שכר הולם, נובלה חדשה שלי, שני סרטים, אלבום ועוד שרקרקים

לאחרונה יצאה הרבה תוצרת וזו הזדמנות להודיע לציבור על דברים שעשיתי ובדרך כלל לא מצאו את דרכם לתקשורת:

הנובלה שכר הולם יצאה תחילה בפורמט דיגיטלי לטאבלטים וקינדלים וביום חמישי יצאה לאור גם מהדורת הדפוס. זהו סיפורו של מצביע לעתיד למפלגה של יאיר לפיד, בן טובין שלפתע עובר תהליך ביולוגי משונה –

Image

מגרונו יוצא קרש. והכול קורה תוך כדי מלחמת לבנון השנייה. ניתן לקנות גרסה דיגיטלית או לרכוש באחת החנויות העצמאיות. כרגע ניתן בשני סניפי תולעת ספרים, האוזן השלישית, מגדלור, לוטוס והאחים גרין (חנות ספרים יד שניה מובחרת בכיכר רבין עם מדף מיוחד להוצאת מעין) ובקרוב גם בעוד חנויות מחוץ לעיר ובעיר. המהדורה הראשונה היא בת 200 עותקים והמחיר שערורייתי – 10 ₪. אשמח אם תרכשו כדי להראות שאפשר להוציא נובלות בישראל ושיש לזה שוק. עיצוב: רביד רובנר. עריכה: קרן גרין.

הסרט הדוקומנטרי שביימתי 'אין עניין בפועלי בניין' העוסק במות פועלי בניין בישראל, שהוא למעשה טבח של ממש, שודר בסדרת ואקום בערוץ 2 בהנחיית גל גבאי. בעקבות הסרט דב חנין פנה לכנס דיון מיוחד של ועדת העבודה והרווחה. הנה משהו שכתבתי עליו ולינק לצפיה חופשית.

מעט קומי יותר – הסרט זהירות מצלמה, הסרט

Image

המוקומנטרי הראשון בישראל העוסק במקס טונה שרייבר, חלוץ המצלמה הנסתרת, שהייתי בין יוצריו, הועלה לאינטרנט סוף סוף לכבוד עשר שנים לשידור בערוץ 2 בפורים 2003. אפשר לצפות באופן חופשי.

הוצאת מעין שוחה נגד הזרם כסלמון מסומם ועומדת להוציא השנה מספר ספרי שירה בסדרה חדשה. הספר הראשון יצא לאור וזכה לביקורות מצוינות, באימבאיב של רומן באימבאיב ז"ל, אולי המשורר הטוטאלי ביותר שפעל פה. (עורכים: רונן סוניס, מרחב ישורון). ניתן לקנות במגוון חנויות עצמאיות בארץ או דרך אינדיבוק. השנה נוציא גם את ספריהם של ואן נוין וערן הדס שאערוך, וספר שירה פרי עטי שיערוך אהרן שבתאי.

באינדיבוק גם ניתן לרכוש את כל הקטלוג של מעין במחירים לוהטים. אני מניח שכבר יש לכם את הגיליון האחרון של מעין, החדש והרע ומערבון, אבל יש גם את שירון המהפכה ו אנרגיות טובות, פרוטוקול ועדת הכלכלה על הגז הטבעי. מומלץ לשוטט באתר הזה המקדם יצירה מיוחדת ומתגמל יוצרים בהגינות ולרכוש משהו.

נעמית מור חיים בפרומו לסרט הדוקומנטרי 'סרט גרילה' על גרילה תרבות שאני אחד מפעיליה. מור חיים היא בעצמה אקטיביסטית ונאבקת על החוף של כולנו.

בזמן הקרוב להקת העבר שלי קנאק\פופ תוציא את אלבום להיטי הזהב עם כל להיטיה, אם תצליח להתגבר על אופיה הפטליסטי שהותירה ללא אלבום מאז 1994. יש כבר כמה שירים שעלו לרשת ותוכלו לשמוע, פגשתי נערה בדיסקו (פלוס ראיון), השיר נגד אוסטרליה, ב.ו.ג.י. אני אומר זאת בהנחה שאתם כבר מכירים את הלהיט ישראליות בחלל שיצא בסרט זוכה הפרסים 'השוטר' של נדב לפיד (כאן בגרסת הטלויזיה החינוכית)

עיתון הארץ בנה לכתביו דף כותב מיוחד, אפשרות לקרוא כתבות שלי בנושאים שונים ממשונים. מפוליטיקה וזכויות עובדים ועד שיאן הפלינדרומים בעברית והאיש ה24 בכ"ג יורדי הסירה. כדאי לעקוב מעת לעת. ויש לי גם בלוג שוקניסטי שוקיסט.

אתם מוזמנים לעקוב אחריי דרך הדף האישי שלי בפייסבוק והדף של מעין ודרך טוויטר.

אם אהבתם משהו, אתם מוזמנים לשתף בפייסבוק או סתם לספר לחברים. תודה לכולן ונשיקות ממכמורת.

חודש חנויות העצמאיות של כתב העת מעין וידידות

משוררות מעין ושחקני חיזוק נאים באירוע מתגלגל לתמיכה בחנויות הספרים העצמאיות הנאבקות על קיומן מול הרשתות. המסע מתחיל בתל אביב יפו ובהמשך מגיע גם לחיפה, לירושלים ק"ק ונגמר בבאר שבע. זו הזדמנות לשמוע משוררים ומוזיקאים וגם לתמוך בספרות הישראלית העומדת מול מתקפת חוקי השוק.

אלה התחנות הקרובות:

* סיפור פשוט, נווה צדק, ת"א 7.1, ב' 19:00: דנה לובינסקי, מיכל דר, מתי שמואלוף, טל ניצן, יודית שחר, יהושע סימון. מוזיקה: בילי לוי והפירם.

* קארדו שד' ירושלים, שכונת נגה, יפו 10.1, ה' 20:30: שלמה חתוכה, אבנר עמית, מתי שמואלוף, מיכל אגסי, נוית בראל. מוזיקה: בילי לוי והפירם.

* תמיר ספרים, המושבה הגרמנית, ירושלים 16.1 ד' 19:00: אמרי קדוש, סילאן דלאל, ג'וני ספקטור, אסנת סקובלינסקי, דנה מרקוביץ'. מוזיקה: אלה דורון

* משמש, מסדה, חיפה 17.1, ה' 19:00 : מיטל ניסים, רג'י בטחיש, יובל בן עמי, נטלי לוין, ג'וני ספקטור, נעם לוי. מוזיקה: יעל בירנבאום

* הנסיך הקטן, סמטה אלמונית, ת"א, 23.1 ד', 20:30: עמרי בירן, רותם מלנקי, ערן הדס, מתי שמואלוף, תהל פרוש, ענת עינהר, נעם פרתום

* עשן הזמן, רינגלבלום ב"ש 30.1, ד', 19:30. ערן הדס, מיכל דר, תהל פרוש, יואב עזרא, יובל בן עמי, דנה מרקוביץ', רון דהן, מוזיקה: רם אוריון

 

ההזמנה

ההזמנה

אירוע הפתיחה:

ביום ראשון 6.1 ב20:00 בחנות היפה של תולעת ספרים שברחוב מזא"ה. השתתפו: אהרן שבתאי, ואן נוין, אלי אליהו, מיכל אגסי, רותם מלנקי, אלפרד כהן ורועי צ'יקי ארד. מיכל אגסי גם תרקד בחנות. מנחה: איב ברנד

ולא לשכוח פסטיבל שירה במדבר בשדה בוקר בשישבת בין ה17 ל18 עם שני אירועים של כתב העת מעין.

נשמח אם תפיצו את הבשורה, כי בינתיים את התקשורת זה לא מעניין יתר על המידה. הכניסה חינמית ונעימה

לפיד ניצח, בליך הפסיד (גרסה מלאה)

הקמפיין המוצלח של יאיר לפיד בבית הספר, אליו הגיע פעמיים, עומד להוביל לתוצאה אחת – מחיקת אגדת בליך, כבית הספר שמנבא משהו על חיינו. אם בעולם המבוגרים לפיד לא נושק לתוצאה דו ספרתית, בבליך קיבלה מפלגת יש עתיד 27 אחוזים, כלומר מעל 32 מנדטים, ועקפה את הליכוד (25 אחוזים) והעבודה (23 אחוז). ״בבחירות הבאות כבר לא נצטרך לבוא לכאן״, סיכם צלם כשמסביבו גורפים את עשרות הקילוגרמים של חומרי התעמולה והסטיקרים לשקיות.

אבל זהו סיום זוהר. מול הפריימריז המדכא בליכוד ואפילו הפרימריז בעבודה, נראה כאילו בליך הוא הדבר האמיתי, עם שמחה, סקרנות וויכוחים אידאולוגיים.

כבר בכניסה התברר לי שאני אויב בית הספר. לפני שבוע, סיקרתי באופן שחשבתי כמחמיא את הגעת מופז ויחימוביץ' לתיכון, אבל התלמידים זעמו. במיוחד בגלל שלאחד התלמידים קראתי משקפופר. חשבתי שזו מחמאה, אהבתי את הסגנון שלו. אבל יצאתי אידיוט ושכחתי שבעולם הנוער משקפופר זו נאצה. כך שכולם החמיצו לי פנים, כנראה בצדק. אנשי מרצ קיבלו הוראה מולי לא לדבר איתי. הייתי מוחרם ונזוף. ראש מועצת התלמידים עוד הסכים לשוחח איתי, הסביר שזה לא נכון שהילדים בבית הספר קפיטליסטים ושלדעתו הייתי צריך לכתוב על ההשקעה הרבה של מועצת התלמידים שעמלה קשות על התהליך. לא יצא לי לדבר איתו אחרי הנצחון של מפלגת ההון של יאיר לפיד. גם נער מהעבודה נזף בי, ובסוף אמר שהוא מנגן יותר טוב ממני בגיטרה. מה שכנראה נכון. דווקא ילדי הליכוד התייחסו אלי יפה. אבל אני יכול להאשים רק את חוסר הרגישות שלי בהפיכתי לנער דחוי בתיכון בליך.

היתה השפעה נוספת לכתבה ההיא. הדגשתי שלקדימה היו אפס נציגים מבין הילדים בתיכון ושחברי הקמפיין ביימו שלט חי והסתתרו אחריו, כדי שמופז ירגיש טוב. קדימה לקחה את הבחירות כמשימה רצינית. האוהל הגדול ביותר בתיכון היה של קדימה ופעילים רבים ניצחו על הקמפיין וחילקו סוכר ורוד ומגנטים. רוב הסטיקרים על הרצפה היו של קדימה, והיה נער שהדביק את כל חולצתו בעשרות מדבקות של המפלגה עד שנראה כאיש חלל. האהדה המפתיעה למפלגה היתה עניין מסתורי ביותר וגם נוכחותו של היועץ מוטי מורל הוסיפה לחשד. הנערות באוהל קדימה הסבירו לי שיצביעו למופז, "כי קדימה תומכים בצעירים. יתנו הנחה לתחבורה ציבורית ובעד לבטל את הפסיכומטרי". "קדימה נותנת מצוקה לכל מה שהצעירים רוצים", התבלבל פעיל צעיר בזמן ששזר בלון.

״הם השקיעו הרבה כסף וכסף מדבר אל צעירים בגיל שלנו. הפעילים של קדימה לא באמת יצביעו להם״, פירשן פעיל נבון של הבית היהודי וחזה פחות מעשרה מצביעים למופז. ואכן, קדימה קיבלו אפס אחוז עם כל המאמץ והתקציב העצום, שרק חשף את שלמפלגה הזו יש עתיד: להתאדות.

"מחל מחל מחל", נאם ח"כ כרמל שאמה הכהן (ליכוד) בגרון ניחר. "תמיד היינו איתכם, תהיו איתנו", וזכה למחיאות כף אף שלא ברור במה הליכוד היה עם הילדים הנחמדים. אחת מהפתעות הבחירות הוא נפתלי בנט מהבית היהודי (11 אחוז) שעמד על במה בחולצה סגולה ונראה כיזם הייטק שמנסה למכור מוצר חסר שימוש כלשהו בעיניים נוצצות, "משהו חדש מגיע", אמר. את אותו משפט בדיוק דקלם כמה פעמים בבחירות לראשות הבית היהודי. המפלגה הדגישה את איילת שקד, החילונית של הרשימה, והסתירה משופמים עם כיפה כמו ניסן סלומיאנסקי.

גם בעבודה לקחו את הבחירות ברצינות והשקיעו במשאית גדולה ובתקליטן. אבל כולם היו המומים מפרישת פרץ לכיוון לבני ונראה שזה פגע בתפקוד הכללי. בכל זאת, נוצר תור גדול לחולצות של המפלגה, שעליהן אפשר להוסיף מסרים אישיים. אנשים הסתירו את חולצות הליכוד כדי להשיג את החולצות המדליקות. "אני לוקחת רק כי זה מגניב", הודתה נעם, פעילת יאיר לפיד. כשהתקרבתי, התיזו עלי פעילי העבודה קונפטי שדבק לשערי ולא ירד חרף שעות של ניעור. "צפינו צרות מצד עמיר פרץ, אבל לא כל כך מהר", אמר לי פעיל עבודה עצבני. "עדיף שזה קורה עכשיו. שיילך קיבינימט ולא יחזור". סתיו שפיר היתה עדינה יותר ואחלה לו בהצלחה.

והיה גם את טל שהיה צעיר מכדי לבחור, ופיצה את עצמו בכך שחבש על בגדיו יצירה עשויה מ500 סטיקרים של המפלגות. "רציתי לעשות מחווה לכל המפלגות. היחיד שאני לא מוכן להדביק זה ליברמן", אמר האמן הצעיר בנחרצות. ביררתי, למה יש לו סטיקרים של מיכאל בן ארי. "אני בעד הימין, אבל לא הקיצוני", הוא הסביר.

המוזיקה נחלשה ועל הבמה החלו לעלות הנציגים המרכזיים של המפלגות. למשל עמרם מצנע שהדגיש שהוא מספר שתיים בתנועה ולא שלוש, ונשמע מעט מקנא בעמיר פרץ, המועמד החדש שמאפיל עליו. בשביל הדרמה, הייתי מצפה שיעבור לעבודה חזרה, או אולי לגוון לכיוון קדימה. אנשי הליכוד הציבו במהירות סולם מול הבמה, טיפסו עליו אוחזים בדרבוקה וצעקו 'רק הליכוד' כל אימת שמישהו נאם. "איתי, תרגיע את עצמך", נזפה אחת המורות כדי לתת כבוד למועמדים שטרחו להגיע. בנות יאיר לפיד, הנראות כדוגמניות לפרסומת למרכך שיער כחול לבן, צווחו 'איפה הייתם ארבע שנים' אחרי כל נואם, כולל סתיו שפיר. בינתיים נשבה רוח חזקה וסמל העבודה החדש, האוהל, שנתלה על בלון הליום, נתקע בעץ, והיה צריך להניע אותו.

כשאני מדבר עם נגה כץ, דוברת הליכוד, קרב ובא יועץ של איציק שמולי שנכח במקום ולוחץ את ידה. "נתראה בכנסת", הוא אומר לה, נראה המום מהמעבר של פרץ. "אלא אם תהיה הפתעה ויתגלה שאובמה רץ כמספר שתיים של יובל המבולבל".

הקמפיין תם, הפעילים אורזים את השלטים ואנשי העבודה מורידים את האוהל מהבלון הסורר. הילדים ניגשים להצביע. מיד, כמו פוליטיקאים ותיקים, כל המפלגות מורידות ציפיות. ביאיר לפיד חוזים שהליכוד ינצח. נערי הבית היהודי מקטרים "הבנות בוחרות יאיר לפיד כי הוא נראה יותר טוב. ככה זה צעירים, בוחרים בלי אידאולוגיה". כשאני מזכיר להם שגם הם צעירים, הם אומרים "אבל אנחנו קיבלנו שכל". גם כרמל שאמה מוריד ציפיות, "צעירים אוהבים מפלגות אפנתיות. אני מרגיש לא קוּלי כאן להיות ממפלגת שלטון. זה משדר כבדות". "אם העבודה זוכה", אומר הבחור מהעבודה שאמר לי קודם שהוא יותר טוב ממני בגיטרה, אבל השלמנו, "זו תהיה הפתעת המאה".

הילדים ממתינים לתוצאות באולם הכנסים. הם יושבים בגושי מפלגות. פעילי הליכוד נעמדים על הכסאות וזועקים "בטחון, בטחון, בטחון". עלמות יאיר לפיד מדקלמות מולם "יש עתיד, יש עתיד, יש עתיד". כמה ילדים מש"ס, שלא הבחנתי בהם קודם, מרימים אצבעות וקוראים 'אצבע אלוהים'. עוד שניה יזכו ב3 אחוז. אנשי הליכוד צועקים 'אין עתיד, אין עתיד, אין עתיד'. ילדי העבודה ומרצ שרים שיר סקסיסטי על שרה נתניהו, והמורה נוזפת בהם. זהו ממש מחזה אוונגרד. קבוצות קבוצות של מקהלות תוקפות זו את זו בססמאות נדושות, ששיאן הוא שיר הליכוד שחובר בבליך, פזמון שיזעזע כל תלמיד שהגביר ביולוגיה, "הלב שלי נמצא בצד ימין". ואז התוצאות נמסרות. מבית הספר יוצאות תלמידות ומדברות על כך שהאגדה של בליך מתה הבוקר ומרכלות שכל המורות הצביעו עבודה.

 גרסה מקוצרת מאוד מאוד הופיעה בהארץ

אם אתם כבר פה מוזמנים לקרוא את האייטם שלי מהמרדף של המפלגות אחרי אותיות

ספר חדש לרומן באימבאיב בהוצאת מעין

לפני כשבועיים הוצאנו את "באימבאיב" כספר השירה הראשון בהוצאת מעין. זהו למעשה ספרו הראשון של רומן באימבאיב, אחד הסופרים החזקים והמרתקים ביותר שפעלו בישראל, ומי שנפטר לפני שנה.

בשנה הקרובה יצאו בהוצאת מעין גם ספרו של ערן הדס, ספרה של ואן נוין וספר שלי (שיערוך אהרן שבתאי). אמש התפרסמה ביקורת מעוררת מחשבה של אלי הירש בידיעות אחרונות וקודם לכן ביקורת במעריב אינטרנט של לאו גורביץ' והיום התקיימה הפתיחה של תערוכה בשם "באימבאיב" בגלריה המדרשה, דיזנגוף 34 שאליה ניתן להגיע בחודש הקרוב. מחיר הספר יוצא דופן, 20 ש"ח, וחלק מהעותקים נמכרים עם דיסק חינם בכרסם או בגבם, אך בקרוב העותקים עם הדיסק יגמרו. כמו כן, ב21 בחודש, יום שישי בשעה 13:00 תתקיים בלבונטין 7 השקת הספר, עם משוררים ומוזיקאים מובילים בדרכם.

לרשת עלתה ההקדמה לספר של מרחב ישורון, שערך את הספר עם המתרגם הצעיר רונן סוניס.

כדאי לעקוב אחר דף הפייסבוק של רומן באימבאיב.

רומן באימבאיב

באימבאיב, הוצאת מעין, 2012

את הספר נמכור רק בחנויות עצמאיות. רשימה מתעדכנת: תולעת ספרים מזא"ה ורבין, האוזן השלישית ת"א וירושלים, המגדלור, גלריה המדרשה, סיפור פשוט, ספרים בבזל, האחים גרין, קרדו, הסופרמרקט בזבולון 10, לוטוס, צימר, הפיצוציה ביהודה הלוי 95 (24 שעות), הנסיך הקטן שבסמטה אלמונית, אוגנדה ת"א וירושלים, מישמש חיפה, עשן הזמן ב"ש, אדרבה רחביה ירושלים, קרון הספרים טבעון, וניתן לרכוש  באינטרנט דרך אינדיבוק.

הנה עוד טעימה מהמרקחת של באימבאיב. בין השירים ונסיונו לכתוב רומן גדול (ואופרה לילדים שהוצאה מהספר), באימבאיב היה גם כותב מכתבים. הנה כמה מכתבים ששלח וקובצו בספר, חלקם התפרסמו בגיליון הראשון של מעין ב2005:

אל השר לביטחון פנים

פרופ' שלמה בן-עמי

8.7.99

שלום רב!

אדוני השר, דבריך מתאריך 2.7.99, בקול ישראל, על הצורך בסיוע ממלכתי לאמנות הלא מסחרית, עודדו אותי לפנות אליך.

אני מאמין, כי על אמן מוטלת חובה למצוא את קהלו ולא להפך. מן הסיבה הזאת, במקביל לפעילותי הקונוונציונלית (תערוכות, ספרים וסרטים במסגרות הרגילות), מאז שנת 1992 השקעתי מאמצים להגיע למקומות שהגדרתם נועדה למטרה שונה מזו. הניסיונות האמורים כללו: מיצגי רחוב; קריאת שירים בפאבים ופרויקט ארוך טווח (משנת 1995, במשך שנה וחצי): אקדמיה-Antigoy – אקדמיה ללוחמה באלילים, ברחוב השומר פינת רחוב כרמל, שנועדה לשמש מפגש בין אמנים לבין עובדים ולקוחות של שוק הכרמל בתל-אביב.

יש לי עניין רב לקיים ערבי קריאת שירי משולבים באמצעי מולטימדיה ואובייקטים פלסטיים בבתי-סוהר. בטוחני, כי פרויקט מן הסוג הזה עשוי לעניין את כל הנוגעים בדבר ולהוביל לתוצאות בלתי צפויות, במובן החיובי.

אל לנו לשכוח, כי בתקופות שונות של ההיסטוריה, בין דרי בתי-כלא היו גם אנשים כמו: סרוונטס, פראנסוא ויון, מרקיז דה סאד, פול ורלן, דוסטוייבסקי, ז'אן ז'אנה ורבים-רבים אחרים.

אדוני השר, אשמח לשיתוף פעולה מצדך בקידומו של הפרויקט הנ"ל.

בכבוד רב,

         רומן באימבאיב

אל השר לביטחון פנים

פרופ' שלמה בן-עמי

6.9.99

שלום רב!

אדוני השר, ברצוני להזכיר לך, כי טרם קיבלתי תשובה על מכתבי מתאריך 8.7.99.

אודה לך אם תזרז את טיפולך בו.

אני מאחל לך שנה טובה, ומקווה לשיתוף פעולה בקרוב.

בכבוד רב,

         רומן באימבאיב

אל השר לביטחון פנים

פרופ' שלמה בן-עמי

29.9.99

לִי יֵשׁ מָלֵא שִׁירִים

שֶׁאִישׁ עוֹד לֹא שָׁמַע

וְהֵם שָׁם, אֶצְלְךָ

יוֹשְׁבִים בְּלִי עֲבוֹדָה

נָכוֹן כִּי מַאֲסָר

זֶה לֹא בֵּית הַבְרָאָה

אֲבָל גַּם לֹא סִבָּה

לִהְיוֹת כָּזֶה אַכְזַר

פְּרוֹפֶסוֹר בֶּן-עַמִּי

תַּרְשֶׁה לִי בְּבַקָּשָׁה

לִקְרֹא אֶת שִׁירַי

לָאֲסִירִים שֶׁלְּךָ

אדוני השר, אני מקווה כי שירי הנ"ל שעשע אותך, על אף כוונתו הרצינית. אני מזכיר לך, כי עדיין לא

קיבלתי תשובה על שני המכתבים הקודמים שלי, אותם אני מצרף אל המכתב הזה.

גמר חתימה טובה ומועדים לשמחה.

מקווה לתשובתך המהירה ולשיתוף פעולה פורה בעתיד.

בכבוד רב,

        רומן באימבאיב

אל השר לביטחון פנים

פרופ' שלמה בן-עמי

17.10.99

אדוני השר,

שלושה מכתבים! קיבינימט! כבר שלושה מכתבים שלחתי לך! ומה בחזרה?! – לא שלום, לא להתראות ולא קיש מיר אין תוכעס. אני תקווה, כי אשתו של הפקיד שממונה על קשרי הדואר שלך אוכלת בבית זין אטומי בזמן שהוא מאונן בעבודה.

אבל אם יסתבר, כי אתה הוא האחראי על אי-מתן התשובה, אז קיש מיר אין תוכעס בעצמך.

    בכבוד רב,

        רומן באימבאיב

 

לכבוד ראש הממשלה

מר אהוד אולמרט

אדוני ראש הממשלה,

את עיקרי הנושא, שלשמו אני פונה אליך, השתדלתי להציג במכתבי אל השרים הנוגעים לעניין ישירות, איש־איש בתחומו (מצרף את המכתבים לעיונך). כפי שתראה, זהו נושא רחב ביותר, שמכיל בתוכו תחומים רבים, ולכן דרושה יד מכוונת, או מוטב לומר, מנגנון מרכז.

בקשתי אליך, כי תצווה על הקמת רשות מתאימה באחריותו של שר כלשהו.

מצפה לשיתוף פעולה מצדך, כי מדובר בפיקוח נפש והמשך עתידנו.

 בכבוד רב,

רומן באימבאיב

נ.ב. עוד שיר, בנוסף לאלו שבמכתבים אל שריך:

                קְצִיצוֹת מָרוֹר וְחוֹל

בְּרֹטֶב אַסְפָּרָגוֹס

וְכוֹס חֻמְצַת נְחֹשֶׁת

אָכַלְתִּי… מְרֻצֶּה…

עַכְשָׁו מֶלְצַר תַּקְשִׁיב:

מַגִּיעַ לִי קְצָת יַחַס –

תָּעוּף עִם הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁלְּךָ!

אֲנִי אוֹכֵל סוּפְלֶה.

לכבוד שרת החינוך

גב' יולי תמיר

גברתי הנכבדה,

 אני משורר ואציג את העניין מנקודת ראותי; מקווה כי בעזרתך אצליח לרתום לטובת המשימה, שאין חשובה ממנה, כוחות רעננים.

 תחילה אציג את תמונת המצב:

 מתקבל הרושם, כי הדרך הקלה אל היכל הדמוקרטיה הישראלית – כנסת ישראל – עוברת היום דרך חבֶרוּת באחד מארגוני הפשע. בכל מקרה, מספרם של הח"כים שעברו על החוק הולך וגדל, ולא רחוק היום שבו ח"כ ללא תיק (במשטרה) ייחשב מצחיק. כמו כן, לא סוד הוא, כי רמתם של בוגרי בתי הספר פוחתת בעקביות, על אף המאמצים הרבים שמשקיע משרדך.

 הקשר בין שני הנושאים אינו ברור מאליו. אך אם נשכיל להביט על המצב מזווית שונה מן המקובל, ייתכן שנצליח לגלותו.

 על מנת לא לגזול מזמנך היקר, אציג את העניין בראשי פרקים:

 1. נוער זקוק למושא הערצה.

 2. עולם הפשע – חיים מחוץ למסגרת, אי-ציות לחוקים וכדומה – קוסם למתבגרים רבים.

 3. אם רמתם התרבותית של פושעי ישראל תעלה, ייווצר הסיכוי לשנות את יחסם של המתבגרים להשכלה.

 4. לשם כך יש להעלות את רמתם של ח"כים – רבים מהם בעלי כריזמה לא מבוטלת וכישרון לעיסוקים פומביים – בטרם יגיעו לבית־סוהר, כדי שבמקום החדש ידאגו למשוך אחריהם את יתר אוכלוסיית בתי הכלא.

 5. כך יווצר המעגל המפרה את עצמו.

 ארשה לעצמי הערה קצרה: זאת מערכת בעלת השקעה נמוכה ותשואה גבוהה (במקום השקעה באוכלוסיית כלל התלמידים, דרוש תקציב זניח לטיפול ב־120 איש בלבד).

 עתה אעבור לחלקי במשימה, ושוב אעשה זאת בצמצום המרבי:

 1. כל תרבות גבוהה מושתתת על שורשים איתנים, והפולקלור הוא לא האחרון שבהם.

 2. ברצוני להציע את כישרונותי ביצירת שירים שיניחו יסודות להתפתחות עתידית.

 3. יש להפיצם בין חברי הפרלמנט לשם שינון ושכלול הביצוע.

 4. בהמשך, לכשיגיעו למשכנם החדש, יוכלו לבצעם לפני חבריהם לתא, על מנת לגרות ולעורר בהם רצון ליצירה עצמית.

 הרשיתי לעצמי לצרף דוגמא קטנה:

עַל כָּל שָׁנָה בַּכְּנֶסֶת –

שָׁנָה אַחַת בִּפְנִים!

פָּסַק לִי הַשּׁוֹפֵט

בְּתֹם הַטִּעוּנִים.

הָיִיתִי בַּצַּמֶּרֶת,

נָפַלְתִּי לַקְּרָשִׁים.

עַכְשָׁו אֲנִי בַּכֶּלֶא

מָזוֹן לְפַרְעוֹשִׁים.

 וְכד'

גברתי הנכבדה, כאן אני מסיים להפעם. אציין רק כי באמתחתי רעיונות רבים נוספים הקשורים לנושא ואשמח לשתפך בהם.

 מצפה בקוצר רוח להמשך עבודתנו המשותפת.

   בכבוד רב,

       רומן באימבאיב

לכבוד שר המשפטים

מר חיים רמון

אדוני הנכבד,

 נטייתם לעבריינות של נבחרי הציבור מחד גיסא, והחסינות שבה הם זוכים על פי החוק מאידך גיסא, גורמים לתחושות קיפוח בציבור הרחב. בבחירות האחרונות התחושה הזו באה לידי ביטוי בהצבעת מחאה למפלגה גריאטרית (7 מנדטים); אם נוסיף לכך את כלל הנמנעים, נקבל מעל 50% של לא-מרוצים מן המצב הקיים. זוהי חבית חומר נפץ שעלולה להתפוצץ בכל רגע.

 בשם שמירה על העיקרון "הצדק לכל", אני ממליץ בפניך לשקול הצעת חוק, שתעניק לנבחר מלבד תקופת כהונה גם תקופת מאסר, בחישוב של שנה תמורת שנה. גם העיקרון שבגללו הוענקה החסינות מלכתחילה – מניעת רדיפה בשל דעות פוליטיות – יישמר במקרה הזה, כי ייאסרו כולם במידה שווה – האופוזיציה והקואליציה, משמאל ומימין. לעומת זאת, לא יהיה ניתן לטעון כי ח"כ שסרח התחמק מעונש. מצד שני, מי שנהג כשורה יהיה רשאי לחשוב את עצמו צדיק מעונה, ולדעתי זהו גמול נאה למי שנוהג ביושר במאורת גנבים, כי ממילא הוא מחפש לעצמו רק צרות.

 לא אסתיר ממך שבבואי להציע את החוק הונחיתי גם על ידי שיקולים נוספים, שאותם הבהרתי במכתבי לשרת החינוך והתרבות (מצרף את המכתב לעיונך). ראה, שמלבד היותו חוק צודק הוא עשוי גם להועיל.

 ממתין לתשובתך, על־מנת לגשת לעבודה על סעיפי המשנה של ההצעה.

בכבוד רב,

רומן באימבאיב

נ.ב. בהקשר למכתב המצורף, החלטתי להוסיף עוד שיר:

מוֹצֵא הָאַרְנָק מִתְכּוֹפֵף

כַּדּוּר מֵעָלָיו חוֹלֵף

פְרָאיֶר חֲסַר פְּרוּטָה

אוֹתוֹ בְּלִבּוֹ חוֹטֵף

לכבוד שר המדע והטכנולוגיה

מר אופיר פינס פז

אדוני השר,

 תרשה לי להציג את עצמי. שמי רומן באימבאיב ואני משורר.

 ייתכן שהופתעת לראות כי פונה אליך אדם שעיסוקו רחוק מן התחום שעליו מופקד משרדך. בטוחני כי הראיות, אשר אציג במכתבי הבאים, ישנו את דעתך.

 לצערי, לא אוכל לעשות זאת בקצרה. אציין רק שהיה לי המזל להתוודע לכוחות ממשיים, שלא נחקרו עד כה. הסיבה לכך מקורה בסברה, כי לשירה אין נגיעה בגשמי ובחומרי. הראיות שברשותי סותרות את הדעה הזאת. אני מקווה שתסכים אתי, כי אם אצליח להוכיח את טענתי, שאלת הטעם שבפנייה אליך תתבטל מאליה, ואני מצדי, בשלב הזה, אסתפק בכך.

 אדוני השר, מתוך רצון להשתית את יחסינו על אמון הדדי, החלטתי לגלות לך, כי בנוסף לעניין החשוב שאותו כבר ציינתי, ישנה סיבה נוספת שבגללה אני פונה אליך דווקא. על פי מסורת עתיקת יומין, נוהג אני להקדיש את יצירותי לבעלי שררה שעמם אני מקיים דו-שיח ישיר ו/או התכתבות, אם מרצונם ואם לא. כך, למשל, את יצירתי הקודמת – הלוואי וגודביי שמה – התכוונתי להקדיש לשר לביטחון הפנים לשעבר פרופ' שלמה בן-עמי. אך מפאת סיומה הפתאומי והלא כל כך מעורר כבוד של כהונתו, נאלצתי להקדישה לראש העיר תל-אביב-יפו (ראה: הלוואי וגודביי; חוברת נלווית, פרק הקדמה, עמ' 2-1 פרטי ההתכתבות ביני לבין השר פורסמה בכתב העת מעין מס' 1, חורף 2005).

 כפי שהנך רואה, עקב אי־יציבות בצמרת השלטון, מתקשה אני לקבוע מראש את האיש שלו תוקדש עבודתי. לכן, החלטתי על נוהל המורכב משני שלבים, כדלהלן:

 א.      קביעת התפקיד לו תוקדש היצירה (כל ממלאי התפקיד, עד לרגע בו תושלם המלאכה, יישאו בתואר – מועמד להקדשה).

 ב.      המועמד אשר ימלא את התפקיד ברגע בו היצירה תושלם הוא שיזכה להקדשה.

 בשורה משמחת בפי. את ספרי הבא אני מתעתד להקדיש לשר המדע והטכנולוגיה, תפקיד שאותו אתה, אדוני, ממלא כעת. לכן, מרגע זה הנך מתמנה למועמד להקדשה, ומכתבי הזה, ראשון אליך, מציין את תחילתה של עבודתנו המשותפת. הלוואי שתהיה זו פורייה ומשגשגת.

 מצפה בקוצר רוח להמשך עבודתנו המשותפת.

בכבוד רב,

רומן באימבאיב

נ.ב. עתה אפנה אליך כאל שר התרבות. נדמה לי, כי בתוקף תפקידך הזה תמצא עניין במכתבי אל שרת החינוך פרופ' יולי תמיר (מצרף אותו לעיונך).

לכבוד שר הביטחון

מר עמיר פרץ

–        סודי ביותר  –

אדוני השר,

 מפאת דחיפותו של הנושא, החלטתי לא לבזבז זמן יקר על גינונים ולעבור מיד לעיקר. בינינו, אדוני השר, מתאים לך יותר להיות ליצן מאשר שר הביטחון.

 אם עכשיו אתה מחפש תשובת הצטדקות, כמו למשל – "ולמי לא?" – אסכים אתך ואמשיך הלאה.

 אך כיוון שאני מאמין, כי את טובת העניין אתה מעדיף על משחקי האגו, מדמיין אני אותך עכשיו נאנח בעצב וחושב – "אז מה לעשות?" – אומר לך: להסתדר עם מה שיש. במלים אחרות, אני מציע לך להפוך מינוס לפלוס, חיסרון ליתרון, מפלה לניצחון.

 על מנת שלא להסתבך בדיון תיאורטי מיותר, אנסה להבהיר את דברי על ידי דוגמא. זכורה לך בוודאי פעולת ההרעשה, שביצעו מטוסי חיל האוויר מעל ארמונו של נשיא סוריה. עכשיו תאר לעצמך, אם במקום יצירת בומים על-קוליים, היו משחררים מעל הארמון שקי צואה (חרא בשפת היומיום או קקה בשפת התינוקות) ומיד אחר־כך מופיע אתה בבגד פרחוני, עם צבעוניות זועקת וגזרה לא מוגדרת, חובש כובע לעוס עם נוצה בלי יומרות למסיבת העיתונאים, להסביר ולהצדיק את המהות של הפעולה. אתה רואה את התמונה? אם כן, את השאר אציג בצורה של שאלות:

 1. כיצד היו כלי התקשורת מודיעים על פעולה מן הסוג הזה?

 2. האם ניתן היה לנהל באו"ם דיון רציני שמטרתו להוקיע פעולה מעין זו?

 3. כיצד ניתן לכנותה בפרהסיה?

 4. גם אם היה נמצא תחליף ראוי לביטוי – הטלת חרא, האם זה לא היה ממשיך לעורר צחוק אצל מי שיודע מה מסתתר מאחוריו?

 5. ואם נניח שהיו מצליחים להתגבר על כל המכשולים שהצגתי קודם, אתה אדוני, בהופעתך ה… היית טורף את הקלפים.

 6. בטוחני כי אין צורך להמשיך, כי גם ככה הכל ברור.

 אדוני, לפני שאסיים, ברצוני לומר עוד, כי המכתב הזה הוא בגדר טעימה בלבד – מעין שיחת היכרות בה רציתי להבהיר את היתרון שעשוי לצמוח מתוך שיתוף פעולה בין שנינו. את רעיונותי הטובים באמת שמרתי להמשך.

 מקווה שהצלחתי להותיר עליך רושם.

בכבוד רב,

רומן באימבאיב

 נ.ב. אם תנסה, יש סיכוי שנסראללה ימות מקנאה.

שלום כללי – מלחמה

לא יוצא לרחוב – חושש ממאפיה רוסית; בביתי ציפורים-צלפים מחרבנות על ראשי. דורש הגנה על מנת שאוכל להתמסר לכתיבה, בה אני עוסק לתפארת המדינה, ללא תמורה. אם לדעתך עיסוקי אינו נחוץ, אבין זאת, אך מבקש לאשר זאת בכתב.

באירוע צעירי העבודה באברקסס

לאחר שני אירועי ליכוד שבהם נכחתי השבוע, ועידת המרכז שבה כמעט כולם היו בגילאי חמישים-שישים, וכנס נשים של המחנה הלאומי שכלל רק 22 משתתפים, אירוע השקת הקמפיין של המשמרת הצעירה במפלגת העבודה היה הצלחה גדולה. בר האברקסס בלילנבלום תל אביב התמלא עד אפס מקום בצעירים והאוירה היתה כשל מפלגה המוכנה להילחם.

טוב, זה לא היה ממש אירוע לוהט. אלא יותר נסך תחושה של מסיבה במקום העבודה (בלי לפגוע). אירוע שבו אתה חייב לחייך ולנוע מעט כדי לא לפגוע במי שבחר את התקליטן ולשמור על יחסים שפירים עם הבוס. אבל עדיין, אם היתה תמיד התחושה שהמשמרת הצעירה של מפלגת העבודה זו החבורה הכי קשישה במדינה, היו באברקסס אנרגיות קרב של עלומים, שהתחזקו מהמחאה החברתית ומהכוכבים החדשים שנרשמו לפריימריז וגם מההצהרה של ליברמן ונתניהו שהוכרזה במקביל, שהעניקה זריקת מרץ לשמאל-מרכז.

אני פוגש את אחד העובדים הוותיקים באברקסס והוא נרעש מהטעם הרע של הכיבוד שמפלגת העבודה בחרה: "סיגרים מרוקאים ומרשמלו, אי אפשר לתאר", הוא אומר בזעזוע. עניין המזון משמעותי כנראה: בליכוד המארגנים הצעירים התגאו בכך שהצליחו להביא לחמניה עם קמח מלא לגני התערוכה ושהיתה מכונת אספרסו. בשל המצב התעסוקתי הרעוע בעולם העיתונות, אני מחליט להסתכן ומנסה בעוז את השניצלונים. הם צוננים כמו העבודה בימי פואד. גם המוזיקה שמנסה להיות צעירה-מדליק, משונה מאוד, מוזיקה עברית שישים-שבעים-שמונים. חלילה אין מזרחית. "ביקשו מאיתנו עברית", אומר אחד השותפים במקום. "בשום מקום לא שמעתי מוזיקה כזו".

על הבמה עולה פעילה ואומרת בהתרגשות, "תכתבו על השלטים מה שבלב שלכם, מה שבנשמה שלכם, ותעלו לפייסבוק כדי למלא את החור השחור של ביבי וליברמן". "ביבי הביא להם חתיכת תרגיל", לוחש לי אחד העובדים במקום. אני תמיד מרגיש תחושות אשם באברקסס, כי פעם הם הזמינו אותי לתקלט וכולם ברחו.

אני פוגש את סתיו שפיר. בזמן המחאה, ראיתי אותה כמעט כל שבוע. אני גם תומך בכניסה שלה לפוליטיקה. אבל זו למעשה הפעם ראשונה שאני פוגש אותה בצד השני של המתרס. "תתפקד", היא מורה לי בחן. "היו לי חמש הרצאות היום. צטט מה שכתבתי בטוויטר". אני שואל מי נמצא כאן, והיא אומרת "ראיתי את אבישי". לוקח לי זמן להבין שמדובר בברוורמן. אני מעיר לה שהיא מתחילה כבר לדבר על חברי כנסת בשמות פרטיים. "תמיד הייתי טובה בשמות פרטיים", היא יוצאת מזה.

לירון, חברת מפלגה חדשה שהגיעה פעם ראשונה למפגש כזה, נראית המומה. "זה מאוד פוליטיקאי", היא ממלמלת. אני מברר אם תצביע לסתיו או לאיציק שמולי. היא אומרת שלסתיו. יריב אופנהיימר משלום עכשיו שרץ גם כן לפריימריז מברך אותי לשלום. על אף שהוא רק בן 35, הוא נראה מדור אחר. אבל הוא מפרגן: "פעם אמרו שכשאמבולנס חולף ברחוב, ליכודניק נולד וממערכניק מת. היום זה לא ככה. יש במפלגה הרבה יותר צעירים מפעם. אצל אהוד ברק היה מאוד מבוגר ושמרני, אוירה יותר מכופתרת". אני מעיד שהוא נראה מאוד מכופתר. הוא נלחץ. קברתי אותו. "אוציא את החולצה החוצה, זה בהשראתך", הוא אומר ומשחרר את החולצה מהמכנסיים.

ואז מגיעה שלי יחימוביץ'. "הו הא מי זה בא, ראש הממשלה הבא", צועקים כולם. צלם ושני אנשים שנראים כמו איציק שמולי, אחד מהם עם קפוצ'ון, מסתיר לי את ראש הממשלה הבא. ואז כולם צועקים "ביבי הביתה". אבל הצעקות הכי עזות היו ל"העם דורש צדק חברתי". יחימוביץ' שחודשים ארוכים חמקה מביקור במחאה כדי לא לנכסה, החליטה בבת אחת להכניסה לתוך כיסה הקדמי. קמפיין העבודה של שלטי המחאה, אולי אפקטיבי, אבל הוא בדיוק הפוך מהרוח המקורית, המהפכנית, שבו כל שלט הוא אישי ולא קונים את פרסומו בכסף.

מתחילים הדיבורים. לבמה מטפסת מיכל בירן, יו"ר המשמרת הצעירה של העבודה ומועמדת. "הצעירים מחזיקי השלטים הפכו למנהיגי העתיד", היא אומרת. "ברית הפחדנים באה לעצור אותנו. הם מפחדים". אחריה, יחימוביץ' ניסתה לקרוא לשמאל-מרכז המפוצל להתאחד: "אני קוראת לשפויים ממפלגות המרכז, שמאמינות בשלום ובצדק חברתי להתאחד במפלגת העבודה תחת הנהגתי. אני קוראת למצביעי ליכוד שאיבדו היום את הבית להצביע עבודה". המעמד הזה הוא גם נסיון להרים את מניות הפריימריז של מיכל בירן שרצה מול כוכבים רציניים. יחימוביץ' אפילו קוראת לה בטעות יו"ר התנועה. "טוב, היא תהיה עוד ארבע שנים", היא מתקנת. "עוד שמונה שנים", היא מתעשתת.

"היו נאומים חבל על הזמן", מסכמת דנה מרמת גן. "אהבתי".

פורסם בקצרה בהארץ

בכנס הנשים במצודת זאב

הכנס לחיזוק הנשים בליכוד שהתקיים בחלל האלגנטי של מכון ז'בוטינסקי הביא קהל של 22 אנשים, מתוכם 18 נשים. מחציתן היו מועמדות לפריימריז בליכוד. מלבד סגנית השר גילה גמליאל והח"כית ציפי חוטובלי שהגיעה בשמלה בצבע תכלת, רוב המתמודדות היו פחות מוכרות. "אני רואה שרק המועמדות הגיעו. אין קהל", אמרה מישהי.

"ואני לא קהל?", ענתה מועמדת כשברקע נשמע הרינגטון של מתמודדת אחרת, הג'ינגל 'רק הליכוד יכול'. יחסית למפלגות השמאל-מרכז, הליכוד לא מרשים מבחינת ייצוג נשים, רק שמינית מחברי המרכז נשים, והכנס היה אמור לנסות למחוק את הנחיתות הזו, אך למעשה אולי רק המחיש את הבעיה.

את האירוע פתח יוסי אחימאיר, יו"ר המכון, שהגדיר את ז'בוטינסקי "הפמיניסט  הראשון". ותלה את זניחת מורשתו ב"תופעות של סטייה כמו קדימה". הוא התלונן שהליכוד לא תומך מספיק במכון, "כמו שתומכים בסניף מעלה אדומים מזרח שיתמכו ביהלום שבכתר".

"הליכוד גם לא תומך במדינת ישראל", אמר לפתע מישהו שלא הבחנתי בו קודם.

"באת לעשות פרובוקציות", ענו לו.

ראשונה עלתה גילה גמליאל שפרשה את העשייה שלה בכנסת, בין השאר למען סטודנטיות שנכנסו להריון. "אבל יש הרבה נשים כאן שרצות לכנסת", אמרה. "ואותי אתן יותר מכירות". ציפי חוטובלי היתה הרדיקלית והמוצלחת שבדוברות, "עייפנו לראות את הרמט"כלים שמדברים בדיקציה צבאית ומקשיבים להם כי יש להם דרגות על הכתף", אמרה. "צריך שיהיו בליכוד חצי גברים חצי נשים, ועד שזה לא יקרה – זו לא מפלגת שלטון".

היא סנטה בכוכבים של העבודה ו'יש עתיד', "יש היום אינפלציה עם כל מיני מפלגות בלון, עם כל מיני מקומות לפחות בסקרים" ובחרה לשבח את המתמודדות המתחרות, אלא ששכחה את שוש הלוי, שהביעה התמרמרות. חוטובלי התנצלה שהיא פשוט לא מכירה אותה. "איך את לא מכירה אותי? רצית שאני אעשה לך חוג בית", אמרה שוש הלוי והחריבה את האוירה הדביקה.

שוש הלוי שעלתה אחריה גנבה את ההצגה. אף שחוטובלי וגמליאל נטשו מיד לאחר שדיברו, ולא יכלו לראות את ההופעה. היא פתחה בכך שסיפרה שהיתה מקימת ועידת בייסקי, ויוזמת המועצה לבטחון לאומי, "נלחמתי בגרעין האיראני לפני שזה עלה לכותרות. אני יודעת על זה הכול. כמה יש להם. כל דבר שיש להם אני יודעת". אבל היו לשוש עוד קלפים, "הבחירות הקרובות יהיו על הנושא החברתי. לא יעזור כלום. כל השמאל הולך על זה. אז שלוש שנים לפני שסתיו שפיר יצאה לרחוב, כתבתי על זה מאמר". חלפו שבע הדקות שניתנו לה, וגם עשר. בשלב מסוים, מחאו כפיים מספר פעמים כדי שתרד, אבל הלוי המשיכה למנות את הישגיה. "תשאירי משהו לכנסת", אמרה מישהי. "אגב מי שגרם לצאת לעופרת יצוקה, זו אני", התגאתה הלוי. היא כמעט ירדה ואז עלתה לפתע ואמרה "אני אגב מייבאת כסף וזהב".

תמר הרפז, מארגנת הכנס, הסבירה, "תמיד בליכוד קידמנו זכויות נשים, אבל אנחנו לא יודעות למנף את זה. בקדימה ובעבודה הציגו בבחירות האחרונות נשים בחזית, בליכוד שמו חמישה גברים. זה נראה רע", ובכל זאת, תקפה את יחימוביץ' "סגנון הפמיניזם שלה מחוספס מדי. היא כועסת על גברים. לנשות ימין יש פמיניזם אחר, פמיניזם שהוא לא נגד גברים". כמו בשמאל, הגברים שהגיעו לכנס נעמדו מאחורה ורק עשו רעש וקשקשו, כשהם בוחנים בעניין את חרבו של ז'בוטינסקי שאופסנה באקווריום מרשים לצד עוד חפצים אישיים.

מועמדת מעניינת אחרת היא אורלי בני דייויס מאיפא"ק, מי שניסתה לרוץ לסנאט האמריקאי, ועכשיו מנסה את מזלה במצודת זאב. היא מנסה להשתמש בטכניקות אמריקאיות, נוטשת את הפודיום ומתקרבת לקהל. אבל הקהל גונח בכעס, כי היא נמצאת באיזור החשוך ואי אפשר לראות אותה. במהירות, דייויס מתעשתת וחוזרת לפודיום. דייוויס הציעה שמהגרים מישראל יוכלו להצביע בשגרירויות והזכירה רשימת מדינות שבהן אפשר להצביע בחו"ל. "הם יצביעו  שמאל", פוסלים החברים. "יהדות ארה"ב יותר ימנית", היא מנסה לשכנע, ותוקפת את "ההתבוללות, השואה השקטה שלקחה 9 מיליון יהודים". דייויס מספרת שתפעל לפתיחת המקומות הקדושים, "זה שאסור לעלות להר הבית, זו בעייה סימבולקלי".

ואז מגיע תורה של הלוביסטית קרן ברק שמתמודדת בפעם השלישית לפריימריז ונעמדת ליד מפת ארץ ישראל השלמה כולל ירדן עם הכיתוב 'כולה שלי'. בזמנו, תחקירן "גלובס" איתי רום התחזה ליזם ניסה שתסביר מדוע הוא צריך לשכור את שירותיה. היא סיפרה לו שתוכל לסייע בעצירת הממונה על ההגבלים העסקיים, "אתה יכול ללכת לח"כים גם לבד. אבל זה יהיה שווה לתחת", אמרה. לפתע למישהי בקהל נמאס. "אני לא מאמינה לאף אחד, לא נלחמתם אף פעם עלינו. אתם עוזרים רק לטייקונים. לא נלחמתם על היוקר. אין מתחרה, אז אבחר בביבי, אבל אני לא מרוצה מכלום".

לבסוף, עולה חיים רבינוביץ' שביקש לדבר למרות שהוא גבר ומתבדח על "הדרת גברים". תוך כמה שניות הוא מצליח לפגוע ביהודית בנד, אשה רבת-מעש מותיקות הליכוד, כשהוא רומז לכך שהיא 'חסרת תרבות'. "אני 47 שנה בליכוד, יש כאן מישהו יותר ותיק ממני?", הוא אומר. "זו שאין לה תרבות", אומרת בנד ויוצאת בכעס. "אתה לא מוזמן לדבר, ואז אתה עולה ומעליב נשים", היא אומרת.

הכנס תם. ועל אף חשיבות הכנס, כי ככל הנראה מדובר במפלגת השלטון בכנסת הקרבה ולכן באפשרותה להשפיע הרבה על מצב הנשים, הריב בין יהודית לחיים נמשך. "היא לא תגיד לי מה לעשות", אני שומע את חיים אומר על רקע מפת ארץ ישראל השלמה הכוללת את עבר-הירדן, עם הכיתוב 'כולה שלי'. המיקרופון לא מונח טוב ומתחיל לעלות רעש של אזעקה, כשכולם עוזבים את מכון ז'בוטינסקי.

(התפרסם בגרסה מקוצרת מאוד בגרסת הדפוס של הארץ)

דברי ימי המוזיקה המערבית, פרק 63: וויטני יוסטון \ אוגוסט קליינצלר

.

הן רודפות אותך בסופּר, בלדות הרוק האלה,

אותך ואת הנשים עם עגלות הקניות העמוסות ביצים,

עוגיות, מיכלי נוזל שטיפת כלים אנטי-בקטריאלי 2.5 ליטר,

הודפות אתכם לצד כמו רוח רעה

 .

מול דלפק העוף הצלוי אתה נעמד מהופנט

בוהה בשוקי טלה נחרכים, בתבניות,

בפלגים הקרושים, הזעירים, של שומן

הברכיים מאיימות לנטוש,

.

–        אדוני, האם אוכל לעזור לך?

– לא, לא, תודה, אני חושש שלא…

.

זו בדרך כלל המישהי שכותבת את הדברים האלה,

רזה, כמעט תמיד מדוכדכת, שיער ברונטי,

בסטודיו שלה באל.איי, לא-מעוצב, שני חתולים,

התנועה זורמת מעלה מטה בחוץ בשדרה

 .

הוילונות מוגפים מול שמש חסרת-רחמים.

בגלל סגנון חיים לא-שגרתי,

כל חייך אתה עורך קניות מוקף בנשים,

אמהות צעירות ונשים כבודות,

כמעט אין גברים מלבד צוות העובדים וכמה קשישים,

זקנים שמזוותים את העיניים, זועפים על המחירים,

איזה מין חיים מצאת לעצמך,

אתה, גבר בגיל העמידה,

 .

 שעומד להתייפח בין מדף האבוקדו ופירות ההדר

באולם ענק, מואר יתר על המידה, לצד סבתא קובנית שופעת

עם כיסוי-עיניים מרהיב, רצדני?

מזל שההורים שלך לא בין החיים

.

הנוסחא פשוטה: בית, בית, פזמון

(ושלא יחלוף יותר מדי זמן עד אז)

בית, פזמון, מעבר, סולו, אם יש

פזמון (כאן אפשר לעלות סולם, זה הולך טוב)

 .

מקלדת, רחף גיטרה, ודאי קטע כינורות, אולי שניים,

אי אפשר לדעת כמה האישה הזו שווה,

"נערה יהודיה שאיש לא מבין" מוַאן נויס, קליפורניה

איך יצליח מישהו לעשות אהבה עם אחת כזו,

 .

שיושבת כל היום לבד בסטודיו, הוילונות סגורים, שני חתולים,

כותבת את כל השירים האלה על יסורים ואהבה,

כמעט מקריבה את עצמה, על חוד מגפיה,

לפעמים נועלת אותם כל הלילה.

 .

סלין דיון, שֶר, מייקל בולטון, פיית' היל, טוני ברקסטון –

מזעזעים אותך בזה אחר זה, מדי בוקר, כל אחר צהריים,

לפחות עד השעה שהגברים שבים מהעבודה. אין לי מושג למה.

אולי זה קשור ל'אופיין הרגשני' של נשים

.

אתה, אתה נושם מוזר, כמעט משותק,

אבל יש שיר אחד שהם כמעט לא מנגנים

ואני אגיד לך למה: כי דולי פרטון כתבה אותו,

ולא הברונטית, אבל הזמרת היא לא דולי פרטון,

 .

אלא זו שרק מתה. כי אם ישמיעו את השיר הזה,

לא רק אתה תגסוס במסדרון מס' 5.

כל הבחורות יתמוטטו כאילו גז סארין

נשפך מהרמקולים למעלה, נחבא בין האורות.

אם כך

אם כך

אם כך

אם כך

אז כך

אז כך

אז כך

אם לא

אם לא

אם לא

אז לא

אז לא

אז לא

גם אם

גם אם

גם אם

אז גם

אז גם

אז גם

אם כש

אם כש

אם כש

כש מה

כש מה

כש מה

כש זה

כש זה

כש זה

רק אם

רק אם

רק אם

רק כש

רק כש

רק כש

אוי נו

אוי נו

אוי נו

אז בוא

אז בוא

אז בוא

ו אז?

ו אז?

ו אז?

טוב לא

טוב לא

טוב לא

טוב נו

טוב נו

טוב נו

 

איש זקן המום מהפיז'מה החדשה שלו \ ביל מנהייר

אני התינוק שנרדם במגירה
כחול אתמול, כחול לפני כן
ופתאום כל הפסים
.
.
ביל מנהייר הוא משורר ניו זילנדי נודע. השיר תורגם במצפה רמון

עם הרופאים במסע נואש אל הפליטים האריתראים בגבול – גרסה מלאה

המיניבוס האדום והישן של רופאים לזכויות אדם שעליו כתוב וי.אי.פי נעצר במחסום צבאי מאולתר כמה קילומטרים מדרום לאיזור שבו נמצאים 21 מחפשי המקלט האריתראים. השטח, לא רחוק מהחממות המאובקות של קדש ברנע, הוכרז כאיזור צבאי סגור, אף שלמעשה מי שלא היה רופא או עיתונאי יכול היה להכנס לאיזור בקלות. מדי פעם חלפו משאיות או טרקטורים לכיוון שאליו הרופאים רצו כל כך להיכנס.

בצוות היו שבעה רופאים, שניים מהם מבית החולים יוספטל באילת. בניגוד לאקטיביסטים שבאו אתמול עם אוכל ושתיה ונהדפו, במיניבוס לא רצו להתעמת אלא לנסות להסביר לחיילים שמדובר בצעד הומניטרי דחוף לבדוק את מצב מחפשי המקלט. רן כהן, מנכ"ל רופאים לזכויות אדם, גבר צעיר ומזוקן, מסביר לנו, "אנחנו יודעים שהחיילים לא מרגישים טוב עם מה שקורה כאן. הם אלה שדווחו לתקשורת על המקרה". "יש גם חיילים טובים", אמרה מישהי באוטובוס, אולי מלמלה לעצמה.

אחוזים ניכרים של האריתראים החולפים בסיני סובלים עינויים כדי לסחוט כספית את משפחותיהם, וגם מעשה אונס הוא עניין שגרתי. אם יוסיפו לכך את שמונת הימים בשמש הלא נסבלת של המקום, סביר להניח שחלק מהם צריכים טיפול רפואי דחוף. ולא צריך להיות עילוי רפואי כדי להניח שחלק מהם בסכנת חיים ממש. גם אם מי מכם הקוראים מתנגד בתוקף להכנסת מחפש מקלט אחד לישראל, ברור שבדיקה וטיפול רפואיים הם עניין שאין לאיש זכות למנוע.

המחסום הצבאי היה משונה מאוד, שכן איישו אותו בעיקר שוטרים זוטרים ומשועממים שלוו במשטרה צבאית, לא משהו שקשור ממש לנושא. הצלמים ואנשי התקשורת הסתערו לצלם את האייטם, שתפח בימים האחרונים לסיפור מתגלגל, מזיזים את האחות הנזירה עזיזה קידאנה שהובאה לתרגם לטיגרית, והיתה חמושה בצלב גדול. בגלל הידע שלה בשפה של מחפשי המקלט האריתראים, היא עזרה לחשוף את ההיקף הגדולים של האונס והסחיטה שעוברים מחפשי המקלט מהמבריחים הבדווים. קשה לדמיין את קידאנה המופנמת והעדינה עושה את זה.

אחרי שכולם מתראיינים, רן כהן פונה לשוטר הזוטר שנמצא שם ומסביר למה דחוף כל כך להיכנס, "אנחנו רופאים ורופאות. לא באנו להאבק, רק לבדוק את המצב הבריאותי ולעזור לכם ליצור קשר עם האריתראים. יש כאן סכנת חיים, אני לא מבין למה עוצרים אותנו בגבול. זו הפרה של אמנות בינלאומיות. הנזירה הרי לא תעשה שום נזק".

החייל הזוטר שאמור היה לטפל במשבר ההומניטרי, לא היה סבלני כל כך. כשיד אחת שלו נעוצה בחגורה ויד שניה מגרשת זבובים מפניו המזיעות, אמר, "סיימת לנאום? יש לנו פשוט צו אלוף. אנחנו לא יכולים להכניס אתכם. מצטער".

רן כהן ביקש להגיע לממונה שלו, אבל החייל אמר "הרמה הממונה יודעת שאתם פה". השוטרים דרשו מאיתנו לחזור אחורה, ולעמוד בקו המדומיין בין שתי בטונדות, שעל אחת מהן כתב מישהו 'אחמד סלים'. וכך נוצרו שתי קבוצות אלה מול אלה, החיילים מול הרופאים והתקשורת, שהסתכלו זו בזו בחשד.

ואז הגיע בנצי ממשטרת דימונה, שנראה נחמד יותר. כשהגיע, סבבו אותו הצלמים והעיתונאים. "אתה אישיות מיוחדת, תראה כמה צלמים", אמר לו מישהו בצחוק, כשיצא מהמכונית עם רובה שלוף, לא ברור מאיזו סיבה.

"אתה הרמה הממונה?", ניסו אנשי רופאים לזכויות אדם.

אבל אף אחד לא הגיע מ"הרמה הממונה", וגם לא יגיע עד שנמשיך משם. "אני לא הרמה הממונה", אמר בנצי בעצב. אם אחד הפליטים ימות, איש הרי לא יהיה חייב אחריות. גם שופטי בג"צ לא הכריעו.

"הגענו רק להעריך את מצבם של מחפשי המקלט. אנחנו מבינים שמדובר בשטח צבאי אבל אנחנו מבקשים שמספר רופאים יכנסו באופן חריג. לא באנו לעשות רעש, אלא רק לבדוק אנשים", ניסה קובי ארד, מנהל המחלקה לרפואה דחופה ביוספטל. "מצטער, הממונה הוא הצבא. אני רק מסייע לצבא", אמר בנצי השוטר. היה ברור שאנחנו מבזבזים את הזמן. מישהו אמר שתגיע מישהי מדובר צה"ל בבאר שבע ואיתה אפשר יהיה לדבר. הבחירה בדובר צה"ל מעידה את ההבנה של צה"ל את המקרה: עבורם לא מדובר בבני אדם, ובהם נשים וילדים כנראה, אולי אישה בהריון אפילו, שנמצאים בסכנת מוות, אלא בעניין הסברתי. איזו כותרת שצריך להדוף.

הבטתי בלטאה צהובה שמיהרה על הקרקע לתפוס מחסה וחשבתי לעצמי על ההיסטוריה היהודית. על אנשים שהיו בסכנה, ממתינים באיזה גבול, במעין איזור הפקר, בין שתי ממלכות שלא ממש עניינו אותם, עם מזוודות. ותמיד היה איזה בנצי שלא ממש ידע מה לעשות איתם. בלימודי ההיסטוריה תמיד עשו מהאנשים האלה מפלצות. אבל הנה, הם אנשים חביבים, הבנצים האלה. האפיזודה של פליטים שמחפשים מקלט יכולה להזכיר את "הילד חולם" של חנוך לוין, אבל מה שקורה כאן יותר "גבעת חלפון". לא היה רוע במחסום המאולתר בקדשברנע, שעצר את הרופאים לעשות את חובתם המקצועית והאנושית, פשוט כל אחד עשה את התפקיד שלו.

ואז הגיע קצין נוסף שלא יכול להכריע ולקח את אנשי רופאים לזכויות שוב לצד. "אנחנו רק ממלאים פקודות", סיפרו שאמר להם. כבר היינו מיואשים. קשה לדמיין כמה החום היה נורא. רק 11 בצהריים והשמש התחילה לעלות בשמים. חלק מהעיתונאים התחילו להתלונן על מכת שמש, רק עיתונאי אנגלי אחד נותר נמרץ ושלף גדג'ט אחרי גדג'ט ממזוודה. מצאתי צל עם עוד אנשים לצד מיכלי דשנים ענקיים. קובי ארד סיפר על כך שהשנה שבר את החרם שלו על גרמניה, ונסע לשם לראשונה עם המשפחה. מרוב אשמה על שבירת החרם, הטיול הפך לטיול שואה. שוחחתי עם סטודנטית לרפואה בסורוקה שהגיעה ממיאנמר (בורמה), הדיקטטורה שעוברת בימים אלה רפורמות, והיא סיפרה לי על התקוות והפחדים שלה מהמהלך. גם השוטרים לא הצליחו להחזיק מעמד וברחו למזגן במכוניות שלהם.

אם בהתחלה חלק מאיתנו הגיעו עם תחושה מנופחת של כאלה שהולכים להציל את העולם, היא פינתה את מקומה לאווירת חוסר ישע. כבר שלוש שעות ולא ממש קרה משהו, מלבד השמש הרעה. הרופאים המיואשים הרגישו שפשוט מעבירים אותם מיד ליד, והתכנסו להחליט איך להמשיך. "יש שתי אפשרויות", הסביר רן כהן. "אפשר לקבל החלטה להגיע ברגל לגבול, אבל זה אבדן של יתרון, כי עד עכשיו הלכנו לפי הספר. ואפשר להרים ידיים, ולמצות את הדרך אחר כך".

לבסוף מכריעים להמתין עוד קצת. זה צעד חכם. אט אט מתקרב ג'יפ סופה של המג"ד. מבקשים שרק שני נציגים ידברו איתו, במרחק מהעיתונאים. מרחוק אפשר לראות בחור צעיר עם שכפ"ץ ענק, כמעט בגוגל גופו, שמדבר כשידיו בכיסיו, כאילו כל הגוף שלו יקרוס אם יוציא את הידיים משם. הם משוחחים ארוכות עם המג"ד מנסים לשכנע אותו ונכשלים. אחר כך הם חוזרים ומספרים שהתרשמו שהמג"ד לקח את דבריהם ברצינות, אבל אמר דברים מדאיגים. הוא סיפר שבניגוד לפרסומים מחפשי המקלט לא קיבלו אוכל. באופן משונה, הם קיבלו עירוי דרך הגדר, על ידי חובש ולא רופא.

ח"כ דב חנין בדרך, אולי יצליח לחדור את מסכת הבירוקרטיה עם החסינות שלו. אנחנו משאירים את עזיזה עם רופאה, שינסו להיכנס איתו, ועולים לאוטובוס הממוזג.

התפרסם בגרסה מקוצרת בהארץ. אחרי שהלכנו, עצרו את חנין ליד המחסום. בזמן הזה, הכניסו את שתי הנשים והילד לסהרונים ואת הגברים הרעבים והצמאים גירשו בגז מדמיע למצרים. שם, יתכן והתעללו בהם המצרים או שהם נשלחו למוות כמעט בטוח באריתראה, או לכו תדעו. זה לא באחריותנו.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 91 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: