Monthly Archives: אוגוסט 2011

בהרצאה של ירון זליכה בקריית אונו

 

מי שהספיד את להט המהפכה היה צריך להגיע להרצאה הפקוקה של ירון זליכה בקריה האקדמית אונו. זמן ארוך היה זליכה רואה חשבון עם כריזמה פקידותית בסך הכול, לצד חוש בסיסי של יושר ואומץ. והנה, בין-ליל, הפך כוכב אצל הצעירים בזכות הרצאה ותיקה שלו  שעלתה ליוטיוב וחשפה את ערוות המערכת הכלכלית הישראלית שהמוגלה שלה התנפצה באוהלים של רוטשילד.

אחרי שנים ארוכות שבהן נראה שכלכלה עוסקת בשאלה אם המניות ירדו או עלו לכמה גברים מכסיפים, היום ברור לכולם הקשר בין כלכלה וחברה, ונראה שזליכה, דווקא בגלל שהוא לא מגיע מהצד שנאבק בבריוני היס"מ ששלחה העיריה ב'בית העם', הבית הנטוש עליו השתלטו פעילים בדב הוז בתל אביב, יוצר איזושהי תחושה מיוחדת של אמינות. 80000 הכניסות לסרטון היוטיוב הקודם שלו הן כנראה רק ההתחלה. ידידה אמנית, שמעולם לא התעניינה ממש בכלכלה הישראלית, שלחה לי סמס כבר בצהריים אם אני מגיע לקריית אונו להרצאה, כאילו דובר כאן הופעה של זמר מחו"ל.

האולם בן כ-500 הכסאות בערך היה מלא מפה לפה. בשל המצב, כמה הורידו כפכפים וישבו על הרצפה, מהופנטים. לאחר ההרצאה, עשרות הקיפו את זליכה, החשב הסופרסטאר, וליוו אותו חצי שעה אחר כך, מסרבים להניח לו ומציעים לו הצעות מוזרות. אף שדבריו עסקו בהצעות קונקרטיות לשינוי בהקשר למחאה החברתית, זליכה לא דיבר על צדק חברתי או מדינת רווחה, הוא לא דיבר על שכר העובדות הסוציאליות. נוסחת הקסם שלו היא פירור המונופולים לפיסות קטנות יותר, על ידי רגולציה חזקה שתכפה הכנסת עוד מתחרים. עד שזה יקרה, הוא אפילו לא פוסל פיקוח על מחירים. בוודאי שיש משהו בדבריו, אף שבישראל, גם שיש המון בנקים, ואפשר לבחור ביניהם, או הרבה רשתות סופרים, הלקוח בסוף נדפק. בוודאי עדיף פחות ריכוזיות, אבל אני לא בטוח שזה העניין היחיד שעליו נופלת הכלכלה הישראלית. אף שלאחרונה תרם לקמפיין של שלי יחימוביץ', זליכה מגיע מהכיוון של קפיטליזם פרגמטי. אך נראה שבמצב הקשה של היום, הקפיטליזם והסוציאליזם נאלצים לשתף כוחות נגד האוליגרכיה והמונופולים שמטביעים את חיינו בחינגת הביזה.

"היה שר שאמר שאסור עכשיו להרוס את ההישגים של המדינה", לעג זליכה לממסד המנסה להבהיל מאנשי האוהלים. "הישגים לכלכלה הישראלית? טוב. מתגאים שקיבלנו ל-OECD? אתם יודעים איך התקבלנו? זה קשה בשבילי, כי אני צריך להגיד מילה טובה על אולמרט. העולם במשך שנים לא רצה אותנו בOECD ודרושה הסכמה של כל החברות. אולמרט הבין את זה, הלך לבוש. בוש אמר שעד שישראל לא מתקבלת, אף מדינה לא תתקבל. וככה בוש תקע מדינות, עד שהבינו שאין ברירה. זה לא ביבי קיבל אותנו, זה אולמרט. אנחנו עובדים על להיות מוצאים משם".

זליכה, שילוב בין טבלת אקסל ונביא זעם, הגיע לדבר כאזרח מודאג: "אני מוטרד. אני רוצה להזהיר את ראשי המאבק, שעשו מעשה גדול מאוד, וגילו בגרות אישית וחברתית מהמעלה הראשונה, שיהיו יותר קונקרטיים. וגם את העומד בראש הממשלה, אם לא תפעל, המצב החברתי ידרדר הדרדרות קשה. אני לא יודע איך הציבור לא מתקומם. מהפכות דומות שנענו בתגובה מטומטמת, בסוף נגמרו באלימות"".

את מחיאות הכפיים הגדולות ביותר קיבלה שואלת מהקהל שתהתה מדוע הוא לא מייעץ למנהיגי מחאת מעמד הביניים. זליכה אמר שההרצאה הזו היא העצה וכן ספר שהוא עומד לפרסם, במטרה שיגיע לראשי המוחים ולראש הממשלה. אז קמה אחת ממנהיגות המחאה, שיר אלוני, עם כובע הקש הנצחי, ואמרה שלום לכולם. היו עוד רבים ששיער הפנים שלהם העיד שהם לא תלמידים בקריית אונו ונסעו בטרמפים מעיר האוהלים.

כשם שבהרצאה הקודמת סיפר זליכה על היום שהתקוטט עם אליעזר פישמן כשדרש כסף מערוצי זהב, ועל היום שאולמרט הורה לו במפורש לפעול בניגוד לפרשנות שלו למנהל תקין כדי שיהיה לו כיף לעבוד יחד, הפה הגדול והכניסה האישית באנשים ששמם מעורר רעד הם הכוח הגדול. אף שלא סיפר עוד אנקדוטות מאחורי הקלעים של עבודתו כחשב, היו לו חומרים טובים. הוא סיפר על סוכך שנפל אצלו בגינה בשל רוח חזקה וגרם לנזק בן כמה אלפים. זליכה פנה לחברת הביטוח לקבל פיצוי. "לא נגיד איזו חברה, רק שהבעלים שלה הוא נוחי דנקנר", אומר זליכה ומרמז שמדובר בכלל ביטוח. "אמרו לי שהביטוח לרוח לא מכסה את הנזק. כשביררתי למה, אמרו לי שמדובר בסערה של 30 קשר והפוליסה מכסה רק נזקי רוח עד 28 קשר. ביקשתי לראות איפה זה כתוב בפוליסה. אמרו לי, זה לא כתוב בפוליסה, זה נוהל פנימי. אמרתי 'או.קי, אני אתבע אתכם'. ואז הבינו שאני ירון זליכה, ואמרו לי לפנים משורת הדין, נשלם לך. אמרתי להם אני לא רוצה לפנים משורת הדין, תנו לי לתבוע אתכם. חזרו ואמרו לי 'בדקנו, וזו טעות". הוא גם תקף מספר פעמים את יוסי בכר, ראש ועדת בכר המפורסמת. " בכר, כיום יו"ר דיסקונט הוא איש יקר: כי הוא עלה לכם הרבה כסף. פנו אלי להצטרף לועדה. אבל הדו"ח היה כבר מוכן. שאלתי אותו מה יש עוד לעשות?". לאחר מכן סיפר איך הלך עם בכר לנתניהו וחזה שהועדה תביא להעלאת דמי הניהול ולהפיכת קרנות הפנסיה לספקולטיביות יותר, כדי שיוכלו לגזור יותר דמי ניהול. על אף ההומור, מעין סטנדאפ שבו במקום לשאול אנשים בקהל אם יש כאן מישהו מבת ים, לדבר איתם על כרטיסי אשראי, היו גם רגעים שבקהל פשטה תוגה. וזה היה כשסיפר על הפנסיות שלנו. "יתקפו אותי אם אגיד לכם על ידי מי ואיך הפנסיה שלכם מנוהלת". הפתרון שלו לכל הבעיות היא שבירת הריכוזיות של חברות הענק, שאותם הוא מכנה עמלקים, "ענף ענף, כמו שקדאפי אומר זנגה זנגה. וצריך לדעת, השחקנים לא יתפשטו מכוחם מרצונם".

 פורסם בקצרה בהארץ

הוידאו ניתן לצפיה כאן

עורו הספרדים – מהנעשה ברוטשילד

 1. ביום רביעי שעבר בערב, במעברת רוטשילד, נערכה שיחת וידאו בין פעילים מהמחאה הספרדית וזו הישראלית. הצד הטכני כשל, אבל המפגש היה מרגש מאוד. את הקישור יצרה איה שושן, ממנהיגות רוטשילד ומי שנטלה חלק במאבק הספרדי שהתחיל ב15 במאי גם הוא בערי אוהלים.

בצד הספרדי, בצבצו חמישה גברים נחמדים על המסך, אחד מהם אכל מה שנראה במסך המטושטש כלאפה. במדריד השמש זרחה, אבל בישראל כבר השמש נפחה את נשמתה, כך שכולם כיוונו לעבר איה את מכשירי הסלולר כדי שהספרדים ייראו עם מי הם מדברים. "אולה מדריד", פתחה איה, אחת הדמויות הנערצות עלי בעסקי המהפכה. כחמישים ישראלים לחים מזיעה זעקו בהתלהבות לאחיהם מעבר לים. מאז יהודה הלוי לא היה קשר כזה בין ספרד לציון. האווירה היתה כשל אדם שפוגש את חברו האובד, אף שהיו גם מוטיבים אירוויזיונים, ולו בגלל התקלות הטכניות.

מיגל, אחד הדוברים בצד האירופי, ניסה לספר על הועדות השונות, על הצעדות הגדולות שהם מתכננים, וציין שהם תולים הרבה תקווה במאבק הישראלי שמצליח מהר כל כך. היו כאלה שהתעניינו בפרטים אחרים. 'תשאלי אם הוא פנוי', אומרת נערה דובשנית. איה לא שואלת.

מיגל מספר על ה17 בספטמבר שאמור להיות יום עולמי נגד הבנקים. הוא שואל אם אנחנו בישראל בעניין להצטרף. איה צועקת שכן וכולם צוהלים. בשלב מסוים, שיחת הוידאו קורסת. מישהו מלגלג 'ספרדים, אתה יודע'. אנחנו עוברים לצ'ט טקסטואלי דרך אתר הג'ימייל. "אותי זה מרגש בטירוף, אני מאוד אוהבת את ברצלונה", אומרת לי מישהי. אני מבשר לה שהקשר עם מדריד, ולא ברצלונה, ונראה שהרסתי הכול.

מיגל מספר שאחד הדוברים, בחור מסוגנן שפם בשם אנטוניו, עומד להגיע ביום ראשון לישראל, ומבררים אם המהפכה הטריה צריכה טקסטים. ברוטשילד אין הענות, לישראלים תמיד יש יותר מדי רעיונות. "רגע, האיש הזה הוא דפני ליף שלהם", שואלת מישהי.

 2. בשורה מרתקת מגיעה מחדרה. בעיר נבנתה אנדרטת הנצחה של טנק לזכרו של סא"ל תולי גבירצמן. כמוה קיימים בהרבה ערים. ובכל זאת, לפתע יש אנשים לא רוצים לראות טנק בבוקר בדרך לעבודה. הישראלים התעוררו. הטנק הוא לא סמל לנצחון, אלא סמל לבזבוז כספי משלם המסים. אפשר שבלעדי כושר הראיה והדיבור ששב לתושבים בחודשה האחרון, אותם תושבי חדרה היו רואים בטנק איזה מצג של בטחון.

3. המתקפות נגד אנשי האוהלים כמעט לא מגיעות מאנשי ימין מן המניין, שמנסים לחבק את המהפכה בדרכם. ואפשר להניח שכמי שחיים בארץ, הם מסכימים עם רוב תכניה. גם הטייקונים מעדיפים לא לפתוח את הפה, כי יש להם מה להפסיד. המוחים הקולניים ביותר נגד אנשי מהפכת האוהלים קשורים למפעל ההתנחלות. אף שעיר האוהלים כלל לא עוסקת בהם, רבים מהמתנחלים כואבים את אפשרות החלשות הימין לשנים רבות, אם הנושא החברתי יהפוך למרכזי, דבר שיוביל לפינוי שלהם. כמובן שנתניהו לא דומה לאסד, אבל אפשר אולי להשוות את פחד המתנחלים לאימה של המיעוט העלאווי מנפילת המשפחה השולטת. בשבילם, זו גם מלחמה על הבית, אבל מהצד השני.

4.      חלק מהפופולריות של אנשי האוהלים נמצאת בחובבנות שלהם, ובהיותם אאוטסיידרים. השמאל, על אף שאופסן באופוזיציה, תמיד תפס את עצמו כמבוגר האחראי, מי שהדמוקרטיה והמנהל התקין מצויים בחפתיו, כשהם מנסים להציל את המדינה מההמונים הברברים. הדבר משעשע (או טרגי) במיוחד במפלגה קטנה ואופוזיציונית כמו מרצ, שנושאת על עצמה את גורל האומה והמצפון המוסרי שלה. מולו, הימין, ושוב ליברמן הוא דוגמא טובה, תמיד היה הילד המגודל, או זה הרץ על הגבעות. מהפכת האוהלים הפכה את העניינים. הישראלי יעדיף אנשים כאלה, אנשים כמוהם, שרוצים לשרוף את הבנק, מול אנשי "החליפות" שמדברים מתוך הגיון המערכת. אנשי האוהלים יותר ישראלים מנתניהו. וכך, נוצר מצב שככל שאנשי האוהלים פחות פועלים בצורה שכלתנית, ככל שיפעלו מתוך זעם או אהבה, הפופולריות והכוח שלהם רק יגדלו.

כמה לינקוקים:

מחר יש שני אירועים מרתקים באותו זמן שמשלבים בין יצירה ומחאה: מאבק האמנים שכבר זכה לסיקור ולהישגים וקבוצת גרילה למלחמה בטייקוני התיאטרון.

שירון המהפכה שהוצאנו לפני פחות משבוע כבר זכה שחלקו יתורגם לערבית וייצא במצרים בתרגום נאל אלתוכי היקר. אם יש לכם חברים דוברי ערבית, אתם מוזמנים לשים להם את הלינק על הוול בפייסבוק או לשלוח. בין השאר מתורגמת הפתיחה, ושירים שלי, של מואיז בן הרוש, תהל פרוש, אפרת מישורי ועוד.

את השירון אפשר כידוע לקרוא בחינם כאן אבל אם רוצים לשלם תמורת עותק פיזי למזכרת מהאביב של תל אביב, אפשר לרכוש כרגע ב20 ש"ח ב: האוזן השלישית תל אביב וירושלים, תולעת מזא"ה ורבין, הנסיך הקטן נחלת בנימין, וקיוסק משיח, קינג ג'ורג' 15.

בהקשר למה שקורה בעזה, כמה שירים שלי שתמיד הולכים.

מאמר שלי ממאהל אילת ביום הפיגוע

מיה סלע כותבת איך השירה נשאה את נס המאבק החברתי, בזמן שהסופרים ישבו בבית. יש אזכור לפעילות של גרילה תרבות שאני מאוד גאה בה.

מחר השקה ספונטנית לשירון המהפכה בסקווט בית העם

מחר, שלישי, ב17:00 נארגן השקה זריזה לשירון המהפכה בבית העם, השטח ששוחרר היום לציבור הרחב בדב הוז 16, לא רחוק מגורדון ופרישמן. כידוע, הבית נתרם בשנות הארבעים לתועלת הציבור, והציבור הרחב השיב אותו היום לתועלתו אחרי שהופקר בידי קומץ ניהיליסטים משנת 1999.

נשמח אם תוכלו להגיע בהתראה הקצרה ולחגוג עימנו. בקרוב השקות נוספות ברחבי ישראל.

והנה האירוע בפייסבוק.

באהבה,

האוספים

השירון ברשת (נא שתפו):

שירון המהפכה

אתם מוזמנים לעיין ב"שירון המהפכה – שירת האוהלים", יוזמה של כמה כתבי עת ועורכים ו99 משוררים, אמנים, צלמים ומתרגמים ששיתפו יחד פעולה במהירות להוציא ספר ב6000 עותקים – אולי שיא של מהדורה ראשונה לספר שירה, אבל כבר נחטף.

בינתיים הספקתי לשים עותקים למזכרת רק באוזן השלישית בתל אביב ובירושלים (המחיר סמלי: 20 ש"ח, קודש למהדורה שנייה. נא לא לרכוש יותר מגליון). כמו שכתבה יפה מיה סלע, ההתעוררות היום התחילה גם בזכות השירה, שבניגוד לפרוזה, היתה בחזית הפעילות החברתית. אף שחשוב לציין את האמנות שהשפיעה יותר מכל, הקולנוע הדוקומנטרי, ובמיוחד סרטים כמו שיטת השקשוקה, שביתה ועוד, שהעבירו מידע על מה שקורה במדינה, בזמן שהעיתונות לא ששה לספר לאזרחים מה קורה במדינה.

ואת הספר כמובן לקרוא באופן חופשי באינטרנט, להדפיס או לתלות שיר על שלט בהפגנה הבאה:

אין עניין בפועלי בניין – על המוות המיותר של האנשים שבונים לנו את הבתים

הסטטיסטיקה איומה. על פי משרד התמ"ת, מדי כשבועיים נהרג בישראל פועל בניין, או כ25 הרוגים בשנה. כל 22 דקות, ייפגע פועל מנפילה מגובה. החללים חסרי שם ופנים. כשישראלי נהרג בשטחים, העיתונים כולם יזכירו את שמו בעמודים הראשונים. פלשתיני שנהרג מירי צה"ל, שמו יופיע ב'הארץ', לא בשאר היומונים. כשמת פועל בניין, אחד שנושא על כתפיו את פתרון בעיית הדיור שמדברים עליה כיום בכל הארץ, שמו לא יופיע בשום עיתון – גורלו להיטמן במבזקי השורה של אתרי האינטרנט.
יוני האחרון היה שחור במיוחד וקצר חמישה הרוגים, כלומר מדי שישה ימים: בטבעון, באשדוד, בכפר מצר, ברחובות ובאולם ספורט בבית ספר בהרצליה. אחת הסיבות לאלמוניות המתים היא כי מחציתם עובדים זרים או פלסטינים. החצי הישראלי כולל בדרך כלל ערבים ישראלים. ד"ר סמי סעדי, המנהל הצפוני במוסד לבטיחות וגהות מאשר שהבניה היא הענף המסוכן ביותר: "זו בעיה מאוד רצינית. רק חמישה אחוז מהמשק בענף הבניה וחמישים אחוז ממקרי המוות הם בענף".
נאדר שתיוי, פועל בניין ב59,
נפל למוות לפני חודש בטבעון
שאדי מנצרת, כבר 17 שנים בבניין, מספר על פועל שעלה על גג שהחלו לפרק ונפל חמש קומות. "הפועל נפטר. ראיתי אותו נופל, איך הוא צעק. זה קרה לפני עשר שנים, ואני זוכר עדיין את הצעקה. הביאו משטרה. באו לקבלן. אז הקבלן הוסיף אחרי המוות ליד הגג מחסום בכאילו, והראה להם. ככה עושים כל הקבלנים. למחרת הכול המשיך. מנהל העבודה חזר לעבוד. מי שילם על זה? רק הפועל שמת. כשעבדתי בברזלים, נכנס לי מוט ביד לעומק שני סנטים, כי לא חילקו כפפות. אם הייתי אומר שאני צריך כפפות, היו אומרים לי, 'חביבי, לך. לא נביא עובד במקומך, נביא עשרה'. אתה צריך לשתוק, לא לדבר. על פי החוק, המעביד צריך להביא לפועל נעלי עבודה, אבל אף אחד לא מביא. למה? לחסוך כסף. גם הפועלים אשמים. אומרים, בחום הזה איך אלבש משקפי-מגן? ואז כשקורה משהו, מאשימים את הקבלן".
-עברת הדרכות בטיחות?
"באו, הכניסו אותנו לאוטו לחצי שעה. אני שואל אותך: זה מספיק בעיניך, חצי שעה?".
המתח בין רווחי העתק של היזמים ובין ההזנחה בסעיף בטיחות פועלי הבניין מקומם. אתמול, בבניין היוקרה סי-וואן, הנבנה בטיילת של תל אביב, שבו ממוקמת הדירה היקרה בישראל, שנמכרה ב110 מיליון שקל לאיל המתכות הקזחי אלכסנדר משקביץ, עבדו חלק מהפועלים ללא קסדה. כשתהיתי למה, נאמר לי "תעשה מה שאתה רוצה בבניין שאתה עובד".
הכפר כאבול נפרש כחביתה על צלע הר, כמה דקות מעכו. במשרד עמוס תעודות הוקרה של ממונה הבטיחות חסן שולי אני נפגש עם הפנסיונר מוחמד מורשד. כ35 שנים הוא עבד כמנהל עבודה בבניין. גאוותו של מוחמד שבעשורים שניהל אתרים, אף פועל לא נהרג. "היתה לי קשיחות", הוא טוען. מוחמד אומר שהוא יכול לישון בלילה בשקט ולנסות לשרוד עם הפנסיה המחפירה שלו – 3700 ₪, שהיא נושא לכתבה אחרת.
מעשה שטן הוא שבנו שלו נדרס למוות על ידי מפלס בעת סלילת כביש בצומת כורסי. אנחנו נפגשים, כדי שיספר לי עליו, אבל זה לא קורה. לי לא נעים להעלות את הנושא. אני שואל בדרך עקיפין על ילדיו, והוא מזכיר בן אחר, פרופסור, חוקר גידולי מוח באוניברסיטת לובלין בפולין. אבל חסן שולי, מי ששם לעצמו ללחום במוות באתרי הבניה, ישיר יותר. הוא מזכיר את רשלנות הדריסה של אברהים מורשד, בנו של מוחמד שמת בגיל 33. הם מתארים יחד אל אותו בוקר ביוני לפני שנה שהמפלס לא זמזם ברוורס, את צעקות הפועלים לעצור. אבל היה מאוחר מדי. מוחמד מייבש דמעה. העברית שלו טובה, אבל את המילה מפלס הוא אומר בערבית כל פעם. מוחמד מבקש להפסיק, "מה זה כבר יעזור לי? נהרג הבן אדם. זה מאלוהים". חסן שולי כועס על הגישה הפאסיבית של האב השכול: "זה לא מאללה, זה מעבדאללה. אללה נתן את כל הכלים כדי למנוע תאונות, הן לא קורות, הן נגרמות".
סיבה מרכזית למקרי ההרג נעוצה בשיטת הוזלת התעסוקה. פועל בניין זול, חייו זולים וגם מותו זול. אם פעם ענף הבניין הוחזק בידי חברות גדולות, שמות כמו סולל בונה, שהעסיקו את העובדים ישירות, ואלה היו מאוגדים ובטוחים. לאחר שגורשו עובדים זרים רבים בשנות התשעים, החברות עברו להעסיק דרך קבלני משנה חאפרים, שלעתים לוקחים תחתם תת-חאפרים. אסמא אגבריה מארגון העובדים מען שמנסה לאגד עובדי בניין, מספרת על ההפקרות: "היום כל מי שיש לו טנדר, אוסף חמישה חבר'ה וקורא לעצמו קבלן. השיטה הזו היא מנגנון של הרג. ההשקעה הדרושה בבטיחות היא כאחוז אחד ממחיר הבניה, גרושים, אבל כשמביאים קבלני משנה, האחוז הופך בשבילם ל25 אחוז, אז הם יחסכו אותו. דיבר איתי קבלן שהשתתף במכרז לבניית שלד למכללה ותיערך את עבודתו ב1200000 ש"ח. לבסוף לקח את המכרז קבלן אחר שהציע 700000 ש"ח. רק החומר עולה חצי מיליון. איפה הוא מרוויח? בין השאר, מהוויתור על הבטיחות. הבטיחות הופכת לדבר האחרון שמעניין מישהו. הקבלן יבנה מהר, יחסוך בפיגומים ובטח בסוף גם לא ישלם לעובדים, אם הוא רוצה שיישאר לו משהו. המדינה מוציאה שלושה מיליארד שקל בשנה בפיצויים על תאונות עבודה, הרבה כסף שהקבלנים הקטנים חוסכים לעצמם".
זה בקצרה הסיפור של האסונות באתרי הבניה. אגבריה ושולי משתמשים במושג רצח כשהם מדברים על הפועלים שנגזר גורלם למות, בשל כוחות השוק. קשה להתנגד לשימוש במושג: כל עוד שיטת הפירמידה נמשכת, ימותו כל שנה 25 פועלים. במקרה של סופרטאנקר, יתכן שהמספר יעלה. על פי התקנות, העובדים צריכים לעבור הדרכות בטיחות על חשבון המעסיק. זה כמעט לא קורה. הדרכות רבות פיקטיביות. בצמתים אפלים, קבלנים מעבירים שטרות ומקבלים בפקס אישורי הדרכה. חסן מספר שקבלנים הציעו לשלם לו כדי שיוציא אישור בלי ההדרכה עצמה, שגוזלת יום עבודה. "אני לא מוכן. זו שליחות בשבילי", הוא אומר.
במרפסת משרדו בכאבול, ממונה הבטיחות חסן שולי מעביר הדרכה לשני עובדים שבונים את הקניון המרשים של עזריאלי בעכו. אחד מהם כבר שמונה שנים בענף. עד היום, הדרכת הבטיחות שלו כללה צפיה בסרט בן ארבעים דקות. התקנות מחייבות את הקבלן לדאוג ולממן את ההדרכות. בקניון החדש משקיע עזריאלי 150 מיליון ₪, אבל את הדרכת הבטיחות אצל חסן שולי הפועלים עוברים על חשבונם וזמנם. חולצות העובדים מנוקדות בטיח קרוש, כי הם באו אחרי יום עבודה, רק כדי לא ליפול ברולטת הפיגומים. כובעי-הפלסטיק הכתומים שלהם מרצדים בשמש הדועכת, והם מופתעים מהידע המצומצם שהיה ברשותם. הם יכלו בקלות להפוך לחלק מהסטטיסטיקה.
פאיז שתיוי, עורך עיתון 'כל אל ערב' שם לעצמו להילחם בתופעה. הוא התעקש להזכיר את הסיפורים האישיים של כל פועל שנהרג. בסוף יוני השחור זה קרה גם לאחיו, הרצף נאדר שתיוי, בן ה59, 40 שנה פועל בניין, שנפל בעת הרכבת מעקה בקריית טבעון וגופתו נתגלתה רק לאחר שש שעות, שבהם היתה בשמש. נאדר שתיוי היה עם אשה ושמונה ילדים, ולא עשה ביטוח חיים.
"לעולם לא חשבנו שזה יקרה לאח שלנו. היה חכם. בריא. אם היית אומר, פאיז, אחד מתשעת האחים נפטר, לא הייתי סופר את נאדר", אומר פאיז. "אחי לא האמין ללכת ללשכת האבטלה. אמרנו לו לנוח, הוא אמר לא בא בחשבון. עבד כל החיים קשה. וכמעט הגיע לשלב המנוחה. כעורך סיקרתי את כל מקרי המוות. לא חשבתי שזה יקרה לי. כמה אדם יכול להיות אנוכי, חשבתי שיקרה לכל העולם, לא לאחים שלי. אני פונה לרשויות, להקשות בתנאי העבודה, כמו עם התחבורה".
אני שואל אותו על העובדה ששמם של הפועלים המתים לא מופיע בתקשורת הישראלית, והוא אומר לי: "לא מתייחסים למגזר, כל עוד לא מדובר באייטם סנסציוני או ג'יהאד איסלמי. כשערבי מת, כאילו לא קרה כלום. אם זה היה קורה ליהודי אחד, כל המדינה היתה כועסת. זו מדיניות איפה ואיפה. אח שלי הלך לחינם". ד"ר אבי גריפל, יועץ במוסד לבטיחות, מאשר: "אחת הסיבות לסטטיסטיקה הוא הרכב האוכלוסיה, שהוא סוג ב' כביכול. עובדים זרים או פלסטינים. זה קהל שאין לו כח לדרוש בטיחות. אין אדם שירים קול צעקה".
מוות באתרי בניה אינו גורל משמיים. אם בישראל הקטנה 25 הרוגים בשנה בענף הבניה, בכל בריטניה מתים 42. ביחס למספר העובדים בענף, הסיכוי לפועל בניה ישראלי למות הוא מעל לפי חמש ממקבילו הבריטי. גם אם לא ימותו, העובדים משלמים בבריאותם. אסמא אגבריה: "אצל עובדי הבניין, בגיל ארבעים גמרת את הקריירה. הגב נשבר. לכולם יש פריצת דיסק. שק מלט זה 50 קילו, על פי התקנות צריך שניים כדי להרים, אבל לא מקפידים. תראה לי פועל אחד בלי בעיות בגב. אף קבלן לא נכנס לכלא על רשלנות שהובילה למוות, מקסימום מקבלים קנס כמה אלפי שקלים ומשוחררים לרצח הבא. אני שואלת את הציבור הערבי בישראל – זה הבנים שלכם? אם היו אומרים שכל שנה היו מתים 30 רופאים, זה היה עובר בשתיקה? חיי פועל הבניין זולים, הוא בעיניכם הלוזר".
הסיפורים טורדי מנוחה. "לפני ארבע שנה קראנו על הרוג", מספרת אגבריה. "אנחנו מגיעים לכפר שלו, רואים אשה בהריון, אחרי תשע שנים שלא הצליחה להרות. בעלה מת והיא בוהה בחלל. לא הצלחנו להוציא ממנה מילה. הלכנו לבקר את האבא, והוא מספר שאין לבן פנסיה או ביטוחים. קבלנים קטנים לא עושים פנסיה, כך שאשתו לא תקבל כסף. מה מסתבר? גם הבן השני שלו עובד אצל אותו קבלן. אני אומרת, למה אתה שולח את הבן כצאן לטבח, ברור שהיתה רשלנות. הוא אומר, 'כי כולם ככה'. האין ברירה הורג את הפועלים. אם יתארגנו, הם גם יגידו 'מגיע לי ציוד בטיחות'. היום יגידו להם, 'לך הביתה, נביא אחרים במקומך'".
התפרסם בגרסה אחרת מעט בהארץ
%d בלוגרים אהבו את זה: