Monthly Archives: יולי 2009

הופעתי עם ג'ונתן ריצ'מן בסן פרנסיסקו!

ג'ונתן ריצ'מן, מי שהקדים בכמה שנים את הפאנק, ואחד המוזיקאים שהכי השפיעו עלי, גדלתי עליו עוד כנער בבאר שבע, ניגן איתי בהופעה במסגרת הפסטיבל הבינלאומי של סן פרנסיסקו לפני מספר ימים. להלן הוידאו שלי עם Jonathan Richman

ההופעה התרחשה בספריה הראשית של נורת' ביץ' סן פרנסיסקו, מה שהשפיע עלי ללבוש בגד בסגנון להקות גלאם ולקפוץ על הכסאות לתדהמת הקוראות הותיקות.

 

והנה קצת פרטים על ריצ'מן.

גם בבלוג המעריצים שלו שמחים.

העליתי גם וידאו באיכות מעולה שלי בהופעה עם הגיטריסטית הלוהטת בילי לוי בברזילי כחימום של בני המה.

שיר שתרגמתי של לואי ג'יי רודריגז פורסם בבית העם יחד עם דיוויד ריב.

ביום רביעי ב17:00תתקיים שירת בנות הפליטות של גרילה תרבות ליד מתקן הכליאה בחולון.

 

באותו עניין:

עוד מעלילות סן פרנסיסקו בבלוג: יומן סן פרנסיסקו 

ידיד נוסף מתחילת החודש: צ'יקי וזובין מהטה על אותה במה

 

העולם מוזר, אך יפה. עדיין נרגש.

חמישה תרגומי שירה מסן פרנסיסקו של משוררים שטרם תורגמו

קִדמה \ קרלה בדיליו קורונאדו


נוסעת באוטובוס
מאריזונה
לניו מקסיקו
לידי,
כמה מהגרים
שלושה מקסיקנים
שניים מאקוודור
אחד פרואני
 
אני שומעת אותם מהכסא
הם מדברים על
עבודה מבוקר עד לילה
מראשון ועד ראשון
ימי חג,
שעות נוספות
 
במרחק, מטרטרת רכבת משא
מאות קרונות עמוסי סחורה
אחד המהגרים נרדם
לידו גבר לבן
מצביע לעבר הקרונות בגאווה
"זו הכלכלה שלנו," הוא אומר
"הרכבת הזו היא סמל לקדמה"
 
המשפט מהדהד אצלי בראש
הוא לא יודע שהכלכלה
נוסעת באוטובוס
שהדיוקן הכי אנושי של הקדמה
נמצא בפַנים
המותשות, הצחיחות
של הבחור הישן לצידו
 
קרלה בדיליו, משוררת, רקדנית וקולנוענית מקיטו, אקוודור, ילידת 1985. עובדת בימים אלה על סרט שעוסק בחיימה ריוורה, זמר-משורר רחוב אנרכיסט מאקוודור.  תודה למואיז בן הרוש על העזרה בתרגום.

 

תקנות המחנה \ פול פולנסקי


 
לא לשבת בצל
 
לא לצחוק, לשיר, לרקוד. לא
לעשן, לאכול, לשתות. לא
לבשל,לשטוף, לטאטא
 
לא לירוק, לחרבן, להזדיין. לא
להתאבל, לבכות, ליילל. לא
להתפלל, לקבץ נדבות, לגנוב.
 
לא לרוץ לצד השני של הגבול
 
רדיפה אחר חופש אסורה בתכלית.  
 

קשר נפשע \ פול פולנסקי
 גרסה ישראלית: צ'יקי


הייתי מעדיף לצעוד
מנופף בשירה
ולא ברובה
אבל ליברמן
היה יורה בי.
 
הוא מעדיף לתלות
פוסטרים דרוש חי
או מת
ולקרוא לאספסוף צמא הדם.
 
הייתי מעדיף לצעוד
מנופף בשירה
ולא ברובה
אבל הנשיא בוש
היה יורה בי.
 
הוא מעדיף להפציץ
בניינים וגשרים
לתינוקות הוא קורא
נזק משני.
 
הייתי מעדיף לצעוד
מנופף בשירה
ולא ברובה
אבל אהוד ברק
היה יורה בי.
 
הוא רואה בכל המבקרים
שלו חלק
מקשר נפשע,
 
במיוחד משוררים
שיכולים לכנס
את העניים לפלוגה
ולרדוף אחריו
 
בעוון פשעי מלחמה.
 
 
 
פול פולנסקי הוא אקטיביסט ומשורר אמריקאי, בשנים האחרונות מתגורר יחד עם הצוענים במחנה פליטים במזרח אירופה, במיוחד בקוסובו. פרסם 25 ספרים, וכמו כן סרטים שקשורים לחיי הצוענים. בגרסה המקורית של השיר השני הוא כתב רק על בוש, אבל זו לא חוכמה לכתוב היום נגד בוש, ובכלל לתרגם שירים נגד בוש לעברית. וזה גם משעמם, אז עדכנתי ושיפרתי את השיר. ממילא המתרגם בוחר מה לתרגם, ולכן הוא גם כותב את השירים.

 

ולמשורר שאותי אישית הכי מעניין כאן:

שושנים אשר \ ד.א. לוי

 

לג'ין

 

אנחנו ממתינים לשושנים אשר

פורחות ממתינים לשושנים אשר

פורחות אל השושנים אשר

פורחות שושנים אשר פורחות

פורחות אל אשר פורחות

פורחות אשר פורחות פורחות פורחות

פורחות

ולשושנים אשר אף פעם לא

פורחות הן השושנים אשר אף פעם לא

פורחות שושנים אשר אף פעם לא

פורחות  אשר אף פעם לא פורחות

פורחות אף פעם פורחות פורחות

פורחות

האם השושנים בחלומות?

פורחות בחלומות? פורחות

פורחות חלומות? פורחות

פורחות

כשאנחנו יושבים בצל

הם בנו שמשיה

אשר מכסה ערים עם

אפר  שושנים אשר מכסות

ערים כשאנחנו יושבים

בצל הם בנו שמש

פורחות שושנים אשר פורחות

אפר ערים כשאנחנו יושבים

בשמש הם בנו

שושנים אשר אף פעם לא אשר שושנים

פורחות לא יאמן האם לא

שושנים אשר

יושבים בצל כשאנחנו

בונים חלומות אשר אף פעם לא

פורחים אנחנו בונים חלומות אשר

פורחים פורחים פורחים פורחים

ערים של שושנים שפורחות

לאפר שמצלות

על שושנים אשר יושבות

באור השמש כמו שושנים אשר

אנחנו הופכים לאפר כמו

שושנים אשר

                    חלומות

                    אף פעם

                    לא

                    פורחים

                    חכו

                    חלומות

 

 1966

 

 

ליום גשום \ ד.א. לוי

 

נשיקות

שניסינו לשמור

כבושות בספר

כפרחים

מיום שמש חמים

רק

כדי ששנים אחר כך

נפתח דפים מצהיבים

ונגלה את הנשיקות

כמושות ויבשות

 

פרסמתי בבלוג הקודם, אבל אולי לא ראיתם:  ד.א. לוי (דריל אלן לוי), משורר ביטניק מקולל שמוגדר כ"רמבו האמריקאי", התאבד או נהרג על ידי המשטרה בשנת 1968, בגיל 26, לאחר שנכלא על מכירת שירה לא מוסרית לקטינים. כל חייו נע בין יהדות לבודהיזם. הוא עדיין משורר נשכח לגמרי, אולי חוץ מבאוהיו מדינת מולדתו, שם יש כמה אנשים שעדיין מנסים לספר לעולם איזה משורר ענק הוא היה. לפני מותו, תכנן לעזוב את קליבלנד ולעבור לישראל. כמה אתרים ברשת מוקדשים לשירתו המיוחדת. כנראה זה התרגום הראשון שלו לעברית, כך על פי גוגל. אני לא יודע אם תורגם לשפה כלשהי. וזה כבוד גדול לתרגם אותו.

מכתב מסן פרנסיסקו

זה לקח בערך רבע שעה-עשרים דקות להיכנס לסצינת השירה של סן פרנסיסקו. זה לא שונה בהרבה מכניסה לחדר אוכל בבית משוגעים. למרות שאולי משוגעים זקוקים לקבלות כלשהן. סצינה חייבת תמיד אנשים חדשים. אתה פשוט צריך לקחת מזלג וצלחת ולהטיל את המזלג ליד הצלחת הריקה – אין כאן אוכל, על כל פנים.
כמו בעיתונות המסורתית והלא מזיקה, קשה להימנע מהשוואות למולדת. בניגוד לישראל, שבה שירה היא עניין שעולה ויורד על הגלגל הענק הגמלוני, השירה פה היא הנוזל המרכזי שקולח בצנרת העירונית. זה העניין פה, שירה. כשם שבהוליווד מצלמים קולנוע, או בוימבלדון משחקים טניס, אני מקווה. זה מה שמצפים מהצעירים, מהמלצריות, מהמורות ליוגה, מאשת הקבלה הטיוואנית במלון.
סצינת השירה של סן פרנסיסקו יותר סימפטית מזו שאני מכיר מישראל. הפוליטיות וההתנגדות היא הצעד הטבעי ביותר בשירה הפרנציסקנית, בניגוד לישראל, שבה מחפשים איזו שירה טהורה, בלי לדעת שהחלל הראשון של השירה הטהורה הוא השירה, שהופכת סטרילית ובשלב שני מלנכולית ובשום שלב לא מעניינת. בסן פרנסיסקו יש מסורת של חיבור בין מאבק לשירה.
השירים בסצינה הישראלית הרבה פחות טובים בהכרח. נתקלתי במשוררים שבאחת וחצי בלילה נתנו לבחורה (או בחור) פה שיר עם משחקי מילים עלובים על פוליטיקה אקטואלית, שלא היו מתקבלים לאף תוכנית סטירה. הסברתי לו שבשעה כזו צריך לתת לבחורות שירי אהבה, לא שירים על צ'ייני. האמת שאת השירים שלו גם לא טוב לתת בשלוש בצהריים.
אני כאן כמוזמן של פסטיבל השירה הבינלאומי של סן פרנסיסקו. אני הנציג היחיד מישראל. זה פסטיבל אנטי-ממסדי, שמנוהל על ידי מטורפים – עובדה שאני בפנים. אני מרגיש בו בבית. האנשים שאני פוגש – משוררים מכל העולם, משוררים מקומיים – מעניינים מאוד. אני יושב מחוץ לקפה טריאסטה, בעירוב של כסאות עץ עירניים וכסאות אלומיניום שהוצאנו לשמש הצפודה. לצידי, מתחרדן ג'ק הירשמן, משורר מיתולוגי מקומי בעל חיוך כשל אריה ים מרוח בחמאת בוטנים. הוא מוגדר כמשורר השוליים המפורסם הכי אלמוני בארצות הברית. בספר על שירת השוליים בארצות הברית, "התנ"ך לשירה פורעת חוק", כרך שחור בן 643 עמודים של משוררים, פושעים ומשוררים-פושעים, הוא מקבל הכי הרבה עמודים, לצד משורר מופלא בשם ד.א. לוי שמוגדר כרמבו האמריקאי, מת בגיל 24 מכדור בראש, ומעולם לא שמעתי עליו. טוב הלב שלו ניכר מניופאנדלנד – איזו נקודה זוהרת באופק שקרבה ככל שהבואינג 727 מתקדם אל שדה התעופה סן פרנסיסקו. כאן אחזור לטיסה: בגלל המיתון, צריך לשלם היום על אוכל במטוסים האמריקאים, אז קניתי ארוחת בוקר עם גבינה ופירות בארבעה דולר. למרות שאני לא בישראל 12 שעות, אני כבר מתגעגע לענבים כמו אידיוט.  
הירשמן לחוץ מאוד לקראת הקרנת-מבחן של סרט תעודי שנעשה עליו בשם "משורר אדום". ההקרנה תתקיים אחר הצהריים, וזו לא הגרסה הסופית. פשוט הכסף נגמר למפיקים באמצע, והם מנסים להשיג ככה תרומות. הירשמן מפחד שלא יבואו אנשים, או שיאחרו. הוא כל היום שורץ ב"קפה טריאסטה" בנורת' ביץ'. אני שוב יוצא מהזרם הראשי של הטקסט: כשמדברים על קפה טריאסטה, אני נזכר בגבריאל ד'נונציו, המשורר שהשתלט עם חבורת פשיסטים על העיר הבינלאומית טריאסטה, שהיתה קרויה עד אז פיומה, וכבש אותה. הוא היה משורר-מלך לזמן מה. ואז נכנע לצבא האיטלקי הרשמי, ונטש את העיר. אבל מדינתו קצרת הימים סימנה את המדינה הפשיסטית של מוסוליני. אפשר להשוות את זה למסעות לסלע האדום שסימנו את השאיפות הטריטוריאליות של הישראלי. יש על טריאסטה איפהשהו בויקיפדיה, אין לי כח לעשות גוגל. אכלתי יותר מדי בוריטו טוב.
הירשמן חולף בין השולחנות ומנסה למכור את העיתון הקומוניסטי הזה כמו אחרון ההומלסים. אני היחיד שקונה. דולר אחד. בפנים המרקחת הידועה המוכרת מפרסומים כאלה, הכותרת: האם ארצות הברית תהפוך לדיקטטורה של התאגידים? ותמונות שוטרים מכים מפגין. אני מתרגם לעברית על המקום שיר של משורר בשם לואי רודריגז נגד הפלישה לעירק, שתוכנו מזכיר מעט את שיריו של יבי. אני תמיד חיבבתי את יבי. משורר שאין בו קמצוץ של יבי, אל תביאו אותו אלי. 
רוב המשוררים בפסטיבל מעל גיל חמישים, הדגש הוא על שירה פוליטית ועל העולם השלישי, או "העולם". את הדור הצעיר אני מייצג עם קרלה. שנמצאת בקצה הקפה עם מחשב נייד: קרלה, משוררת-רקדנית מאקוודור שמהר מאוד התאהבתי בה. לא פלא. כאן כולם מאוהבים בה. נילי חרצ'ובסקי, משורר גיי, שנשוי לרופא פיליפיני, כתב לה שירי אהבה שייצאו בספרו הבא.
קרלה, בחורה רומנטית-דרמטית עם נוצה בשערה. קרלה, התאהבתי בה עוד לפני שנפגשנו, מיד כשראיתי את רשימת המשתתפים בפסטיבל על מסך המחשב. מעולם לא פגשתי בחורה מאקוודור. אם התאהבתי בכל בחורה שאמרה שהיא מאורוגוואי, זה היה צפוי שאתאהב בכל בחורה שתטען שהיא מאקוודור, אף שהיא רק מתוך רשימה אינטרנטית של משוררות. אני משתדל להתאהב גם בכל בחורה מארגנטינה, אבל זה קורה רק בחמישים אחוז מהמקרים. מעניין אם יש יהודים בפרגוואי, אני דווקא עוקב אחרי ההיסטוריה של המדינה הזו יותר מכל מדינה באמריקה הלטינית. בגלל המלחמה בראשית המאה הקודמת, פרגוואי די התדלדלה וכמעט לא פוגשים אנשים משם, אולי מישהי מפרגוואי קוראת את הבלוג שלי ותוהה אם אתאהב בה. קרלה כל הזמן מפזמת לעצמה שירי
, התכונה האהובה עלי אצל נשים (למעשה, יש עוד תכונות שאני אוהב באותה מידה – שהן התכונות האהובות עלי ביותר). במכונית של נילי חרשובסקי, צרורים בין כמה משוררים צרודים, שאחד יושב על השני, היד שלי על המשענת מאחוריה, לא נוגעת בעורף שלה, קרלה מבקשת שאלמד אותה משהו בעברית, אז אמרתי 'אני אוהב אותך'. 'אני אוהב אותר' היא חזרה.
ואז אני מסביר לה שקרלה זה בעברית cold to her. מזל שאין עוד ישראלי באוטו ששומע את הגֶג התפל הזו. זה מה שהיה אומר יצפאן אם היה איתנו באוטו, דבוק לקרלה, רגל לרגל, יד מאחורי הגב. נילי חרשובסקי היה בישראל ב1970 והוא מתלהב מהתרגום, קולד טו הר. הוא מספר אנקדוטה מחייו בקיבוץ שמאז הפך למלון דירות.
נילי חרשובסקי הוא בחור מקסים שהולך עם שרשראות צבעוניות ואוכל פזור על בגדיו. בתל אביב לרוב ההומואים אין סטייל, והם מסתכלים עלי עקום כי אני נשי, נוזלי ומוזר. רובם מוצקים, לא רק שהם עושים מנוי לחדר כושר, הם באמת מתאמנים בו, ונראים כמו יאיר לפיד עם שיער קצר וטעם יותר רע בלבוש. כמו היהודים, הם הצליחו כל כך שהפכו לגויים. נראה לי שבישראל אין יהודים ואין הומואים כמו שצריך. השיא היה שטרנסקסואלית שמנה בדיזנגוף צחקה על איך שאני נראה ואמרה לי לעוף מהעיניים. והידיד הטרנסקסואל שלי לא הגן עלי. נעלבתי באותה שניה. אבל בסן פרנסיסקו ההומואים הם ברמה אחרת.
באימייל, הייתי בטוח שנילי הוא בחורה בגלל שמו – נילי. דמיינתי אותו דומה לבחורה יפה בשם נילי שוץ, ביולוגית שאני פוגש תמיד בים (מאורוגוואי, אגב). וכבר בניתי סיפור סביבה, כי הוא סיפר לי על איך פגש את יהודה עמיחי שהיה גם בפסטיבל הזה, כך מסתבר. נילי פרסם את הביוגרפיה הראשונה על בוקובסקי ועל פרלינגטי, שניהם היו חברים טובים שלו. לורנס פרלינגטי, אחד מראשי הביטניקים (יחד עם קורסו, גינסברג, קרואק ובורוז) והמנהל של סיטי לייטס, חנות הספרים שקידמה את הביטניקים, עדיין מסתובב פה, בן 90 במרץ. ב"תרבות וספרות" פרסמו שיר יפה שלו לכבוד היום הולדת, יש בגוגל. את הספר 'נהמה' של הביטניקים בתרגום דן עומר ראיתי לראשונה מצולם בבית של יואל הופמן בחיפה. אני מדי פעם קורא בהקראות בפני קהל צעיר שלא מכיר שירה, את השיר שלו 'תחתונים', מתוך 'נהמה' שמספר איך לכולם יש תחתונים, אפילו לקובנים, אפילו לאפיפיור. זה שיר שמראה מה יכולה לעשות שירה.

פרלינגטי נוסע בטנדר אדום. ג'ק הירשמן מפגיש ביננו. יש לו זקן דליל על פניו, כמו אבקה שבוזקים על עוגת יומהולדת. אני משלשל את ידי לחלון הטנדר האדום ואנחנו לוחצים ידיים. זה כמו ללחוץ יד לאלכסנדר פן או לנשיא טרומן. אבל אני לא מתרגש ממחוות כאלה. ואני רוחץ את הידיים, אחרי השירותים. אני אוהב כאן את השירותים! אני אוהב את האסלה האמריקאית! (אני מתפזר, אחזור לעניין)
אין הרבה אנשים עם מכוניות בסצינה, רק פרלינגטי ונילי וצ'יינה, זמרת אחת, בת של שחקן מחזמרים ידוע. ג'ק מברר את מי פרליגנטי ייקח לסרט, אבל כולם פוחדים לנסוע איתו, כי הוא לא רואה טוב, בן 90 אחרי הכול. הוא נאלץ לנסוע עם פרלינגטי, ומגיע באיחור.
אני שואל את נילי כמה זמן הם נאמנים לקפה הזה, קפה טריאסטה, והוא אומר 35 שנה. אני נזכר במבטים הזועפים של ברנשים שמעקמים אף על זה שאני יושב פה שם בבאצ'ו או בנסיך הקטן. אני מזעיף בחזרה, אבל התלונות משפיעות, ואני מגוון את בתי הקפה שלי. אבל למה להחליף מקום נחמד?

ג'ק הירשמן מחמיא לבית הקפה באהבה, כמו שבעל מחמיא לאשתו. אף שלמעשה לא ראיתי אף אחד שאוהב כל כך אחרי 35 שנה את בן או בת זוגו, כמו הירשמן את בית הקפה שלו. לג'ק היו הרבה נשים. היה רודף שמלות בזמנו. מהסרט עליו, היה נראה שהוא מלא בתאווה – אף גדול, לב גדול כזה. מאהב צריך אף גדול, זה ברור. כדי שיוכל לנשום טוב. יש שתי תכונות שאני מעריך: תאווה ואופטימיזם. שתיהן תכונות שנרדפות היום. גופניות היא עניין רע ואף מסוכן, בעידן הסטרילי שאנחנו חיים, כמובן שכל חוקי העישון גם קשורים לשאיפה לחוסר גופניות, הרי העשן הנכנס לעיניים הוא השלכה של זרע. אנשים בעולם המערבי שונאים שחודרים אליהם. כמו שהעולם המערבי רוצה להביא סחורות מכל מקום (שוק חופשי), אבל לא מוכן להעביר אנשים (הגירה), כך אנשים מתעקשים שלא יחדרו אל הבועה שלהם, במיוחד זו הגופנית, אבל כן משתמשים בגופניות של אנשים אחרים: מלצרים, שליחים, מנקים, מטפלות, שהגוף שלהם משמש אותנו כדי שנשמור על איכות החיים המערבית. ואני אומר, אדרבה, תעשנו, תחדרו. כבר אמר מי שאמר, לזרעך אתן את כל הארץ. נראה שאני כאן מתפזר ברעיונות שלי כקשיש טרחן.
קבעתי באימייל עם הירשמן בקפה טריאסטה, ואז אמרו לי שחיכה ויצא. חשבתי שהוא נעלב שאני מאחר, כי קבעתי איתו בNoon שבשבילנו זה בין אחת לשלוש וחצי, באמריקה זה 12. מסתבר, שהוא פשוט יושב שם מהבוקר עד הערב. אין טעם ללכת למקום אחר. הצוות לא שם לב שהוא היה בפנים. הוא כל הזמן שם.
אם גבריאל מוקד בשיחה עם בנות צעירות ייזכר ביונה וולך, אז כאן נזכרים בעניינים שקרו לג'ק קרואק או לבוקובסקי או ניל קסידי, שהיו ידידים אישיים של רוב הנוכחים. מניחים את שמו של בוקובסקי כמו שבטאקי מניח שחקן מובס את קלף 'משנה צבע' בשיאו של משחק. במי אני אזכר עוד ארבעים שנה כדי להרשים בחורות צעירות? בנמרוד קמר? כנראה אין ברירה.
הם שולפים תמונות משותפות שלהם מהתקופה שבוקובסקי עבד בדואר – פנים עצובות, מטושטשות. היום בוקובסקי בעיקר חביב על קוראים יאפיים, שחייהם משמימים ונטולי משמעות, כמו ואן גוך שניתלה ביקרים שבסלונים. בוקובסקי המסכן הוא היום משורר של בני עשירים שבסוף יכנסו למסלול וילמדו ברייכמן. נדמה לי שקראתי שגדעון סער אוהב את חנוך לוין, אבל אולי זה מישהו אחר מהליכוד. כבר ידידי הזמר העממי א.ב דן העלה את הטענה שבורגנים אוהבים את היוצרים שלהם מדממים וטוטאליים. כל עוד הם לא ממש בסביבה, עדיף מתים כמובן. הם רוצים אנשים שכל היום יכתבו ויסבלו בשבילם. משהו כמו משרת חבול. מישהו מתנדב?
קרלה מספרת על הפגישה שלה עם הסצינה: היא הגיעה לסן פרנסיסקו ורצתה להכיר את משוררי הביט ואת ג'ק הירשמן שידעה שהם יושבים בנורת' ביץ'. היא היתה בקסטרו, שכונת הגייז, ושאלה מישהי איך להגיע לנורת' ביץ'. זו אמרה שהיא בדיוק מגיעה לשכונה לשתות קפה, אז היא התלוותה אליה, והיא לקחה אותה לקפה טריאסטה. שם פגשה את אגי פאלק, שסיפרה כדרך אגב שהיא אשתו של ג'ק הירשמן. קרלה היתה אמורה לחזור לאקוודור עוד כמה ימים, הכסף שלה נגמר. ג'ק הירשמן שאל מה היא עושה, והיא הראתה שיר שהיא עובדת עליו על מרי קיין, מחזאית ילידת 1971 שמתה בגיל צעיר. אגי היא משוררת שבדית שעוסקת בתיאטרון. ושניהם מאוד התרשמו מהשיר, תרגמו אותו במהירות לאנגלית, דאגו שיפורסם במגזין שמאלי וקבעו לה תאריך קריאה. היא אמרה שהיא נוסעת לאקוודור, נגמר לה הכסף, כך שלא תוכל לקרוא. ג'ק והירשמן אמרו שיידאגו לה. שהיא חלק מהמשפחה. מאז היא שם, מצטופפת בדירת החדר של ג'ק, היא הצליחה להשיג רשות מגלריה לרקוד שם ביום. בדרך כלל אחד המשוררים או המשוררות מזמינים אותה לסנדביץ'. זו משוררת!  
הסרט על ג'ק הירשמן הוא אחד הדברים שנותנים לך כח. הרעיון הוא פשוט. זו הדרך הנכונה לחיות: להיאבק ולשמוח, לא לדפוק חשבון. בסרט רואים איך יזם בתקופת רייגן סייע להומלסים ועזר להם להשתלט על בתים ריקים, מתריע על כך שהומלסיות היא לא מכה משמים אלא החלטה שלטונית. הוא אף הפך למשורר הראשי שלהם, כשקרא שירים בהפגנות שלהם. בזמן מלחמת ויאטנם היה מרצה באוניברסיטה עם משרה מכניסה כמרצה לספרות השוואתית ותהילה. אבל הוא הטיף לתלמידיו לא להתגייס ולהיאבק נגד המלחמה ונעצר בעצמו. האוניברסיטה פיטרה אותו. תוך כדי המאבקים, הפך לקומוניסט. עניין לא פופולרי בארצות הברית. גם משורר, גם קומוניסט, גם מסוכסך עם האקדמיה – המודל הכלכלי של מרבית המשוררים כאן. בשלב מסוים הוא הגיע לידי כך שביקש כסף מאנשים ברחוב, הולך עם הספרים שלו. כמו המשורר הישראלי שיין (רק שג'ק הירשמן הוא משורר שהשירה שלו היא על הרחוב, על החיים וההתנגדות). הוא פנה לאישה כקבצן, שהזמינה אותו לסרט והם הפכו לזוג לכמה שנים. כמה אנשים אמרו לי בכעס שהוא לא עבד 40 שנה. לא ברור איך הופכים את זה לעניין רע.
בסרט, דיברו אנשים על כך שהירשמן היה בכל מקום בסן פרנסיסקו, חולף בכביש בלי קשר לרמזורים ולתנועה, כביטוי לתשוקה שלו להיות חלק ממחזור הדם של העיר הזו. סיפרו שהוא עבר ברחוב בלי קשר לרמזורים, נושק למכוניות.
בערב אני ממשיך עם אנדרו, משורר צעיר חובש בארט, לשתי הופעות. מסתבר שיש כאן שתי סצינות – הסצינה של המשוררים המבוגרים, וסצינה של משוררים בני עשרים ומשהו. בדרך כלל משוררים מהסצינה המבוגרת לא מגיעים כאן לסצינה הצעירה, מסיבות כלשהן. הסצינה הצעירה מרירה על כך שהמבוגרים לא עושים לה כבוד. אני הראשון בפסטיבל הזה שמשתתף באירועים של הצעירים. ההופעה הראשונה שלי היא בבית קפה עם תזמורת ג'ז בנוסח המוכשר של ילדי ר
ימון, נער מתולתל מוביל את הלהקה עם חליל, מזכיר את פן (הדמות המיתולוגית). אחר כך אנחנו עוברים למרכז של התרבות הצעירה במקום, שכונת 'מישן' (mission) על רחוב מישן פינת רחוב 16. הסיפור הוא שלפני חמש שנים היתה הקראה כל יום חמישי במסעדה. אבל לפתע כל הקוראים הגיעו למסעדה ביום ההקראה וגילו שהיא סגורה. אז הם עברו לקרוא ברחוב, והצטרפו אליהם עוברים ושבים וההומלסים. זו הקראה מעניינת, אחרי קוקסינלים שחורה שחושפת שני שליש מהחזה ומבקשת מכולם לפרוט לה דולר לרבעים. לפניי קורא אדם שנראה כנהג משאית עצוב והוא אחד המרכזיים בסצינה מסתבר, מאוד דבק בשירה שלו. חלק מההומלסים קוראים באריכות ומורידים אותם מהבמה. למעשה, אין במה או מיקרופון. פשוט עיגול מצויר על המדרכות שכל מי שמתפרץ אליו רשאי לקרוא. אחרי זה המארגנים מתנצלים בפניי על הרמה הלא אחידה, רומזים על ההומלסים כנראה, ואני אומר להם שזה דווקא מה שמעניין באירוע הזה, הרחוב שמתפרץ אל השירים. גם ב'אדומה' שמחתי מאוד לפרסם שיר של מתקן אופניים, שלטעמי הוא אחד השירים הכי טובים באסופה הזו. בניגוד לפרויקט 'שירה על הדרך' שנעשה בישראל, והוא הדבר הכי סטרילי והכי לא-תל-אביבי, ובגלל זה גם לא גורר עניין.
בהמשך אני גם קורא שירה עם המבוגרים בגלריה נחמדה ליד טריאסטה, לכבוד הקמת גוף חדש ששירמן מקים, "בריגדת המשוררים הלוחמים" או משהו כזה. קוראים איתי קרלה שכתבה שיר על מהגרי עבודה מדרום אמריקה שנכנסים לארצות הברית, ג'ק והמשוררת הלאומית של סן פרנסיסקו, ביטניקית לשעבר, והמשורר הלאומי של מסצ'וסטס, עם קוקו ארוך ולבן. אני קורא בעברית, בטונים המוכרים והדרמטיים שלי, והיחס מאוד מעניין. כולם בטוחים שאני משורר רוחני מאוד, בגלל השפה. בדרך כלל יש מתח בין הטקסט אצלי לבין המנגינה, כאן הטקסט לא מובן, ואנשים מתייחסים רק לניגון. אנשים מדברים איתי על השפעות של חזנות על הטקסטים שלי. כמו עולה חדש שברוסיה הוא יהודי ובארץ הוא רוסי, אני לפתע פה היהודי, נציג של כמה אלפי שנות היסטוריה שאליהן דרך טיסת דלתה איירליינס נקלעתי בטעות. אחרי הכול: יש לי תחתונים ועליהם דגל ישראל.
בקרב חבורת המשוררים של סן פרנסיסקו אני מרגיש בבית, למרות שאנחנו לא חולקים את אותה שפה, או גיל. זה בכלל לא קשור לסגנון פואטי. השירה שלהם הרבה יותר נאיבית, שלי הרבה יותר צווחנית ומתחכמת. אני חושב שהחיבור קשור לדרך שאנחנו אוכלים. בדרך כלל משוררים בישראל אוכלים כבני אדם, אני אוכל מאוד מוזר ופעמים רבות אוכל נשפך לי על הבגדים, נופל על החולצה והמכנסיים. כי אני חושב על דברים אחרים כשאני אוכל. ככה גם המשוררים שאני פוגש כאן – בחליפות מהודרות מוכתמות, אוכל על בגדיהם. אוכל על השרוולים. אכלתי נקניקיה עם הרבה בצל ומיונז כשאנדרו סיפר לי שלקרלה יש חבר, שוטר מקומי מוכר, "השוטר של נורת' ביץ'".
אנשים כאן חביבים כל כך. כשהמוכר המרוקאי מהמאפיה מול המלון הזול שבו הייתי אוכל בכל בוקר קרואסון בשלושה דולר גילה שאני מישראל, הוא החל לשים "הבה נגילה". זה היה נחמד מצדו. הפסקתי כמובן להגיע למקום. אני ממשיך לכיוון הגולדן גייט. ראשה מתולתל עכשיו בערפל, סן פרנסיסקו

על רובים ותפוזים – בעקבות הביקורת על "רובים וכרטיסי אשראי" בהארץ (אילן ברקוביץ') – התגובה המלאה

"הפחדת ילדים הינה ערך עליון באמנות",

שחר כסלו, מוזיאון פתח תקווה, 2009

 

ביקורתו של אילן ברקוביץ' על ספרי "רובים וכרטיסי אשראי" (פלונית) כל כולה תענוג למן הפתיח עד השורות הנועלות המציגות את ספרי כתחתית השירה העברית ממנה אין לרדת. לא היה רחוק המבקר להכריז על סופה של השירה העברית בשל ספרי.
הביקורת של ברקוביץ' מעניינת כי נדיר שלמבקר יש אפשרות להתכתש עם שיר שנכתב עליו ועל המיליה הספרותי שלו, וכזה היא השיר "צואת הזהב" בספרי, מדריך נגד גרפומנים, המחברים חרוזיזים מסוג  "עכשיו תפוזים\ עכשיו תפוזים אני אומר\ ת-פו-זים\ כעסיסם החם נהיה כועסים" או שורות של קיטש גרום כמו "עַד אוֹר הַבֹּקֶר, רֵיחַ הָאַהֲבָה הַשְּׂרוּפָה, הַשְּׂרוּטָה,\ הַנִּשְׁבֶּרֶת, יִתְפּוֹגֵג בָּאֲוִיר \מְנַקֶּה הָרִאשׁוֹן שֶׁל הָרְחוֹב יִהְיֶה מַלְאָךְ שֶׁל יוֹם חָדָשׁ" ("תפוזים", אילן ברקוביץ'). לטעמי, משורר בגיר במאה ה21 צריך לקחת אחריות: מנקה הרחוב איננו מלאך – הוא בן אדם ויש לו תנאי תעסוקה מסוימים. אי אפשר להפיל עליו רומנטיקה נוסח מיכל נגרין.
לשבחו של המשורר בשטח יאמר שכאדם הוא מרענן את השירה הישראלית, עם הפרנויה המתרצדת שלו מאותו שד נורא שברא, "חבורת משוררי הנסיך הקטן", החומסים את השירה ההגונה, הלא היא שירתו מהספר "תפוזים" ושל דומיו, והיצירתיות בדיווחיו, המזכירה את יחסו של דון קישוט לסוסתו החולנית רוזיננטה – הצגת אוטובוס קלוש שיצא מרחוב מטלון לתמוך במפוטרי פולגת קריית גת כאוטובוס מפואר שנשכר על ידי משוררים תאבי פרסום, והופעה פרטיזנית ברחובה של זכרון יעקב בלא הגברה, כשהם נאבקים בזמזום נגני מפוחית, ואחר כך בחומוסיה מביכה במסגרת פסטיבל נגני רחוב כפסטיבל שירה מחבק שצריך להימנע ממנו.

בהתחלה נרתעתי ממנו, בגלל חנפותו ברוח ריצ'ארד השלישי ודרישתו הטורדנית להתייחס לספר שלו במכתבים חרוזים (למשל המייל הבא: "איך נתראה באירועי השירה השונים? "אתם" אף פעם לא מזמינים אותי.נדמה לי שגם לי איזה חוש שירי נסתר… וברצינות: קרא בספר, סחט בתפוזים, וראה זה פלא, בשפע, בעסיסים"), שלל ההעלבויות הרעשניות והטוקבקים האנונימיים המפורסמים, שהפנו בין השאר לביקורתו עלי ושיבחוה, אבל למדתי לחבב את ראשו הג'ינג'י הגדול ועיניו העצובות היפות, כדמות שצובעת את עולם השירה הישראלית. כשם שקדאפי הוא דיקטטור שחביב עלי, יעשה את אשר יעשה (אני לא מעוניין כמובן להשוות בין ברקוביץ' לבין קדאפי, שכתיבתו והסטייל שלו מעניינים). אולי זו חיבתי לטיפוסים מוזרים, דו-משמעיים, ככותב סאטירי. במחזה שלי "קדימה!" מופיע אמן קברט בולע ביצים שממשיך לבלוע אותן ולעמוד על שלו ברצינות, גם כשהצבא פושט וכולם נורים סביבו. חבל שבשיריו של ברקוביץ' אין את השניות הזו שבאופי שלו ושביקורתו עמומה ובז'ית כמו הדף שעליו היא מודפסת. דוקא הביקורת על ספרי, בגלל שנכתבה בשנאה וקנאה, היתה מהנה מרוב מאמריו המלוקקים והמנסים לשמר את הקיים בגרסתו העבשה ביותר.
אינני רוצה להתנצח עם קביעותיו על הספר, שכן איני יודע על כתיבתי יותר מכל קורא או מבקר, יתכן ואני באמת 'סמי פשיסט' בכך שאני מתנגד למשוררים שמשעממים אותי, אף שלא ידעתי שזו ההגדרה המילונית לפשיזם. יתכן ואני שובניסט, אף שקשה לי להתייחס ברצינות לדעה כזו מצד אדם שמקדיש ספר שלם להקבלה בין נשים לבין פירות הדר. אבל חשוב לי לתקן מספר טעויות עובדתיות, שהן מעבר לעניין של דעה או ביקורת.
ראשית, עניין חמור ביותר. הקורא ברצנזיה עשוי לחשוב שכתבתי את המילה "מגניב" שהופיעה כביכול בספרי בעמוד 27 ומופיעה במרכאות. חיפשתי בבהלה בעמוד 27 ואכן לא מצאתיה. לגבי "שיר השכונה" שברקוביץ' מציג כמגלומני, ובכן, הוא נכתב על אהוד ברק. לא עקרתי את כל השיחים בשכונה הזו. כבר בשורה הפותחת של המאמר מתגלה חוסר יכולת בסיסי בקריאה, שהיא אפילו מעבר לטרחנות שבה מצטיין הכותב (הערת צד: חבל שאין פרס בנושא טרחנות. דוקא להם מגיע שכר התפנות). הוא טוען שבספר אני מציין שאם הייתי מקבל 10000 שקלים כפרס ספרותי הייתי הולך לזונות עם הכסף. בעוד בשיר מתגוללת עלילה שונה לגמרי: רומן שהיה לי עם בחורה שגילתה לי שהיא עובדת כנערת ליווי לפרנסתה. ומחושב כמה מפגשים היא צריכה כדי להקביל לסך פרס ספרותי.
כל הניסוח הברקוביצ'אי מזכיר מאוד טקסטים מלאי חרדה מ'הצופה' או 'מעריב לנוער' על "תופעת הפאנק", שלא לדבר על נודיזם, כך שזה מאוד מחמיא. השירה שלי ושל כותבי מעין היא תופעה הקשורה לפאנק, דאדא או ביט יותר מלאותה דודה "שירה" כבודה שאליה מתחנף בדרך כלל ממסד הביקורת, שירה שסבורה שתיתכן מהפכה. שיש לאן להתקדם מכאן. זו הסכנה שבה לברקוביצ'ים.

 

(תגובה מקוצרת התפרסמה ביום שישי ב"תרבות וספרות")

 

הביקורת של אילן ברקוביץ' למחמיצים

בועז יניב על הספר

דרור בורשטיין על הספר

יהודה ויזן על הספר

כרמית רוזן על הספר

על מעין, מערבון, החדש והרע, עיתון האמנות החדש והספר של נמרוד קמר – פרטים מלאים

חומוס \ צאלה כץ
 
אתה מנגב חומוס כפי שמנגבים זיעה
אני מנגבת חומוס כפי שמנגבים דמעות
אוכלים ומוחים
לך הפיתה, לי הבצל
 
מעין 5 יוצא אט אט לחנויות, וכולל גם את מגזין הקולנוע מערבון, מגזין חדש לאמנות בשם החדש והרע וספר השירה והמסמכים של נמרוד קמר, אני רוצה לתייק אותך.
זה בינתיים הגליון הכי גדול שהוצאנו, לוויתן נייר בן 350 עמודים בארבעה חלקים, שבהם משתתפים כמאה יוצרים, מתחומי השירה, הספרות, האמנות, הקולנוע, התיאטרון, הקומיקס ועוד. באופן מוזר, בתקופה שכל העיתונות והמגזינים מצמצמים, מעין הופך למעין דבר עצום מידות כל כך. בכל זאת הצלחנו לשמור על המחיר מהגליון הראשון, 17 ₪, שהיה בזמן יציאת גליון 1 שכר המינימום לשעת עבודה. הוא היה בן 110 עמודים אגב.

 בתחום המאמרים במעין 5 יש מסה מרכזית של רועי רוזן על המימד הגרוטסקי של מבצע עופרת יצוקה שניכר בראש ובראשונה בשם המבצע, דנה פרנק היא ראשונה בסדרה של כותבות וכותבי מעין שכותבים על שירתם. כיום היא בת 20 ופרסומה הראשון במעין היה כשהיתה בת 15. אורן קקון, אחד המסאים החדשים האמיצים בארץ, במאמר ראשון במעין, שעוסק בספר המאמרים של יגאל שוורץ "הידעת את הארץ שם הלימון פורח", יהושע סימון במאמר על ההזדמנות שבמשבר הכלכלי, מנסה לפתוח מחדש את השיח על "המשבר", וטקסט של חיים נחמן ביאליק על המרכזיות של צבע הדפים בכתבי העת העבריים.

 

כדור הארץ, השמש והירח, אסף קוריאט

 


השירים הראשונים במעין 5 הם של נטלי לוין, משוררת ואמנית. אנחנו אוהבים לפתוח את העיתון עם יוצר שזה הפרסום הראשון שלו. כך היה עם צאלה כץ, שלאחרונה פרסמה ספר שירה ראשון "הבי מטא", עם ואן נויין, שהוציאה ספר בהוצאת מעין, זהיה קונדוס,יוני רז פורטוגלי והגר רוה. השירים של נטלי לוין, משוררת שמתגוררת כרגע בין ואדי ניסנס להדר בחיפה, מלאי תשוקה, אחד השירים המעניינים הוא "הרשימה" והוא על גבול האמנות הפלסטית, ועם שורות טכנו-ארוטיות כמו "תנגב לי את הדיוידי\ הוא קופץ". נטלי לוין גם מככבת במגזין האמנות החדש החדש והרע במדור אישי של שיחות מיטה, והפעם עם האמן אריאל קליינר, ובעבר פרסמה מאמר מרגש במערבון מפסטיבל הקולנוע בקהיר. ואן נויין, שהוציאה את עין הכמהין בהוצאת מעין שזכה להצלחה גדולה מאוד בביקורות, ואף נבחר על ידי מעריב לאחד משלושים הטקסטים הפואטיים שהכי חשוב לקרוא מאלה שפורסמו אי פעם בשפה העברית, נעה קדימה והשתכללה. כאן היא מתנסה בז'רגון הפקצי, שפת נפקניות-האינטרנט, המחליפות אותיות במספרים. זה כנראה השיר הראשון בשפה הזו המתפרסם בכתב עת עברי. אהרן שבתאי, מהכותבים שאנחנו הכי שמחים שרואים בנו את הבית השירי שלהם, פרסם סונטת אי-גיון, שבה לכאורה כל שורה לא מתקשרת לקודמתה, אבל בסופו של דבר הכול מתכנס אל חיינו כאן, הנהדרים=מזוויעים. לשבתאי יש גם מאמר מרתק ועקרוני, "על השמחה בשירה", ושני תרגומים, לשירת הרחוב של ריימון קנו הצרפתי ולאנטי-פואטיקה של ניקנור פארה הצ'יליאני, שפותחים ופורצים את אפשרויות השירה ואת גדר השירה. תרגומים אחרים שמפגישים עולם חדש לקורא ולכותב הישראלי הם של סצינת משוררי הבּיט מאנגליה, שהתרכזו בליברפול.
בדרך כלל אנחנו נותנים טעימה מכל משורר, הפעם פרסמנו שישה עשר שירים של המשוררת הצעירה מיכל דר, עם שורות יפהפיות כמו "בשר מכחיל\ ומאדים\ צלחות מעוטרות בחנות של הכול בדולר". מיכל דר היא בין המשוררות הטובות ביותר שפועלות בישראל. מתי שמואלוף, לשעבר עורך "הכיוון מזרח" וקולגה במסגרת גרילה תרבות והאנתולוגיות לצאת ואדומה, מפרסם לראשונה שיר במעין, שיר פרודי על אינתיפאדה אשכנזית, מרד גפילטעפיש ממערב אל המזרח שמטופל וממושטר. רינת ק. ראובן בשירים קוויריים רטבטבים בנוסח שעובר בין אשה לגבר עם שורות כמו "הסיגריה היא איבר המין שלי\ אני משתינה את האפר\ אל תוך המאפרה\ ומפספסת". רינת היה\תה מהתורמות\ים של הפנזין הקווירי המצויין "נער אמצע" שעסק בתנועה מאשה לגבר. צאלה כץ ז"ל, עוד בחורה בעלת מיניות מרפררת, מנדבת שני שירים מעזבונה, שמחזקים את מעמדה כאחת המשוררות החשובות ביותר הפעילות פה. כדאי לחפש ביוטיוב את השקה שעשתה בבית הסופר, כשניסתה להשתלט על אחד הערבים שם ובסוף גורשה. עדי לויתן, איש קבוצת השירה "עין שביב 63" ממצפה רמון, שמאורגנת על ידי אילנה שחף, בשיר על מסגר. את לויתן פגשנו בפסטיבל שדה בוקר והתרשמנו מאוד מהייחוד שלו ומהעולם החברתי הנשקף משיריו. רועי צ'יקי ארד עם שיר בשם "כמה המלצות" גם סוגר את מעין 5 עם מחזה באורך מלא, "רפובליקת הנשים השמנות" על מדינה אוטופית בקווקז של נשים שמנות, שהופכת לדיקטטורה מסוייטת. בעיתון האמנות החדש והרע צ'יקי מפרסם טקסט על אמנות מוחלשת, כשהוא מאפיין את הז'אנר ומרכזיותו ומנסה להבין את סיבותיו ומסיבותיו. מחזה אחר שפרסמנו בעיתון הוא של צחי מלמדג'ייסון מוריס, שם ספרותי של כוכב מוכר לבני הנעורים, פרסם שירים הומוסקסואלים לוהטים ומיוחדים. כרמל רובינשטיין, בפרסום ראשון, עם שיר סוריאליסטי, שנפתח בשורה האדירה "הבריכה המפוקסלת, המשובצת לורדים זוהרים משתקפת בעינו הימנית". לינה פלאח, אינטלקטואלית ממוצא דרוזי, ציר מרכזי של חוגי הבוהמה של קפה מסדה בחיפה, גם בפרסום ראשון, בשיר על אמא שלה ועל גברים רופסים. יובל בן עמי, מוזיקאי, סופר ואיש רנסנס מקומי, שמלווה הרבה את פעילות מעין ופעילות גרילה תרבות ובסטרבות, מפרסם כמה שירים יפהפיים חרוזים ושקולים עם שורות מבריקות כמו "כלב של אישה בלבוש נזירה\ דיבורה רמת גני נורא". שגיא אלנקוה, שפרסם לאחרונה את ספרו הראשון "קונכיה" בהוצאת ירון גולן, פרסם מספר שירים יפהפיים, שיר לדוגמא: "הבדידות היא עץ ככל העצים\ רק שיש לו זנב". בעיתון מופיע גם שיר של נוית בראל שהתפרסם גם בזמן הפעולה של גרילה תרבות בפולגת קרית גת. עוד במעין 5, קומיקס להיטי של אהד פישוף ופרגמנטים שיריים של האמן פסח סלבוסקי עם שורות כמו "מצאתי עיפרון, אז חיפשתי מישהו לחדד אותו".
אם לאפיין את הגליון בפרספקטיבה קצרצרת, אפשר להגיד שזה הגליון עם הכי הרבה שירה שמושפעת מסוריאליזם, אולי בעקבות המציאות הישראלית האבסורדית של השנה האחרונה.
בחלק הפרוזה במעין 5 פרסמנו סיפור של זהיה קונדוס, על מלחמה מטפורית בין נשיא לבין עכבר עקשן. בועז לביא, שהסיפור שלו ממעין 4 פורסם לפני חודש במצרים, כותב על האהבה בין מובטל לסוסו. הסופר יפתח אשכנזי בסיפור מלא תשוקה ותוגה על מסיבה באיזור
כרמיאל, אולי שיר אבל למסיבות הפריפריה הזולות והחרמניות. ועוד סיפורים של המשורר רומן באימבאייב, עודד נעמן והאמנית קרן ציטר וכן פרסום ראשון לסיפור מסע של נטע לירז, שבעבר פרסמנו יצירות גרפיטי שריססה במדרשה לאמנות והושעתה בגינן. כדאי גם לשים לב לכריכה הקדמית של מעין 5, מעטפת המטבעות, של אסף קוריאט, שנקראת "כדור הארץ, השמש והירח", ולכריכה האחורית של נעה צאושו ומרב כהן, שבה נעה חורצת חציל מטוגן במקום לשון, מחווה ליצירות פליקר שובבות שהיו פופולאריות ב-2007.
 

 

החדש והרע: מכאן המרחק לא רחוק לגליון הראשון של מגזין האמנות החדש שלנו, החדש והרע, זה מוצר הדפוס הראשון שלנו שכל עמודיו בצבע מלא. היינו בדילמה גדולה אם להוציא עוד עיתון, או להמשיך לפרסם אמנות בתוך מעין. אם אפשר, אנחנו מעדיפים לקחת סיכונים.
 צלחת הגליון והתגובות אליו, יקבעו אם ימשיך, ובאיזה פורמט ושיטת עבודה. בין המאמרים בעיתון, תרגום של מניפסט התחזוקה של האמנית הפמניסטית מירל יוקליס, שבחרה להפוך את עבודות הבית לאמנות, מכתב של האוצר החברתי טל אדלר לשגריר ישראל באוסטריה בעקבות ויכוח שהיה ביניהם על אמנות פוליטית. האמן פסח סלבוסקי מחזיר לגליה יהב שפרסמה בגליון הקודם מעין את המאמר "על השוק והשדה", ותוקף תחת הכותרת "אני לא השדה שלך". יהושע סימון על "אלימות מכוננת: 1947-1950" של אריאלה אזולאי, וכן ביקורת אסוציאטיבית על התערוכה של אבנר בן גלבמוזיאון תל אביב. ראיון של נטלי לוין עם אריאל קליינר, במסגרת מדורהּ החדש, בו הוא מכריז על עזיבת עולם האמנות, ושיחה של נועה צאושו עם אסף קוריאט. מבין האמנים המשתתפים: טמיר ליכטנברג, דורון רבינא, רקפת וינר עומר, ערן נוה, דוד עדיקא, קרן ציטר (מחווה למגזין אלכסיה שהשפיע על החדש והרע), יואב אפרתי, מעין שטראוס, פסח סלבוסקי, הצלמת גוני ריסקין ועוד, והאמנים הבינלאומיים רוקסן זרגאם, פרנצ'סקו פיניציו וברתולמיו ריאן. תמונת השער היא של אסף עברון, מתוך פרויקט צילומי עיתונות של בליינים באיזור התופת של יד חרוצים. החדש והרע הוא עיתון מפתה מאוד ומעורר מאוד, ישראלי מאוד, שמנסה להחזיר את הפוליטי והאתי לאמנות הישראלית שנסחפה למחוזות אחרים.


שער גליון מערבון 5 עוסק במאמר האינטואיטיבי של יונתן גל על דמות הישראלי בסרטים הוליוודיים, מאקסודוס ועד זוהאן. המגזין נפתח במדור חדש, של ביקורות קצרות על סרטים חדשים ובו התייחסויות לוודי אלן, האחים דארדן, עץ הלימון וסימני מתיחה של זהר וגנר.סלבוי ז'יז'ק תרם במיוחד למערבון 5 טקסט המשווה בין מחילות של אודי אלוני וואלס עם באשיר של ארי פולמן. גם הקולנוען הלבנוני והמשורר ואאל נורדין (שיריו התפרסמו בגליונות מעין הקודמים) כותב על ואלס עם באשיר ועל שירותו הצבאי בצבא הלבנוני, אדם אבולעפיה מפרסם מאמר רחב יריעה שמאיר נקודות בסרטיו התעודיים של דוד אופקהגר בן אשר במניפסט נגד הבנאליה של סרטי הארט-האוס, איבתיסאם מרעאנה במכתב אהבה לגיא זוהר בעקבות ההתפרצות לאולפן תוכניתו במהלך מאבק היוצרים, יונתן לוי על האגם, סרטו הקצר של בועז לביאחגי בועז על בדידות וכלכלת שירותים בכייבל גאי של בן סטילר וג'ים קאריבני בן דוד על אנטוניונינועם יורן על האח הגדול, ג'ניפר אבסירה, הרכזת החיננית של מערבון, על היחס למין בסרטיה של הבמאית קתרין ברייה, שיחה עם התיאורטיקן ז'אן לואי קומולי בעקבות הסרט  לה צ'צ'יליה על הנסיון האנרכיסטי בברזיל,יוני רז פורטוגלי על הדרך שבה התקבל איים אבודים של רשף לוי, תמליל הכנס שאירגנו מערבון ומטה מאבק היוצרים בעקבות צנזור שיטת השקשוקה, ו"הצופה", מדורו של רועי רוזן על סיינפלד ואנדי קאופמן. עוד במערבון 5דמדומים של קתרין הארדוויק, מאמא מיה, חופשיה ומאושרת של מייק לי, לאהוב אותך מאז, משחק כפול, רעם טרופי של בן סטילר, רידקטד של בריאן דה פלמה, גירלז און פילם של ג'ולי באק וקרין ריבקינד סגל, על הבמאי הפורטוגזי פרדו קוסטה, על גיבורי הדגל של קלינט איסטווד ובופור של יוסף סידר, נער החידות מבומביי והשמצה של יואב שמיר.

אנחנו גאים לפרסם ביחד עם מעין 5 את אני רוצה לתייק אותך, ספר ייחודי של שירה ומסמכים מאת נמרוד קמר. הספר כולל שירים על אינטרנט ויחסים, לצד שירים על טיול למרוקו, אך גם דוקומנטים, כמו מכתב ששלח לכל שרשרת הפיקוד על גייזר פעיל בבסיס שבו שירת, מכתב שבעקבות שליחתו נחקר על ידי רשויות הצבא, מכתב למרצה, טקסט שהשחיל לפירסום באתר "Ynet יחסים", מכתב לחברתו מחו"ל ועוד.

עוד משתתפים במעין 5מערבון 5 והחדש והרע 0.5תום שובל, מרחב ישורון, יעל פרידמן, רוני כהן, עירית כץ, נוני גפן, מיכל חי, מלכי טסלר, ענבל שטראוס, יוני רז פורטוגלי, עמיחי שלו, אלין לב הר, אפרת קדם, אריאל שלזינגרהראל לוז, כוכבית קדושים, אסף גרובר, מיקה רוטנברג, לן בוכמן, תמר איזנברג, אלונה רודה, עידו מיכאלי, רות פתיר ובועז לוין, קרן כץ, מליסה גרונלנד, אור דהן, ורוניקה ניקול טטלבאוםהגר תפוחי, רוסה לאו, דן שובל ודרור יזהר. כתב העת יוצא לאור בתמיכת קרן רבינוביץ', איגודי הבמאים והתסריטאים ומפעל הפיס. כל העיתונים מעוצבים על ידי כרם הלברכט.  רכזת החדש והרע: אנה ברשטנסקי. מנהלת מערבון: קרין ריבקינד סגל. 
 מסע ההפצה של העיתונים בתחילתו, כשאנחנו מעדיפים להגיע רק בסוף לרשתות הגדולות, כדי לעודד חנויות עצמאיות. חנויות שבהן אפשר לרכוש את העיתון כרגע: האוזן השלישית תל אביב, הנסיך הקטן, הטירה שינקין, תולעת ספרים, ספרים בבזל, זמנים מודרניים, חותם שינקין, פיצוציה יהודה הלוי, בית הבאוהאוס דיזנגוף, סלון ברלין, פיצוציה פלורנטין 1, יאפא – יפו, מספרת שאפה – יפו, לוטוס דיזנגוף 100, סיפור פשוט – נוה צדק, צימר – הגדוד העברי, אדרת בוגרשוב. ירושלים:  אוגנדה, ברבור, האוזן השלישית ירושלים, שרון: האוזן השלישית רעננה. בקרוב: עשן הזמן באר שבע, קרון הספרים טבעון, קפה מסדה חיפה ולרכוש באינטרנט דרך בסטרבות bastarbut.com

האתר של מעין יתמלא אט אט בטקסטים מתוך מעין 5, מערבון 5 והחדש והרע 0.5. לצד חומרים שלא פורסמו בגרסת הדפוס. כדאי לעקוב אחרי האתר על ידי מנוי אר.אס.אס.

http://www.maayanmagazine.com
העלינו חלק ניכר מהעיתונים הקודמים לאינטרנט לקריאה חינמית, ואתם מוזמנים לדפדף בהם:

 
מעין 4 לקריאה
מערבון 1 לקריאה
מערבון 2 לקריאה
מערבון 3+4 לקריאה
עין הכמהין, ספר השירה של ואן נוין


נשמח אם תציצו במעין 5 ותגיבו,

אוהבים,
מערכת מעיןמערבון והחדש והרע
 
 
הצעירים \ ניקנור פארה. תרגום: אהרון שבתאי
 
כִּתבו מה שאתם רוצים
בכל סגנון שעדיף לכם.
יותר מדי דם שטף מתחת לגשרים
מכדי שנמשיך להאמין
שיש דרך אחת נכונה.
 
בשירה הכול מותר.
 
בתנאי אחד, כמובן:
שצריך לשפר את הדף הלבן.
 
 

קהיר שלי

בין המקומות שבהם הייתי בעולם, קהיר היא העיר הטובה ביותר לא לעשות בה דבר. השאלה הנפוצה ביותר ששואלים אותי כשמגלים שאני נוסע הרבה לקהיר היא אם אני מפחד. האמת היא שלא יצא לי לפחד במיוחד. הייתי עסוק בלהנות. אם יצא לי לחוש אימה מתישהו, הסיבה לכך היתה הכבישים הסואנים.
סיכון? מבחינת התייר העולמי, ישראל נחשבת ליעד מסוכן הרבה יותר. הרי אם להקה סקוטית תיעתר לדרישות מנהליה ולא תגיע אלינו אחרי פיגוע קטן בקיוסק לממכר אפונים מיובשות, כולם יכעסו עליה ויגדירו אותה כאנטישמית וכמי שלא מבינה מה קורה פה, מדוע אם כן הישראלים פחדנים כל כך ולא מבינים את ההבדל בין המוצג בתקשורת למציאות הנעימה?  
אחת התכונות המפתיעות אצל הישראלי, היא אובדן מיידי של הסקרנות כשמדובר בשכניו. הישראלי רואה בעצמו אמיץ, גבר, מתגאה בטיפוס על הרים מסוכנים בדרום אמריקה, אבל כשישנו מטרופולין אטרקטיבי כל כך לידו, הוא ישאל בחמיצות "מה איבדתי שם?". לטעמי, איבדת משהו אם לא בדקת את קהיר.
קהיר היא כרך בת 17 מיליון איש, פי כמה וכמה מתל אביב. למעשה קהיר גדולה מלונדון או פריז. כלומר, אפשר לתאר עבור אדם אורבני את הסביבה הרלבנטית לחיינו כתל אביב-ירושלים-חיפה-אילת, אבל חשיבה פתוחה יותר וחשדנית פחות תיצור עבור חובב הנאות אורבניות מפת דרכים בדמות קהיר-תל-אביב-ביירות-דמשק, כערים המגניבות הראשיות בסביבה. לצערנו, שתי ערי הבירה הנפלאות האחרונות אסורות על ישראלים, אני לא מאמין שלזמן רב.
כשם שפיל הוא קודם כל חיה ענקית, קהיר היא קודם כל עיר גדולה. זו היא העיר הגדולה באפריקה והמטרופולין העצום בעולם הערבי. עיר גדולה כל כך מקבלת מיד יתרון גרוויטציה מתוך הכובד שלה. בארבע בבוקר בקהיר אפשר לנסות לרכוש חליפה. ועוד צריך לחכות בתור. גם אם יש בה עוני מחפיר, בקהיר שכבה גדולה של אינטלקטואלים, יוצרים, אנשי מסיבות ועוד. אם גם אחוז וחצי מהאוכלוסיה במצרים הם כאלה נניח, מדובר במיליון.
בעיתונות המצרית חגגו את 30 שנה לשלום עם ישראל ברעש גדול יותר מאשר בעיתונות הישראלית. אני קורא מעט ערבית והיה לוגו בעברית ובערבית לרגל השלום. המצרים אובססיביים לישראל, דבר שאפשר להשוות אותו לקשר המיוחד של ישראל וגרמניה דווקא. חבר, משורר פלסטיני, ניתח את יחס הערבים לישראל כיחסם של גברים נכבדים אל זונת צמרת, שמתכחשים אליה ביום, אבל מסמסים בלילה. העניין בישראל הוא לאו דוקא חיובי. אבל ניכר שישראל מסמנת עבורם הרבה יותר ממה שנראה בשטח, לטוב ולרע. אנחנו מצד אחד מתקשרים למערב ולטראומות הלאומיות שלהם מימי הבריטים, וכמובן המלחמות, הכיבוש והאיומים של ליברמן, מצד שני, מסמלים איזה חזון על מערביות ובחורות יפות בחולצות פופיק.
אם בישראל האינטלקטואלים תומכים ברעיון הנורמליזציה, במצרים המצב הפוך. השמאל מוביל את ההתנגדות לנורמליזציה עד שישראל תיסוג מהשטחים, אף שהם יהיו הכי סימפטיים בפגישות אישיות. יש לכך סיבות רבות. לא הרבה אחרי השלום, ישראל המשיכה ופתחה במלחמת לבנון הראשונה, לאחר מכן נכנסנו לשלל מלחמות, שרוב המצרים מאשימים אותנו בהם. חישבו על הזעם פה, אם מדינה שעושה שלום עם ישראל, היתה מתנכלת לאזרחיה היהודים. ישנם מקרים ביזאריים. זכור לי שאינטלקטואל מצרי, מומחה לאנרגיה אלטרנטיבית, אמר לי שהוא היה בזמנו בעד השלום אבל הוא כועס שבספרי הלימוד שלנו אנחנו מסיתים את הילדים למלחמה. שיחות שהזכירו לי דיוני מראה עם ישראלים שהתפכחו בגלל ספרי הלימוד הפלסטיניים.
דבר שני, למצרי יש תפיסה אחרת לגמרי לגבי נאצר וסאדאת שלא קשורה ישירות לישראל. סאדאת נתפש אצל המצרים כמי שקשור להפרטה של מצרים ולהכנסת החברות הרב-לאומיות מול מדינת הרווחה של נאצר. את ההחלטה הזו הוא עשה בהמשך לשלום עם ישראל. כלומר, ישראל מסמלת אצל המצרי את הכניסה של האינטרס הכלכלי האמריקאי. מלבד זה, המצרי אינו יכול למחות נגד מובראק. אצל רבים מובראק נתפס כעושה דבריה של ישראל, וכך ההפגנות נגד ישראל היא גם דרך למחות נגד העוולות של המשטר.
לצד המוחים, יש גם כאלה שתומכים במדיניות ישראל. על כל פנים, כדי לחסוך ויכוחים או חיבוקים מזיעים, אני ממעט לומר שאני ישראלי במצרים, כי אז חצי מהביקור יתבזבז על התנצלות בגין ההתנהלות היצירתית של ממשלות ישראל, שממילא איני מסכים איתה, או מחמאות על מעשי מדינת ישראל, שממילא לא מגיעות לי. כך שאם אני רוצה ליהנות במצרים ולא לבזבז את זמני בהסברה, אני קרואטי.
חוץ מזה, אם אשב במסעדה ואחרי כן אזכה לקלקול קיבה, יהיה קל להאשים את המצרים המתנכלים. כשאתה קרואטי, אתה מקבל את האוכל המתובל מדי בשוויון נפש (בהנחה שזו לא נקמה של טבח סרבי חסר-לב). אני בקהיר לא בשביל המבט הסוציולוגי המתנשא או בשביל יחסי שכנות טובה – אלא בשביל לכייף.
 
1.
ווינדזור
 
אל מצרים הגעתי בטיסה קצרה של חצי שעה עם "אייר סיני", חברה מצרית מעולה שמתמחה בסנדוויצ'י נקניק משולשים. זול לטוס אצלם, יש להם לוגו יפהפה, שזו הדרך הטובה ביותר לאפיין חברות טובות, אבל נעים לא פחות לנסוע באוטובוס מטאבה או מאיזורי החופים בסיני. מחירה של נסיעת שש שעות בקו טאבה-קהיר קצת פחות מ60 ש"ח. כמובן שאסור לשכוח שכניסה למצרים כרוכה בויזה דרך השגרירות או טיולי מצדה, עניין של שבוע.
אנחנו מגיעים במיניבוס משדה התעופה הצוהל למלון ווינדזור, שנמצא בסמטה ליד הרחוב הראשי של קהיר, ה26 ביולי. זהו מלון מלכותי. החדרים גדולים ועם ריהוט כבד וקודר. יש נער מעלית מהסגנון הישן שמפע
יל את המעלית בידית ובסוף אתה מדביק לידו בשתיקה שטר מהוה של לירה. מקום עם סטייל.
תעריף בית המלון, הכפול ממלונות דומים כמו פנסיון רומא, מתבסס על תהילת הימים שהמונטי פייתון התאכסנו בו. הוא זול מאוד ביחס לישראל – עולה 130 ₪ ללילה. אבל באינטרנט טוענים שמחירו מופקע.
אני משתדל לנסוע פעמיים בשנה לקהיר. יצא לי גם לנסוע לבד, אבל הפעם הגעתי עם חבורת יוצרים צוהלת של כעשרה חברות וחברים. אני והקולנוען נמרוד קמר (לאחרונה החל לככב בתפקיד זוטר בכיר ב"מסודרים") המכנה את עצמו "ראש המשלחת" מתחרים בשדרוג החדר מרגיל לדלוקס ולסופר דלוקס, כדי להרשים את הבנות. דוקא איש העסקים הצעיר אלון קסטיאל שמגיע איתנו, לוקח את החדר הכי זול, עם מקלחת בחוץ, ולא מתלונן.
 
2.
הג'ז קלאב
 
הג'ז קלאב ממוקם בשכונת מוהנדסין בקצה שמעבר לנילוס על אותו רחוב ארוך, 26 יולי, שאורכו חצי שעת נסיעה ביום. ברקע, להקת גרוב מקומית. התואנה להגעה לקהיר היא פסטיבל הסרטים הערבי המתרחש בעיר מדי שנה. אבל לא יצא לי לראות אפילו פתיחון. מנסיון עם פסטיבלים, לא כדאי אף פעם להגיע לאירועי הפסטיבל הרשמיים, אם אתה לא זה שאמור להופיע באירוע (אז אתה חייב להגיע). אבל כדאי ללכת למסיבות שאחרי הקרנה, להשקות ולחינגות מסביב. אמנים שמגיעים לאירועים של אחרים בפסטיבל תמיד חוזרים מתלוננים, ואז לא מזמינים אותם יותר לפסטיבל, כי המארגנים נעלבים.
אנחנו נכנסים לחגיגה שאחרי הקרנה של סרט. המצרים מרקדים בביישנות, ואנחנו חודרים למקום בצעדי ריקוד קיצוניים ששפרים את האוירה בדיסקוטק. המצרים, כמו הישראלים, נוטים לחבב הומור ואנשים אקסצנטריים. צלמת קולנוע מצריה חביבה, פאוזיה, שגרה בשכונה האפנתית "גרדן סיטי", בחורה מעודכנת וגבוהה, מצטרפת אלי לריקוד. ומאוד אוהבת את החבורה הקרואטית שלנו.
פאוזיה היא לא ממש הסגנון שלי, יש לה פנים זעופות מדי. בזמנו הסביר לי מישהו ששהה כמה שנים בקהיר שזו עיר נפלאה אבל לא היו לו כל השנים סקס בעיר הזאת. כך שאני מניח מראש שהסיכויים שלי לרומן עם פאוזיה אפסיים. דבר שלא אכפת לי ממילא.
 
 
3.
קפה חוריה
 
קפה חוריה הוא אולי בית הקפה הנעים ביותר שהייתי בו. מדובר בקפה רחב ידיים – ממש אולם. בערב מגיעים מעל 200 איש. יש בו 40 שולחנות או משהו כזה. הכול מאוד זול. הבירה עולה 7 ₪. הקפה שקל וחצי. ויש גם שוקו בערך באותו מחיר ואת המשקה התוסס המעולה פיירוז.
המקום עמוס, אבל אוירה רגועה מאוד נסוכה על המקום. סביב האנשים מסתובב קשיש חייכן עם קרטון, הוא מיישר את הקרטון מתחת לגרבי האנשים ולוקח את הנעליים לצביעה. לצערי יש לי נעלי ספורט אופנתיות שקניתי יום לפני ב80 ₪ בשוק ליד תחנת מובארק, איזור שאני מאוד אוהב. מדי פעם גם עוברים מוכרי בייגלים במקום, מציעים סחורה בחיוך.
קפה חוריה בכיכר מליקי הוא מקום מושלם. מלבד העובדה שבזמן שהמקום מלא, המלצרים מגעילים ללקוחות שתופסים שולחן לבד. הם מטיחים בירות מלאות כדרך אגב על השולחן שלי ומזעיפים מבט. לבסוף, כשהמקום ממש מתמלא, המלצר מבקש שישבו לידי אנשים לא מוכרים. וכך מגיעים מצרים נחמדים מאוד, אחד מהם איש אינטרנט, שני עם כובע, חצי מדמשק חצי מסיאטל, אמן מוכשר בשם אחמד, שהתאהב בקהיר. זה מקום בוהמי-אמנותי, אבל יש בו גם אוכלוסיה ותיקה, פקידים ממשלתיים בחליפות ועניבות ופנים צרובי שמש.
זה אחד המקומות היחידים במרכז העיר אליו מגיעות מצריות. ותוך כדי שיחה על אמנות, כל הגברים בשולחן מנסים לעשות עיניים באדישות למצריה עם צעיף תכלת ועיניים רושפות, ללא הצלחה. מדי פעם עובר מוכר בייגלע וצועק, לאדישות כולם. מחוץ לחלון, חנות פרחים: גברים קונים חבצלות לנשיהם. האנשים בקפה חוריה נראים טובים כל כך. הייתי מחבק כל אחד ואחד (מלבד צוות המלצרים הסנוב).
אני יוצא החוצה ומגלה שלל חנויות המתמחות בבשר כבד ומוח. על אחת מהן כתוב בגדול שם מעולה למסעדה "המוח המצרי – מסעדת תיירים". ומתחת שלט נוסף, "אין לנו עוד סניפים". המקום ריק מיושב.
 
 
4.
חאן אל חלילי
 
אני פוגש אינטלקטואל מצרי צעיר תושב גיזה ואנחנו עושים מסע רגלי ארוך מאוד בן שעה וחצי אל שכונת שוק חאן אל חלילי ואל קהיר העתיקה. אני קונה כל הזמן בדוכני הרחוב את המאכלים הזולים והטעים. למשל פיתה עם פלאפל שעולה פחות 80 אגורות, והוא מעט מפחד לאכול מזה. אני ממשיך עם איזה סוג מוזר של כנאפה, והוא מביט בי כמשוגע.
הוא מציג בפניי את בית הקפה שבו ישב תמיד הסופר זוכה הנובל נגיב מחפוז ואומר שזו היום מלכודת תיירים מצועצעת שאין טעם לשבת בה. לי זה דוקא נראה מקום נחמד. על מה מדברים שני אנשים שמלאכתם כתיבה? כסף. הוא שואל כמה מרוויחים בישראל ונלהב מהסכומים. זה עושה לי תחושה טובה. הוא קרא כל דבר עברי שתורגם לערבית, ושואל אותי על קניוק ועוד. אני מראה לו כובע פלסטיק צהוב שקניתי בחנות לציוד בניה. הוא מתרשם. אחר כך שכחתי אותו בבית של האקסית שלי. מה אעשה עם כובע פלסטיק צהוב קשיח?
אחרי זה הוא הולך, ונזכרתי שבמלון אמרו לי שיש חמאם בחאן אל חלילי. אני ונמרוד הולכים ומחפשים חמאם וכל פעם מגיעים לשירותים ציבוריים. היינו ממש בחמישה שירותים ציבוריים – אני חושב שאני התייר הישראלי שחזה הכי הרבה שירותים ציבוריים ביום אחד בשוק חאן אל חלילי. כולם חביבים מאוד והולכים איתנו מרחקים גדולים כדי לעזור. אחרי כמה זמן מתברר שחמאם זה גם שירותים בערבית. אולי אנחנו לא הוגים טוב את הח'. יום קודם, אלון קסטיאל סייר בשוק ומצא בחנות קטנה פסל ברזל
עצום מידות. הוא התמקח, אבל המוכר התעקש על המחיר המקורי – כמה אלפי לירות. הוא שילם. שכר מישהו שיקח במכונית צרה את הפסל הכבד. לאחר שחזר לארץ גילה בקטלוג שמחיר הפסל גדול פי כמה, ומדובר בפסל נדיר עם מעט העתקים. היום הפסל המפחיד עומד בכניסה למועדון שלו, האפרטמנט, בדיזנגוף.
אחרי שעה-שעתיים נמאס לנו מחיפושי החמאם. לא נותרו עוד שירותים שלא בדקנו, אז אנחנו ממשיכים. קהיר מנוקדת באלפי דוכני מיצים שמגישים כוס זכוכית גדולה של מיץ סחוט נהדר טרופי בשקל וחצי. אחרי הכול מדובר באפריקה. אנחנו שותים מיץ קרקדה, תה קר משיחי היביסקוס שגדלים באסוואן, שיש לו אפקט מרגיע ונעים. זו הקרקדה החזק ביותר ששתיתי, אני משותק ומסטול. אנחנו יושבים באיזה אי תנועה המומים לחמש דקות ולא יכולים לזוז. ואז לוקחים מונית למלון.
 
5.
המועדון היווני
 
לאחר צפייה במשחק וו.וו.אף בבית קפה ברחוב אלפי שבו מובס ברנש המכונה "הבולדוג האנגלי", אנחנו קובעים עם פאוזיה וחבריה החביבים ב"מועדון היווני". הידיד הכי טוב שלה הוא בחור יפיוף וגבוה, שחיין מקצועי שלומד ראיית חשבון. וכדי להשלים את האפיל, הוא גם בסדנת תיאטרון באוניברסיטה.
אסנת סקובלינסקי מ"באסטרבות" ואוסמה מגיעים לאיזו הבנה. אחרי כמה זמן היא תכתוב עליו שיר, על כך שאם הוא לא היה אוסמה, זה היה גבר אידאלי שהיתה שמחה להביא להורים. לא ברור כל כך מה יווני ב"מועדון היווני", הקשור מן הסתם לנוצרים היוונים במצרים. זה חלל גדול, שבו יושבים על שולחנות ואוכלים. יש הרבה תנועה בין השולחנות ואוירה צוהלת אך מכובדת. יש שם הרבה אמריקאים רעשנים. אבל גם הרבה אינטלקטואלים ושמאלנים מקומיים. זה מקום מאוד מרגיע וזול. אנחנו בודקים כמעט את כל המנות, לפחות את כל המלים בתפריט שאנחנו לא מבינים וממשיכים לבילוי האמיתי.
 
6.
אפטר אייט
 
באפטר אייט שבאזור רחוב תַלעת חַרב יש להקה לא רעה, עם מוזיקה ערבית קצבית. זה מקום קטן יותר ועליז מהג'ז קלאב. האוירה פרועה: אנשים רוקדים ומענטזים על השולחנות. יש מינימום הזמנה של 80 לירות, בערך 60 שח. סכום מופרך שכנראה נועד להרתיע נודניקים. אבל  פאוזיה מכירה את הבעלים ואנחנו נכנסים חינם. אני מזמין פיירוז. פאוזיה אלכוהול.
אני ופאוזיה רוקדים יחד. יש לי תחושה שבכל זאת היא מעוניינת בי. אני לא יודע אם אני רוצה אותה. אבל נראה לי שרומן איתה יהיה נכון לטיול הזה. 30 שנה לשלום בכל זאת. צריך לכבד את סאדאת ובגין איכשהו.
כדי לחתוך את העניין, אני שואל אותה אם היא רוצה שננשום אויר, ולהפתעתי היא מסכימה. אנחנו יושבים מאחורי המועדון ליד פחי האשפה, לידינו עוד זוגות שנפלטו מהמסיבה השמחה. אני שואל אותה אם אפשר להתנשק, כי אני לא מכיר את מה מקובל פה, והיא אומרת שלא. אני מאוכזב ששאלתי. אבל אז היא אומרת, בוא אלי הביתה. לא נהוג כל כך להתנשק בציבור במצרים. מבחינתי, זה רק טוב.
ואז אני מחליט להיות ישר ולהודות שאני ישראלי, לפני שהיא מכניסה אותי הביתה. היא כמעט חוטפת התקף לב, היא בעיקר פחדה מכך שתוחרם כצלמת קולנוע אם יתגלה שהיתה בקשר עם ישראלי. ואז אומרת שהיא בכל זאת תקח אותי הביתה. כי היא לא נגד ישראלים אלא רק נגד הממשלה. היא הסבירה שהיא יודעת שבישראל יש גם אנשים טובים שמתנגדים למלחמות ומצאתי חן בעיניה. אבל היא נכנסה מדי פעם לרגרסיות בזמן שנסענו אליה: אחת לכמה דקות היא היתה המומה מזה שהיא עם ישראלי, וקיללה את אולמרט ואת שרון, ואז לפתע הקללות שלה הפכו לחריפות יותר, מסתבר שהיא קיללה את האנשים במכוניות בצד, בשפה שהיתה הרבה יותר קשה, וכמובן גם צפרה כל הזמן.  בקהיר, הכביש הוא דבר רגשי יותר מפוליטיקה. הפקקים נוראים ואת רוב הרומן הקצר עם פאוזיה העברתי על הכביש.
היא פתאום עוצרת ואומרת שלא יכולה לקחת אותי כי אני ישראלי, וכמעט פורצת בבכי. ואז אומרת, התאהבתי בחברים שלך. וממשיכה לנסוע. לאט לאט אני מבין שפשוט מדובר בפולניה היסטרית.
הבית שלה הוא בית גדול עם משרתת. אנחנו ישנים יחד לאור השומר מסך של הווינדוז ויסטה במחשב הנייד שלה.
 
 
7. קפה וויי בהליופוליס
 
אני ופאוזיה הולכים בבוקר לקפה בהליופוליס, השכונה היאפית שממנה היא צריכה לקחת משקפיים מתיקון. הקפה בעיצוב מערבי. אנחנו לוקחים כריך סלמון. כולם עם לפטופים וויי-פיי ואני מושך אימיילים מהמחשב שלה. אני מתגעגע לבתי הקפה של העיר התחתית ליד המלון. בתי קפה כאלה יש לי גם בישראל. האם אני אוריינטליסט?
נראה לי שכבר לא אפגוש את פאוזיה. היא ממש מבוהלת מהפעם שהתקשרתי אליה לתאם הגעה למועדון היווני, ובטוחה שיסלקו אותה מאיגוד הצלמים ויחקרו אותה.
אצל אסנת ואוסמה היפה המצב אחר: לבחור ממש לא אכפת שהיא ישראלית. אבל הם לא עשו כלום, חוץ מלהחזיק ידיים. לא נתנו להם להיכנס למלון, כי לא מאשרים למצרים להיכנס למלון. היא מספרת לי שהלכו לראות את הזריחה בנילוס עם חבר שלו והוא היה מאוד רומנטי והתרגש. יתכן שהוא בכלל בתול.
 
8. מלון ווינדזור
 
אם לא ברור, אני מאוהב בקהיר. הסיבות לאהבה שלי רבות ומגוונות. בקהיר יש הרבה מה לאהוב. אבל גם אם הסיבות והיתרונות היו נלקחים מקהיר, עדיין הייתי אוהב את קהיר. כלומר, כמו ברומנטיקה, מדובר בעילות לא ברורות לאהבה, כמו הצעד הקהירי ברחוב, איזה צבע שנוצר בגלל שמש מסוימת ואולי אבק המשפיע על האדום והירוק של החולצות שעל האנשים להפוך לצבע אחר, או הרעש הלבן הקהירי שהוא הרבה צפירות קטנות של מכוניות ישנות ומשרוקיות שוטרים, וציוץ רו
כלים.
משבר התגלע במשלחת. השותפה שלי לחדר היא בת תפנוקים קצת פסיכית אבל חמודה, שארת בשר של אחת מ18 המשפחות העשירות במשק. היא חטפה התקף פסיכוטי של פרנויה מחבר משלחת אחר ששולב עם כאבי מחזור. התוצאה: היא נעלמה בלי לשלם על המלון.
הבעיה היתה שהיא שותפה שלי בחדר הסופר דה-לוקס. מנהלי המלון לא יודעים מה לעשות. הם שואלים אם לעכב אותה ביציאה ממצרים. אני חושב קצת ואומר שאני אשלם עליה וזהו. אני זועם מאוד למרות שלא מדובר בסכום גדול, ומשיג דרך כתבת כלכלית את הטלפון של המשפחה העשירה ומתקשר אליה מקהיר. איש העסקים יודע שהיא קצת מסובבת. הוא סימפטי ואומר בצער שישלח לי את הכסף – משהו כמו 200 ש"ח. כמובן שעד היום לא קיבלתי גרוש. ככה זה עשירים – לא רק שלא יוצא לך מזה כלום, בסוף אתה תמיד מממן אותם.
לאט לאט אני שוכח מהכסף ודואג לבחורה שמסתובבת לבד במצרים עם התקף פרנויה. אבל מתגלה אחר כך שהיא נסעה להילטון ונהנתה במשך שבועיים.
 
9.
מועדון הלילה פלמירה
 
קהיר שונה מאוד מתל אביב ביחס שלה לעברה. היא מעין תל שבו רואים שרידים פרעוניים, יווניים, רומאיים, ממלוכיים, תורכים, צרפתיים, בריטיים, נאצריסטיים ומהעידן החדש. יתכן שההיסטוריה הזו גורמת למצרים להתנהג כתושבי ממלכה ולהתנהל באופן אדיש: הגענו עם כמה חברים וחברות למועדון לילה סליזי בשם פלמירה, שבו הבחורות לא ברור אם הן זונות או לא – הערבים ישבו בשקט והביטו בבנות באדישות מצועפת, מפמפמים בנרגילות. כשמולם הישראלים והזרים צעקו והתלהבו, מחאו כפיים כפי שלמדו ש"ערבים" צריכים לעשות. רקדניות הבטן נגעו בשיער הבחורים ודרשו מהם לקנות את בירה סטלה המקומית וחתיכות מלפפונים קצוצות שנראות משלהי ימי סאדאת. מאחורי הבנות עומד ציור שמן ענק של הפירמידות ושל מלכות פרעוניות בביקיני – שואו לתיירים חרמנים. הנה עוד סיבה לא ללכת לפירמידות. הייתי ארבע פעמים או חמש בקהיר, איבדתי את הספירה, ובפירמידות לא ביקרתי.
 
11. מועדון על הנילוס
 
פגשנו בחורות מאל-על במטוס אייר סיני ונמרוד התחיל איתן. גילינו שהן הלכו למועדון על הנילוס שנמצא באוניה. איכשהו באל-על לא מאשרים להן לבלות בעיר התחתית מסיבות בטחוניות וכופים עליהם את השכונות המערביות יותר. כאן האוירה נראית כחיקוי של מסיבות אל.איי פרועות. ברקע היפהופ. הריקודים צמודים יותר והשתיה יקרה יותר. מצרים היא מדינת עולם שלישי שבה יש מעטים עשירים מאוד ואחרים עניים מרודים. מעין ציפוי זהב שמונח על קבוצה עצומה של אנשים שחיים בתת-תנאים.
ברחוב תלעת חרב עמוס חנויות הנעליים אני מהלך וכותב על כך שיר שיפתח אחר כך את הספר שלי: "תמיד מרוצות\ נקיות כל כך\ נעלי חנויות הראוה".
 
12. המוזיאון המצרי
 
כאמור הייתי מספר פעמים במצרים, אבל לא פסעתי בפירמידות. נראה לי שלמצרים יש לתת הרבה יותר מאשר עתיקות. אני לא אוהב חורבות, והן לא נותנות כלום להיכרות עם מדינה. במה אדם שנוסע לכותל ולובש כיפה מנייר אפור מכיר את ישראל? המאבטח בכניסה לכותל מעניין אותי הרבה יותר. חוץ מזה, הפירמידות הן מלכודת תיירים ובבזבוז של יום שלם שאני יכול לשבת בו בבית קפה ולא לעשות בו דבר.
אבל המוזיאון המצרי שנמצא במרכז העיר, מפתיע אותי לטובה. המקום מוקף ממש בגדוד משטרתי וכדי להיכנס עוברים כמה בדיקות בטחוניות. אבל זה מוזיאון יוצא דופן. מגובבים בו אוצרות מדהימים מלפני מעל שלושת אלפים שנה. פתאום עוברים שמונה אנשים ונושאים פסל עצום של אל, עושים חראקות על מעין מריצה, וצוחקים. זה בדיוק הפוך מחרדת הקודש של מוזיאונים באירופה. הכול מגובב זה על זה, אתה יכול ללכת לצד ולגעת בחזה האבן הקר של אלילה מלפני אלפי שנים בלי שמישהו יעיר. אחד מהפרעונים המובילים, אמנחותפ הרביעי,  נראה ממש כמחזיק שלט רחוק. מעל כל מוצג נמתחו פתקיות מצהיבות באנגלית וצרפתית מלפני כמה עשורים. אני חושב לעצמי שאני צריך להיות אגיפטולוג. אבל יש בעיה: אני לא אוהב מומיות. כולן אותו דבר. אני אוהב את דגמי החיילים על האוניות בקומה השניה, שמזכירים צעצועי ילדים. ואת פוחלצי החיות שהמלכים לקחו איתם לקבר כדי לגדל בעולם הבא. גם אני הייתי שמח לקחת איתי חפצים לקבר. זו נראית כמו החלטה נכונה והגיונית לאדם ברמתי שעשה דבר או שניים. בפעם הראשונה בחיי אני חושב שאולי אוותר על קבורה ימית.
 
10. מונית בקהיר
 
אחרי שאני שוב כמעט יום שלם בקפה חוריה, קורא ספר של אוסקר ויילד, שהיה הכי זול בחנות הספרים של אל-אהרם, אני מחליט שאני צריך לעשות משהו יצרני לפני שאני חוזר לארץ. הגיע הזמן לנסוע לראות את השקיעה בנילוס מזמאלק, האי האירופיסטי בלב קהיר. זו הזדמנות לספר על אחת החוויות הייחודיות ביותר לעיר – נסיעה במונית. אחרי מיקוח קצר על המחיר, המונית מתחילה לזוז בצעד משתהק. הנהג מסמן לי ביד רפה שלא צריך חגורה, ואחרי זה ממלמל משהו לעצמו. מיד, כמעט נדרס מישהו, אבל ניצל בקפיצה למדרכה. המכונית מדגם לאדה, נראה לי, מנתרת בקפיצה, כל הזמן נמצאת במשא ומתן אדיש עם האנשים שעוברים והמכוניות האחרות, בלי קשר לרמזורים, אף שהשוטרים נמצאים בכל צומת, עייפים וקלושים, עם משרוקית. 
החוקיות היחידה שהבחנתי בה היא שהמכונית זזה כשיש רווח מולה. גם אם הרמזור אדום, או שמישהו רץ בכיוון, כשהרווח עם המכונית קדימה עומד על 30 סנטימטר, המכונית תנוע קדימה או ימינה ושמאלה. המכונית היא מבחינות רבות שוות ערך להולכי הרגל, שחוצים את הכביש בניצב (בדרך כלל) אליה. הנהג מברך ומקלל חליפות
את עוברי אורח, ואלה מברכים ומקללים אותו, או חולפים באדישות, ולעתים בריצה.
אפשר להשוות את פעולת הנהיגה לצעדי אדם המהלך בדיסקוטק בריקוד מהשירותים לבאר, בלי להתרסק חזיתית, אך עם נגיעות קלות ברוקדים האחרים. הרחובות כולם מוצפים באנשים ובמכוניות. הנה המונית נושקת מאן-דהו והנה היא ממשיכה הלאה והבחור שרגלו נגעה במכונית, אפילו לא רוטן בשל העניין. זה משחק טטריס רב כיווני, שבו גם הקוביות הנופלות בעלות רצון משלהן. אתה לא מרגיש בטוח יותר בתוך המכונית, אתה לא ממש מרגיש שאתה בתוך משהו, אתה נמצא בחוץ עם כולם.
במשך אותן עשר דקות שהייתי במונית, היו לפחות חמישה אנשים שכמעט נדרסו, ופעמיים שאנחנו עצמנו כמעט הלכנו לעולמנו. הנהג אולי קילל 14 פעם והכיר 4 אנשים שונים שלהם נופף או צפר או צעק. אחד מהם הכיר לאחר שכמעט דרס אותו, ואלמלא היה קופץ על המדרכה, היה היום קטוע קרסול. את מספר הצפירות לא מניתי, אני מניח שצפר כל עשר שניות. החוקיות של הצפירה נעלמת מבינתי: אפשר להבין צפירות כדי להזהיר עוברים ושבים או מכוניות, צפירות חיזור, או צפירות לאמירת שלום. אבל היו לא מעט צפירות כבוד – כאלה שהתרחשו בכביש ריק יחסית, צפירה שהיא לשם הצפירה, כמו שיר שכותב הנהג. אני סבור שלנהג המונית המצרי הלחיצה על הזמבורה היא החלטה לא רצונית, כמו הלמות לבו.
נסיעה במונית בקהיר בהיא בוודאי פלא עולם גדול מהפירמידות. הדרך עצמה מציגה שפעה עצומה מחלון המונית, שכמוה לא ראיתי מעולם: אינספור בתי ממכר נעלי-עור, קמעות, גיבן שמהלך בפנים מעשיות, 30 בתי קפה של כסאות פלסטיק,  חנות לממכר קופות רושמות וסמלי מכוניות, אדם הולך עם מיכל עצום של כ20 ק"ג פיתות על הראש וקונה בקיוסק מסטיק, באסטות ספרים משומשים, כמו למשל מדריך באנגלית לחלונות 95, דוכן פיתות עם קלמרי, ברנש שמח עם באסטה אישית על חזהו של שעונים בנוסח רוסי ישן, זוג, הגבר כהה ומחוצ'קן, הבחורה יפה ברעלה הירקרקה והאופנתית, מתווכחת איתו, איש מהלך עם סולם ענק. והכול מכוסה במעין אבק קהירי. ואז כל הרחש-בחש נפסק והמונית עולה על הגשר שעל הנילוס, כמו שלווה לאחר חיים עמוסים. או אז נשקף הנילוס הענק ומסעדות הבורגנות המצרית ומלכודות התיירים על אוניות, של האי זמאלק. אני מוצא גן פרחים יפה מתחת לגשר שבו רואים את השקיעה על הנילוס הקטן ומסמס מטלפון בלי קידומת ישראלית לפאוזיה והיא לא עונה. אני מקבל בהבנה את זה שהיא מפחדת לראות אותי ושלא אפגוש אותה עוד לעולם.
 
13. שדה התעופה.
 
שריונית משטרה כהה מלווה את הוואן הלוקח אותנו לשדה התעופה. הסירנה פתוחה ורועשת, הרובים שלופים והאוירה היסטרית. זה הבעיה בבטחון, זה תמיד הדבר הכי מפחיד. לפני שאנחנו עולים למטוס אני מקבל סמס מפאוזיה – 'היה נחמד לפגוש אותך' וסמיילי.

 

(פורסם בגרסה מהודקת בשישי האחרון ב7 לילות. לאחר פרסום הכתבה, רבים פנו אלי כדי שאמליץ על עוד מקומות. אז הנה מדריך מלא יותר. אשמח לענות לשאלות דרך אימייל הספאם שלי chickyplus – Yahoo.com

מעט פרטים טכניים:

1. כל ישראלי חייב להשיג ויזה למצרים. עושים את זה בשגרירות במאה ש"ח או במאתיים ש"ח בטיולי מצדה ליד השגרירות, אבן גבירול-בזל, שמטפלים בעניין.

2. מומלץ בפעם הראשונה לטוס לסיני, ועדיף דרך אייר-סיני, כי לאל-על יש בדיקות בטחוניות מציקות וזה יקר יותר. חשוב לשמור על הכרטיס שלהם, כי אם הולך לאיבוד צריך לשלם על כרטיס חדש.

3. במצרים מומלץ להזמין מראש מקום בפנסיון רומא הזול או בווינדזור היקר יותר. אם מלא בפנסיון רומא ביום מסוים, אפשר להגיע לווינדזור בהליכה של שלוש דקות.

4. אוטובוס לקהיר אפשר לקחת מטאבה עצמה או מהחופים, אפשר דרך גוגל לראות מתי האוטובוס של חברת EAST  DELTA יוצא מנואיבה או דהב לכיוון טאבה וסיני ולא להאמין לאנשים בחוף שאומרים שאין אוטובוס.  יש להם עסקאות עם אנשי המוניות. 

5. עדיף לא לקחת מוניות שירות מסיני, למרות שזה אפשרי, זה מפחיד.

6. בכניסה למצרים, כשאומרים לך שאתה צריך להשיג אישור משטרה אחרי שבעה ימים בקהיר, תעשה את זה אחרי שישה ימים. יש להם דרך מוזרה לחשב.

 7. אם אתה נוסע לסיני ואז לקהיר, חשוב להגיד בגבול שאתה נוסע לקהיר, אחרת תצטרך לעבור את כל התהליך שוב ולשלב שוב דמי מעבר).

שתי המלצות: ספר שירה מעולה ולהקה חדשה

לאחרונה התחלתי להיות נגיש לספרים שמגיעים מהוצאות הספרים לתקשורת. חלק ניכר מהספרים של ההוצאות הגדולות (והקטנות) לא מעניינים, הם אולי טובים, מי יודע, אבל זה לא עוזר לאיש. שני טקסטים יוצאי דופן בכל זאת הגיעו לסביבתי. הראשון הוא מכתב מדהים שנשלח על ידי יו"ר אגודת הסופרים האוקראינים בישראל לכל מאן דבעי נגד יו"ר אחר, או שיש פיצול באגודה הזו, שתקציבה 6000 ש"ח לשנה. קראתי באוטובוס את המכתב בן כעשרה העמודים שבו תוקפים אדם בשם באוך או משהו כזה בחוסר ריכוז.

מלבד זה, יצא ספר יוצא דופן בשם "השירה העברית באלג'יריה" שערך אפרים חזן (הוצאת בר אילן). לאחרונה מדברים יותר ויותר על הנכבה הערבית מ1948 ושוכחים נכבה חמורה לא פחות – גירוש יהודי ספרד ב1492. איכשהו העניין הזה התפוגג. אני זוכר שכשהייתי ילד, זה היה חזק בעניינים. יתכן שהסיבה היתה שר החינוך יצחק נבון, שעל פי השמועות הוא עצמו גורש באופן אישי על ידי המלך הספרד באמצע ארוחה בשרית. על כל פנים, הנה כמה רגעים מתוך 'אקבץ בנודי דמעות בנאדי',  שיר יפהפה ועצוב שעוסק בכאב הגרוש מספרד, הוא נכתב בידי רבי אברהם בן שלמה בקראט הלוי שנולד במלגה ומת במלגה בתחילת המאה ה16. לטעמי, רואים כאן משורר גדול, שמצליח למצוא בעצב הגדול שלו צבעוניות.

אקבץ בנודי      דמעות בנאדי   והנאד בנודי       יבוקע כהרה

עלי הוד ספרד  אשר סף וירד    וצל סר, וצר רד   ומשל בשרה

ואשבור חלילי   ואקרע מעילי    כרע כאח לי,       ואעמוד בשורה

ואפרום כסותי   ואגדיל בכיתי     ולבני בריתי       אקדש עצרה

ועם הרננים     אעורר מדנים    אבל עם יענים    ברית לי קשורה

ועל כל שפאים  במדבר פראים  ועמק בכאים       אקונן ואקרא

ויצאו בבכי      זקנים ונערים     וישיש ובחור       קטנה ונערה

בתולות עדינות בתולע אמונות   בנות האמונות    ויפה וברה

ברעב לחוצות  עטופות בחוצות  בקצוי ארצות      כמו שה פזורה

ופשטו פתיגיל  צמידים ועגיל     וחגרו מקום גיל   חבלים חגורה

ולבשו חרפות  מקום מעטפות  ותחת נטיפות      ואבן יקרה

2.

במעבר חד,  ידידי הזמר א.ב. דן שלח לי סרטי יוטיוב של להקה חדשה שמגדירה את סגנונה כהיפהופ מעפולה, אני לא בטוח שזו הגדרה נכונה, אבל זה נשמע מרענן מאוד. יש לה גם שם מעולה – רשע זין. אין לי עליהם פרטים, ואולי זה כינויו של הזמר. יש להם קליפ אחד בשם 'שיר מספר 1' וקליפ מעולה שצונזר שבו הזמר שר על רקע סרט פורנוגרפי בבלו סקרין מצ'וקמק עם מציצות והכול – לא לילדים.

קדחת הנילוס – כתבה שלי מ7 לילות על בילויים בקהיר (נמרוד קמר סרק העלה לאינטרנט)

משהו בעד הגישה של ביבי לירקות ונגד הגישה של ביבי לשואה

1. ההתעסקות העיתונאית בנסיגה של ביבי מההצעה להטיל מס על הפירות והירקות היא התחתית של הסיקור העיתונאי. העיתונאים הם חבורת חנפנים לקקנים, שמעודדים כל מבצע צבאי כושל ברגעיו הראשונים ומוחאים כף לכל צעד שנועד להעשיר את בעלי ההון על חשבון הציבור. ומתי הם מתעוררים לזעום? כשראש ממשלה מחליט החלטה, מגלה שהיא לא נכונה, בלחץ ציבורי מחוזק לחץ מצד שותפות קואליציוניות, וחוזר בו. הרי זה צעד חכם לבטל את החוק הזה. כלומר, אין כאן בכלל אייטם. היתה הצעה לשינוי, היא לא נעשתה, וזהו. לא קרה דבר מלבד הצהרות לעיתונאים. כל האירוע התרחש בתחום היחצון והדברור. למעשה, גם כל עיתוני סוף השבוע עוסקים באותו עניין: בלגן בלשכה של ביבי. את מי זה מעניין אם דובר מסתכסך עם דובר, אם בסופו של דבר הכיוון הוא נכון (הוא לא, אגב, אבל אין לזה קשר לאגו של ניר חפץ או שרה נתניהו).

אחד העיתונאים הציג אגבית גרף של נזקי ביטול החוק. הוא הראה איך עד 8000 ש"ח איש לא ירויח ש"ח החזר, אחר כך מעמד הביניים, ירויח שקלים בודדים, והאנשים שמשתכרים מעל 50000 ירוויחו 500 במקום 1000. זה הרעיון של החוק: לקחת מעניים שמביאים עגבניות, ולתת לאנשים שמרויחים מעל 50000 לא 500 אלא אלף. לבזבז עוד קצת בסושי סמבה.

כל הכבוד לאלי ישי שלחץ על דחיית החוק הזה, ולמחוק את החוק המרושע לא פחות שעניים יצטרכו לשלם על טיפול רפואי. ובושה למפלגת העבודה שסתמה את פיה (ככל שאני יודע). מדובר פשוט בחוקי "כבשת הרש". כל הדיבורים על לחיץ וסחיט הם שוליים וטפשיים. למעשה, ראש ממשלה צריך להיות קצת לחיץ, וצריך לוותר ולהיות פרגמטי. הוא לא צריך להתעקש על עשיית צעדים גרועים, וכשהוא מבטל צעד גרוע העיתונות צריכה להחמיא לו.

 

2. יש את חוק שלוש הדקות. בכל ויכוח פוליטי עם אנשים לא ישראלים, אחרי שלוש דקות תגיע המילה שואה. אנשים מתים על השואה פה. היום שמעתי רדיו והשדרנית ראיינה איזה פרופסור על השואה של יהודי טוניס. ממש היתה תחושה כאילו התוניסאים קיבלו איזה פרס שהשואה הגיעה גם אליהם. מסכנים יהודי אלבניה, שבה אף אחד לא נספה. איך יילכו ברחוב?  

כך היה עם ביבי שדיבר על יודנריין (שטח נקי מיהודים) בשטחי הרשות הפלסטינית בפני שר החוץ הגרמני. הוא הציג את הפלסטינים שלא רוצים מתנחלים שמגיעים עם צבא, כנאצים. הסיפור הוא הפוך לגמרי. ישראלים רבים רוצים להיכנס לשטחים מטעמים שונים, וזה לא חוקי. זו עבירה. ראו איך מתייחסים כאן לנטע גולן, לטלי פחימה ולואנונו: המשותף להם הוא רצון להיות בשטחים, לראות מה קורה. אני עצמי הרי הייתי כביכול ברמאללה וצילמתי שם קליפ, ואתה צריך להסתתר ולעבור בכל מיני כבישים עוקפים בשביל זה. אם תיתפס, תקבל עונש. המדינה חקרה את עמירה הס על הביקור בעזה כאילו היתה פושעת ולא עשתה את תפקידה. כך שלמעשה – אם כבר – מדינת ישראל גורמת ליודנריין, אם להשתמש בביטוי הלא-קשור הזה. המצחיק הוא שכמה שמאלנים שהולכים לבלעין הם אלה שמקיימים קשר אמיתי עם הארץ, לא קשר כוחני שמבוסס על דם ונשק וכרטיסי אשראי, אלא קשר בסיסי של אהבה לארץ, לעצי הזית שלה ולתושביה – יהודים וערבים. 

 

ב"העיר" התפרסם מכתב התגובה שלי לאיתי זיו, שהשווה אותי לפני שבועיים לשרי אריסון. יכול להיות שהייתי קצת תוקפני, אבל זה טוב בשביל האקשן. אין לי בעיה גם עם הטוקבקים האנונימיים של המבקר מהארץ למטה. נחמד לחשוב על עצמי כשליט של "משטר אפל". חוק ראשון: לא להשוות נשים לפירות הדר.

 

שמעתי מידידי ארי ליבסקר על ההתנהגות הנוראית של קפה זגפרדו כלפי ידידי האמן פסח סלבוסקי. למעשה התגובה שלהם נוראית יותר, כשאתה חושב למה נידון הומלס בישראל מדי יום.למרות שאני נגד חרם צרכנים, אני נאלץ להחרים את המקום, למרות שאני די מחבב אותו, ושיצאתי עם מלצרית בזמנו. פסח, אגב, מפרסם שירים פרגמנטיים במעין 5, ובגליון החדש של עיתון האמנות 'החדש והרע' הוא מפרסם מאמר תגובה לגליה יהב ועבודה. (שימו לב לטוקבק מספר 24 במאמר. אנשים משוגעים)

 

טקסט יפה של יצחק לאור על פרס ספיר, תרבות וספרות, הארץ. (בינתיים לא מוצא לינק)

 

פרסמתי כתבה היום ב"7 לילות" על הטיולים שלי לקהיר. ויש בחלק הספרות מאמר יפה של הסופר בועז לביא על שיטוט ברחוב וחיפוש ספרים שנזרקו. (לשניהם אין לי לינ

 

שוב בבלוג האופנה העצמית של ספי ארליך ביקורת פוליטית נוקבת

מעין, מערבון, עיתון האמנות החדש והרע וספר השירה של נמרוד קמר בחנויות. הגליון הקודם חופשי לקריאה ברשת

מעין 5, יחד עם הגליון החמישי של מערבון, מגזין הקולנוע, יחד עם עיתון האמנות החדש שלנו החדש והרע והספר של נמרוד קמר אני רוצה לתייק אותך בדרך לחנויות. סך הכול 350 עמודים בארבעה גליונות עם מעל מאה משתתפים, אבל הצלחנו לשמור על המחיר המפורסם – 17 ש"ח. בקרוב תשלח הודעה מפורטת.

מעין 5. עבודת שער: כדור הארץ, השמש והירח, אסף קוריאט

ניתן להשיג את העותקים ב:

האוזן השלישית תל אביב
הנסיך הקטן
הטירה שינקין
תולעת ספרים
ספרים בבזל
זמנים מודרניים
חותם שינקין
פיצוציה יהודה הלוי
בית הבאוהאוס דיזנגוף
סלון ברלין
פיצוציה פלורנטין 1
יאפא – יפו
מספרת שאפה – יפו
לוטוס דיזנגוף 100
סיפור פשוט, נוה צדק
אדרת בוגרשוב

ירושלים

אוגנדה
ברבור
האוזן השלישית ירושלים

האוזן השלישית רעננה

ובסטרבות ששולחים מעין לכל הארץ

לכבוד האירוע העלינו את מעין 4 ואת כל המערבונים שיצאו עד כה לאינטרנט לקריאה חופשית, כי אנחנו מאמינים שטקסטים צריכים להיות חופשיים.
מעין 4 לקריאה
מערבון 1 לקריאה
מערבון 2 לקריאה
מערבון 3+4 לקריאה

מערבון 5 לקריאה (2010)
עין הכמהין, ספר השירה של ואן נוין

עוד טקסטים:
אתר מעין
ביקורת של בועז יניב על הספר רובים וכרטיסי אשראי (פלונית)
תומר ליכטש על האינסידנט עם המשטרה בהשקת רובים וכרטיסי אשראי
ראיון איתי לרגל המחזה קדימה, נתי אורנן, עכבר העיר
וכבר התייחס לזה דני בלוך בטוקבק, מעט מתוך היצירה של אלה שריף על פי שירי "המנון סוף הלילה"

%d בלוגרים אהבו את זה: