Monthly Archives: מאי 2008

שריפת ספרים מול לינץ' \ ביטול יום השואה

1.

מעניין להבחין בבלוגים ובתקשורת בהבדל יוצא הדופן בין נפח היחס שקיבלה הצתת החוברות המיסיונריות וספרי הברית החדשה באור יהודה לבין הלינץ' שנעשה בנערים ילדים בקניון בירושלים. שני האירועים חמורים, אבל ברור שהלינץ' האלים והמתוכנן של עשרות נערים בשני נערים ערבים ביום השואה, שנחשף על ידי מוסף הארץ, חמור משריפת ספרים.
אלא שהבלוגים והתקשורת נרעשו לגמרי משריפת הספרים. אחד הבלוגרים כתב ולשמחתי מחק במהירות טקסט אנטישמי שאמר ששריפת הספרים מוכיחה שאין חרדים טובים, כולם רעים, כולם אותו דבר, כולם אויביו, ושהם מסריחים מזיעה. הוא סיפר כשהוא רואה חכ חרדי מסויים בכנסת (הוא עובד כעוזר פרלמנטרי או משהו) בא לו להכות אותו.

הכול בגלל המשפט "במקום שבו ישרפו ספרים, ישרפו בני אדם". אבל מה קורה במקום שכבר שורפים, מענים או מכים בני אדם? הנה, הדבר קרה ליד אותו גדר הפרדה שלצד הקניון. אנחנו בתקופה הרבה יותר מסוכנת משריפה של כמה ספרים. מצידי שישרפו אלפי ספרים, כולל ספריי שלי, שהם בדרך כלל קטנים מכדי לסייע לאיזו מדורת ל"ג בעומר, אבל שלא ישרפו בן אדם אחד, שההמון לא יבעט בנער אחד ליד קניון.
אני חושב שההבדל ביחס בין שריפת הספרים ללינץ' קשור בכך ששריפת הספרים מזוהה עם ש"ס, אף שסגן ראש העיר אור יהודה מטעם ש"ס מכחיש שהוא קשור לשריפה וטוען כי ילדים עשו זאת. איני יודע אם הוא אומר אמת, אבל זו הכחשה שראוי להתייחס לה, גם אם היא שקרית. בכל זאת, בשריפת הספרים שעליה דובר, זו שבברלין בשנת 1933, אנשים לא היססו לקחת עליה אחריות והיא נעשתה בכיכר ראשית בבירה.
אני סבור שמדובר ברצון להגביר את השנאה לחרדים, כדי לקדם שוב מפלגות שנאה גזעניות ברוח שינוי.

2.

דבר נוסף על יום השואה.
יש היום יום השואה וגם את יום השואה האלטרנטיבי. השואה נוכחת בכל רגע, רגב ונמש, של הישראליות, שישים ושלוש שנים אחרי שהיא הסתיימה. כל שנה היא יותר עזה וקטנונית, יותר וולגרית, יותר מעלה חרדות של ההווה שאינן נותנות אפשרות לניתוח ריאלי ומפוכח של המציאות (לישראל 150 פצצות אטום וארסנל נשק לא יאומן שהיא סכנה סביבתית ולא להפך). על כל פנים, התוצאה של ההיסטריה הזו היא שילדים מזמנים ילדים "עם דם יהודי טהור" באייסיקיו, והולכים ומרביצים לילדים ערבים ביום השואה, ליד הקניון.
אם יש יום שואה אלטרנטיבי והוא כזה הצלחה, אני רוצה להציע הצעה אלטרנטיבית יותר, שאולי מושפעת מהסרט "סטלגים" של ארי ליבסקר ידידי, שמציג פן וולגרי של השואה בספרות העברית.

ההצעה שלי היא לבטל את יום השואה, את טקסי יום השואה, האלטרנטיביים והלא אלטרנטיביים, ויסלחו לי אמני השואה המופיעים כל שנה ומתפרנסים מזה, לבטל את הסרטים של יום השואה, ויסלחו לי הבמאים הדוקומנטריים שזה יום חגם, לעצור את תעשיית הטיולים לאושוויץ של בני נוער שהופכים רק יותר גזענים בשל כך. אולי למשך כמה שנים שלא יתעסקו בשואה, לא יחגגו אותה, לא ישוו אותה למעשי אחמדינג'אד, ולא למעשי שרון, לא למעשי נאצר, ולא למעשי לבון, יניחו לה לשואה, לא יתייחסו אליה כשגרנט מפוטר מסיבות שלא קשורות, ולא ינסו לעקוף בחו"ל בתור כדור שלישי לניצולים. שהירשזון לא ינסה לעשות עליה סיבוב, שועדת התרומות לא תנסה לעשות עליה סיבוב, שביבי לא יקח עליה טרמפ. אם היא מעוותת כל כך, פשוט צריך להפסיק לעסוק בה, יש עוד שלל אירועים היסטוריים בתולדות האנושות שאפשר ללמוד מהם: קרתגו, קמבודיה, קרב ורדן. שישוו זה את זה הפוליטיקאים לחניבעל, לפול-פוט, לגנרלים ששלחו ילדים למות במלחמת העולם הראשונה. את לקח השואה שילמדו גרמנים ופולנים, והם למדו אותה טוב מאיתנו. הגרמנים אשמים בשואה, הם היו הגורם האקטיבי, ולכן נגזר עליהם לחוש אחריות. אנחנו היינו גורם פסיבי. ישראל ללא יום שואה, ללא עיסוק תמידי בעצמה כקורבן, היא ישראל מוסרית יותר ורעה פחות, ישראל שתפעל בצורה שקולה יותר ואלימה פחות מול הסביבה. את השואה צריך להחזיר לניצולים עצמם ולכאבם הפרטי. בלי אירועים מיוחדים בשידור ישיר, בלי טיסות של חיל האוויר על אושוויץ עם הכט.

על התערוכה המושמצת של ניר הוד

ניר הוד – נובה 7 – אלון שגב
 
כיום, החידוש הגדול באמנות הישראלית הוא שטף ההון שנכנס אליה. מהבחינה הזאת, האמנות היא כמו מפלגת הגימלאים, חבורה של אנשים חביבים ומטורללים, כשמגיע אליה גאידמק. דוקא רפי איתן לא מתרגש, כי הוא מיליונר בעצמו (בג'י של גלובס נכנס לרשימת חברי הכנסת העשירים ביותר). כתבה על כך בהרחבה גליה יהב במעין האחרון, במאמר "השוק והשדה".
ביקרתי בנובה 7 של ניר הוד, דווקא בגלל ביקורת שקראתי במעריב, שהכריזה כי זו התערוכה הרעה ביותר השנה, תוך שהיא משתמשת במילים "נלעג", "איום" ו"עלוב". 
היום בבוקר פורסמה בגלריה הארץ ביקורת בעיצוב מוזר, 50 מילים במסגרת אפורה, עליה חתומה סמדר שפי. גם שפי סנטה בהוד, ביותר איפוק, אבל בתיעוב דומה, כשהיא בעיקר מוצאת תקדימים לעבודות שלו. מעניין שתקדימים זה דבר שיכול להיות מוצג גם לטובה וגם לרעה. אם התערוכה כל כך מאיימת ומעליבה את המבקר, בוודאי דחוף לראות אותה. הביקורות הפכו את התערוכה של הוד מיד למושכת בעיני, והביאו לידיד זה שהגעתי מבית אריאלה (שם התחוללו הבחירות למועצת יהודי ואנוסי העיר משהד שבאירן, שבהן ניסיתי להתנדב כמשקיף), לחלל "אלון שגב". אני מודה שאיני נייטרלי: ביקורות רעות יוצרות תמיד סנטימנט חיובי.
התערוכה כאמור עוסקת לטעמי ביחס להון. אולי אני מגזים, אבל מדובר בפרודיה או בביקורת על מצבו של אמן ההון, ולכן מדובר בתערוכה שכולה כנות. אמן ההון יכול לפעול בשתי אסטרטגיות מול זרם הכסף: הראשונה, לספק לאספנים מה שהם רוצים. השניה, להיות מעין רדיקל מחמד, ולעשות אמנות "אותנטיסטית" ו"חצי-פוליטית", כלומר עם אוירה פוליטית מקושקשת, שלא אומרת דבר ולא מרגיזה איש, ולחכות בפרצוף נזעם שיקנו אותך. עשירים מעדיפים סוסי פרא שאפשר לאלף  (ניר הוד סיפר בראיון שלא רצו להציג אותו כי הוא נראה טוב, אז הוא לא התגלח ולבש חולצת קורדרוי כדי שיקחו אותו לגלריה) ואמנים מיוסרים שפעולים מתוך פצע. סוג זה של אמן המהלך בין הטיפות חביב מאוד גם על מבקרי אמנות ואוצרים, כי הוא שומר על "טעם טוב". מה שעושה ניר הוד זו הגזמה של הסוג הראשון, ולכן הוא גם מעורר בוז כזה, כי הוא מגחיך את עבודת המבקרים, אותם ינשופים שמקבלים משכורות נמוכות בזמן שהקונים והאמנים מכניסים ידיים לכוס המגולח זה של משנהו (זה הדימוי בעבודה המרכזית בחלל, "שתי נערות, ינשוף וירח").

שתי נערות, ינשוף וירח

אנסה לסקור מזכרון את נובה 7. לא חשבתי שאכתוב עליה. העבודה הקרובה ביותר לדלת הכניסה היא "כמה פעמים אני צריך להגיד לך שאני אוהב אותך", בה הוד נתן לתשעה ציירי רחוב לאייר את אהובתו, זהו המפתח לתערוכה הזו. כאן ניר הוד הופך לשניה לאספן. האמנות שלו היא נתינת הכסף לאמני הרחוב העניים. אני לא מסכים עם מה שכתב אורי דסאו היפה בדף התערוכה, כאילו מדובר בשאיפה "להתחבר למסורת של מזכרות, של אבל פופולרי". אין כאן עיסוק בזכרון, אלא בהון. ובשאלה "כמה פעמים אני צריך להגיד לך שאני אוהב אותך", אותך, כלומר את מי? = את הכסף. ניר הוד בראיון על התערוכה לים המאירי (מוסף הארץ): "השיקולים של כסף ותועלתנות ותוויות חודרים לכל מקום. תראי מה קורה באהבה… כבר לא יכולה להיות התאהבות טהורה. צריך לחשוב במונחים של כסף, של תועלת. כמו מפעל יעיל".

לצדה, מצד שמאל, יש את שורות הקוק על הזכוכית המבריקה של המראה השחורה (העבודה "הלילה בו עזבת"). יצירה מעולה כי היא מציגה את המשמעות של הכסף של הרוכש, המממן את הקוקאין של האמן (זו לפחות הפנטזיה של הרוכש, שהקוקאין מתדלק את האמן המיוסר והרומנטי וגם הורג אותו בסוף, דבר שטוב למחיר העבודה). והיא מתייחסת לתפקיד הזכוכית שמזגגת את העבודה: האם היא מאפשר לצפות בצורה זהירה יותר במעשה האמן, מצדה הקדמי, או מאפשר לאמן לצפות בצופה או ברוכש – מצדה האחורי. שכן, הקוקאין נראה כאילו הוא משוח מהצד השני של הזכוכית (ומאחוריו, האדם, האמן, המסניף, כלומר המביט בצופה העלוב שלא יכול להגיע לקוקאין). זו עבודה שמזכירה את שרבוטי השתן של וורהול בבסיסיות שלה, ורלבנטית מאוד לחיים בישראל של האפסטיז, עם מקרים כמו קלגסבלד והמעטפות של טלנסקי שנותנות תחושה של עשירים עם זונות, סמים וכסף גדול ומפוקפק.
כמה עבודות מוצפות באיכות המזכירה אמנים ישראליםם בני תקופתו של הוד, למשל ההר הצונן בעבודה "US", בחצי החשוך יותר של התערוכה,  וגם הרקע בציור הבחורה הערומה עם הכובע, שנראית חולה בהרפס מזכירים את ההר הטרנסאווי של בן-גל ב"הלנה" (הבלונים המעוותים מצד שני, שמזכירים עבודות של מיכל הלפמן, פחות מעניינים כאן, כי הם מתרחקים מדי מבריכת היופי שבה הוא שוחה כנכה). גם ההדהוד של ההר על מעין "אבן" אנדרטאית (אבן אדם רבינוביצ'ית?), מייצר אפקט מעניין. רבים מהמוזכרים כאן (בן-גל, הלפמן, רבינוביץ' ודסאו), פעלו סביב סֶמי-חבורה שהיתה קשורה לעיתון "אספיס" של יעל ברגשטיין, גם ניר הוד פרסם שיר, אבל תמיד פעל כסוליסט, בתערוכה זו אפשר לראות שכן הרויח מהם משהו.

האיכות הלעתים-קלושה של הצביעה והמיכחוּל של התערוכה, הנראית כפוסטר מרחוק (ניר הוד מתכתב הרבה עם 'הילד הבוכה', הפוסטר הזול שאפשר לקנות בעפולה למשל בחנויות פופ. מישהו כתב כטוקבק בויינט "זה כמו תמונות תחנה מרכזית, המלך הוא עירום"), נותנת איזשהו רמז של משהו שלא מסתדר. הפטמות הגדולות מדי על הבחורה השמנמונת בחדר החשוך יותר, ממול, עבודה המקבילה לזו של צמד הבנות המאוננות זו לזו, הן גם רמז לעיוות של ההון ולעודפות, כמו בפתגם על הפרה הרוצה להיניק, היא לא ממש מצליחה להחזיק את השדיים שלה. בעבודה ההיא, יפה מאוד גם הרקע, מעין עיר-עיירה שיש לה עוד עיר שכנה בצד השני של המפרץ מחוזקת בנצנצי תחנה מרכזית, והאור שלה מסמא את המצלמה\צייר, באפקט של מצלמת פוקט.

על השאלה לאן התקדם ניר הוד מהעבודות הקודמות שלו, שבהן הקדים את אוירת ההון הרע בישראל, והאם הפרובוקציות שלו מעצבנות מישהו, היה לי קשה לענות בעצמי. אישית, הייתי אומר שהוא לא השתנה יותר מדי, ונשאר עם אותם שטיקים פחות או יותר. אני גם לא רואה בעצמי משהו פרובוקטיבי בתערוכה הזו. אישית, אני לא חושב שאפשר להתייחס לשדיים כדבר פרובוקטיבי. אבל עובדה היא שהוא מעצבן מישהו, וזה חלק מההישג של הוד והייחוד שלו בנוף האמנות הישראלי, להצליח לשחק בשני מגרשים: להיות יפהפה וגם מרגיז. כפי שפתחתי בהתייחסות לאיכות, אי אפשר להפריד בין תערוכה להתקבלות שלה, היצירה קיימת בתוך העולם: חלק מההישג של התערוכה נובה 7 של ניר הוד שהיא הצליחה להשיג ביקורות גרועות כל כך.
זו תערוכה שכדאי להגיע אליה והיא מהנה, ונותנת שואו, יותר מתערוכות מצקצקות רבות.
————-

 

בלי קשר, ידיעה חזקה מתיק דבקה, שטוב תמיד לקרוא כשאתם במצב רוח רע. הידיעה רומזת שישראל צריכה להתחיל עכשיו מלחמה עם לבנון. מתוך הידיעה האופטימית:  "המסר האמריקני קבע בצורה חדה, כי גם אם ההתקפה הצבאית של ישראל על חיזבאללה תמשך עד יום ד' 14.5 ולאחריו, יום בואו של הנשיא גו'רג בוש לישראל, בוש יקיים את הביקור גם במצב בו חיזבאללה יפגיז את תל-אביב ואת נמל התעופה לוד בטילים".

מכתב ממדינת אכזיב (+תוספות)

נסעתי לאכזיב ברכבת כדי להשלים טקסט ספרותי מסוים. בתל אביב אני נוטה להשחית את זמני הלא-יקר בגלישה באינטרנט, ולא מצליח להתמקד בכתיבה. האינטרנט האלחוטי הורג אותי. כדי לכתוב אני חייב להתאמץ ולהגיע למתחמים בלי ויי-פיי, איזורים מבודדים וכושלים, מוקפי שדות בוּר או קירות עבים. אם פעם תרתי אחר מקומות עם נקודות חמות, היום אני מחפש בנרות נקודות קרות, כלומר נטולות אינטרנט אלחוטי שהורס כל אפשרות של כתיבה פרוזאית רציפה. העולם נכנע לנקודות החמות: אפילו בקהיר, קשה למצוא מלון בלי ויי-פיי. שלא לדבר על בולגריה, ערש האימפריה העותמנית.
מהבחינה הנקודתית הזו, מדינת אכזיב היא מקום אידאלי לאדם חובב-הקור. פעם הכפר של אלי אביבי היה מקום יאפי ובוהמי, עם עירום ומתנדבות. היום אני שם לבד בכל החוף, היחיד ששכר חדר. אף אחד כבר לא מגיע למדינת אכזיב.
החדרים שם מאוד זולים. 150 ₪ לנופש. במזרח ירושלים, בהוסטל פאלם, זה עולה 120 ₪ ואין לך ים יפהפה כמו באכזיב. זה מנהגו של עולם: מקומות שמושכים מעט לקוחות, תמיד ינהגו באדישות למעט הלקוחות שמגיעים. מקום מצליח, יהיה סימפטי יותר. זה הלקח של "המלון של פולטי". אז בהתחלה הם היו מאוד קשוחים איתי, וכמעט לא קיבלתי חדר, כי לא הזמנתי מראש, אבל לאט לאט הנהגת המדינה נשברה. בשלב מתקדם, אלי אביבי והעובד המסור עומר מציעים לי סטייק. אני ושי אביבי, קרובו של אלי אביבי, נשיא מדינת אכזיב מתגלחים אצל אותו גלב, רפי מרחוב השומר. כך שאני מוכרח לומר רק דברים טובים על הרפובליקה. מדובר באתיקה של גלבים: זה לא לגיטימי ששני לקוחות של אותו גלב יתקוטטו.
בדרך כלל אני מקבל את "בקתת הגפן" כשאני מגיח למדינת אכזיב. זה חדרון שבו כתב גם עמיחי (או שכך מכרו לי, כדי שאקח את החדר המבודד). עכשיו, למרות שהייתי לבד, אמרו שהחדר הזה תפוס עבור זוג. קיבלתי חדר קטן יותר, אבל גם כן נחמד. יש בחדר מיטה וכיור ושני שקעי-חשמל, בלי שירותים. אני טיפוס נזירי למדי והייתי יכול להסתדר גם בלי הכיור. התאורה בחדר טובה, ויש נוף לים היפהפה, שריד של התפרצות געשית. כשאני טובל למחרת באיזור הגעוש, אני שואל את עצמי מדוע ישראל לא כובשת מדינה עם הר געש? לכל העמים יש הרי געש ולעם היהודי אין? זו אנטישמיות!

העובדה שאין שירותים, לא מפחידה אותי: אני ממילא משתין לים, או מתיז את נוזליי הצהבהבים על פרחי העדעד. אלה הפרחים האדישים ביותר. נדמה לי, שאם אקיף את חדרי בפרחי עדעד, אעצור את קרינת הוויי-פיי. 

אני מתייחס לוייפיי כמו לסקס: אני רוצה, אבל גם לא רוצה.

בחדרי, אני מסיים את "הספר השחור" של אורחן פאמוק. ספר יפה מאוד, שהמליץ לי עליו כמה פעמים רפרם חדד. התרגום של שלמה אביו יוצא דופן, או שהעריכה מדוייקת מאוד. אני בודק מי העורך, ורואה את שמו של חיים פסח, שנדמה לי נעלם לאחרונה. אם אתה מגלה את שמך בגוגל, יש כאן עבודת עריכה מעולה. לגבי הטקסט שלי, אני לא מתקדם בו, להפך, אני מחלטר וכותב סדרת שירים בנושא הזין והלב, בעקבות עימות פילוסופי-ביולוגי ביני לבין מרדכי גלדמן, משורר שכתב שיר למעין 4, ועכשיו שלח אלי שיר מוצלח ומשעשע שמעמת את הזין והלב. אני לא רוצה להרוס את ההנאה מהשיר של גלדמן, אבל בשורה התחתונה השיר שלו דורש כי הלב טוב מהזין. אני טוען מולו שיש דבר שנקרא זינלב (כלומר איבר שהוא זין ולב יחד), ואין היררכיה ביניהם.

בגלל ל"ג בעומר, מדינת אכזיב הושכרה לעובדים של חברַה משלומי שעושים על האש. כדי להתחמק מהשאון והעשן, אני יוצא לכביש לפגוש את יואל ואשתו היפה נורית. הם מגיעים עם המכונית ולוקחים אותי לבית קפה קרוב, שהוא למעשה היכל-ביליארד צפונפוני ידוע הקרוי "בנדס" בחוף בצת. ב"בנדס" אני אומר מיד למלצרית, שאנחנו רוצים שלושה שולחנות פול, שולחן לכל אחד מאיתנו.

ברוח השיר שלי, אנחנו מדברים על סקס ושירה. יואל סובל בבית הקפה בגלל החלטה לשים ברקע ברעש חזק אלבום מאמצע העשור האחרון של שלמה ארצי. הוא מסביר שיש לו בעיות באוזן מאז התקופה ששירת בתותחנים. אני נזכר בשידורי-המוזיקה שהושמעו לנורייגה, כדי לאלצו לעזוב את שגרירות הותיקן בפנמה. מה עם נורייגה הזה? האם הוא חי? כמי שתכננו מלחמה שלמה מראש, מדוע לא הניחו האמריקאים שיש בשגרירות פקקי אוזניים? האם הם שילמו תמלוגים?

אני מתלונן שקשה לי לכתוב. אנחנו מדברים על תזונה. נורית (שמזמינה חומוס, ומקבלת צלחת יפה אבל תפלה) ממליצה לי לאכול קינואה, כי זה מעלה את הריכוז. נורית ויואל אוהבים מאוד, ומחזיקים ידיים, גם כשאנחנו בים.
הלילה מעט קר, מסביב מדורות צפודות וערימות ענקיות של קרשים. אנשים צועקים זה על זה בסלולר, "יא הומואים, יא גייז, איך אתם לא מוצאים את בננה ביץ'?". אני חצוי בגישתי לחגי ישראל. מצד אחד, הם מעצבנים אותי. מצד שני, זו עמדה מעט קטנונית. מדובר אחרי הכל במסיבה. על כל פנים, חשוב לי להחזיק דעה בנושא. זה נושא שאתה לא יכול לא להחזיק עמדה לגביו.

יואל מספר לי שהיה בכנס של משוררי סנריו, סנריו זה הייקו היתולי או פרודי, או פוסט-הייקו, הייקו שלא עוסק בכוחות הטבע, אלא בחברה המודרנית ובכל דבר אחר (פרטים בשביל ינון כאן). הוא אומר שהשירים הקצרים שלי קרובים יותר לסנריו. ובקונגרס משוררי הסנריו פגש אנשים שהם טיפוסים מיוחדים. אני חושב שמעולם לא מצאתי אחים-לתחום. אני מאמין שיש למקצועות אופי. ולי אין אופי של משורר, או אמן פלסטי, בוודאי לא של מוזיקאי. אולי אנשי הסנריו יהיו לי אחים. 

אני רץ לאוטו להביא צעיף לנורית. נורית מסבירה לי איך לפתוח את האוטו, "תלחץ על הכפתור למעלה לפתוח, למטה לסגור, הכפתור בצד לא עושה כלום". בטעות לחצתי על הכפתור של הצד, והדלת לא נפתחה.
קר מאוד, אבל לא קר לי: אני לובש חולצת פולו אדומה קצרה של סבי המת, חזי. אני לא רגיש לקור, אני כן רגיש לעייפות ולרעב.
אחר כך אני חוזר לחדר.
האירוע של פועלי החֶברַה משלומי תם אט אט. הם הולכים לישון. המסך שעליו הוקרן הווי החברה נשמט על צדו, אפרפר באור המתקלש. ואני מתחיל עם עובדת של הקייטרינג, נערה עסיסית אחת מגשר הזיו שמשחקת עם המיניות שלה עם שאר עובדי הקייטרינג, אבל הם כולם הולכים, ואני נותר לבד, ומקבל עוד קפה שחור קר מפינג'ן שהורתח לפני שלוש שעות, שאמור לעזור לי לכתוב משהו.
כשהרעש של האירוע שלידי שכך, אני לא מצליח להתרכז בגלל רעש אחר שמגיע מ"הגן הלאומי אכזיב", האתר הצמוד ל"מדינת אכזיב", שטח של החברה להגנת הטבע שהושכר לחתונת ל"ג בעומר. יסלח לי שר התשתיות, אבל אני פותח את המים בחדר בזרזוף דק כדי שקילוח המים יפריע לרעש, אבל זה לא עוזר. אני מחליט שעדיף ללכת לחתונה, כי ממילא אני לא מצליח לכתוב. אני אומנם לא מונוגמי במיוחד, אבל נאלץ להודות שאני אוהב מוזיקה של חתונות. זה דבר שאני מוכן לתת קרדיט למונוגמים: הצלחתם עם מוזיקת החתונות, נכשלתם בשאר.
בגלל שאני מיני-סלבריטי זו בעיה מבחינתי להתפרץ לחתונות בתל אביב, כי אז תעלה השאלה איך אני קשור לאירוע. לכן אני חייב להתפרץ רק מחוץ לתל אביב, מקום שלא עולה על הדעת שאגיע לשם, מקום ללא וויי-פיי. אני גם צריך להיות טיפה לא מגולח, כי הדמות הציבורית שלי מגולחת – דבר מוזר בהתחשב בכך שאני במרבית הזמן לא מגולח. משום מה בתצלומים, הזקן יורד מפניי. עלי לברר את זה עם רפי הגלב האוזבקי שלי.

איני מושלם: היו לי כשלונות בחדירה לאירועים. בפורים התגנבתי עם חברים למסיבה של עובדי משרד פרסום גדול בפלורנטין. שמעתי מוזיקה מלמטה ועליתי – הם לא גירשו אותי, אבל אחר כך כעסו על הבחורה בכניסה המחופשת למכשפה נתנה לי להיכנס. נראה לי שמישהו שהיה מחופש לאביר הסגיר את כולנו.
יש כללים ברורים של התפרצות לחתונות, בוודאי לא אפרוש את כולם כאן. חלק מהמתפרצים מגיעים רק לריקודים עם הבנות ולא אוכלים, כדי לא להיחשד כגרגרנים. זו טעות גדולה. עדיף להחזיק ביד צלחת ומזלג. אנשים נוטים לא להטריד אנשים שיש בידם אוכל ולשאול "איך אתם קשורים למקום?". כמעט אין לך בהיסטוריה קטטה שבה הותקף אדם שהחזיק גדם עוף או ניגירי זול. קראתי פעם ב"מסביב לעולם" שאיגוד הדוורים השבדי הסביר שכדי להתחמק מכלבים יש להשמיע רעש אכילה. הדבר נכון גם לחתונות.
המיקום חשוב מאוד בחתונה. כשאתה מתפרץ לחתונה, אסור להיות מאחורה בריקודים, אלא במרכז. כי האנשים שמאחורה, המבויישים והנרפים, קלים ללכידה, הם גם נראים לא קשורים, וקל לפתוח איתם שיחת בירור. מבחינים שהם לבד וחסרי רעים. היתרון בחתונה על שמחות אחרות (בר מצווה?), מלבד האספקט המיני וההיסטרי של האירוע, הוא שיש שני צדדים, כך שכל צד יכול לחשוב שאתה שייך לצד השני. היחידים שיכולים לסכן אותך, הם קואליציה בין החתן והכלה, שפתאום יישאלו מי אתה בכלל. ולכן אני נמצא כל הזמן לא בצד אבל גם לא באמצע – מקום שבו רוקד החתן הנקניק והדי חתיך, והכלה המקועקעת והיפה.
במאמר מוסגר, כמעט כל הבחורות היפות בצפון הארץ הן עם קעקוע. במונית השירות התחלתי עם אירנה משלומי, שיש לה קעקוע ברגל. היא מזכירה מאוד את אוליב מפופאיי אבל עם האלגנטיות הרוסית הזוהרת של שלומי. היא מעט נרתעה ממני, או שהיתה סתם מבוהלת. למעשה, מלבד לשאול לשמה ולעיר מגוריה ולשאול אם היא מבלה בנהריה בפאב הבי.קיי שבמקרה הייתי בו לפני כמה שנים (אירנה לא מכירה את הפאב, מבלה במסיבות רוסים בקריות), לא דיברנו כמעט במשך כל הנסיעה, כי התביישתי לדבר עם בחורה כל כך יפה, עם קעקוע כל כך מדויק.
על כל פנים, בגלל שנסעתי על מנת לכתוב, אסור היה לי להצליח בנסיונות הפלרטוט שלי, כי אם אמצא בחורה, אז זה יפריע לי לכתוב, כי אתרכז בבחורה. אם הדבר יגיע לידי סקס, זה בכלל יהיה כשלון עצום. סקס זה כמו נקודה חמה – הדבר הגרוע ביותר לכתיבה. המצב שבו אני נכשל בחיזוריי, לפיכך, באופן חרוץ (מה שקרה) הוא המצב האידאלי לכתיבה. בכלל, אם יש משהו שצריך להיאבק כדי להשיגו, בוודאי עדיף להיכשל בו.

—–

כדאי לקרוא

 

בטח זה יתורגם בקרוב: כתבה מרתקת ב"וושינגטון פוסט": מזכיר העיתונות של הבית הלבן חושף את ההונאה מאחורי המלחמה בעירק.

 

מאמר בניו יורק טיימס על מאבקי גבול בין אריתראה לג'יבוטי. הכתב הוא מאוד אנטי-אריתראי, כך שיש לקחת את הפרשנות שלו בערבון מוגבל. אבל המאבק מזכיר את מאבקנו המטופש על חוות שבעא.(גנבתי מיואב קרני את הלינק)

 

המאוורר בגליון עם שרבוטי סקס ברמה גבוהה.

 

 

——

 

 

—–

ארבעה קרקושי שירה

 

*

ביום שישי בשלוש אני בנסיך הקטן עם אהרון שבתאי, אביה בן דוד ועוד רבים, באירוע "קוראים בקפה" שאירגנו אלי שנברג ושלמה קראוס.

 

*

הנגן של עולם המתים, ספר שירה מאת יואב עזרא, יצא אמש ב"פלונית". שיר לדוגמא: "כל המלים הנכונות   נרגעות מפיה\ אצבעות היד\ בהונות\ הרגל\ אל\ שפתיים\ אדומות\ ניגרים כמשקה   כל המלים הנכונות   משפתיה".

המשוררים הבאים שיוציאו ספרון בהוצאה: יהודה ויזן ואני. יצאו כבר: חגית גרוסמן ומרחב ישורון.

 

*

המשוררת המעולה יודית שחר עונה לאילן ברקוביץ' החביב שירד על "שירת פולגת" (ואני בטוקבק).

 

*

עוד תהילה אצל הגויים:

בלוג ספרדי מחמיא לי.

המקור

תרגום מכונה לאנגלית

 

השיר המתורגם הוא קימו שהולך כך בעברית:

 

בחיוך רחב, שרים את המנון

המדינה תלמידי בית

הספר למפגרים

די לפצצות המצרר \ מכתב לגבריאל מוקד \ פירמה – גליון 100\ החיים האמיתיים \ גאידמק כאמן חברתי

 

אחת הידיעות המשמעותיות ביותר לגורל העולם נסתתרה היום בעיתון. ידיעה זעירה, בת פחות מ50 מילה, בעמודים הלפני אחרונים של עיתון הארץ. מדובר בכנס בינלאומי שנערך באירלנד כדי להוציא מהחוק את פצצות המצרר. פצצות המצרר הן פגזים המתפרקקים לאינספור פצצונות קטנות ונבזיות. הבעיה עם הפצצונות שהן מתפוצצות הרבה אחרי שהמלחמה מסתיימת, ובעיקר פוגעות באזרחים.

מלחמת לבנון השניה היא דוגמא לשימוש הנורא בפצצות האלה. מעל מיליון פצצונות כאלה הועפו לשטח חקלאי-אזרחי לבנוני, והפכו שטחים ענקיים שבהם גרים אנשים חפים מפשע ללא ראויים למגורים. כ20 אזרחים מתו מהן, אחרי המלחמה, פי 3 מאשר מתו מקסאמים ופצצות מרגמה שנזרקו מעזה ב7 השנים האחרונות. מתו ונפצעו גם המון אנשים במהלך נסיונות הפינוי של הפצצונות. למעשה, אם נפצעו על פי האו"מ 194 אנשים מפצצות מצרר, מדי שלושה ימים, נפצע לבנוני או מת מהפצצות האלה, כבר שנתיים אחרי המלחמה. ואחרי שנתיים פונו רק חצי מהפצצונות.

ההרוגים האלה ילוו אותנו בוודאי בשנים הקרובות, כידיעות צד קטנות במבזקים הנגללים שלא מקבלות ידיעה ראשית. חלוץ פוטר ועבר למכור מכוניות ב.מ.וו, פרץ עף וגם אולמרט יעלם לזמן מה מהמפה בקרוב. אבל ילדים ימותו או יאבדו רגל. אין הבדל בינם לבין הילדים שמראים נעל ורודה שלהם בשער ידיעות אחרונות, מלבד זה שמדובר בהרבה יותר ילדים, ולישראל היו גם אופציות אחרות לפעולה צבאית, חוץ מהפצצות הפחדניות האלה, שנורו כבר אחרי שהמלחמה הוכרעה, מתוך נקמנות, רוע לב צרוף ופחדנות. מלבד הנזק האזרחי העצום, הפצצות האלה גם חסרות ערך בטחוני. עובדה שהן לא עזרו לצה"ל במלחמה הזו. אם סבא שלך היה מת מפצצה כזו כשהיה רועה את עיזיו, בוודאי היית מתגייס לחיזבאללה.

האנשים שאישרו שימוש בפצצות מצרר והמפקדים של היחידות הללו הם לטעמי פושעי מלחמה בזויים ועלובים, חלאות אדם. הם בוודאי גרועים מרוצח נרקומן שהורג זקנה, ולוקח סיכון כלשהו שהזקנה תתקשר למשטרה, או שהשכנים יתפסו אותו, נרקומן שאולי חייב באמת מנה. אני מדמיין אותם יורים ואז שומעים מוריסיי באייפוד וחושבים שהם בסדר.

 

אם להיות פוזיטיבי, הייתי שמח אם לפחות מישראל תצא הבשורה של מסע עולמי שיאסור את פצצות המצרר.

הגוגל מגלה שוויינט התייחסו לכנס. יפה מאוד. טוקבקים דוחים.

כתבה מזעזעת מהארץ אחרי המלחמה המסריחה:

"כיסינו כפרים שלמים בפצצות מצרר. מה שעשינו היה מטורף ומפלצתי" – כך מעיד מפקד ביחידת רקטות ה-MLRS של צה"ל, בהמשך לכתבה שפורסמה ב"הארץ" ביום שישי על השימוש ברקטות MLRS במלחמה בלבנון. לפי המפקד, המצטט את דברי המג"ד שלו, צה"ל ירה על לבנון כ-1,800 רקטות מצרר, שבהן היו יותר מ-1.2 מיליון פצצות מצרר. צה"ל עשה שימוש גם בפגזי מצרר, כך שמספר פצצות המצרר שנורו הוא אף גבוה יותר.

 

והנה, גיליתי באיחור, בשיטוט באתר "קדמה",שדברים כאלה, לפניי ועם ידע רב יותר, כתב  שיקו בהר. מה שנקרא, אמרו זאת לפניי, לא משנה. עדיין לא אומרים את זה מספיק.

 

תוספת 29 במאי 2008: בועדת דבלין היום העולם קבע שפצצות נוראיות אלה, שלא טובות בהרבה מנשק אטומי-ביולוגי-כימי, אסורות לשימוש על כדור הארץ. מעל מאה מדינות חתמו על ההצהרה.

המדינות שלא חתמו: פקיסטן, ישראל, ארצות הברית, רוסיה, סין והודו. אם איזה חייל עושה גוגל על 'פצצות מצרר', שיידע ששימוש בפצצה זו הופכת אותו למצורע, וגם את ילדיו ונכדיו. שלא יקשקש שהוא דור שלישי לנרצחים, הוא יהיה דור ראשון למרצחים. הוא יהיה פושע מלחמה, כמעט כמו רוצחים נאצים, או אנשיו של פול פוט בקמבודיה. זהו פשע ברור נגד האנושות, ועליו לסרב פקודה או לחבל במערכת על ידי שפיכת קפה או משהו.  

 

תוספת 15 באוגוסט 2008: כשהזכרתי שרוסיה היא אחת המדינות שלא אסרה פצצות מצרר, זה גם מה שהביא כנראה לפציעה הקשה של העיתונאי צדוק יחזקאלי מידיעות אחרונות בעיר גורי בקרבה למרכז לחלוקת מזון. כך שאם היו נאסרות הפצצות, יתכן והוא לא היה נפצע.

****************

 

דברים יותר אופטימיים:

 

 

פירמה ברשת

פירמה, העיתון שאני עורך בגלובס (עם יעל שחם), בגליון 100 חגיגי, שמכיל את ה"בסט אוף". מחלקת המחשבים העלתה אותו לרשת וזו הזדמנות לראות מה אני עושה לפרנסתי. יש שם כתבות מעניינות, כולל הכתבה של ארי ליבסקר על איך חי על חשבון יחצנים, כתבה על הדרך שבה התקשורת תמכה במלחמת לבנון הראשונה (דן שדור), כתבת פירמה ניבה רטנר שלחה לכל הזכיינים תסריט שלה, שלמעשה הוא תסריט מתורגם של סיינפלד, והם התייחסו אליה בזלזול, נעלמו לה, שיקרו, דשדשו וכו'. יעניין כל מי שלומד תסריטאות וחושב שזה יוביל אותו לאיפהשהו. כתבה על מורה המספרת על תנאי התעסוקה שלה, המאבקים בתחום חובבי מזג האויר (קרינה שטוטלנד). 

 

****************

מכתב למערכת ספרות מעריב

 

בראיון של פרופ' גבריאל מוקד לדפנה שחורי, בסקציה "מגדריות" קבע מוקד כי אהיה מרוצה מסרט קולנוע אם רק תהא בו לסבית פמניסטית רדיקלית שמנושלת וכורתים לה את הפרדס ובינתיים היא גרה בבית אורגני. חשוב לי לתקן את העמדות המיוחסות לי ולחבורתי, שמוקד (שאני מעריך כמובן, בראש ובראשונה על מפעלו האדיר עד סוף הסבנטיז) כבר זמן רב משייך בשיחות-הקפה-הדלוח לזרם "הפוסט מודרניסטי" שכבר גווע מזמן. אנחנו אידאולוגיים מדי במובן-הישן בשביל זה, ולא מספיק טרחנים. הגליון הראשון של מערבון, מגזין הקולנוע המחולק עם מעין, נפתח במאמר עצום (של יהושע סימון) שמדבר כל כולו נגד קולנוע מהסוג שמציג מוקד, קולנוע רך המתחנף ללקטורים אירופים, דרך ניצול "האחר". למעין, בוודאי שאנחנו מקבלים אנשים על סמך הטקסטים שלהם, וסיפור על לסבית, ערביה או קראית, שגרה בבית אורגני נשמע   מחריד. יותר מכך, מעולם לא ביקרתי בבניין אורגני, איני אוכל מזון אורגני (אף שאני הולך לחנויות אורגניות, כדי לשוחח עם המוכרות והקונות על נושאים אחרים) ולמעשה שומר על תזונה לא בריאה כדי להתנגד לרוח השעה ולתרבות הגוף. בספרי הבא אני מקדיש סיפור שלם להתנגדות ל"מהפכת התזונה הבריאה" שעוברת ישראל. אשמח אם לא אקושר, אם כך, לטרנד האורגני

בברכה,
רועי צ'יקי ארד
מעורכי מעין

 

*******

 

 

החיים האמיתיים

ערוץ 10 משדרים בשידור חוזר את "החיים האמיתיים", תוכנית שהייתי בין כותביה ובמאיה (עם יוני רז פורטוגלי, שאול בצר וארז הימן, אנטנה הפקות) וזכתה לביקורות טובות מאוד. הפרק המשודר ביום ראשון (תיקון ממה שכתבתי קודם), עם אביב גפן, ב22:00 הוא הטוב בעיני, ומכיל את אחת השחיטות היותר קיצוניות למיתוס רבין ששודרו בטלויזיה. זה פרק קיצוני מאוד, שעכשיו מותר לגלות כי הוא בקושי עלה לשידור, כי היו כוחות שניסו למנוע את עלייתו. כוכבים אורחים: ג'וליאן שגרן, אפרת אברמוב, ליאור שליין, שירה גפן.

 

 

*************

 

הרהור על גאידמק

דוקא בגלל שהוא מובהק כל כך ונראה כאילו יצא מסרט מחווה מרושל ובומבסטי ל"אזרח קיין", כדמות רשע קלאסית, עם שגעונות מצחיקים ואוירה של דון ז'ואן, אני חושב שגאידמק עושה את השירות הכי טוב למחנה החברתי. המצב הסטנדרטי של עמודי הכלכלה הוא שיש לך מעין מצב נכון, שאליו צריך לחתור על ידי רפורמות. משמעות ה"נכון" הזה הוא בדרך כלל לפטר ולהעביר כסף לעשירון העליון. גאידמק בהתנהגותו הראוותנית, שרוצה לקנות את כולם, מגחיך את העמדה הכלכלית המקודמת בתקשורת כשהיא משתמשת במילים פוזיטיביות כמו "גמישות", "יעילות", "פתיחת השוק", "רפורמות" ועוד, ואת הנדבנים טובי הלב שאי אפשר לכתוב כנגדם בגלל סוללת עורכי הדין. בכך, גאידמק הוא למעשה אחד הסכרים היחידים לחסימת הניאו-ליברליזם וההפרטה וליצירת סיכוי לאפשרות של סוציאליזם. הדרך שבה הוא יוצר "הפרטה וולגרית", למשל על ידי קניית מפלגה, או הונאת "צדק חברתי", שהיא לגמרי המצאה מתוך האזרח קיין (סרט שיש לי טענות לגביו, במיוחד לגבי הפתרון) היא למעשה ביקורת כמעט יחידה על המהלך הזה, בעמודים הראשונים של העיתונות. אפשר לומר לכן שגאידמק, לא מרצונו, הוא אמן חברתי אקטיביסט.

 

*************

 

מאמר מעניין בגארדיאן נגד הלייבור, רלבנטי יותר אפילו בישראל, כשמועמד הלייבור שלנו הוא אהוד ברק.

 

****************

הפגנה במכללה למינהל

עשיתי קופי פייסט מהפייסבוק: מחר, יום רביעי בשעה 16:00, תתקיים משמרת מחאה מול המכללה למינהל, בעת כינוס חבר הנאמנים.
נשמח אם תגיעו ותביעו תמיכה בעובדי הקבלן במכללה, שהינם דוגמא קלאסית לאוכלוסיית העובדים המוחלשת ביותר: רובם מבוגרים לפני גיל הפרישה, עולי בריה"מ לשעבר או אתיופיה, שחוששים לפרנסתם.
תפקידנו הוא להביע קול מחאה, כנגד המכללה, שלא מוכנה בשום פנים ואופן לשנות את אופי המכרזים, ולבצע בדיקה פשוטה בקרב העובדים לעניין תנאי העסקתם. למרות תגובת דוברת המכללה, הרי שרק אתמול יצא לי לראות תלושי שכר של מספר עובדים, והעובדות מדברות בעד עצמן.

 

ערב שירה בנושא רעב

 

דברי יודית שחר:

שלום חברות וחברים,
בשלושה ביולי יתקיים לילה לבן בתל אביב.
בשתים עשרה בלילה, ברחבת האוזן השלישית,
ליד שד' בן ציון, אני יוזמת ערב שירה חברתית.
בערב יקריאו שירים (אורך הקראה לא יותר מחמש דקות),
בשילוב קטעי מוסיקה ושירה.
נושא הערב רעב, פיסי או נפשי, באספקט חברתי.
יוצרות משני המינים שיש להן שירים מתאימים, מוזמנות לשלוח אותם אלי.
מחכה ליצירותיכם.
נתראה בשמחות.

yudit.shahar@gmail.com

 

פרדוקס אלכס פישמן \ ארבעה דברים קטנים וחשובים

מעבר לעמדות פוליטיות שמחזיק כל אחד ואחד מאיתנו, אני לא מבין מבחינה לוגית את הפרשנים הצבאיים.

הם אומרים שאין טעם להפסקת אש עם חמאס, כי אז חמאס ינצל את זה כדי להתחמש ולהתארגן. עם זאת, מתישהו הרי כן תהיה הפסקת אש, וגם אז יהיה אפשר להחיל את הטיעון הזה. כלומר, זה טיעון שנכון לתמיד, לכל שקט, ולכן על-פי שיטת הפרשנים לא יכולה לעולם לבוא הפסקת אש ותמיד תהיה אש.

הם אומרים שישראל לא צריכה הפסקת אש, אלא מלחמה. נניח. הם שמחים כשישראל שולחת טילים, אבל כועסים (גם אני) כשהחמאס שולח טילים, ואומרים שזו הפרת הכללים (וסיבה לא לחתום הפסקת אש!). אתה לא יכול להתנגד להפסקת אש ולכעוס שיש אש. שכן מהותו של חוסר הפסקת-אש הינו האש.

 

 

עוד:

שיר חדש שלי עלה בבית העם בווינט.

מאבק  לשיפור התנאים של עובדי הקבלן במכללה למינהל (גם פה). יש כבר תאריך להפגנה.

מאמר מעולה בצרפתית של הלן ברוב בעיתון החשוב ביותר בקוויבק על ספרות עברית (לא הבנתי מילה).

בסטרבות של אסנת סקובלינסקי, בכל אירוע בסטרבות מוכר את הספרונים של ההוצאות הקטנות.

נגד סגירת השסק \ קול הקמפוס\ שיר שלי באנתולוגיה אמריקאית \ תרגום שיר ויאטנמי \ נשים מהשטחים בים

 

העירייה מנסה לסגור את השסק, ואמש הצליחה לסגור את דלתות הפאב הזה. זה מצחיק שעיריית תל אביב טורחת להשקיע עשרות מיליונים בארועי שנת המאה לתל אביב, ועושה המון דברים מוזרים שלא קשורים לתרבות התל-אביבית בגרוש (עד כמה שאני יודע, אשמח לשמוע על פרויקטים נחמדים), מזמינה כל מיני ממתגים חסרי חיים, כשבמקביל היא מחבלת במקומות כמו השסק, בלי להבין שאין הבדל גדול בין מקומות חיי לילה אלטרנטיביים ועצמאיים כמו השסק לבין תרבות.

כל כך פתטי שבסופו של דבר את רוב התקציב לברווז (עד כמה שאני יודע), מימנה עיריית חולון ומרכז הקומיקס שם. כשהעירייה שלנו, אישרה בקושי להציב את הברווז. הגנרליסימו בעיריה בעיקר בעניין של להביא את הגבעתרון וסבלימינל.

קראתי באתר של 106 אף אם שהיום עושים מסיבת מחאה מחוץ לשסק.

קופי פייסט שלי: בירה ומחאה כדי להציל את ה"שסק המשפחתי", יום שישי ה-16.5 החל מ-22:00 ברח' לילינבלום 17, בואו בהמוניכם.

 

———–

 

באתר קול הקמפוס 106 העלו את ההקראה ממעין. זו הזדמנות לשמוע שירה רדיופונית, לא ברור כמה זמן זה יישאר על הסרבר. הצלחתי להעלות רק באקספלורר.

 

סדר הקראות השירה:

1. היום הראשון בעבודה \ דניאל ג'ונסטון (תרגום: יהושע סימון)

2. ביסלי גריל \ יעל פרידמן

3. מרקורי \ צאלה כץ

4. ואן נוין

5. מטרו \ אורית גת

6. לחבק את תושבי הצפון\ צאלה כץ

7. ניו יורק 3: יש לך את החיוך הכי יפה בעיר\ אורית גת

8. שממית \ נעמה גרשי

9. סתיו בפתח תקוה \ יודית שחר

10 ריפראף \ אורית גת

11. סדנת הדיג של בכירי המשק\ רועי צ'יקי ארד

12. סוסים \ נעמה גרשי

13. סופרפארם \ צאלה כץ

14. סתיו בעזריאלי\ נעמה גרשי

15. ערב השנה החדשה \ אורית גת

16. עכברושים \ עדיה פיטרמן

17. פגר הפלדה \ רועי ארד

18. רפאל \ קרלה ברוני (מצרפתית: מאירה מרום)

19. קיץ \ דנה פרנק

20. רומני בברלין \ נמרוד קמר

21. שום דבר קונקרטי \ דודו ויזר

22. שיר \ אלין לב הר

23. שיר \ גו צ'נג. (מסינית: דן דאור)

24. שיר\ יואל הופמן

25. שירה \ הגר רוה

26. חרא \ וואל נורדין (משורר לבנוני. מצרפתית: לנה אטינגר)

27. משטרה \ צאלה כץ

28. תיבה \ נמרוד קמר

29. את הנשים שלך \ יעל פרידמן

30. גשר מעריב \ אורית גת

31. דג חלל \ יונתן לוי וליאור ווטרמן

32. הבדרנים \ שארל אזנבור (מצרפתית: מאירה מרום)

33. איזה מרק נפלא\ זלי גורביץ'

34. עין כלב \ מיכל דר

35. הלוואי \ יעל פרידמן

ועוד ועוד.

 

כל המעוניינים להוריד את ההופעה בת השעה ב"עם ישראל היי" של דון ויקטור יכולים ללחוץ כאן

http://pod.icast.co.il/ec747922-b055-44d8-9b38-b4b290c230e2.icast.mp3

 

——–

 

אני משתתף באנתולוגיה של שירת העולם שיצאה בארצות הברית. התרגשתי מאוד לקבל אמש בדואר בעטיפה צהובה עם פקפקים, את הספר. לאנתולוגיה נתבקשתי על ידי העורכת זוכת הפרסים ז'אן גרינברג לבחור שיר שלי המושפע מיצירת אמנות. מעט שירים שלי מושפעים מאמנות (או משירה) ורובם מושפעים מהחיים עצמם.  אבל "הנבלה" (שכתבתי על מה שראיתי ככשלון אישי שלי בארגון אירוע פוליטי-אמנותי לפני כמה שנים) הוא בעל מוטיב כנעני, ולכן אפשר לקשר אותו לפסל "נמרוד" של דנציגר. רציתי לשלוח את "הינשוף" שנכתב בהזמנה עבור עבודה של מיכל הלפמן. השיר והפסל של הלפמן עכשיו מציגים במוזאון ישראל בכל הקשקוש הזה של העשורים. אבל השיר היה ארוך מדי לפורמט הספר הזה. כך שבחרנו ב"נבלה", שיר יותר כבד ופחות מייצג שלי, שמושפע בכלל משיר של אהרון אמיר בשם "הנחש".

על כל פנים באנתולוגיה side by side שנערכה על ידי יאן גרינברג שירים ממדינות רבות: גויאנה, פרגואי, אורוגוואיי, אריתראה, ערב הסעודית, בהוטן, סוריה, ויאטנם, פקיסטן, פולין, נורווגיה, בלגיה וגם המדינות הסטנדרטיות (ארה"ב, קנדה וכו'). כל השירים בשפת המקור ובאנגלית. השיר האמריקאי הוא בשפת נבאחו האינדיאנית. האסופה הזו היא בכלל מקראה לנוער של שירת העולם. מסכן הנוער שצריך לסבול שיר פסימי כמו "הנבלה".

אניח את העותק של הספר שלי בנסיך או בבאצ'ו, כדי שיוכלו לקרוא (אצלי הוא ממילא יצבור אבק). אבל אם מישהו מתעקש, ניתן לרכוש את הספר כאן:

http://www.amazon.com/Side-Poems-Inspired-Around-World/dp/0810994712/ref=sr_1_1?ie=UTF8&s=books&qid=1210970369&sr=8-1

או כאן

http://www.hnabooks.com/product/show/31099

עכשיו גיליתי בגוגל שאחד המבקרים האמריקאים אהב את השיר שלי (שאני לא חושב שממש אפשר לתרגם אותו):

http://www.schoollibraryjournal.com/blog/1790000379/post/860024486.html 

 

תמיד מעצבן לדבר על שירה כשלא מצטטים, אז הנה תרגום מהיר (ואולי יצירתי מדי) שלי מאנגלית לשיר ויאטנמי יפהפה שהתפרסם בספר הזה:

 

צבעו של רחוב פהאי \ לם טי מיי דא

 

בטאט, קונים בשוק עופות

עולת ימים, רכשתי תרנגול חרסינה

אף שתרנגול חי רכן בין חנויות

צווחתו עוד בוהקת עד מרום רקיע

 

ואז פקעה מולי עזה הקשת

פזמון חולמני ועלי כותרת ברבבות 

בפרחי-עד, מלאכית צנוחה נרעשת

אכולות ציפיה זהר עיניה הכהות

 

תמיד ידעתי, צבע הנשמה הוא צבעו של רחוב פהאי

רעפי טחב דמומים, קירות אין-מילה

אויר הבוקר כמו להיות בת שבע עשרה וחצי

מנצים עלים, מהזים ניחוחית מקולקלה

 

לם טי מיי דא (Lam Thi My da), נולדה בדרום וייטנאם ב1949, אחת המשוררות הויאטנמיות הידועות כיום. בשיריה, עוסקת במלחמת וייטנם דרך סיפור חייה. שירה "אורז ירוק" תורגם לאנגלית.

 

—-

לפני שבוע, כשהעבודה היתה לוחצת, החלטתי לעזוב הכול ולערוך טיול רגלי ליפו ובחזרה.

חוף עלמה ביץ' הריק יחסית היה עמוס בחבורה של מאה בחורות ונשים מחרבתא, כפר ליד רמאללה, אמהות, נערות וילדים. לא היו גברים, מלבד אחד, סגן ראש הכפר או משהו, שניהל את העניין עם מגפון ישן. אולי הגברים לא השיגו אישור מסיבות בטחוניות. חלק מהנשים היו בבגדי מסיבה וכולם היו באווירה טובה.

אני כמובן ניצלתי את העניין שאין גברים, והתמקמתי במרחק עשרים מטר, מחייך, מוריד חולצה ומסתכל לים. ידעתי טוב מאוד שלא מקובל שגברים מורידים חולצה, אבל אני קודם כל גבר רק אחר כך שמאלני. השקיעה התקרבה, עלובה מעט, המציל הודיע בעברית שהוא סוגר, למרות שהייתי היהודי היחיד בחוף. סגן ראש הכפר אמר במיקרופון שצריך ללכת לאוטובוס. הנשים היו אמורות לחזור לשטחים, אולי לא לראות ים עוד שנה. הן הצטלמו שוב ושוב, ואספו בשקיות כמויות עצומות של צדפים, לכל אלה שלא יכלו לבוא, בבקבוקים גדולים לקחו מים מלוחים מהים. ואז עזבו, מחייכות. רק ילדה אחת, עם משקפיים כבדות, חנונית וקוטרית, בכתה בקול.

 

—-

איזה מדינה מטורפת היא ארה"ב. אובמה אמר לעיתונאית ששאלה אותו משהו במפעל רכב, "מותק, אני אענה לך באופן מסודר במסיבת העיתונאים". בעיתונות האמריקאית הזדעזעו שהוא קרא לה 'מותק' (סוויטי) והוא התקשר אליה כדי להתנצל. ביאהו עשו סקר, "האם לדעתך אובמה משתמש במילה 'מותק' באופן פוגעני?". מדובר במדינה שהורגת עירקים כמו זבובים ואחראית לכל כך הרבה עוני ומוות בעולם הזה. ובזה הם מתעסקים, ועל כך הם מתנצלים.

סיפור קצר:

חבר שלי, במאי נודע, הגיע לים המלח עם חברתו. הם ראו ארבעה אמריקאים עומדים לפני קפיצת ראש. הוא התחיל לצעוק שיעצרו, שלא קופצים ראש בים המלח. אבל הם התעקשו.

 

———

שנאת הזרים התחזקה מאוד באיטליה. סקר מראה ש64 אחוז מהאיטלקים בעד טרנספר לצוענים, שחלקם חיים במדינה מהמאה ה15. 81 מהאיטלקים אמרו כי הם "בקושי מחבבים", או "לא אוהבים" צוענים. חלק מהאשמה לגזענות הזו נזקפת על ברלוסקוני ומפלגות כמו "הליגה הצפונית" שהעמידו את שנאת הזרים במרכז הקמפיין שלהן. כפרים של צוענים הוצתו ברחבי איטליה. האם יד ושם או מכון ויזנטל גינו את התופעה?

 

צאלה כץ ז"ל פאנקיסטית: היום בשמונה שירת מעין בקול הקמפוס

בעקבות הצלחת הגליון האחרון של מעין ו"עין הכמהין" של ואן נויין, תשודר היום שעה שלמה של תופינים מתוך מעין בקול הקמפוס 106 אף אם בתוכנית של "דון ויקטור" הידוע לשמצה.

מתארחים באולפן: ואן נויין, א.ב. דן, נעמה גרשי, צ'יקי ואמיר נעמן.

בתוכנית יקראו משירתם ומשירי משוררים אחרים ממעין:

שירי ארצי (אין קשר לשלמה ארצי), איגור זאק ז"ל, צאלה כץ ז"ל, יואל הופמן, אורית גת, באיו קמר, שלמה "גיטרה" מזרחי, ליאור ווטרמן ויונתן לוי, שוהם מנלה, דניאל ג'ונסטון (תרגום: יהושע סימון), דנה פרנק, יוני רז פורטוגלי ועוד

חמישי ב-20:00 "עם ישראל High" מגיש: דון ויקטור. מפיק: אודי ניב.

 

מאפריל עד יוני, מדי יום בין 2 בלילה ל5 בבוקר שירים מתוך מעין משובצים בין השירים, יוזמה של ליאור רחמני הי"ד.

הקלטנו את התוכנית אתמול וזה נשמע לי אחד ממשדרי הרדיו הקיצוניים שתשמעו במהלך חייכם. בלי ראיונות, בלי קשקושים, א.ב. דן הלחין במיוחד שיר של ואן נויין בשם "שיר ללא שם" ומבצע אותו לייב. אני עושה קולות ספונטניים. חוץ מזה, נעמה גרשי מקריאה את "סופרפארם" של צאלה כץ ז"ל, כשאני בגיטרה באווירת פאנק (התוצאה לא נשמעה פנקיסטית ברדיו, הגיטרה מאוד חלשה). מאוד מומלץ.

 

—-

למי שחשב שישראל היא מדינה דמוקרטית: תיעוד של האלימות נגד עיתונאים שסיקרו את ההפגנה בציפורי\ספוריה באירוע הנכבה. משהו שלא תראו במהדורות החדשות הבלונדיניות של ערוץ 2 או 10.

ועדת הנשיא (מתעדכן)

אני מסתובב עם רמטכ"ל צבא טוגו ושר התקשורת והבריאות של מולדביה ואנחנו מחפשים זונות באיזור צפון הארץ, אפשר גם עפולה. מה עושים? רוחמה אברהם יושבת לי על הראש. אני פונה אליכם ושואל: מה עושים? לא ברור איך נתקעתי ככה. אני לא מהתחום בכלל. אמרו לי שאארח מישהו אלבני מהפסטיבל של הסופרים, קראתי את הספרים המשעממים שלו, על מקלטים וענפים. כנראה יזכה פרס נובל שנתיים אחרי עמוס. אבל הביאו לי את שני אלה, אתם יודעים איזה תור יש בלוחמי הגטאות עם הקשקוש הזה של פרס? טוב, שני החבר'ה פה עצבנים. אני חייב לנתק. לא מוצא בגוגל ואין בדפי זהב זונות.

עדכון 18:14: מצאתי איזה מישהי בעפולה, אבל הבחור ממולדביה מתעקש על ג'ינג'ית. אני לא יודע מה לעשות.

כוחה של עיקשות

הם לא רצו אותי כשר בטחון

הם גם לא יקבלו אותי כשר חקלאות

המבקר מאוהב: מנחם בן על "עין הכמהין" של ואן נויין ועל מעיין 4

המבקר מאוהב

 

מנחם בן קורא מוקסם את חוברת שיריה של ואן נויין, ממשיך לחוברת "מעיין" החדשה, וקובע: השירה חזרה, ובגדול

 

מאז יונה וולך בשנות השישים השבעים והשמונים, לא היתה לנו תופעה כזו. משוררת הנכנסת מיד עם פרסום ספרה הראשון אל מרכז השירה הישראלית. ואפשר גם לומר: מאז אלישבע, המשוררת העברייה הלא יהודייה רבת הקסם, שהגיעה מרוסיה בראשית שנות העשרים של המאה העשרים, בת דורן של רחל ואסתר ראב ויוכבד בת מרים (דן מירון מגדיר את ארבעתן, ובצדק, כאמהות המייסדות של השירה העברית החדשה). ואן נויין, בת לפליטים וייטנאמים שמנחם בגין העלה לארץ (מתוך ספינת הפליטים שעליה התנודדו בלב ים בבריחה מווייטנאם) בפעולתו הראשונה, הסמלית והחשובה להפליא כראש ממשלה, מחזירה לישראל מתנה שאין כמוה: היא כותבת, נכון לעכשיו, את השירה העברית הכי יפהפייה, הכי חופשית, הכי זרוקה, הכי אמיתית, באופן שבו אולי רק תערובת של המהות הווייטנאמית והמהות התל-אביבית-ישראלית יכולות ליצור, כמו בשיר הקרוי "נהר המקונג", אותו נהר שפעם קראנו עליו בעיקר בהקשרים של מלחמת וייטנאם ההיא, והנה אצל נויין הוא מתחבר לשתי מהויות: גם לפרת והחידקל (איזה עוד משורר עברי היום מזכיר את הפרת והחידקל? עוד מעט יאשימו אותי בימניות וגם לאיזשהן מיטות מיניות:
"הלילה חלפתי על שלוש מיטות/ כמו שטתי במקונג/ ולחשתי את יפי הפרת והחידקל. מתחת לרגע התמיד/ מחפשת. מתחת לציץ השמאלי/ יש לי חור/ ואתה ממלא אותו/ בגברים אחרים/ ריח של בירה 'טייגר'/ על גופך".
איך להגדיר את הקסם העובר עלינו? אי אפשר להגדיר. הוא חומק מכל הגדרה. לכן זו שירה מופלאה. גם לא כדאי לנסות להבין ("אני לא התכוונתי לכלום", אמרה ואן נויין). אבל ברור מה היא שרה: את הריקבון האורבני מצד אחד ואת מעיין הנפש הגדול של העיר מצד שני, את האהבה ואת המין, את הפראות ואת היופי, כמו בשיר "אורכידאה" (כן, זה סחלב).
"אניח גולגולת ואורכידאה/ בין הרגליים/ אני רוצה למשוך לך. לקרוע את החך.// הדחקנו את עצמנו/ אל הגרוטאה האדומה/ על שפתי/ מעטפת קורדרוי מטונפת, אשפת רחוב/ ונהמה עלתה בי/ קראה: אני פלורנטין".
כן, פלורנטין. אי אפשר לטעות. מי עוד כמוה "מעטפת קורדרוי מטונפת, אשפת רחוב"? אפילו שם הספר – "עין הכמהין" – מכיל את תמצית יופיו. גם כמיהה וגם פטריה (בטח פטריית הזיה). הייתי יכול לצטט עוד ועוד כמובן. באושר גדול הייתי מצטט את כל שירי הספר הזה. מה יש? למה לא? ארבעה עמודי עיתון יכולים להכיל את כל השירים האלה כנראה, וזה יהיה גיליון נפלא, אבל יש בכל זאת עוד דברים ששווה לדבר עליהם.
כי מעבר לעצמה, ואן נויין היא חלק מתופעה גדולה, ההולכת ומתרחשת מתחת לאפנו ומתחת לאפה של התרבות הישראלית: השירה העברית הישראלית חזרה, ובגדול. היא רוחשת באינספור כתבי עת קטנים, בעיקר בתל אביב, נעה סביב מרכז חדש, בית הקפה "הנסיך הקטן" בסמטה פלונית בתל אביב (ליד קינג ג'ורג') ואין מייצג טוב יותר מהוצאת "מעיין" בעריכת רועי צ'יקי ארד ויהושע סימון, שהוציאה את הספר הזה והוציאה אותו באופן כובש לב להפליא, חוברת פשוטה, דפים פשוטים, עם תמונה עצומת יופי של ואן נויין על העטיפה. גבירותי ורבותי: ספרה של ואן נויין הופיע ב-4000 עותקים! ואני מאמין לרועי צ'יקי ארד ויהושע סימון, המו"לים, המצפים שהמהדורה תימכר, כמו שנמכרו חוברות מעיין הקודמות, בפאבים, בפיצוציות, מיד ליד, ועקפו בהרבה את כל ספרי השירה של כל ההוצאות הגדולות, שאכן נקברים במחסנים ובחנויות הספרים, כפי שמציין צ'יקי, שהוא הרבה יותר משמעותי ממה ששיערתי (וגם השיר שלו בחוברת "מעיין" החדשה, מס' 4, יפה: מין שיר סאטירי על שלושה מנהלים שתפסו דג אחד, שלושתם ביחד, וחוטי החכות שלהם הסתבכו זה בזה. אני לא יודע מה זה, אבל זה מצחיק ולועג). אבל לחוברת "מעיין" החדשה עצמה – גם היא בלתי רגילה ביופיה, למרות האג'נדה הפוליטית הדוחה, נוסח שבתאי, שרועי צ'יקי ארד כופה על משורריו, עם ציור סימפטי במיוחד של עזמי בשארה על העטיפה – עוד אחזור.

(פרומו מעריב, מאי 2008. קיבלתי הרבה תגובות על המאמר, חיוביות ושליליות. בכתם הבא עומדת כנראה להתפרסם תגובה נגד המאמר. מצד שני, אנשים רבים פנו אלי כי פספסו אותו. אז החלטתי להעלות אותו לבלוג, כדי שאנשים יוכלו להתרשם מהמאמר הזה ממקור ראשון)
גרסה גרפית בhttp://nimrodkamer.com/photos/vaan_menahem_ben_maariv__may08.jpg

עוד על ואן נויין:
טקסט מתוך הספר
ראיון במוסף הארץ
טלי לטוביצקי
אריק חביב
אריק גלסנר (בעיקר על מעין)

ספיישל מעין בקול הקמפוס: מיקס של שירה ממעין 4 ומוזיקה. עורך: ליאור רחמני

אתר מעין

%d בלוגרים אהבו את זה: