Monthly Archives: ינואר 2009

פשיזם

*
כשהקנה מזדקף
יש מי שמחכה לעודף

 

*

לאיווט

את הפשיזם המתוק
אטבול בקפה
הפשיזם המר
טוב בסלט, לצד השוּמַר.
 
את הפשיזם המהיר
אתחוב לנעליי.
ואת הזוחל
אטיל בגינה לאכול
עכברים.
 
העיר כל כך יפה!
השמלות כל כך קצרות!
הקפה כל כך הפוך!
הסלט כל כך ניסואז!
ובגינה אין עכברים
הפטוניות ממילא מתו.

 

*
ההפסד מתוק כל כך
שאני מלקק את שפתיי

קטשופ

 
למסעדת החוף
נכנס גבר שמנמן
חביב, עליו חולצת פסים שחורה
ואשתו, זעומת פנים ולקונית, עם עגלת תינוק.
 
הוא יועץ פוליטי
שלושה שבועות לפני הבחירות.
המועמד שלו בדאבוס מצטלם עם מנהיגי העולם
והוא לקח הפסקה ליום ונסע ל'צפוני בטיילת'
המלצרית מגיעה, בכיסה האחורי
מעין מטאטא-זוטא להסרת החול מהשולחנות.
פתאום הוא מתעכב ליד שמשת האקווריום
הדגים צהובים כהים, ירקרקים כאצה.
 
הוא מכה על שמשת האקווריום
האנשים ממשיכים לדבר בסלולר, ואז אומר
'תראי, הדג מת'
מקבל טלפון מראש המטה
"אני בחופשה עם האשה,
נטפל בזה מחר על הבוקר".
הילד בוכה. אשתו – מאופרת ומודאגת – סותמת את פיו בגרבר
תאמינו? היועץ אוהב את האשה הזו,
הוא אוהב את התינוק הזה,
או התינוקת.
מאיזה מפלגה אתה, מר יועץ,
זו שיצאה למלחמה כדי להעלות כמה מנדטים
או זו שהבטיחה מלחמה גדולה יותר אם תיבחר?
כדי לעשות צל, הוא מוריד את הוילון
וסותם את הים.
הצ'יפס מגיע עייף וגיבן כמו אומה צעירה ואמיצה.
והקטשופ חמוץ, הם מתלוננים.
האם ישנו רֶשע בעולם,
או רק כמה שמנמנים בחולצות פסים
ובקבוקי קטשופ שפג תוקפם?
 
(צפוני בטיילת, 29 בינואר 2009)

מספר המלצות

מספר המלצות

 
אני ממליץ לקוראיי לא להתאהב
ולאכול דג כבוש
איכלו דג כבוש בבצל
אל תתאהבו
הנשים מביאות רק צרות
הגברים מביאים בוץ וכאב לב
הדגים כבושים
בבצל וכבר לא יאנו לכם רע.
אני ממליץ לקוראיי
על הביוגרפיה של טולסטוי מאת אנרי טרויה בשני כרכים
קראו את הפרק בחלק ב' שבו טולסטוי הקשיש מקבל אופניים
וחזרו אלי.
ממליץ לקוראיי על שינה
עם גרביים
על אף המיתון 
בשל המיתון.
לא יקרה כלום גם אם תשנו עם ג'ינס.
אני ממליץ על אכילת אנונה
ידידי צחי מסיבות הסביר שזה בריא מאוד
על אף שהאנונה האחרונה שקניתי
לא הבשילה
והפכה אפורה בפריזר.
כנראה עשיתי משהו לא בסדר.
אם אתם מוזיקאים או משוררים,
אני ממליץ שהשיר הבא שלכם יהיה מרגש או רקיד,
אל תנסו להיות חכמים גדולים.
אל תנסו גם להיות חכמים קטנים.
עדיף שלא תנסו כלום.
עדיף שלא תעשו כלום, אם אתם מוזיקאים או משוררים.
אתם יכולים לנסות לא לעשות כלום לעת עתה. ובינתיים
אני ממליץ על ארוחות הבוקר של שמשון ב'שביל החלב', על ביצת עין הפוכה
ולא ביצה עין רגילה.
וזה בלי קשר לדג הכבוש, שעלה קודם.
עצה למזל והצלחה –
השקיעו בנייר הטואלט שלכם!
זו האמונה התפלה היחידה שבה יש להאמין.
הקשיבו לי היטב, קוראיי!
השקיעו את כל כספכם שמה!
רכשו נייר טואלט נהדר, יקר, איכותי, גם אם אתם רעבים ללחם.
תלת-שכבתי, ארבע-שכבתי ואפילו בן חמש שכבות.
הפוליטיקאים יאכזבו ולא ינקפו אצבע כשיפטרו אתכם,
הם ישלחו אתכם למות בשביל תמונה בישראל היום,
אבל נייר הטואלט הנעים ינחם אתכם.
אם כן,
אני גם ממליץ על נסיעה לקהיר
ושם לשתות מיץ קרקדה קר
בבית קפה הזול ביותר.
המיץ החם טעים פחות לטעמי.
אחרי שהקרקדה מתקרר, האדום שלו עכור פחות.
יש אוטובוס לקהיר כמה פעמים ביום מטאבה ב50 ש"ח.
אני ממליץ לקוראיי
לא לקנות אף פעם יותר מספר אחד, ולא להסכים לקבל יותר מספר אחד
אני ממליץ לקוראיי וקוראותיי לא
לשכב עם אותה בחורה או בחור
יום אחרי יום
אל תשכבו יום אחרי יום
עם אותו שותף
אני ממליץ לקוראיי
להצטרף לפחות לשני איגודים
אני ממליץ לקוראיי
לשבת ליד החלון
ולהמנע ממלחמות בכל דרך שהיא.
לא ייצא לכם דבר מזה,
גם לא מלונה פארקים. חבל על הנדנוד.
אני ממליץ לקוראיי
לנצל את הבניה בעיר
ולהביט במנופים לפחות
10 דקות כל יום
להביט בפירים      של החניונים בבנייה
אני קורא לקוראיי
להכניס ראש אל מעבר לגדר הפח, גם אם יש שלט מזהיר
ולהביט עמוק היטב בפירים העמוקים והגועשים של החניונים בבניה
ובכל זאת להתאהב

(דצמבר 2008)

מהמיטה לגרמניה

1.

בשיא החום של אוגוסט 2008, משועמם בחדר הזול ביותר במדינת אכזיב, רציתי לבחון את פונקציית המצלמה במחשב הנייד החדש שלי. לשם כך צילמתי קליפ בטייק אחד, לשיר ישן ולא בולט שלי, "עוד יום", שיצא באלבום סונול (רא רקורדס, 2003. מפיק: רם אוריון). פשוט העמדתי את המחשב בפינת המיטה, השמעתי את השיר והפעלתי את המצלמה הפנימית, והתחלתי לרקוד במיטה הרעועה באופן קאמפי שנראה כמו פורנו הומוסקסואלי זול. אחר כך הדבקתי בין השיר לקליפ, גם ללא יותר מדי דיוק. העליתי ליוטיוב וגם כתבתי על כך בבלוג. והתוצאה: קלאסיקה.

איכשהו הקליפ המוזר והמרושל הזה התגלגל, והגיע אל פיתחו של מפיק טלויזיה גרמני בשם הרברט, שמאוד התלהב ממנו. פנה אלי בפייסבוק וביקש להשתמש בקטע מהשיר לעיטור ריאליטי שהוא עורך בשם "אני כוכב, קחו אותי מכאן" באר.טי.אל. כמובן שהסכמתי. הסברתי לו שהשיר יצא באלבום שאיש לא מכיר בישראל, אלבום שמעולם לא הושמע ברדיו הישראלי, ואת הקליפ אפילו לא טרחתי לשלוח לערוץ המוזיקה, אני חושב שהאיכות של הצילום לא תתאים למסך גדול. אבל הוא אמר שזה לא אכפת לו, הוא וחבריו מעריצים את הקליפ, והוא רוצה ש4 מיליון גרמנים ישמעו את השיר הזה דרך אר.טי.אל.

השבוע עלה לרשת פרק הריאליטי עם התחלת השיר 'עוד יום' (השיר הדיסקואידי עם הווא ווא בשניות הראשונות) עם האנחות שלי והגיטרה הבוטשת של רם אוריון.

 

2.

היום מצאתי מתחת לשטיח פנקס תכול ישן של שירים ישנים שלא העתקתי. השיר הראשון שראיתי הוא שיר יפה שלי ממרץ 2002. אני יכול להעיד כי הוא יפה לטעמי, כי אני מאוד רחוק מהשיר, וזה כאילו שיר של מישהו אחר. היום אני לא כותב שירים כאלה כבר.

 

אפו של המאבטח

הופך אדום. כנס השמאל

 

 

והנה עוד שיר ממרץ 2002, קצת עצוב. בטח נפרדתי ממישהי אז:

 

גשם אחרון השנה:

החלזון ואני

יוצאים החוצה בטעות

 

 

3. כמה לינקים לחג

 

הרבה כתבו על 'לצאת – האסופה נגד המלחמה בעזה', לרע ולטוב. אבל הטקסט המדוייק והמרגש ביותר שהתייחס לשירון הוא של אילנה המרמן ב"תרבות וספרות" של הארץ.

 

כדאי גם לקרוא את המאמר של רן כהן בויינט 'יורים וחובשים' על ישראל שאחרי ההרג הסיטונאי של ילדים המנסה לעשות לעצמה יחסי ציבור טובים כמי שפותחת מרפאות, כאילו היתה פלורנס נייטינגל. כמה קל לראות שזו עצה של ספינולוגים ציניים. הרי אפשר היה לעזור בצניעות לפצועים, שלא למטרות הסבריישן, אבל כאן מצלמות הטלויזיה הראו שוב ושוב איך מסיידים את המרכז הרפואי בארז. ברור שמדובר בפעולת ראוה, אפילו לא משהו למירוק המצפון. זה כמו שמישהו הורג לך ילד ופוצע קשה ילד שני, והרוצח ירצה להצטלם ל'ידיעות' חובש את הילד הפצוע ומנשק את מצחו. זה מזכיר לי כשהיינו בהפגנת השירה בפולגת (אם איני טועה) מישהו סיפר, שהמנכ"ל הציע לבנות ספסל על חשבון החברה, כדי שהמפוטרים יוכלו לבכות ולהתאבל על המפעל הנסגר.

בהתחלה התפלאתי שחבר הכנסת היובשני רן כהן יכול לכתוב טקסט תקיף כזה, אבל אחר כך גיליתי שמדובר ברן כהן אחר, שקשור לעסקי הרפואה. מאמר מומלץ, גם כי הוא מביא מידע שלא נפוץ בעיתונות על הצביעות הישראלית.  

 

אף שאני לא חובב גדול של הנצחת מתים או מוות, אלא של חיים (יהודים, פלסטינים וכו'): הפגנה לשינוי שמו של 'גן השניים' ביפו ל'גן העזתים', שהיה כנראה שמו הקודם, לזכר ההרוגים בעזה. (פייסבוק)

 

זה מתקרב אלינו: צו סגירה לתיאטרון אל-מידאן בחיפה מתירוצים מקרתיסטיים. האם התיאטרונים היהודיים יצטרפו או שהם עסוקים עם ועדי העובדים?

 

ולא פוליטי: מאמר בגארדיאן על איך נכתבים להיטים מושלמים. פיל קולינס נותן בראש.

 

——-

יום ה', ה29 בינואר -ערב לצאת בירושלים, בגלריה ברבור

יום ו', ה30 בחודש – ערב של בסטרבות בירושלים, בינקי'ס

תורידו אותי מהאוניה – בעקבות מאמר השבעת אובמה של איתן הבר

"ואנו בפינתו הקטנה במזרח התיכון, בישראל, מתוחים לדעת אם תמשיך את מסורת הנשיאים האמריקאים בדורות האחרונים ותראה בנו בעלי ברית, נושאת המטוסים הקדמית שלך",
איתן הבר, העמוד הפותח של 'ידיעות אחרונות', ה20 בינואר 2009
 
 
כבר כתבתי שהעולם זז במסלול חדש "אובמי", כשמולו פרשני ישראל והמדינאים שלה נעים כעפיפון שנטש את החוט לעבר ההפוך, לכיוון של מדון, תחמנות, קטנות-לב וזריעת שנאה, הכיוון ה"בושי". זהו ציר הרשע שדכדך את העולם בשנים האחרונות ואני מקווה שזרועו לובשת הרולקס תגַדע. יותר מצפון קוריאה, סוריה, אירן, ממשטר החמאס, יותר מעירק של סדאם, אף שלהם משטרים מגונים ואפלים לחלוטין, בוש הוא מנהיג ציר הרשע. בוש ייצא בהצלחה רבה יותר את החשד הרצחני והיה יעיל בהרבה בשינוע הרס, שנאה ופגיעה בזכויות אדם, ממשופמים כסדאם או בשאר אסד, שהם בעלי יכולות מצומצמות יותר.
כן, ישנה מלחמת ציוויליזציות בעולמנו הטוב, והיא ניטשת בין העולם הנאור ומאיר הפנים המאמין בזכויות אדם כערך בסיסי ובל יעבור, אותן זכויות מנדנדות שקל להתייחס אליהן כמשהו מיושן היום, לבין העולם החשוך הפרנואידי והמשיחי של "המלחמה בכל מחיר", שאותה ראינו בעירק ואפגניסטן ובגואנטנמו ושהגיעה לפני חודש להחריב את עזה. זו היתה המלחמה האחרונה של אולמרט, אבל יותר מכך המערכה האחרונה של עידן בוש, שטס מהעולם כששובל של עשן מיתמר מאחוריו. אותה "מלחמה בטרור בכל מחיר" שהביאה לכך שהבריטים עינו בקניה את סבא של אובמה, בתגובה על הרג לבנים, כי נחשד כאיש מחתרת המאו-מאו הקנייתית (סבתו של אובמה מספרת: "הם נהגו ללחוץ על אשכיו עם שני מוטות ממתכת, דקרו את ציפורניו ואת ישבנו בסיכות חדות בעוד רגליו וידיו כפותות ופניו מפונות כלפי מטה"), ושבשמה של אותה מלחמה בטרור עינינו רבים בעזה שנחשדו כלוחמי חמאס, ומעכנו או לא את אשכיהם, ויהיו סבים של האובמות של עוד חמישים שנים. ירחם האל על המעונים וגם על המענים, שאיתם הייתי יכול לעמוד בתור לסופרמרקט בסנטר, אם הייתי הולך לסופרמרקט בסנטר.

הייתי אפילו אומר שבנפשו של כל אדם נאבקת לה מלחמת הציוויליזציות הזו. גם בי וגם באיתן הבר וגם בירדנה ארזי. בכולנו יש "בוש" במידות שונות של ריכוז. כולנו מדשדשים בין אימה מצד אחד ובין אמון באדם, מכל דת שהיא, מהעבר השני. גם אני, ככל ישראלי, לעתים צופה בטלוויזיה ונצרב בי זיק פחד: אולי הפרשן הרהוט הזה צודק הפעם ובאמת האויב המר חושב כל היום רק איך להשמיד אותי. אולי הדרך היחידה להינצל היא לוותר לזמן מה על זכויות האדם של כמה מאנשי האויב, או על חייהם של כמה ילדים שאני ממילא לא מכיר, כדי להביסו. ומכאן הדרך קצרה, ראו את עצות הטוקבקיסטים: אולי הדרך היא גם ליטול את זכויותיי שלי, ולייעל את המלחמה הזו, שאני מקל בגלגליה (פחות משהייתי רוצה, אגב). והרי בתקופת המלחמה האחרונה, ישראל הפסיקה לפעול על טיקט של מדינה דמוקרטית גם בשטחי הקו הירוק, 200 ערבים נכלאו, כמעט ונאסרו המפלגות הערביות, ובמהלך גזעני שלא זכה לביקורת או לעניין, אולמרט העניש את השר המוסלמי היחיד אי פעם בממשלות ישראל ואסר עליו לצאת לירדן, בלי שראש מפלגתו של מג'אדלה נקף אצבע. האם היה יכול לאסור על יולי תמיר למשל לנסוע לפריז? איך המדינה לא קמה על רגליה? והראיתי כאן איך בבאר שבע עירי אסרו סתם-כך אנשים שהלכו להפגנות. דמוקרטיה? זה משהו משיעורי האזרחות של פרס.

עידן הפרנויה הזו הביא מדינה שלמה להשתכנע שבעירק מסתתר נשק להשמדה המונית, הוא גם הביא את ישראל להאמין למסרים המפוברקים של יהודה גיל איש המוסד, שסוריה לא רוצה שלום, אלא מלחמה. למה טענה של אדם אחד, כמעט ח"כ במפלגת "מולדת", התקבלה על ידינו כסבירה? כי יש אנשים שזו המחשבה הכי נוחה עבורם, ובמקום לקוות לטוב, הם מקווים לרע.
בעולם שלט מאז אסון התאומים משטר של פחד, שהדביק אומות מכובדות ובעלות זכויות. ישראל, עם אימת השואה שלה, השתלבה בעסק היטב. אפשר לסכם את עידן בוש כך: שיחקנו אותה. בשיאה של ההיסטריה העולמית, ימים אחרי אסון התאומים, ישראלים (אולי היה שם אפילו הבר או שבס או ברק) הקימו חברה שמייצרת מגלשות מתנפחות מרבי-קומות שהערבים עומדים להפיל, ועשו הרבה כסף מזה. זו אולי אנקדוטה, אבל זה התהליך שכל ישראל עברה יחד: הפכנו לסטרט אפ מצליח ומיותר למגלשות מתנפחות מפלסטיק מלאות אוויר חם. עשינו סיבוב. יצא אקזיט. סוף סוף העולם כולו לא נגדנו, הוא פשוט מטורף כמונו. את הפרנויה של בוש האידיוט, אותו אחשוורוש מודרני, שבו המן צ'ייני דווקא היה בצידנו, ניצלנו כדי להיכנס לשלל מאבקים עם שכנינו, ומסמוס האפשרות לשלום, שהביאו רק לריסוק של ישראל וסביבתה, גם מבחינת מוסר והרתעה וגם מבחינה חברתית – המהלך הניאו ליברלי שנראה כצו השעה חרבן את החיים במדינה. היום בניגוד לימיהם של הוריי, אני לא יכול להתפרנס מעבודה מכובדת כשכיר ולקנות דירה. כך שהכלכלה אולי היתה מצוינת, אבל זה לא עזר לנו. לעומת זאת, אני יכול לתחמן ולקנות איזה חלקת אדמה בקירגיסטן ולקוות שהספסרות של עוד ישראלים תעלה את המחיר, על חשבון הקירגיזים. ישראל עברה אמריקניזציה, לרע ולרע, והעולם עבר ישראליזציה, לרע ולרע, ששיאה הפיאסקו של מלחמת עירק, הדומה מאוד למלחמת לבנון הראשונה.
גם ישראל, ככל שהשואה מתרחקת, הקצינה בחרדותיה וברחמים העצמיים שלה עליהם כתב יפה עופר שלח במעריב: מדינה עם ארסנל של מאות פצצות אטום ומימן, שברשותה מאות המטוסים הטובים והחמקניים בעולם והטנקים הממוגנים והכעורים ביותר, הרגישה שהיא נתונה באיום השמדה קיומי מצד ישות עניה המצויה במצור, שבה אין מטוס אחד וגם לא טנק אחד, אלא כמה ילדים שמעיפים פחיות רצחניות לכיוון הישוב הקרוב שהוזנח שנים על ידי הממשלה בלי שמישהו יעשה משהו נגד זה. אנשים השוו את עזה ברצינות לגרמניה הנאצית ואותנו ליהודי גטו ורשה המורדים בבקבוקי מולוטוב. אני נשבע לכם שראיתי השוואה כזו! אני מקווה שעידן הפחד הזה נגמר. אבל לא נראה לי.
 
"נאספנו כאן היום כי ביכרנו לבחור בתקווה ולא בפחד, באחדות המטרה ולא בעימות או פילוג. ביום זה אנחנו מכריזים על קץ תלונות הזוטא… אנו דוחים ומוקיעים כשקר את העמדת הברירה בין ביטחוננו ובין האידיאלים שלנו",
מנאום ההשבעה של אובמה, ה20 בינואר 2009
 
ומול המילים היפות של אובמה, אני רוצה לחזור לטקסט הנורא, אך גם העלוב כל כך, של איתן הבר בשער ידיעות החגיגי אמש, שמתנוסס בראש הפוסט הזה. הבר כמו כולם בירך את אובמה בידיעות אחרונות, אך זו מעין ברכת בלעם בהיפוך. הבֶר בן נעור בא לברך ויצא מקלל. גם את אובמה, גם אותנו. במעבי איחוליו ניכר כמה הוא לא מרוצה מכך שאולי יהיה מנהיג עולמי שיכבה את האש, ואחר כך יסיר את הסיר השרוף מהאש, שלא ישתמש ב"בכל מחיר" או "ללא פשרות", אלא יידע לנקוט במנעד רחב של פעולות שמרשה לעצמה אומה גדולה. הבר אולי נטש את משרתו ככתב צבאי ב"במחנה" וב"ידיעות", אבל עבודתו ככתב צבאי לא עזבה אותו. הוא עדיין "במחנה", תרתי משמע. הוא רוצה מלחמות, כי זה הביזנס שלו. הוא זקוק להן כמו שמסיק דוודי קטר קיטור שהוצא בפנסיה ישמח לקמבק של הפחם. זה האתוס המקצועי של הכתבים הצבאיים, לדאוג למקורות שלהם, גם אם הם מתים. אבל הפנטזיה המצ'ואיסטית של הבר, שהיא למעשה תבוסתנית (ישראל כגוף לא עצמאי), אסור שתהא הסיוט של כולנו, האזרחים – הילדים הג'ינג'ים המנומשים, מתקני האופניים, חובשי הכיפה, חובשי הפאוץ', מאזיני רשת א', עובדות מוטורולה, המלצרים במסעדה בתחנת הדלק של כפר קאסם, שלי ושלך, הקוראת את הבלוג, תהיי ימנית או שמאלנית, של כל האנשים שאוהבים את ישראל, אנו צריכים להיאבק במחרחרי-קרב כמו איתן הבר (כמובן איני מדבר נגדו אישית, אלא ציבורית), שרוצים להפוך אותנו לנושאת מטוסים, גרורה נאבקת-לעד של מעצמה.
כמי שאוהב את המדינה בדרך כלל וגורלה קשור בגורלי, אני מעוניין לגור בארץ דמוקרטית ונעימה ככל שניתן, האם זו בקשה גדולה? איני רוצה לגור בנושאת מטוסים, שבה כל נווד מתקרב בגרירת-רגל הוא מטרה פוטנציאלית אדומה על המכ"ם. אני לא רוצה שתעשיית הנשק האמריקאית תשתמש בי כדי לבחון את התחמושת שלה, כמו בשנים האחרונות. איני רוצה לחיות בספרטה 64 ביט נוסח 8200. זו לא ציונות, לטעמי, אלא אנטי ציונות: הרצל כתב בפירוש שצריך להרחיק את קציני הצבא ממרכזי הערים, אז גם את איתן הבר ורוני דניאל שלוחיהם הייתי מציע להרחיק למקום עם הרבה דשא מרגיע, חלוקים לבנים ורופאים מסורים.
אני גם לא מבין איך ישראל יכולה להיות נושאת מטוסים. ישראל, מבחינה גיאוגרפית, אינה נמצאת בלב ים, היא שטח מוקף קרקע. אנחנו שכנים של מצרים, לבנון, סוריה וירדן ושל הפלסטינים. אנחנו לא חיים בים, כפי שהבר חושב, הערבים אינם אצות או פלנקטון, אלא אנשים, טובים ורעים
, יש בהם מכל וכל, אפילו מקבילים חרחרנים של איתן הבר ניתן למצוא אצל הערבים, אבל אנחנו חייבים לעשות הכול כדי ליצור איתם יחסי שכנות טובים ככל האפשר. אני מקווה שגם נצליח. והם צריכים לעשות הכול כדי ליצור איתנו יחסי שכנות טובים. אין הרי הבדל ביננו ובינם. 

מדובר גם באינטרס אישי שלי: מה אני יכול לעשות בנושאת המטוסים "הבר"? אני מניח שלאנשים שנוטים להיצמד לגנרלים כדגי נקיין, כהבר, אפשר לסדר ג'וב ליד הכפתור, וכשהמפקד אומר 'אש', הוא ימהר בהתרגשות ללחוץ בידיים מזיעות ואז יחניף לשיער הפלטינה עמוס המסרגות של אשת המפקד (אוצרת אמנות לשעבר, למדה בסורבון שנה). אבל אני עצמי – צ'יקי – חסר שימוש בנושאת המטוסים הפלדתית הזו, מצוחצחת ככל שתהיה, אני לא אכבס לנחתים האמריקאים את תחתוניהם ולא אמליח להם שקשוקה אקזוטית. וכשיגיע הזמן שיגידו ללחוץ על הכפתור, בטח אשן. אני לא רוצה לגור בנושאת מטוסים, יש לי כבר מחלת ים. טוב לי על אדמת המזרח התיכון. תעצרו בצד, תורידו אותי מהאוניה.
 

יוסי שריד על הנבחרת של אובמה
  
—-
ושוב תזכורת לזמן הקרוב:
יום שבת, בית פתקית, החל מ-17:00 רח' פראנצויז 14, אני מופיע עם עוד רבים (רם אוריון, דני הדר ונגה שלו למשל) באירוע מוזיקלי נגד המלחמה הבאה. כניסה חופשית.
יום ראשון, רחבת האוזן השלישית, שדרות בן ציון 1, 18:00, הופעה של משוררי 'לצאת – השירון נגד המלחמה בעזה'. כניסה חופשית.
יום שלישי, הופעה ב"עשן הזמן" באר שבע עם "בני המה" (אהד פישוף וישי אדר), 30 ש"ח. לקורא היקר עמיחי ששאל מה אני מתכנן לעשות שם: אחליט כשאגיע. יש לי כמה סטים של בגדים ואבחר שם.
כתבתי בפוסט הקודם על כל האירועים האלה בפרוטרוט.

"שני חורים במניפה" – מאירה מרום – הקדמה לספר נונסנס

מאירה מרום היא כותבת צעירה ומופלאה של ז'אנר האיגיון, מעין גלגול בלונדיני של אדוארד ליר. "העם השבדי כה אפתי/ לחשמל הזה הסטטי", היא כותבת. והיא צודקת.
ז'אנר האי-גיון, שירת הנונסנס, הוא סוגה של התנגדות להיררכיות ולסדר. הוא הופך את כולם לשווים, החיה והגנרל, העם השוודי והמסרק. למעשה, תחת המטריה הטווסית (או הטווס המטרייתי) של האי-גיון, ניתן לומר הכול, כל עוד החרוז הדוק והמילים קורצניות. בניגוד לסאטירה המוכרת לנו, בה הכותב יהרהר בזיבורית מוחו אם זה פוגע, או מוגזם. הסטיריקן יכול לומר דברים רבים על רבין, אבל לא יוכל להשוות את איכויותיו לאלו של תרווד, למשל. הז'אנר לא קנה לו הצלחה גדולה בארץ. אולי מלבד ספרי הילדים וחוברות הצביעה המעולות של עודד בורלא שנמכרו היטב, אך בדרך כלל לא נספרים כספרות רצינית.
בגלל הדחיפוּת, הכתיבה הסאטירית וההומוריסטית כאן נשענות בדרך כלל על היגיון בריא, קוהרנטיות ושיקול דעת. היוצרים הישראלים משייכים עצמם בעצומות ל"מחנה השפוי". האופי הישראלי הקליל והצבעוני, חסר-המעמדות, מביא את הכותבים לנסות להיבדל מהציבור הרחב באפרוריות מהודרת. על אחת כמה וכמה, הדבר נכון אצל המשורר העברי. על כיף אין מה לדבר. וגם אם יש איזו פסיעה לכיוון ההנאה, תמיד נדרש איזה ערך מוסף מעיק שימרר מעט את מצפון הקורא.
אולי בגלל שהמצב הישראלי הוא קונצרט במנעד של סוגי טמטום שונים ומשונים, כתיבה בז'אנר האי-גיון לא נראית לרבים כאמצעי לחתור לקראת משהו חדש, אלא כשעשוע מילולי שיש להתייחס אליו בסלחנות, אמנות שמקומה בין ספרות ומקרמה. אני מקווה שהספר היפה זה של מאירה מאור יפתח דרך חדשה לז'אנר הדחוי והחתרני הזה. בויכוחים על שירה, אמר באשו, המשורר היפני, למשוררים שייעץ להם, שעליהם תמיד לשאוף לקלילות. מאירה מרום הצליחה להגיע לגובה הזה. 
 

הקדמה שכתבתי ל"שני חורים במניפה" של משוררת הנונסנס הצעירה והצהבהבה מאירה מרום. הספר יצא לפני חודש בהפקה עצמית ומחולק בחנויות ספרים מקריות. לא כתבתי עליו בבלוג בגלל המלחמה הרעה, שגם הביאה לכך שהוא קיבל מעט מאוד התייחסות תקשורתית, אבל שווה לנסות להשיג אותו.
שני שירים מהספר בYNET

כרגע ניתן להשיג את הספר חינם באוזן השלישית, בקרוב יהיה אפשר למצוא אותו גם בבאצ'ו ובתולעת ספרים.

—————–
וחוץ מזה שני אירועי-מחאה נגד המלחמה שאני קשור אליהם (בלי קשר, ב27 בחודש, יום ג', ב21:00 אני מתארח אצל "בני המה" – ישי אדר ואהד פישוף – בעשן הזמן באר שבע):

בית פתקית מארח
מוזיקאים עצמאיים נגד ההרג המיותר והמלחמה….הבאה.
 
בהשתתפות:
רם אוריון
דני הדר
נגה שלו
יהוא ירון
קטב מרירי עם טליק אדיר
טליה אליאב
שני קדר
ערן זקס
רועי צ'יקי ארד
אריאל קליינר וסיון שדמון
ועוד…
 
ביום שבת, 24.1
החל מ 17:00
בית פית קית
רחוב פראנצויז 14
כניסה חופשית
 
—–

אירוע לצאת ליד האוזן השלישית

—————————————-

 
יום ראשון, 25 בינואר, 18:00, רחבת האוזן השלישית, רח' קינג ג'ורג' פינת שד' בן ציון, תל אביב-יפו
 
לצאת, אסופה נגד המלחמה בעזה, יצאה לאור בדחיפות ביום החמישי למלחמה. והודפסה במהלכה במהדורה שנייה.
ממשלת ישראל נצרה את האש, לעת עתה, לאחר שפיזרה הרס ומוות.
 
בערב ברחבת האוזן השלישית, יקריאו משוררים את קולם להידברות ושיתוף בניגוד לקולה של הממשלה, על בסיס מה שנכתב בפתח הדבר של האסופה –
 
"לצאת! קוראת להפסיק את הכיבוש ולצאת לפעולה ארוכת טווח ובעלת חזון רב תרבותי ושוויוני."
 
בהשתתפות עשרות משוררות ומשוררים מרחבי ישראל.
 
כניסה חופשית במרחב הציבורי
 
מארגנים – מעין, אתגר, מארב, דקה, סדק, גרילה תרבות
 
—–
 
מטלי לטוביצקי:
 
אנשים יקרים שלום.
בנוסף לעזרה ההומניטרית שתוכלו לתת לעזה בשליחת שמיכות ומזון,
אנו מזמינים אתכם לשלוח מסר כתוב שיעבור דרך נציג של אונר"א באחת השיירות הקרובות לעזה.
באו נעביר מסר אחר לילדי עזה ותושביה  – כתבו בפסקה קצרה: מעט על עצמכם , מסר של הזדהות, של הבנה ושל תקווה.
כדי שהיאוש לא יהיה טוטאלי מספיקה תקווה זעירה.
מומלץ להוסיף תמונה.
 

אנא שלחו בהקדם את המסרים לכתובת :
messages4gaza@gmail.com

המסרים יתורגמו לערבית, יודפסו יקושטו ידנית וישלחו.
 
אנו זקוקים למתרגמים שיכולים לתרגם את המסרים לערבית
כמו כן לתרומות (דפים, צבעים ודיו למדפסת).
נא לצור קשר במייל messages4gaza@gmail.com
 
או בטלפון 0542497009 לאלעד
אנא הפיצו מייל זה.

—-
ונשוב לעסקי השירה:

אני וגיורא לשם לא חולקים את אותו טעם בשירה, אבל אני מוכרח להמליץ על שירים יפים מאוד שהוא תרגם פרי עטו של משורר בשם ניקולא וולפא —–

תגובה לביקורת על השירון נגד המלחמה 'לצאת' בהעיר

קראתי את המאמר על 'לצאת' – אסופת השירה נגד המלחמה בתמיהה. עד כה החזקתי בעמדה שהמלחמה הזאת הצליחה לשפר את מצבו בקלפי של אהוד ברק, על חשבון דם 230 ילדים מתים בעזה, אך לאו. הכותב טוען כי המרוויחים מעסק הביש הזה, הם המשוררים יימח שמם שהתנגדותם למלחמה היא מסווה, "טרמפ נוח": הם מוציאים מיני חוברות פוליטיות חיש-קל כדי לפרסם את עצמם. אלא שההיסטוריה האנושית מראה שהמרויחים ממלחמות מיותרות כאלה הם המצביאים, הבנקאים וסוחרי הנשק ולא המשוררים (או האזרחים). עד שיובסו המצביאים הללו, כמובן. 
האסופה 'לצאת' יצאה בבהילות על ידי שישה כתבי עת ששילבו ידיים, כדי להציג מחאה מיידית, לא אחרי שהגופות ירקיבו והנכים יהיו שסועי-רגליים. קול הקורא יצא ביום השלישי למלחמה והעורכים התכנסו בצהרי החמישי. גייסנו את 2500 הש"ח הדרושים להדפסת אלף עותקים במגבית מהירה מהעיתונים והעורכים. בית הדפוס הבין שמדובר במשהו נגד המלחמה, וסירב: נאלצנו למצוא במהירות בית דפוס אלטרנטיבי, בכפר קאסם, עוד לפני המהלך הקרקעי המתוכנן. כשהגיליונות אזלו, הוצאנו עוד מהדורה של אלף עותקים. את המהירות הזו, ואת זה שהאסופה ניתנת כולה להורדה חינם ברשת, מציג אלפרוביץ' כאופרטוניזם וכניצול הזדמנות. אבל מה הטעם באסופה נגד מלחמה שיוצאת אחרי שהמלחמה כבר תמה וכולם מבינים שהיא מטופשת, אפילו מבקרי השירה?
כשהתקשורת תשחרר לציבור הישראלי את העובדות והתמונות על הטבח בעזה, וכאשר יתגלה עד כמה הוא מחזק את החמאס ולא מזיז לקסאמים, אח תאום ומפגר של מלחמת 2006 ו1982, המאמר הזה יהיה לקלון לעיתון "העיר" שאני נוטה לחבב בשנים האחרונות, אך כאן הניח לאג'נדה של רוני דניאל לנצח.
המאמר תוקף ומלעיג להפגנת השירה מול ביתו של אהוד ברק באקירוב, שיום אחריה הודיע ברק על מעבר לאשקלון. יש בכך הישג פיזיקאלי מרשים: הכתב עצמו סיקר בחן אירוע שלא היה בו. ומבקר משוררים שלא קראו באירוע. 
המדהים הוא שהמבקר החביב (אין לי דבר אישי נגדו) רואה את עצמו כנונקונפורמיסט העומד כסכר מוצק מול המאבק נגד המלחמה. בבלוג שלו הוא מספר על התמיכה העצומה לה זכה על המאמר. לא פלא שמניותיו טיפסו: כשאתה שט באשד העכור של ביוב הפטריוטיות, בוודאי תרגיש איזו חמימות. וכך, מעין חצי מבקר חצי טוקבקיסט, ייכנס הכותב להיסטוריה של מלחכי הפנכה המריעים לצבא התוקף בקרבות אוויליים ואסוניים.
טוב, הנחנו שיציאת האסופה בזמן שהתקשורת כולה מתגייסת להצדיק את ההרג, תהיה שנויה במחלוקת בעיתונות. אך כאן המאמר הוא כולו אד-הומינם, מנסה לנגח אישית את העורכים ולחפש מניעים נסתרים ואמביציות. אני מכיר היטב את קולות הצקצוק מכל פעולה חברתית. כשגרילה תרבות הגיעה לקריית גת כמחאה על סגירת פולגת (אגב, איש העסקים שסגר את פולגת, צביקה בארינבוים, העסיק את אהוד ברק בתקופה שזה "עשה לביתו"), לא ראיתי שם את אלפרוביץ' ותומכי המלחמה. חובבי הדרום מגינים עליו כשמדובר בתירוץ להרג ערבים. לטעמי, טראומה מפיטורים של עובדת פולגת בת חמישים קשה לא פחות ממקרה חרדה אחרי נפילת פצ"מר.
יותר מכל הביקורת, אני לא שותף למילה 'חלילה' שכתב המבקר כשמדובר על הפסקת ההרג. איך חובב-ספר מסוגל לשוש למלחמה כזו? לאחר שטוקבקיסטית האשימה אותנו בכך שכוחות הברית לא הפציצו את אושוויץ, אלפרוביץ' הסביר בבלוגו את הפירוש של אי-יציאה למלחמה, "עליך כנכד של מהגרים לשוב לארץ מוצאך". האם אלה שתי האופציות הקיימות: בריחה או רצח? זו בעצם המשמעות של 'לצאת!' – להתוות דרך נוספת מול הפראנויה של האלפרוביצ'יזם את דובר צה"ל – דרך שבה גם אנחנו נהנה מהשמש החורפית, וגם שהילדות אשר פגזים ריטשו את בטנן בעזה לא ימותו, ויהנו מאותה שמש.  

  (גרסה טיפה מקוצרת פורסמה בהעיר האחרון)

פוסט ה200: פרסום חוזר של הטקסט הראשון שלי בבלוג, מאמר על מלחמת עזה הראשונה (יולי 2006) שצונזר בעיתון

לכבוד פוסט ה200, אני חוזר על הפוסט הראשון שפירסמתי בבלוג, בלי שום שינוי. אפשר להשוות לכאן.

טקסט שכתבתי ל'ישראלי' וצונזר במלחמה האחרונה

אני אדם צעיר, קוראים יקרים, אבל יש ריח שאני כבר מזהה היטב. את ריח הניצחון. אחרי מבצע צבאי שעלה יפה, אחרי חיסול ארכי-טרוריסט עם דם על הידיים, לאחר כיבוש מוצלח של חלק ארץ, מהרחוב עולה ריח הנקם. האנשים נראים אחרת. בשדרה שלי אנשים עולים בצעד יציב וגא, עיניהם מצומצמות, כאילו כל גופם פונה אלי ומתריס 'אתה רואה?'.
אני גולש משום מה לNRG אל הכותרת "לא לסרס את צה"ל  – אמיר בוחבוט סבור שעל הדרג המדיני להיות קשוב לצבא למול אוייב אכזר". לא לחצתי על הלינק. די בשורת הכותרת. היא מתייחסת אל צה"ל כאל איבר מין שאל לסרסו. יש שימוש בעגה הצבאית הדידקטית, ב'להיות קשוב' במקום 'להקשיב'. וגם חזרה ל"אוייב אכזר" שנראה כלקוח מדנידין הרואה ואינו נראה.
ובאמת, מדוע דנידין לא חוזר היום? הרי הוא היה מציל בקלות את החטוף, מרעיל את איסמעיל הנייה בסמבוסק מקולקל, עורך מחדש את "מסמך האסירים". הערה לעורך אנ.אר.ג'י: ליזום סקר, האם אתה תומך או מתנגד לשחרור החטוף על ידי דנידין? ההימור שלי – 64 אחוז בעד.
אני מתקתק את דרכי לשער Ynet. "ראש אוגדת עזה: הפלסטינים בהלם". זו לא כותרת, זה מבצע פרסים. אני נשאר על העמוד הראשי. אין טעם להיכנס, חם מדי והמאוורר של המחשב נקרש באבק, כי המחשב ישן. מתנה מחבר. ואני יכול להריח את הריח ממסך המחשב שלי – ריח נהדר של נקמה, איזו תחושה ארוטית. צה"ל הפעיל, צה"ל נטרל, צה"ל מתקדם על פי התוכניות. הכבוד חזר.
האם אחת הסיבות לכל הפעלתנות של צה"ל היא גיל מנהיגי הצבא, בעיית האימפוטנציה שמובילה אותם להרפתקנות הזו. לשפוך דם של חיילים ולערבב אותו בדם של פלסטינים, כמו ילד טיפש שמערבב צבעי גואש ומלכלך את רצפת המטבח.
אינני גאון קרבות, אבל יש דבר אחד אני יודע, מר דן חלוץ. צה"ל הפסיד. צה"ל הובס מרגע שנכנס לעזה. אי אפשר לכבוש את עזה במאה ה-21. בגלל זה יצאנו מעזה. זה לא עניין של ימין או שמאל. מהרגע שניתנה ההוראה להיכנס, הפסדנו. זה ייקח יום, זה יימשך חודש, זה ייקח עשרים שנה. אבל התוצאה תהיה הפסד צורב.
ובינתיים, הכותרות המרגשות בעיתונים ובעיתוני החשמל והריח הזה באוויר. ואז – אחרי חודש – דם. דם של ילדים משחקים בכדורגל, דם של חיילים, דם קשישות וקשישים. לא את ריח הניצחון אני מריח, אלא סרחון של ניצחון.

(מול הטקסט המאוד זועם, הסיפור על הטקסט הוא די מצחיק. על פי הרישום במחשב שלי, שלחתי את הטקסט ב10 ביולי לישראלי. בגלל שאני לא אחראי, ביקשו ממני באופן קבוע להגיש הרבה מראש. כשכתבתי את הטקסט, המערכה התרכזה בעזה. אבל כשהטור היה אמור להתפרסם, כבר נפתחה המערכה בלבנון. עורך המדורים הנחמד ביקש שאתאים את הטקסט למלחמה החדשה. עברתי עליו, והודעתי שאין לי מה לשנות, אבל אני רוצה להוסיף משפט דומה ל'וזה נכון עוד יותר לגבי לבנון'. לאחר כמה ימים, עורך המדורים התקשר ובקול עצוב סיפר לי שהעורך הראשי של העיתון – אדם שמונה מעט זמן לפני כן – לא היה מוכן שאכתוב ש'ריח הנצחון מסריח', שעלי לחשוב על מילה אחרת ל'מסריח'. הזכרון שלי הוא חלש, אני מקווה שאני לא מציג את עצמי כאמיץ על ריק. אני חושב שלא הסכמתי להחליף את המילה והטור לא פורסם. גם הטור שהכנתי אחר כך, גם על המלחמה, לא פורסם, ונאלצתי לעזוב את ישראלי, כי נמאס לי לכתוב טורים שלא יתפרסמו. היום, הטקסט הזה לא היה מצונזר. היום כולם מודים: זו היתה מלחמה מסריחה)

 
——-הטקסט מ1 באפריל 2007 מפורסם כאן כלשונו, בלי עריכה. שום דבר לא השתנה מאז, חוץ מדבר אחד: החינמון ישראלי נסגר.———————–

האם באר שבע עירי הפכה לעיר משטרה? שחררו את כותב לצאת רן צורף!

אימייל שקיבלתי עכשיו מבעז יניב, עורך כתב העת הבאר שבעי דקה, ששותף באנתולוגיה 'לצאת!':
הי ,
אני מצרף לכם את המייל בעקבות הפגנת המחאה השקטה היום בבאר-שבע שהסתיימה במעצר (ללא סיבה הגיונית) של חמישה אנשים. בין העצורים רן צורף שאת הדיווח שלו על ההפגנה בב"ש פירסמנו בלצאת! רן נעצר למרות שעמד במרחק די גדול וכבר אחרי שהשלטים קופלו ולמרות שהוא היה בין מספר אנשים (אני בינהם). השוטרים ניגשו מראש בכוונה לעצור אותו…
הגעתי עם 30 חוברות  בכוונה לפזר אותם בסוף ההפגנה. בגלל שהסוף היה רווי במשטרה לא ממש היה לי זמן להעצר ולקחת כסף מאנשים פשוט חילקתי את החוברות לאנשים תוך כדי ניסיון לא להעצר…
בעז

קומוניקט של המארגנים:

14/1/2009
 
-הודעה לעיתונות-
 
ניר אורן, מנכ"ל פורום המשפחות השכולות ולאה שקדיאל, פעילה חברתית מירוחם הם בין חמשת העצורים במחאה שקטה של תושבים בדרום נגד אלימות ובעד הידברות.
 
היום, יום רביעי, ה-14/1, בשעה 15:30, התקיימה מחאה לא אלימה נגד המלחמה בעזה.
יהודים וערבים התאספו יחד מול בית המשפט בבאר שבע לומר כי אלימות אינה פתרון וכי יש לעצור אותה וליצור הדברות בין שני הצדדים.
במהלך המחאה נעצרו 6 אזרחים שאחזו בשלטים ועמדו על המדרכה.
אנחנו תושבי הנגב, יהודים וערבים מביעים מחאה לא אלימה נגד הפגיעה באזרחים חפים מפשע משני צידי המתרס, וקוראים למדינת ישראל ולחמאס להפסיק את האלימות ולפתוח בדרך של הידברות. 
אנחנו לא מוכנות/ים לקבל מציאות בה כל צד מנסה להשיג הישגים באלימות, תוך פגיעה חסרת תקדים בבני אדם, אזרחים בצד השני, יהודים וערבים.
העצורים: לאה שקדיאל, אשת חינוך ופעילה חברתית מירוחם, האישה הראשונה שכיהנה במועצה דתית בעקבות פסיקת בג"צ (בג"צ שקדיאל). ניר אורן, אב שכול ומנכ"ל פורום משפחות שכולות ישראלי-פלסטיני בעד שלום,  ו- 4 סטודנטים מאוניברסיטת בן-גוריון.
מארגני המחאה מוסרים: "עוד פעם נתפסת הדמוקרטיה הישראלית במערומיה. לא יתכן שחופש הביטוי של אזרחים המעוניינים לשבור את הקונצנזוס סביב המלחמה יפגע בצורה כה ברוטאלית. יש לאזרחים במדינה דמוקרטית הזכות להתאגד ולהביע את מחאתם."
ניסיונות העבר ואין ספור מבצעים ברצועת עזה ופעולות אלימות בשטח ישראל מלמדים את כולנו כי אלימות לא מביאה לסוף הסכסוך, ואינה גורמת לצד אחד לקבל את תפישת עולמו של הצד השני. 
אנו מסרבים להיחלש לאור המצב הנוכחי, ולהיגרר מאחורי הניסיון לנצל מצב רגיש זה ולזרוע שנאה בין יהודים וערבים בכלל ובנגב בפרט. אנחנו בעד פתרון סכסוכים בדרכים לא אלימות, המקדמות מרחבים של הקשבה וסובלנות  – משני עברי המתרס: בתוכנו אנו ובעזה. 
אנו חיים זה לצד זה בדרום, אזרחים יהודים וערבים, וכך נמשיך לעשות גם לאחר האירועים האלימים האחרונים. כפי שהטיל והרקטה אינם מבחינים בין יהודי לערבי, בין אדם לאדם. 
 
 
עדכון:
רן צורף נותר לישון הלילה במעצר.
 
עדכון 17 בינואר:
קיבלתי אימייל מרן:

רציתי לעדכן ששוחררתי אתמול בלילה למעצר בית בצפון ושלומי טוב.
כנראה שהולך להיות הרבה רעש סביב המשפט של ששת העצורים, ובו המדינה תצטרך להסביר למה אסור להפגין נגד המלחמה ומה זה המושג  הזה "התקהלות אסורה" שמאפשר לפזר כל הפגנה ולעצור מפגינים.
 

קקטוסים, קרתגו, פסטיבל שירה בשדה בוקר, עם בני המה בב"ש, וארי ליבסקר

כמה הודעות שלא קשורות למלחמה המרושעת:
 
1.  כדאי להגיע ל"גן הקקטוסים והסלעים" בפארק הירקון. זהו פארק סודי וחמוד לא רחוק מהגן הבוטני. הוא מומלץ במיוחד לזוגות אוהבים: הקקטוסים מאוד פאליים ורומנטיים. במיוחד בני משפחת החלבלוביים. מדוע שלא אהיה אספן קקטוסים?
 
2. החוק שמחייב ספריות לפעול חינם החל לפעול. יש הרבה חוקים למדינת ישראל, אבל זה הראשון שעוזר לי במשהו. אני עשיתי מנוי חינם לספריה הגאונית במגדל שלום, שאליה מגיעים במעלית גאונית לא פחות.  כבר כתבתי שיר רומנטי על המקום, כשהייתי צריך לחכות רבע שעה עד שיפתח בשלוש בצהריים. זה אחד האתרים המקסימים בתל אביב, עם שקיעות מרהיבות – והכי חשוב – זו נקודה צוננת, דבר שהופך את המקום לנח מאוד לכתיבה עם מחשב. מלבד על דוסטויבסקי, בשביס-זינגר ובלזק, לקחתי ביוגרפיה שיצאה בהוצאת "מערכות" על חניבעל, מנהיגה של קרת חדשת. כבר תקפתי חייל צעיר מאוגדה זניחה על כך שצה"ל לא מפעיל פילים כמו קרת-חדשת. הרי זו פחדנות להילחם בעזה, מול ילדים ונשים, לירות בבתי ספר ולפוצץ מסגדים. בוא נראה את אשכנזי מצניח פילים על האלפים! שעלי לא יגידו שאני פציפיסט, אני פשוט חובב מלחמות בקלאסה. אני הראשון שיתמוך אם כסף מקצבאות נכים ותרבות יעבור לתחום חיל הפילים, שיכול ליצור הרתעה רבתי. כידוע לקוראי הבלוג ומנויו, אני כבר שנים רבות עומל על קימום אגודת ידידות קרתגו-תל-אביב, שאני אעמוד בראשה או אהיה נשיא כבוד בכיר, ורעי דוקטור חגי שפן יהיה סגן זוטר. זכרו את השם איקת"א. 
 

3. מחר יוצא פירמה-גלובס שאני עורך, עם הרבה כתבות ומדורים מעניינים. השער עוסק בסכנת המאגר הביומטרי, ומשתמש בנתונים של יהונתן קלינגר הבלוגר הנודע (נמרוד קמר); מלבד זה, כבר עלתה כתבה של מלך המסבירנים ויועץ התקשורת מוטי שרף שמסביר בצורה פרקטית כי ישראל היא גוליית והפלסטינים הם דוד, כך שצריך להתמודד עם הנתונים הללו (ארי ליבסקר); כתבה נוספת על הגול העצמי שמכניסים לעצמם העיתונאים שמפריעים למעריב של דורותי להתאושש (יניב פוהורילס); ראיון עם ירון ידען מתנועת "אור" האנטי-דתית ("יהדות היא גזענות") שמספר שהוא מקווה שיאיר לפיד יצטרף אליהם אחרי הבחירות (ארי ליבסקר); מדינת הגמדים – איך מ"העולם שייך לצעירים" הפכנו ל"עולם שייך לילדים"? (עידו הרטוגזון); ופרסום שני של כתבה מ2007 שסוקרת את העיתונות הישראלית שכשלה במלחמת לבנון השניה כשהכניסה לאופוריה ולא ביקרה. האם זה קורה שוב במלחמה הזו? לטעמי כן. (אורן פרסיקו, שבינתיים כותב יפה בעין השביעית).

4. מומלץ מאוד להגיע ל"פסטיבל שירה במדבר" בשדה בוקר שמארגנת מדי שנה אילנה שחף, מלכת החול של השירה העברית, בין ה15 ל17 בחודש. משוררים הקשורים למעין (אסנת סקובלינסקי, צאלה כץ, א.ב. דן, יהושע סימון, יובל בן עמי, יוני רז פורטוגלי, אורית גת, מיכל דר, אורית גת, שלמה קראוס, נמרוד קמר ועוד רבים) ומשוררים מקבוצות אחרות כמו כתובת יופיעו בבוקר השירה הצעירה בשבת בבוקר, ה17 בחודש. אני אמור להנחות, יעזרני האל הטוב. אנחנו מתכננים לארגן אירועים רבים שלא קשורים לפסטיבל. אז כדאי להגיע.
פרטים נוספים על יתרונות הפסטיבל בבלוג האנגלי של יובל בן עמי.
בחמישי בערב ה27 בחודש (ולא התאריך שנמסר קודם!)  אני מופיע בבאר שבע, בעשן הזמן, עם "בני המה" (אוהד פישוף וישי אדר) שמבחינתי הוא סגירת מעגל. כילד בבאר שבע הייתי מעריץ של נושאי המגבעת, והשירה שלי הושפעה מאוד מהטקסטים של הלהקה. 30 ש"ח
5. חברי, הבמאי הלוחם ארי ליבסקר, יוצא עם סרט חדש, "הפואמה הביתית" שאני הוא אחד משלושת גיבוריו, והייתי בין המשקיעים בו, לא ברור איך ליבסקר הצליח לשכנע אותי. זה סרט בהפקה עצמאית, ללא קרנות ותמיכה ממשלתית, בלי "האחר" וכל השטויות האלה שחייבים לקרנות, סרט שעוסק דווקא בטרויאלי ובביתי ולא בפוליטיקה גדולה. בסרט שלושה סיפורים: סבתו של ליבסקר העוברת לבית אבות, ידידה קרובה שעוזבת את השכונה, ואני שמזמין עוזרת לראשונה. השם 'הפואמה הביתית' מבוסס על ספר שירה של אהרון שבתאי. סרטו הקודם של ליבסקר היה "סטלגים", שהצליח מאוד בעולם, ולפניו "ברית מילה" שטען כי ברית המילה פוגע בהנאה המינית. אני, אגב, אשתדל לא לצפות בסרט, כי אני נוטה לא לראות סרטים שעוסקים בי.
 
הפואמה הביתית, ארי ליבסקר,
ימי רביעי 14/1, 28/1 שעה 19:30
קולנוע האוזן השלישית, שד' בן ציון 1, 25 שח 
 
 

%d בלוגרים אהבו את זה: