"זה המקום להבהיר, לא היתה פה שום רדיפה, היתה פה התגוננות. אדם הקורא לשלילת נטייתך המינית והוצאתה מחוץ לחוק, ואומר בראיונות ("הארץ", ו"ערב טוב עם גיא פינס") שיש לאסור ברים להומואים, יש לבטל את המצעד, יש להקצות תקציבים להמרת הומואים לסטרייטים, הוא לא יותר טוב מהיטלר",
דביר בר, מארגן המאבק בפייסבוק שהוביל לפיטוריו של מנחם בן מ"רייטינג" ומ"קשת"
.
כמי שלא מחזיק באותן דעות במגוון נושאים ועניינים, אני מתנגד לפיטוריו של מנחם בן. העמדה שלו על הומואיות היא עמדה חצי הומוריסטית: בן למשל הודה שהוא נמשך מאוד לדנה אינטרנשנל ואסי עזר ופעמים רבות מחמיא לטקסטים הומואיים. בכך הוא מציג עמדה מורכבת ומעניינת יותר מהרבה כותבים שדעתם היא 'חיה ותן לחיות', אשר מאחוריה נחבאות פעמים רבות פשוט בעתה ואימה של הסטרייט מההומו. הגישה של בן היא אקסצנטרית ופרובוקטיבית, דבר שאני רואה באופן חיובי דווקא. בן מנסה להתנגד לאמירות פוליטיקלי קורקטיות ולאתגר אותן, כך גם אפשר לראות את מגוריו בהתנחלות, מי יאמין. מצד שני, התנגדותו לברית מילה בסכין – האם יש קונצנזוס יותר מזוייף וברברי ממילת העורלה שעושים גם חילונים? לבן יש דרך מסוימת להתבונן בעולם: מצד אחד הוא מעליב באופן קבוע וגזעני מוזיקה מזרחית ואז לפתע מתאהב באבי ביטר. יש אנשים שרוקדים בשתי חתונות, בן הוא המוהל בשתיהן, מהלך סהרורי ושמח ונוגס בעוף. אפשר להגיד שיש לו נטיה משלו.
אני רואה חופש כמצב שבו המתחם הצר עליו מותר לכתוב ולדבר הולך ומתרחב ולא מצטמצם, נע לא רק לצדדים, אלא גם מטה ומעלה, אל איזורים שאני עצמי חושש מהם, למה חופש דיבור מעניין אם אסכים עם הדובר? דווקא בגלל שאני לא מסכים עם בן לגבי התנחלויות, הומואים ומוזיקה מזרחית, ופה ושם גם על שירה, חשוב לי להאבק על כך שיוכל להמשיך לכתוב את דעתו. על דעותיו האיומות-לעתים צריך וכדאי להגיב ולמחות, או אפילו להזדעזע, ולהוקיע אם אפשר, אבל בוודאי לא לפטר ולהשתיק. על כל פנים חשוב להגן על האפשרות להיות אידיוט, אדם שאומר דברים שמעצבנים את כולם. גם האידיוטים הם מיעוט, הרוב סתם טפשים.
צריך גם להיזהר מטענות נוסח 'אדם יכול לקרוא את הטקסטים המשונים של בן ולעשות מעשה'. אמירות כאלה אפשר להניח על כל טקסט ביקורתי. מבחינה לוגית, אדם עשוי לקרוא כל טקסט חריף ולהחליט לירות באדם המבוקר. גם הטענה של דביר בר למעלה בדבר הקשר בין מנחם בן והיטלר יכולה להוביל איזה מופרע לירות. אם מישהו יפטר את דביר בר מעבודתו בגין מלחמתו הלגיטימית במנחם בן והשוואתו להיטלר, אצא להגנתו. וחשוב לציין שיוזם הקמפיין נגד מנחם בן, דביר בר, כפי שנרמז בטוקבקים, היה קשור לקמפיין של ציפי לבני וקדימה, שהתרחש מעט אחרי ההרג בעזה – זה משהו שלטעמי חמור מעט יותר ממה שעשה בן, וקשור בהריגת אנשים ישירות באותה מלחמת בחירות של 2008.
אני רואה את פיטוריו של בן כהמשך לפיטורים החודש של אלון עוזיאל מוואלה, כי רקד במרפסת על קברו של סמי עופר (נושא ששווה לכתוב עליו בנפרד, כאחת המחאות החשובות של השמאל), ולפיטוריו של יובל בן עמי (ידידי) מעכבר העיר אינטרנט כי מחה על כך שתעריף המבקר הוא חצי ממחיר הנהג שמסיע אותו למקום הביקורת. בזמנו אגב כתבתי גם נגד סגירת ערוץ 7 בשל שידור מהמים הטריטוריאליים. רע לראות את הזדרזפות העיתונות הישראלית לכיוון של טהרנות, השתקה, פוריטניות ואי הבנה של התפקיד של העיתונאי כדמות פוליטית שמניעה קדימה את גבולות הדיבור – ישראל היא מדינה שהוקמה כקונספט של עיתונאי. אבל היום, הדבר הקל ביותר הוא לפטר. אין טעם לשמוח על פיטורים כאלה.
.
כמה דברים שכתבתי בהארץ:
דיווח מועידת הנשיא של פרס ושאקירה
על משמעות הסגירה של הספריה בקריית שמונה, בהפגנת המחאה הארצית של הספרניות שכמעט לא דווחה
סיקור יחיד של המחאה האנרכיסטית בכנס שוק ההון
עתיד הפתיליות במסעדות כרם התימנים עם עליית מחירי הנפט
מי יאהב את תושבי ג'סר א זרקא, שקיבלו את הציונים הגרועים ביותר בבגרות?
שביתת המנקות באוניברסיטת באר שבע
ביזה – מאמר שלי על הכיבוש הכלכלי של ישראל
שבועות במג'דל שמס אחרי יום הנקבה
ציד שיכורים עם המשטרה בתל אביב
במאבק מול המדוזות עם ד"ר בלה גליל שגילתה את החוטית הנודדת
.
ועוד:
קטע השיא בהצגה אנרגיות טובות בירושלים, בהפקת תיאטרון מעין וגרילה תרבות: יהושע סימון בתפקיד תשובה נכנס לעניינים. בקרוב המהדורה השניה של הספר
הנצחון -שיר שלי בסגנון חדש – העוקץ
.
שתי תגובות מעניינות על המאמר נגד פיטורי מנחם בן
רועי צ'יקי ארד 