחון ואורית נוקד, אבל עם כרית אחת יותר. ואולי הכשלון הזה יביא דווקא לשלום. מצד שני, הוא יכול להביא לעוד מלחמות.

מלחמות מגלגלות כדור שלג שאין אפשרות לחזות. הפתיחה שלהן היא רגע מרגש. העיתונים הופכים ל"סדין" והמעצבים בוחרים תמונות צבעוניות של מטוסים ושל הרמטכ"ל במראה נחוש. מבנים צבאיים באיראן יוצגו לפני ואחרי ההפצצה בראיית לילה, והעורכים יעניקו כותרות תנ"כיות כמו 'בזרוע חזקה' או אם זה יפול על ראש השנה 'תפוח בדבש'. כך זה יכול להימשך אפילו שבוע-שבועיים. אבל קשה מאוד לסיים מלחמות. במלחמת לבנון הראשונה עברו 18 שנה עד שברחנו משם, עוד לא הצלחנו לפתור את מלחמת ששת הימים, וגם ארצות הברית הגדולה תקועה באפגניסטן. אני חלילה לא אומר שהתרחישים האלה יקרו, אבל הם נכונים בדיוק כמו התרחישים שמציעים תומכי המלחמה, לפיהם האיראנים יוותרו על הכורים, יפילו את המשטר ויבחרו לפריימריז הקרוב את דני דנון.

בררר, זה נשמע מאיים מאוד. בוודאי נתניהו וברק לא טפשים ויודעים את מה שאתה אומר, אם כך מדוע הם מעוניינים מלחמה?

התשובות מורכבות. חלקן קשורות באמת לדאגה שלהם למדינה. אחרות אופרטוניסטיות לחלוטין. בגלל זה פוליטיקאים נצים רבים, ואנשים כמו בני בגין, דן מרידון שאינם אנשי שמאל וגנרלים, לא ששים להצטרף לתמיכה במתקפה. אפילו אלי ישי ובוגי יעלון שאינם זהירים גדולים, קולטים שקורה כאן משהו שיסכן אותם אם ייצא לפועל. כדאי לשים לב שפוליטיקאים אומרים דברים עמומים על המלחמה, כדי שיוכלו לתקוף אותה בדיעבד, אחרי שאולי תיכשל. אפילו נתניהו דיבר על כך שכולם מתכוננים כבר לועדת החקירה. אם לא היו מריחים כשלון באופק, לא היו מתכוננים לועדת החקירה. הם בוודאי יודעים יותר ממה שאני יודע על האיוולת.

אבל פוליטית, ברק חייב מלחמה. בלי שיקרה משהו יוצא דופן (כמו הצירוף המדובר לציפי לבני), בבחירות הקרובות הוא יעלם. מדובר בהימור. מלחמה יכולה להצליח, לפחות ברגעים הראשונים, ואז ברק יוכל לשרוד עוד קצת על הגלגל ולהשיג אולי שריון לשר בטחון. מלחמה יכולה להיכשל, אבל ממילא אין לו מה להפסיד במצבו. כזכור, ברק עזב את העבודה בתרגיל שכתבים פוליטיים שיבחו כמבריק בזמנו וצרף בחניון של אקירוב את מפלגת העצמאות. אלא שיש בעיה שהוא לא חשב עליה, בעיה פשוטה מאין כמוה שלא עלתה בראשו של הטקטיקן: אף אחד, מסתבר, לא רוצה להצביע למפלגה שלו.

אפשר להשוות בין הקמת העצמאות למלחמה באיראן. יש להניח, שגם המלחמה תיפתח בתנופה יפה ובהפתעה שתביא את העולם להישאר עם הלשון בחוץ, אבל אז העסק לאט לאט יסתבך עד שכולם לא יבינו מה הם עושים פה מהרגע הראשון (מלבד ברק שיהיו לו תוכניות המשך). כמו מהמר שמפסיד את כל כספו ומחליק להמר על אשתו והילדים כדי להחזיר קצת, אפשר לראות את המלחמה כהמשך הנסיון של ברק לצאת מתסבוכת מפלגת העצמאות, כך שזו למעשה ראויה להיות קרויה "מלחמת מפלגת העצמאות". ברק החריב את מחנה השלום לאחר קמפ דייויד והתגובה חסרת הפרופורציה בתחילת האינתיפאדה השניה, החריב את העבודה, החריב את הסיכוי של חברי הכנסת שפרשו איתו לעצמאות להמשיך בפוליטיקה הישראלית, ויתכן שיחריב את מדינת ישראל והמזרח התיכון, אם לא יעצרו אותו. ברק הוא הצ'ייני של נתניהו.

אצל נתניהו העניין מורכב. נתניהו כבר מנבא משנות התשעים פצצת אטום איראנית אוטוטו. עכשיו באופן משעשע או לא משעשע מתברר שבדיוק לקראת זמן הבחירות בארצות הברית הכול חייב לקרות. כך במקרה אומרת התחזית של המודיעין שמודלפת לעיתונים, ששיאה הביזארי הוא ביום ששערי כל העיתונים הציגו מתקן צבאי איראני שכוסה בסדין ורוד. דבר שהביא את העריק הכושל צחי הנגבי להגיד שעכשיו יש לגיטימציה למלחמה.

מלחמה עבור נתניהו היא דווקא סיכון, ועדיף שתהדהד ולא שתתרחש באמת. על פי הסקרים הוא מנצח, ומלחמה יכולה להפוך אותו לאולמרט. אצל נתניהו אפשר לאבחן את הפרנויה שלו מאושוויץ, והראייה שכל מנהיג זוטר עומד להשמיד אותנו. אומרים שמדובר בספין למחוץ את הפגנות הקיץ, אבל נתניהו כבר לוחץ בנידון עשורים. מצד שני, המלחמה והדיבור עליה באמת מרסק את הפגנות הצדק החברתי ומניח אותן בצד. בנוסף, נתניהו אולי סבור שכרגע מלחמה כזו היא הדבר שיכול להביך ואולי להזיק לאובמה שמוביל בסקרים, אם לא יקרה משהו יוצא דופן. אם מיט רומני ימונה נשיא, לנתניהו יהיה כיף גדול והרבה פחות כאב ראש, לקיים את הדברים שהוא מאמין בהם. לשניהם יש את אותו ספונסר חיוור – איל ההימורים שלדון אדלסון. בכך, שם נתניהו אותנו האזרחים בסכנה כדי להשפיע על בחירות של מדינה זרה. מעבר לסיכון, ההתערבות הזו יכולה גם להביא להפסקת התמיכה הדו-מפלגתית של ארצות הברית בישראל, שהיא עניין חשוב למדיי. מעבר למתים, יתכן שנתניהו יקבור את ישראל בהימור הזה. או אם לצטט את ברק, "כל דבר כאן יהיה אחר. כל דבר. אנחנו נעבור למצב קיום אחר".

ואם הכול ספין? אולי ברק ונתניהו לוחצים ככה על העולם להביא לסנקציות.

יכול להיות. ישנו סיכוי שהכול אמיתי ופנינו למתקפה ובאמת יש סיכוי שהכול ספין. הייתי אומר שאפשר לקוות שהכול ספין. מבחינת התוספות התקציביות, הבאת מופז ואז דיכטר לשמיניה כדי לשנות את יחסי הכוחות, רכישת הנגבי, התדרוכים של עובדיה יוסף ושל עיתונאים רבים, הכנת אולפני קול ישראל למלחמה, הבריחה של וילנאי לסין ושינוי תיק ההשקעות של נתניהו, ומפגשים סודיים של הקבינט בלי להגיד ליועצים הפוליטיים, מגדילים את הסיכוי שיש סיכוי רב שלא מדובר בספין. אם יש מתקפה – ככה היתה צריכה להראות ההקדמה שלה. אבל גם אם מדובר בספין מתוחכם וגאוני, שנועד ללחוץ על ארצות הברית או למחוק את המחאה החברתית, ספין כזה יכול להסתבך ולהפוך למתקפה. רובי ריבלין, יו"ר הכנסת, אמר השבוע שכדי לשמור על ההרתעה, חייבים לעמוד במילה, אחרת לא יאמינו לאיומים שלנו. לעומת זאת, כדאי לציין שגם מתקפה היום הופכת למשהו הזוי מאוד כשהדרג הצבאי בעבר וההווה והנשיא ווינוגרד מתנגדים, וכמובן כל בנות הברית שלנו בעולם.

למרות תדמיתו, נתניהו זהיר בנוגע למלחמות. מלחמה היא עניין של מדיניות ולא רק של טילים – איך יוכל נתניהו להסביר את עצמו לעולם כמי שמתקיף נגד הצבא והנשיא? כך שהמצב נותר על חצי-חצי.

עזוב אותך, ברק ונתניהו אומרים שהכול באחריות שלהם. הם אפילו אמרו את זה.

גם השריפה בכרמל היתה אחריות של נתניהו ואלי ישי. מי שילם על השריפה הזו? על מוות של עשרות וכמות חומרי כיבוי של 5 אחוז מהמינימום שהיתה במחסנים? איש לא ישלם גם אם המלחמה תהיה כשלון מוחלט, אלא אם יכריחו אותם. ברק ונתניהו לא יקחו אחריות, הם יאשימו את הצבא ואת השמאל ואת ארצות הברית, אבל להגיד 'טעינו' לא יאמרו. מי אמר 'אהוד ברח'? וגם אם יתפטרו ויבקשו סליחה, האם זה יעזור למישהו שאיבד את יקירו או את רגל שמאל שלו?

מה אתה מבין במלחמה? תתעסק במילים, שגם בהם אתה בקושי מבין.

ראשית, גם אנשי מילים וגם אינסטלטורים נפגעו במלחמות העולם. זכותו של כל אדם להביע את דעתו כאזרח. אנשי צבא מבינים אכן בתנועת טנקים, במעוף מטוסי קרב, אך לא מבינים דבר בחיים. זה לא התחום שלהם. כבר הרצל קבע שהם צריכים להיות בקסרקטינים שלהם, מהיכרות עם הנזקים שעוללו לאירופה. גם הנביאים התנ"כיים היו חסרי השכלה צבאית, ולא היו בפו"ם. במהלך המין האנושי אנשי הצבא היו אלה שעשו את הכי הרבה טעויות ואסונות, בגלל שהנטיה הטבעית שלהם היא לצאת למלחמה או לשמר מלחמה טפשית. פעמים רבות, אנשי הרוח הבינו טוב יותר מאנשי הצבא. למשל את משמעות הישגי מלחמת ששת הימים והשאננות אחריה או אסון מלחמת לבנון הראשונה והשניה כשאנשי הצבא והכתבים הסמוכים לידיהם מוחאים כף. שנית, לא רק המשוררים נגד המלחמה. רבים במטה הכללי מתנגדים למלחמה, כנראה הרמטכ"ל עצמו. מי שמדבר בשמם הם אלופים לשעבר, שגם אותם משתיקים כי מאשימים אותם שהם מרירים או לא מבינים מהחיים שלהם. לטעמי, כל נוסע בספינה שרואה אסון ברור מתקרב ואת הספינה רצה לעבר קרחון, יכול לצעוק שהקברניט שיכור. ולמעשה חייב לצעוק.

אוקי, איראן לא תשתמש בפצצה על ישראל. אבל קיומה של פצצה אירנית תביא את סעודיה ומצרים לפתח פצצה אטומית. "מי שלא יבלום את ההתגרענות של איראן עכשיו ימצא את עצמו בתוך זמן לא רב במזרח תיכון שכולו גרעיני", אמר מקבל החלטות אחד.

אתם מקשיבים לעצמכם? אתם טוענים שבאופן טבעי מדינה עם פצצה גורמת למתחרות שלה לפתח גם פצצה. זה הטיעון הראשוני של אנשים התומכים בפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני. ישראל היא המתנגדת הגדולה ביותר של הטיעון הזה, שאני דווקא מקבל. בהחלט, פצצה במזרח התיכון תביא את כל הסביבה לרצות גם, ותיצור מירוץ חימוש. אבל ישראל היא שהביאה את הפצצה הזו, ולא איראן. גם ללא איראן, טורקיה ומצרים וסעודיה יכולים לחמוד להתאזן עם ישראל. אם מפחדים שיהיו עוד מדינות עם פצצה, הפתרון נמצא בידינו.

אז מה אתה מציע?

יש שלוש ברירות: א. מלחמה, שכאן אני מתאר תוצאות אפשריות שלה. לדעתי זה רעיון עם סיכונים קשים מאוד. ב. לעשות את מה שעשינו עד עכשיו, שזו ברירה מעניינת. וג. להוביל יוזמה לפירוז המזרח התיכון מנשק השמדה. זה לא משנה מה דעתי. פירוז המזרח התיכון הוא לא דבר שנתניהו וברק מהרהרים בו, ויש לו אפס אחיזה בזרם המרכזי בשמאל, אף שזה הצעד היחיד שיכול לבטל את הפצצה האיראנית ואת הפצצות שברק חוזה במצרים, סעודיה וטורקיה, לא לשנה שנתיים, אלא לדורות, אולי לתמיד. אבל הצעד הזה לא ייעשה בקרוב. זה צעד אמיץ מדי ומאחורי המאצ'ואיזם של ברק ונתניהו אין ולו קמצוץ אומץ, אלא פחד ואימה. מאחורי השאיפה ליוזמה שלהם, יש הגררות אחרי שיטת חשיבה שכשלה. ברק כבר העיד יפה על הטבע האנושי ועליו עצמו, "הרבה יותר קל לא לעשות. לעשות זה הרבה יותר קשה. על העושה מוטל נטל כבד של אחריות. אבל יש רגעים בחייה של אומה שבהם הצו לחיות הוא הצו לעשות".

אז מה אפשר לעשות נגד המלחמה המטורפת הזאת? 

אני יכול להגיד מה אני עושה. בימים האחרונים אני מגיע כל יום בשמונה להפגנה מול ביתו של אהוד ברק, במגדלי ג'י שנמצאים באבן גבירול-שאול המלך. לפעמים מגיעים מאות, לפעמים עשרות. לפעמים יש אנרגיה מיוחדת באויר שקשורה לבהילות העניין, לפעמים זה מביך ועצוב, מה לעשות. יש כאלה שטוענים שההפגנה שלנו רק משחקת לידי ברק ונתניהו. אולי הברירה היא להפגין בעד המלחמה? יהאם יש לנו משהו יותר טוב לעשות? על כל פנים, אם חייכם בישראל חשובים לכם, אם אתם רואים את עצמכם חיים כאן, אם יש לכם חברים שאתם אוהבים, משפחה, תצעקו בהר ובמישור, בעיר ובעיירה, ביום ובליל – לא למלחמה עם איראן.

הפגנה הערב נגד המלחמה באיראן וכל השבוע

כל יום, החל מהערב, בשעה 20:00 תתקיים הפגנה מול מגדלי ג'י באבן גבירול שבהם גר ברק, שר הבטחון, שיוצא למלחמה כדי להציל את גוויתו הפוליטית הצוננת, מלווה בראש ממשלה רדוף פרנויית השמדה. ביבי-ברק הם בוש-צ'ייני שלנו. זה הרגע האחרון לצעוק: לא למלחמת שולל, לא למלחמת (מפלגת) העצמאות, לא למלחמה שאפילו הרמטכ"ל וכל הדרג הצבאי נגדה. זה לא עניין של פציפיזם להתנגד למלחמה מטופשת כזו. מאיר דגן ובני גנץ הם לא יפי נפש. שלוש מאות הרוגים זו רק השערה מינורית. זה יכול להיות גם שלושת אלפים ושלושים אלף והרס הקשר עם ארצות הברית. אם איראן תפציץ אותנו, לא נחזיר? וכשנחזיר, הם לא ישיבו אש? לכו תדעו. נקווה לטוב. הסתכלו סביבכם וראו את המתים במלחמה המיותרת הזו, המסוכנת הזו, הצינית הזו. ראו את נהג האוטובוס העייף, את הילדה בשמלה המוכתמת, הביטו באיש הצופר במכונית בכעס, את הבדרן הגיי שלא עבר מבדקים לאח הגדול, את המוקדנית עם ציפורני הפרנץ' בסלקום, ראו אותם מתים, או קטועי רגל. מתן וילנאי שר העורף לא יהיה שם, הוא ברח לסין כדי לא להכתים את עצמו לעולמי עד בועדות החקירה. אבל לא צריך להמתין לועדת החקירה אחרי המלחמה: אין מקלטים. אין מיגון. כשמשה סילמן שרף את עצמו, מחלקת הכוויות כבר היתה תפוסה, והוא הורדם במסדרון. נכווי המלחמה של אהוד ברק יצעקו במסדרון, יזעקו לשמיים, יקללו את העולם, ואיש לא יקשיב להם מלבד הטיח המתקלף וצרצור האקג. זה עכשיו האזרחים מול האנשים המנותקים במגדלים ובבונקר החדש והסודי. ג'י זה גוג ומגוג

 באירוע הערב אופיע במסגרת גרילה תרבות עם תהל פרוש, יובל בן עמי, אהרן שבתאי ומתי שמואלוף וכנראה עוד.

האם סלקום יצליחו לעשות עלי סיבוב?

באמצע 2011 בערך התנתקתי מחברת סלקום וחשבתי שחובי הוסדר. כבר צברתי כעס גדול על החברה כי מבצע הנחה טלפוני מדהים שהם ערכו לי שבמסגרתו אשלם משהו כמו 240 ש"ח לחודש על הכול, אולי אפילו 140 ש"ח, התפיח את החיוב החודשי שלי, על טלפון שממנו כמעט ואיני משוחח, לכשש מאות ש"ח לחודש.

לפני חודש וחצי, כשנה אחרי ההתנתקות, קיבלתי מכתב מפתיע על חוב מסלקום בסך 313.41 ש"ח. ניסיתי לברר בגין מה אותו חוב מסתורי, הרי מזמן לא היה לי קשר עם החברה. התקשרתי שלוש פעמים לטלפון שצוין במכתב, נקשתי על כל הכפתורים, המתנתי על הקו עשרות דקות כשהטלפון על הספיקר ואני עושה את ענייני היומיום שלי. נשברתי לבסוף. הם לא ענו. נכנסתי לאתר של סלקום ושלחתי הודעה במקום שמצאתי. לא חזרו אלי.

ואז כעבור חודש, הגיע אלי מכתב רשום מעורך דין בשם 'נח ושות' שהעלה את החוב ל565.45 ש"ח שכולל 252 ש"ח עלות המכתב לאותו משרד והצמדה של 4 אגורות. כלומר שווה ערך לריבית של 71 אחוז בחודש אחד, שגם בשוק האפור לא נהוגה.

אם לא אשלם, נכתב לי כאיום לכאורה במכתב, החוב יגדל. כמו כן, אתבע בהוצאה לפועל, כשהם מדגישים בפונט בולד שזה יהיה בלי הליך בבית המשפט. מפוחד, פניתי אל סניף סלקום הסמוך לדואר, הייתי אמור לחכות שעה בתור, אבל הייתי במצב רוח עכור לא כהרגלי, ודרשתי לדבר עם המנהלת. זו אמרה לי שזה כבר בידיים של משרד עורכי הדין החיפאי (בבעלות דמויות בשם יואב נח ואהוד נח, ששם משפחתם כנראה לא מעיד על דבר) ולא בידיה. על מה החוב? היא לא יודעת. הטיפול כבר בידי משפחת נח. אני נמחקתי ממחשב החברה.

התקשרתי אל משרד עורכי הדין נח ודיברתי עם עו"ד בשם ורד ובחורה נוספת. שתיהן הבינו כי הן חשודות ושהעניין לא נעים. לכן סירבו לתת את שם משפחתן, אבל סיפרו שהחוב הוא המשך התשלום על ציוד. אמרתי שאם זה כך, אין בעיה – אני מוכן לשלם. אבל ורד דרשה שאשלם את הקנס. היא אמרה שהייתי צריך לגשת לבנק הדואר לשלם. בתגובה, אמרתי לה שתסכים איתי שלא יכולתי לשלם את החוב כשאיני יודע על מה החוב. אז היא אמרה שהייתי צריך לגשת למרכז השירות. שאלתי אותה מה היה קורה אילו אני הייתי שולח לה מכתב שהיא חייבת לי 313.41 ש"ח בלי הסבר על מה החוב ולא הייתי עונה לטלפון שלוש פעמים וגם לא לאימייל, האם היתה מגיעה אלי הביתה וממתינה כשעה בתור? היא אמרה שחברות ואנשים זה לא אותו דבר. בכך, היא צודקת.

בשלב מסוים הציעה לי ורד הנחה של 50 ש"ח. היא גם אמרה שהיא לא מאמינה שבמענה של סלקום לא ענו, ואמרה שהייתי צריך להתקשר עשר פעמים עד שיענו, הצעתי לה להתקשר ולבדוק את זמן המענה. היא אמרה שהיא לא צריכה להתקשר כדי לדעת שהם עונים, והיא גם לא תתקשר. וחוץ מזה, אמרה, ככה זה אצל כל חברות התקשורת. בכך, היא צודקת.

השאלה היא מה אני צריך לעשות. 1. לשלם את החוב, לשכוח וללכת לים. 2. לערער בהוצאה לפועל, או מה שזה לא אומר. 3. לשרוף את מכתב העורך דין במשרדי סלקום או מול בית הבעלים – הרי המכתב עלה כסף רב וזכותי לפחות להנות מקצת אקשן – ואז לשלם (בכעסי כי רב הודעתי לורד כי זה מה שאעשה והיא ענתה 'זו מדינה דמוקרטית'). 4. לפנות למשרד התקשורת ולהתלונן על החברה.

כן, יכולתי לפנות לרני רהב, יחצ"ן החברה. אז בוודאי כל החיוב היה נעלם ונעטף באריזות שוקולד שוויצי רך וניחוח זרים. בזמנו, כשעבדתי בעיתון אחר התחלנו תחקיר על עובד שירות שסיפר לכתב שחלה באיידס ופוטר מהחברה. החברה טענה שהוא לא היה טוב, למרות שהעובד קיבל תעודת הצטיינות שבאופן אירוני הגיעה אחרי שפוטר. והנה פתאום העובד כבר נמוג מהנוף וירד מהעניין. מה שגנז את הכתבה, שכמעט אף עיתון החי מפרסומות לא ממש רוצה לפרסם ממילא.

ופעם ביקשתי תגובה מדוברת בנק הפועלים על העלאת העמלה החודשים לעמותות פי חמש בין לילה, מ120 ל600 ש"ח בשנה, במעין מחטף. כמובן שהעמלה של עמותת מעין שאני עומד בראשה הוחזרה, ללא התנצלות. אז אני מניח שגם פה, כשמדובר בעיתונאים, ישנה גמישות שאני לא מוצא הבדל גדול בינה לבין שוחד. כך שהיה לי חשוב שלא לציין שאני עיתונאי או בלוגר, כדי לא לקבל יחס טוב יותר.

אני כמובן יכול לשלם. זה הצעד החכם, זה מה שהייתי יועץ לידידיי. לשלם וללכת לים, לאכול אבטיח עם בולגרית. אבל האם ההגיון הוא שעולם כזה ימשיך לסוב על צירו? בשביל הרבה אנשים החיים מהיד לפה הסכומים האלה הם גדולים מאוד.

השאלה היא מדוע לתת לחברה פוגענית כזו רשיון עסק? מדוע אנשים רבים חושבים שהבעיה הגדולה היא פליטים שיסחבו טלפון כדי לאכול לחם ולשלם על מיטה בחדר צפוף, ולא בעלי חברות סלולר שבעים ועורכי דין שבעים? האמת היא שמעולם אפריקאי לא גנב לי סלולר, אבל ברור שבשנים ששוק הסלולר נחסם לתחרות, חברות סלולר גנבו לי אלפי ש"ח, וכנראה יגנבו ממני את ה252 ש"ח הללו ואולי יותר? מדוע אותם לא מניחים בבית הכלא הגדול בדרום? דווקא הם אלה שצריכים את הדיאטה.

למה אני מפרסם את זה? יאוש. חוסר אונים. רצון לקבל קצת סימפטיה לפני שאשלם. ואולי, לגרום להרתעה בציבור מול חברות הפועלות בדרך כזו. מי יודע, אם כל צרכן היה נאבק על כסף פומבית שנלקח ממנו בדרכים אפלוליות, החברות היו מנסות להתפרנס ביושר.

צד – ארבעה ספרים שלא פשוט להשיג ברשתות

צד

מילים טובות על ספרים שלא פשוט להשיג ברשתות המובחרות

עשן ואמיץ – אמרות ופתגמים מתרבות יהודי אתיופיה – דניאל בלטה

עשן ואמיץ הוא אוסף משפטי חוכמה אתיופיים. חלקם מצויינים. למשל, 'מי שאין לו חמור – מזלזל בסוס של אחרים'. הכותב מפרש: 'אדם הבוחן את חייהם של אחרים במקום להתמקד בחייו וענייניו, עשוי למצוא בהם פגמים רבים'. או 'אל המדף הגבוה ניסתה להגיע ואת שאחזה תחת בית השחי שמטה'.  אפשר לבקר את הספר על שהוא מאפיין את האתיופים בחוכמה עממית וכפרית, כביכול לא שוות ערך לחוכמה המערבית, ובכל זאת 'עשן ואמיץ' מעניין כי כל כך מעט נכתב מפיהם של יהודי אתיופיה. תמיד מדברים עליהם ולא שומעים את דעתם שלהם על העולם. בראש ובראשונה הספר טוב כי האמרות מלאות חוכמה והומור. אפשר לסיים בפתגם העסיסי המדבר על כך שצרות אדם יכולים לשרת מטרות של אנשים אחרים – 'מוות של עכבר – שמחה לחתולים'.

(הוצאה עצמית)

 

דיוקן יד הממשלה – כתב: אורי ב.ש, איור: אורן נחום

קומיקס חברתי רווי הומור על מנהיג לאומי שרק ידו שרדה וממשיך לפעול ולהנהיג את העם ללא עוררין, על ידי ציורים. מעין גרסה מודרנית ישראלית הירוגליפית ל'להיות שם'. זהו גם משל על חשיבותה של פרשנות וקישור בין מיסטיקה לדמוקרטיה. נדיר שמתפרסמת בישראל סאטירה חברתית כלשהי בספר קומיקס, ולכן כדאי לנסות להשיג את הספר, שהגיע אלי במקרה באיזור המוסכים על ידי המאייר.

(הוצאה עצמית)

שורות – דוד וולצר

ז'אנר האמרות לא נפוץ בישראל. בזמנו ניסיתי לפרסם ספר אמרות פרי עטי, ללא הצלחה. מדי פעם יוצאים ספרי שולחן של אמרות מפורסמים, מאוסקר ויילד ועד סיינפלד וודי אלן, כאלה שלא צריך לשלם תמלוגים עליהן. לכן המעשה של וולצר להוציא ספר אמרות הוא חלוצי. גם אם חלק מהאמרות מוצלחות פחות מרעותן, יש כמה שהספר שווה בגללן. למשל: "עקפו אותי בתור למוזיאון, כאילו יספיקו לראות דינוזאור חי" או "החיטוט באף העיר את חברה שלי. הייתי צריך להסתפק באף שלי". על פי ההקדמה, וולצר הוא קופירייטר, למד במנשר, וניסה את אמרותיו בטוויטר.

(הוצאת בוטן. 48 ש"ח. 88 עמודים)

הקלושר – יצחק וקנין 

ספר שירה לא מנוקד של וקנין, יליד קינטרה שבמרוקו ב1945 ומתגורר בנצרת עלית, שפרסם ספרי שירים רבים בעברית וערבית. הוא נשלח אלי על ידי קרוב משפחה של המחבר. לספר ייחוד בנוף עולם השירה הישראלי שאליה וקנין לא הצליח לחדור, אף שספרו הראשון נערך על ידי אמיר גלבע ושובח על ידי דן עומר. זו שירה יומנית על הביקור בפריס אמיתית ורוחנית. אחד הרגעים היפים הוא המפגשים שלו עם עובדים זרים בפריס. למשל, נער, ילדם של עובדים זרים ממרוקו שמזכיר לו את המולדת המרוקאית. או עם העצרות הגזעניות של לה-פן. ספר עם הרבה ארוטיקה, תשוקה לשירה ולאמנות ומשיכה לנדודים של הקלושר: "האיש אשר על ראשו\ כובע הירח\ בהופעות המסיימות את העונה". כ

(הוצאה עצמית, 71 עמודים, 1999)

מתוך שיחה שלי ושל יהושע סימון, עבור עכבר העיר, אפריל 2012

יהושע סימון: נקראת פעם רועי צ'יקי ס' ארד, למה הורדת את הס' מהשם?

רועי צ'יקי ארד: הס' כקיצור לסקסי היה מתאים לגישה שלי לעולם בניינטיז. האמנתי בחזון "פתוח", גם מבחינת המזרח התיכון וגם מבחינה כלכלית-קפיטליסטית, של שנות התשעים שמת מבחינתי באינתיפאדה השניה. אז הסרתי את הס'. אם בשנות התשעים נלחמתי על להיות א-פוליטי, לא מתעניין בדכדוך הפוליטי הבינארי ואפילו אנטי חברתי, האמנתי רק בכיף ובאוירה נוצצת ואקסצנטרית, דבר שהתבטא למשל בשירים של להקתי קנאק\פופ כמו 'פגשתי נערה בדיסקו' ו'אלה הן שנות התשעים' (אני רוצה לעשות כיף חיים), עברתי צד במלחמה, כמו נציב רומי שהפך לחסיד של ישו. הפכתי פוליטי, אף שעדיין בדמי זורמים הכיפיות והסקסיות. עדיין אני מתנגד לביקורתיזם שאין מאחוריו כיף או תשוקה, ולטעמי הוא דכאני כמו הממסד שנגדו הוא יוצא. כך שאולי סתם הורדתי את הס' כי השם היה ארוך.

יהושע: מה הבעיה שלך עם העמדה שמופיעה בדמות של "הביקורתי"?

צ'יקי: בכמה ספרים של דוסטויבסקי, למשל 'שדים', יש בחלוקה גסה, את דמות השמרן, את הדמות של הליברל המבוגר והלא מזיק, מעין מר"צניק נניח, ואת דמות המהפכן. המהפכן רואה איזה משהו אופטימי זוהר באופק. אין גבול לחיוביות של המהפכן. לשנים ארוכות המהפכן נעלם ובמקומו נולד ה'ביקורתי', טיפוס בכיין וחמוץ, מעין הערת שוליים אקדמית טהרנית ללא איברים, שעיקר שאיפתו היא לגלות סיבה חדשה לרטון. המהפכן נעלם לעשורים ארוכים, עד שנולד שוב בקיץ האחרון. בגלל האויב המשותף, אני נאלץ לשתף פעולה עם הביקורתיים ומהנהן כשהם מקטרים, אבל זה רק לצרכים טקטיים. עוד ישלפו סכיני הפלסטיק שלי.

יהושע: יש את ההנאה שבציבורי שמופיעה ברגעים כמו המהפכה הצרפתית, האקסטזה של מהפכת אוקטובר, המהפכה האמריקנית, בקהיר וגם אצלנו מאז הקיץ האחרון. רגעים בהם האזרחים מייצרים את מסגרות הפעולה והמוסדות שלהם. אני רואה את החברות שלנו נטועה בתוך הזדמנויות כאלה להביא לעוד התארגנויות שדרכן אנחנו פוגשים חברים חדשים.

צ'יקי: כן, אפשר באמת לשאול מה זו חברות. אבל אפשר לשאול מהו בכלל העולם שמחוץ לחברות. אין כמעט איזור שהוא ב'אל-חברות'. הרי על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנשים שיפגעו למשל במלחמה, אנחנו מדברים על חברים שלנו. גם הפלסטינים מבחינתי חברים שלנו, במיוחד אלה שהם החברים שלנו.

יהושע: ברמה מופשטת יותר אפשר לומר שאין "אני" לפני שיש "חברים". זאת אומרת – הקיום-יחד קודם לקיום; אי אפשר להוליד ילד  לבד – צריך שניים לפחות וגם הם באים משניים לפניהם, וגם צריך הרבה תמיכה מסביב. בכלל המלה "אינ-דיבידואל", משמעה "בלתי-חתיך", אבל אני הרי חתיכות של כלמיני דברים וחתיכות מכלמיני דברים. אז בעצם צריך להבין שאנחנו לא אינדיבודאלים. כולנו חתיכים וחתיכות!

צ'יקי: בוא נדבר על הביקורת הלוהטת של גליה יהב שקטלה את התערוכה איראן שאירגנו עם ארי ליבסקר ואנה אפל בחללית. מעניין להשוות אותה לביקורת של תום שגב על השיר של גינתר גראס שגם הוא עסק בדיוק באותו נושא, בכך שברק וחונטת הבטחוניזם הישראלי הם הסכנה לשלומנו ולא החונטה מטהרן. שגב הגדיר את גראס כפתטי, וגם הציע לו שישאר בפרוזה. גליה יהב הגדירה אותנו כתת-רמה ונראה שלא היתה מרוצה שעירבנו באמנות כל מיני אנשים בלי סרטיפיקט מבצלאל.

יהושע: בדומה לביקורות שהיו לאסופה "לצאת!" שהיינו שותפים לעריכה שלה (יחד עם בעז יניב, יערה שחורי, מתי שמואלוף, תומר גרדי, ניר נאדר ורונן אידלמן) בזמן ההתקפה על עזה בסוף 2008, גם כאן נראה לי שהביקורת היא צורה של התעלמות מנושא התערוכה עצמו. אבל מצד שני, אני אהבתי את הווליום והטורים הגבוהים. שורה תחתונה – גליה הפציצה.

צ'יקי: מעין חגג השנה שבע שנים, גם הוצאת הספרים תתחיל לתפוס תאוצה השנה עם ספרי שירה של רומן באימבאיב וואן נוין. לא מפריע לך שאיש לא טוען שהתמסחרנו?

יהושע: האמת היא שאני חושב שקשה נורא להתמסחר. אף אחד לא רוצה את הסחורה.

צ'יקי: מערבון, מגזין הקולנוע שאתה עורך, מופץ בדרך כלל עם מעין ועם עיתון האמנות החדש והרע שעורכת איתנו נטלי לוין. איך אתה רואה את היחס בין מעין למערבון?

יהושע: הקשר הוא קודם כל בעיסוק בדברים עצמם – כפי שמעין הוא כתב עת לשירה שמודפס על דפים של עיתון כלכלי – הדפים שלו בצבע סלמון – מערבון מדגיש את הפרקטיקה של הכתיבה, המשחק, הצילום, הבימוי, ההפקה, העריכה, ההפצה והצפייה – למשל מאמר שלם של אדם אבולעפיה עסק בכתוביות תרגום. יש עניין עמוק בשלוש העיתונים במציאות הממשית של הדברים – בשירה, בקולנוע ובאמנות. במערבון יש צוות גדול מאוד של שותפים לעבודה. לא רק שהיחסים עם הכותבים הם אחרים מאשר במעין – אנחנו כמעט ולא מקבלים כתבי יד מוכנים וודאי לא מפרסמים כלשונם, כפי שקורה עם שירה למשל. במערבון, התוכן הוא יוזמה של המערכת ולכן עובדים על כל טקסט הרבה יותר. בצוות של מערבון היום נמצאים קרין ריבקינד סגל, ג'ניפר אבסירה, דני רוזנברג, תום ודן שובל, אבי בוחבוט וכמובן כל הכותבים. זה הבדל אחד. אבל הקשר ביניהם הוא שמי שאוהב את מעין אוהב את מערבון, אבל מי שאוהב את מערבון עושה פרצוף על מעין.  נראה לי ככה זה קולנוענים. אני מעביר נושא – עד כמה הפריע לך שאלישבע ואני התחתנו?

צ'יקי: זו בגידה, אין מה להגיד. אני אוהב את אלישבע, אבל כל הנישואין האלה והילדים האלה סביבי שצצים הם לא לרוחי ולא כיפיים.

יהושע: יש דיבור חזק עליך כסנדק. מעטים יודעים ש"צ'יקי" בא מיצחק והשם עולה כאופציה אצל חברים רבים שמתכננים ילדים.

צ'יקי: חשבתי כמו ארגון "אפרת" שמממן נשים שלא עושים הפלה, להקים ארגון שיממן הפלות וקשירות זרע. אגב ילדים, הכרנו כשלשנינו היו להקות רוקנרול מיתולוגיות בעיני עצמן. נראה לי שנשאר בכל הפרויקטים שלנו הרבה מריח בית השחי של להקות פאנק, העובדה שלא ממש אכפת לנו מכלום, וגם זה שאנחנו עובדים כלהקה. כל דבר אנחנו עושים בקואליציות. אפילו גרילה תרבות שאני עושה עם מתי שמואלוף ועוד חברים. או אסופות הבזק שאנחנו מוציאים. על שירון המהפכה חתומים עשרה עורכות ועורכים. אגב, הצלם החתיך מ"העיר" שבא לצלם אותנו הוא צלם העטיפה של 'שירון המהפכה'. עוד דבר ששאלנו מימי הפאנק, זו הבנת ה'אינדי', התפישה שאמצעי היצור הם היצור עצמו. כיוצר, אתה חייב להשתלט על כל שרשרת הייצור ושטח המדף ולשמור על עלויות נמוכות שמחופות על ידי חינניות או גימיקים זולים. רק כך תוכל להגיד את הדברים שלך, בלי שיציקו לך. השירה שלנו היא המשך של להקות כמו נושאי המגבעת או "הפול" ו"טו אנלימיטד" לא פחות מאשר המשך של אבידן ומאיקובסקי למשל. מעניין היום שהמוזיקאים המרכזיים הפעילים בישראל – יעל בירנבאום ורייסקינדר – הם גם משוררים בפועל.

יהושע: לגבי הלהקות שבהן היינו, אני זוכר כשבאנו, להקת "הקולים" שבה הייתי חבר בין 1994-1998, להופיע פעם ראשונה, זה היה עם הלהקה שלך "קנאק\פופ" בפינגווין. חיכינו מלא זמן לעלות להופיע ונתת לנו טיפ לא לשתות הרבה כדי שלא נצטרך לעשות פיפי. אתם נתתם הופעה גדולה, שירים מעולים וסאונד טוב. אנחנו נתנו הופעה אדירה – היו לנו גיטרות יפות ועמדנו במרווחים טובים על הבמה.

צ'יקי: אף פעם לא רבנו, למרות שיש ביננו הבדלים גדולים. על מה אנחנו לא מסכימים?

יהושע: משהו שמבדיל בינינו זה האמונה באופק הקומוניסטי. לא רק המסורת המדהימה – הקומוניסטים ניצחו את הנאצים למשל ולא אף אחד אחר – אני גם רוצה לומר שאני לא רק מכיר בכוח של ניתוח מרקסיסטי ועושה בו שימוש כדי להבין את העולם. אני מאמין באפשרות של עולם אחר, לא רק לפי הגיון אפי שיהיה שבר גדול ואחריו שיוויון בין אנשים, אלא גם לפי הגיון יומיומי שאנחנו חווים יחד כל יום – שישנו קומוניזם שהוא כבר כאן שמשותף לכולנו. הוא פשוט מאורגן בצורה לא יעילה ונצלנית. האירגון הנצלני הזה של הקומוניזם שכבר כאן נקרא קפיטליזם.

צ'יקי: אני לא קומוניסט, כי אני מאמין שלא כל פעם שקר צריך ללבוש סוודר. מה אם אתה במקרה נמצא באוקיינוס, והסוודר הרטוב יגרום לך לדלקת ריאות. אני נגד שיטה מארגנת יחידה לעולם, שהוא רב מימדי ורווי בהפתעות. מה עם  המאגמה שהיא רוב הכדור ובוודאי קומוניזם לא יסייע לה! אבל כשיש את הקונפליקט בין האנשים ובין דבר אחר. אז בריב הזה אני בעד האנשים. אני איש של אהבה, אחרי הכול.

יהושע: כשאני קורא היום עיתון, אחרי החרמה של שנתיים והיסמכות על "זו הדרך" ו"ארץ האמורי" בלבד, נראה לי שאני קורא על רוחות רפאים – כל הסדר הפוליטי והשחקנים שמציגים אותו כאילו הוא מציאות, כולם מנותקים לגמרי ממצב הדברים – שיטת הפירמידה קרסה, החפרפרת הזקנה מתה ושכחו לספר לנחמיה שטרסלר.

%d בלוגרים אהבו את זה: