קטע נדיר של הלהקה שלי, קנאק\פופ, מ1996

המושג 'בְּריאות' מתגמד מול הוידאו החזק הזה שהועלה ליו-טיוב. מדובר בהופעה שלי ושל להקתי קנאק\פופ ששודרה ב1996 בערוץ 33 המנוח בתוכנית של יואב גינאי ומיכאלי ברקו. אני מעט נרגש בראיון, השואו אפיגוני לפאלפ במידה מעט מביכה, ההקלטה בווליום נמוך, אבל האוירה לא תיאמן ואני חושב שיש בקליפ כמה הישגים מתחום האתלטיקה.

 

גם השיר יפה ושומר על רעננות מוזיקלית מפתיעה – פגשתי נערה בדיסקו. יש שם שורה רומנטית שאני עדיין חותם עליה: "היתה לה חולצה יפה\ של סרט שלא ראיתי".
על כל פנים, זה היה אחד האירועים הקיצוניים בחיים שלי, להתראיין לערוץ 33 למשדר יום העצמאות בנושא החזרה לסבנטיז, שכבר אז היה פאסה.

כמה אנקדוטות מהצילומים:

זכור לי שאחד הצלמים העליב את הדוגמנית הבינלאומית דאז מיכאלה ברקו כי טען שעשתה שגיאה בקריאה מהטלפרומטר והיא בכתה בתגובה. אני לא שמתי לב, ושאלתי אותה בשיא השמחה "מה קורה, מיקמיק?" והיא הביטה בי בזעם דומעת.
אירוע מהותי יותר הוא שחודש לפני השידור, הקלטנו בכסף רב דמו ללהקה. אבל הוא אבד במשרדים של ערוץ 33 ובגלל זה אנחנו עד היום לא יכולים להוציא אלבום לקנאק\פופ. היה לנו רק עותק אחד, כי לשכפל אז עותק, עלה 25 דולר שנראו כמו סכום עצום ללהקה פרולטרית. היינו ממש עניים באותה תקופה. אכלתי כל יום המבורגר אחד מרשת מק-דייויד שהיתה בפרישמן כי היה קטשופ חינם. כל התקופה ההיא נעלמה בגלל אובדן הדיסק, והנה קצת ממנה נמצא שוב. תודה ליוטיוב.
ההקלטות של הדמו נעשו מרווחי הופעה מסויימת, וכמעט ולא התבצעו לבסוף, כי דנה קסלר המיתולוגית, שהיתה אז חברה של בועז גולדברג, הבסיסט היפה (היום עיתונאי מוזיקה בהעיר), רצתה שנחלק את הרווחים כדי שייקנו מקרר קטן הביתה. רק לפני שנה נזכרתי ש9 שנים לא שילמנו למפיק הקלטת, חזי דוידיאן, ואני ודביר, שבינתיים מעט התבססנו, שלחנו לו צ'ק, עם מעט ריבית.

איתי בלהקה: דביר וולק (לא צולם), ניצן חורש, לני בן בשט ובועז גולדברג.
 
 
הוידאו על כל פנים כאן:
 
http://www.youtube.com/watch?v=qZ0i61Uxoy4

תודה ליונתן לוי שצילם והעלה לאינטרנט.

 

 

 

—–

הפה

 

ועוד במוזיקה:

דיסק של הפה והטלפיים יוצא ב31 בדצמבר

פרטים באתר ושיר נהדר לנסיון:

http://mouthonline.net/index.html

מכתב מפולין

 

אני יושב כרגע בורוצלאב, פולין, בבית קפה ריק שמשמיע איזי ליסנינג פולני רועש מדי. כמו שטרות-דמי בפרסומת להגרלה, פתיתי שלג יורדים בחוץ על נשים אדישות במגבעות אדומות. נשלחתי על ידי המכון הפולני וברטלסמן שטיפטונג בהתראה קצרה לפגישות עם אמנים, משוררים, אוצרים ועורכי כתבי עת פולנים. הספקתי גם להשתתף בערב שירה אחד, קראתי שיר בעברית בשם 'פולניה' וזכיתי בתשואות רבות משל יתר הקוראים: אני כנראה יותר טוב אם לא מבינים מה אני אומר.

המכון הפולני ע"ש אדם מייצ'קביץ הצמיד לי מדריכה אישית מסורה מאוד בשם מרטינה, עורכת צהובה, יעילה וארוכה של כתב עת לשירה ואמנות מקרקוב בשם "Ha!art" שיוצא ארבע פעמים בשנה. מלבד זה, היא מוציאה לאור עוד 30 ספרים בשנה. ויש לה זמן גם להשלים תואר באוניברסיטה, להחזיק חבר, ולהתפרנס מליווי טיפוסים כמוני עבור המכון הפולני.

הדבר המרכזי שהתרשמתי ממנו, מלבד זן מסוים של לחמניה עם קטשופ דליל שעליה כתבתי שיר שתוכלו לקרוא למטה, הוא החריצות של הפולנים. אני עכשיו מבין יותר את סבי, שמואל זיסמן (למי שיש את האלבום סונול, שיחפש את השיר עליו. נדמה לי שאפשר לקנות אותו בארבעה ש"ח בסונגס.קו.איל), פולני קשה שהיה מגיע לכל פגישה חמש דקות לפני הזמן ולא יכל לשרוד ללא עבודה. פעם שמואל נסע לטיול לגרמניה ואחרי יומיים שילם כרטיס כדי לחזור לפני הזמן, כי לא יכול לסבול את זה שלא עבד. כשאבא שלי, שותפו, הכניס את המחשב לעסק, זה חיסל אותו, כי הוא פשוט אהב לעשות חישובים. אני זוכר עדיין את המחברות שלו, צפופות במספרים קטנים כתובים בעט פיילוט כחול.

אני חושב שעצלותי הנעימה היא הוכחה ניצחת לכך שהישראלים של הדור שלי התרחקו מאוד, אפילו גנטית, מאותם יהודים או אירופים. אני אומר את זה לא באופן תאורטי, כנעני, אלא באופן פרקטי – לטוב ובעיקר לרע. כמו שאמריקאים שכחו את הבריטיוּת שלהם (שוב בעיקר לרע). מצד שני החיים של ישראלי נינוחים יותר מהקצב פה.

אם הזכרתי את המלווה שלי, מרטינה רבת הפעלים, מעניין התפקיד המרכזי של הנשים בחיי התרבות. כל הפגישות שלי היו עם נשים רבות תושיה. אני חושב שנפגשתי רק עם גבר יחיד, אמן מרוט ונחמד אחד. על כל פנים, התחום הפוליטי בפולין עדיין נשלט על ידי גברים, משמימים ורופסים כל כך. לא פלא ששבח וייס שלנו, שהערצתי כילד, בולט כאן ככריזמטי וכנואם מוצלח (הייתי בנאום שלו שבו טען שיהודי צפון אפריקה ועירק הם אירופים ושישראל היא מדינה אירופית).

כל הנשים האלה שאיתן נפגשתי עסוקות ביוזמות שהן עצמן התחילו מאפס, דבר שונה מאוד מהמצב הישראלי. בארץ, למרות שבקרב ילידי שנות השבעים והשמונים רוב הכותבים והאמנים הם מה שקוראים נשים, עדיין מה שקוראים גברים הם אלה שמרימים אירועים ומנהלים אותם. גם במעין, שהוא עיתון נשי, שקרוי על שם בחורה, רואים איך הנשים הן רוב המשתתפות, אבל שני העורכים הם גברים (בהנחה שאני גבר, או שיהושע גבר, שני דברים שלא שווה להמר עליהם). מרטינה הסבירה לי שבפולין יש מסורת של נשים שלוקחות על עצמן תפקידים מאז המלחמה, כשגברים היו בחזית (או מתו). יתכן שגם הקומוניזם שפה כל כך מושמץ, קשור לעניין.

לגבי הקומוניזם – הייתי בסיור אתרים בוורוצלאב (ברסלאו). המדריך הידען היה מלא תשבוחות לכל בדל בית עתיק ששרד במקרה, ובעיקר לכל מיני חצאי-חומות מטות לנפול שרואים כמוהן בכל עיר במרכז אירופה, וכנסיות עתיקות שגם הן חזיון נפרץ וככל שהן מוגזמות יותר הן יותר דומות זו לזו, אבל מהבניה הקומוניסטית המרתקת (שאני והאמנית נלי אגסי שישבה לידי באוטובוס היינו מהופנטים ממנה, כשנראתה פה ושם) התעלם כאילו אינה ראויה להתייחסות. מלבד פעם אחת שבה לעג לה, כשדיבר על עמוד מתכת יפהפה שנשא כוכב שנזקף מול הסנטיניאל הול, מונומנט מודרניסטי עגול מבטון שפתח את אירועי אקספו 1913. במקור, העמוד הקומוניסטי שהוקם ב1948 נשא כדור מראות, אך זה נפל בגשם שלפני האקספו, דבר זה עורר את צחוק כולם. אני בטוח שעוד כמה עשורים, ממרחק מסויים, יתייחסו לארכיטקטורה ולאסתטיקה הקומוניסטית רבת-הדמיון כאל פלא ייחודי. עבור מדריכי התיירות, נראה שהעולם נגמר לפני כך וכך שנה, וכל מה שהוקם אחר כך, כולל בני אדם, נועד להסתיר את העתיקות שלהם. מזלו של העולם שאין להם יומרות פוליטיות, לאנשים המסוכנים הללו, מדריכי התיירים.

מה שעוד מעניין בקשר בין פולין לישראל, הוא שבאירופמריקה, בדרך כלל אדם עוסק בשירה, אדם אחר באמנות ושלישי מקיש בתוף בלהקה. במדינות כמו פולין וישראל – אנשים בדור שלי אינם מפרידים בין האמנויות, ועוסקים בכמה שדות בבת אחת. נוסף על אלה, תמיד יש להם מקום עבודה מסודר שמפרנס אותם.

מכל הבחינות, נראה שתקופה טובה שורה על העם הפולני האומלל הזה, תרנגול סמוּק שנתחיו נבצעו כל כך הרבה פעמים על ידי מעצמות הסביבה באלף הקודמת. לא מזמן שמעתי את הטענה שיש יותר מדי כתבי עת לשירה בתל אביב. ובכן, בפולין מתפרסמים 400 כתבי עת לשירה. עוד מוסד שחזק פה הוא התיאטרון. כמעט כל צעיר שפגשתי משתתף בסדנת תיאטרון או בימוי, או פותח תיאטרון משלו, בישראל זה איזור כמעט לא לגיטימי לצעירים. מי שעוקב אחרי הבלוג, יודע שכתבתי מחזה, ואיני יודע מה לעשות עכשיו איתו. נותר רק לקוות שהתיאטרונים הגדולים יפשטו רגל, אולי מהרקבובית שתיוותר אחרי ייצא משהו.

על כל פנים, מצאתי פה הרבה קצות חוט מעניינים לשיתוף פעולה. קראתי ספר מאמרים מעניין על האוונגרד הפולני בתקופה הקומוניסטית, שיצא במסגרת תערוכת "1, 2, 3… אוונגרד" שהתקיימה בווארשה, ואולי נתרגם משהו משם למעין או מערבון. כבר במעין 1, פרסמנו תמונה של אמן פולני בשם הנריק סטאייבסקי (או סטאז'בסקי) מהתקופה ההיא.

ישראל היא נושא שמעניין ביותר את הפולנים, עד רמה מטרידה. הסתובבתי עם בחור חמד בשם פשמק שלומד בורשה פילוסופיה ולימודי עברית שכל חלומו למצוא ישראלית עם שיער שחור ולעבור אולפן במעגן מיכאל.  נפגשתי עם יאנה רייקובסקה, אמנית שחזרה מירושלים והציבה בשדרות ירושלים שבמרכז ורשה דקל פלסטיק (אפשר לראות בלינק). היא גם עשתה פרויקט מעניין בשטח מת בגטו ורשה.

רייקובסקה, אם אני מתַכְתב נכון את שמה, עכשיו מגיעה שוב לישראל, לעשות פרויקט אמנותי נוסף, שקשור לאנשים ששמם הפרטי הרצל.

אנטישמיות קשה לאתר בקרב הדור הצעיר שאיתו נפגשתי. מה שמצאתי זה דווקא יודופיליות וישראלופיליות, אבל נראה לי שהאנטישמיות התגלגלה באירופה לאיסלמופוביה, או אנטישמיות נגד ערבים, שהיא עניין נפוץ פה כמעט כמו בישראל, ועלתה באופן מטריד בשיחות קפה שנהלתי. נראה שהדבר היחיד שקצת מערער את היודופיליות הפולנית, שמדמיינת ישראלי אחר ממה שישנו במציאות, זה המפגש של הפולנים עם קבוצות המטיילים הישראליות, המסתובבות חמושות ברחבי הערים, פונות מבית קברות יהודי חרב אחד למשנהו, עיוורות לפולין של היום ולכך שיש פולנים, אולי כמו מדריך התיירים הזה, שרואה רק כנסיות וחומות עתיקות.

בחורה נחמדה שפגשתי בדיסקוטק, מישהי שגרה בעיירה ליד ורשה שבה בית קברות יהודי, סיפרה לי על הקבוצות הללו, שהיא תמיד מנסה לשוחח איתם, אך הם לא מוכנים לראות אותה. וגם רסקובסקה סיפרה לי על כך שלא ניתן לתקשר עם האנשים הללו, שאולי שקועים מדי בעבר מכדי לנסות לראות, לשמוע או להריח.

בוורוצלב, בחיפושי אחר שירה פולנית אוונגרדית מתורגמת לאנגלית, עניין לא פשוט וכנראה לא אפשרי, מצאתי בורוצלאב אנתולוגיה של שירה וספרות עברית שתורגמו לפולנית. בחירות החומרים היו מוזרות בחלקן ובחלקן סבירות או מוצלחות. היו כעשרה כותבים שייצגו את השירה העברית לדורותיה ואחד מהם היה דן ערמון, אדם שמעולם לא שמעתי את שמעו. למרות שאיני רוצה לחטוא, ואולי הוא משורר מעולה. עוד דבר שהצחיק אותי היה שעל הכריכה הופיע שמו של המשורר אמיר אור באותיות ענק כעמיר אור.

אני מאושר מאוד בפולין. הפולנים סביבי התלוננו על הקור, אבל בגלל מצב רוחי הטוב, שגבל באופוריה, הרגשתי חמימות גם בטמפרטורות מתחת לאפס. לא הרגשתי בבית, כמו שאני מרגיש בקהיר או עקבה, אלא בחו"ל. אבל גם כך נהניתי מאוד, הרבה יותר מבפריז או ברלין, שהיו הנסיעות האחרונות שלי ליבשת הישנה. הפולנים כל הזמן הזהירו אותי שאני לא מתלבש טוב, אבל נהניתי מהקור ובמיוחד מהשלג המלוכלך של קרקוב על הקרקע, מטונף כפודל שסרח. אני כבר רוצה לחזור אל קרקוב שוב באיזה תירוץ אמנותי. על כל פנים, אולי בגלל הקור שחידד את תאי המוח הרפויים שלי, כתבתי כאן הרבה שירים, בין סדר היום העמוס שלי והאוכל הפולני הכבד, שדי מפריע ליצירה. הנה חלק מהם.

 

 

החיים

דברים שמחירם חדספרתי
הם החיים
מפולין לא אשכח לחמנייה
עם קטשופ ב3 זלוטי ו60 גרוש
אהבות אשכח
את ארצי אשכח
את השואה אשכח
אבל לא את הלחמניה
ב3 זלוטי ו60 גרוש
וטעם הלוואי הרע
– אלה הם חיי! אלה חיים!
 
ימיני תשכח את ירושלים
אבל שמאלי תריח מאותו
קטשופ תעשייתי של תעלות
מטרו חשוכות
 
כשאמות – ריחי כריח
לחמניה בשלושה זלוטי ו60 גרוש
והקטשופ הדליל

Życie

Rzeczy, które kosztują jedną cyfrę
są życiem
Z Polski nigdy nie zapomnę zapiekanki
z Keczupem za 3 złote i 60 groszy
Zapomnę o moich kochankach
Zapomnę o moim kraju
Zapomnę o Holocauście
Ale nie o tej bułce
Za 3 złote i 60 groszy
I okropny posmak
Ale to jest życie! Ale to jest życiem!

Moja prawica zapomni o Jerozolimie
ale lewica będzie czuć z siebie
keczup przemysłowy ciemnych tuneli Metra

Kiedy umrę – mój zapach, będzie jak zapach
bułki za 3 złote i 60 groszy
i wodnistego keczupu.

Translation: Przemek Lahuta

 

השיר על הנערה בצעיף הירקרק

בפולין כתבתי שיר בשם
נערה בצעיף ירקרק
השיר תיאר יחסים
עם נערה שראיתי בקפה ליד כיכר בוארשה
הייתי עם בחורה שלא יודעת עברית
ומאחוריה היתה הבחורה היפה הזו
עם אותו הצעיף הירקרק
החלפנו מבטים מאחורי הבחורה השניה
אהבתי אותה גם נפרדתי ממנה בתוך מילות השיר
כל השיר התבסס על חרוזים של המילה ירקרק – 

מחמקמק הגעתי אפילו למצוקצק. השיר כאמור הלך לאיבוד בורשה
יש בחורות שאתה רואה לשניה
הן נעלמות, אבל נשאר השיר
         כאן הפסדתי את הבחורה
ואת השיר
ואני יושב במלון לבד בתחתונים גדולים
 
(השיר שחשבתי שאבד נמצא אחרי יומיים על מפית בתוך חוברת שקיבלתי בגלריה. מתברר שהוא עסק בכלל בבחורה עם כובע ירקרק, למעשה היא גלגלה את הצעיף לכובע, כך ששני השירים נכונים)
 

נערה בכובע ירקרק

עם נערה בכובע ירקרק
התה מתקרר לי מפוקפק
מעיל כפתורי נרכס מבוקבק
צחוקה כשֵחִי מלוקלק                                    (מדוקדק בגרסה המקורית)
ליבי עוצר כה מנוקנק
ושתיקה תעלה במצוקצק
נערה בכובע ירקרק

 

–מכתבים למערכת הבלוג–

 

ינקל צימבליסטה מגיב: רועי גבר נאה, איש השירות הציבורי הפולני.במכתבך מפולין אתה מציין כי מעולם לא שמעת את השם דן ערמון…אין זה מפליא, הפולנים מעולם לא שמעו את השם שלך לפני שהוזמנת…יש לבדוק מניעים מדוע הוזמנתם בכלל?!

פולין היא מדינה שאת התרבות והתיאטרון האידי עושים היום פולנים! מאד נוח להזמין משהו שיכבס את העבר-השואה הפצע והפוליטיקה שלה במחיר זול של מארחת, כוס קפה, ולחמניה ב3 זלוטי ושישים גרושי. להפתעתם הם יצאו מאד בזול, שיחקת לידיהם.

אינך אשם: אצלך השואה והפצע הפתוח הם נושא לשיר או טקסט פסבדו אקדמי (בעבור אחדים אחרי אוושביץ אמנות לא תתכן) אירחו אותך יפה, וכידוע אין נושכים יד שמאכילה אותך. ביצעת את אשר ציפו ממך.

מאד ברור מדוע מבקרי בתי הקברות היהודיים מעדיפים לא לדבר עם המקומיים ולא לשבת אתם בבתי קפה. מי שעבר את השואה ונושא את הפצע לא מעניינת אותו הפוליטיקה של הפצע אצלו זה ממשי: עץ דקל מפלסטיק, 400 כתבי עת לאמנות שירה ותיאטרון לא ישנו זאת.

"איסלמופוביה, או אנטישמיות נגד ערבים" היא אותו הדבר שהיה קודם אל ההורים שלך שאולי חיו שם. אתה כלי מבחינתםמ וכלי מוצלח ביותר. היית עיוור, הזמינו אותך לערב משוררים והתבלבלת. מעכשיו אתה השגריר הדו-לשוני שלהם שכותב שירה עברית מטהרת המתורגמת סימולטאנית לשפה פולנית. רועי שימשת כפלסטר לכיסוי הפצע שלהם, אתה תעזור להם לשכוח את העבר שלהם במחירי סוף עונה של 3 זלוטי ושישים גרושי. בפונדק שלי בשטטל היית משלם הרבה יותר עבור ריהביליטציה!

 

תגובתי: תודה על התגובה. אני מעריך מאוד את דעתך, אבל כלל לא עושה מתמטיקה וחשבונאות של אשמה וכפרה, במיוחד שהם לא אפשריים מבחינה היסטורית, המאזניים לא יחזיקו מעמד. גם אם הייתי מקבל מכונית מיוצרת בפולין זה לא היה עוזר.

על כל פנים, לא פגשתי אף אדם שהרג יהודי בפולין או שקשור להרג של יהודי במהלך טיולי בפולין, ובניגוד לנאצים איני מאמין בכך שאשמה עוברת בצורה גנטית או שהיא נחלתו של עם. כל עם נמדד על מעשיו בדור הנוכחי. עברו 62 שנה מאז סוף מלחמת העולם, כך שאדם צריך להיות בן 80 כדי להזיק. אני חושב שפחות מאחוז מהאוכלוסיה הפולנית היא בת 80. אין גנטיקה לאומית מיוחדת לטעמי. אני גם לא חושב שיש דבר כזה "פולנים" או "יהודים". ישנן ערים ובהן שכונות ובהן רחובות, ובהם בתים, ובכל קומה גרות שתי משפחות, שבהן כל אדם שונה: בוודאי שהילד בן ה7 שונה מהאמא בת ה40, זה לא משנה שהם פולנים או מונגולים. בוודאי שאני דומה יותר לפולני או איראני בן גילי מאשר לאשה חרדית בת 70 או לילד צפוני בן 4.

כך שאיני מכבס כלום. כמובן שלמי שעבר את השואה ישנם חישובים אחרים. אבל לא עברתי את השואה, בניגוד לאלה שכן עברו אותה, אבל גם בניגוד לרבים שחשים שעברו את השואה בלא שעברו אותה, בזכות התקשורת הישראלית, והם רוצים איזו הטבה. אחרי אושוויץ כן אפשר לכתוב שירה, למזלי או לא.

 

 

זכות הדיבור לטוקבקיסטים

מה שלומכם?

 

נשיקה במועדון

השבוע התנשקתי עם בחורה נחמדה במועדון. אין בכך עניין גדול. היא הייתה סטודנטית לאמנות. כשאנחנו יושבים על מדרגות קרות באיזור מוסתר במועדון, נושמים אויר בין הנשיקות הסוערות, החלה לפתע לדון במהות הנשיקה ולנתח אותה. לפתע שאלה מדוע מתנשקים ולמה נהנים מזה, והציעה מספר פתרונות ששכחתי בינתיים. כנראה למדה דקונסטרוקציה ולקחה את לימודיה ברצינות במקום להתייחס אל זה בסלחנות, כאל דת שיש לה מנהגים מוזרים: דגל שמחת תורה, ברית מילה, קברי צדיקים משלה. 
כל הניתוח והמדידה של פעולות כמו נשיקה הוא איום ונורא. מדוע אנשים צעירים אשר צריכים לדאוג לחייהם ולהשרדות הפיננסית שלהם בשוק העבדים הישראלי (בפירמה של יום שלישי כתבה די מזעזעת בעניין ניצול העובדים השחורים של מוסדות התרבות: כרטיסנים, סדרנים, עובדי מזנון), צריכים לפרק את הנשיקה ולחתור תחתיה, כאילו נפתרו הבעיות החשובות הרבה יותר עבורם? אם הם רוצים לפרק – מה שנקרא, ברוח התקופה – שיפרקו את הדורש באמת פירוק ומאבק: בית הספר שבו הם מבזבזים זמן יקר, ושאחרי שיסיימו אותו סביר להניח שלא יציגו יותר מתערוכה אחת, העבודה שבה הם מרויחים 22 ש"ח לשעה, האנשים בגבול שאוסרים עליהם להגיע לדמשק, למשל. מה עוללה לאותה נערה הנשיקה שלי? היא לא יודעת שתיאוריות ביקורתיות לא פועלות אחרי אחת בלילה? למה שלא תהנה סתם-כך להתנשק איתי, כפי שאני נהניתי, ממגע הלשון בשפה, נשיכה עדינה של השפתיים, ראש-לשון מלקקת קודקוד לשון, תפיפת לשון על החלק שבין השיניים לשפתיים. אני לא זוכר איפה ראיתי את ההשוואה הזו, אבל זה כמו לנסות להבין את ההנאה מיופיה של ציפור על ידי ביתור כל האיברים שלה וחיבורם מחדש. 
 
אני אולי סוטה מהנושא, אבל לעתים בעצם המדידה והאמידה נעלמים הדברים הנמדדים. היה ראיון עם עוזי וייל במעריב שבו הוא דיבר יפה על קבוצות מיקוד וועדות מפקחות ומייעצות כאמצעי שהורס את הצד האמנותי בטלויזיה. תארו לכם באמת שקבוצת מיקוד וסמנכלי שיווק היתה מנסה לסייע ל'חטא ועונשו'. הם היו אוהבים את הדמות הראשית, אבל מוותרים על הרצח, וגם השם של הדמות לא טוב בעיני כל מי שאינו רוסי. (במאמר מוסגר: אם אני לא טועה, על פי היהדות ספירה וסקר אסורים, לא ברור איך הכשירו את השרץ הזה. כל הדברים הטובים ביהדות נעלמו. עוד מעט יקחו לנו את היבום).
אני אוהב לרקוד במועדוני ריקודים. אם היו מנסים להסביר לי למה אני עושה את זה, או מנסים לשפר את הריקוד שלי, שאולי דורש באמת שדרוג, או אפילו היו מסבירים לי מה אני עושה כשאני רוקד, תנועות הרגל הכלביות מול תנועות היד המוגזמות, בוודאי לא הייתי נהנה כל כך לרקוד, אולי זה היה גורם לי לחדול מריקוד לעת ארוכה. אני מתמקד כאן בריקוד במועדון (בניגוד למחול, אמנות עמוסת-מניירות בדרך כלל) כי הוא מבחינתי הדבר הקרוב ביותר לשירה שלי, זה אחד הדברים הטהורים ביותר שאני עושה. למעשה, הלוואי שהשירה שלי היתה חופשית ונוזלת כל כך כמו הריקוד שלי לצלילי מוזיקה רעה.
אנחנו, לא רק בישראל, עוברים תקופה נוראה של התמקצעות והתייעלות. מתרחשים כאן כמה מהלכים הגיוניים וסבירים לגמרי על פני השטח, של התייעלות, שיש להם גם צידוקים הגיוניים. אבל בתרבות, מה שאתה מוריד כדי להתייעל זה את "הדבר" עצמו, את התרבות עצמה. החדש והנועז והמטורף הוא אף פעם לא מדיד, לעולם לא ניתן לכימות או ויסות, כי אין להכניסו לכלי קיבול מוכר, או למדדו בליטרים או דצימטרים או בשיטות מדידה ברורות. כלומר אם יש לך דבר שהוא הסצינה התרבותית שכולל בתוכו איזורים טובים, בינוניים ורעים, אנשים שעושים סך הכול את עבודתם, מערכת תרבותית לגיטימית, ואתה מתחיל להצמיד לו פיקוח וסידור. היסוד שלא יקום בזמן למדידה או לא יכנס לתוך הסרגל, "היסוד המוגזם" שלא יגיע לתנאי הסף יהיה התרבות עצמה – החדש! ההרפתקה!
אני זוכר שכילד קראתי בעיתון 'מדע' של מכון וייצמן על יסוד שנקרא פלואור, המסומן ב-F. הפלואור מאכל הכול. אפילו גזים אצילים שלא יוצרים קשר עם כלום מתרכבים עם פלואור. הערצתי אותו. אבל איך תמדוד אותו? איך תלכוד את אותו בן שטן? בשנות השישים והשבעים ניסו להשתמש בפלואור הנקי לתעשיית הטילים או התעופה, אבל פשוט אי אפשר לעבוד איתו, כי אין כלי שאפשר לאחסן בו את הפלואור, הוא אוכל את הכול ומרעיל למוות את המדענים. כזו היא התרבות, כפי שאני אוהב אותה – החדש, הפראי! חוץ מזה, היא סתם שעמום, טקס מתיש של דת שאין לה אלוהים באמת.
על כל פנים, אני ואותה סטודנטית יפה לאמנות, אותה קיכלי, לא עשינו דבר מלבד להתנשק, כי היה לה משהו על הבוקר. אינני מבין מה הטעם לאמניות או אמנים להיות טרודים. כל הרעיון בלימודי אמנות הוא שיהיה זמן לאנשים להתנשק ולא לקום מוקדם.

—-
יש לי ידידה שעובדת כתסריטאית בתוכנית סאטירה. נסענו במכונית שלה ברוטשילד. השמש האירה בעוז על המהלכים. היא עבדה על בדיחה לתוכנית ולא פתרה את העניין ולכן שאלה אותי, 'בעיתון פורסם שעזה היא בין חמש הערים הצפופות בעולם. יש לך משהו מצחיק להגיד על זה?'. היה שקט רע במכונית, חשבתי ולא מצאתי מה להגיד. פתאום נוצרה אוירה לא נעימה. בסוף, כדי להתחמק, אמרתי שאני לא טוב בפאנצ'ים.
—–

שני משפטים מעולים שקיבלתי בדיוק הרגע, 5:36 לפנות בוקר, מאחד מאיגודי היוצרים, שקורא לאמנים לעלות לירושלים כדי להשיג תמלוגים מאולמות חתונה:

1. הוציאו מחתונה את היצירות של חברי אקו"ם והאגודות האחיות – והחתונה הפכה ללוויה.

2. כשח"כ רואה באולם הדיונים והמליאה יוצרים ידועים  – הדבר משפיע!

 

בריאות.

—-

ביום שני, אני נוסע לפולין למשלחת אמנותית מסויימת ואולי להופעה קצרה. אבל התחלתי לעבוד על כמה מאמרים מעניינים, שאולי אפרסם כבר מפולין:

מחשבות על החרדה של האנשים במסעדות יוקרה בשבת בצהריים

בעקבות 'פואטיקה' לאריסטו, ניתוח הבדלים בין שני מדיומים ספרותיים: שירה ובדיחה

הצד המעמדי של הנצחת רצח רבין

על כל פנים, ידידיי, אם לא אכתוב דבר. אשמח לפגוש אתכם בפסטיבל השירה בשדה בוקר. אני מנחה שם אירוע בחוץ באחד הבקרים.

 

תגובות:

 

בועז כהן:

 כל כך אהבתי את הטקסט שלך, הפוסט האחרון, "נשיקה במועדון". . 1 "…ולהשרדות הפיננסית שלהם בשוק העבדים הישראלי (בפירמה הקרוב כתבה די מזעזעת בעניין),.." נסה לגרום לכך שהכתבה תהיה גם ברשת! 2 הנשיקה. מאוד אהבתי את ביקורת הביקורת של הבחורה. ביתור איברי הציפור וחיבורם מחדש… השוואה נהדרת נגעת במשהו מאוד חשוב, שכמו נגע בכל האנשים השנה. הפרגמטיות שהם שמים על כל דבר. אולי כי החיים כאן מחייבים אותך לפרגמטיזציה של הקיום. אפילו נשיקה הופכת לחלק מלימודי האנתרופולוגיה. 3 חבל שאין לך אפשרות לתגובות בפוסט. שווה וראוי לקבל תשואות על טקסט כזה. 

 

קיקה לו:

מסכימה עם בועז (תביא לי מילה בפולנית אמיתית, אביא לך בתמורה חול מעזה)

 

רמי:

הפוסט היפה מול התגובות המתלהמות. אולי לא קל לכתוב על יופיו של דבר מן הטבע בלי להיבלע על ידי אנשי עידן חדש גרגרניים

 

דניאל (בעלת אימייל עם קידומת אוניברסיטאית):

רועי, שלום קראתי את הבלוג שלך לפני כמה ימים. חבר שלח לי אותו כי חשב שזה יעניין אותי. כמו הסטודנטית לאומנות שלך גם לי יש נטייה לנתח סיטואציות יתר על המידה. האמת שניסיתי להיפטר מהתכונה הזו. עשיתי ויפאסאנה, קראתי רוסו, שום דבר לא עזר. זו לא תכונה מוערכת בעיני אבל אני לומדת להשלים איתה. נדמה לי שאתה יכול להזדהות איתי, כי גם אתה מתפתה לנתח את המציאות, לבתר את אבריה של הציפור שהיא החוויה של הנשיקה עם האמנית-לעתיד הצעירה. אתה עושה זאת כאשר, למשל, אתה מפרק ומרכיב מחדש את תנועות הלשון, מנסה ליצור את מה שזה עתה טענת שאינו אפשרי – למצות את מרכיביו של עונג הנשיקה. אך החוויה שאתה מתייחס אליה איננה עוד חוויית הנשיקה בלבד, אלא חוויה רחבה יותר, הכוללת את תגובתה של הסטודנטית לנשיקה. כמו הסטודנטית גם אתה מנתח, מביע פליאה על התנהגות מפתיעה, שואל שאלות ואף מעלה היפותיזות ("כנראה למדה דקונסטרוציה…"). הפעולה שלך מקבילה בדיוק להתנהלות אותה אתה מבקר לכאורה מלבד העובדה שאתה עושה זאת בדיעבד, בכתב ובפומבי. חשבתי על אותה סטודנטית לאומנות, על אותה כיחלי, ושאלתי את עצמי, כפי שאתה שאלת, מה עוללה הנשיקה לאותה נערה? למה שלא תהנה סתם-כך להתנשק, כפי שאתה נהנית? ניסיתי להבין מה מניע אותי להיגרר לרפלקסיה מתומללת בדיוק ברגעים בהם נראה שהדבר הנכון ביותר לעשות הוא לסתום את הפה, להעסיק אותו בדברים אחרים, פשוט ליהנות. שחזרתי עשרות מצבים, רומנטיים ברובם, של פטפטת פילוסופית, מיותרת ונלוזה לעיתים וגאונית במקרים אחרים, וניסיתי להבין מה מייצר את אותה קשקשת, מה גורם לי לנתח, ועוד בקול. התשובה פשוטה כל כך, מובנת מאליה. הצורך לנתח נובע תמיד מבעיה, מתחושה של אי נוחות, של מועקה שהסיטואציה מייצרת. הניתוח הרפלקטיבי מאפשר לי להתחמק מהבעיה, מבלי להסתכן בהתמודדות איתה. הבעיה וגם היתרון ברפלקסיה שהיא למעשה מבט מטא-מציאותי, הוא בכך שהוא שולף אותנו מהסיטואציה ומציב אותנו במישור אחר, מנותק (מוגן?) ובלתי מעורב. בכל המקרים שאני מעלה בזיכרוני אינני יכולה למצוא אחד לגביו אני מרגישה תחושה כנה של פספוס או החמצה של מימוש שנמנע ממני בעקבות אותה נטייה לנתח. להיפך, הנטייה הזו חילצה אותי ממצב שהייתי שוהה בו מבלי להיות שלמה איתו. ניקח לדוגמא את הסטודנטית לאומנות. היא מתנשקת אתך, אבל משהו מציק לה. היא לא מוכנה להתמסר עד הסוף. היא כל כך רוצה להמשיך אבל יש בה גם צד שצריך שנייה של מרחק, של התנתקות, ולו לרגע. היא מפסיקה להתנשק, לטובת ניתוח אנתרופולוגי של פונקצית הנשיקה, רותמת אותך לשיחה על נשיקה שתחליף את ההתנסות בנשיקה, מנסה לחלץ את עצמה מאיזושהי הרגשה של אי נוחות, של מבוכה, של חרטה, של חוסר חשק, של לחץ, של מי יודע מה. הרי ברור לך שהסיבה שלא עשיתם דבר מלבד להתנשק איננה ש"היה לה משהו על הבוקר". אבל לא צריך ללכת רחוק כל כך. את המכניזם שמעורר את הרפלקסיה אפשר לזהות גם ברפלקסיה שלך, שגם היא, כמו זאת של הקיכלי, מתחילה בבעיה. מה שמצחיק הוא שבשני המקרים הללו, ובאופן כללי, לתוכן של החשיבה אין כל קשר לגורם שהצית אותה. אין בכך בכדי לקבוע שהמחשבה לא עשויה להיות מעניינת או אף מרתקת. כמו הסטודנטית היוזמת שיחה על טיבה של הנשיקה מבלי שיהיה לה עניין או חצי עניין בבעיה הרת גורל זו, גם אתה יוזם ניתוח מעניין לא פחות של רעיון הפירוק אל מול התפיסה ההוליסטית. וכמו במקרה של הסטודנטית, מה שמגרה את הדיון האינטלקטואלי והמרוחק הוא דווקא מקור רגשי וחוויתי. אבל כנראה שיותר קל לדבר על התפיסה האורגנית של המציאות מאשר להתמודד עם השאלה "למה סטודנטית קטנה לאומנות ייבשה אותי אתמול בלילה".

 

סיכום ניסוי גלריה החדש והרע – כמה מחשבות

כמה מחשבות אישיות שלי על הגלריה:

1. כשתכננו להקים גלריה לעיתון מעין, אחד העקרונות המרכזיים מבחינתנו היה שתפעל רק כחצי שנה. אנשים אוהבים את האביב כי הוא תם. אנשים סובלים את הקיץ כי הוא מסתלק מתישהו. ואף על פי כן כולם שואפים לאיזו נצחיות מטופשת. אני מעט עצוב שהסוף של הגלריה בא, אבל נהנה גם מתחושה מתקתקה של רווחה, אולי כי יש לי חדוות נטישה. מעל הכל, אני מרגיש שהגלריה הזו שייכת לתקופה מסויימת בחיי שלי ובחיי הקהילה שאני קשור אליה. כשם שאני מתגעגע לפאב 'כלל' שהיה בבניין כלל כי הוא שייך לתקופה מסויימת אצלי, או לתקופה שאכלתי מדי יום המבורגר זול מסוג קליפורניה במק-דיוויד בפרישמן, שנסגר לפני עשור כמעט. פעמים לא רבות בחיי אדם הוא מרגיש שהוא עושה משהו חשוב וחדש, שפועל נגד הסיכויים והגיון-התקופה אבל לא אכפת לו. מכיון שידענו שהמוות של הגלריה שוכן בתוכה, התגעגענו אליה תוך כדי שהיא פועלת. זה קצת כמו להתאהב במישהי בטיול לחו"ל כשעל כרטיס הטיסה שלך כתוב מתי תפרדו.

2. 'החדש והרע' היא גלריה לא מסחרית במובן זה שלא מכרנו אפילו יצירה אחת ולא שוחחנו עם קונה אחד במהלך שמונה התערוכות שהוצגו בה. הגלריה היתה ניסוי כפול. לגבי הגלריה ולגבינו עצמנו, כאוצרים\מנהלים\משכפלי מפתחות. שיטת העבודה שלנו היתה בהתחלה קרובה לזו של גלריות רגילות. בתערוכה הראשונה ישבנו עם האמן, חשבנו על קונספט, התווכחנו, קבענו איפה יוצבו העבודות ואיך ייתלו. לאט לאט העבודה שלנו הסתכמה בבחירת האמן, ישיבה שבה אנחנו אומרים בערך מה אנחנו אוהבים, ונתינת מפתח לאמן שיתלה ויציב את עבודותיו ככל אשר ייבחר. שכן, התליה היא חלק מרכזי באמנות, ומדוע מישהו יתערב לאמן בהחלטה הזו? גם את הפונט שעל חלון הראווה האמן בחר בלעדינו בחנות המדפיסה שלטים והדביק בעצמו על החלון. הרי זו חתימתו. המילה אוצרים בעברית היא מילה עם משמעות מאוד כוחנית. למי שלא בקיא באמנות, היא נשמעת אינטואיטיבית כמו עוצרים או כמו אוצר. חלק מהאמנים נלחצו מהחופש, או נכון יותר להגיד, ההפקרה הזו. למזלנו, האמנים לא הציגו מעולם בתערוכות יחיד ולא הכירו את גישת הגלריסטים המקצוענים ולכן לא הבינו שאין לנו מושג מה אנחנו עושים.

3. עוד דבר מעניין שנוצר דרך הגלריה, הוא אפקט המיידי. בגלריות רבות, אתה קובע שנה וחצי מראש תערוכה. התור לגלריה הוא חלק מהפרסטיז' של הגלריה. כשהתערוכה מגיעה, שכחת מה היה הרעיון הראשוני שלך. אתה כבר בתקופה אחרת, עם צבע שיער אחר. נמאס לך כבר מהרעיון שהתבשלת איתו שנה וחצי – כמו מרק קרופניק ישן שנשאר בסיר – זמן עצום במובנים של היום. תערוכה בגלריה מסחרית מתרחשת מדי חמישה שבועות. אנחנו השתדלנו לדחוס כמה שיותר תערוכות, ממש כל שלושה שבועות או אפילו חמישה ימים. הגלריה 'החדש והרע', כשמה כן היא – לפעמים נפגשנו עם האמנים ביום שני וקבענו תערוכה לאותו שבוע ביום שבת. מכיוון שלא עבדנו עם עיתונים שצריכים לדעת מראש מה יוצג ולא שלחנו הזמנות בדואר או קומוניקטים, יכולנו לקבוע תערוכות מהיום להיום, תוך התבססות על הטכנולוגיה החדשה: ס.מ.סים והקבוצה של מעין בפייסבוק.

4. סמסים וספאם? בסך הכול, ההבדל בין מסיבה ובין תערוכה לא גדול: בשניהם מדובר על תשתית של אמנות: אמנות פלסטית או מוזיקה, אבל גם באירוע חברתי. פעמים רבות אני נהנה מתערוכה גם על פי הקהל שמגיע אליה. למשל, אני חסיד גדול של הדאדא, אבל לא הלכתי לתערוכה בפתיחה במוזיאון ישראל כי ידעתי שאסבול מהעשירים השמנים הללו והנשים המאופרות הללו. כמו מסיבות, אפשר גם לאפיין תערוכות לפי רקידוּת. תקליטנים ואמנים הם גם בני אותו גיל ומתלבשים אותו דבר. אני אוהב אנשים ולא בהכרח חושב שעבודות האמנות חשובות מהאנשים שמגיעים לתערוכה, שכן התערוכות נצפות על ידי קהל בסופו של דבר. להפך, אם אתה מתייחס לאנשים שיגיעו כנתון מרכזי, חזקה על העבודות שיהיו טובות יותר.

 

5. סביבת הגלריה היתה משמעותית מאוד מבחינת התערוכות שהוצגו. הצמידות המוזרה למשטרה השפיעה מאוד על התערוכה של נמרוד קמר, שלמעשה כללה ברובה מסמכים משטרתיים של החקירה שלו על ההסתה לרצח, ועל העבודה של האמנית אורן בן מורה, ציור של ליברמן, השריף של ישראל, באוקראינה. השוטרים והשוטרות הגיעו מדי פעם לתערוכות והתגלו דוקא כשכנים סימפטיים. הם ביקשו רק שנחליש את המוזיקה כדי שהעצורים יוכלו לישון. מצד שני, הגלריה גם סמוכה למתחם המעצבים הצעירים החדש, המיוצג גם על ידי השכנה מותג האופנה 'שיין', זה היה מוטיב מרכזי ב'בג'ינס', התערוכה של נועה צאושו, שהציגה קלמר ג'ינס צנוע, והשפעה על מטאטא-מטריית קוקטייל של עדן בנט, שהציג את הצד הפוליטי של היופי. האכלוס מחדש של איזור שכונת החשמל היה משמעותי בתערוכה נדל"ן של אפרת קדם. מבחינת לכלוך, הגלריה שלנו הזכירה מאוד סטודיו של אמן, דבר שהשאיר את הטריות והראשוניות של העבודות מהסטודיו. אם לדמות את העניין לארכיאולוגיה, זה כמו להשאיר את המוצגים במקום ולא לשים אותם בחלל סטרילי. אומרים על פאבים שהם שכונתיים, אפשר להגיד על גלריה 'החדש והרע' שהיא גלריה שכונתית.

 

6. מעבר לטענות על אתיקה ואסתטיקה, או יחס חלל וכו', מעבר לפעולה הפוליטית של הגלריה שקשורה להתנגדות לאוירת הכסף ו'לאמנות של המוחלש', נשכח אלמנט חשוב מאוד בהקשר של תרבות ואמנות, ה'כֵיף'. אני נהנה לקרוא את אמרות הזן של ג'ושו, בראש ובראשונה כי זה כיף. אני אוהב את 'חיי אישים' של פלוטרכוס כי זה כיף. מוטיב ה'כיף' מוערך פחות על המידה באמנות, בספרות ובמה שנקרא התרבות הגבוהה. יותר מכך: ה'כיף' הוא כמעט מילה גסה באיזורים מסויימים. גם אני עצמי, בשל המצב הפוליטי שבו אנחנו נמצאים, נוטה להפוך לאידאולוגי ולוחמני, ושוכח לפעמים שהסיבה שנכנסתי לכל העניין הזה,  בגלל שזה כיף, רחמנא ליצלן. אם כך, אני מקוה שהגלריה עשתה כיף למי שהגיעו אליה ושגם לאמנים היה כיף להציג.

 

7. אני רוצה להודות לשותפיי בגלריה, לאלון קסטיאל, ליהושע סימון, לנמרוד קמר ולמעין שטראוס. ולאמנים, נועה צאושו, אפרת קדם, ענבל שטראוס, Know Hope, אורן בן מורה, עדן בנט, פומיו סקוראי וערן נוה.

 

 

התערוכות (על פי סדר הצגה):

נמרוד קמר – נמרוד קמר מואשם בהסתה

נועה צאושו – בג'ינס

אפרת קדם – נדל"ן

just because you are listening (dedications to anyone who misses anything – Know Hope

ענבל שטראוס – תופי אהבה ישנים בלילה

אורן בן מורה – דב פנדה

עדן בנט – עדן

פומיו סקוראי וערן נוה – רישומים

 

גלריה החדש והרע הושכרה לחצי שנה שנגמרים השבוע. נחגוג את סיום התקופה המתוקה הזו בתערוכה אחרונה ומיוחדת, ריקודים והופעות. התערוכה שתפתח במסיבת הסגירה היא של זוג אמנים, פומיו סקוראי, אמנית ואוצרת יפנית, וערן נוה.

 

הפתיחה-סגירה תתקיים ביום חמישי הזה, ה15 בנובמבר, ב20:00.

מותר לעשן.

 

דבר שלא נאמר בעניין החוק החדש נגד עישון + שתי שיטות נוספות

החוק נגד עישון פוגע יותר מכל במעשנים הפסיביים. המעשנים עדיין יכולים להדליק סיגריה בבית או במתחמים צדדיים בגני העיר. אבל מה יהיה עכשיו איתנו, אלה שהתרגלו לנשום עשן במקומות ציבוריים?

בעקבות הפופולריות יוצאת הדופן של הפוסט הזה, הצעה נוספת של הממציא נמרוד קמר: במקום לחלק את הפאב לחדרים למעשנים וחדרים ללא מעשנים, יש לאשר עישון לאנשים שיושבים על כסאות בר, החל מגובה מסויים, למשל 80 סנטימטר, ולעומת זאת לאסור על פי חוק עישון על אנשים שמסבים על השולחנות מתחתם. כלומר, חלוקה ורטיקלית של העשן על פי הגובה.

ובאותו עניין גם טיפ לנִימיות הנדל"ן המנויות על הבלוג שלי: ניתן ליישם את הרעיון גם על כל עניין חלוקת הדירות שפושה בעירנו לאחרונה. בשל אופנה ארכיטקטונית זו, אנשים מתגוררים בחדרונים קטנים של שלושה מטר על שלושה מטר ללא חלונות. במקום זאת, בחלוקה אופקית של החדר, ניתן לשמור על כמות החדרים והמטראז', לפחות עבור אנשים שאינם גבוהים במיוחד. כך אפשר לפצל דירת שלושה חדרים לשתיים וגם לשלוש דירות בנות שלוש חדרים.

סדנת הדיג של בכירי המשק

שלושה מנכ"לים בכירים 
בסדנת מנהיגות-באמצעות-ספורט
לכדו בטעות את אותו הדג.
גופתו מוטלת על
הרחוב ההולנדי בטיילת של טבריה,
             מחוברת לשלוש חכות.
שלושת המנכ"לים חסרי אונים,
ליד הדג המת הגדול, שזימיו שבורים.
 
בן 14 עובר ממש כמה סנטימטר מהם,
בגדיו – קשקשים מחזירי אור
הם חוששים שהוא יישאל שאלות,
אבל הוא רץ להתחרמן עם
החבֵרה, הזין עומד לו בבנטון.
סיבי הדיג של שלושת המנכ"לים
הסתבכו זה בזה לפקעת.
השלושה עדיין עם החכות
מקיפים את הדג המסכן.
הם כבר לא ילמדו דבר!
לא ילמדו דבר!
 
חבורת ברסלבים, שואגים משהו, מהדהדים במרחק,
אחד מהם עם נעליים תוצרת הארץ.
המנכ"ל מהביטוח
ניגש לדג ומשך בחוטים בכח
כדי לשלוף את הקרסים, אבל הם תקועים חזק.
הוא הלהיט מצית והחוטים הדקים והעדינים ניצתים וניתקים בקלות.
לשניה נזהבה להבה על הדג הקרוע.
המנכ"ל הזה לוקח את הדג המת 
וזורק אותו מעבר לחומת האבן, אל אפלת הכנרת
"ממילא הוא מת, למה לזרוק אותו למים?",
אומר אחד מהם,
כשהמנכ"ל הזה מנקה את ידו בגוויית חינמון שהתגלגל בטיילת.
 

(הנסיך הקטן, תחילת נובמבר 2007, ליל הפגנת השירה בקופי טו גו – נוסח לפני עריכה סופית)
 

על נצחון השירה בשביתת קופי טו גו\ עדן בנט בגלריה "החדש והרע": גלובליזם, טרור ופליקר

אף שמדובר בשביתה זעירה של 36 מלצריות, תוצאות הנצחון של עובדות קופי טו גו ריגשו הרבה אנשים וגם אותי. אני לא חסיד של נצחון, אני בדרך כלל נוטה להיות מובס, וככזה לא היתה לי ברירה ללמוד להלל את התבוסה. אך אותן ל"ו צדיקות הוכיחו שאפשר לנצח קונצרן של מיליארדים. הן העלו אופציה חדשה על השולחן – להיאבק ולנצח.
המקרה גם הוכיח שלשירה יש עדיין כח. היינו כשלושים משוררים ומוזיקאים מול קופי טו גו באירוע תמיכה שאורגן ביום אחד על ידי כמה כתבי עת. מלבד אהרן שבתאי, כמעט כל המשוררים היו אלמונים ופלוניות, צעירות וצעירים, אנשים שאפשר לזַמן מהרגע להרגע, ומשוררים ששמעו על האירוע וביקשו להצטרף, או אפילו אנשים מהמאבק שהכינו שיר. כל האווירה היתה לחלוטין נטולת אגו, שנפוץ תמיד באירועים כאלה. זה ניכר בדברי הקישור הלקוניים של יובל בן עמי ובאווירה הנעימה, הפרטיזנית והלא-רשמית. בדרך כלל המנחה מפאר ומקלס את העולים לקרוא, כאן פשוט הוזכר שמם, גם כדי שיידעו שתורם הגיע לדבר.
האירוע היה מוצלח אבל כמובן גם לא חף מבעיות, כראוי לאירוע מאולתר שהתקציב שלו מבחינתי הוא עשרה ש"ח ועשרים אגורות, מחיר נסיעה הלוך ושוב בקו 25. אני משוכנע שהרבה משוררים לא ידעו בכלל שהאירוע מתקיים, ובוודאי היו מגיעים. אני גם לא יודע אם המלצריות לא היו מגיעות לאותן תוצאות גם בלעדינו, אבל בכל זאת המטרה הושגה: ניתנה כאן רוח גבית, היתה כאן סולידריות, וזה גם הביא תקשורת, שמאוד חשובה למאבקים כאלה.
כשאמרו לי 'מה זה יעזור?' על הערב הזה, שתקתי. אם להיות ישר, לא שתקתי כי הייתי אופטימי ובטוח בתוכי. כמי שלמוד מאבקים כבר נראה לי שאולי יש בזה משהו, גם אני התחלתי להאמין שמחאה היא לפעמים קצת רחיצת ידיים. אבל הברירה היא אחת – לא לעשות כלום (ברירה לא רעה, במקרים רבים). מסתבר שטעיתי: לשירה יש כח, ולמאבק יש כח.
מעבר לצד האמנותי שבה, אחד היתרונות של השירה הוא הגמישות: משורר צריך רק מיקרופון והגברה (ואפשר גם בלעדיהם). אתה לא צריך מקום, תופים, במה, חזרות, תקציב, נגנים, מנוף. אתה יכול להיעמד ולקרוא שיר בכל מקום (עדיף לשתול מישהו בקהל שימחא כף כדי שידעו שהשיר נגמר) – מקומה הטבעי של השירה הוא כיכר העיר. יש אנשים שעדיין כנראה מתייחסים לנושא השירה בכבוד רב. במיוחד אלה שלא מכירים באמת שירה. כשמודיעים על אירוע שירה, התקשורת והציבור עדיין מהרהרים בכך בהערכה מסוימת. המשטרה לא תפנה אנשים שקוראים שירה, זה לא נראה טוב. חוץ מזה, ישנה אוירה של חסינות למשוררים (גם לאמנים): אתה יכול להגיד הכול כשזה בתוך שיר. יתר על כן, מצופה מטקסט שירי (או אמנותי) להיות רדיקלי ושובר את מסגרת הרעיונות הרגילה. הטקסט השירי עצמו הוא מודולרי: אתה יכול לשנות את המילים ברגע הקריאה, להתאים, לשנות את הטון כך שנושא מסוים יובלט. כך אני רואה את השירה.

עדיין רוב רובם של העושים בשירה מעדיפים שירה של אולמות סגורים, שירה נוקדנית, תרבותית וגמישה פחות, שירה שבדרך כלל גם לא אומרת כלום כלפי חוץ, אלא רק כלפי פנים (כלפי השיר וכלפי הכותב). שירה כזו לוקחת את יתרונות השירה שהצגתי ומוחקת אותם. אם להיות כן, יש גם יתרונות לשירה באולם צוותא: נעים יותר לשמוע שירה בישיבה ובאקוסטיקה טובה. הבעיה שלי היא ששירה כזו, שלא יוצאת החוצה, היא פעמים רבות משעממת וגם האפקטיביות הפוליטית שלה יורדת.

\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\
 
החדש והרע גלריה לאמנות עכשווית גאה להציג:

עדן בנט
עדן 
 
הפתיחה: יום שבת, ה10 בנובמבר, 20:00.
גלריה החדש והרע, הרכבת 12, ליד המשטרה ומול בית המכס, תל אביב-יפו.
 
עדן בנט (נ' 1980), משלבת אינטימיות ואנונימיות בתערוכת היחיד הראשונה שלה. בחלון הראווה של הגלריה היא מציגה שמשייה מאולתרת ממטאטא. על מדף מוצבת תבנית למעצור דלת. בתערוכה מוצג סרט בו האמנית במיטה מביטה על האור והאבק בחדר השינה לצלילי שיר של אדית פיאף, וגם לוח שנה ובו תמונות עלו במנוע חיפוש גוגל ופליקר תחת השם "עדן" בעברית ואנגלית, כשם התערוכה. לצד בחורות בלוח שנה, גם עדן נתן זאדה, הטרוריסט העברי.
כותרת התערוכה מאזכרת גם את שם האמנית וגם המרומים – מקום של רגיעה, שלווה ואושר של אחרית הימים. השמשייה של בנט בחלון הגרליה נראית כמו הגדלה של מטרייה צבעונית לקישוט משקה טרופי. בקצה השני שלה היא מטאטא. היא מעלה לדיון את יחסי העבודה בעולם התיירות. ההקשר של תיירות גלובליזציה מתחזק ביחס לשם התערוכה. ניצול ונופש, תיירות ועבדות – פרדייז מומבסה.
על המדף בקומה הראשונה, נגטיב ופוזיטיב של מעצור דלת משולש הופך להיות מודל של גרם מדרגות אופראי. מעין ארכיטקטורה שְפֶּרית מוצעת על ידי בנט כסוביניר מחנות מזכרות.  
סרטה וידאו בקומה מראה את האמנית מתבטלת במיטה. היא קמה ומשמיעה מהמחשב שיר מלודרמטי של אדית פיאף. חוזרת למיטה ומביטה אל על – מתבוננת על האבק הנגלה עם קרני השמש מתריסי החלון.
האינטימיות של תוכני העבודות או הפעילות שקשורה בהן (בילוי, נופש, דחיפת מעצור הדלת או הליכה במדרגות, הדימויים והפורטרטים העצמיים של כל ה"עדן" מאתרי תצוגה-עצמית דוגמת פליקר, השכיבה במטה בוידאו) נקשרת באנונימיות הטבועה בהן (התחלופה באתרי תיירות, העבודה הבלתי נראית שנעשית בהם, הסטנדרטיות של מעצור הדלת ה"הכל בדולרי" ושל גרם המדרגות, זרם הדימויים באינטרנט, תוכנת השמעת הקבצים שמפעילה את השיר בוידאו).
אם "עדן" היא תערוכה שמתפרשת כבעלת עוגן צורני בולט, הרי שסרט הוידאו כמו "הופך" אותה ומוכיח שאין כאן עניין רק בחקירה פורמליסטית של אור נשבר, חומרים משתנים (משמשייה למטאטא), שינויי קנה מידה (יציקת מעצור דלת שמציעה עצמה כהקטנה של גרם מדרגות אדיר), או סקירה אקראית של דימויים דיגיטליים. הרי בוידאו זוהי האמנית שבוהה באור ובאבק, ושזהו שמה בלוח השנה, והפסלים שמתפרשים כהגדלות והקטנות נמדדים לפי קנה המידה של הגוף האנושי. האובייקטים והסרט שבנט מציגה בתערוכה נחווים קודם כל ביחס אליה – אל השם שלה ואל גופהּ הפיזי.

זו תערוכת היחיד הראשונה של עדן בנט. חברי הנהלת הגלריה: מעין שטראוס, נמרוד קמר, אלון קסטיאל ורועי צ'יקי ארד. מייסד שאינו חבר הנהלה: יהושע סימון.
 
כמו אהבת קיץ סתווית, הגלריה תוכננה לפעול חצי שנה בלבד, כך שעוד שבוע היא תסגור את שעריה. ביום חמישי הבא תתקיים מסיבת סגירה ותערוכה נוספת.

גלריה החדש והרע היא ניסוי של כתב העת מעין,

 

תמונות מתוך התערוכה

שירת המלצריות – ערב שירה כהזדהות עם המאבק בקופי טו גו

ביום ראשון ה4 בנובמבר, ב16:30 אנחנו מארגנים אחהצון שירה ומוזיקה לתמיכה ואחווה עם מלצריות קופי טו גו (עלית) השובתות בסניף האוניברסיטה

מאחורי פעולת גרילה תרבות זו עומדים כתבי העת מעין, הכיוון מזרח ודקה, הוצאת פלונית וחנות השירה פואמה וכן משוררות ומשוררים רבים. זהו אירוע המשך לאסופת השירה המעמדית, "אדומה".

כדי לשבור את השובתות, הנהלת בית הקפה תבעה את המלצריות מנהיגות המאבק בחצי מיליון שקל חדש. זו הזדמנות להראות למלצריות האמיצות האלה שיש ציבור גדול מאחוריהן. ולהראות לבריוני עלית שבני אדם זה לא קפה נמס.

משתתפים

אפרת מישורי
הגר רוה
אביה בן דוד
שלי חן
אהרן שבתאי
נטלי ברוך
שלמה קראוס
מעין שטרנפלד
ואן נויין
נמרוד קמר
מרחב ישורון
רועי צ'יקי ארד
מתי שמואלוף
נוית בראל
אמיר נעמן
ענבל כהנסקי
יערה שחורי
אבי עובדיה
טלי לטוביצקי
ליז חן
דניאל עוז
רוני הירש
יודית שחר
אסנת סקובלינסקי
חן שרעבי שוקר
אלכס לנדסברג
אשכר אלדן כהן

מוזיקה:
יובל בן עמי
א.ב דן
להקת "הקלישאות"

על האירוע: העוקץ, עבודה שחורה, YNET, קדמה, הגדה השמאלית, וואלה

הבמה פתוחה והשירים קצרים

פרטים על השביתה בבלוג השביתה:
http://gocoffeego.blogspot.com/

עדכונים ותמיכת פייסבוק
http://www.facebook.com/event.php?eid=6685089045

 

לאחראי המשמרת / מעין שטרנפלד

שַׂעַרְךָ כָּתֹם אֵשׁ.
שִׁנֶּיךָ מַגְרֵסָה לְמִלִּים,
פִּיךָ מַשְׂרֵפָה לִזְכֻיּוֹת.
צוֹעֵד עַל שָׁטִיחַ אָדֹם
אָרוּג מִכַּפּוֹת רַגְלֵי מֶלְצָרִים.

– עוֹד גֶּחָל לַנַּרְגִילָה שֶׁל הַיְלָדִים.
הֵם שׁוֹאֲפִים
וְהֶעָשָׁן בּוֹקֵעַ מִנְּחִירֶיךָ.

אין לך סיכוי במלצרות / מעין שטרנפלד

לֹא נוֹעַדְתָּ לְחַיֵּךְ גַּחֲמוֹת שֶׁל אֲחֵרִים.
גֻּמּוֹת חֵן לֹא חוֹצְבִים בְּסַכִּין וּמַזְלֵג.

אַתֶּם טוֹעִים,
גַּם בַּדְּלִי שֶׁל חֶלֶם הַיָּרֵחַ הֵאִיר.

נָכוֹן,
אַךְ הוּא הִתְפַּטֵּר עִם בֹּקֶר.

מדברים איגוד / פיט סיגר

נוסח עברי: יהושע סימון.
נוסח עברי להפגנת גרילה תרבות – שירת המלצריות – תמיכה בעובדי קופי טו גו (4.11.2007): מתיתיהו

אז אם את רוצה שכר גבוה יותר מטיפ, תרשה לי לומך לך מה לעשות (אני פרו פמיניסט)
את צריכה לדבר עם העובדות אתך
את צריכה לבנות איגוד, לעשות אותו חזק
אם תשארו יחד, בנות, היום לא ירחק
תקבלו קצור שעות עבודה, הטבה בתנאים
חופשות בתשלום, תקחו לחוף הים את הילדות

זה לא כל כך פשוט וזה דורש חידוד
בדיוק למה את צריכה לעלות על רכבת האיגוד
כי אם לעפרה שטראוס עלית אילנה בדש וויס סיגל פעיל שתעלה את השכר את ממתינה
אז ישימו אותך על המתנה
תחכו עד יום הדין
כולנו כבר נהיה קבורים
ומרים הנביאה תרד אלינו מהעננים

את יודעת שמשלמים לך מעט אבל עפרה שטראוס עלית אילנה בדש וויס סיגל פעיל אומרת לך ההפך
היא מגבירה את העבודה עד שאת עובדת בפרך
אולי את מוכה אבל זה לא חלום
אולי תובעים איתך על כמה מיליון וזה לא חלום
וכל הכבוד שכבר ארגנת שביתה והפצת עלון
דברי על זה, הפיצי ונעזור לך להפיץ את דעתך
ונעשה ביחד משהו בנידון

ברור, עפרה שטראוס עלית אילנה בדש וויס סיגל פעיל יכולה לשכנע איזה טיפש חנפן
ללכת למפגש שלנו ולהיות מלשן
אבל את תמיד יכולה לזהות מלשן וזו עובדה
יש לו על הגב שלט של נמושה
הוא בכלל לא חייב להלשין הוא תמיד יהיה בעיניינים
הוא יקח גם מטבעות ממוחלשים עיוורים

יש לך איגוד של מלצריות וברמניות עכשיו ואין בך רעד
שימי כמה חבר'ה טובים בועד
עפרה שטראוס אילנה בדש ווייס סיגל פעיל לא תקשיב כשבחורה אחת ממלמלת
אבל היא חייבת להקשיב כשהאיגוד רציני בדברת
כדאי לה, אחרת העבודה תהפוך בודדת
כשלא יישאר לה אף עובדת

נגיד שמעבידים אותך שזה שערוריה
ומשלמים לך שכר שזה בדיחה
תלכי לעפרה שטראוס אילנה בדש וויס סיגל פעיל והיא תתן צווחה
"לפני שאתן העלאה, בגיהנום אראה אותך"
היא נושפת בסיגר ענק, מרגישה פיגוז
חושבת שהיא ניצחה את האיגוד
היא מביטה בחלון ומה שם?
משמרת שובתים והם כולם
מסכימים שהיא מניאקית, לא הוגנת, נוגשת שפחות ועבדים
בטח גם מכה את בעלה!

בנות, הגעתן לרגע הקשה מכל עכשיו:
עפרה שטראוס אילנה בדש וויס סיגל פעיל תנסה לשבור לכם את הקו
היא תקרא למשטרה, מאבטחים יזעיק
יגידו לכם שכרטיס האיגוד זה פשע להחזיק
יפשטו על המפגשים, בראש של שי כהן יכו אתכן
יכנו "פרזיטיות" כל אחת מכן
אנטי ציוניות, מרגלות, מעלימות מס, סוציאליסטיות זקנות
אבל במרד הימאים זה מה שגילו
ומחוץ לחיפה כימיקלים זה מה שגלו
ומחוץ לנמל אשדוד זה מה שגלו
ושם במטרודן זה מה שגלו
ובהארץ, קסטרו, אינטרקונטינל, המאבטחים זה מה שגילו:
שאם את לא נותנת לאלה שקוראים לך "קומיניסטית" לשבור אותך
אם את לא נותנת לשוברי השביתה לשבור אותך
אם את לא נותנת לגזענות לשבור אותך
את תנצחי, אני מתכוון, קחי את זה באיזי, אבל קחי את זה!!!

(מתוך ה"אדומה: אנתולוגיה לשירה מעמדית", תל-אביב: הוצאת הכיון מזרח, מעין ואתגר, 1 במאי 2007)

 

תודות

לליאת לוי שדאגה לנו כל כך לכל הציוד ולהביא אותנו עד המדרגות של אנטין.
ליובל בן עמי המקסים שהנחה בדרך קלאסית ורהוטה.
לכל המשוררים, המשוררות, העורכים והעורכות, המוסיקאים, כתבי העת: דקה, הכיוון מזרח ומעין וגם להוצאת פלונית ובוטיק השירה היחיד בישראל – "פואמה" בסנטר.
כל מי שנתנה מזמנה והגיעה לאירוע.
והכי חשוב תודה למלצריות והברמנים של קופי טו גו שהחליטו להיאבק ולהתנגד.