Monthly Archives: יוני 2008

האיום הצבאי הגדול ביותר על ישראל

רבים מדברים על האיום האיראני או הסורי, ומעט מדברים על מדינה מסוכנת יותר עם רקורד התקפי יותר שנמצאת גם היא במזרח התיכון, ועלולה להיות איום אסטרטגי גדול עלינו, ואני מדבר על ישראל.
בראש מדינת ישראל עומד מנהיג מעורער שאין לו מה להפסיד, בניגוד לשאר המדינות בסביבה. יש לו כלי נשק מתוחכמים וחיל אויר טוב. חוץ מזה, היתה לו מתקפת בזק בסוריה שנחשבת מוצלחת, לא לוותה בתגובה, ואולי היתה ההישג היחיד שנזקף לזכותו בדעת הקהל בישראל ואצל הפובליציסטים. יש לו רקע של פתיחה במלחמה בניגוד לכמעט כלל מנהיגי המזרח התיכון: לא לאחמדינג'אד, לא לאסד, לא לאבו מאזן, אין רקע של פתיחה במלחמה. כל מי שביקר במדינותיהם של עבדאללה ומובראק בשנים האחרונות יכול להעיד כי הם עסוקים בבניית מלונות, שלטונם די בטוח והם רחוקים מהרפתקאות.
מי אמר שאותו מנהיג, אהוד אולמרט, לא יחשוב שתקיפת בזק באיראן, כשבוש עדיין נשיא, היא הצעד הנכון עבורו מבחינת קריירה, כפי שהניח בטעות בעת המתקפה המטופשת הקודמת שלו – מלחמת לבנון השניה. על פי התנהגותו הקפיצית של אולמרט עם שחרור קונטאר, אפשר לשים לב לסממנים של מאניה דיפרסיביות קלה, שיכולים להביא למתקפה כזו. תקיפה כזו היא בוודאי דבר שיועציו ממליצים בכל פה: ההתקפה, א' תדחה את הפריימריז, ב' תשכיח את טלנסקי או תדחה את המשפט. ג' יכולה גם בסיכוי של חמישים אחוז לעבור ללא תגובה, כמו במקרה הפצצת הכור העירקי, ולכן להיות הצלחה שתביא לו הצלחה כלשהי בבחירות, או לפחות לסיים בגדול, מבחינת תמות נפשי עם פלשתים (ממילא הקריירה שלו נגמרת, שווה לקחת צ'אנס). על פי פרסומים, ישראל עשתה אימונים עם מאה מטוסים לדבר כזה, וגם הפגישות התכופות של אולמרט עם ההנהגה האמריקאית והצרפתית מראה שיכול להיות שבירושלים הנבלות מבשלות משהו כזה. ההיסטוריה של הפצצת הכור העיראקי תביא לכך שאף אחד מחברי הקבינט לא יעז להתנגד, בוודאי לא ציפי לבני, בעלת התדמית היונית, שהתנגדות למבצע שיכול להצליח יכולה לפגוע בקריירה שלה.
במקרה של פגיעה באיראן, קיימים חמישים אחוז שאיראן תגיב. בניגוד לסוריה החלשה שרק נזהרת מהמפלצת שלידה, אולי האינטרס של אחמדינג'אד להגיב, ואולי לא. אני מקווה שלא, אני חושב שזו תהיה טעות גדולה לאיראן אם תחזיר, על גבול ההתאבדות (מלחמה זעירה עם איראן יכולה גם לסייע למקיין). ברור שהצעד החכם עבור האיראנים הוא להבליג על המתקפה של שכנתם המשוגעת, אבל, בהגיון מאצ'ואי, זה יכול להיראות כדבר הגון להחזיר מכה על מכה, אם איראן רוצים לשמור על איזה פאסון של מדינה ריבונית. איראן היא גם מדינה שמנהיגה נבחר בבחירות דמוקרטיות-כמעט, כך שבמקרה שלא תעשה כלום, אחמדינג'אד ייחשב כתבוסתן. אני לא מומחה לפוליטיקה איראנית ולדעת הקהל, אבל יכול להיות שדוקא בגלל קיצוניותו של אחמדינג'אד הוא יוכל להבליג על פגיעה כזו באגו של המדינה שלו.
על כל פנים בגלל שיפחדו מאמריקה ואירופה, ושלישראל יש יתרון בלוחמה אוירית, אפשר להניח שהתגובה תהיה סמלית. אולי אני אופטימי, ואינני רוצה לדמיין מלחמה כוללת של ישראל עם איראן, בגלל ראש ממשלה שנחקר על כמה סיגרים.
יש עוד שתי אפשרויות פחות פסימיות: הראשונה, שהמתקפה תיכשל. השנייה, שישראל תפגיז איזה מבנה ריק, תכריז כי זה כור גרעיני, ואיראן תכחיש את זה (ואף אחד בישראל לא יאמין לה), כפי שיתכן שארע בסוריה. למי שחושב שאני קונספירטור, שיזכרו את מלחמת עיראק, שלפניה פומפם מדי שבוע בעיתונים הנשק להשמדה המונית עיראקית שלא היה ולא נברא, דבר שיתכן שתקף גם לגבי איראן. מה גם שבמקרה הנוכחי יש דו"ח של איגודי המודיעין האמריקאים שאין התקדמות בנשק הגרעיני האיראני. די ברור לאדם עם מעט שכל, שכמו עם הנשק הכימי בעיראק, רוב העיסוק בגרעין האיראני הוא ספין.
אבל, ישנה גם הריאליה. יש את חמישים האחוז שאיראן כן תחליט להגיב על המתקפה. יש להנהגה האיראנית שלוש אפשרויות לתגובה: 1. לפגוע בכור בדימונה. 2. לפגוע בקריה. 3. לירות טיל לאיזור ריק בישראל או כזה שיעבור את ישראל. במקרה הראשון, איני מודע להשלכות, אבל אני חושב שהן יהיו נוראיות. במקרה שישלחו טילים על הקריה, הבית שלי, הנמצא ברדיוס של קילומטר מהקריה, הוא בסכנה.
כלומר, כרגע האיום הבטחוני הרציני ביותר שאנחנו עומדים מולו, או אפילו אני וקוראי הבלוג עומדים מולו, היא האיום הישראלי.
 
(מצטער על הפוסט המדכא והבטחוניסטי. תאמרו שיש דברים שאני לא מבין בהם ושאתעסק במה שאני מבין. אני מקווה שאתם צודקים)

תגובה:

סוג של מָנִיפּוּלַצְיָה כמו שחל שני גברים עם ביצים של יען שרבים על בחורה. כל הדיבורים על מלחמה עם איראן זה סוג של להראות למי יש יותר גדול, או הנה אני פה אני קיים. איראן אומרת –אתם לא מפחידים לנו את הזובי, ואנחנו אומרים- חכה חכה נראה אתכם מתקיפים אותנו. בפועל יכולים להיווצר שני תסריטים. האחד, יפציצו אותנו ונהפוך לעננה שחורה כמו נפיחה עוצמתית אחרי ארוחה טובה. השני- לא יפציצו אותנו. ולמה לא יפציצו אותנו- כי ערבי לא הורג ערבי וחצי מהמדינה הזו מפוזרים בה כפרים ערביים, עזה, יריחו, סחנין. שכך אני מעדיפה להיות אופטימית בשביל החוסן הנפשי ולהביט באפשרות השנייה: ) עדיף לנו לא להתעסק באגו, גם ככה חיל האוויר הפסיד בלבנון והיינו עסוקים בלאלתר פתרונות לטובת הזירה היבשתית שבמצוקה. : )

http://blog.tapuz.co.il/Delusion

 

 

סנפרוסט – על תערוכת "צבע טרי" (מתוך סטודיו האחרון)

אוורירים בקץ דרכם\ תזכירים \ נגיש חיוך חמצמץ מעשה שעם מכני\ עצם חלילית"
טריסטאן צארא, 1917 (מתוך חוברת "דאדא 2")
 
סנפרוסט
 
היה לח אבל הזעתי. לא היו חתיכות, לא היו חתיכים. אני מעדיף המוניות, אבל גם המוני זה לא היה. אני איש של טעם רע. זה לא היה גם טעם רע, סימכו עלי. זה היה כמו חוף ים, עם אנשים קשישים ועשירים, בלי ים, עם חצץ. לא השגתי מספרי טלפון. אף שלא הצגתי, מכרתי עבודה ישנה שלי משנת 2000 למישהו. הייתי יכול למכור גם את שיניי התותבות באותו לילה. היה לח אבל הזעתי. הייתי גם יכול לקנות שיניים תותבות אם הן היו מיוצגות על ידי גלריה אמינה. זה סוף של תקופה שהפסדנו, השאלה אם היה מה להפסיד? היתה תקופה (ישראל) שיכולנו לשחק: סגרו את גן-המשחקים הזה, בנו במקומו משהו אחר, חלונות גדולים, מדבקות אדומות וירוקות, מחלקת שינוע, מסכי אל.סי.די. ניקו את החול המלוכלך. הורידו את המגלשה הסדוקה והלא בטיחותית ומכרו לסין את המתכת ואת הברגים. אסור לשחק: יש יעילות. האוירה: כלכליסט. אף שאני איש ההמון, זה לא היה די שוּקי בשבילי. על מה אני מתלונן בכלל? המתחם היה יפה ואפילו מדוייק, האווירה לא היתה מסחרית מדי, התנועה היתה יעילה והניהול לא היה כושל, שום דבר לא קרס. בשוק יש צעקות, הטרדות מיניות קלות, גויאבות, דוכן עם טבעות פרפרים. אמנות היא מה שמחזיק את הציורים כשמורידים את המסמר מאחורה. בשוק, יש איזה יופי: אושר. פה – אמנות ממוזגת, דיבור מהודק וצונן, כמו שטרות טריים, סנפרוסטיזציה של האמנות הישראלית. ב'הארץ' מתלהבים מהניהול היעיל ובסוף הכתבת אומרת שהיריד מעודד על רקע היאוש המזרח תיכוני. ואני אומר: תנו לי ניהול כושל, תנו לי מזרח תיכון, זיעה. אני אוהב ללכת סתם לסופר בדיזנגוף סנטר ולא לקנות כלום. אני מטריח את העגלה בהרבה דברים, גם פירות טרופיים כמו פיטאיה, ובסוף משאיר את העגלה במתחם של הקורנפלקס. כך אני גורם להעלאת התעסוקה ברשת הסופֶרים. אבל זה לא היה אפילו סופר. הארץ: "האמנות נעה בין בינונית למצויינת". הדבר הנורא באמת שקרה הוא שנאלצתי לשלם 40 ₪. יש דברים שאתה לא תסלח עליהם. ראיתי את מתן דאובה, שפעם השתתף ב'דורון' שאצרתי עם יהושע סימון ומעין שטראוס במנשר. אמן מעולה, אני יודע שהוא קשור לארגון של זה. הוא ליד השומר, במבט מעורפל. רגליי מבוססות בחצץ, ואני צועק אליו, 'תוכל לסדר לנו כניסות?, הי, מתן?' אך הוא חומק פנימה בפנים עצובות. גילית פישר מהגלריה 'גילית פישר', שקבעתי איתה, לא ענתה לי לסמסים. רק אחרי שכבר נכנסתי, הסבירה איך להיכנס. הייתי אומלל, ליד הקופות, על החצץ המחוצץ. אני משוחח עם פאהד חלבי בחוץ, ליד העבודות של נואו הופ. גם לו אין כרטיס, ופתאום בא מישהו עם מצלמה גדולה ונותן לו הזמנה חינם. מתי שילמתי כדי להיכנס לאירוע אמנותי? אולי במוזיאון הארכיאולוגי של עמאן. והייתי צריך גם להזמין את נמרוד קמר, כי הוא התחיל לומר לבחורות המסכנות בכניסה, שמישהו שמר לנו כרטיס. נתגלו סתירות בדבריו ועמדו לתפוס אותו, היו שולפים את ציפורניו האלקטרוניות, בטוב טעם. הוא אומר, שבאנו לחלק מעין, ואז מישהי צורחת עלינו שאסור, וכמעט המשטרה מגיעה. ובפנים: לא הייתי רוצה לשכב עם אף אחד שם, אבל נתתי הרבה נשיקות בלחי. אף אחת לא רוצה לשכב איתי, אבל רוצות לתת לי נשיקה בלחי. מה יש בלחי שלי שכל כך מתעניינים בו? האירוע הזה, האירוע שבו הכול דפק, הפך סופית את האמנים ממשהו שרואה דבר ומתייחס אליו, ממשהו שבוחן את המציאות, לדבר עצמו, שמתייחסים אליו, קומודיטי. גם בבורסה, השחקן הוא לא היזם אלא הבנק שמלווה לחברה. הכלב לא הולך כי יש לו רגליים, אלא כי הרצועה ארוכה מספיק. יתכן ואעשה משהו עם בנק מרכנתיל דיסקונט. אני אדם צנוע, אחרי הכול. אמנים עם שמות רוסיים יעשו דבר שיכונה 'מוסקבה בלוז' וכו'. הערבים יהיו "אמנים ערבים". השמנות יעשו וידאו ארט. הרזות ימכרו סטודיו. ובכל זאת, אני זוכר כמה עבודות: את הגיטרה הנתוצה שהורכבה מחדש של ערן נוה, העבודות הקרטוניות באוירת הסוכנות של איתמר ג'ובני, הפסלונים של בועז ארד בדוכן רוזנפלד, אמן עם שם ששכחתי שעשה עבודה של טרוריסטים עם רקע מוזהב, היה אקווריום אחד, אם איני טועה, החדר של מיכל הלפמן היה בחירה נכונה לא להעיק עם אין סוף ציורים. העבודה הביקורתית האל-חללית היחידה שהבחנתי בה היתה של אפרת קדם: סולם עצום בגובה מעל עשרה מטרים, עם שלבים המרוחקים זה מזה כך שרגל אדם לא יכולה להעפיל עליו, רק מנכ"לית בנק לאומי ואולי סמנכ"ל אחד או שניים. זו היתה העבודה היחידה שדיברה עם החלל, עם הסביבה: סולם. כל מי שדיברתי, אומר שאני היחיד ששילם כניסה. בבית הקפה, אותו בית קפה שיש לו זכיון לדיוטי פרי, היה דוקא נחמד. דיברתי עם מישהי שהמציאה שיפודים, אבל בטעמים. כלומר, שיפודים שמשאירים טעם באוכל. רעיון שמעורר אינסוף השראה. אחר כך, בפלורנטין, אני אוכל גלידה – שני חצאים שונים – גויאבה-קלמנטינה. שרי גולן, אוצרת צעירה וסוררת, מתמקחת לידי ומשיגה שלושה שלישים בטעמים שונים. אוירה עסקית בריאה. אומר רק זאת, יעל ברגשטיין היפהפיה: לצערי, הלוגו של בנק לאומי היה קטן מדי, מכדי שאוכל להניח אותו על הזין שלי. אומר רק זאת, יעל ברגשטיין הנאה: אני דורש אלף דולר על המאמר הזה, פלוס מע"מ ולמינציה.

להרגיע את נועם שליט

המאבק של נועם שליט לשחרור בנו הוא בעייתי במידה רבה, ובכך אשמה מאוד התקשורת, ובייחוד התחרות בין ידיעות למעריב. נועם שליט לא אשם: כל אבא יהיה מוכן לעשות הכול כדי לשחרר את בנו. אבל התקשורת צריכה לנהוג באחריות במגעה מול אבא כזה, שלא אכפת לו מדבר חוץ מבנו, ולא לנסות לסחוב אותו עוד ועוד בלשונו כדי למכור עיתונים.
שליט התנגד לרגיעה עד שבנו ישוחרר. כלומר הוא העדיף שמיליון פלסטינים לא יוכלו לאכול ממתקים או ללבוש נעליים חדשות, שיחיו ממש בכלא, ושתושבי שדרות יספגו קסאמים מעצבנים, שאנשים ימותו ויאבדו רגליים וידיים, שעשרות סטודנטים לא יוכלו לצאת ללמוד באוניברסיטאות, שמאות חולים לא יקבלו טיפול ואינפוזיה וימותו, אך שלא יפתחו את המעברים. ויותר מכך, איש לא אמר לו שבנו ישוחרר גם אם לא תהיה רגיעה. בכל זאת איים שיפנה לבג"ץ נגד ההסכם. כמה אפשר להיות חסר לב לכאבי אחרים. הוא העדיף שכל אותם בני אדם יסבלו, כל עוד הבן שלו כלוא. זה השיא שאליה הגיעה תודעת ההפרטה הישראלית: אדם, במצב שאין לאחל לאיש, הדורש מהחברה כל כך הרבה רק בשביל בנו שלו הקטן. שיחרב הכול, תנו לי את הבן שלי. והתקשורת מעודדת אותו בדרישותיו.
כמובן שהאחריות על גלעד שליט, כפי שהאחריות למצב של אדם הנפצע בתאונה בשל בעיות בכביש, או סתם חולה במחלה קשה, היא של הממשלה. אבל אם היה מישהו מבקש מתושבי חיפה להרוס את הכבישים ולעבור לבהמות משא כדי שבנו יינצל מדריסה, או דורש מקופת המדינה עשרה מיליון רובל בשטרות להטסת גופה של סבתו מאוקראינה לקבורה בבית הקברות בסגולה, היו העיתונים נזהרים מלבזות אותו, ובצדק, ודוחות בנימוס את פנייתו, אולי מפרסמות ידיעה קטנה בעמוד שמונה. כי לכל "לעשות הכול" יש גבול. אבל כאן, קרובי החטופים, יחד עם יועצי הפרסום שלהם, עושים סיבוב על חשבונם ומשיגים פרסום יקר לעצמם, מטריפים את המדינה. כל מנהיג עולמי נפגש איתם ואם הוא אומר שבא רק לפגוש מדינאים, הוא ייחשב אנטישמי וחסר-לב, ננסי פלוסי מתקלחת עם דיסקית הנושאת את השמות שלהם, ובכלל נוצר מצב כאילו נוסף על ישראל ושכנותיה ישנה ישות נוספת: משפחות החטופים, המנהלת מדיניות עצמאית, כשהיא מבקרת בתוקף את הממשלות האחרות בסביבה ורואה באזרחיהם ומנהיגיהם אנשים סוג ב' מול "הבנים". וכאמור, האינטרס של הורי השבויים מובן, אבל התקשורת צריכה להיות בעלת אחריות מסוימת. 
הפתרון יחיד, וברור: חילופי שבויים הנעשים באופן אחראי. ממילא השבויים הפלסטינים והלבנוניים ישוחררו כולם, אם רוצים שלום אמיתי, כנהוג בסוף מלחמות. תתארו לכם שהבריטים היו שומרים קלפי מיקוח טרוריסטיים מימי הלח"י לאחר הכרזת המדינה. ובוודאי שדמו של גלעד החייל לא טוב יותר משל שבוי פלסטיני בן גילו, עלי או מוחמד, המציפים את בתי הכלא הצבאיים וגם הם לא נהנים באופן מיוחד מהסיטואציה. שלא לדבר על סלימאן אל-עביד, אזרח ישראל עובד-מדינה שכבר 15 שנה בכלא כשברור שהוא לא רצח את חנית קיקוס.  
אני כותב את הטקסט הזה כי חזרתי מחו"ל והפייסבוק שלי היה עמוס בנערות פותות שבמקום להופיע בביקיני כבימים בתיקונם החליפו את תמונתן לזו של שליט כדי "להעלות את המודעות". הצעירים היום חושבים שאם יש להם אייפוד נאנו זה אומר שיש להם חשיבה עצמאית, ואינם מבינים ששטפו את מוחם, או שהם חלק ממסע פרסום ציני של חברת פרסום בשם arc. כמובן שהייתי שמח אם שליט היה חוזר לביתו, אבל הטענה הקיצונית ביותר היא שלא נעשה מספיק למען החטופים, שלא מדברים על זה מספיק, ששכחו אותם. עבור הגופות של גולדווסר ורגב פתחו במלחמה מטופשת שגבתה כאלף קורבנות לבנונים אזרחיים ומעל מאה קורבנות ישראליים, ישראל עשתה בלגן אימים שהציג את צה"ל כצבא בינוני, החריבה שדות תעופה, בתי זיקוק, מתקני חשמל וגשרים, וכמובן בתים ושדות. הבעירה את המזרח התיכון, וחיזקה בסופו של דבר את חיזבאללה, והכול בשביל שתי גופות שיקברו בישראל ולא בלבנון, ושכמה פוליטיקאים רצו להעלות את הפופולאריות שלהם על חשבונם במלחמת-קיץ קלילה עם אויב קטנצ'יק. גם עם גלעד שליט, במקום להחזיר אותו תיכף ומיד תמורת אלף קטינים ונשים (זו היתה הבקשה המקורית של חמאס), ישראל נכנסה לעזה והרגה כארבע מאות חיילים פלסטינים ואזרחים כנקמה, חטפה באישון ליל חברי פרלמנט, שרים ופוליטיקאים של חמאס, וחסמה מיליון עזתים חפים מפשע בסגר למשך מעל שנה. איך אפשר להגיד ששכחו את החטופים? אין יום שדבריו של מישהו שמכיר את אחד החטופים, אחיין או חבר לכתה, לא מעטר את השער של ידיעות או מעריב. כל פיפס שקשור אליהם, פותח את המהדורות. הם הצליחו לשתק לכמה שניות את כל האתרים כ
לל גוגל, בקמפיין שאחר כך רץ לקאן וזכה באריה הכסף ואריה הארד. בזמנו, כשיצאתי לירדן, חשב האיש בגבול שעשה את עסקת חייו וגילה את רון ארד (בגלל הדמיון בשם). כי גם גבולות מדינת ישראל היבשתיים, מכוסים בשלטים בנוגע לשבויים הללו ובמיוחד ארד. לא עשיתי חישוב, אבל אני סבור שכאבם האמיתי של המשפחות הללו מקבל יותר סיקור מכאבם של מיליון תושבי עזה גם יחד. 
מעבר לבעיה המוסרית שיוצר האסקפיזם הזה, בנוסח כוכבי הישרדות, התוצאות של הפעולות הציניות הללו וחוסר האחריות של התקשורת, הן מסוכנות. הלחץ סביב השבוי הקודם, רון ארד ז"ל, אשם בעקיפין במותם של גולדווסר ורגב ושל חיילים נוספים. שכן, אם לא היו מתעקשים לשמור על קלף המיקוח קונטאר, אותו בן 16 וחצי שרצח לפני 30 שנה את משפחת הרן בימי אש"ף ואמ"ל העתיקים, ומחזירים אותו בעסקת טננבוים-אביטן-אברהם-סועאד כפי שכבר סוכם, יתכן מאוד שחיזבאללה לא היה פוצח במבצע חטיפת הגופות שהיה העילה הישראלית לפתיחה במלחמת לבנון השניה. ושוב, כאילו לא קרה דבר, ידידיו לטייסת של רון ארד ממשיכים לדרוש את קונטאר כאילו קונטאר המשופם שייך להם בטאבו כמו כנפי צניחה או שיערות באף.
את מיליוני הדולרים האלה שמשקיעים במתים עדיף להשקיע בחינוך, בהוראה ובבריאות. מבחינתי זה שמורה מרויחה 2700 ₪ זו חרפת הממשלה, המשכורות הנמוכות של רופאים מתחילים הם הבזיון, ולא היחס של אולמרט לגורל החטופים, שהוא היסטרי ומוגזם בשל תקשורת חסרת אחריות וצינית.
אימייל ששלחה דנה ר' למכותביה, שמוסיף עוד נקודות:

בימים האחרונים קיבלתי עשרות פניות לחתימה על העצומה לשחרור גלעד שליט. עצם קיום העצומה מקוממת כמו השאלה "מי בעד חיסול הטרור?". כי מי, בעצם, לא "בעד שיחרור גלעד שליט"? מי רוצה שבחור צעיר יישב בצינוק מסריח שנתיים כי הממשלה שלו מלאה בפקידונים חדלי אישים? כזו היא דמגוגיה; הולכת על הברור מאליו.
לא חתמתי על העצומה הדמגוגית הזו, ואין לי כוונה לחתום עליה.
ראשית, משום שהעובדה שכל אחד, ובעיקר החמאס, רוצה בשיחרורו של שליט היא ברורה מאליו; ושנית, כי נדמה שהעצומה הפכה לכלי שרת במשחק וולגרי וחסר אנושיות, שבו משרדי פרסום ופקידי ממשל חדלי אישים גוזרים קופון על מצוקתו של האב, נועם שליט.
במקביל, השימוש בגלעד שליט הפך לנוסחה ריקה כדי לחמוק מדיון אמיתי על מצב השבויים והנעדרים (ישראלים, פלסטינים, לבנונים) ועל המצב המדיני והכלכלי בכלל.

הבלוג של ר' תיאר את תחושות האי נוחות שלי בחדות (אני סומכת עליכם, שתיכנסו ללינק כדי לקרוא את הטקסט המלא):
http://notes.co.il/roy/45384.asp

מעט שירגולים:

ימי התהדיה

מדוע נראה שכולם אבלים כל כך על הרגיעה הזו? נראה שאם תצליח, רמון והרמטכ"ל האשכנזי ממש יקריחו מרוב עצב ויגון, והפרשנים הצבאיים שלשונם שחורה מרוב ליקוק נעלי צבא, ימרטו את גבותיהם. לעומת זאת, כולם מלאי התרגשות ושמחה מול קבלת ארגז עם גופות מתות מהחיזבאללה. הנה הישג שאפשר להביא!

העם הזה אוהב מוות ושונא שלום.

 

יש כתבה מעולה בידיעות אחרונות של יום שישי על השחיתות בארגון הבונדס, בהנהלת יהושע מצא. מתברר שהארגון הזה בעיקר נועד לסידור טיסות לחברי כנסת ולכל מיני אוכלי חינם שמדברים על ישראל ונשארים בחו"ל. מעניין שיהושע מצא החליף את גדעון פת, שסירב לפנות את שולחנו ולחזור לארץ. מדובר בשני אנשים ששם משפחתם קשור למאכלי בצק. (והנה בבלוג של יוסי שריד)

 

ליבריסטן – בלוג חדש ומעניין על מאחורי הקלעים של עסקי הספרות.

 

הבת של מקיין חתיכה, אבל לא הסגנון שלי (תודה לנמרוד).

 

(כתבתי את זה בפוסט הקודם אבל הוא היה ארוך, ונראה לי שלא הגיעו לפה)

על דרך לבחון שירה ושירה פוליטית \ על המבקרים והשיממון (+ 4 תגובות)

1.

אחת הטענות נגד שירה פוליטית\חברתית היא שהשירים הפוליטיים הללו לא מעניינים כשירים, או כמו שאומרים "חסרי ערך פואטי", כלומר הם פמפלטיים וכו'.

אף שמאשימים אותי ברליטיביזם מוחלט, אני חושב שיש דבר כזה שיר טוב ושיר רע (אף שהאמת לא נמצאת בכיס שלי, אלא הרבה דפים ומטבעות). ושיר פוליטי טוב – למשל, אצל שבתאי, לאור, יודית שחר או אחרים – מעניינים מאוד כשירים סתם-כך, לעתים הרבה יותר משירים שעוסקים במדמנת האני.
להפך, אני הייתי מגדיל את הטענה משירה פוליטית ומטיל אותה על השירה כולה. כלומר משתמש באותה פונקציה מתמטית על השירה עצמה. הייתי בוחן שיר לא כשיר, אלא כמשהו רחב יותר. כלומר שואל האם השיר נכתב רק כדי להיות "שיר" או שיש לו ערך מלבד היותו שיר. כלומר גם אם תפשיט ממנו את מניירות השיר, את המילים "הפיוטיות" החלולות לעתים, את הניקוד, את הדימויים הבנאליים הנפוצים תדיר בשירה כאן, הוא יהיה מעניין או חזק או מרגש או מעצבן. רוב השירים לא יעמדו במבחן הזה, כי הם סתמיים ורק נועדו להראות שהכותב הוא משורר, כלומר הם טקסטים הכתובים במתכונת של שיר. אני משוכנע ששיר כמו "ענן במכנסיים" של מאיקובסקי גם אם היה חולצה, או בניין, או מחזה, או ציור מודרני, היה מעניין. ושירת ההייקו של באשו, גם אם היתה נאמרת על ידי פוליטיקאי בנאום (עקרונית, גם זו סוגה אמנותית לטעמי), גם אם היתה מושרת על ידי כוכב פופ מזרחי או רוסי, היתה בעלת ערך ויופי. לפיכך: הדרך לבחון שירה פוליטית היא לבחון אותה כשירה. והדרך לבחון שירה, היא לבחון אותה כלא-שירה.

2.
אחת הבעיות בספרות הישראלית היא שמבקרי הספרות משעממים כל כך, יבשים וחסרי כשרון כתיבה. אני לא יודע אם המילה 'בעיה' היא מילה נכונה לתאר את הצרה הפעם. לאחרונה קראתי ביקורות ספרות ברצף, כי נקלעתי לבית קפה בלי חומר קריאה מלבד מוסף ספרותי ו'ישראל היום', ומדובר פשוט בעולם מדכא ומרדים. יתכן שיש למבקר זה או אחר יכולת ניתוח, ידענות או אמינות צרכנית שאין כמוה במרחב השֶמי. אבל מדובר בחבורה של כותבים חסרי כשרון נסחני, שלביקורת שלהם אין ערך ספרותי עצמאי, אין בה משפטים חזקים או יפים, אין להם סגנון או סטייל. מדוע אותם אנשים חושבים שהם רשאים לכתוב על טקסטים, אם בטקסט שהם עצמם חתומים עליו הם משמימים כל כך? היאך אדם שאין לו חוש ליופי, שאינו יודע לבחור מילים, לצרף דימויים, לתאר, להציק ברעיונות נועזים, להראות מקוריות, מעז לכתוב על ספרות? לא מדובר על ביקורת מדיחי כביסה! הרי אותו אדם עבשן סביר שיאהב את רעיו לעבשושיות ויהיה מלא קנאה לו יפגוש ביצירה גדולה, או בכתיבה יפה. אני חושש שהמבקרים מייבשים את עצמם בכוונה, אולי כי הרבה מהם קשורים לאקדמיה האפרפרת, שכובלת את הסטודנטים הצעירים לאיזה פורמט לקוני (ואגב, עושים שימוש לא נכון במונח 'לקוני' המבוסס על חוקי ההתנהגות בספרטה, שנמצאת בחבל לקוניה. דוקא השפה בספרטה היתה פתגמית ובעלת הומור, אם כי לא פטפטנית, כפי שאני קורא עכשיו ב"אנשי יוון" של פלוטארכוס). והרי יש כתיבה כל כך נהדרת על ספרות.

 

תגובות

 

תגובתו של ערן:

 

מבודלר ועד ל-"מעיין" בשבעה סעיפים:
א. הקריטריון שאתה מציע לבחינת שיר – "כלומר גם אם תפשיט ממנו את מניירות השיר" הוא יישאר בעל משמעות – אינו חדש. המשורר הצרפתי ארתור רמבו הציע אותו בגיל 16. הוא יצא נגד השירה הסימבוליסטית הנפוחה של אלילו בודלר, וקבע ש"הצורה המהוללת של שיריו היא טריביאלית" (ב-ב' רפה ולא ו' כפולה, מדובר על תקופת טרום-ציפר).
ב. דווקא העיסוק ב-"אני", ב-"פוליטיקה" וב-"חיים" הוא זה המבדיל בין הצעתך לבין זו של רמבו. רמבו תר אחר הלא-נודע, אחר מה שמעבר למציאות. שירה פוליטית דווקא עוסקת במציאות. המרד הרומנטי נגד כל דבר ידוע אצלו מפנה את מקומו למרד בתוך הידוע, בתוך השריר בשירה בת-ימינו. העיסוק בקיים מכונה רלטביזם או פוסטמודרניזם ע"י אנשי "כתם" ופרופ' מוקד, אבל פרופ' שמעון זנדבנק, רן יניב הרטשטיין של השירה, מכנה אותו "החזרה לחיים".
ג. יש לא מעט כותבים שאצלם הכתיבה הפוליטית היא ישירה ומניפסטית ולרוב מעפנה. אבל לא כולם: דווקא אבירי מודרניזם כמו ויזלטיר כתבו שירים פוליטיים משובחים. המשוררת המחוננת והמכוננת, אגי משעול, מרהיבה עוז כשהיא פונה אל מחבלת מתאבדת שהתפוצצה בירושלים, "דווקא את שנולדת בבית-לחם בחרת להתפוצץ במאפייה".
ד. לגבי כתב-העת מעיין, הגליון הפוליטי המובהק שלו הוא גליון מספר 3, שיצא בסמיכות למלחמת לבנון הכי שנייה. רק שני כותבים עוסקים במישרין במלחמה (וזו אמירה בפני עצמה). הראשון הוא אהרן שבתאי, בקטע הבלתי נשכח מתוכו שאובה ההברקה "האו האו האו נובח אולמרט". האנטי-האנשה, או ההכלבה, של טרמינולוגיית המלחמה היא זו שמקנה לשיר את קסמו ועוצמתו. השני, בלי להיכנס לסיבוכי גילוי נאות, הוא פזמור של צאלה כץ על אשה שרוצה/מתוכנתת לעזור למאמץ המלחמתי, אבל בהיותה אשה, אין שום דבר שהמאמץ רוצה  ממנה למעט סקס. בשני המקרים, ממש כמו אצל משעול, אין כאן הצגה פמפלטית של מצע אידאולוגי או פוליטי.
ה. מה כן משותף לשבתאי ולכץ (ולדעתי גם למעיין ככתב-עת, ברגעיו הטובים)? שניהם מייצגים נקודת-מבט של תרבות-נגד, התנגדות למציאות כפי שהיא. אין כאן קריאה להחליף את אולמרט בשרון או את פרס בבייגה שוחט, יש כאן נקודת מבט של חיים אחרים. שבתאי הרי יצא מן הקנון לטובת האאוטסיידריות, וכץ הגדירה את עצמה כמשוררת-רשת (אע"פ שהיא הרחיבה את ההגדרה וכינתה את השירה בת-ימינו בשם שירת ניאולוג'יזם).
ו. וזוהי להערכתי הפלטפורמה האידאולוגית שעל גבה צריך "מעיין" לשעוט: המודרניזם התמקד במה שמחוץ לחיים (בין אם סימבוליזם, סוריאליזם או שאר האיזמים), הפוסמודרניות התמקדה בשיבה לחיים היומיומיים, והקו החדש, הניאולוג'יזם אם תרצה, הוא ההתנגדות לחיים הסטנדרטיים. זוהי שירה שמבינה את עוצמתן של המילים, אך גם את מוגבלותן ואת מוגבלות מחזור החיים שלהן, תוצר הפוסטמודרניות. זוהי מלחמת מילים בצל שיבוש התרבות.
ז. לפיכך, אני רואה את ההתייחסות לשיר כמופשט מן המלים המודרניסטיות הנפוחות, כתנאי הכרחי אך לא מספיק. הפוסטמודרניות יחד עם מהפכת המידע לימדו אותנו דבר או שניים: הדרך למדוד שירה היא לא רק לבחון אותה כלא-שירה, אלא גם, במובן שתיארתי לעיל, כאנטי-שירה (בהוויתה המציאותית והשרירה). או בקיצור: רמבו 2.0.

 

תגובת קורא:

אתה הוא זה שלא מבין את המושג לאקון, ששאול ממישור רחב במיוחד שהיה בחבל ההוא ביוון. לאקוני – מישורי ושטוח.

 

תגובת צ'יקי ל'קורא':

המקורות שלי אחרים.

 

תגובת רן יניב הרטשטיין:

בנוגע לעל דרך לבחון שירה ושירה פוליטית \ על המבקרים והשיממון (+ 3 תגובות) אני חייב לשאול מה פשר הרפרנס אלי – אני לא מכיר את שמעון זנדבנק  🙂

 

תגובת ערן:

רן יניב הרטשטיין, הכוונה היא לסמכות עליונה בתחום, או בלשון סלנג שנות ה-90: "מלך העולם".

 

(אפרסם תגובות שיגיעו באימייל בדרך אנלוגית או דרך 'כתבו אלי'. חג שמח לקוראות הבלוג. )

שני חוקים הכרחיים + כוננות שבוע הספר

1. חוק לשימור מעדני חלב – בניגוד לכל הציפורים והמכרסמים, שלהם לובי וארגונים שונים ומשונים נגד הכחדה – מעדני חלב רבים נעלמים מהעולם ללא הודעה מוקדמת או התנגדות ציבורית. הנושא עלה בעת שיחה על ספר שקראתי בילדותי על ילד שהפך לנמלה, ספר ששמו נשתכח מזכרוני, ובאחד הראיונות הנלוים לשבוע הספר, הזכרתי אותו, כשביקשתי מקוראי המקומון לנקוב בשם הספר. ובכן, אני בדרך גם להשיג אותו – מדובר בספר בשם צ'ונדלינו שתורגם לפני כמה עשורים מאיטלקית.
עפרי אילני הוא האיש שזכר את השם. על כל פנים, השיחה (ביאהו! !) הובילה לכך שאותו עפרי אילני סיפר על מעדן חלב שנעלם בשם "לאסי פרג" של מחלבנה. ואני נזכרתי בגבינת "נורית" שמאוד אהבתי ושאין להשיג כבר. האם הם יאבדו לעד? מה הטעם בלהוליד ילדים, אם כך?

2. חוק נשיקה חמש פעמים – הדבר עלה בעת טיול כיף לרמאללה, שם נשקתי לאירופאיות רבות על הלחי במסגרת חתונה של בחורה בלגית עם פלסטיני מקומי במועדון בשם "צנובר" בפאתי העיר. לא ידעתי כמה מקובל לנשק בבלגיה (אצל הפלמים? הוולונים? בבריסל?), וליתר בטחון נשקתי שלוש פעמים. על כל פנים, נושא הנשיקה על הלחי הוא בעייתי ופרוץ. אינך באמת יודע כמה פעמים רשאי או חייב אתה לנשוק על הלחי, וכמה זה פחות מדי והבחורה תיוותר עם לחיה פונה אליך, מיותמת מנתזי ריר הזהב שלך. בדרך כלל מדובר בצמד נשיקות, ימין-שמאל, ויש מדינות אירופיות שמנשקים שלוש. שמעתי על מחוז בצרפת שבו מגיעים לארבע נשיקות. הדבר שברור, הוא שמקובל לנשק על פי המספר הגדול ביותר. כלומר, אם בבלגיה נהוג לנשק שלוש נשיקות ובפלסטין שתיים, בוודאי שיש להתחשב בחוק הבלגי גם בפלסטינה, לפחות בשטח איי.
לכן עלה בדעתי שכדאי לחוקק חוק שבמסגרתו נחוייב בגבולות ישראל הריבונית לנשק על הלחי לא פחות מחמש פעמים. הדבר בוודאי יסייע לתיירות, שכן מכל העולם ינהרו לראות את העם המנומס והנשקני הזה שקם לו בלבנט. והדבר יאיט את התנועה ברחובות, וכך יאפשר זרימה נעימה יותר של הולכי רגל.
מדוע חמש ולא ארבע? אני חושב שאם נציע לנשק ארבע פעמים, בוודאי יחקו אותנו עמי הסביבה המנסים לעלות עלינו, ויציעו לנשק חמש פעמים, וכך היתרון שלנו יהפוך למכשלה. אבל אם נתחיל בחמש נשיקות על הלחי, הם בוודאי יתייאשו. שכן לא ירצו להשתוות אלינו, ושש נשיקות זה כבר דבר שמוביל לפגיעה אנושה בכלכלה ובבריאות הלאומית.

—–

עם כל הקלישאות על טומי לפיד, כדאי לקבל הנצחה רצינית יותר בבלוג של המוריס

 

—–

 

חשבתי שהעובדה שאין למעין דוכן בשבוע הספר תתן לי מנוחה. טעיתי בגדול. מבול אירועים אלטרנטיביים שוטף את ישראל, והמשורר הממוצע לא יכול לנום בשלווה.

 

התחייבתי להיות נוכח באירועים הבאים, לא ברור איך אצליח:

 

יום רביעי ב18:00 כיכר רבין 4, תל אביב – הפגנה של כתבי העת ובראשם כתם נגד שבוע הספר ומחיר הדוכן הגבוה (5000 ש"ח)

יום חמישי-שישי: פסטיבל עט לשינוי, ירושלים.

יום שישי-שבת: פלסטיק, פאב האוקספורד בהרצליה פיתוח, ביום שישי – ערב שירה ראשון בהרצליה פיתוח מאז ומעולם.

יום שבת בערב – בנמל יפו, 17:00-23:00 אירוע נעילה אלטרנטיבי, בארגון אביה בן דוד וליאת לוי.

 

במקומות שבהם לא אנכח בגופי, תעמוד אוסנת סקובלינסקי עם בסטתרבות ותציע את מעין לנוכחים.

סמוך לרחבת שבוע הספר בכיכר רבין ניתן לרכוש את מעין באופן קבוע בפיצוציית דולסה, אבן גבירול 66, או בתולעת ספרים.

%d בלוגרים אהבו את זה: